מחוז יונאן הוא ללא ספק אחד המקומות המרהיבים והמהנים ביותר שאפשר לבקר בהם בסין. בדרומו הוא גובל עם ויאטנם, לאוס ומיניאמר (בורמה) וכמו כן בחלקיו האחרים הוא גובל עם סיצ'ואן מצפון, טיבט שבמערב ו-GUIZHOU שבמזרח.
אל קונמינג, בירת יונאן כאמור הגעתי ברכבת, בה הסתיים הפרק הקודם של סיפור מסעותיי בסין, בבוקר ה-25 ביולי 2004.
פירוש שמה של קונמינג בתרגום חופשי לעברית, הנו "עיר האביב", זאת בשל מזג האוויר הנוח השורר בעיר זו, הממוקמת בגובה של כ-2,000 מטרים מעל לפני הים, לאורך כל ימות השנה.
לאחר חיפושים של אכסניית הנוער בעיר (הפעם כאמור הגעתי באוטובוס ולא במונית), פגשתי שני בחורים סינים צעירים בני 18, מהעיר גואנזו, בירת מחוז גואנדונג, העיר הראשונה (והמאוד רועשת וקאוטית) שביקרתי בה בסין.
יחדיו הסתובבנו בעיר, שכרנו אופניים ורכבנו אל מקדש YUANTONG ZEN שבעיר. לאחר מכן אכלנו צהריים במסעדה יונאנית מקומית טיפוסית ואז אחד מהם פרש בחזרה לנוח באכסניה, בעוד אני המשכתי להסתובב עם הבחור השני בעיר, בחיפוש אחר פגודות ומקדשים אחרים.
באשר לסינים, כאשר הם לא נמצאים בעיר שלהם, אלא בעיר אחרת, הם מאבדים חוש כיוון (נו טוב, הכללות לא תמיד במקום, אבל כך היה עם שני הבחורים האלה, שאני הצלחתי לנווט טוב יותר מהם).
בערב אותו יום פגשתי את בנג'מין וטים, בנג'מין, אשר הציג עצמו כקנדי (וזו הייתה הפעם האחרונה שהוא ציין זאת, כי מאז ואילך, הוא ציין בגאווה כי הוא קוויבקואה, כלומר תושב מחוז קוויבק הצרפתי) וטים (שמו בסינית הוא צ'נג ינג), בחור סיני כבן עשרים ממחוז הונאן הלומד בעיר דאליאן (DALIAN) שמצפון לבייג'ינג. הואיל ותוכניותנו לשבועיים הבאים היו דומות להפליא, הצעתי שנטייל יחדיו והם שמחו.
כך מצאתי אנשים שטיילתי איתם בשלושת השבועות שלאחר מכן והפכו לחברים טובים, אני מניח לשארית חיי.
למחרת היום, ה-26 ביולי 2004, טיילנו שלושתנו למקדש JIN DIAN, מקדש הזהב הנמצא כעשרה קילומטרים צפונית לקונמינג. טיילנו במקדש ובגנים המרהיבים שמסביבו.
(מעניין כיצד יום אחד, יפה ומוצלח, יכול להסתכם לכדי משפט אחד)
ב-27 באוגוסט, עזבנו את קונמינג לטובת דאלי (DALI), הנמצאת מערבית לקונמינג. לאחר שגיליתי שהסינים שמציקים לתיירים, מציקים גם לתיירים סינים לא פחות (הם לא ירדו מטים, עוד בחור סיני שנסע איתנו, מבן וממני עד אשר כף רגלינו לא דרכה באכסניה שהיא לא שלהם) ולאחר שהתמקמנו באכסניה החדשה שלנו - KOREANA, שהייתה בית הארחה בסגנון קוריאני, הסתובבנו בעיר הציורית מוקפת החומה וההרים והמלאה בנשים עם תלבושות צבעוניות ססגוניות האופייניות לבני המיעוטים המקומיים.
את יום המחרת שהיה מעט גשום, בילינו בדאלי, ספגנו מעט מהאווירה הקלילה של העיר וקניתי לאמא שלי חליל מיוחד האופייני לאזור הזה בסין ולאנה ולי תיקי ארנק קטנים עם ציורים של דרקונים. לאחר מכן תפסנו אוטובוס לכיוון ליג'יאנג (LIJIANG), צפונית לדאלי, עיר מדהימה ביופיה, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו (אז זה עוד הלהיב אותי, בטרם גיליתי שכל מקום בסין, יפן וקוריאה, זכה להכרה הזו של האו"ם) שבמבט ראשון נראית כגירסה מוגדלת ומרשימה של דאלי. סביב לליג'יאנג הרים מושלגים, גם בעונה הזו של השנה.
את ארוחת הערב, אכלנו במסעדת אכול כפי יכולתך, כאשר עמיתי לשולחן אכלו סוגי בשרים שונים (בין היתר פקעות גלמי משי וחרקים מטוגנים) ואני אכלתי טופו וירקות.
בבוקר ה-29 באוגוסט, הסתובבנו לנו בעיר התיירותית עד מאוד ובעיקר ארגנו דברים לקראת הטיול הגדול שתכננו והיה צפוי להתחיל ביום המחרת.
עקרונית חשבנו לטייל בתחילה בנקיק הגבוה ביותר בעולם - TIGER LEAPING GORGE. מדובר בערוץ אשר גובהו למעלה משני קילומטרים, השבילים צרים ומידי שנה נהרגים בו מספר מטיילים חסרי מזל. כל האנשים שניסינו לשאוב מהם מידע לגבי הטיול במקום, נתנו לנו מידע סותר. חלקם לא ציינו שיש בעיות מיוחדות בטיול במקום, אחרים סיפרו על ארבעה אנשים שמתו בחודש הקודם (הארבעה נסעו במכונית באזור והתרסקו אל תוך הוואדי) והפליגו ותיארו שלטים, הסיני המסכן שאיתנו, הביטוח לא יכסה את ההוצאות במקרה שייקרה לו משהו, מפני שהדבר משול להתאבדות.
בגלל הדברים הללו ובשל העובדה שידעתי שיש מי שמחכה לי בבית ואני כל כך רוצה לראות, מהר ככל האפשר (הכוונה כמובן לאנה, לא לאמא שלי או לחתולה), החלטנו לוותר על הטייגר ליפינג גורג' ובמקום זאת לטייל אל אזור הר מיילי המושלג (MEILI SNOW MOUNTAIN או בסינית MEILIU ZUE SHAN), ההר הגבוה במחוז יונאן שגובהו 6,740 מטרים.
ונחזור אל יום ה-29 ביולי, בשעות הערב טיילתי לבדי בפגודה המשקיפה אל גגות העיר וצפיתי בקשת בענן הנפלאה שהופיעה בשמיים.
למחרת היום נסענו השכם בבוקר מליג'יאנג אל העיירה זונגדיאן (ZHONGDIAN) הידועה בכינוי הסיני SHANGRILA או גן העדן האבוד, בעקבות סיפור מצליח של מחבר אירופי בשם ג'יימס הילטון (JAMES HILTON) - האופק האבוד (LOST HORIZON).
העיירה זונגדיאן היא עיירה קטנה וחביבה, הממוקמת בגובה של כ-3,400 מטרים מעל לפני הים וגם היא, כמרבית הישובים באזור זה של יונאן, ממוקמת בעמק מוקף הרים גבוהים המסמנים את קצה הרי ההימלאיה.
באותו היום הסתובבנו מעט בעיירה. אבל היה גשום וקר וגם העיירה עצמה, מורכבת משני רחובות ראשיים ארוכים ואין בה יותר מידי מה לעשות, כך שיותר מידי לא עשינו באותו הערב.
ביום המחרת, ה-31 ביולי 2004, מזג האוויר היה נוח יותר והלכנו ברגל, כ-6 קילומטרים לאגם NAPA, שהתגלה יותר כביצה גדולה מאשר אגם. בכל מקרה, היה מדובר בעמק מוריק, מוקף הרים ומלא ביאקים, פרות, סוסים ובעלי חיים נוספים. התהלכנו לנו בביצה, בין שלוליות וצואת בעל חיים, ובין לבין צילמתי ילד טיבטי קטן שכבר פירסמתי פה את תמונתו כאשר הייתי בקוריאה.
לאחר מכן נסענו אל מקדש JIETAN SONGLIN, מרכז טיבטי חשוב (מי שרוצה לראות תמונה של המקום המדהים, הנה לינק, כי התמונות שלי נמחקו בטעות ויש לי רק סרטוני וידיאו שאין לי כוח לחתוך מהם תמונות כרגע) עם מספר מקדשים עם גגות מופזים ופסלי בודהא ענקיים בפנים, שלפחות אחד מהם, נבנה רק בפברואר האחרון מחדש, לאחר שנהרס במהפיכה התרבותית בסין של שנות השישים.
במקדש ציורים רבים, צבעוניים ויפים, המון פסלים ותמונות של אנשי דת טיבטים חשובים, "לאמות" שהפכו לאלים עם השנים והמבקרים במקדש משתחווים להם.
בין היתר, ביקרתי איש דת חשוב שכזה, אחד מראשי העדה הטיבטית בעולם (אפשר להמשיל את הביקור אצלו לביקור אצל המקובל כדורי, או אחד הבאבות או הרבנים בישראל) ובתמורה לחמישה ג'יאו (שזה בערך שלושים אגורות) קיבלתי צמיד עץ ריחני, מקל קטורת וברכה של אושר והצלחה למשפחתי (עכשיו כולנו נחיה באושר והצלחה כמובן).
למחרת נסענו מזונגדיאן אל דצ'ין (DEQIN), נסיעה של כשש שעות ומשם נסענו לעיירה קטנה (מאוד קטנה, מספר בתים) בשם פלייס (FEILAISI), שם השתכנו על מנת להעביר את הלילה, מול הר מילי שהוא כאמור ההר הגבוה במחוז יונאן. ההר המושלג היה עטוף בעננים מרבית הזמן. ביקרנו במקדש מקומי קטן, בן קנה המון דגלים צבעוניים ולאחר מכן אכלנו ארוחת ערב.
זו הייתה ארוחת ערב די טראומתית מבחינתי. אחד הסועדים, בחור סיני, שחט במו ידיו את התרנגול שהוא, בן וטים אכלו. הייתה לו זו הפעם הראשונה בה הוא שוחת בעל חיים, מה שאומר שמקצוען הוא לא היה ולתרנגול נגרם אף יותר סבל מכפי שבד"כ נגרם לבעלי החיים האומללים שנגזר עליהם לשמש מזון לבני אדם.
גם כאשר אכלתי את האורז, הטופו והפטריות שלי, הייתה לי תחושה מבחילה שלא יצאה לי מהראש, על אותו תרנגול שהפך למרק.
למותר לציין שדרך האכילה הסינית, בה לא מבזבזים שום חלק בבשר ואוכלים הכל, כולל הראש וכפות הרגליים, היא אמנם רעיון יפה, שנועד לנצל את כל אשר הורגים, בניגוד לדרך המערבית בה משליכים למעלה ממחצית מגוויית בעל החיים שאוכלים, אבל בכל זאת, אני מערבי ואם לצפייה בגופות בעלי חיים מתים על השולחן התרגלתי, הרי שאכילת ראש או כפות רגליים של תרנגול, נראים לי מוזרים ומבחילים במיוחד.
למחרת, השני באוגוסט 2004, התעוררנו בבוקר על מנת לצפות בהר מיילי בזריחה. אך מה לעשות, לטבע חוקים משלו והיה מעונן, כך שלא זכינו לראות את הפסגה המושלגת נצבעת בכתום. לאחר מכן נסענו בדרך עם נוף עוצר נשימה לכפרון קטנטון בשם מעיין חם (HOT SPRING), או בסינית WENQUAN, משם טיפסנו בדרך המשמשת סוסים וחמורים, במעלה הרי ההימלאיה, מגובה של כ-2,500 מטרים לגובה של כ-3,920 מטר (לעזאזל, עשיתי את זה עם תיק במשקל כ-30 ק"ג, זו הייתה הפעילות הפיזית הקשה שעשיתי מעודי) ומשם ירדנו אל כפר בשם ייבן (YUBEN), בגובה 3,620 מטרים. בכפר לא היה חשמל ונוף ההרים המושלגים המקיפים אותו, במרחק נגיעה ובעלי החיים המתרוצצים חופשיים בענק, היה מדהים.
זה אחד המקומות שקשה להעביר במילים כמה נפלא ומדהים הוא, אפילו תמונות וסרטוני וידיאו לא מצליחים להעביר את החוויה הבראשיתית של מקום שבלתי התגלה.
לדעתי, מדובר באחת מנקודות השיא בטיול שלי, אם לא בנקודת השיא. אני לא יכול להגיד בדיוק מה חיפשתי בטיול הזה, אבל ללא ספק מצאתי את זה באותה כפר שלב שאם לא הייתי רושם את שמו, כנראה לעולם לא הייתי זוכר ויודע אותו.
בשלישי באוגוסט, יצאנו בבוקר מהמלון בו התאכסנו וכיוון המפלים הנמצאים מספר קילומטרים מהכפר - MYSTIC WATERFALLS. ההליכה ביער, עם טיףטוף הגשמים, הייתה מיוחדת. המפלים, מפלי מי הפשרת השלגים היו מדהימים בגובהם ובכמות המים הרבה שזרמה בהם.
בערב במלון, פגשנו בחורה סינית שמאוד התלהבה מהשיער שלי. זה לא היה נדיר שסינים הביע התפעלות משיערי הבהיר והמתולתל, השונה בתכלית מזה שלהם, אבל היא פשוט ציינה את זה עשרות פעמים (בסינית ופשוט טים תרגם לי) וביקשה להצטלם איתי (גם זה לא נדיר בסין - הייתי אטרקציה לצילומים), לגעת בשיערי ולשאול כיצד אני מטפח אותו.
למחרת היום, טים שהיה עייף מכל המסעות שעברו עלינו (בעיקר הטיפוס של כקילומטר וחצי עם ציוד מלא) נשאר לנוח בכפר, בעוד בן, בחור סיני אחר משנגחאי ואנוכי יצאנו אל עבר מחנה הטיפוס (BASE CAMP) של הר מיילי. המחנה עצמו לא מרשים במיוחד, כמה בקתות עץ שבתוכם מבעירים אש כדי להתחמם ולבשל, אבל נוף ההרים היה מדהים ומהמם.
מהמחנה יצאנו אל עבר אגם הקרב (ICE LAKE), למרגלות ההר המושלג. המים היו קפואים (כלומר צוננים עד מאוד, אולם במצב נוזלי) וצפו בהם גושי קרח רבים. בזמן שהיינו שם, התחוללו להן שתי מפולות שלגים קטנות, שהרעישו כמו סופת רעמים, בדרכן אל עבר האגם.
כל הטיול הזה, ארך כ-20 קילומטרים הלוך וחזור, כאשר בדרך חזרה, בשל הגשמים הדרך הייתה בוצית וחלקלקה, כך שמצאתי עצמי מחליק במורד המדרון מספר לא מבוטל של פעמים. בדיעבד זו הייתה חוויה, אבל בזמן הירידה אין זה משעשע בכלל.
בחמישי באוגוסט עזבנו את הכפר הקטן בו התגוררנו מספר ימים בדרך למטה וחזרה לדצ'ין. הפעם, היינו חכמים יותר והערכנו נכונה את הקושי שבטיפוס עם תיקי ענק על הר בגובה רב, כך שהפעם שכרנו חמור, על מנת שזה ייסחב את התיקים במעלה ההר ואנו נסחב אותה בדרך הקלה יותר (טוב, היא לא הייתה קלה, אבל יחסית) במורד ההר.
כאמור, את הדרך למטה עשינו עם התיקים וכזכור התיק הגדול שלי שקל כשלושים ק"ג ונוסף עליו היה גם התיק הקטן. זה, בשילוב הדרך הבוצית והחלקלקה מהגשמים שהייתה בחלקו העליון והקריר יותר של המסלול, גרם להמון החלקות על הישבן, כאשר אני שוקל כמו אלעד וחצי (ביום יום אני שוקל כ-55 ק"ג, עם התיקים והציוד שקלתי כ-90 ק"ג).
בערב הגענו בחזרה אל דצ'ין, שהיא העיר אחרונה בדרך אל טיבט, כשלוש שעות נסיעה מגבול המחוזות יונאן וטיבט. הפלא ופלא - שוב היה לנו חשמל!
בדרך כלל קצת קשה להעריך דברים עד שהם חסרים, נכון הדבר לגבי חשמל...
תחשבו על זה בפעם הבאה שבחשכת הליל אתם פשוט לוחצים על מפסק החשמל "ויהי אור"...
בכל מקרה בדצ'ין, ישנו במקום המזוויע ביותר שישנתי בו בטיול. אמנם עלה 13 יואן ללילה (או בתרגום לשקלים, בערך שבעה שקלים), אבל זה לא כלל מקלחת (שכל כך הייתי זקוק לה, אחרי ההליכה הממושכת עם כל הציוד) והשירותים היו מצחינים יותר משירותים צבאיים בבסיס טירונות ממוצע. ואם זה לא מספיק, בלילה קיפצו להם עכברים או עכברושים בין המיטות בחדר. אבל היי, למה אתם הייתם מצפים משבעה שקלים ללילה?
בבוקר המחרת, השישי באוגוסט, תפסנו את האוטובוס של שש וחצי בבוקר, שבאופן "מפתיע" יצא מהישוב רק בשעה שבע.
עולם המושגים בסין ובישראל שונה. למשל, חיפה ת"א, כמאה קילומטר (קצת פחות), הוא מרחק שלעבור אותו לוקח כשעה. המרחק בין דצ'ין, בחזרה לליג'יאנג אורכו כ-250 או 300 ק"מ ומשך הנסיעה כעשר שעות...
הגענו בערב מותשים לליג'יאנג, אחרי נסיעה שלא ממש עזרה לשרירים הכואבים.
החלטנו להשאר בליג'יאנג יום נוסף למנוחה, הרי סך הכל מדובר במקום שלב, רגוע וחביב.
בשביעי באוגוסט הסתובבנו מעט בליג'יאנג ובערב, בזמן שבנג'מין וטים הלכו לצפות בגמר גביע אסיה בכדורגל, משחק בין סין ליפן, אני הלכתי להאזין לקונצרט נקסי (NAXI), אחד מהמיעוטים המקומיים, שהיה נחמד מאוד, עם מוזיקה מעניינת שלא יוצא לי לשמוע בכל יום. הבעיה הייתה שהמאסטרו של התזמורת, הסביר על כל שיר שהם ניגנו כעשר דקות בסינית וכחצי דקה באנגלית, כך שחלק ניכר מהזמן פשוט הקשבתי לזיבולי שכל שכלל איני מבין.
אגב, יפן ניצחה את סין, במשחק הגמר שנערך בסין, מה שגרם להרבה אנשים במקום תחושת דכדוך (זה אולי המקום להסביר שבסין [וגם בקוריאה] לא ממש אוהבים את היפנים, בשל ההיסטוריה של הכיבוש היפני במזרח אסיה במאות האחרונות) ולי תחושת שמחה, שלא צפיתי במשחק כדורגל משעמם.
זהו, למחרת בבוקר לקחנו אוטובוס צפונה, בערך 11 שעות לכיוון מחוז סיצ'ואן, אבל זה כבר קטע חדש, לא?
אלעד
ועכשיו לתמונות...
(לצערי, נמחקו לי תמונות מדאלי, ליג'יאנג, הר מיילי ועוד מספר מקומות, כך שהמבחר שנותר מרשים, אבל ללא ספק החמצתי מספר תמונות מדהימות שלקחתי)
צייר בליג'יאנג
אני בעמק שליד זונגדיאן
שיח יונק מאמו באותו עמק
דגלים וסמלי דת טיבטיים בכפר הקטן שליד DEQIN
שני חמרים סוחבים ענפים באותו מקום
אני על רקע הר מיילי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
