ביקרתי אתמול בגלרייה של דאליץ׳. בין שלל הציורים המרהיבים צד את עיני הציור ״ניצחון דוד״ של אומן הברוק ניקולא פוסן.
הציור (למטה) מתאר את הגעתו של דוד הצעיר, לימים מלך ישראל, לירושלים עם ראשו הכרות של גליית הפלשתי בסצנה מספר שמואל.
כמובן, עברו כאלפיים וחמש מאות שנה מימי חייו המשוערים של דוד המלך למחצית הראשונה של המאה ה-17 בה צוייר הציור. ירושלים לא נראתה כה קלאסית כפי שהיא מופיעה בציור וגם הנפשות הפועלות בתמונה הן פרי הפנטזיה של פוסן. אך במידה מסויימת התרבות האירופאית בראשית המאה ה-17, דמתה במידה מסויימת יותר לזו במזרח התיכון כאלפיים וחמש מאות שנה קודם לכן מאשר למה שיבוא מספר מאות לאחר מכן ביבשת. אך זו לא הנקודה.
דוד הצועד עם ראשו של גליית המובס משופד על חנית במרכז התמונה וההמון מביט בו ומריע לו בהערצה הזכיר לי לא מעט כל מיני דיווחים על עריפת ראשים שנדמה שהפכה פופולארית למדי לאחרונה במחוזות מסויימים. כמובן, עריפת ראש היא סמל, ישנן עוד דרכין רבות, אכזריות לא פחות, להחזיר את נשמתם של קורבנות תמימים לבוראם ולמרבה הצער נעשה בהן שימוש רב. ועושה רושם שהמון משולהב די מרוצה מהאלימות הנוראה הזו. העובדה שעברו למעלה משלושת אלפים שנה ולא הרבה השתנה במזרח התיכון (ועוד מספר חלקים בעולם) מדאיגה משהו.
אך זה לא מפתיע. אחרי הכל, עם כל הטכנולוגיה, שינויים באופנה, באמונה ״הנכונה״, במערכת הפוליטית ועוד, בני אדם נשארו עם יכולות קוגנטיביות דומות ויצרים זהים למדי לאלו של אבותיהם. לא נראה שהתבונה תגבר לבסוף.
ניצחון דוד - ניקולא פוסן - The Triumph of David - Nicolas Poussin
לא מתחשק לי בשלב זה להיכנס לנבכי הפוליטיקה הבריטית. אינני חובב המפלגה השמרנית ובטח לא UKIP הפופוליסטית לימינה. מה שריתק אותי, דבר שהוא די מובן מאליו בפוליטיקה הבריטית (שגם היא מלאה בשחיתות ותככים ומהווה תחום עיסוק לשרלטנים רבים), הוא מה שעשה קארוול מרגע שהעביר את נאמנותו למפלגה מתחרה.
הוא התפטר ממשרתו בבית הנבחרים האנגלי.
שיטת הבחירות הרובית-אזורית בבריטניה מכתיבה שמרגע שחבר פרלמנט מתפטר תתקיימנה בחירות על המושב שהתפנה באזור הבחירה שלו (בחירות המכונות By-Election). בכוונתו של דאגלס קארוול להתמודד בבחירות הללו וכפי הנראה הוא ייזכה שוב באמון הנבחרים וישוב לווסטמינסטר, הפעם כנציגה של מפלגת העצמאות הבריטית.
אני בהחלט מבין את המהלך. הבחירות בבריטניה אמנם אישיות, כלומר הבוחרים נתנו אמון לנבחר עצמו ולא למפלגה ועל פי היגיון זה זכותו לשנות עמדתו ולתמוך במפלגה Y במקום מפלגה X. אולם כאשר נבחר הציג עצמו קארוול לקהל בוחריו כשמרן, תומך של מצע מסויים ורעיונות מסויימים ומרגע שזה השתנה הוא חש חובה לזכות באמון מחודש של שולחיו, בין אם הייתה זו תחושה כנה של הגינות או שיקול פוליטי ציני וקר לפיו בוחרים שיחושו נבגדים לא יצביעו עבורו שוב בבחירות הבאות ולכן עליו להציג עצמו כמי ששינה את עמדתו ולכן הוא מחפש את הסכמת הציבור מחדש. כה הגיוני, כה פשוט וכה בריטי.
בישראל חברי כנסת לא נבחרים בשל היותם עצמם. הבחירות בישראל הן רשימתיות, כלומר המצביעים בוחרים ברשימה שמפלגה מציגה כעסקת חבילה ואין להם שליטה על דמות הנציגים ברשימה, אלא אם הם חברי המפלגה וגם זה לא בכל המפלגות (ע״ע ש״ס, יש עתיד וכו׳). כלומר אם תציבו חמור במקום ריאלי באחת הרשימות של המפלגות הגדולות לכנסת, החמור ייבחר (ואגב כך יישפר את איכות החומר האנושי בכנסת ישראל, אך זה עניין לדיון נפרד). לשון אחר, אם חבר כנסת נבחר מטעם מפלגה X, למשל העבודה, עובר לפתע למפלגת Y המתחרה, נגיד הליכוד, זו בגידה ברצון הבוחרים, שוד לאור היום, הונאה, רמאות, מעשה נוכלות. לא פחות.
כמובן, לחברי הכנסת שמורה הזכות למצפון והשקפת עולם, זכות שכה מעטים עושים בה שימוש למרבה הצער. הם רשאים לשנות עמדתם, להחליף נאמנותם ולעבור ממפלגה למפלגה משבוע לשבוע. אך הואיל ואיש לא בוחר בהם באופן אישי, האין זה אך הוגן והגון להתפטר ולפנות מקום לנציג הבא שתומך במפלגה לה העניקו הבוחרים את הקול?
המובן מאליו בבריטניה הוא הבלתי נתפש בישראל. הסיבות לכך רבות ומגוונות. תרבות פוליטית של לקיחת אחריות ומתן דוגמא אישית וסגנון המקדש ענווה, הרעיון של יושרה (Integrity) ואחריותיות (תרגום נורא ל-שׁAccountability) ועוד כל מיני דברים שהופכים את בריטניה למקום נהדר לגור בו, גם אם כל מיני Fearmongers, מחרחרי פחד, מנסים לזרוע זרעי אימה ויספרו לכם איך בריטניה, כמו כל מקום ביקום שאינו ישראל כמובן, הפכה למקום נורא, במיוחד ליהודים, אך בקרוב כולם יבינו זאת.
לא יודע אם הטלוויזיה פה מצויינת. האנשים כאן בהחלט יותר אדיבים. והפוליטיקאים מגלים מעט יושרה ומידת התחשבות בקהל בוחריהם. וזה חשוב מאוד בדמוקרטיה ייצוגית.
ביקרנו אתמול במוזיאון הימי הלאומי בגריניץ', לונדון (National Maritime Museum), בו לא הייתי מספר שנים. שני מיצגים מרתקים במקום שכמדומני הינם חלק מהתצוגה הקבועה של המוזיאון עוסקים במסחר והגירה, חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הימית העשירה של הממלכה המאוחדת.
החלק המוקדש למסחר מתמקד במעלליה של חברת הודו המזרחית הבריטית (East India Company) ומספר גופים פרטיים בריטיים נוספים שסחרו במזרח הרחוק למן המאה ה-15 וכמובן לא פעלו בגפם, אלא התחרו עם גופים מקבילים מהולנד, צרפת וכו'.
אין בכוונתי לערוך סקירה מקיפה של המסחר האירופאי במזרח הרחוק במאות השנים האחרונות, אלא רק להעלות בכתב כמה נקודות שחלפו בראשי בעת הביקור במוזיאון.
1. חברת הודו המזרחית קיבלה צ'רטר מהמלכה אליזבת' הראשונה שהעניק לה מונופול על המסחר עם הודו ב-1600. החברה שלטה בחלקים נכבדים של הודו (לא צילמתי את המפה שבמוזיאון, אך מצאתי מפה דומה להמחשה) עד 1858 לאחר שפעילותה עצבנה לא מעט הודים והביאה למרד (1857) שהוביל ללחץ ציבורי בבריטניה לשים קץ לשליטה הנלוזה של החברה.
מפת אזורים בשליטת חברת הודו המזרחית להמחשה
לשון אחר, במשך כ-250 שנה, השליטה "הבריטית" בהודו הייתה למעשה בעיקרה שליטה של חברה אזרחית מהמגזר הפרטי, תאגיד כפי שהיינו קוראים לזה בימינו, שמגיעה למדינה עם משטר רעוע או רופף ועל כל פנים עם שליט השמח לשתף עמה פעולה ומנצלת את התושבים המקומיים.
וכאשר מדברים על שליטה אירופאית, יש לזכור שבסופו של דבר היא נעשתה, לפחות בחלקה, על ידי גופים פרטיים (הגם שבחסות ממשלתית), כלומר ביוזמה אישית או קבוצתית. רבים באירופה ודאי נהנו מהמסחר הפורח עם האוריינט, אך הם לא היו מעורבים בו באופן ישיר. קולוניאליזם פרופר הוא בעיקרו תופעה של "עידן האימפריה" (אם להשתמש במונח של אריק הובסבאום), המאה ה-19. אך זה כמובן תיאור פשטני במספר פסקאות בודד שעושה חטא למורכבות ההיסטורית.
2. מרתק היה לקרוא על מקומות ספציפיים, למשל גואנגג'ואו (Guangzhou) שבדרום מזרח סין ופרבינציית קנטון בכלל (אירופאים הוגבלו במסחר באזורים אחרים של סין). מדובר במקומות ש"שועבדו" לצורך המסחר עם אירופה לפני מאות שנים וסיפקו לאירופאים שחשקו במוצרים אוריינטליים את צרכם. בשלב מסויים האזור ירד מגדולתו, אך הייתה זו רק ירידה זמנית וכיום לאחר מספר עשורים של הפיכת סין לבית החרושת העולמי, במקום צלחות פורצלן ותה (או בנוסף להם), נשלחים להם מחשבים, צעצועים, טלפונים וטלפונים שהם מחשבים שהם בעצם צעצועים לרחבי העולם.
כמובן, אין זה מפתיע. אחרי הכל, התשתית שהוקמה והמסורת שהתפתחה רק היו צריכים להתחדש. פשוט מעניין לגלות שהאופן בו הדברים מתנהלים בימינו מושפע מתהליכים ואירועים שהתרחשו מאות שנים לפני זמננו ותקופת חיים של מאה שנים וקצת לכל היותר הם פשוט זמן קצר מידי אם רוצים לחוות את ההיסטוריה במלוא הדרה באופן אישי.
סינים ואירופאיים סוחרים וברקע להבות משתוללות, מוצג במוזיאון הימי הלאומי, גריניץ'
3. החלק שעסק בהגירה מוקדש, בין היתר, למסחר בעבדים. באירופה הייתה דרישה למוצרים שהיו יוקרתיים עד אז, למשל סוכר או לא היו קיימים עד אז, למשל טבק וכדי לספק את הביקוש הועברו מיליוני אנשים, כהי עור, מאפריקה לאמריקה, כדי לעבוד, כלומר להיות מועבדים ומשועבדים, במטעי הסוכר, שדות הכותנה וכו'. אנשים אלה יצטרכו לחכות עד למאה ה-19 כדי שהמסחר בהם יהפוך לא חוקי, בהדרגה.
כאשר הצי הבריטי אכף את האיסור במסחר בבני אדם לבסוף, היה זה רק בעקבות לחץ אזרחי כנגד המנהג המגונה. אנשים החלו להבין שהסוכר בספל התה שלהם הופק על ידי עבדים (על האופן בו התה והספל הופקו אין מדברים בשלב זה), החלו להתארגן הפגנות, נחתמו עצומות, התעוררו דיונים וכן הלאה והפוליטיקאים של אז, כמו היום, חשו צורך להציג לבוחריהם תוכנית פעולה.
זה מזכיר לא מעט קמפיינים שונים מימינו אנו, נגד קניית מוצרים שהופקו בסדנאות יזע (ועוד שלל חרמות כגון החרמת מוצרים שיוצרו בהתנחלויות, מוצרי פרווה וכדומה). המעניין הוא שאז (אני משער) כמו היום, רוב הציבור אדיש למצוקתם של אותם אנשים שמפיקים את מוצרי הצריכה שהוא צורך, מעטים עושים רעש ומעוררים דיון ציבורי בנושא וזה בסופו של דבר מוביל לשינוי, בין אם באמצעות חקיקה ובין אם באמצעות שינוי במדיניות החברות שלצרכי תעמולה מדגישות עד כמה איכפת להן מהסביבה, מעובדיהן וכדומה.
עד לדבר הרע הבא נגדו יש לצאת.
4. הנקודה האחרונה שקשורה להגירה היא שעל אף שמדובר בתופעה עתיקה למדי, אנשים עדיין מוצאים אותה חריגה (באופן מובן, אני מניח. לפני מספר קראתי את הנתון שרק 3% מהאנשים בעולם חיים במדינה שאינו זו בה נולדו. מה שאומר ש-97% מבני האדם הם לא מהגרים).
אם תלכו מספיק זמן אחור, תמצאו שבני משפחתיכם נאלצו או אולצו לעבור ממקום למקום. זה נכון לעמי נוודים, אך גם ל"מקומיים" היושבים לכאורה באותה טריטוריה מימים ימימה. זה פועל יוצא של סביבה משתנה ללא הרף, עודף אוכלוסיה, שנות בצורת, סכסוכים וכן הלאה. הגירה שהנה עתיקה כמשך ימיו של המין האנושי אולי הוחשה במאה ה-19 עם אמצעי שינוע להמונים, אך היא בהחלט נוכחת מאז מעולם.
ואף על פי כן, אנשים עדיין מביעים פליאה מפעם לפעם לשמוע שאני נולדתי בישראל ובת זוגי לא ואנחנו בכלל חיים במדינה אחרת מזו בה נולדנו. פה באנגליה, עושה רושם שמדובר בעניין פחות "מלהיב" ויותר מקובל מאשר באירלנד (או לשם השוואה בסלובקיה, שם הייתי מעין אטרקציה). אך עדיין, אנשים מתערבבים זה בזה (זה בזו או זו בזו) שנים רבות, אז אין כאן שום דבר חדש או מיוחד.
מצפה הכוכבים, גריניץ'
אחרי הביקור במוזיאון הימי, טיפסנו על הגבעה לעבר המצפה של גריניץ', קו גריניץ' (לא זכרתי שהם גובים 7 פאונד עבור הכניסה. ויתרנו על התענוג) ובילינו מספר שעות במוזיאון האסטרונומי, הכניסה אליו חינם.
שוב, לא אכנס לתיאור כל המוצגים, אלא רק אספר שהסרטונים המדברים על מקומנו ביקום פשוט מרתקים. קצת מדכדך ללמוד (בפעם המי יודע כמה) שאנחנו חיים בנקודה לא משמעותית בקצה (ואפילו לא זה) הגלקסיה. יום אחד השמש תכלה את מלאי המימן שלה, תהפוך לענק אדום ותבלע את כוכב הלכת בו אנו חיים, כלומר היכן שעצמותנו תהיינה קבורות או שרופות ומפוזרות מזה מאות מיליוני שנים. ואולי צאצאי צאצאיינו יטיילו בין הכוכבים, כפי שהציע סטיבן הוקינג, כאשר שביל החלב ואנדרומדה יתנגשו.
מצד שני, התאוריות מתפתחות ומותאמות ככל שאמצעי המדידה שלנו ויכולת ההדמייה משתכללים. מיסתורי היקום עדיין חבויים ברוב, כמו החומר האפל שמרכיב את רוב היקום או האנרגיה השחורה שמובילה להאצת התפשטות היקום. ועל אף שמדובר באחד הדיונים המרתקים ביותר בנמצא (כמדומני, אסטרונומיה הייתה אחד התחביבים הראשונים שלי. תמיד מצאתי את סודות היקום עניין מרתק וחשוב בהרבה מהזוטות הארציות), הרלוונטיות שלו פשוט אינה קיימת.
חקר החלל הוביל לשינויים מרחיקי לכת בעשורים האחרונים. חישבו על זה בפעם הבאה שאתם בודקים את מיקומכם באמצעות מכשיר ניווט לוויני, צופים במשדר טלוויזיה ישיר מהקצה השני של הגלובוס, בודקים את תחזית מזג האוויר וכן הלאה וכך הלאה. אך החלל הרלוונטי לנו כאן ועכשיו, לפחות לעת עתה, מסתיים כמה עשרות, לכל היותר מאות קילומטרים מעל ראשינו (או מתחת לרגלינו אם נרצה להתחכם מעט). יעברו עידני עידנים עד שאפשר יהיה להתפנות לחקר עולמות אחרים ורוב התיאוריות תישארנה תיאוריות, אולי עם הרבה אינדיקציות לאמיתותן, אך בסופו של יום, תיאוריות.
אז אפשר להיכנס לדיכאון כמו וודי אלן הצעיר, על כך שהיקום מתפשט. או שאפשר לזכור, כמו אמא שלו, שאנחנו בברוקלין וברוקלין לא הולכת לשום מקום. בינתיים.
אז אם אתם מזדמנים ללונדון ומגיעים לגריניץ', מומלץ בחום לבקר במוזיאון הימי, במוזיאון האסטרונומי וכן באקדמיה המלכותית הימית (Royal Naval Academy) הסמוכה שגם הכניסה אליה היא בחינם ועליה לא ראיתי צורך להרחיב.
אני חובב הומור בריטי. על פי רוב הוא שנון. הנה שתי דוגמאות לתמונות אנגליות שדגתי במקרה אתמול והעלו חיוך על פניי.
כדי ליהנות מהראשונה, אין צורך להתמצא בגיאוגרפיה של לונדון או אנגליה. די בהיכרות שטחית עם שמות המקומות באנגליה...
התמונה השנייה, עוסקת יותר באקטואליה ופחות בגיאוגרפיה. בתמונה ניתן לראות את הדוכסית מקיימברידג', הידועה גם בשמה מלפני הנישואין, קייט מידלטון.
אני מניח שאין צורך להציג את תמונותיה בחזה חשוף שפורסמו לאחרונה במגזין צרפתי ונפוצו ברחבי הגלובוס.
אני מתנגד כמובן לפרסום. אין לי בעיה עקרונית עם תמונות עירום, אבל כאשר הדבר נעשה ללא הסכמת המצולם או המצולמת, יש בזה משהו מכוער ופסול.
זה גם מעלה את השאלה מה מידת ההסכמה של אנשים (ונשים בפרט) לתמונות חושפניות שלהם המתפרסמות ברבים. במקרים רבים לא קיימת הסכמה של המצולם.
המשתמע מכך, שגם אם אין לי בעיה עקרונית עם תמונות עירום, בפועל יש לי בעיה עם מגזינים, אתרי אינטרנט ואנשים פרטיים שמפרסמים תמונות פוגעניות של אחרים ללא רשותם או ברשות שהושגה במרמה (למשל, ניצול המצולם שמצבו הכלכלי רע, נמצא תחת מרות המבקש, נמצא תחת השפעת סמים או אלכוהול, סובל מחסכים נפשיים וכדומה).
אחרי ההבהרה הזו, נשוב לתמונה. אני לא בטוח אם עורך הפוטושופ התכוון לכך, אך הוא העלה נקודה מעניינת. לא רחוק היום בו יש סיכוי לא רע שקייט תהיה מלכת אנגליה. גם אם המונרך שדיוקנו יוטבע על כסף בפועל יהיה בעלה, הנסיך וויליאם, מעמדה יהיה דומה לזה של המלכה שתמונתה מודפסת במיליוני עותקים.
שטרות, בולים ויתר סמלי הממלכה מציגים תמונה רצינית של ריבון שכוחו הואצל מכוח ריבון עולם. תמונתה של קייט בדדיים חשופים, מזכירה כי גם אם המלכה אליזבת' השנייה באה בימים ולרובנו ככולנו נדמה שהייתה שם מאז ומעולם, בסופו של דבר, האצולה היא חבורת אנשים כמוני וכמוך. חלקם טובים, אחרים פחות טובים. וגם הם יכולים ליפול קורבן לניצול וכוונות זדון של הרוצים ברעתם. אין צורך להרחיק לצ'ארלס הראשון שקיפד ראשו, זה קורה כל הזמן.
לכן, באופן כללי אני לא חושב שדיוקנות אנשים צריכים להיות מוטבעים, לפחות לא דיקונות של אנשים שעודם בחיים. הטבע כה עשיר, אז מדוע להתמקד רק במין אחד, לא יפה במיוחד, שבמקרה יצר את הכסף.
הערה נוספת לגבי פרשת הפפרצי ותמונות העירום של קייט מידלטון. אין לה על מה להתרעם. בניגוד לבנים שנולדו למשפחה המלכותית, היא ידעה מראש לאיזו מיטה חולה היא נכנסת, מה ההטבות של היות אדם חלק מהמשפחה המלכותית ואלו חסרונות יש לכך. היא בחרה בכך. היא לא בת המשפחה המלכותית הראשונה להיות מוטרדת על ידי הצהובונים וכפי הנראה גם לא האחרונה. זה חלק מהביקורת הטבעית על השלטון. אמנם החדירה לפרטיות המשפחה המלכותית מספקת את יצר המציצנות של ההמונים (והרי איזה מציץ לא ירצה להציץ על ציצי?), אך היא מציגה בפומבי מה עושים בני המלכות בכסף שהציבור משלם ואיך מתנהגים מי שאמורים לייצג אותו.
כאמור, בניגוד לבני המלוכה שנולדו לעסק המשפחתי, קייט בחרה לא להתנגד לחיזורי הנסיך. מהבחינה הזו, תמונות העירום של הנסיך הארי, מתהולל במסיבה בלאס וגאס, שפורסמו מספר שבועות קודם לפרסום תמונות העירום של קייט צריכות להרתיח יותר. הוא אמנם נהנה מהסטטוס והממון שהתואר מקנה לו. אבל הוא לא בחר בכך, אלא נולד לכך ובכך הוא קורבן גדול יותר של המציאות האכזרית. הוא כמובן יכול לפרוש מהעסק המשפחתי בכל רגע, אבל בכך לא רק יקריב חלק מההטבות שהייחוס המשפחתי מקנה, אלא ימית קלון על משפחתו. או כך לפחות הוא יכול לתרץ זאת לעצמו.
קייט לא נולדה לכך. היא בחרה לכך ולכן עליה להלין רק בפני עצמה. סיפורה מזכיר לי מעשה בחבר, הבה נקרא לו אוגי, בדומה לאוגר החביב של נילס הולגרסון. אוגי למד בשנתון מקביל לשלי. בתום לימודיו הוא החליט שהוא רוצה גם ללמוד לתעודת הוראה, מה שהוסיף לו עוד מספר שנים באוניברסיטה.
כאשר שוחחתי איתו על מניעיו להיות מורה, מקצוע כפוי טובה, והוא סיפר על הכוונות של משרד החינוך לשפר את מעמד המורה (רפורמת אופק חדש והצעות דומות שהועלו באותם ימים). הוא אמר שאמנם יהיו קשיים בהתחלה, אבל עם הזמן מצבו ישתפר, הוא ירוויח יותר וגם יזכה להוקרה, שכן מדינת ישראל רוצה לקדם אנשים טובים, אקדמאים מוכשרים, לתפקידי מפתח במערכת החינוך.
בפועל, אוגי התקשה להגיע לשכר המינימום החודשי, שבישראל הוא נמוך למדי. הוא בקושי מצא חלקיק משרה שגם היא הייתה דרך מרכז קהילתי ולא בית ספר מסודר. חלפו מספר שנים ולאחרונה אוגי, בדומה לנילס ואווזי הבר, היגר לאירופה, לכיוון לפלנד, היכן שהוא מקווה לזכות ליחס אנושי במעט יותר מהחברה בה הוא חי.
לקייט, כמו לאוגי, היו הפרטים הרלוונטיים למשמעות של תפקיד הנסיכה, כולל הרכילות המתלווה. אוגי ידע על החסרונות שקריירה של מי שבוחר במקצוע ההוראה. שניהם בחרו להתעלם מהקשיים ולראות את הזוהר שבתפקיד, נסיכה שכולם מעריצים ורוצים להיות כמוה, מורה דגול שתלמידיו רוצים להיות כמוהו כשיגדלו.
ומי שמשלה את עצמו ובוחר שלא להתמודד עם ההשלכות השליליות של בחירותיו, אל יתפלא שיכווה במוקדם או במאוחר.
אני בהחלט חש אמפתיה לקייט ואוגי, אך אני יודע שאני הייתי מקבל בחירה שונה.
אני קונה בוויטרוז כי...
ואם כבר עסקנו בבחירות אומללות וההשלכות שלהם, הנה סיפור נוסף. אם התמונות הנ"ל מציגות גאונות של יחיד, טוויטר אמור לייצג את חוכמת ההמון. וכך בדיוק קראתי במקרה בגרדיאן על רשת המרכולים וויטרוז (Waitrose) שהכריזו על תחרות טוויטר, כי היום מגניב לשתף את הגולשים.
הגולשים התבקשו להשלים את המשפט "אני קונה בוויטרוז כי..." ולהוסיף את ההאש טאג #WaitroseReasons. חלק מהמצייצים כתבו לעניין, לפחות בעיני יח"צני החברה. אולם אחרים לא ענו על משאלות הלב של החברה ושמו את רשת המרכולים היקרה ללעג ולקלס. והתוצאה משעשעת למדי.
קראתי חלק מהתגובות. השנינות הבריטית מוכיחה שהיא אינה מגיעה רק מלמעלה, מקומיקאים של הממסד, אלא היא נחלת ההמון גם כן.
מעניין שאנשי יחסי ציבור לא לומדים מטעויות של אחרים. הרי אין זה המקרה הראשון שחברה נכווית מלקחותיה שהפלא ופלא, לא מעריצים אותה. שיתוף גולשים הוא אמנם רצוי, אך אין להשאיר יד למקרה, אם ערך המותג חשוב למפרסם.
מצד שני, כבר נאמר כי כל פרסום הוא חיובי, כל עוד מאייתים את שמך נכון. אז אולי וויטרוז השיגו את שרצו אחרי הכל. פרסום.
מהומה רבה על לא דבר
נקנח בשלושה סרטונים מאחד הקומיקאים המוכשרים באי הבריטי שמגיע מוויילס. רוד גילברט (Rohd Gilbert) שמו.
מה שהופך את ההומור שלו למופלא, מעבר למבטא הוולשי שתמיד משעשע, הוא היכולת לקחת דבר טריוויאלי ובמשך דקות ארוכות לדבר עליו בצורה אבסורדית, אך בלשון רצינית. לקהל אין ברירה אלא לפצוח בצחוק.
בסרטון הראשון, אולי הקטע המפורסם ביותר שלו, הוא משוחח על המזוודה שאמנם לא הלכה לאיבוד בשלמותה, אך לא הגיעה במצב שציפה לו.
המזוודה של רוד גילברט:
בקטע השני, הוא מספר על מתנות חג מולד. במקרה שלו הוא קיבל מחברתו מברשת שיניים חשמלית.
מברשת השיניים של רוד גילברט:
ולסיום, גם מתפוח אדמה, רוד גילברט מצליח לעשות מטעמים ולא צ'יפס או פירה, אלא מהעובדה שמוכרים אותם באריזה עם שני תפוחי אדומה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
