בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

הנה, שוב התיישבתי לסכם מעט (או הרבה) על סין.

אני בספק אם אספיק לסיים לכתוב את עלילותיי במזרח הרחוק שהחלו לפני שלושה חודשים והסתיימו לפני כשבועיים, אבל אם לא אשב ואכתוב, מלאכת הכתיבה לא תעשה מעצמה.

אמנם כל הדברים שמורים וכתובים איתי בתוך יומן המסע שלי, אבל אין זה מספיק, מפני שיומן המסע, נגיש רק בעבורי, בעוד כאן אני יכול לחלוק חוויות וסיפורים מזווית קצת אחרת, עליה לא כתבתי ביומן (למעשה היו לי שני יומני מסע - אחד כרונולוגי, יבש ומשעמם והשני מלא נקודות למחשבה, שירים וסיפורים. פה אני מנסה להיצמד ליומן הכרונולוגי ומידי פעם לגלוש לסיפור כזה ומעניין) שכתבתי מידי יום ביומו.

בפרק הקודם בו כתבתי על טיולי לסין, סיימתי ב-19 באוגוסט 2004, היום בו עזבתי את לנגמוסי בסיצ'ואן צפונה, אל עבר סיאחה (XIAHE), עיירה לא גדולה במיוחד (אם כי גדולה בהרבה מלנגמוסי) הממוקמת במחוז גאנזו (GANSU PROVINCE). בדרך לסיאחה עצרתי בעיירה בשם HEZUO, כאשר בחורה סינית חביבה שדיברה מעט אנגלית, עזרה לי לעבור מתחנת אוטובוסים אחת לשניה בתוך אותה עיר (כי אם אפשר לעשות חיים פשוטים ולהקים בחור הקטן הזה רק תחנת אוטובוס אחת, אז למה לא להקים שתיים בשני הקצוות של העיר?).

אחת הבעיות באזור הזה של סין, המערב ובמיוחד בפרובינציית גאנזו, הוא עניין הביטוח...

היה לי ביטוח בסין (אפילו כתבתי על מסע הייסורים של הביטוחים לפני הטיול).

פשוט בסין, אם אפשר לעשות כסף על תיירים אז עושים, אז באותו אזור בסין תיירים לא יכולים לנסוע בתחבורה הציבורית ללא ביטוח טיולים שהם קונים במקום.

לכאורה רעיון נחמד. אבל כשקוראים את תנאי הפוליסה, מגלים שבמקרה מוות, בו מקבלים את הכסף הרב ביותר, יורשיי יקבלו 10,000 יואן (בערך 5,500 ₪)...

כן, החיים שלי בסין שווים חמשת אלפים שקלים...

זה קצת מעליב!

זה הרבה מעליב!

בכל מקרה, מחיר הנסיעה מ-HEZUO לסיאחה על 9 יואן, בעוד הביטוח (שתקף לעשרה ימים, אבל זה לא באמת שימושי) עלה 30 יואן...

סה"כ שילמתי על הנסיעה הזו 39 יואן...

כוס אמעק (מצטער על השפה הבוטה, הייתי חייב, זה היה ממש מתסכל באותו זמן לראות כיצד אני משלם 15 שקלים על דבר חסר ערך, כי הרי ביטוח כבר יש לי, ודאי שטוב יותר מזה הסיני וגם במידה והייתי רוצה לממש את הביטוח הסיני המטופש, לא היה לי שום מושג למי עליי לפנות (ועל פי מה שהבנתי יותר מאוחר, גם במידה ואכן קורה משהו, הם לא באמת משלמים)...

סיאחה היא אחד המרכזים הטיבטים החשובים ביותר מחוץ לטיבט. בעיירה קומפלקס מקדשים די גדול עם אלפי נזירים אשר ניתן לראות בכל העירה.

אותו קומפלקס מקדש מוקף בטבעת בעלת היקף של כשלושה קילומטרים של "מאני", אותו גלגל טיבטי גדול (יש גם קטנים שאפשר להחזיק בכף היד) אשר בתוכו ישנה תפילה ומסובבים אותו עם כיוון השעון.

התפילה אגב היא "אוֹם מָה נֵיי פָּאן מֵה הוּם", או בתרגום חופשי ללעז "lucky and happiness" (שזה בעצם כל מה שטיבטים יודעים להגיד שאני חושב על זה, או לפחות זה כל מה שהם יודעים להגיד באנגלית, כאשר מבקשים מהם לתרגם משהו משפתם)...

בכל מקרה, הרושם שמתקבל מהטיבטים הוא שהם "עם מסובב"...

הכוונה אינה ל"דפוקים בשכל", אלא לכך שהאנשים הדתיים, האנשים המאמינים, כל היום מסובבים מאני...

הם יושבים באוטובוס ומסובבים מאני ליד...

הם באים לבית התפילה, מסובבים מאני ושרים...

זה מרתק, אבל לא הייתי רוצה לבחור בזה כדרך חיים...

כאמור, אותו קומפלקס מנזרים ומקדשים מוקף בטבעת של שלושה קילומטרים, מלאה באותם אביזרי סיבוב.

זה די מרשים!

אז ביום בו הגעתי, בשעות הצהריים, הספקתי להסתובב מעט בחנויות העיירה, ללכת לפגודת גונג טאנג (GONGTANG) שממנה השקפתי על המקדשים בעלי הגגות המופזים ועל המנזרים המדהימים ביפים.

גם הפגודה עצמה די מרשימה, כאשר בפנים עשיתי סיור קטן בין הפסלים השונים והציורים המשונים.

מחוץ לפגודה, היו ציורי אלים צבעוניים, כאשר חלקם מבצעים כל מיני אקטים מיניים בתנוחות מסוימות.

לדעתי רק תמונות של אותם ציורים יבהירו את כוונתי נאמנה...

באותו ערב פגשתי במלון בחורה מאוסטרליה שלמדה לה כשפה זרה מנדרינית ועוד בחור סיני חביב.

החלטנו שאת יום המחרת נבלה יחדיו באזור העיירה ובערב נעזוב לכיוון בירת מחוז גאנזו - העיר לנזהו (LANZHOU).

בעשרים באוגוסט קמנו בשבע בבוקר, בחוץ הקור היה עז (מזל שקניתי ביום שלפני מעיל פליז איכותי), הלכנו לאכול ארוחת בוקר סינית ותפסנו מונית-אופנוע לכיוון הכפרים הסמוכים לעיירה.

אחרי התמקחות קטנה היינו ישובים בעגלה הנגררת של האופנוע וכאשר האופנוע החל בנסיעתו הקור שהיה נעים בתחילה (סה"כ אני אדם שמאוד אובה מזג האוויר קר) הפך להיות קור מקפיא שחודר את העצמות.

לאחר כחצי שעת נסיעה, הגענו אל אחד הכפרים (כל כך נחמד להיות במקום שלעולם לא תדע את שמו, אך תמיד תזכור את המרגש בו), התארחנו בבית מקומי, שתינו חלב יאק, אכלנו מאכלים עם חמאת יאק ובכלל, היאק והמוצרים המפיקים ממנו מהווה מרכיב מאוד חשוב בארוחה באזור הזה של סין...

לאחר מכן רכבנו על סוסים, כאשר אני מוכרח לציין שהרגשתי לגמרי לא נעים כאשר נאלצתי לסמן לסוס שכעת זה לא הזמן לעצור, או שהוא צריך לפנות ימינה, כאשר הוא מעוניין לפנות שמאלה...

אבל היה כיף!

לא משהו שאעשה שוב, מפני שבאמת היה קשה לי כל עניין ניצול בעלי החיים, שכאשר אתה רוכב על הסוס אתה מבין שהוא לא באמת נהנה שרוכבים עליו או רוצה שישלטו עליו, אבל משהו שהוא חלום ילדות של כל כך הרבה ילדים והיה גם חלום שלי כאשר הייתי ילד...

בדרך חזרה מהכפר ביקשתי מהנהג לנהוג על האופנוע...

אחרי שכבר הצלחנו לשכנע אותו (בכל זאת שני דוברי סינית עמלו על זה) שיועיל בטובו לתת לי לנהוג, התיישבתי על האופנוע שמח ומחוייך...

אך אבוי!

שנים שלא רכבתי על אופנוע (עברו בערך חמש שנים מאז הוצאתי רישיון ומאז אולי נסעתי על אופנוע (אופנוע, לא קטנוע) פעם אחת ובכלל, האופנועים הסינים שונים במקצת ואין בהם הצתה אלקטרונית כמו באופנועים עליהם למדתי לרכוב בארץ, אלא הצתה רגלית וגם היא לא בדיוק כמו זו שאני מכיר (או שסתם שכחתי כיצד להתניע אופנוע בלי מצת אלקטרוני, אז תהרגו אותי וזהו).

כאשר הבעלים של האופנוע ראה שאופנוען דגול אני לא, לא עזרו תחנוניי ובקשתי שרק יראה לי כיצד להתניע ואני אנהג מיד לאחר מכן והוא לא נתן לי לנהוג...

אוף!

פחות דבר בלתי חוקי שעשיתי בסין...

לאחר מכן, כאשר חזרנו לסיאחה, ביקרנו במנזר LABRANG הגדול והמרשים. המנזר כפי שכתבתי, באמת מרשים (ושוב, המילה מרשיה עשויה לגרום עוול למקום המדהים הזה), אבל הבעיה בסיאחה, בניגוד ללנגמוסי שהמקום גדול ותיירותי יותר, מה שאומר שבניגוד ללנגמוסי שם ישבתי לבד תוך כדי צפייה בנזירים צעירים משליכים אוכל האחד על האחר, בסיאחה כאשר צילמתי, הצלחתי להרגיז את אחד האנשים.

גם להיכנס למנזר עצמו בשעת התפילה היה קשה עד בלתי אפשר, כל שלפעמים המקום הפחות מרשים, מתגלה כמקום מרשים יותר ולו רק בשל האנשים הנפלאים שבו...

אחרי הביקור במנזר לקחנו את התיקים שלנו מהאכסניה בה התאכסנו ונסענו אל תחנת האוטובוס, על מנת לתפוס את האוטובוס ללאנזהו.

זוכרים שאמרתי ששתיתי חלב יאק?

ובכן, כנראה ששתיתי יותר מידי חלב יאק, כי באוטובוס לעיר הגדולה, מרחק של כחמש שעות, הייתי צריך כל הדרך לשירותים, בעקבות קלקול קיבה קטנטן ולא רציני שנגרם משתייה מרובה של חלב...

נסיעות אוטובוס בסין כוללות עצירות מועטות בלבד!

במקרה של נסיעה קצרה כל כך - "רק חמש שעות", בכלל לא עוצרים...

אם השעה את הראשונה של כאבי הבטן הצלחתי איכשהו להעביר, הרי שכאשר תפסתי שיש לי עוד ארבע שעות התאפקות, סימנתי לבחור שאוסף את הכסף באוטובוס (זוכרים, בסין יש נהג או נהג ובחור או בחורה שאוספים את הכסף, כלומר אדם אחד מיותר) שאני צריך לשירותים (נופפתי בגאווה בנייר טואלט ואמרתי טואלט באנגלית). לקח לו כמה שניות להבין שהזר החצוף מבקש לעקב אוטובוס שלם ואז הוא אמר באנגלית "WC", כלומר WATER CLOSET (אני מניח שהוא לא יודע את הפירוש, אבל הוא ראה את זה על הרבה שירותים ציבוריים), אני הנהנתי לחיוב וכעבור מספר דקות עצרנו, באמצע איזה ישוב שכוח אל והוא סימן לי ללכת לגינה של אחד הבתים...

לא הייתי רוצה להיות הבעלים של אותה גינה, אבל היי, לא הייתה לי בדיוק ברירה...

בסופו של דבר בערב הגענו ללנגזהו, פגשנו עוד בחור קוריאני שהמליץ לי על כמה יעדים לטיול בקוריאה (שהיה כשלושה שבועות אחר כך) והאוסטרלית, הקוריאני ואנוכי אכלנו ארוחת ערב וקנינו כרטיסי רכבת (מעט לפני נפרדנו מהבחור הסיני), כאשר הקוריאני והאוסטרלית עזבו עוד באותו הערב ואני נותרתי ללון עוד לילה בלנגזהו ולבלות את הבוקר והצהריים של יום המחרת עד הרכבת שלי לסיאן בעיר.

ישנתי לי במלון קומוניסטי, צהוב, מכוער עם צוות שלא יודע מילה באנגלית...

הסתובבתי מעט בעיר, כאשר בתחילה איזה סיני נודניק נדבק אליי והחל לדבר איתי. לא שיש לי בעיה עם סינים שמדברים איתי באנגלית כדי להתאמן, אבל הוא פשוט דיבר אנגלית ברמה ממש נמוכה עד בלתי קיימת ולא היה ברור לי בדיוק מה הוא רוצה, כך שהסברתי לו בתקיפות שאני לא מעוניין שהוא יסתובב איתי ואני רוצה להסתובב לבדי.

מי יודע, אולי מנעתי בכך מקרה חטיפת תייר בסין

בכל מקרה, החלטתי ללכת לראות את הסרט שרק 2. למעשה זו הייתה הפעם השניה שראיתי את הסרט, אבל בעבור מחיר כרטיס של 25 יואן (בערך 14 ₪), החלטתי בכל זאת ללכת לסרט שוב וליהנות.

התרגום בסינית למטה לא הפריע, כך גם המשפחה הסינית היחידה שבאה לראות יחד איתי את הסרט.

כנראה שלא ממש אוהבים סרטים באנגלית בסין ומעדיפים לראות את הדיבוב לסינית...

לפחות בניגוד לקוריאה, הכתוביות נמצאות למטה, משמאל לימין ולא בצד ימין, מלמעלה למטה כמו בקוריאה...

למחרת בבוקר, ה-21 באוגוסט 2004, התעוררתי במלון הקומוניסטי המצהיב (ועד שלא נמצאים בכזה מלון [והם קיימים בכל הגוש המזרחי, גם בבודפשט לנתי במלון מצהיב שכזה], קשה להבין למה הכוונה המצהיב) אל המולת הרחוב הסואן, שכן ישנתי בסמוך לתחנת הרכבת המרכזית של העיר.

הסתובבתי בחלק המערבי של העיר, קניתי לי משקפי שמש חדשים במקום זוג שאבד לי ביום הקודם (העלות כשמונים יואן שירדו לאחר מיקוח קטן ל-55 יואן בלבד, מה שמראה שאפילו בבתי כלבו גדולים ורציניים בסין, שווה להתמקח עם המוכרת), קניתי זוג נעלי ספורט ללא שרוכים (כדי שמעתה איש לא יוכל לעבוד עליי ולהגיד "השרוכים שלך פתוחים") שעלה כשלוש מאות שקלים, אם כי לאחר מספר ימים ראיתי את אותו זוג בסיאן בפחות שלושים יואן וכמעט קניתי את טרילוגיית שר הטבעות ל-DVD, אבל הבנתי שאני לא באמת רוצה וגם לא היה להם סט מהודר, אז החלטתי לוותר. מה גם שהם לא רצו לעשות לי הנחוה משמעותית, על עצם העובדה שאני קונה את כל הטרילוגיה (והרי זה סין, כלל בסיס הוא שתמיד מגיעה ללקוח הנחה משמעותית)...

לאחר מכן החלטתי לעשות את טעות חיי (טוב, לא טעות חיי, אבל סתם טעות מרגיזה) ונכנסתי לאחת מחנויות הצילום על מנת לצרוב תמונות מהמצלמה הדיגיטאלית כגיבוי...

היו ברשותי מספיק כרטיסי זיכרון, כך שצורך אמיתי בצריבה לא היה לי...

אבל בכל זאת, הפחדים שאולי ייהרס כרטיס הזיכרון במהלך הטיול (האם זה מרפי שם שצוחק לו?) או שסתם יאבדו התמונות בדרך אחרת עשו את שלהם ואני מצאתי את עצמי בחנות הצילום.

המחיר שהם דרשו היה די גבוה - 25 יואן, כאשר דיסק ריק עולה פחות מיואן אחד.

אבל המחיר לא הרתיע אותי והפקרתי את כרטס הזיכרון שלי לקורא כרטיסי הזיכרון של החנות הארורה...

כרטיס הזיכרון הראשון, הקטן, זה שגודלו שישה עשר מגה בייט, לא עשה כל בעיות והעברתי את כחמישה עשר התמונות שהיו עליו לדיסק הקשיח שבחנות.

כאשר המוכר הסיני הזקן הכניס את הכרטיס השני, בן 512 המגה בייט, לאחר מספר תמונות שעברו, המחשב הראה שגיאה ולא היה מוכן להמשיך את הפעולה...

גם ניסיון שני כשל והיכולת שלי (או של המוכר) להבין מה מערכת ההפעלה הסינית רוצה על בתוהו.

עצוב שלא הצלחתי להעביר את התמונות לדיסק עזבתי את החנות.

לאחר מספר דקות נכנסתי לחנות צילום אחרת, אולי שם יאיר לי הגורל פנים.

בחנות ההיא היו אנשים חביבים יותר, השיער שלהם פחות אפור והם נתנו לי לעשות את המלאכה של העברת התמונות בעצמי...

והמחיר...

רק עשרה יואן!

שמח וטוב לבב התחלתי להעביר את התמונות לדיסק הקשיח.

התמונות מהכרטיס הראשון עברו כצפוי בהצלחה.

הגעתי לכרטיס השני, הגדול יותר. שום בעיה לא הייתה בהעברת הקבצים מהמצלמה לדיסק הקשיח, הבעיה הייתה אחרת, חלק מהקבצים היו קבצים משונים שמערכת ההפעלה לא הייתה מוכנה לזהות כקובצי תמונה (או לפתוח אותם באמצעות תוכנות סטנדרטיות לפתיחת תמונות כמו אינטרנט אקספלורר למשל)...

העתקתי כאמור רק את התמונות והתחלתי לצפות בהן תמונה לאחר תמונה...

פתאום גיליתי שאין תמונות מדאלי, אין תמונות מקונמינג ובכלל, איבדתי קרוב ל-150 תמונות!

לא הייתי עצבני או נרגז, הייתי המום מהמזל הרע שפקד אותי. כאמור מדובר רק בתמונות והרי יש לי גם צילומי וידיאו, אך עדיין, חלק מהתמונות אהבתי מאוד.

החנות הראשונה עם קורא הכרטיסים הדפק שלהם!

נבלות!

גם דרשו ממני סכום כסף מופרז (רבאק, כמעט חמישה עשר שקלים על צריבת תמונות בסין) וגם הרסו לי כל כך הרבה תמונות.

טוב, אני את הלקח למדתי - אסור להתעסק עם סינים ואם יש אפשרות לא לצרוב תמונות, אז רצוי לא לצרוב אותן...

אחרי שהיו ברשותי התמונות (לפחות חלקן) צרובות על דיסק, יצאתי לדרכי כאשר לפתע פגשתי ברחוב זוג גרמנים ששאלו אם אני מכיר מקום זול לישון בו...

סיפרתי להם על המקום בו לנתי ובכל מקרה הרי הייתי בדרכי לשם (אל תחנת הרכבת שהייתה סמוכה למלון), כך שליוויתי אותם למלון.

איכשהו מבלי להרגיש, ניהלנו שיחה די ארוכה, בעיקר בנושאי סין (שניהם למדו סינית בגרמניה ובאו להתאמן ולטייל בסין), בנושא השירות הצבאי (הבחורה לא שירתה בצבא הגרמני מפני שבגרמניה נשים אינן חייבות בגיוס או שירות לאומי כלשהו [אפילה!] והבחור לא שירת בצבא הגרמני מפני שהוא לא מאמין במשמעת והעדיף לעשות שירות אזרחי [כמו מרבית הגרמנים שפגשתי בטיול ופגשתי הרבה! למיטב זכרוני, רק גרמני אחד שפגשתי בטיול שירת בצבא, מתוך כמה עשרות]) ובעוד נושאים שונים.

בערב אכלנו ארוחת ערב במסעדה (כאשר הם מאוד נהנו לדבר סינית ואני להצביע על מה שאני רוצה לאכול) ולאחר מכן נפרדנו לשלום ואני תפסתי רכבת לילה לסיאן.

בנוגע לרכבת, את הכרטיסים קניתי כאמור ביום הקודם בעזרתה האדיבה של האוסטרלית דוברת הסינית.

הרכבת יצאה מלנגזהו בשעות הערב והייתה אמורה להגיע לסיאן בשלוש למחרת...

האוסטרלית אמרה לי שהרכבת מגיעה ליעדה בשעה שלוש בצהריים (זה מה שרציתי, הרי מי רוצה להגיע באמצע הלילה לעיר גדולה בארץ זרה?). חשבתי שאמנם מדובר בנסיעה ארוכה, אבל בכל זאת, יכולתי להשיג רק כרטיס בישיבה וזה אכן מה שעשיתי...

אז ישבתי לי ברכבת, בשלב מסויים נרדמתי כאשר בסביבות השעה שלוש לפנות בבוקר בלילה שבין ה-21 ל-22 באוגוסט התעוררתי וגיליתי שבעוד מספר דקות הרכבת תגיע אל סיאן (XIAN)...

אני מוכרח לציין שהמילה האנגלית "שיט" חלפה במוחי עשרות פעמים עד שהתעשתתי. הדבר שהכי פחות רציתי לעשות זה להגיע לסיאן בשעה שלוש לפנות בוקר...

אבל איזו ברירה עמדה בפני?

אני כבר הייתי על הרכבת שאוטוטו מגיעה אל העיר הגדולה...

הואיל ויש לי ניסיון לא טוב עם תחנות רכבת בערים גדולות בשעות הקטנות של הלילה (אמסטרדם, הולנד, ה-1 בספטמבר 1999, אין לי כוח לפרט, רק נאמר שהם היו אלימים וחשבו שאני מדבר איטלקית והפסדתי בערך עשרים גילדן), הייתי בפאניקה זוטא, אך מיד הבנתי שפאניקה היא לא הדבר הכי בריא במצב כזה ושצריך לחשוב מהר.

פתחתי את השיחון אנגלי-סיני שלי והצבעתי על הביטוי "תוכלו בבקשה לעזור לי" ולאחריו על המילה הסינית למונית...

ככה זה שהאנשים שאתה מבקש את עזרתם דוברים רק סינית...

הם היו נחמדים וכאשר ירדנו מהרכבת, בסביבות השעה שלוש ושלושים לפנות בוקר, הם הביאו אותי אל המוניות (לא שזה היה קשה, המוניות מחכות שם בהמוניהן, אבל בכל זאת, הייתה זו הפעם הראשונה שלי בסיאן ולא ידעתי למה לצפות כאשר הייתי על הרכבת) וסיכמתי ביחד עם הבחורה שישבה ליד הנהג (כן, גם במוניות, הרבה פעמים סינים עובדים בזוגות) על עשרים יואן, עבור נסיעה קצרה. לא שהמחיר היה מחיר מציאה, אבל הייתי עייף מכדי להתמקח ומאוד רציתי להגיע לאכסניית הנוער הנמצאת כשלושה קילומטרים מתחנת הרכבת.

כאשר הגענו לאכסניה, שער האכסניה היה סגור.

באותו רגע חשבתי שאאלץ להעביר כשעתיים עד הזריחה, אולי קצת יותר בישיבה עם כל הציוד שלי ליד השער, בתקווה שהכל יהיה בסדר.

אבל אז האישה מהמונית שאלה אותי אם אני מעוניין לנסוע למקום אחר שהיא מכירה. שאלתי לגבי המחיר והיא השיבה שמאה יואן (למי שעוד לא קלט, זה המון). אמרתי שזה יקר מידי והיא אמרה שבחמישים.

גם זה יקר, אבל האפשרות של בילוי שעתיים במקום שאני לא מכיר ולא יודע מה רמת הפשיעה בו הכריעו את הכף לטובת חזרה למונית ונסיעה למקום אליו יביאו אותי (כמובן שלקחתי בחשבון גם שהם יחטפו אותי למקום שכוח אל ויבקשו את כל כספי, אבל בחיים יש מצבים שחייבים לקחת סיכונים)...

נסענו שוב, כעבור זמן קצר יחסית הגענו אל מלון מסויים. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר והערנו את אחת העובדות שישנה בלובי.

המחיר לחדר DORM היה 30 יואן ללילה. אולם השעה כבר הייתה ממש מאוחרת (או מאוד מוקדמת ביום שאחרי), כך שבלי שביקשתי היא הציעה לי את החדר ב-15 יואן, כלומר חצי המחיר.

זוכרים שכרבע שעה לפני כן אותה בחורה מהמונית דיברה איתי על מאה יואן?

בכל אותו הזמן הבחורה עם המונית הייתה בלובי. לי כבר היה חדר ואז, לא ברור לי למה, היא עשתה פרצוף שאפשר היה לפרשו כ"הסענו אותך ליעד נוסף ועזרנו לך למצוא מלון, כעת תשלם לנו עוד" הסברתי לה (עם הרבה חוסר נעימות) שאני מודע לעובדה ש-20 יואן זה הרבה מאוד כסף (כן כן, עשרה שקלים זה לא דבר שהולך ברגל) ולא היה איכפת לי לשלם זאת, אבל לשלם עוד כסף, מעבר לסכום הגדול שכבר שילמתי נראה לי לא לעניין.

היא עמדה שם עוד דקות ספורות עד שנעלמתי לחדר שלי, בו היו עוד שני אנשים שנחרו...

בבוקר כאשר התעוררתי, גיליתי בחדר עוד בחור קוריאני (ובחור צרפתי שישן, כך שלא ממש ידעתי באותה שעה שהוא צרפתי, בערב שמעתי על סיפורו המעניין על ההגעה לבייג'ינג דרך "הרכבת הטראנס-סיבירית", אבל נעזוב אותו כרגע), נכנה אותו קים על פי שם משפחתו (שם משפחה שכשישים אחוזים מאוכלוסיית קוריאה מתגאה בו. זה יותר פופולארי מכהן בישראל), שיחד החלטנו לנסוע לבקר את צבא הטרקוטה ועוד כמה נקודות מרכזיות בסיאן.

הואיל וגם לא ממש היה לי מושג היכן בסיאן אני נמצא, אחרי הטיול המוזר של שעות הלילה המאוחרות, שאלתי את קים איפה אנחנו בדיוק בסיאן (והצגתי מפה) והוא הראה לי שאנחנו נמצאים כמה מאות מטרים מתחנת הרכבת...

באותו רגע הודיתי לעצמי שלא שילמתי אפילו פן אחד (שווה ערך לכחצי אגורה) נוסף בעבור הנסיעה שבסופו של דבר החזירה אותי לנקודת המוצא, עני בכעשרים יואן.

צבא הטרקוטה, אחד האתרים שנחשבים לאחת האטרקציות המרכזיות בסין (אחרי החומה בסינית, אולי זה האתר הנחשב ביותר בסין) היה אתר חביב ו...

וזהו!

באמת שאני לא רואה שום הצדקה לשלם 90 יואן (כן, הנבלות נתנו הנחת סטודנט רק לסטודנטים סינים, אם כי הבנתי שזה תלוי ביום ובמצב הרוח של הקופאית באתר) כדי לראות אלפי פסלי חמר של חיילים המגנים על קברו של אחד מקיסרי סין (הקיסר צ'ין שי הואנג - QIN SHI HUANG, אם אתם ממש מתעקשים לדעת)...

באתר שלושה בורות (PITS), כאשר בבורות 2 ו-3 אפשר לחזות בפסלים גלויים חלקית, אשר רובם במצב רעוע ואילו בור מספר 1, המרשים ביותר לטעמי, אפשר לצפות בתמונות המפורסמות (בסוף הפוסט תמונות טרקוטה תוצרת בית) של מאות חיילים עומדים בשורה, כאשר לכל אחד פנים ייחודיות, כלי נשק (נמצאים במוזיאון ההיסטוריה של SHAANXI, שם המחוז אשר סיאן היא בירתו) ותנוחה ייחודית בה הוא מוכן לקרב, להגן על הקיסר שלו שחלף מהעולם...

כאמור זה היה מרשים, אבל תעשו לעצמכם טובה ואל תגיעו לסיאן בשביל לראות את צבא הטרקוטה...

(אתם גם יכולים לחסוך ולא להגיע לסיאן, סיאן היא אחד המקומות הפחות חביבים בסין לפי טעמי, בעיקר בשל הכמות הרבה במיוחד של נוכלים, אשר אין לי כוח לכתוב ולפרט את כל הסיפורים עליהם)

לאחר הביקור של צבא הטרקוטה, נסענו לגן סיני שלב עם בריכות מים חמים (ללא מים) בשם HUAQING POOL. היה נחמד ורגוע.

אחר כך חזרנו לעיר ואני הסתובבתי בעיר לבדי (מפני שהוא הסתובב באותם מקומות ביום הקודם), באזור מגדל השעון והרובע המוסלמי, עד אשר פגשתי בחורה סינית אחת שהתחילה לדבר איתי (ולא הפסיקה עד שעליתי לאוטובוס בחזרה למלון, כשעה לאחר מכן).

היא סטודנטית לאנגלית, כמו בערך כל הסינים שתפגוש ברחוב ויתחילו להציק לך בשיחות חסרות כל חשיבות ולמען האמת, אני מוכרח לציין שהאנגלית שלה הייתה בינונית בהחלט.

היא שאלה אותי הרבה שאלות (שאני מניח היא שואלת כל תייר שהיא מדברת איתו) ולא ממש הקשיבה לתשובות שנתתי לה (על פי שאלות ההמשך).

מעבר לדוח-שיח החרשים, היא התעקשה שהאנגלית שלי מצויינת ושאני יכול (וצריך) להיות מורה לאנגלית באוניברסיטה בה היא לומדת...

אני, מורה לאנגלית?

Me no speaking Anglit (טוב, אז לא אמרתי את זה עד כדי כך גרוע, אבל זה בערך מה שחשבתי באותו רגע)...

לא עזרו הסבריי באשר לעובדה ששפתי היא עברית ולא אנגלית, שאין לי את היכולת ללמד אנגלית ובטח שלא את העניין והזמן (המשכורת החודשית היא בערך 2,000 יואן, כלומר כאלף שקלים מידי חודש).

כפי שאמרתי, בסוף הגיע האוטובוס שלי והשיחה נקטעה...

הידד!

אפשר להוסיף עוד הידד לכך שהיה זה יומי האחרון (לעת עתה) בסיאן, כך שיכולתי לסרב להצעתה להראות לי את העיר בתירוץ האמיתי שאין לי זמן...

למחרת בבוקר, ה-23 באוגוסט, עזבתי את סיאן לכיוון העיר לואויאנג (LUOYANG), בירת מחוז הנאן (HENAN) ברכבת בקרון הסופט סיט (בטעות מכרו לי את הכרטיס לקרון התיירים, כמובן בהרבה יותר כסף) מלא התיירים ההולנדים שפשוט קנו כל דבר שעובדי הרכבת הציעו להם לקנות (והם הציעו רק צעצועים רעשניים וזרחניים מתוצרת סין כמובן).

בעיר עצמה, אחרי שנפנפתי את כל אותם מציעי מלונות שונים ומשונים, הלכתי לכיוון המלון אותו בחרתי מהספר.

אבל לא היה להם חדר DORM, אלא רק חדר פרטי. כך היה גם במלון השני שהיה בקרבת מקום. בצר לי פניתי אל אחד מאותם מציעי מלונות זולים שבאזור תחנת הרכבת.

אנגלית הוא לא ממש ידע, אז שאלתי אותו "HOW MUCH?", משהו די בסיסי. הוא לא הבין מה אמרתי אז פשוט כתבתי לו את זה על נייר שהוא החזיק.

תשובתו הייתה "YES" שהוא הקפיד לענות בהתלהבות יתרה.

הבנתי שאני מתעסק עם דביל, סליחה, עם מלך הדבילים, אז סיננתי "FUCK YOU" קטנטן וחזרתי אל אחד המלונות הרשומים בספר ושילמתי קצת יותר עבור חדר בודד, מפני שידעתי שאבלה שם רק יומיים, בטרם אשוב לסיאן.

בלובי של המלון פגשתי זוג בריטי בשם ג'ון והת'ר. יחד הלכנו לקנות כרטיסי רכבת בחזרה לסיאן והלכנו לאכול ארוחת ערב ביחד ולהסתובב מעט בעיר.

למחרת נסענו יחדיו למנזר השאולין (SHAO LIN SI) המפורסם בשל סגנון הקונג פו שהתפתח בו. לאחר ביקור במקדש (עוד מקדש סיני ללא ייחוד, למעט פסלי לוחמי קונג פו) וביער הפגודות הסמוך לו (שלדעתי היה מעניין) הלכנו לראות מופע קונג פו בן חצי שעה, שכלל הרבה צעקות, שימוש בכלי נשק וביצועים וירטואוזים.

אני מוכרח לציין שיותר מידי מעניין היום הזה לא היה, כך שאם אינכם חובבי קונג פו גדולים, בהחלט אתם יכולים לוותר על ביקור בשאוליון, שמלבד השם, אין בו כלום.

לאחר שחזרנו לעיר, עוד הסתובבנו מעט בשוק הלילה שבעיר, סעדנו באותה מסעדה (באמת היה טעים בלילה שלפני) ונפרדנו לשלום, מפני שלמחרת הם חזרו לסיאן, בעוד אני נותרתי בלואויאנג עוד יום אחד, על מנת לבקר במערות לונגמן (LONGMEN CAVES) הסמוכות ללואויאנג גם כן.

מדובר באתר בו ישנם מאות אלפי פסלי בודהא בכל מיני גדלים, חלקם במצב טוב וחלקם במצב גרוע לחלוטין. הם מפוזרים באלפי מערות, חלקן טבעיות וחלקן נחפרו בידי אדם במרוצת אלף וחמש מאות השנים האחרונות.

אין לי ספק שמדובר באחד האתרים היותר מרשימים בהם ביקרתי, כנראה בשל הגודל והכמות הרבה של הפסלים שנחצבו בסלעים.

בעודי טיילתי באתר, פגשתי בחורה קוריאנית חביבה שלומדת סינית בדליאן (כל האנשים שאני פוגש בסין לומדים סינית בדליאן - מעניין) ואיתה הסתובבתי בהמשך ביקורי באתר וגם בחזרה צפונה, כאשר טיילנו במקדש בעיר בשם GUANLIN.

גם ממנה, כמו משאר הקוריאנים ניסיתי לשאוב מידע לגבי קוריאה, כאשר היא גם למדה תיירות, כך שהיא שימשה מקור טוב יותר משאר הקוריאנים שפגשתי. גם היא כמעט ולא יכלה להמליץ לי על שום מקום מלבד סיאול (וקיונג'ו). הייתי צריך לקלוט את הרמז ולהבין שאין לי יותר מידי מה לחפש בקוריאה...

למחרת היום תפסתי רכבת מלואויאנג לסיאן ולאחר כשבע שעות הגעתי בחזרה לסיאן.

הפעם למרבה המזל, הגעתי לאור יום. כאשר הגעתי לסיאן, הדבר הראשון שעשיתי לאחר שחזרתי למלון העלוב שישנתי בו בפעם שעברה (הוא היה זול וקרוב לתחנת הרכבת, אלו היו השיקולים שהנחו אותי. העדפתי להתעלם מהזונות והסרסורים שהסתובבו ברחוב של המלון והציעו שירותי מין לעוברים ולשבים, כולל לי), היה ללכת אל תחנת הרכבת, על מנת לנסות לקנות כרטיס לשנגחאי (משום מה במיקרוסופט חושבים שיש לאיית שנחאי או כך לפחות חושב המאיית של וורד, אבל הואיל והמילה הסינית היא שאנג (上) , כלומר למעלה ולא שאן [ ], כלומר הר, אני אדבוק בכתיב שנגחאי ולא שנחאי).

כרטיס למחרת לא היה, גם ליום שאחריו והיום שאחרי...

לא מיטה ולא מושב.

"אזלו" כך הם אמרו לי...

בצר לי חזרתי למלון וקניתי את אותו כרטיס ש"אזל" ב"שוק השחור" בתופסת עמלה שמנה של 100 יואן (או כ-25% ממחיר הכרטיס, או כ-55 שקלים חדשים) וכך היה ברשותי כרטיס רכבת לערב היום שאחרי לשנגחאי.

למחרת בבוקר, ה-27 באוגוסט, נסעתי ל"פגודת האווז הגדולה" (BIG GOOSE PAGODA). אמנם טיפסתי למרומי הפגודה - שישים מטרים או שבעה מפלסים גובהה, אבל מזג האוויר היה גשום והראות שאפה לאפס, כך שליהנות מהנוף עוצר הנשימה קצת היה קשה לי...

לאחר מכן צעדתי אל עבר מוזיאון ההיסטוריה של שאנסי (SHAANXI HISTORY MUSEUM), שם, כאילו חזרתי אחורה בזמן, התבוננתי בשרידים ארכיאולוגיים שנמצאו בעשרות השנים האחרונות במחוז, כאשר חלק מאותם מוצגים מתוארך מלפני יותר ממיליון שנים.

היה מרשים לראות את ההתקדמות שחלה בתחומים כמו אומנות ואמנות במרוצת השנים - אלפי שנים...

לאחר המוזיאון חזרתי אל חומות העיר (הפגודה והמוזיאון נמצאים מחוץ לחומותיה הענקיות של סיאן) וטיילתי ברובע המוסלמי ובמסגד הגדול ביותר בסין שהזכיר לי יותר מקדש מאשר מסגד, למעט העובדה שהיה נטול פסלים ומלא שטחים (וכן, גם הסינים עם הכובעים הלבנים המאפיינים את המוסלמים באזור הסגירו את העובדה שמדובר במעוז אסלאם ולא במעוז בודהיסטי).

בערב תפסתי רכבת לילה לשנגחאי, אחת הערים המודרניות והמובילות שלחופה המזרחי של סין...

הגעתי לשנגחאי (SHANGHAI) בסביבות השעה 11 בבוקר העשרים ושמיני באוגוסט. תפסתי את אוטובוס שהיה כתוב עליו במדריך הטיולים וגיליתי שהוא מגיע רק כקילומטר מהיעד שלי, כלומר המלון (מלון PUJANG) ולכן הלכתי ברגל לאורך הבונד (ה-BUND, ידוע בשפת המקומיים כ"וָואי טָאן") כרבע שעה עד שהגעתי למלון.

מלון PUJANG שנקרא בעבר מלון ASTOR, הוקם בשנת 1846. מדובר במבנה בעל ארכיטקטורה קולוניאלית קלאסית שבין אורחיו המפורסמים היו השחקן צ'ארלי צ'פלין, המדען אלברט אינשטיין ואחרים.

ההליכה בתוך המלון עצמו הייתה חוויתית ביותר והעבירה בי תחושה של חיים בתוך סרט ישן, בהליכה על רצפות שיש, חדרי רחצה עתיקים, טרקלינים ישנים ועוד שלל דברים המשדרים יוקרתיות נושנה.

הטענה היחידה שלי לגבי המלון היא שאמנם נפלא שהם מציעים חדר DORM לכשמונה אנשים, אפילו כאשר המחיר הוא די יקר עבור התנאים הללו (המחיר הוא 70 יואן, כלומר כארבעים שקלים ללילה), היא למה לעזאזל חדרי ה-DORM ללא המקלחות בתוך החדר נמצאים בקומה השישית והמקלחות בקומה השלישית (בקומה השלישית יש בעיקר סוויטות עם מקלחות צמודות).

הסיבה אגב פשוטה - האדריכל שתכנן את המבנה נמצא עמוק בקבר וכאשר הוא תכנן את המבנה, הוא לא ידע שהחדרים בקומה השישית ישמשו כחדרים לאכלוס המוני...

בשעות הצהריים, הדבר הראשון שהיה לעשות הוא לרגוש את כרטיס ההפלגה ליפן.

אחרי הסתבכות קלה במציאת המשרדים (המשרדים ממוקמים בבניין מסויים, שלא בדיוק נמצא באזור עליו נכתב במדריך [רחוב NANJING הוא אמנם הרחוב הראשי בשנגחאי, אבל המשרדים של החברה לא נמצאים שם), הגעתי לחברה המוכרת את הכרטיסים. לצערי, הם קיבלו רק "מאני מזומני" ולא כרטיסי אשראי, כך כמות היואנים שהייתה בכיסי לא הספיקה לרכוש את הכרטיס, כך שנאלצתי לשוב למשרדם ביום המחרת.

בערב הסתובבתי לי בבונד, אותה טיילת נפלאה אשר מצדה האחד מבנים קולוניאליים ומצדה האחר, מעבר לנהר HUANGPU אפשר להתרשם מקו הרקיע מהעניין והייחודי של שנגחאי, המגה-פוליס בת 20 מיליון התושבים.

ביום שאחרי הלכתי מוקדם בבוקר לרכוש את כרטיס ההפלגה ליפן (1,350 יואן [מחיר סטודנט, לאחר 10% החה מהמחיר המלא - 1,500 יואן] עבור כרטיס במחלקה שאינה הכי גרועה, כלומר 4 אנשים בחדר במקום 32 אנשים על מזרונים המונחים על הרצפה).

שבתי למלון והצטרף אלי בחור גרמני בשם ג'פרי שפגשתי בערב הקודם וביחד הסתובבנו בעיר.

הגענו למוזיאון האומנות של שנגחאי. המוזיאון היה חביב למדי וכלל תצוגה של כל מיני חידושים בתחום האדריכלות, תצוגת קומיקס ועוד מספר דברים שהם המילה החארונה בתחום האומנות הסינית המודרנית.

לאחר מכן הלכנו לרובע הסיני העתיק (די מצחיק לדבר על רובע סיני כאשר אתה נמצא בסין) של שנגחאי וביקרנו בגן יו יואן (YU TUAN, כאשר פירוש המילה יואן, מעבר להיותה שמה של המטבע הסיני, הוא גן) ואח"כ הלכנו לבונד, שם הסתובבנו מעט תוך כדי הרבה התמקחויות עם מוכרי שעוני רולקס (וכן אומגה ועוד שלל שעוני יוקרה) מזוייפים.

אחרי שבערך עשרה הציעו לי לקנות שעון ופתחו במשפטים כגון "you want rolex, very cheap, very cheap?" או "rolex, very cheap, you say how much" במבטא סיני כבד, החלטתי שמעבר לשעשוע שלהוריד אותם מ-300 יואן ל-50 יואן ופחות, בלי שום כוונה לקנות, אני יכול להציע להם גם לקנות כל מיני דברים...

לאחדים הצעתי את שעון הקאסיו של ב-500 יואן (למעשה הוא עולה פחות), כאשר כל הזמן חזרתי על המנטרה שהם מפליטים לעבר על הלקוחות הפוטנציאלים - "very cheap, very cheap. For you, special price". כמובן שאף אחד מאותם מוכרי שעונים לא באמת היה צריך שעון...

לאחר מכן הצעתי להם לרכוש טבעת שרכשתי בכפרים הטיבטיים (שנראית באופן מפתיע כמו הטבעת שבסרט שר הטבעות [בכל זאת טיבטית ואלפית די דומות]) בחמישה יואן, עבור חמישים יואן בלבד (ושוב, ורי צ'יפ, ורי צ'יפ, פור יו ספיישל פרייס חזר פה במבטא סיני שחיקיתי) וחלקם לא היו מעוניינים בטבעת, אבל חלקם דווקא היו מעוניינים והציעו לי בתמורה לטבעת שעלתה לי כשלושה שקלים שעון רולקס מזויף.

הצעה די טובה, רק שאני ממש לא חובב שעונים גדול...

ב-30 באוגוסט הלכתי בעצת ידיד גרמני אחר ל-BUND TOURIST TUNNEL שהיא מנהרה שעוברת מתחת לנהר ה-HUANGPU, מהבונד לאזור פודונג (PUDONG) בו ממוקמים המבנים הגבוהים ביותר בעיר. המעבר במנהרה היה יכול להיות מלהיב, אבל כבר עברתי את גיל 8, כך שדי התאכזבתי, אבל לפחות קיבלתי מתנה תמונה במנהרה, דבר די נחמד בהתחשב בעובדה שהנסיעה במנהרה עלתה כמו נסיעה באוטובוס בחיפה (ושוב, זה די הרבה, כי נסיעה באוטובוס עירוני בסין עולה יואן אחד עד שניים עבור אוטובוס ממוזג, כלומר פי 10 או 5 פחות מאשר בארץ)...

ביקרתי במגדל ה-ORIENT PEARL, מגדל הטלויזיה הגבוה בן 457 המטרים שמאז בנייתו הפך לאחד מסמליה של שנגחאי. באופן אישי הגעתי לגובה של 263 מטרים, כאשר יש אפשרות לשלם יותר ולטפס מעבר לכדור הקטן והעליון ביותר (ראו תמונה של המגדל, כדי להבין למה הכוונה לכדור העליון, כאשר אני הייתי בכדור השני, כלומר הכדור הגדול הגבוה ביותר).

השקפתי על שנגחאי מלמעלה. אני מוכרח לציין שהמבנים הגבוהים, רבי הקומות, המשתרעים עד האופן באמת מרשימים. מדהים לראות עיר שמספר התושבים בה גדול פי 3 מסך כל התושבים בישראל גם יחד. כל כך הרבה בתים, כל כך הרבה קומות, כל כך הרבה אנשים...

לאחר מכן ירדתי אל מוזיאון (מוסיאון בשביל להרגיז את זיגפריד) ההיסטוריה של שנגחאי שנמצא בתחתית המגדל. לא מדובר במוזיאון אותנטי משהו, אלא במוזיאון שמלא שחזורי פלסטיק בגודל מלא של אתרים בשנגחאי לאורך ההיסטוריה (הדבר הקרוב ביותר שאני יכול להשוות אליו את המוזיאון הוא ה"דאנג'ן אוף לונדון" בבירת אנגליה שכלל הרבה מאוד מיצגים על ההיסטוריה של העיר).

את המשך היום ביליתי בניסיון לברר היכן בשנגחאי ניתן לרכוש כרטיס "פס רכבות" למערכת הרכבות של יפן (ידעתי שאפשר להשיג אותו רק מחוץ לגבולות יפן, אך לא ידעתי היכן בשנגחאי אפשר להשיג זאת).

נכנסתי לסוכנות הנסיעות הרשמית של סין (CITS שפזורים בכל סין ותומכים בשירותי תיירות בסין) ובררתי היכן ניתן להשיג את הפס הנחשק...

הסתבר שאפשר להשיג את הפס בשנגחאי רק בסניף של "אנה" (ברגע שאמרו אנה, חשבתי לתומי שהייתי צריך לבקש את הפס מחברתי האהובה אנה, לפני שעזבתי את ישראל  ) - ANA - All Nipon Airways, שהיא חברת התעופה השניה בגודלה ביפן.

אז הסעתי למשרדי החברה, רכשתי את הפס לשבוע נסיעות חופשי ביפן (במחיר מציאה של 28,300 ין, שזה כ-260 דולר) ובערב, איך לא, טיילתי שוב בבונד, על מנת לצלם מספר תמונות לילה של האזור (טיילתי בבונד כל כך הרבה, אך ורק כי המלון שלי מוקם בקצנו, ליד הקונסוליה הרוסית והמקום עצמו מרשים ושוקק חיים, כך שבחרתי לטייל בו מידי ערב).

זהו, למחרת בבוקר כבר הייתי על ספינה בדרך ליפן, כאשר הגעתי לספינה ביחד עם שלושה יפנים, מהאי הצפוני הוקאידו, שפגשתי אחת מהם יומיים קודם לכן במלון והיא מאוד התלהבה מהעובדה שנהיה יחדיו באותה ספינה.

זהו, עזבתי את סין לכשבועיים.

בפעם הבאה שאכתוב על הטיול, יהיה זה על השבוע הנפלא שביליתי ביפן.

ובינתיים, אתם מוזמנים ליהנות מחלק מהתמונות שלקחתי...

אלעד

אזור המקדשים בסיאחה

"גם זו דרך לעשות סקס" - אחד הציורים בפגודה בסיאחה

הנשים בבית בכפר הטיבטי

סונצ'י, הבחור הסיני רוכב על סוס

מנזר LABRANG ב-XIAHE

צבא הטרקוטה ליד XIAN

אנוכי וחיילי החמר

יער הפגודות שליד מנזר השאולין

פסלי ענק במערות לונגמן

פרגוד שאהבתי בעיר GUANLIN שליד LUOYANG

המסגד הגדול ביותר בסין - XIAN. מזכיר יותר מקדש לטעמי.

אני על רקע אזור פודונג בשנגחאי - צולם מאזור הבונד

שנגחאי בשעת שקיעה

קו הרקיע של שנגחאי בלילה

מבט על הבונד בלילה