בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

כתבתי את הכותרת והבנתי ש-XXX עשוי להיתפס כבעל משמעות מינית, כאשר כל כוונתי הייתה ששלושת האיקסים ישמשו כ"השלם את החסר", מפני שעל כל כך הרבה דברים נאמר שהם בנוסח סיצ'ואן (לשם דוגמא, "עוף בנוסח סיצ'ואן"), כך שפשוט זה נראה לי עדיף על "טיול בנוסח סיצ'ואן" או משהו דומה.

זה מזכיר לי את העובדה שהסמל של העיר ההולנדית אמסטרדם (שיבוש נורא לסכר [DAM] שעל נהר האמסטל [AMSTEL]) הוא גם XXX.

בטעות נהוג לחשוב שסמלה של אמסטרדם, אשר נודעת ברובע האורות האדומים שלה (RED LIGHT DISTRICT), הפתיחות המינית בכלל וחוקיותם של הסמים הקלים, נובע מהעובדה שמדובר ב"עיר החטאים", אך למעשה המשמעות של הסמל שונה לחלוטין, דתית באופן לא מפתיע, כאשר האות X מסמלת את צליבתו של שליח בשם אנדרו.

מדוע שלוש פעמים?

התשובה לא ברורה, אבל בשנות הארבעים, הכריזה מלכת הולנד דאז, לקבוע באופן סופי את משמעותם של כל אחד מהאיקסים :

חמלה - COMPASSION

נחרצות - RESOLUTION

גבורה - HEROISM

אז מה כבר חשבתם ששלושת האותיות XXX מסמלות?

אגב, כאשר הייתי באמסטרדם לפני מספר שנים, שמעתי הסבר אחר לשלושת האיקסים המסמלים את העיר והוא שהם תזכורת לשלושת האסונות אשר פקדו את אמסטרדם במרוצת שנותיה - שריפות, הצפות ומגפות.

כך או כך, משמעות הסמל שונה מזו שכל אדם שלא חקר את עניין סמלה של אמסטרדם עשוי לחשוב עליה.

זה מה שיפה בסמלים, שכל אחד יכול להעניק להם את המשמעות המיוחדת שלו.

אבל היי, מה אני מקשקש כאן על סמלים ועל הולנד?

הרי הפוסט הזה עוסק בטיול שלי במחוז סיצ'ואן במערב סין.

ובכן, מחוז סיצ'ואן היה עד לפני מספר שנים הפרובינציה המאוכלסת ביותר בסין. למעלה ממאה מיליון בני אדם התגוררו בסיצ'ואן, עד אשר העיר צ'ונגצינג' (CHONGQING), על כעשרים מיליון תושביה (והפריפריות הסמוכות לה) נפרדה והפכה למחוז עצמאי אשר נשלט ישירות על ידי הממשל המרכזי של סין (בדומה לבייג'ינג, טיאנג'ין ושנגחאי), בשל החשיבות האסטרטגית שלה, אשר נובעת מהקמת סכר שלושת הנקיקים (THREE GORGES DAM) על נהר היאנגזי (YANGZI), שאמור לייצר הרבה מאוד חשמל.

בכל מקרה, על אף ההפרדות מצ'ונגצ'ינג, מחוז סיצ'ואן עדיין הוא אחד המחוזות העמוסים יותר בסין.

בערב ה-8 באוגוסט 2004, אחרי 11 שעות מתישות באוטובוס מליג'יאנג שבמחוז יונאן, הגענו בן, טים ואנוכי לעיר פאנזיהואה (PANZIHUA), עיר תעשייתית, עשירה במחצבי פחם, אשר ממוקמת בדרום סיצ'ואן. העיר עצמה די מכוערת, מלאה בתעשייה מזהמת אוויר והיא ללא ספק עיר מאוד ארוכה, אשר נמתחת על פני קילומטרים רבים, לאורך נהר ארוך (בסדר, תהרגו אותי שאני לא יודע את שם הנהר).

נסענו מתחנת האוטובוס לתחנת הרכבת, כשעה נסיעה באוטובוס עמוס תיירים, לאורך הנהר (ומכאן אני יודע שהעיר מאוד ארוכה. אין לה כמעטשום רוחב, אלא רק אורך) עד שהגענו לתחנת הרכבת, טים קנה לנו כרטיסים (בכל זאת, הוא מדבר סינית ועושה את זה יותר טוב מבן וממני) לרכבת לילה, בקרון ישיבה בלתי ממוזג (מה שאומר שנוסף על החום המעיק בקרון עמוס במאתיים איש והעובדה שנרדמתי בישיבה, הרעש של החלונות הפתוחים ברכבת שעוברת בתוך מנהרות, לא עשה טוב לאוזניים).

הואיל ונותרה לנו כשעה עד הרכבת, אכלנו ארוחת ערב סיצ'ואנית (שלא הייתה חריפה יותר מידי, כלומר היא חריפה ומתובלת מאוד בהשוואה למה שאני אוכל מידי יום בארץ, אבל בהשוואה למנות ביונאן וגם במחוז גאנזו לאחר מכן, האוכל בסיצ'ואן לא התגלה כחריף בצורה קיצונית, אולי משום שהם מרחמים על תיירים מסכנים שכמותי) לא רעה בכלל באחת המסעדות באזור הרכבת.

הנסיעה ברכבת כפי שניתן היה להבין מהפסקה הקודמת הייתה סיוט. קראתי קצת את 1984 של אורוול עד שנרדמתי וכשעתיים לאחר שהתעוררתי בשבע בבוקר, הגענו לאמיי (EMEI), עיר שלמרבה האירוניה, בשלטי החוצות שלה, היא מתגאה בהיותה העיר הכי תיירותית בסין (בסין, בניגוד למדינות אחרות, המילה TOURISTIC היא מילה בעלת משמעות חיובית ולא קוריוז לא אותנטי, כמו בחברה שלנו).

העיר אמיי, ניצבת למרגלות הר אמיי - אמיי שאן (EMEI SHAN), אחד ההרים הקדושים לבודהיסטים בסין (מתוך ארבע הרים אם אינני טועה, יתכן ומתוך חמישה הרים) שידוע בנוף המרהיב הנשקף ממנו, בעיקר בשעות הזריחה והשקיעה, כאשר נמצאים על הפסגה ומשקיפים על ים העננים שמתחת.

בכל מקרה מזג האוויר כשהגענו היה די גרוע, אובך נורא שנראה כאילו לעולם לא יעזוב את העיר (בכל זאת, מדובר בסין, מדינה עם המון תעשייה מזהמת שלא מעודדת הרבה אופטימיות באשר למצב האוויר), כך שהחלטנו שאת אותו יום נבלה בתחתית, מבלי לשלם למעלה ממאה יואן רק כדי להגיע לפסגה (למעלה מחמישים שקלים, שזה הרבה מאוד כסף, גם בהתחשב בעובדה שמדובר במדינה שאמורה להיות זולה וגם באופן אבסולוטי).

אז אחרי שנקלטנו במלון בשם TEDDY BEAR שכלל איך לא כמה בובות דובונים מסכנות בלובי (אגב, מיקוח קטן הוריד את מחיר החדר, מארבעים יואן ללילה, לכדי עשרים יואן ללילה, מה שאומר שתמיד צריך להתמקח בסין), הלכנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה שנמצאת בתחנת האוטובוסים המרכזית של אמיי.

המקום נראה די מכובד, כך שלא ברור מדוע הנודלס עם הירקות שאכלתי גרם למה שיתואר בהמשך...

כשעה או שעתיים אחרי אכלתי, התחילו הבחילות.

הבחילות ליוו אותי בזמן שאנחנו ביקרנו במקדש BAOGUO SI, מקדש מתקופת שושלת סונג. מקדש מאוד מרשים, עם ארבעה אולמות ופסלי בודהא שונים.

מידי פעם הבחילות נחלשו, לעיתים נעלמו ולעיתים חזרו במלוא עוזן.

בערב, כאשר היינו במלון הקאתי המון (לא, לא הקאתי את הנשמה, נשמה לא מקיאים). לאחר הקאה אחת חשתי טוב יותר, אבל התחושה הרעה חזרה והקאתי שוב, הפעם הרבה יותר. התחלתי לחשוש מאיבוד הנוזלים (היו לי סיבות שלא אתאר כאן מפאת העובדה שזה דוחה) אז ביקשתי מבנג'מין ללכת ולקנות לי בקבוק מים גדול.

שתיתי מהמים. גמעתי כמעט בקבוק שלם של ליטר וחצי. אך שוב הקאתי, שוב התחלתי לראות ברוחי כיצד אני מתעלף ונאלץ לקבל אינפוזיה - חלום הבלהות של חיי, כאשר לאחר הפעם הזאת, שכבר לא באמת היה לי מה להקיא למעט מים, הרגשתי טוב וגם הלכתי לישון. לא לפני שיידעתי את טים שאם אמשיך להרגיש רע, במהלך הלילה או למחרת בבוקר אנחנו לוקחים מונית ואני מעוניין להיבדק בבית החולים המערבי הקרוב ביותר בנמצא.

למזלי, כנראה באמת הקאתי את כל החומרים הרעים של ארוחת הבוקר, כי למחרת הרגשתי טוב (מעט חלש, אבל ללא בחילה) וכך נסענו לנו ללשאן (LESHAN), עיר הנמצאת כשעה נסיעה מאמיי ומפורסמת בפסל הבודהא הגדול ביותר בעולם, שנחצב בין השנים 713 ל-803 לאחר הספירה.

כן, תשעים שנים לקח להכין את יצירת האבן הזו, שמתנשאת לגובה של 71 מטרים. מדובר בפסל הדת הגדול בעולם!

על מנת לצפות בפסל הבודהא, אפשר לבחור בשתי אפשרויות. האחת לשכור סירה ולצפות בו מהנהר הזורם לידו והשניה היא לשלם את דמי הכניסה לפארק ולראות את הפסל מן היבשה, כאשר הפעולה דורשת ירידה ועליה לאורכו של הפסל הגבוה.

אנו בחרנו באופציה השניה, קנינו כרטיסים (והייתה לי זו הפעם הראשונה בסין בה זכיתי לקבל הנחת סטודנט) והלכנו ברגל באתר, מה שכלל ביקור בעוד פגודה חביבה, מוזיאון לזכרו של איזה מחנך סיני חשוב (לסינים כמובן, לא לאף אחד אחר), מספר מנהרות ו...

עמידה של כשלושת רבעי השעה בתור למדרגות עם קבוצות ענקיות של סינים...

סינים, באופן שונה ממה שמוכר בישראל, אוהבים לטייל בקבוצות. בקבוצות הללו כולם לובשים את אותם כובעי מצחייה, אותה חולצה וכולם מדברים בינם לבין עצמם בקולי קולות.

זה משהו שצריך לראות כדי לתפוס עד כמה הוא נפוץ...

בכל מקרה, התור הארוך התקדם די מהר ומצאנו עצמנו יורדים במדרגות לכל אורכו של פסל הבודהא ולאחר מכן עולים חזרה.

היה נחמד. בהחלט משהו שצריך לראות כדי לתפוס כמה הוא גדול...

בערב, לאחר שחזרנו למלון באמיי, עקצה את טים צרעה בחדר, מה שגרם לאצבע שלו להתנפח, לטים לזעוק ולבעלים של המלון ללוות אותו למרפאה, על מנת שטים יקבל טיפול רפואי.

טים, בהיותי סיני (זוכרים, שמו האמיתי הוא צ'נג ינג), סמך על הרפואה הסינית ולמעשה, העקיצה עברה תוך מספר ימים.

כן, כפי שניתן להבין, הרבה מזל לא היה לכולנו באמיי שאן, המקום הקדוש, כך שלמחרת היום, בבוקר ה-11 באוגוסט, כאשר לקחנו אוטובוס צפונה אל עבר צ'נגדו (CHENGDU), בירת מחוז סיצ'ואן, לא היינו יותר מידי עצובים.

בצהריים של אותו יום הסתובבנו מעט בעיר הבירה הגדולה והחביבה של סיצ'ואן, בבתי הכלבו הענקיים וברחובות הגדולים.

אחד הדברים המדהימים לדעתי בצ'נגדו, הוא העובדה שמאוד מסובך לקבל רישיון להחזיק כלי רכב דו גלגל ממונע (או במילים אחרות - אופנוע או קטנוע), בשל הדאגה לאיכות הסביבה והרצון להקטין את זיהום האוויר.

על פניו זה לא נשמע הישג גדול ומשהו שלא ניתן היה לצפות לו, אבל העובדה שמדובר בסין, מדינה שעוברת מהפכה תעשייתית בימים אלו ואיכות הסביבה לא בראש מעייניה, היא לדעתי מדהימה.

הסיבה לכך כנראה נעוצה בעובדה שכל מחוז בסין, מנוהל באופן עצמאי וקיימת תחרות בין המחוזות לבין עצמם.

אני מניח שבעוד שנים ספורות, אולי יחס כזה לאיכות הסביבה יהיה רווח יותר בסין, אבל כיום מדובר בתופעה ייחודית - אי של שפיות במדינה לא שפויה.

למחרת בבוקר, ה-12 באוגוסט, קמנו בן ואני כדי לנסוע לאתר ה-BREEDING (גידול?) של הפנדות הסמוך לצ'נגדו.

באתר הזה, שהיה מין סוג של גן חיות לדובי פנדה בלבד, היו דובי פנדה בוגרים, גורי פנדה, פנדות אדומות (למעשה לא מדובר באותה משפחה, אבל השם דבק גם במין זה, בשל העובדה שגם יצורים אלה אוכלים עצמי במבוק), מוזיאון פנדה ובעצם, כל דבר שקשור לפנדות, מלבד אולי צבעי פנדה, היה שם.

יותר מאוחר, אני הלכתי לאחד הגנים הציבוריים (שכמו כל דבר בסין, משלמים עליו כסף) ונהניתי מגנים סינים מטופחים, מוזיאון לא כל כך מעניין ופסלים מפורסמים של כל מיני דמויות היסטוריות חשובות מסין של לפני כאלפיים שנה, שנראה היה כאילו אותם פסלים (וגם קברים) מרתקים מאוד את המוני התיירים הסינים שנהרו למקום, אך אני לא מצאתי בזה כל עניין.

מה שכן, מאוד נהניתי מהפיסול והגינון המרהיבים במקום.

צ'נגדו הייתה המקום בו פגשתי הכי הרבה ישראלים במשך הטיול שלי. באכסניה בה התאכסנתי, פגשתי לפחות שבעה ישראלים, אחד אפילו מתגורר בחיפה, באותה שכונה בה אני מתגורר. מעבר לעובדה שהיה נחמד לדבר קצת עברית ולשמוע חוויות על טיולים של ישראלים אחרים בסין (אני מוכרח לציין שהישראלים שפוגשים בסין, באופן כללי איכותיים יותר לטעמי, מאשר במקומות תיירות פופולאריים אחרים לישראלים, שם ניתן למצוא מכל עם ישראל - מובחרים ופחות מובחרים כאחד), קיבלתי עצות שלדעתי היו מאוד חשובות באשר לטיול בטיבט, או ליתר דיוק חוסר הכדאיות שבטיול לטיבט.

התלבטתי אם לטוס מצ'נגדו לטיבט, מפני שמדובר באחד המקומות הבודדים בסין ממנו תיירים יכולים לטוס ללהסה, בירת ולקבל את האישור המיוחד לכניסה לטיבט.

הבעיה הייתה המחיר - 2,000 יואן לטיסה ואישור כניסה, כלומר מעל אלף שקלים. לא שמבחינה אבסולוטית מדובר בסכום אסטרונומי שאני לא יכול לעמוד בו, אבל מה שממשלת סין עושה בטיבט, שכבשה בשנות החמישים וסיפחה לסין, הוא לנסות לנצל את טיבט כמה שיותר לעשיית כסף קל.

לטיבט קסם מיוחד משלה. חבל נידח בהרים, אשר סיפור כיבושו על ידי הסינים והגליית הדלאי למה (וגם הסרט שבע שנים בטיבט בכיכובו של בראד פיט) מושך אליו מבקרים רבים, מה שהביא את ממשלת סין לנצל את העובדה לבקש עמלות מיוחדות, נוסף על הוויזה לסין.

לאחר שאתה מגיע ללהסה, על מנת לעבור מעיר לעיר או לצאת מהערים, אתה שוב נדרש לאישור מיוחד, שכאמור גם עולה כסף וגם מפקיר אותך לחסדיהם של הבירוקרטים המקומיים.

מעבר לעובדה הזאת, הרבה מאוד סינים זרמו לטיבט עם השנים, כך שברחובות בירת טיבט, יש סיכוי רב יותר שהדם הבא שיעבור מולכם ברחוב הוא סיני, מאשר טיבטי אורגינל.

כן, שילוב של כסף, מוגבלות בתנועה והרבה כעס על השלטונות הסינים, הביא אותי לבסוף להחליט לוותר על הטיסה לטיבט ולהחליט להתמקד באזורים הטיבטים במחוז סיצ'ואן (עליהם יסופר בהמשך קטע זה) ובמחוז גנזו (עליהם כבר בפעם הבאה שאכתוב על הטיול שלי לסין).

יום המחרת, ה-13 באוגוסט, היה יום נסיעות ארוך ומשמים, מצ'נגדו לג'יו זהי גו (JIUUZHAIGOU - וזה משהו שאתם וגם אני באמת לא יכולים לבטא כהלכה, עם השימוש המוזר בטונים הסינים. המשמעות אגב היא "עמק תשעת הכפרים").

הנוף בדרך מעניין ומגוון, מזג האוויר הסוער בבוקר גרם לזרימת נחלים על הדרכים (לא כבישים, דרכים, כי בחלק מהדרך, היה מדובר בדרך עפר עלובה ודי מסוכנת) ולאחר מכן, נוף ההרים המוריקים היה מרהיב, עד אשר בערב הגענו לJIUZHAI GOU-, שהוא אחד המקומות המרהיבים ביותר בסין, אבל בשל כך ובשל הנגישות הקלה אליו, הוא גם אחד מאתרי התיירות היותר פופולאריים בסין (תיירות סינית ענפה כמובן), מה שהוביל לבניית עשרות מלונות בכניסה לפארק, שהזכירו לי משום מה תמונות מלאס וגאס - עיר שעשועים בעברו השני של העולם.

כאשר ירדנו מהאוטובוס, פגשנו מקסיקני אחד שבן וטים פגשו בדאלי (מחוז יונאן, זוכרים?) ויחד איתו שכרנו חדר עלוב, שעדיין, באופן יחסי על הרבה (נראה לי משהו כמו 25 יואן לבן אדם, לחדר ממש עלוב ומסריח, אם כי בסוף באותו מחיר קיבלנו שני חדרים) וגם הוא הצטרף אלינו לטיול בשמורה.

בבוקר המחרת הלכנו ארבעתנו אל עבר שערי השמורה, כאשר רק לטים ולי היה כרטיס סטודנט (לי בינלאומי, לטים סיני), בעוד לבן שהתחיל כשבועיים אח"כ שנת לימודים בסין לא היה והמקסיקני בדיוק סיים את הדוקטורט שלו בחשמל, אי שם בפריז.

בזמן ששלחנו את טים לקנות כרטיסי אוטובוס בתחנת האוטובוס, כעשר דקות משם, עמדנו בן, המקסיקני ואנוכי בתור, כאשר ברשותנו רק תעודות הסטודנט של טים ושלי. אני ביקשתי ארבעה כרטיסי סטודנט והצגתי את התעודות של טים ושלי. לאחר שהקופאית שאלה מה לגבי השניים האחרים, שלף בן את רישיון הנהיגה הקנדי שלו והמקסיקני את אישור העבודה שלו בצרפת, שני מסמכים בצרפתית. הקופאית שאנגלית בקושי ידעה, הנהנה בראשה ונתנה לארבעתנו כרטיסי סטודנט.

עוד משהו מעניין בנוגע לכרטיסים, חסכנו 90 יואן על נסיעות, מפני שלא רכשנו כרטיס אוטובוס לשמורה ונכנסנו לשמורה ברגל.

לאחר שאתה בשמורה, אף אחד לא בודק את הכרטיסים, כך שהשתמשנו בשירותי ההסעות בפארק, חינם אין כסף.

(לא, אין טעם להעיר לי על כך שאין זה מוסרי או נאה להשתמש בשירותי תחבורה ציבורית שלא שילמת עליהם, אומר רק שמה שעמד לנגד עיני הייתה העובדה שבסין, במשך החודש שקדם לכך, לא היה איש שלא ניסה לעבוד עלי ולגבות ממני יותר כסף מהמחיר הרשמי ובכלל, באתרים השונים אליהם נכנסתי, תמיד שילמתי את המחיר הגבוה, גם כאשר הייתה הנחת סטודנט, הסינים לא נתנו לי אותה, בטוענה שמדובר בהנחה לסטודנטים סינים. לכן, מצפוני נקי באשר לאי התשלום של 90 היואן על ההסעה בפארק, שגם ככה, אחרי הנחה, שילמתי עליו 110 יואן [במקום 140 יואן, שזה המחיר המלא]), שזה המון, כאשר מבינים שמדובר בשמורת טבע שהיא אתר מורשת עולמי, שכל בני האדם בעולם, באשר הם זכאים לבקר בו).

הטיול בפארק עצמו היה עוצר נשימה. שבילים מתפתלים בין הרים מוריקים, אגמים בצבעי כחול, טורקיז, ירוק, סגול ועוד שלל צבעים (אני אשים תמונות על מנת שאפשר יהיה להבין), מפלים, נחלים ועוד שלל מקומות שכאילו נלקחו מתוך גלויה, כאילו יופי אינו טבעי, מפני שהוא כה מושלם.

החלטנו ללון בשמורה עצמה, גם זו פעילות שאינה חוקית, אבל תושבי אחד הכפרים שמחו לארח אותנו, בחדר נחמד בהרבה, במחיר דומה לילה הקודם.

בערב אכלנו במסעדה מקומית בכפר (קצת נמאס לכתוב, אבל גם זה לא חוקי, כי אסור להם למכור אוכל לתיירים, אלא רק למסעדה האחת, הרשמית שבפארק, שמוכרת מזון במחירים גבוהים מאלו שבארץ, מותר למכור מזון בשטח הפארק) ונהנו מהשקט של "שומקום" ואח"כ, אני באופן אישי נהניתי לצפות בשמי הלילה המוארים בכוכבים שהיו כה יפים.

למחרת בבוקר, באותה מסעדה שאכלנו בה את ארוחת הערב ביום הקודם, לא היו מוכנים למכור לנו אוכל. הסיבה פשוטה - ביום מסתובבים בפארק פקחים שעשויים לסגור להם את העסק, במידה ויגלו כי הם מוכרים מזון לתיירים.

בסופו של דבר, אחרי תחנונים של טים (שייצג את ארבעתנו בשפת המקומיים), הגענו לפשרה והם מכרו לנו את אוכל בשקיות, במקום בצלחות ואנחנו לקחנו את המזון ואכלנו בבית בו התארחנו...

טיילנו עוד קצת בפארק, עד שעות הצהריים. כאשר המתנו לאוטובוס, נעמדו לידינו זוג מקומיים, די מבוגרים שהזכר שבהם אמר לטים בפסקנות שכעת מדובר בהפסקת צהריים ולא יהיו אוטובוסים בשעתיים הקרובות...

התחלנו ללכת ברגל לכיוון השער המרכזי של השמורה, בשביל צדדי ומרוחק מעט מהכביש הראשי וכאשר היינו מספיק רחוקים מהכביש נשמע קול אוטובוס חולף...

כן, היה זה אוטובוס הסעות והואיל והיינו רחוקים לכדי שעה וחצי מן היציאה ולבן ולטים היה תרמיל  גדול עם כל הציוד על הגב, החלטנו לחזור לכביש הראשי כדי לתפוס אוטובוס.

כאשר הגענו לתחנת האוטובוס, זוג הקשישים כבר לא היה בתחנה, כנראה הם תפסו את האוטובוס שהם אמרו לנו שלא נוסע...

והמסקנה, כפי שלמדתי במשך כל שהותי בסין - אין לסמוך על סינים!

בשפה הסינית אין את המילה "לא" (בחיי, זו לא בדיחה) ולא בכדי.

כאשר סיני לא יודע משהו, הוא לא יגיד "אני לא יודע", אלא פשוט יגיד מה שהוא חושב, מה שנראה לו לנכון, כאילו הייתה זו האמת.

למותר לציין שברוב המקרים הם טועים וכשאתה מגלה זאת, אתה רחוק מהם, מתעצבן, מקלל, אבל הם כבר רחוקים...

אבל מה שהיה מרגיז במיוחד במקרה הזה, הייתה העובדה שהם התנדבו לספק לנו את המידע השקרי. טים לא שאל האם יש אוטובוס או לא, אלא הזקן קפץ ואמר לו שנאלץ לחכות יותר משעה עד האוטובוס הבא, בגלל הפסקת הצהריים.

לעזאזל איתם!

לא משנה, הרי ספגנו חוויה שיכלנו לצחוק עליה מספר דקות לאחר מכן...

כעבור זמן לא רב היינו מחוץ לפארק, בעיירת המלונות.

בערב הלכנו לבר-קריוקי-דיסקוטק.

בשלב הקריוקי נשמעו המון שירים בסינית, כאשר מתישהו קלטו אנשי המקום את הזרים שיושבים להם באחד השולחנות, הם שמו את השיר EVERYTHING I DO של בריאן אדמס והושיטו לי את המיקרופון...

שרתי.

לאחר השיר הזה, שוב חזרנו למיטב הפולקלור הסיני הסיצ'ואני והטיבטי, עד אשר החלה מוזיקת ריקודים (שהייתה מאוד פופולארית ב-MTV לפני כעשר שנים, מה שלא מפריע לסינים), שתי נערות סיניות החלו לרקוד ואז בנג'מין הציע למקסיקני בירה, בתמורה לריקוד עם אחת הנערות...

המקסיקני בן השלושים, רק שמע בירה חינם, קם ורקד, שלושתנו צחקנו ובסופו של דבר טים ובן הצטרפו אליו גם כן.

בינתיים אני ישבתי והתרפקתי על הימים שהיו וחשבתי כמה חבל שאנה לא איתי במקומות הכל כך נפלאים ומדהימים שאני מבקר בהם בחודש האחרון.

למחרת, ה-16 באוגוסט 2004, 22 ימים אחרי שנפגשנו בקונמינג, שלושה שבועות של טיול משותף ביונאן וסיצ'ואן, נפרדנו בנג'מין טים ואני. הם נסעו בחזרה לצ'נגדו ומשם לבייג'ינג ודליאן ואני המשכתי ביחד עם המקסיקני, אשר לו היה כרטיס רכבת מאמיי לדרום יונאן, משם היה אמור להמשיך לוייטנאם, המשכנו לכפר חביב, הממוקם כשעה נסיעה (מעל שעתיים בשל תאונת דרכים שהייתה במקום) לעיירה בשם סונגפאן (SONGPAN).

סונגפאן, כפר טיבטי ומוסלמי קטן וחביב, הוא מקום שיותר מידי ישראלים מטיילים בו.

לא שפגשתי בהם, אבל במלון בו ישנתי, לאחר מספר דקות, שאל אותי בעל המלון אם אני מישראל (לטענתו על פי המבטא), לאחר מכן, כאשר המקסיקני (אגב, שמו הוא ויקטור, פשוט יותר נוח לי לכנות אותו המקסיקני משום מה) ואני נכנסנו למסעדה, לאכול ארוחת בוקר, האנשים במסעדה ראו את חולצת הפליז שלבשתי עם הכיתוב FOX, אמרו לי "שלום" ושהם מכירים את הפירמה הישראלית FOX, שהרבה ישראלים לובשים...

את הארוחה אכלנו על רקע שירים בעברית שהם שמו לכבוד האירוע (מאוד התרגשתי משלמה ארצי, כי הוא הזמר האהוב על אנה) ולבסוף גם דיסק בספרדית, שפתו של עמיתי המקסיקני.

לאחר הארוחה עלינו להרים שליד העיירה, לצפות בנוף ולפגוש במשפחות הגרות בחלק הפחות תיירותי של המקום. נכנסנו לבתים של משפחות טיבטיות. המקסיקני צילם אותם (כפי שהוא בעצם צילם כל אדם שנראה לו מעניין בתקופה הקצרה שהכרתי אותו) והבטיח לשלוח להם את התמונות בדואר (אני מאמין שהוא עשה זאת, אם כי אין לי מושג אם כך אכן היה).

נכנסנו גם למקדשים, שאמנם בהחלט לא היו המרשימים ביותר שראיתי בסין, אבל האנשים בהם, שלא מורגלים ביותר מידי תיירים, קיבלו אותנו בסבר פנים יפות ולא נראו מוטרדים יותר מידי מהעובדה שצילמנו, אפילו כאשר הסרטתי עשרות דקות של תפילה במצלמת הוידיאו.

למחרת בבוקר המקסיקני חזר דרומה ואני תפסתי אוטובוס צפונה, לכיוון לנגמוסי (LANGMUSI), לא לפני שאחד העובדים בתחנת האוטובוס הפנה אותי לאוטובוס לכיוון צ'נגדו. למזלי על האוטובוס לצ'נגדו היה סיני אחד שלן עם המקסיקני ואיתי באותו חדר, כך שכאשר הוא ראה אותי מניח את התיק בתא המטען של האוטובוס, הוא אמר שזה לא האוטובוס הנכון ואז עובד תחנת האוטובוס הסתכל שוב על הכרטיס שלי, הפעם הוא גם קרא את שם היעד (הכל בסינית כמובן) ושלח אותי לאוטובוס הנכון.

להגיד שהייתי מזה מופתע קצת קשה, הרי כבר הסברתי שאסור בשום פנים ואופן לסמוך על סינים, שגם כאשר הם לא יודעים משהו, הם פשוט נותנים הוראות לא נכונות. אבל בכל זאת, חשבתי שעובד בתחנת האוטובוס שאני מראה לו את הכרטיס, יפנה אותי לאוטובוס הנכון...

לומדים.

באוטובוס פגשתי תיירת מצרפת בשם אלכסנדרה, הייתה זו לה הפעם השניה בסין, לאחר כתשע שנים. היא הייתה חביבה בתחילת הנסיעה, באוטובוס לעיירה זוייגה שממנה תפסנו את האוטובוס ללנגמוסי, אבל באוטובוס ללנגמוסי, כנראה שהדרך המשובשת (ושאני אומר דרך משובשת, הכוונה לדרך עפר לכל אורכה, מלאה בורות ומהמורות, לעיתים כאלו שגורמות לנוסעים לקפוץ במושב ולקבל חבטה הגונה בישבן, בראש או בשניהם) והאוטובוס המצ'וקמק עשו את שלהם וכאשר הגענו ללנגמוסי היא נראתה ממש עצבנית וכועסת, כך שדרכינו נפרדו פחות או יותר בשלב הזה והחלטתי לטייל בלנגמוסי לבדי ולא איתה.

לנגמוסי הוא בעצם כפר, אשר אפילו הדרך הראשית בו, לא ממש סלולה לכל אורכה. בכפר מתגוררים מוסלמים וטיבטים, כאשר בכפר ישנו מסגד אחד ושני מנזרים המאכלסים מאות נזירים הלבושים באדום וצהוב.

בערב, פגשתי במלון (שהיה די זול - רק 15 יואן ללילה) בחור יפני חביב בשם טושי, שלמעשה תודות לו ולעצותיו, נסעתי בסופו של דבר גם ליפן (הוא זה שסיפר לי על אפשרויות הלינה הזולות, פס הרכבות היפני ועוד שלל דברים שהפכו את הטיול ליפן לטיול במסגרת התקציב) והוא גם נתן לי עצות לגבי היכן כדאי לבקר בלנגמוסי.

למחרת בבוקר קמתי בשש וחצי בבוקר, בתקווה לזכות לראות "קבורת שמיים" SKY BURIAL, אותו טקסט טיבטי מרשים בו מניחים את גופת הנפטר על פסגת אחד ההרים הסמוכים לעיירה ומבתרים את גופתו באמצעות גרזנים, על מנת שעופות דורסים יבואו, יאכלו את שאריות האדם ויעלו אותן אחר כבוד השמימה.

לצערי, לנגמוסי הוא כפר קטן ולא בכל יום מתים בו אנשים, כך שקבורת שמיים, לא ממש ראיתי, אבל במקום זה היה לי יום משגע עם מזג האוויר חלומי, ראות מעולה והמון הנאה. התיישבתי לי על אחת הגבעות, צפיתי בנוף, צילמתי ציפורים, כתבתי שירים (על היופי בעולם ועל הגעגוע לאנה) עד שנמאס לי והלכתי לצדו האחר של הכפר.

עברתי ליד מסגד שנראה די דומה למקדש והגעתי למנזר בשם ANDUO DACANGLAMO.

התיישבתי לי בפנים, על הרצפה, בהתחלה ישבו לידי מספר אנשים שבאו מסיבות דתיות, אולם במהרה הם הלכו ונותרתי שם יושב ליד, כאשר במרחק נגיעה ממני מאות נזירים לבושים באדום יושבים ושרים תפילה.

קשה לתאר את היופי שבדבר, בחרתי גם שלא להסריט, מפני שבכל זאת נראה לי קצת חצוף לצלם במעמד שכזה. פשוט ישבתי והקשבתי במשך שעה ארוכה לתפילות, עד אשר הן פסקו.

מיד לאחר תום התפילה, קמו הילדים הצעירים שבהיכל ורצו החוצה, יחפים, במנוסה אדירה. כעבור דקה או שתיים, הם חזרו כאשר הם אוחזים בידם סירים עם מזון.

כן, שעת ארוחת הצהריים במנזר הגיעה ואני ישבתי והתבוננתי בכל אותם נזירים אוכלים והם מצדם התבוננו בזר היושב מולם והתלחששו בטיבטית.

בשלב מסויים, אחד הילדים התבונן סביב כדי לראות שאף אחד ממורי דרכו לא מסתכל והוא השליך מזון לעבר נזיר צעיר אחד. מצחוק לכנות את אותם ילדים נזירים, חלקם ודאי לא עברו את גיל שמונה. הנפש הילדותית עדין מפעמת בהם והשובבות, אשר באה לידי ביטוי בהשלכת מזון האחד על השני ועוד כל כך הרבה דברים אחרים שקצרה היריעה מלתאר היא המוטיב המרכזי בחייהם ולא איזו דת מסתורית הסוגדת לאלים כה רבים.

לאחר האוכל, נמשכו התפילות גם מחוץ למנזר, כאשר התנהלו כל מיני טקסים משונים (בעיני כמובן, לא בעיניהם) בהם הם התחלקו לקבוצות, כאשר בכל קבוצה אחד הנזירים לבש כובע צהוב (שהוא צבע קדוש בבודהיזם הטיבטי והסיני) והוא היווה מטרה לתפילות ובקשות לשאר חברי הקבוצה.

אולי מדובר בטקס בו מפגינים כבוד לאנשים שהולכים לתפוס תפקיד חשוב בהיררכיה בשנים האחרונות, אולי מדובר במשהו אחר. בכל מקרה כל אותן שעות במנזר וסביבו היו קסומות בעיני.

בשלב מסויים, כאשר הנזירים חזרו להתפלל בהיכל התפילה עצמו, עמדתי בצד וניגש אלי נזיר צעיר, אולי בגילי, אולי קצת יותר צעיר והחל לשוחח איתי. לנהל שיחה עמוקה קצת היה קשה לנו, בהתחשב בעובדה שאינני דובר טיבטית או מנדרינית, אבל הוצאתי את החוברת שקיבלתי בכניסה למתחם המקדשים והוא הציג לי כל מיני דברים במקדש, הראה לי מה הם המקומות היפים ביותר והמעניינים ביותר במקדש ומחוצה לו (כמו למשל מערות נטיפים ונחלים שבסביבה, אליהם הלכתי לאחר מכן בעצתו) ואני מצידי הראתי לו כיצד להשתמש במצלמת הוידיאו והראיתי לו כיצד כותבים בעברית.

זהו סיפורי על מחוז סיצ'ואן (והכפר לנגמוסי בקושי נכנס לסיפור הזה, שכן הוא שוכן ממש על הגבול שבין סיצ'ואן לגאנזו). גם אם הסיפור נראה קצת ארוך, עדיין קיצרתי אותו, מפני שמחוז סיצ'ואן הוא אחד המחוזות המדהימים והמרתקים בסין ועל כל החוויות שעברתי שם, יכולתי עוד לשבת ולכתוב, תוך כדי התרפקות על הטיול, במשך זמן רב.

אז עד להמשך מסעותיי בסין, יפן וקוריאה, שלום.

אלעד

טים על רקע הבודהא בלשאן

 פנדה חביב מנופף לשלום בצ'נגדו

פנדה אדום בתנועה מתמדת בצ'נגדו

גן ציבורי בצ'נגדו

אחד מעשרות האגמים המרהיבים בג'יוזהי גו

אני בג'יוזהי גו

מימין לשמאל : בנג'מין, טים ואנוכי

 הרחוב הראשי בסונגפאן

אישה מבוגרת וילד בסונגפאן

ילדה עם נרות במקדש בסונגפאן

המסגד בלנגמוסי (מעניין, נכון?)

המנזר בלנגמוסי