לפני מספר שנים התאהבתי בנמרוד. לא, אין מדובר בוידוי יציאה מהארון, כוונתי היא ל-Nimrud (או בעברית כלח), העיר העתיקה שבמסופטמיה, בעיראק של ימינו. היה זה בקומת הקרקע של המוזיאון הבריטי, לא רחוק מאבן הרוזטה ועתיקות רבות שנמצאו במזרח הקדום ומצאו דרכם לבירת האימפריה שהשמש לא שקעה בה עד ששקעה עליה.
הנה תמונה של אחד משערי העיר שצילמתי ב-2012:
משערי העיר נמרוד בעיראק, המוזיאון הבריטי
האומנות האשורית יפהפיה. אנשים שחיו לפני כשלושת אלפים שנה פיסלו דמויות מזוקנות עם שיער מסולסל בגוף אריות כדי להטיל מורה על הבאים בשערי העיר. אנשים מכונפים עם פני נשר ואלפי חיילים מתוארים בתבליטים שנשמרו במשך אלפי שנים. חלקם פזורים במוזיאונים במערב, אך רבים נותרו במקומם.
גם אם אחיה למשך 3000 שנים נוספות ואתאמן כל יום, לעולם לא אצליח להשתוות לאומנים שפיסלו את היצירות הללו בכישרון כה רב. באופן כללי, יצירה גרפית אינה הצד החזק שלי ופיסול הוא ממני והלאה. אך גם מבין אלו המכונים אומנים בימינו, יצירתם של מעטים בלבד תשתווה ליופיה של האומנות האשורית או המעט ששרד ממנה ובה חזיתי.
והנה לפני מספר ימים קראתי את הידיעה הבאה על ״המדינה האסלאמית״ (דאע״ש, כפי שהיא מכונה בעברית בהתאם לראשי התיבות הערביים), ארגון טרור המתיימר להיות חליפות אסלאמית, שחטיפת זרים ועריפת ראשם מול מצלמות ודרישת כופר, רציחתם של אנשים שלא מסכימים עם אמונתם הדתית (כופרים, אם תרצו) ובאופן כללי הטלת טרור כבר לא מספקים אותם והם עברו לעיסוק שפושעי מלחמה חמדו מאז ומעולם, אומנות.
הנאצים למשל, בזזו מכל הבא ליד, אומנות, עתיקות ומה לא. הסובייטים השיבו להם כגמולם שנים בודדות לאחר מכן. אנשי המדינה האסלאמית לעומתם לא שומרים לעצמם אלא מנתצים פסלים בנמרוד ובמוזיאון במוצול בתואנה שמדובר בעבודת אלילים. הקוראן הרי אסר במפורש עבודת אלילים.
אין מדובר בפעם הראשונה. שדברים מסוג זה מתרחשים בשנים האחרונות. טמבלים מוסלמים הציתו ספריה עתיקה בטימבוקטו, מאלי, לפני כשנתיים. הטאליבן באפגניסטן פוצצו את פסלי הבודהה בבמיאן לפני כעשור וחצי בשל אותו תירוץ, עבודה זרה אסורה.
על אף שהדוגמאות עד כה עסקו במוסלמים, אין מדובר בעניין שייחודי לאסלאם. ספר הספרים היהודי מלא בתיאורים על היופי שבנתוץ מזבחות אלילים (רוצים דוגמא? פתחו שופטים ו׳ כ״ה-כ״ח או מלכים ב כ״ג מפסוק ו׳) ואני סמוך ובטוח שבנסיבות גיאופוליטיות אחרות היו אנשי המדינה היהודית פועלים באותה דרך בה פועלים אנשי המדינה האסלאמית. הם מדגימים בשיטתיות מה הם אוהבים לעשות ל״גויים״ גם עתה. וכמובן, מדינות נוצריות לאורך ההיסטוריה פעלו באותו אופן ממש. לא בכדי העולם הנוצרי, Christendom, מחק כמעט לחלוטין את העולם הפגאני שקדם לו מרגע שקבוצה מקומית זו או אחרת ״קיבלה״ על עצמה את הנצרות. באירופה פגאניות היא קוריוז ששמור למספר רוחניים שמחפשים את מורשתם או קבוצות מיעוטים שנדחקו אל מעבר לחוג הקוטב. באיסלנד למשל הודיעו על בניית מקדש פגאני לראשונה זה אלף שנה, אך מדובר במיעוט מבוטל שיכול להרים ראש רק בשל הדומיננטיות המוחלטת של ההגמוניה הנוצרית במקביל להיחלשות הדת ועליית נס החילוניות ברחבי היבשת. האם יש צורך להזכיר מה קרה ל״עבודה הזרה״ ביבשת אמריקה במפגש עם מאמינים מונותאיסטיים על פי דרכו של ישוע מנצרת? האם לאמונה המסורתית באפריקה היה סיכוי מול המיסיונרים האירופאים?
הסיבה שהדוגמאות על פיצוץ ארכיאולוגיה בודהיסטית ואשורית מהשנים האחרונות באות בעיקר מקרב קבוצות מוסלמיות היא שהן פועלות במקומות הגובלים באנרכיה (אפגניסטן, עיראק, סוריה, מאלי, סומליה וכולי) ויכולים להגשים את הפנטזיה הרטובה של טמבלים דתיים באשר הם, השמדת אלה שאינם כמותם ומחיקתם מהזיכרון. מדובר כמובן בניסיון נואל, אבל לשיטתם הוא מלהיב את ההמון.
הרי מי באמת מתעניין בצדקה? מה מלהיב בעלייה לרגל ותפילה ועוד כל מיני דברים בלתי מוחשיים? האם לא מרשים בהרבה לראות פסל שעמד במשך מאות ואלפי שנים נשבר בהינף קורנס? האין זה מלהיב בהרבה להיות בצד של המנצחים והחזקים לכאורה? במיוחד אם בפועל מדובר באחת הקבוצות הנחשלות במאות האחרונות שלא הצליחה להדביק את פיגורה מאחוריה העולם המערבי? זה עובד מצויין על אנשים שגאים להיות יהודים (ובזה מסתכמות הסיבות שלהם להיות גאים). אז למה שזה לא יעבוד על אנשים שגדלו בדיקטטורות חשוכות ומתנדבים מערביים שבאים בעיקר משולי החברה ובינם לבין נדבכי החברה המערבית אין דבר וחצי דבר?
כשאני מתבונן בתמונות של ארכאולוגיה אשורית נשברת בעיראק על ידי חוליגנים, המחשבות שמתרוצצות בראשי הן על כך שמדובר בחלמאים חסרי כבוד והערכה לעבודתם של אחרים. אנשים שלא השיגו בעמל דבר בחייהם וכך הם יכולים לנתץ ולהחריב עבודה מסורה של אחרים שלא תסולא בפז. גם אם נרצה מאוד, לא נקים לתחיה את אנשי מסופטמיה כדי שישקמו את הריסותיהם. נוכל להכין יציקות של הפסלים ששרדו או לשחזר את אלו שנהרסו. אך המקור יאובד ולא ישוב.
יתכן והמנוולים שהורסים עתיקות במזיד הם הבורים הכסילים שנהנים מדקות התהילה שלהם בהשמדת פסלים שפוסלו אלף וחמש מאות שנה לפני שהנביא שלהם ראה לכאורה את האור, גיבורים על אבנים שלא יכולות להחזיר להם כגמולים. אך מהכתבה ב-BBC ובאופן כללי מקריאה על האופן בו אנשי המדינה האסלאמית מממנים את פעילותם עושה רושם שמדובר בפעילות מחושבת.
לעתיקות ערך היסטורי בכך שהן שופכות אור על החיים של אלו שקדמו לנו. באופן זה או אחר בעורקנו זורם הדם של האנשים שחיו באשור (מבחינה מתמטית, אם נלך כמה עשרות דורות אחורנה, לכולנו יש אב או אם משותפים) ויש לנו עניין לגלות כיצד חיו אבותינו שפיזית לא היו שונים מאיתנו בהרבה. אך בשל נדירותם של חלק מהחפצים הם יקרים מאוד. והנה, אם משדרים תמונות שעתיקות מנופצות, הרי זה הגיוני שמספרן שהוא מטבעו מוגבל (כאמור, אין בימינו אומנים אשורים שפעלו לפני אלפי שנים) הולך ופוחת. לפיכך, הערך של העתיקות ששרדו עולה. לפיכך מי שמוחר עתיקות מהאזור (רמז, המדינה האסלאמית מוכרת) יכול להרוויח יותר על העתיקות שבזז. זה די דומה להיגיון הכלכלי המעוות לפיו אם בשנה מסויימת צומחות יותר מידי עגבניות חקלאים ישמידו את חלקן כדי שהמחיר של כל עגבניה ששרדה יעלה.
לאדם ההדיוט זה עשוי להישמע כטיעון משכנע, עד אשר חושפים אותו לרעיון של הגדלת השוק, כלומר עידוד צריכת עגבניות על ידי מציאות שווקים חדשים, אולי יצירת מתכונים חדשים על בסיס עגבניות והכנת שימורים וכו׳ יביאו לעליית ערך העגבניה מבלי להשמיד מזון בעולם בו עדיין יש מאות מיליוני רעבים. ואז הרעיון של השמדת פריטים כדי להגדיל את ערכם של הפריטים ששרדו נשמע כרעיון מטומטם.
אם הייתה מחלחלת לתודעתם ההבנה הזו, התגובה המתבקשת הייתה עידוד לימוד פלורליסטי. יצירת עניין במורשת המשותפת לבני האזור שכוללת אלפי מלחמות שולל, שליטה ודיכוי וכדומה, אך גם יצירה אנושית שאין גבול ליופיה. אך זה עומד בניגוד למה שהמדינה האסלאמית מייצגת. אין היא מייצגת את האסלאם בפריחתו בימים שעמד בחזית המדע, המתימטיקה והאומנות. היא מייצגת אם קידום הבערות והנחשלות של ההמון כדי לקדם את האינטרס של אליטה המתיימרת לדבר בשם האלוהים.
ומכאן יבוא סופה ולפחות כאן הגבול לגידולה של המדינה האסלאמית. אפשר לרמות מעט אנשים הרבה זמן, ואפשר לרמות הרבה אנשים מעט זמן, אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. מי ירצה לחיות תחת משטר כה מדכא? וכזה הוא כל משטר המתיימר לדבר בשל איזו חוכמה עתיקה שלא מכבדת חוכמות עתיקות אחרות.
אז התבוננתי בסרטון הזה, משעשע למדי, ובו בחור ש״בשם המדע״ מכופף אייפון 6 פלוס כדי לאמת, ״באופן מדעי״ כמובן, את הדיווחים לפיהם הטלפון החדש והגדול של אפל מתכופף בכיס. ונותר בכפיפותו (בניגוד לחומר אלסטי).
כמובן, כל קשר בין מדע לסרטון הזה מקרי בהחלט. אבל האופן בו הוא מתאר את מעשיו בהחלט מוסיף נופך משעשע לסרטון שעיקרו הוא הצגת האייפון החדש, אשר כמו תמיד לדברי אפל הוא הכי נפלא בעולם, כמוצר בינוני למדי, בהחלט לא כזה שמצדיק אפילו שקל פרימיום. בפעם האחרונה שפגם דומה התגלה בטלפון של אפל, בין האלים סטיב ג׳ובס, שנאסף מאז אל חיק אבותיו, נדרש לחצי שעה כדי להקניט את המתחרים תוך כדי הצגת הבעיה בעיצוב האייפון 4 כפיצ׳ר. סרטון מסיבת העיתונאים שערכה אפל ביולי 2010 מרתק.
אגב, זו לא באמת הייתה הפעם האחרונה שזה קרה. בין לבין אפל שחררו המון מוצרים שלא בדיוק סיפקו את הסחורה כאשר הושקו, שירות מפות כושל, מכשיר אייפדשמתחמם במהירות והוחלף חודשים ספורים לאחר שהושק וכו׳. בעיות מסוג זה אינן ייחודיות לאפל כמובן, עולם המחשוב מחורר בבאגים כמו גבינה שוויצרית, אך בים השיווק ופרסום החינם שהחברה מקבלת בסמוך למועד השקת מוצרים חדשים נדמה כי בכל פעם הלקח נשכח והעלבון נסלח. המוצרים של אפל תמיד זוכים לביקורות חיוביות למדי, ידיעות עיתונאיות נטולות שמץ ביקורת שלא היו יכולות להיות מנוסחות בצורה מחמיאה יותר על ידי מחלק השיווק של אפל עצמה. אך בפועל, הם סתם עוד מוצר אלקטרוני עם תג מחיר מנופח (לא בהרבה, כך שאלו שרוכשים אמנם ירגישו נישאים מעם, אך יהיה די מהם כדי לרכוש את הטלפון).
אחרי למעלה ממאתיים שנה הוציאו לאחרונה את הניאוף מספר החוקים של מדינת ניו המפשיר בארה״ב. זה לא שלפתע בגידה הפכה שם לעניין מוסרי, אלא המחוקק הוציא עצמו מחדר המיטות והחליט (בכפוף לאישור הסנאט של המדינה) שאין מדובר בעבירה פלילית, גם אם אין היא נאכפה באדיקות בשנים האחרונות.
עוד על כך והיחס של אנשים במדינות שונות כלפי ניאוף תוכלו לקרוא בכתבה הזו באקונומיסט. בגדול, חלק ניכר מהאנשים לא חושבים שרומן מחוץ למסגרת הנישואים הוא עניין מוסרי. אחוז האנשים שמצהירים כי לטעמם מערכת יחסים מחוץ לנישואים אינה עניין מוסרי משתנה ממדינה למדינה (או קבוצות בתוך המדינה). מעט פחות ממחצית הנשאלים בצרפת למשל סבורים שיש עם בגידות בעיה מוסרית בעוד בארה״ב למעלה מ-80% חושבים כך (ובכך הם קרובים יותר לתושבי מדינות כמו מצרים, אך אין זה מפתיע).
אם כה רבים מתנגדים, ודאי יש לכך סיבה. הלא כך? לא בהכרח...
הבה נבחן האם מדובר בפרקטיקה קיימת ורווחת או עניין שבשוליים.
ניאוף בעברית יומיומית הוא מילה נרדפת לבגידה (בהקשר הרומנטי). ואנשים בוגדים, אפילו די הרבה. אם להאמין לנתון הסטטיסטי שמצאתי בחיפוש זריז, 85% מהחילונים בישראל (מה שזה לא אומר במדינה שהלאום הדומיננטי בה מגדיר את לאומו על פי השתייכותו הדתית) מספרים כי בגדו, הם בוגדים או למצער שוקלים לבגוד בבן או בת זוגם. אין לי עניין לדון במהימנות הנתונים ועד כמה הם מייצגים, אך הם מהווים אינדיקציה לכך שהתופעה קיימת ורבים שוקלים אותה, אף על פי שנאסרה מפורשות בעשרת הדברות (אצא מנקודת הנחה שמדובר בקודקס העוסק בלבת ענייני המוסר. זה כמובן נתון לויכוח וכפי הנראה אצדד במתנגדים).
זאת ועוד, עניין ריבוי מערכת היחסים לא מוגבל רק לאנשים נשואים המנהלים מערכת יחסית רומנטית שלא עם בן/בת זוגם.
יש גם הליך ״כשר״ לקיום מספר מערכות יחסים בתקופת חייו של אדם. אנשים מתגרשים ורבים מהם מתחתנים שוב. הנה ידיעה מהאתר החרדי כיכר השבת על כך שבישובים עם אחוז חרדים גבוה מספר המתגרשים גבוה (אם לעשות חסד עם המציאות, על פי מעט הנתונים שהם מציגים, נראה כי קיימת הלימה בין מספר התושבים בישוב לבין מספר המתגרשים בין תושביו, כך שעיר עם מספר רב של תושבים כמו ירושלים מגיעה למקום הראשון ובאותו זמן יש בה אחוז רב של חרדים. לשון אחר, יש הרבה חרדים, אז יש ביניהם הרבה שמתגרשים). אין זה מפתיע שישנם דתיים רבים שמתגרשים. אחרי הכל זה דרכם היחידה (אם הם לא רוצים לתת דין וחשבון לבורא עולמם) לצאת ממערכת היחסים בה הם נמצאים ולהתחיל אחת חדשה והרי מן המפורסמות שדתיים (לא חשוב מאיזו דת) אובססיביים לגבי מין.
הליך הגירושים (לפחות על פי דת משה) היא עניין סבוך, ארוך ומייגע שעשוי להימשך שנים. זה מוביל אנשים לנהל מערכות יחסים בזמן שטכנית הם נשואים. אם לציין דוגמא אחת של ידוען, הזמר מתי כספי הואשם והורשע בביגמיה (הו. מיד נדון במערכות יחסים מרובות משתתפים), לא פחות. כספי התחתן בישראל די מזמן, החל בהליך גירושים אחרי שנים רבות ובטרם ההליך הסתיים נישא שוב בלוס אנג׳לס, קליפורניה. להגנתו טען מתי כספי שהוכר כגרוש על ידי רב בארה״ב. לטעמי זה די והותר כדי להוציא את כספי זכאי, אך בית המשפט הישראלי סבר אחרת וכאמור הרשיע את כספי בכך שהיה נשוי לשתי נשים בו זמנית, כלומר הוא פשע בביגמיה, עבירה חמורה שחוק העונשין בישראל קובע כי דינה עד חמש שנות מאסר. נגזרה עליו חצי שנת מאסר על תנאי וקנס כספי.
לו היה מתי כספי בוחר להתנות אהבים לזוגתו הטרייה מבלי להינשא לה, ודאי לא היה מואשם בביגמיה. ניאוף אינו עבירה בה היו מאשימים אותו בישראל (או שהספיקו כבר להפוך את כל חוקי היהדות לחוקת ישראל?), כך שהיה נמצא חף מפשע. הרי ברי לכל שכספי הורשע בעבירה טכנית, לא מהותית. את מערכת היחסים הקודמת סיים באופן כמעט רשמי ברגע שהגיש בקשה לגירושין (ובאופן בלתי רשמי כנראה הרבה לפני כן). לא ניתן להאשים אותו בבגידה במובן המוכר של המילה, בגידה באמון של בת זוגו, הרי הם סיימו להיות זוג זמן רב לפני שנישא בשנית.
לבי עם מתי כספי, אך כמובן אין הוא היחיד שנופל קורבן למערכת חוקים ארכאית ומטופשת. כפי שאמרתי, בית המשפט לא היה מרשיע אותו בבגידה אם רק היה מנהל מערכת יחסים מבלי להינשא בשנית.
וכך גם מיליוני אנשים בעולם מנהלים מערכות יחסים בעלות אופי מיני עם מספר רב של אנשים במהלך חייהם, לעיתים לא מעטות עם מספר בני/בנות זוג במקביל. לא אעודד את הקוראים לחפש פורנוגרפיה במרשתת, אך אם תתעקשו לחפש מידע על אורגיות, תמצאו שפע של חומר בנושא (אני מניח שתמונות וסרטונים של משגלים המוניים יופיעו על המרקע, סיפורים, קבוצות דיון, הזמנות להשתתפות בחגיגות עם מספר רב של משתתפים וכן הלאה). הסיבה לכך פשוטה, מדובר בעניין שמרתק ומלהיב מספר לא מבוטל של אנשים. רבים מעדיפים להתנזר מכך כי הם חונכו להאמין שאין מדובר בעניין העומד בקנה אחד עם המוסר. זו כמובן זכותם שיש לכבד. אך אם כל המשתתפים מקבלים על עצמם את כללי המשחק, האם קיימת בעיה עקרונית עם אורגיה?
אם וכאשר לאנשים יש בעיה עם ריבוי מערכות יחסים, על פי רוב מדובר בעניין דתי, כלומר הם רואים בכך טאבו דתי (ולכך כאמור נמצא פתרון כשר, גירושין, למעט אולי קתולים שגם בקרבם מספר המתגרשים הולך ועולה, על אפם וחמתם של אנשי הכמורה שלהם שממשיכים להתנזר מבנות המין היפה ולהתרכז בילדים תחת חסותם). כאשר לא מדובר בבעיה דתית, הבעיה היא עם תחושת הבגידה באמון, אותה ניתן להבין וכמובן לנסות לפתור על ידי כנות בין בני זוג ותחושת הקנאה שנובעת לא מעט מראיית בן או בת הזוג כרכוש שלפתע נבזז.
רוצה לומר, האנשים שהגיעו לשיבה טובה והיו רק במערכת יחסים אחת במהלך חייהם הם-הם החריגים, היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל. והכלל הוא שבני האדם אינם יצור מונוגמי. הם עשויים להימצא במערכת יחסים מונוגמית (ועוד אחת, ועוד אחת, כלומר המונו הופך לפתע לפולי, בהינתן פרק הזמן המתאים והתנאים הנכונים) כי הם רואים בכך יתרון, למשל בגידול משותף של ילדים. אך הקביעה כי בני אדם הם יצור מונוגני לא מתיישבת בנוחות עם עובודות החיים שציינתי לעיל.
ואני כותב זאת כאדם שרוצה לראות עצמו כמונוגמי (כפי הנראה בשל אותה שטיפת מוח אינסופית שכך צריך להיות, זאת שמובילה כה רבים להצהיר שלטעמם ניאוף הוא עניין בלתי מוסרי) ושומר על מערכת היחסים שלו עם בת זוג אחת לאורך תקופה ארוכה ללא שום כוונה לסיים אותה. זה רק שבבחירה בין הכרה במציאות לבין משאלות לב וחיים בפנטזיה, אני מעדיף להתמודד עם המציאות.
ומרגע שהכרנו בכך שמערכת יחסים מרובת משתתפים היא עניין רווח ואין בו משהו רע אינהרנטית, אשאל מה רע ב״ביגמיה״ שמתי כספי הורשע בה. התשובה היא שום דבר. אם למתי כספי עצמו לא הייתה בעיה עם זה, כיצד זה יכול להטריד את מדינת ישראל שתבעה אותו? כיצד עניין כה טבעי ושכיח יכול להיחשב עבירה שבגינה יכולים להכניס אדם לבית המאסר? התחסדות והיתממות, לטעמי.
ישנן חברות יותר מתקדמות שמכירות בצורך של בני אדם בריבוי מערכות יחסים. מן המפורסמות שגברים מוסלמים (שלא חיים במדינות שמגבילות את חירותם הדתית) יכולים להינשא עם עד ארבע נשים. כך גם נוהגות קהילות יהודיות שלא שמעו על חרם דרבנו גרשום. גם מבין הנוצרים יש שלא טומנים ידם בצלחת והם מאמינים גדולים בפוליגמיה, למשל המורמונים (הזכרתי זאת בקטע הזה תחת הכותרת ״עולם המאמין סובב סביב מין״).
מעצם היותם של הזרמים הדתיים הנ״ל חלק מן הדתות האברהמיות, הם מפלים לרעה נשים. גברים יכולים לשאת מספר נשים. נשים לא יכולות על פי רוב להינשא למספר גברים (אם יש להן בכלל מילה באשר למי הן תנשאנה). אך קראתי להם ״חברות מתקדמות״ באופן יחסי לאלו הממסדות קשר בין שני בני זוג, בן ובת זוג אם לדייק. חברה צודקת, לא רק שצריכה להכשיר מערכת יחסים רב-זוגית, אלא לאפשר לכל מספר של גברים ו/או נשים להינשא (גבר עם גבר, גבר עם גבר ועוד גבר, גבר עם אשה, גבר עם אשה ועוד אשה, אשה ועוד אשה, אשה ועוד אשה ועוד אשה וכך הלאה), כל עוד כולם מסכימים לדבר והם יכולים לצאת ממערכת היחסים בקלות. השימוש במילה ״זוג״ במקרים בהם ישנם יותר משני בני אדם במערכת היחסים הוא לצרכי נוחיות כמובן, שכן במערכת יחסים ״רב-זוגית״ כבר לא מדובר בזוג אנשים.
זה עשוי להפוך אתרי חילופי זוגות וסווינגרס מיותרים. לחילופין, זה עשוי להוביל לפריחתם של שירותים מסוג זה ש לפתע ייצוא ממחשכי הבלתי חוקי או הבלתי מוסרי לאורו המלטף של החוק שיכיר במיסוד מערכות יחסים מרובות משתתפים, למעוניינים בכך.
באופן אישי לא אנצל את האפשרות הזו אם וכאשר תיהפך חוקית. אבל אני לא רואה כל סיבה מהותית לא לאפשר זאת. אבחן כמה מההתנגדויות המקובלות למערכות יחסית פוליגמיות על מנת לאשש את טענתי.
הבעיה העיקרית שאנשים רואים בפוליגמיה היא ״מה יהיה על הילדים״? הרי ידוע שילדים הם הדבר היקר לנו מכל, הם עתידנו, כל עולמנו והכניסו כאן כל קלישאה שתרצו. שמעתי לא מעט את הטענה שבחברות בהן רווחת פוליגמיה הנשים מקנאות אחת באחרת וזה מועצם כאשר ילדים מעורבים. כל אשה מנסה לקדם את ילדיה על חשבון ילדי הנשים האחרות. הציפורניים נשלפות, המריבות בלתי נמנעות והנפגעים המרכזיים הם הילדים ששונאים האחד את אחיו למחצה. ומה יהיה על הרכוש? מי יירש את ראש המשפחה כאשר זה ייאסף אל אבותיו?
יתכן וזה נכון בחלק מהמקרים. סביר שזה לא קורה בחלק אחר מהמקרים. אבל היי, האם הטענה הזו של מריבות בין אחים למחצה ומאבקי ירושה נכונה (או בלתי נכונה), באותה מידה האם אין זה דומה למקרה של זוגות גרושים בימינו? למעשה, גירושים הופכים את העניין לסבוך יותר, שכן כאשר מערכת היחסים לא הסתיימה, אפשר לספר לילדים שההורים עדיין אוהבים אחד את השני, פשוט הם אוהבים אנשים נוספים. אך כאשר מדובר בגירושים, זה נוטה להסתיים בצורה מכוערת במקרים רבים, מה שעשוי להעצים את המתח בין הילדים של ההורים הנשואים לבין הילדים מהנישואים הקודמים שכשלו. או שלא. אך הפוטנציאל לחיכוך קיים במידה לא פחותה מזה בנישואים פוליגמיים. ואף על פי כן מעטים, אם בכלל, ירצו לבטל לפתע את אפשרות הגירושין, גם אם בפועל היא יוצרת בעיה דומה או חמורה יותר באשר לגורל הצאצאים. הרי גם כיום ישנה בעיה עם חלק מהילדים שנולדו להורים שנמצאים במספר מערכות יחסים, אז מה שונה מהותית בין המצב הקיים בקרב גרושים לבין נשואים פוליגמית?
יתרה מכך, באופן כללי ריבוי הוא בעייתי. מריבות על ירושה עשויות להיות מכוערות, כאשר יש יותר מיורש אחד, אפילו במקרים בהם האבא והאמא משותפים לכל הילדים. האם יש לפיכך לאמץ מדיניות סינית של ילד אחד למשפחה כדי למנוע סיבוכים אפשריים מספר עשורים לאחר מכן? מובן שזה קשקוש. מי שחושש מבעיות מסוג זה שיסדיר בעיות עתידיות בטרם עת (צוואה למשל) או שלא ייכנס למערכת יחסים כלל. אין זו סיבה למנוע מערכת יחסים מסובכת ממי שחפץ בכך. הרי מערכות יחסים הן דבר מסובך בכל מקרה, גם כשמדובר בעניין בין שני בני אדם בלבד.
אבל היי, מה לגבי המדרון החלקלק? האם מתן גושפנקא למערכות יחסים בהן מי שבא ברוך הבא היא לא הצעד הראשון בהכנסת קטינים לחדר המיטות? ומה יימנע מאנשים להתחתן עם הכלב שלהם? ומה בדבר גילוי עריות? הרי הסוטים שחושקים במספר בני/בנות זוג ודאי לא יודעים שובע.
אני סבור שיש להגן על קטינים. כזכור, התניתי את מערכות היחסים הפוליגמיות בהסכמת המשתתפים. קטינים מועדים יותר למניפולציות ולכן קשה לקבל את הסכמתם החופשית לכאורה כהסכמה חופשית של ממש. הם יכולים לחכות עד שיגיעו לגיל בו יוכלו להסכים למערכת היחסים המתוארת. בעלי חיים אינם בני אנוש שיכולים לתת את הסכמתם החופשית. מאותה סיבה אני סבור שאין לאכול אותם או להפוך אותם לנעליים או מעילים, אך עושה רושם שמרבית בני האדם לא מביעים התנגדות לניצול המחפיר הזה של בעלי חיים של בחרו בכך.
לגבי גילוי עריות אני יותר אמביוולנטי. שוב, בהנחה שמדובר בבגירים העושים זאת מרצונם החופשי, זה עניינם, גם אם החוק הקיים אוסר זאת. הרי אם הולכים מספר לא רב של דורות אחורה, כל בני האדם חולקים אבות קדמונים משותפים (מדהים עד כמה מעט דורות אחורה צריך ללכת). ישנו כמובן הטיעון כבד המשקל שהצאצאים של זיווג מסוג זה עשויים להיוולד עם מומים ופגמים גנטיים רבים. אך כנגד זה ניתן לטעון שלא כל משגל מוביל בהכרח להריון ובימינו ניתן לערוך בדיקה גנטית בטרם נולד הילד, כדי לקבוע האם הצאצא של זיווג כזה יהיה בסיכון או לאו. אדגיש כי גילוי עריות אינה אפשרות שאני ממתין בקוצר רוח להפיכתה חוקית כדי לנצלה, רק בעניין שלדעתי גם אם אינו חוקי כיום, אין בו בעיה מהותית, כל עוד לא מדובר בניצול אנשים שלא יכולים לקבל החלטות לעצמם (קטינים, מפגרים וכיוצ״ב). בכל מקרה, אין לי עניין לדון בזה כעת.
לסיכומו של דבר, ניאוף, ביגמיה, פוליגמיה, מערכות יחסים שלא במסגרת חופה וקידושין ודומיהם מצטיירים עבור לא מעט אנשים כעניין לא מוסרי, משהו שיש להתבייש בו במקרה הטוב ומשהו לא חוקי שעשוי להוביל להעמדה לדין, קנסות, מאסרים ואף מוות בחברות מסויימות. אבל כאשר מהרהרים על המצב הקיים או המהות של מערכות היחסים הנ״ל, קשה, לפחות עבורי, למצוא טיעון נגד שמחזיק מים. ולכן, אני בעד ניאוף, בעד פוליגמיה וכל מערכת יחסים שכל המשתתפים בה נכנסים אליה מרצונם ומרוצים. ואם הם לא מרוצים בסופו של יום? ואם הם סובלים ממפח נפש ומרגישים מנוצלים ומרומים? ובכן, זה לא שונה בהרבה ממערכות יחסים מקובלות עליהן שמעתי.
המטרה של מוסדות הדת באשר הם היא שליטה בצאן מרעיתם. אין הדבר מוגבל לדת זו או אחרת ולמעשה אין זה עניין המוגבל לדתות בלבד. דתות פשוט עושות שימוש במושג הערטילאי ״קדושה״ והישענות על מסורת וחוכמת העבר, אם לא הקוסמוס או מי שלכאורה יצר אותו כמקור הסמכות.
בסופו של דבר מדובר באנשים שרוצים כח ושליטה על אנשים אחרים ולשם כך מנסים להשתלט על סדר היום של המאמינים. הם אלה שקובעים אלו ימים הם ימי עבודה ואלו הם ימי מנוחה ומתי נופלים חגים ומועדים, כלומר ימים מיוחדים שיש לנהוג בהם בדרך מסוימת. הם שמלווים את הכפופים להם כמעט מיום לידתם בכל מיני מנהגים מטופשים כמו ברית מילה, טבילה וכדומה, כשנפשם הרכה מתעצבת (למשל בבר המצווה או First Communion) והם אלו שאחראים לקבורה והאבלות על המאמין שמת (והדרכת אלו החיים שנותרים אחריו כיצד עליהם לנהוג במת). וכמובן, איך לא, כחלק מההשתלטות על חייו של המאמין, הם נכנסים לחדר המיטות וקובעים עם מי מותר לו לשכב, עם מי לא, מתי ובאילו תנאים.
ואכן, התעסקות אובססיבית במין היא מרכיב מפתח באמונה הדתית באופן כמעט אוניברסלי. עדיין לא מצאתי את הדת שאומרת ״מה שאת/ה עושה כדי להביא לפורקן מיני הוא עניינך הפרטי״. נהפוכו. הרושם שמתקבל אצלי משיחות עם אנשים חדורי אמונה והאזנה לדברי אנשי דת הוא שמדובר ברודפי שמלות לא קטנים, אנשים הטרודים ללא הרף במחשבות זימה. יתכן כי זה הדבר שהוביל אותם אל פתחו של אלוהים מלכתחילה או אולי אלו האיסורים הרבים המוטלים על המאמין שמביאים אותם להתעסק ברבייה ללא הרף, כי הרי מים גנובים ימתקו. מה שלא יהיה, עבורי חלק בלתי נפרד מדתות הן עיסוק אובססיבי במין, לא פחות וכפי הנראה אף יותר מההתנהגות המפוקרת לכאורה שאנשי הדת יוצאים נגדה.
בחג המולד האחרון ישבתי בקתדרלת סיינט פול בלונדון עם אחי ובטקה. זה בהחלט מהנה לשמוע את שירת חג המולד, גם אם המילים מטופשות למדי (למשל, The word became flesh, ציטוט די בנאלי מהבשורה על פי יוחנן שהושמע ללא הרף בטקס). חזרה על מעשיות לא הופכת אותן לאמיתה. אם מישהו רוצה להאמין שמרים, אמו של ישו, הייתה בתולה כאשר הרתה אותו שיהיה לו לבריאות. אך עם יד על הלב, זה מצלצל כמו סיפור שכיח על הריון מחוץ למסגרת הנישואים ובובע מייסעס שמספרים כדי לא להודות בזה בחברה שמרנית. הדברים האלה קורים. אבל מפה ועד סיפורים על בן האלוהים ורוח הקודש הדרך עוד ארוכה.
בשלב מסויים הבישוף נשא נאום. נאום סטנדרטי למדי של מטיף סוג ב׳ או ג׳. האל נגלה אל כולם, בין אם אבותינו הפגאנים, בין אם אנשים הדובקים במסורת היהודית או המוסלמית ובין אם, כמו במקרה של הדובר, המסורת הנוצרית שמגולמת בסיפור חייו של בן האלוהים שנשלח לעולם כדי לכפר על חטאי האנושות בעבר, בהווה ובעתיד (או סתם הוצא להורג במה שנראה למתבונן בין ימינו שרירותיות, אך היה רב היגיון בימי שלטון הרומאים באזור בו חי ופעל התינוק מבית לחם). ההגמון עצמו ביקר באיזה ארגון צדקה כנסייתי שפועל בלונדון, שוחח עם איזה נער (לנער לו שם של ממש. אקט רטורי שחביב על נשיאים אמריקנים משום מה ואמור להוסיף נופח מהימנות לנאום) שסיפר לו כיצד גילוי האלוהים, באמצעות ארגון הצדקה הפועל בחסות הכנסייה כמובן, הושיע אותו ממעגל הפשע והשוטטות חסרת המשמעות.
כן, לכנסיה, כך על פי הבישוף, יש תפקיד מרכזי בהענקת משמעות לחיי מאמיניה בעידן בו אנשים רודפים אחרי תענוגות ארציים, משל החיים היו רק תקופה קצרה חסרת משמעות ולכן עלינו לרדוף עינוגים. השיח על משמעות שהכנסיה מעניקה בעולם חומרי וכופר היה שזור כחוט השני בנאום שלו, אך מה היא אותה משמעות, זאת לא הוזכר אף פעם אחת. אפשר היה להסיק לבד מה היא המשמעות האמיתית מעט מאוחר יותר, כאשר עושי דבריו עברו בתוך הקהל ואספו כסף. הנקודה של שלוש הפסקאות האחרונות היא המחשת השיח הדתי על זימתה ורפיסותה של החברה העכשווית (ובכל דור ודור אנשי דת רואים את בני זמנם כחוטאים. מה הם למשל הנביאים אם לא מוכיחים בשער) לעומת הטוהר של האינסטיטוציה הרוחנית שיותר משהיא מעידה על השחיתות החילונית היא משקפת מה עובר לאנשי דת בראש. הם יודעים כיצד פועל ראשם (או איבר אחר בגופם) ומשליכים מכך ליתר החברה ותו לא.
באופן אישי אני רואה בדחפים והיצרים הללו מנגנון אינסטינקטיבי שירשנו מאבותינו. לולא אותו מנגנון, סביר להניח שלא היינו פה. היצורים להם היה דחף להתרבות העבירו את המטען הגנטי שלהם הלאה ואלו שלא קטעו את השרשרת. אין כאן מיסתורין רב אלא הסבר אבולוציוני פשוט הנהיר לכל מי שקרא ספר כלשהו שעוסק באבולוציה. ההבדל בין שפנים לאנשים מינורי למדי בהקשר זה. למעט אולי הביטחון של האחרונים בשנים האחרונות במערכת שפיתחו עד כדי אמונה שגם מספר נמוך של צאצאים עשוי לשרוד. באופן אישי אני רואה בעיסוק במין עניין נדוש, בדיוק בשל העובדה שבני אנוש ״מתוכנתים״ להתעסק בו. השיח הקיים פשוט לא מעניין כי בתור יצור אינטילגנטי אני מעדיף להתגבר על המשוכה הזו, לא לכשול בכל פעם שאני נתקל בה. ודת, כפי שהוסבר להלן ויודגם בהמשך, היא האנטי-תזה לחוסר התעסקות במין. דת היא ההתעסקות האובססיבית במין ולכן היא לא בשבילי. לא תודה.
ממתינים לבישוף ויתר אנשי הכמורה והמקהלה שעורכים את מיסת חג המולד בסיינט פול
שאל את הרב עם מי מותר לשכב
בשנתיים האחרונות יצא לי לקרוא לא מעט דברים מעניינים הפזורים באקראי ברשת, כחלק מעיסוקי. העניין שמצאתי ברובם הוא לא במחשבה הרבה שהושקעה בכתיבתם. נהפוכו, העניין הוא דווקא בקלות הדעת או חוסר המודעות של הכותבים. היופי הוא שהכותבים דנים בעיני רוחם בכובד ראש בשאלות מן המעלה הראשונה, אך בפועל הם מקשקשים על הבנאלי והנדוש. מין.
לדבריה היא פרודה (כלומר נשואה, אך לא חיה עם בעלה) אך מסורבת גט (לשון אחר בעלה לא מוכן ״להתיר״ אותה מכבלי הנישואים. ללא הסכמתו הגירושים לא יכולים לצאת לפועל) מזה שנתיים (אולי כבר ארבע שנים בימינו. מדובר בקישור ישן) והיא שואלת את הרב האם היא ״אסורה על כל גבר״ במידה ותחליט ״לצאת לבלות״.
הרב משיב בקרירות שהדבר ייחשב כניאוף ולכן עד שלא תקבל גט אסור עליה כל קשר. וזו התשובה במילותיו:
אני מצטער לשמוע על מצבך ומקווה שיימצא פתרון בהקדם האפשרי. בכל מקרה, עד אשר תקבלי את הגט, אסור לך קשר רומנטי עם כל גבר אחר. כל קשר כזה ייחשב ניאוף, כל עוד לא ניתן הגט.
יתכן וזו רק תמימותי. אבל מה הבעיה ב״לצאת לבלות״? אצל הרב זה מיד מעורר אסוציאציה למין. אך נניח לזה. איזו חוצפה יש לו לקבוע כי אסור עליה קשר רומנטי עם כל גבר? כמובן, אפשר לראות זאת כתשובה פשוטה וישירה, בהתאם לחוקי ההבל שהוא מכיר, לשאלה שהוא נשאל. הוספת צמד המילים ״בשורות טובות״ בסוף הדברים הקשים שכתב לה אינה מצביעה על אמפתיה, אלא על התנשאות מגעילה. הסיבה שהגברת העלתה את השאלה מלכתחילה היא בשל שטיפת מוח ארוכה, כאילו יש על אדם להכפיף עצמו לחוקי הדת.
ההיגיון הבריא הוא שאם אישה סיימה את מערכת היחסים עם מישהו והמנוול לא מוכן ״לשחרר״ אותה, משל הייתה רכושו, שיילך לכל הרוחות. היא תמשיך בחייה וזהו. אך לא כך על פי היהדות. נשים מסוג זה מכונות עגונות ואם אישה עגונה זו בעיה שלה. אם לא תרכין ראשה בפני הסמכות האלוהית יהיה מדובר ב״ניאוף״ ופריצות.
יותר משמראה הקטע הנ״ל על התעסקות אובססיבית במין הוא מראה על השליטה האבסולוטית שמנסים אנשי הדת להשליט. אין הם מנסים לפתור בעיות, להיפך, הם שיצרו את הבעיה הזו מלכתחילה, כדי שאחת לכמה זמן, חלק מהאוכלוסיה, ימצא עצמו נדרש לשאול שאלות שלא היו צריכות להישאל מלכתחילה. מדוע לעזאזל יש לערב את הרב בשאלה עם מי לצאת ולבלות? כפי שניסיון חיים של אותה גברת אומללה מראה, העובדה שרב בירך את נישואיה הקודמים לא בדיוק הבטיחה חיי אושר או צרבה תו איכות בבשרו של בעלה לשעבר (כן, לשעבר, גם אם ״טכנית״ הם עדיין נשואים כדת משה וכו׳).
נעבור לדוגמא נוספת שגם כן מציגה את ניסיון השליטה האבסולוטית של היהדות המנסה לעמוד בין גבר לתשוקתו.
הגבר התחיל לצאת עם אישה שסבר שהיא גרושה, אך למעשה היא פרודה מזה שש שנים. היו ביניהם ״נגיעות״, רצון ל״חדירות״ וכו׳, אך העובדה שהאישה טכנית נשואה הרתיעה את השואל, משום שאם ישכב איתה בטרם תתגרש יהיה אסור עליו להתחתן עימה בעתיד בשל ״איסור משכב עם אישה נשואה״.
למען ההגינות כלפי הרב ישראל, אציין שהשואל הרים לו להנחתה, אם לשאול דימוי מעולם הכדורעף. השואל התחבט בשאלות שכלל לא אמורות להישאל על ידי אדם נורמלי, אך בשל אינדוקטרינציה שכללה לא מעט הטפה בעניין עם מי מותר לשכב ועם מי לא, מתי ובאיזה הקשר, הוא חש מבולבל ואובד עצות ולכן שאל בעצת הרב. תשובת הרב מהפנטת באריכותה ומראה כמה מחשבה הקדיש האיש (וכותבי קודקס החוקים שעל פיו עיצב את תפישתו) לעיסוק במין. הרי היא לפניכם במלואה:
גם התקרבות מינית לנשים לא נשואות אסורה בהחלט [והביטוי `לא רצוי` על עניין
זה אינה במקומה כלל], ועל הרוב, בזמן הזה, אין כמעט הבדל בחומר האיסור בין
אשה לא נשואה לבין אשה נשואה, מאחר והנשים הלא נשואות הן נידות מכיון שלא
טבלו במקוה אחרי המחזור, ובכן, גם עליהן חייבים כרת משום נידה, אלא שבאשת
איש נוסף על עונש כרת גם עונש של מיתת בית דין בזמן שהיה בית המקדש קיים,
והסנהדרין ישבו במקומם.
כמו כן אני חייב להוציא מהטעות שיכול להשתמע
מתוך דבריך, אין שום הבדל בחומר האיסור בין חדירה באמצעות קונדום לחדירה
בלא קונדום, בין כך ובין כך האיסור מן התורה, והעונשים בהתאם.
לפי
דבריך, שלא באת לידי חדירה אפי` במקצת, הרי שלא עברת על איסור אשת איש,
אולם עברת על איסור `קריבה בעריות` שהוא איסור מן התורה הכוללת כל סוגי
ההתקרבות שיש בהם מגע גופני של חיבה. לאחר שהמדוברת תתגרש כהלכה, בעיקרון,
היא מותרת לינשא לך לפי ההלכה, אם אינך כהן, אולם אף שכך ההלכה הברורה,
כדאי שתציע אז שוב את העניין לפני הרב שיסדר את הקידושין בכדי שיאשר את
הדברים.
והנני להזכירך שוב, שאסור לך מן התורה להתקרב אליה גם במגע
גופני שאיננה כוללת חדירה, כל עוד היא איננה נשואה לך כדת משה וישראל, ועד
אז יש בהתקרבות אליה כמה איסורים, איסור קריבה בעריות משום אשת איש, איסור
קריבה בעריות משום נדה, ואיסור זה ישאר גם אחרי שהיא תתגרש עד שהיא תינשא
לך כדין.
גם ללא מגע גופני אסור לך באיסור חמור להתייחד עמה בבית אחד עם דלת סגורה, עד שהיא תינשא לך כדת משה וישראל.
הרב מנשה ישראל מסביר באריכות מה שהרב רונן נויבירט מרמז אליו במספר מילים מצומצם. עיסוק מרכזי ביהדות הוא מתי אישה מקבלת וסת, המחזור החודשי של נשים מעניין רבנים לא פחות משהוא מעניין חברות המייצרות טמפונים משום שהוא מצביע על טומאתה של האישה.
אם אין זה ברור עד כמה העיסוק במין עומד בראש מעייני הדת היהודית, מסביר הרב מה הוא העונש על קיום יחסי מין עם נשים לא נשואות. אתם מוזמנים לקרוא מה הוא בדיוק עונש כרת עליו כתב. ולתומכים במדינה יהודית, כזו עם בית מקדש קיים וסנהנדרין, אני מניח שאין צורך להסביר מה המשמעות של ״מיתת בית דין״, אך אולי נציין שהדוגמאות הנ״ל מראות שגם יהודים טובים כמו השואל השני עשויים למצוא עצמם מוצאים להורג בשל פשע שביצעו מבלי שיהיו מודעים לו ועל פי אמת המידה שלי אין הוא בכלל פשע.
אחרי הכל לפי הדת היהודית שמציג ומייצג הרב אסור לגבר לשהות לבדו באותו בית בו נמצאת אישה הנשואה למישהו אחר. לי בתור אדם נורמלי, לא הייתה בעיה לבקר מכרות נשואות שהיו בגפן אותה שעה. עבור אנשי דת, שטופי זימה ומחשבות זדון, זו הזדמנות פז לבעול את אותה אישה שכן רק דבר אחד מעסיק אותם. ולכן יש חוקים למנוע זאת.
נשים מזיעות זה דבר מגרה ולכן יש להרחיקן מחדר הכושר
בין יולי לדצמבר 1999 הייתי מנוי לחדר הכושר בטכניון. חצי שנה בהיכל פיתוח הגוף הספיקה לי כדי להבין שלא מדובר בפעילות בשבילי.
היה מדובר בפעילות לימודית מרתקת במדעי החברה בין סוף התיכון עד שטיילתי במרכז אירופה והחלטתי לא לחדש את המנוי עם המילניום החדש ושובי. הרושם שלי מביקור מספר פעמים בשבוע היה שבעיקר מדובר בפעילות חברתית, מין מקום אליו אנשים מגיעים לראות ובעיקר להיראות. פלירטוטים ליד מכשירים היוו נתח גדול יותר מהתעמלות על המכשירים. אחרי הכל, מה עוד יש לעשות בזמן המנוחה בין סט לסט?
הקשר בין חדר כושר לכושר מקרי למדי. זה ודאי עובד עבור חלק מהאנשים הנדרשים לחיזוקים חיצוניים כדי לעורר בעצמם מוטיבציה. אך במקרה שלי, אינני זקוק לעידוד ממדריך כושר וסביבה תומכת. ריצה בחוץ מהנה בהרבה מאשר ריצה לשום מקום על מסילה. אני מעדיף לרכוב לעבודה על אופניים מאשר לנסוע במכונית, להיתקע בפקקים ולבזבז את מעט הזמן הפנוי שלי על סד העינויים.
חדרי כושר הופכים את התרגילים לחיטוב הגוף למין מטלה מעיקה, בדומה לדיאטות שהופכות את האכילה לעניין מעיק, עניין שיש לסבול עבורו כדי לרדת במשקל. וכשזהו המצב וכך אנשים מבינים את המשמעות של שמירה על כושר, חלק קטן מהם מצליחים ובעמל רב, יזע ודמעות הם אכן שומרים על כושר בחדרי כושר, בעוד הרוב הגדול כושל, מפסיק ללכת לחדר כושר או ממשיך לבוא בתדירות לא קבועה בעיקר כדי לשוחח ליד המכשירים עם חברים. בדיוק כמו דיאטות, כפי שכבר אמרנו, בהן חלק מצליח לרזות (במחיר זה או אחר. כמובן, גם באי חדר הכושר לעיתים פוגעים בגופם בשל אימון לא מבוקר) והרוב פשוט זונח את משטר הדיאטה תוך זמן מה.
הבנו מדוע דיאטות וחדרי כושר הם לא בשבילי. היינו מצפים שאנשים רוחניים שכל עניינם הוא בהדרת שמו של בורא העולם יגיעו אל אותה המסקנה שאני הגעתי אליה ובמקום לכלות את זמנם בפיתוח גופם והבלי העולם הנוכחי והבלתי חשוב בעליל יקדישו את זמנם לקדוש ברוך הוא.
אך לא כך הדבר. אחרי הכל, כפי שודאי מתבהר בשלב זה של חקירתנו בענייני דת ומין, השד הדתי שטוף זימה הוא. לפני כשנתיים החליטו בחדר הכושר של הטכניון, בשל בקשות של מספר חובשי כיפה, להציג שעת הפרדה לגברים בלבד.
אולי זה המקום לציין שהפרדה בין גברים לנשים הייתה קיימת בבריכת הטכניון מאז שאני זוכר (והיה לי מנוי לבריכה מגיל 0, כבן של מרצה במוסד), אך שם הוקצתה שעה לנשים כשעה לפני או אחרי שעת הרחצה לגברים והיה מדובר, כמדומני, ביומיים בלבד, בין שש לשמונה בבוקר באחד מימות השבוע ובין שמונה לעשר בערב ביום אחר. כנער, מאוד אהבתי את שעת ההפרדה בין תשע לעשר. הגעתי למקום עם דודו והיינו רק שנינו ואולי עוד שניים או שלושה אנשים בבריכה. שולחן הפינג פונג היה פנוי רק עבורנו, לא היו עוד אנשים בג׳קוזי מלבדנו וגם בריכה אולימפית כמעט פרטית היא לא דבר זול בהקשרים אחרים.
כפי שניתן להבין, לא הייתה לי בעיה גדולה עם הפרדת גברים ונשים בטכניון, בעיקר משיקול אנוכי למדי, שכן הרחקת בני אנוש מרחיקה את כולם, לא רק את אלו שתכננו להדיר מלכתחילה. הואיל והמנהג היה מוכר לי מאז ומתמיד, לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לפרקטיקה. זה בעיקר נראה לי כלי שנועד לשרת נשים מבוגרות שלא מעוניינות שגברים ינעצו בהם מבטים. יותר שנאת את המקלחות המשותפות. הפרקטיקה המוכרת לי ממדינות נאורות יותר (או אולי זה רק עניין של קדמה, כלומר בריכות שתוכננו מאוחר יותר) בה יש תאים אישיים יותר מתאימה לרוחי האינדיבידואליסטית גם אם ביישנית.
מה שקרה בחדר הכושר בטכניון, ״הסיפור״, הוא לא אקט ההפרדה שמפריע לאנשים, אלא שינוי המצב הקיים, פגיעה בסטטוס קוו. עד אתמול יכלו נשים וגברים להתעמל ביחד בכל שעה. אך מהיום ישנן שעות נפרדות. במין שילוב של שיטת מצליח ושיטת הסלאמי מנסים גורמים דתיים להשיג הישג נוסף שייקרב אותם לגאולה. אם היה מצליח, נהדר, אם לא אזי לפחות ניסו. אם הצליח, בשלב הבא אפשר יהיה להמשיך את ההפרדה בעוד שעות ועוד ימים עד שתעלה השאלה מה בכלל נשים צריכות לעשות במקום שנועד לפיתוח הגוף (הגברי)?
דיוננו, כזכור, נסוב סביבה הקשר בין דת לשליטה ומין. לעיתים, במקרים העסיסיים שאנשים דתיים אוהבים לרייר עליהם, אכן יש עיסוק במין של ממש (וכאמור, מדובר במהומה רבה על לא דבר). אך בעיוורונם אנשי דת רואים צל הרים כהרים ורואים מין בשאינו מינו.
נניח שאישה מתעמלת, מזיעה ומסריחה היא אכן עניין מגרה. ונניח שחובש הכיפה המצוי מוכרח להתעמל באותו חדר כושר, כי אין באפשרותו למצוא מקום שבחר במודל העסקי חסר ההיגיון הכלכלי של שנאת נשים. מה מפריע לו להסית מבטו מהאובייקט המיני שבחר? אם היה ג׳נטלמן אנגלי, כלל לא הייתה בעיה. הם לא בוהים באנשים כך סתם. אך הואיל ומדובר בסוטה שטוף אמונה וזימה שכל הזמן מטפטפים לו פיסות מידע על הגוף הנשי האסור, אין הוא יכול לשלוט בעצמו.
אם מחשבות רעות הן פשע, באופן עצוב למדי מענישים את הקורבן בהפרדה במקום להרחיק מהמקום את הסוטה שרואה בנשים חפץ לפורקן מיני.
אם ננסה לדמיין מי הוא המאמין המצוי, הוא מתנהג וחושב כמו רמי הויברגר בקטע הבא בחמישיה הקאמרית:
ללא קשר לחדר הכושר, באוניברסיטת בר אילן, ישנם קורסים שמיועדים רק לנשים, נשואות, עם לפחות שנת נישואין מאחוריהן. בכל זאת, יש דברים שאפשר לעשות רק אחרי החתונה וצריך קצת ניסיון לפני שמתחילים ללמוד עליהם... אבל מה כבר אפשר לצפות מאוניברסיטה דתית? אחרי הכל, אלו בדיוק השטויות שאנשי דת מתעסקים איתן ולכן מדובר בסוג של נושא ליבה.
הסיבות שבגינן לא נבחר מגוונות. בין היתר, הצהרתו שיהפוך החלטה של אובמה לאפשר להומוסקסואלים מוצהרים להתגייס לצבא האמריקני. כמובן, לטעמו אין לאפשר להומואים להתחתן. זאת ועוד, גם אלו שסתם רוצים לקחת חלק במשכב זכר בשביל הכיף, לא כדי להקים משפחה, הם חוטאים לא קטנים אליבא דסאנטורום שהצטער על קביעת בית המשפט העליון של ארה״ב שחוקים האוסרים יחסי מין הומוסקסואליים הם לא חוקתיים ב-2003.
מר סאנטורום לא עוצר כמובן במשכב בני אותו המין. הוא הצהיר למשל שהוא מתנגד לשימוש באמצעי מניעה ביחסי מין בין גבר לאשה. המשפחה היא האמצעי האולטימטיבי להענקת סביבה הולמת לגידול ילדים, כל דבר מעבר לזה חוטא למטרה המקורית לשמה קיימים יחסי מין, ולכן אין זה נתפס שיחסי מין יהיו כך סתם מבלי מטרה לשעתק גנטית את המעורבים בדבר. זה בניגוד לדרך בה דברים אמורים להיות לפי ריק...
איש באמונתו יחיה ואם זה מה שעושה לבחור טוב הוא מוזמן להמשיך לחיות את חייו המאושרים עם אשתו וששת ילדיו. הרצון לכפות את אמונתו הפרטית על הזולת הוא הבעייתי. באופן לא מפתיע סאנטורום מתנגד גם להפלות. זו התנגדות מוחלטת, שכן החיים קדושים והם מתחילים מרגע ההפרייה. הפלה, לדבריו, אסורה גם במקרים של אונס או גילוי עריות או תינוק שידוע שיוולד עם מום רציני.
נחזור לרגע לאיסור משכב זכר. לטענתו ברגע שיחסי מין בין בני אותו המין חוקיים מה עוצר אותנו על המדרון החלקלק מ״אישור הזכות לכל דבר, ביגמיה, פוליגמיה, גילוי עריות וניאוף - כל דבר״?
זהו אם כן עולמו של המאמין. מאמינים לא מוכנים לקבל שני דברים.
1. (רוב ה)אנשים לא יעשו כל מיני דברים, רק משום שהם אינם אסורים.
הסיבה לעיסוק האובססיבי בסקס פשוטה. שטיפת המוח היומיומית בכל מיני בדיות והבלים שמקורם הוא רצון לשלוט על הפרט. הפרט, כפי שהגדיר זאת ריק סאנטורום, הוא לא היחידה הבסיסית בחברה. זו המשפחה שהיא אבן הבניין של החברה. תפיסה הגליינית משהו שעברה מהעולם ובכל מקרה אין קשר בינה לבין החברה הליברלית לכאורה שהמפלגה הרפובליקנית בארה״ב אמורה לייצג.
אולי זה המקום להזכיר את האתר דעת אמת שמוקדש ל״שחרור מהדת״. צפיתי בראיון או שניים עם ירון ידען, העומד בראשון הארגון, והוא עושה רושם של קשקשן לא קטן. יכול להיות שזה מפני שמדובר בחוזר בתשובה שמאוחר יותר חזר בשאלה במין מסע לגילוי עצמי וככזה הוא משליך ממאבקו הפנימי כלפי יתר החברה. אך אף על פי כן, באתר חומר רב העוסק בהפרכת ״אמיתות״ יהודיות ולכן מומלץ להעיף מבט.
כמובן, התעסקות קדחתנית במין בכלל והומוסקסואליות בפרט אינם נחלתה הפרטית של הנצרות או של הנצרות והיהדות? כל איסלמופוב יספר לכם, עם לא מעט אמת, כמה נוראה היא האמונה המוסלמית. והיא אכן לא סימפטית, בעיקר משום שהיא דומה להפליא לזו הנוצרית והיהודית. ההבדל, אולי, הוא במידת הרצינות וחוסר ההומור העצמי בו לוקים המאמינים המוסלמים בהווה.
קראו למשל את הכתבה הזו, גם כן באקונומיסט (יתכן ותאלצו למחוק את הקוקיז מהאקונומיסט כדי לפתוח את הדף). מאמינים מוסלמים הם כה הומופובים עד שלא יהססו להוציא להורג, על פי חוק במספר לא מבוטל של מדינות, את מי שנתפסו מקיימים יחסי אישות איש-עם-איש או אישה-עם-אישה.
המציאות, כפי שמתארת הכתבה מעט יותר מורכבת וגם כאשר קיימים איסורים דראקוניים כנגד הומוסקסואליות, עדיין ישנם חיים גאים תוססים. החוקים לא תמיד נאכפים. מאידך, גם כאשר החוק אינו טוטאלי בגישתו כלפי הומוסקסואלים או הומוסקסואליות מותרת על פי חוק, תמצאו את הרשויות או אינדיבידואלים שיציקו לאותם גייז מקומיים.
ושוב, האובססיה לגבי יחסי מין אינה מוגבלת לאסלאם, אם זה טרם ברור מיתר הדברים שנכתבו כאן. במאמר מוזכר כי במקומות כמו ניגריה, בהם מוסלמים ונוצרים לא מסכימים על שום דבר אחר והורגים אחד את האחר לא אחת, החזית נגד הומוסקסואלים חוצה אמונה דתית. זה די דומה להתנגדות התלת-דתית למצעד הגאווה בירושלים.
אגב, להלן ציור שצילמתי בפגודה בעיר סיאחה סין. כפי שאתם רואים עיסוק אובססיבי במין
אינו נחלת הדתות המונותאיסטיות בלבד. אחרי הכל, לא במקרה יש למעלה ממיליארד
סינים ומיליארד הודים בעולם...
אני אפילו לא בטוח כיצד לתאר את האורגיה הזו בה משתתף שור, שד כחול, אל בעל שלוש עיניים ואישה שנראית כנאנסת בעוצמה עד שפניה מתעוותות. כמובן למאמין המבקר במקדש ודאי יש הסבר רציונאלי לעניין במין אגדה שעושה סדר בדברים. לצופה מהצד אין ספק מה עובר לאנשים הדת, הבודהיסטים במקרה הזה, בראש.
סצנת מין קדושה בכניסה לפגודה בסיאחה (Xiahe), סין
מהי צניעות?
להלן סרטון בן 7 דקות בו הרב דניאל זר דן בעניין צניעות. ״מרגש ואמיתי״ כפי שכתוב בכותרת שניתנה לסרטון:
לי הוא הזכיר את אדולף היטלר, בעיקר בסגנון הדיבור. כמו הבישוף מקתדרלת סיינט פול, הוא לא ממש אומר שום דבר. אולם אם חוזרים על דבר שטות שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, בסופו של דבר זה עובד, לפחות על חלק מהאנשים. מי יודע, חלק מציבור מאמיניו אולי אף יצטרף למשמרות הצניעות וימרר את חייהן (בעיקר חייהן, לא חייהם) של נשים לא צנועות.
אך מה היא אותה צניעות שכולם מדברים עליה?
ישנה ההגדרה המוכרת של חשש מכל אזכור למין שכאמור מעיד על מצבם הנפשי של הדובקים בגישה יותר מאשר על צניעות של ממש. אין אמת מידה אחת ויחידה לצניעות. קיימת שונות רבה בין מה שמוגדר צנוע עבור בני אמונה אחת לעומת בני אמונה אחרת. מה שנחשב צנוע בחברה אחת עשוי להיחשב חושפני בחברה אחרת והצניעות, כמו אופנה, היא תלויית מקום וזמן. במקרים רבים הצניעות נקבעת על פי המיקום הגיאוגרפי, לא בהכרח הפלג אליו משתייך הצנוע או הצנועה. ראו למשל ויזואליזציה של מה נחשב צנוע באזורים מוסלמים שונים. בני דתות אחרות שחיים באותו אזור יתלבשו באופן דומה. ראו למשל כיצד הלבוש היהודי השתנה בהתאם למה שהיה נהוג בסביבה בה חיה אותה קבוצת יהודים.
לשון אחר, יותר משיש בצניעות עניין בהסתרת דבר זה או אחר (למשל שיער), היא עניין של אחידות בין הלובשים (ובעיקר הלובשות) באופן שלא ימשוך את תשומת לב בן המין האחר ויסיח את דעתם.
אך אם צניעות היא דביקה ברוח המקום והתקופה, הרצון להיות דומה לאחר כדי לא ליצור גירוי חיצוני, האם אין המאמינים בחברה המודרנית צנועים פחות משאר החברה?
אחרי הכל, בניגוד לחילונים שמתלבשים בביגוד הסטנדרטי שאפשר למצוא בכל חנות בגדים, המאמינים רוכשים את מלבושם בחנויות מתמחות, במקרים רבים הם חושפים טפח ומסתירים טפחיים על מנת ליצור אלמנט חושני?
האם אלו לא כל אותם יוצאי דופן המתלבשים מוזר המביאים אנשים לסובב ראשים כאשר הם חולפים? אלו הא/נשים הלבושים/לבושות בג׳ינס וטי שירט, ברוב המקומות, שנבלעים ברקע.
כלומר אם צניעות היא אי משיכת תשומת לב וחוסר צניעות היא הסתת עוברים ושבים מהשגרה, אזי מה שנחשב לכאורה צנוע הוא בדיוק ההיפך...
באופן אירוני, אלו דווקא המאמינים הגדולים שלבושים באופן לא צנוע על פי ההגדרה שמנסה לשמר את המשמעות המקורית של צניעות.
ראו למשל את הגבר המוזר בתמונה שלהלן, מסתובב בג׳ון לואיס ברחוב אוקספורד, לונדון. האם הוא באמת צנוע או סתם זועק לתשומת לב, ״ראו אותי, אני כה מיוחד וצנוע״? לרמב״ם זה עבד, אבל האיש הזה חי ב-2014.
המלך של ג׳ון לואיס - התמונה באדיבות אח שלי שצילם את הבחור שהסתובב בחנות עם משרתו האישי
אין ספק שדבריו עוותו והוא לא חושב כך. אבל אמונתו הפרטית של ישי חשובה כקליפת השום. הבה נעשה לרגע שימוש בלוגיקה כדי לבחון את הטענה, גם אם אין ישי מאמין בה.
הבה נבדוק את ההשערה שאמונה, תפילה ונשיאת עיניים אל אלוהים (מוזר, חשבתי שהוא בכל מקום ולכן אפשר לראות אותו ללא קשר לכיוון אליו מסתכלים) הם-הם הערובה להצלחה במלחמה. והבה נתעלם מזניחת המשך הקו הלוגי, לפיו אם יותר חיילים מתפללים הנושאים עיניהם לריבון עולם הם ערובה לניצחון אזי יש חשיבות אסטרטיגית עליונה לגייס את כל אותם תלמידי ישיבות לשירות ארוך ולשחרר את אותם אפיקורסים המביאים תבוסה.
הניצחון המובהק האחרון של צה״ל היה במלחמת ששת הימים, אי שם בקיץ 1967. באותם ימים החברה בישראל הייתה חילונית בהרבה מאותו קיץ ב-2006. הרי אנו שומעים השכם וערב על המוטיבציה הגבוהה של חובשי כיפה (בניגוד לחילונים הרכרוכיים. על השקר שבאומץ של אנשים מאמינים כתבתי כאן) בשנים האחרונות. אין בכך כדי להגיד שלא היה קיים אלמנט רוחני במסע הכיבוש/שחרור של 1967. הם בהחלט אהבו להצטלם עם הכותל (ראו למשל את הרב גורן תוקע בשופר לאחר כיבוש/שחרור העיר העתיקה). אך קשה לטעון שצה״ל של 2006 היה פחות דתי מזה של 1967. הוא היה יותר דתי ויותר חיילים נשאו עיניהם לבורא עולם.
אם תפילה ואמונה דתית הם משתנה של ממש בחיזוי ניצחון, הרי שעל פי מבחן התוצאה יותר אמונה דתית עומדת ביחס הפוך להצלחה, לפחות על פי המידע הזמין לנו.
לא אכנס כאן לדיון של ממש על הקשר בין אמונה דתית ליכולת צבאית. זה מורכב. מחד, מטורללים משיחיים בהחלט יכולים להוות נשק יעיל כאשר אין הם יראים ממוות. אך מאידך, הישענות רבה על אמונה עשויה לסנוור את המאמינים, להביא לשאננות ולהנחיל הפסד, מה גם שזמן תפילה הוא זמן שלא מוקדש לאימונים, גם אם יותר סביר שהחיילים היו מוצאים דרך אחרת לבזבז את זמנם. זה עיקר עיסוקם של חיילים אחרי הכל.
או שאולי אלי ישי בסך הכל ניסה לקדם את הדיסקית הרוחנית? שמע ישראל, רעיון גדול, לבן ולבת. סליחה, רק לבן. מקומן של נשים אינו בצבא ההגנה ליהודים.
כאמור, בניסיון להשתלט על חיי בני חסותם ולהרחיב את מעגל הפתיים המאמינים להם, אנשי דת לא בוחלים באמצעים. הם עושים זאת מהגיל הרך. אלו יכולים להיות סיפורים ואגדות שמספרים לילדים, כאשר מוסר ההשכל הוא מה שאנשי הדת רוצים שיאמינו. התוכן עשוי להשתנות, אך זה תמיד יצריך את שירותם של אנשי הדת כמורי דרך.
בסביבות חג החנוכה האחרון יצא לא לראות את בעלה של אחותי מתלונן (בפייסבוק) על כך שבנו, אחייני, בן הארבע סיפר לו שהוא רוצה לערוף ראשים של יוונים. מסתבר שבגן סיפרו לו מוקדם יותר את הסיפור ״הנהדר״ על יהודית שכרתה את ראשו של אליפורני היווני. כי הרי זה בסדר ללמד ילדי גן לערוף ראשים, כל עוד מדובר בראשים של יוונים (ושאר גויים). הואיל ויוון היא כיום חלק אינטגרלי מהאיחוד האירופי, תהיתי האם מותר לערוף את ראשיהם של אזרחי מדינות אחרות באיחוד. בטקה למשל, אזרחית סלובקית, עשוייה למצוא יום אחד את איתמר הקטן מנסה לכרות לה את הראש. הרי לימדו אותו בגן שזה בסדר להרוג אירופאים. אח״כ כבר יבוא רבי לפיוס וילמד את כולם שלא זו דרכה של היהדות והוא יישמח לדון על כך עם אנשי דת המייצגים לכאורה אמונות אחרות.
אני, בכל אופן, לא נדהמתי מהגילוי המרעיש על מה שמלמדים ילדי גן בחנוכה. עבדתי לפני מספר שנים עם ילדים משכבות מצוקה וראיתי כיצד חנוכה מהווה כר פורה להטפה דתית רוויית שנאה ואלימות. סיפור החנוכה אלים כמעט כמו הפוגרום של חג פורים. לילדים אין ממש מושג במה מדובר והם חסרים את מנגנוני ההגנה הדרושים כדי להתמודד עם השקרים והאיוולת שבמעשיות בהן מאכילים אותם. בגיל בו תפישתם מתעצבת הם עשויים לקבל את דברי הבלע כ״אמת״. זה ילווה אותם לכל החיים.
אין ההטפה היהודית רוויית השנאה מוגבלת לימי חנוכה ויתר החגים העליזים. הנה למשל סיפור שבא ללמד ילדי כיתה ג׳ (בבית ספר חילוני, לכאורה) את חשיבות מצוות שמירת השבת. הילדים לומדים שמי שלא שומר שבת כפי שציווה השם יתברך, סופו מוות בייסורים. על פי הסיפור שמלמדים את הילדים, בני פחות מעשר, יהודים נאלצו לברוח מערבים רשעים ששנאו את היהודים במקום. בני משפחה אחת לא הספיקו לחצות את המדבר בטרם נכנסה השבת, בעוד יתר היהודים המשיכו. סופם של היהודים שלא שמרו את השבת במנוסתם היה מוות. בני המשפחה ששמרה את השבת גילו למחרת ששודדים התנפלו על יתר החבורה והרגום.
נתעלם לרגע מהפירוש העקום ליהדות שבמעשייה. כידוע, פיקוח נפש דוחה שבת, כלומר מי שנסים על חיהם יכולים לפסוח על השבת על מנת להציל נפשם ואין מדובר בחילול שבת. הילדים שלומדים את הסיפור יפנימו את המסר ואם יחזרו על המעשיות הללו מספיק הן תצרבנה כאמת עובדתית במוחם של הילדים. מספר שנים לאחר מכן הם ילמדו שיהודים באמת נאלצו לברוח ממדינות ערב, אולי אפילו יאזכרו את הציונות והקמת ישראל כאחת הסיבות לכך (אם כי סיבה משנית, תירוץ אפילו, שבאה לאחר האנטישמיות בה היו נגועים הערבים והקנאה שאכלה אותם על הצלחתם של היהודים). הם אז יזכרו ששמעו פעם סיפור על יהודים שהרגו שודדים כי לא שמרו שבת. הכל מתחבר, אזי הסיפור נכון. מכאן שחובה לשמור שבת ולא פחות מכך יש לשנוא את הערבים. כולם.
יתרה מכך, מדוע ללמד ילדים בכיתה ג׳ על הגרועים שבערבים. שודדים הרי לא חסרי בכל עדה, קבוצה אתנית ודת. האם לא מוטב לספר לילדים על תור הזהב של היהדות במדינות ערב למשל? כפי הנראה לא. בני אדם סובלניים לא נוהים אחרי שירותיהם של מחרחרי מלחמה דתיים.
אז מה הלאה?
לפני קצת פחות משנתיים נתקלתי בסרטון TED הבא של אליין דה בוטון (Alain de Botton) הנקרא אתאיזם 2.0:
הוא מסכם חלק מהפרקטיקות הדתיות שהזכרתי ומוסיף מילים על כמה אחרות.
הרעיון שלו להפוך את החילוניות (או ליתר דיוק אתאיזם) לדת עשוי להישמע משכנע, בעיקר עבור אלו שרואים את העולם כאיזה סוג של תחרות. מי ינצח, הדתיים (נוצרים/מוסלמים/יהודים/הינדים/בודהיסטים וכו׳) או האתאיסטים? איזה פחד! וכפי שאירופה לא יכולה להתמודד לכאורה בעולם גלובלי כצבר מדינות עצמאיות ויש להקים מין ארצות הברית של אירופה, כך גם אתאיסטים לא ישרדו כבודדים מול גופים מתוחכמים ומאורגנים כמו הדתות הממוסדות (בהנחה הבעייתית שאלו אכן נטולות חיכוכים פנימיים ופיצולים עד אין קץ)? זה ודאי יקרוץ למר ירון ידען, הרב החוזר בשאלה שהוזכר קודם לכן.
כפי שרשמתי, אין לי בעיה ליהנות מטקסטים או טקסים דתיים גם מבלי להיות חלק מאיזה גוש-על אתאיסטי שידריך אותי כיצד להתמודד עמם. לא הייתה לי בעיה להאזין למיסות חג המולד, לבקר בבתי כנסת ומסגדים, לשבת שעות במקדשים בודהיסטים ואחרים מבלי שאראה עצמי חלק מאיזו מגה-קבוצה של אנשים נאורים לכאורה בשל העובדה שאין הם מאמינים באלוהים (אחד או יותר). גם אין לי עניין בחזרה רפטיבית על אותם הדברים, אלא אם וכאשר אני בוחר בכך (ואני בהחלט בוחר לחזור לדברים שקראתי, לשירים להם האזנתי ותוכניות וסרטים בהם צפיתי, בזמן שאני בוחר כאשר אני רוצה להעמיק בהם או להיזכר בפרטים).
דה בוטון מזכיר שוב ושוב כמה הוא נהנה מג׳יין אוסטין, שייקספיר ואפלטון. בפוליטיאה (הרפובליקה) מביא אפלטון את משל המתכות (חפשו משל המתכות בקטע הזה). אפלטון, מפיו של סוקרטס, מעוניין לשכנע את הצעירים שיחונכו במדינה האפלטונית שחלקם עשויים זהב, כסף ומתכות פחותות ערך. בהתאם לסוג המתכת ממנה מורכב האדם, כך תפקידו בחברה. זהב במושלים, כסף בשומרים ומתכות זולות יותר באיכרים ויתר עובדי הכפיים. אמנם מדובר במשל ואין לצפות שהאנשים יאמינו שבתוך תוכם אכן יצוקה מתכת (אם כי קשה לנבא במה אנשים יבחרו להאמין). אך בכל זאת, הרעיון של המצאת סיפורי בדיה חדשים, רק כדי לתקן אמונה במעשי בדיה קיימים מעולם לא קסם לי.
אם מישהו רוצה להאמין באיזו אמונה אתאיסטית, אמונה באי-אמונה, לבריאות. זה כנראה צורך אנושי למצוא הצדקה כלשהי לקיום מלא ייסורים שבסופו מוות לעולמי עד. יתכן והנשמה נצחית, כפי שהציע סוקרטס לפני מותו. יתכן ומדובר בשינה ארוכה כפי שרימז סוקרטס במשפטו או כפי שהציע המלט.
יהא אשר יהא בסוף, אין זה לדעתי סיבה טובה להאמין לאנשים בצורה עיוורת. גם אם הם טוענים שהם שליחי האמת האולטימטיבית.
הפעם האחרונה שטסתי עם אל על, כמדומני, הייתה ב-2007. העובדה שאני מגיע אל (או יוצא מן) ישראל לעיתים נדירות משחקת תפקיד בתדירות הנמוכה. אם הייתי מבקר בישראל מאז הפעם האחרונה שהייתי שם לפני למעלה משלוש שנים, אולי הייתי עושה שימוש בשירותיה של חברת אלעל. בין 2007 ל-2010 חברות אחרות הציעו כרטיס זול יותר כאשר טסתי לבן גוריון.
לפני כעשור הצטרפתי למועדון הנוסע המתמיד של החברה, שם קצת מוזר בהתחשב בזה שטסים עם אל על, לא נוסעים. לא עשיתי בחברות במועדון שימוש רב, כך שגם המילה מתמיד לא ממש מתארת אותי. ואף על פי כן, חברות במועדון היא עניין סמלי. אינני סתם לקוח מזדמן של החברה, אלא יש בינינו יחסים ארוכי טווח. יחסים הם עניין שאמור להביע אמון וכבוד הדדי.
לכן, כאשר חברת אל על מאפשרת השמעת תפילות יהודיות לנוסעיה, מדובר בעניין שאינו לרוחי. האמון שלי בחברה נפגע ואני חש שאין מכבדים אותי. גם אם כל הנוסעים היו יהודים אורתודוקסים (והם לא. זה הרעיון בטיסות בינלאומיות), מטוס הוא מרחב ציבורי ואין לכפות על עוברי אורח האזנה להטפה דתית.
לדעתי האישית קמעות מסוג זה הם דברי הבל, מילים ריקות מתוכן.
אם מישהו מעוניין למלמל אותם בלבו באופן אישי מתוך אמונה שזה ישמור עליו מצרה, שיבושם לו. אם אדם פרטי היה מנסה לשכנע אותי בנחיצותה של תפילה זו או אחרת ומדקלם לי אותה הייתי חושב לעצמי שהוא נודניק טרחן, אך מנחם עצמי בכך שלפרט יש זכות לנסות לשכנע את האחר.
אך כאשר חברה מסחרית משמיעה דברי הבל מסוג זה, אני בוחר לא לעשות שימוש בשירותיה. אם באל על חושבים שזו אסטרטגיה עסקית נבונה, אשריהם. בהצלחה. התרשמותי מטיסות ל/מישראל בחברות זרות היא שהעובדה שיש לחברת אל על רב, הם לא טסים בשבת וכל האוכל במטוס כשר היא לא ערובה לשימור לקוחות יהודים דתיים. אלה בוחרים בשירות הזול/טוב מבין שלל האפשרויות.
אני, על כל פנים, לא רוצה להיות מקושר אליהם, גם אם הקשר שלי לאל על הוא עניין סמלי כמו חברות במועדון לקוחות.
זאת ועוד, השימוש בנימוק שרב החברה, יוחנן חיות, פעל על דעת עצמו בהשמעת תפילת הדרך לכל הנוסעים אינו תירוץ. אם אכן כך הדבר (ואין זה מובן מאליו. מדוע ולמה לרב החברה יש גישה להקלטות המושמעות לנוסעים?), מדובר במחדל חמור השקול להשתלטות טרוריסט על הטיסה. יתכן והשתלטות טרוריסט על מטוס נראית מסוכנת יותר לשלמות גופם של הנוסעים כאן ועכשיו. אך להשתלטות סמכות רוחנית בשקל על המרחב הציבורי השלכות ארוכות טווח, פסיעה נוספת בהפרת הסטטוס קוו ביחסים בין דת לפרט.
לפיכך ביקשתי מהחברה להפסיק את חברותי במועדון. כוונתי היא להימחק ממאגר הלקוחות שלהם באופן מוחלט, לא רק להיות מוסר מרשימת הדיוור (דבר שכבר עשיתי מזמן). מדובר באקט סמלי, שכן לא הכנסתי לקופת החברה אגורה שחוקה בשש וחצי השנים האחרונות. כתבתי לשירות הלקוחות של מועדון הנוסע המתמיד של אל על את הדברים הבאים:
שלום רב,
לאחרונה התבשרתי שבטיסותיכם מושמעת לאחרונה תפילת הדרך.
הגם שאני מבין שאין מדובר במדיניות רשמית של חברת אל על, אלא ביוזמה אישית של רב החברה, אינני מעוניין להיות מקושר לחברה שלא מצליחה למנוע מעשי חבלה מסוג זה.
לפיכך, אני דורש מכם לבטל את חברותי במועדון הנוסע המתמיד מיד.
אם וכאשר יפוטר רב החברה, יוחנן חיות ולא יוחלף אשקול את חברותי בשנית.
בברכה,
אלעד יאיר
אם וכאשר אקבל את תגובתם אפרסם אותה כאן. אם אתם חברים במועדון הלקוחות של אל על וחושבים שאין זה ראוי להשמיע לנוסעים גיבובי שטויות כמו תפילת הדרך, אתם מוזמנים לבטל את חברותכם גם כן.
עדכון 16 בינואר 2014
חשבתי להרים צלצול לאל על ביום ראשון הקרוב על מנת לדרוש בשלומה של פנייתי. למרבה ההפתעה (בכל זאת עבר רק חודש פחות שבוע מאז שהתלוננתי), הבוקר התקבלה התגובה הבאה מאל על:
מר יאיר היקר,
אנו מודים לך על פנייתך למועדון הנוסע המתמיד של חברת אל על ומתנצלים על העיכוב במענה.
בהמשך לפנייתך, נושא זה טופל במסגרת הנהלת החברה.
השמעת תפילת הדרך הוסרה מייד כשנודע לנו על קיומה ונשמח באם תשקול את בקשתך בשנית.
במידה ותחליט בכל זאת לבטל את חברותך במועדון, נענה לבקשתך.
אשמח לעמוד לשירותך בכל עת,
הדס פלוטקין
מועדון הנוסע המתמיד,
חברת אל על.
אציין שבסוף ההודעה הקצרה שנשלחה אלי הופיעו מספר טלפון (טלפון – 03-9771111, שלוחה 2), פקס (המצאה חדשה שטרם התרגלתי אליה. אני עוד עובד עם יוני דואר) ואתר החברה. אין זה אשמת הכותבת שהם בחרו במערכת CRM גרועה שלא מאפשרת מענה ישיר לאימייל. אך היא בהחלט יכולה הייתה לתת את כתובת האימייל שלה.
בצר לי, בחרתי באפשרות היחידה שנותרה לי להתכתב עם החברה דרך האינטרנט באופן שיאפשר העתקה והדבקה של הדברים לכאן. התחברתי לאתר המנויים של החברה ופניתי אליהם שוב תוך מתן מספר הפנייה הקודמת. השבתי להם את הדברים הבאים:
שלום רב, בהמשך לתגובתכם לפנייתי הקודמת, אציין כי תגובתכם לא השביעה את רצוני.
הפסקת השמעת תפילת הדרך בטיסות היא אמנם צעד בכיוון הנכון. אך כלל לא ברור מדוע היא הושמעה מלכתחילה.
למיטב הבנתי, מדובר היה ביוזמה פרטית של רב החברה, יוחנן חיות. מדוע מקבל הרב, איש בעל תפקיד רוחני, גישה למערכת הכריזה של המטוס שהיא עניין בטיחותי מובהק?!
כשבתגובתכם, המנוסחת בלשון זהירה, אתם מציינים שהתפילה הוסרה כאשר ״נודע״ לכם על קיומה, מה פשר הדבר? האם אין לאחראים על כך באל על מושג מה מתחולל תחת כנפם? הרי אין מדובר בפעילות חיצונית שלפתע התגלתה על ידי החברה, אלא בפעולה מודעת של גורמים באל על עצמה.
בפנייתי המקורית לכם, דרשתי מכם לבטל את חברותי במועדון הלקוחות של אל על מיד. תשובתכם כלל לא סיפקה אותי. לא טרחתם לציין מה עלה בגורל הרב שהגניב את תפילת הדרך לטיסות.
נותר לי רק להניח שהוא עדיין עובד החברה, שכרו עדיין משולם מכספם של לקוחות החברה ולי אין עניין בפרנסת אנשים מסוג זה שלא בוחלים בקידום משנתם הרוחנית גם במחיר חבלה במערכת הבטיחות של מטוסים.
כאמור, אנא בטלו את חברותי במועדון הנוסע המתמיד של אל על. גם אם אין בעצם החברות תמיכה פיננסית של ממש באל על, יש בה תמיכה רוחנית בה אינני חפץ.
אם וכאשר ישובו אלי מאל על, אביא את הדברים כאן.
עדכון מה-27 בפברואר 2014
זה לקח קצת זמן. אך אתמול קיבלתי את האימייל הבא מחברת אל על:
אלעד שלום רב,
בהמשך לפנייתך החוזרת בנושא הפסקת השמעת תפילת הדרך בטיסותינו, צר לי על אכזבתך מתשובתנו. ניסיתי להשיגך טלפונית
אולם ללא הצלחה.
ההחלטה להשמיע התפילה התקבלה על ידנו משיקולים שונים, ובאותו אופן הוחלט להסירה.
אני שבה ומצרה על מורת הרוח שנגרמה לך בעקבות זה.
לבקשתך, חברותך במועדון הנוסע המתמיד בוטלה.
במידה ותשנה דעתך אשמח לעמוד לשירותך.
בכבוד רב,
מיכל ברק
קשרי לקוחות אל על
אז זהו. באופן רשמי אינני ״לקוח״ של אל על או ״חבר״ במועדון הנוסע המתמיד שלהם. למרבה השמחה, יש אלטרנטיבות. אם למשל אינכם מרוצים מכך שאגד מאפשרים הפרדה בין נשים לגברים באוטובוסים, איזו חלופה עומדת לרשותכם זולת רכב פרטי או אופניים?
בכל מקרה, תם ונשלם הרומן שלי עם אל על. אם ״שיקולים שונים״ מובילים אותם לשמוע בעצת הרב, שיבושם להם. הם עסק פרטי וככזה, כך מספרים לנו, הם יודעים הכי טוב מה טוב עבורם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
