בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אחרי למעלה ממאתיים שנה הוציאו לאחרונה את הניאוף מספר החוקים של מדינת ניו המפשיר בארה״ב. זה לא שלפתע בגידה הפכה שם לעניין מוסרי, אלא המחוקק הוציא עצמו מחדר המיטות והחליט (בכפוף לאישור הסנאט של המדינה) שאין מדובר בעבירה פלילית, גם אם אין היא נאכפה באדיקות בשנים האחרונות.

עוד על כך והיחס של אנשים במדינות שונות כלפי ניאוף תוכלו לקרוא בכתבה הזו באקונומיסט. בגדול, חלק ניכר מהאנשים לא חושבים שרומן מחוץ למסגרת הנישואים הוא עניין מוסרי. אחוז האנשים שמצהירים כי לטעמם מערכת יחסים מחוץ לנישואים אינה עניין מוסרי משתנה ממדינה למדינה (או קבוצות בתוך המדינה). מעט פחות ממחצית הנשאלים בצרפת למשל סבורים שיש עם בגידות בעיה מוסרית בעוד בארה״ב למעלה מ-80% חושבים כך (ובכך הם קרובים יותר לתושבי מדינות כמו מצרים, אך אין זה מפתיע).

אם כה רבים מתנגדים, ודאי יש לכך סיבה. הלא כך? לא בהכרח...

הבה נבחן האם מדובר בפרקטיקה קיימת ורווחת או עניין שבשוליים.

ניאוף בעברית יומיומית הוא מילה נרדפת לבגידה (בהקשר הרומנטי). ואנשים בוגדים, אפילו די הרבה. אם להאמין לנתון הסטטיסטי שמצאתי בחיפוש זריז, 85% מהחילונים בישראל (מה שזה לא אומר במדינה שהלאום הדומיננטי בה מגדיר את לאומו על פי השתייכותו הדתית) מספרים כי בגדו, הם בוגדים או למצער שוקלים לבגוד בבן או בת זוגם. אין לי עניין לדון במהימנות הנתונים ועד כמה הם מייצגים, אך הם מהווים אינדיקציה לכך שהתופעה קיימת ורבים שוקלים אותה, אף על פי שנאסרה מפורשות בעשרת הדברות (אצא מנקודת הנחה שמדובר בקודקס העוסק בלבת ענייני המוסר. זה כמובן נתון לויכוח וכפי הנראה אצדד במתנגדים).

זאת ועוד, עניין ריבוי מערכת היחסים לא מוגבל רק לאנשים נשואים המנהלים מערכת יחסית רומנטית שלא עם בן/בת זוגם.

יש גם הליך ״כשר״ לקיום מספר מערכות יחסים בתקופת חייו של אדם. אנשים מתגרשים ורבים מהם מתחתנים שוב. הנה ידיעה מהאתר החרדי כיכר השבת על כך שבישובים עם אחוז חרדים גבוה מספר המתגרשים גבוה (אם לעשות חסד עם המציאות, על פי מעט הנתונים שהם מציגים, נראה כי קיימת הלימה בין מספר התושבים בישוב לבין מספר המתגרשים בין תושביו, כך שעיר עם מספר רב של תושבים כמו ירושלים מגיעה למקום הראשון ובאותו זמן יש בה אחוז רב של חרדים. לשון אחר, יש הרבה חרדים, אז יש ביניהם הרבה שמתגרשים). אין זה מפתיע שישנם דתיים רבים שמתגרשים. אחרי הכל זה דרכם היחידה (אם הם לא רוצים לתת דין וחשבון לבורא עולמם) לצאת ממערכת היחסים בה הם נמצאים ולהתחיל אחת חדשה והרי מן המפורסמות שדתיים (לא חשוב מאיזו דת) אובססיביים לגבי מין.

הליך הגירושים (לפחות על פי דת משה) היא עניין סבוך, ארוך ומייגע שעשוי להימשך שנים. זה מוביל אנשים לנהל מערכות יחסים בזמן שטכנית הם נשואים. אם לציין דוגמא אחת של ידוען, הזמר מתי כספי הואשם והורשע בביגמיה (הו. מיד נדון במערכות יחסים מרובות משתתפים), לא פחות. כספי התחתן בישראל די מזמן, החל בהליך גירושים אחרי שנים רבות ובטרם ההליך הסתיים נישא שוב בלוס אנג׳לס, קליפורניה. להגנתו טען מתי כספי שהוכר כגרוש על ידי רב בארה״ב. לטעמי זה די והותר כדי להוציא את כספי זכאי, אך בית המשפט הישראלי סבר אחרת וכאמור הרשיע את כספי בכך שהיה נשוי לשתי נשים בו זמנית, כלומר הוא פשע בביגמיה, עבירה חמורה שחוק העונשין בישראל קובע כי דינה עד חמש שנות מאסר. נגזרה עליו חצי שנת מאסר על תנאי וקנס כספי.

לו היה מתי כספי בוחר להתנות אהבים לזוגתו הטרייה מבלי להינשא לה, ודאי לא היה מואשם בביגמיה. ניאוף אינו עבירה בה היו מאשימים אותו בישראל (או שהספיקו כבר להפוך את כל חוקי היהדות לחוקת ישראל?), כך שהיה נמצא חף מפשע. הרי ברי לכל שכספי הורשע בעבירה טכנית, לא מהותית. את מערכת היחסים הקודמת סיים באופן כמעט רשמי ברגע שהגיש בקשה לגירושין (ובאופן בלתי רשמי כנראה הרבה לפני כן). לא ניתן להאשים אותו בבגידה במובן המוכר של המילה, בגידה באמון של בת זוגו, הרי הם סיימו להיות זוג זמן רב לפני שנישא בשנית.

לבי עם מתי כספי, אך כמובן אין הוא היחיד שנופל קורבן למערכת חוקים ארכאית ומטופשת. כפי שאמרתי, בית המשפט לא היה מרשיע אותו בבגידה אם רק היה מנהל מערכת יחסים מבלי להינשא בשנית.

וכך גם מיליוני אנשים בעולם מנהלים מערכות יחסים בעלות אופי מיני עם מספר רב של אנשים במהלך חייהם, לעיתים לא מעטות עם מספר בני/בנות זוג במקביל. לא אעודד את הקוראים לחפש פורנוגרפיה במרשתת, אך אם תתעקשו לחפש מידע על אורגיות, תמצאו שפע של חומר בנושא (אני מניח שתמונות וסרטונים של משגלים המוניים יופיעו על המרקע, סיפורים, קבוצות דיון, הזמנות להשתתפות בחגיגות עם מספר רב של משתתפים וכן הלאה). הסיבה לכך פשוטה, מדובר בעניין שמרתק ומלהיב מספר לא מבוטל של אנשים. רבים מעדיפים להתנזר מכך כי הם חונכו להאמין שאין מדובר בעניין העומד בקנה אחד עם המוסר. זו כמובן זכותם שיש לכבד. אך אם כל המשתתפים מקבלים על עצמם את כללי המשחק, האם קיימת בעיה עקרונית עם אורגיה?

אם וכאשר לאנשים יש בעיה עם ריבוי מערכות יחסים, על פי רוב מדובר בעניין דתי, כלומר הם רואים בכך טאבו דתי (ולכך כאמור נמצא פתרון כשר, גירושין, למעט אולי קתולים שגם בקרבם מספר המתגרשים הולך ועולה, על אפם וחמתם של אנשי הכמורה שלהם שממשיכים להתנזר מבנות המין היפה ולהתרכז בילדים תחת חסותם). כאשר לא מדובר בבעיה דתית, הבעיה היא עם תחושת הבגידה באמון, אותה ניתן להבין וכמובן לנסות לפתור על ידי כנות בין בני זוג ותחושת הקנאה שנובעת לא מעט מראיית בן או בת הזוג כרכוש שלפתע נבזז.

רוצה לומר, האנשים שהגיעו לשיבה טובה והיו רק במערכת יחסים אחת במהלך חייהם הם-הם החריגים, היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל. והכלל הוא שבני האדם אינם יצור מונוגמי. הם עשויים להימצא במערכת יחסים מונוגמית (ועוד אחת, ועוד אחת, כלומר המונו הופך לפתע לפולי, בהינתן פרק הזמן המתאים והתנאים הנכונים) כי הם רואים בכך יתרון, למשל בגידול משותף של ילדים. אך הקביעה כי בני אדם הם יצור מונוגני לא מתיישבת בנוחות עם עובודות החיים שציינתי לעיל.

ואני כותב זאת כאדם שרוצה לראות עצמו כמונוגמי (כפי הנראה בשל אותה שטיפת מוח אינסופית שכך צריך להיות, זאת שמובילה כה רבים להצהיר שלטעמם ניאוף הוא עניין בלתי מוסרי) ושומר על מערכת היחסים שלו עם בת זוג אחת לאורך תקופה ארוכה ללא שום כוונה לסיים אותה. זה רק שבבחירה בין הכרה במציאות לבין משאלות לב וחיים בפנטזיה, אני מעדיף להתמודד עם המציאות.

ומרגע שהכרנו בכך שמערכת יחסים מרובת משתתפים היא עניין רווח ואין בו משהו רע אינהרנטית, אשאל מה רע ב״ביגמיה״ שמתי כספי הורשע בה. התשובה היא שום דבר. אם למתי כספי עצמו לא הייתה בעיה עם זה, כיצד זה יכול להטריד את מדינת ישראל שתבעה אותו? כיצד עניין כה טבעי ושכיח יכול להיחשב עבירה שבגינה יכולים להכניס אדם לבית המאסר? התחסדות והיתממות, לטעמי.

ישנן חברות יותר מתקדמות שמכירות בצורך של בני אדם בריבוי מערכות יחסים. מן המפורסמות שגברים מוסלמים (שלא חיים במדינות שמגבילות את חירותם הדתית) יכולים להינשא עם עד ארבע נשים. כך גם נוהגות קהילות יהודיות שלא שמעו על חרם דרבנו גרשום. גם מבין הנוצרים יש שלא טומנים ידם בצלחת והם מאמינים גדולים בפוליגמיה, למשל המורמונים (הזכרתי זאת בקטע הזה תחת הכותרת ״עולם המאמין סובב סביב מין״).

מעצם היותם של הזרמים הדתיים הנ״ל חלק מן הדתות האברהמיות, הם מפלים לרעה נשים. גברים יכולים לשאת מספר נשים. נשים לא יכולות על פי רוב להינשא למספר גברים (אם יש להן בכלל מילה באשר למי הן תנשאנה). אך קראתי להם ״חברות מתקדמות״ באופן יחסי לאלו הממסדות קשר בין שני בני זוג, בן ובת זוג אם לדייק. חברה צודקת, לא רק שצריכה להכשיר מערכת יחסים רב-זוגית, אלא לאפשר לכל מספר של גברים ו/או נשים להינשא (גבר עם גבר, גבר עם גבר ועוד גבר, גבר עם אשה, גבר עם אשה ועוד אשה, אשה ועוד אשה, אשה ועוד אשה ועוד אשה וכך הלאה), כל עוד כולם מסכימים לדבר והם יכולים לצאת ממערכת היחסים בקלות. השימוש במילה ״זוג״ במקרים בהם ישנם יותר משני בני אדם במערכת היחסים הוא לצרכי נוחיות כמובן, שכן במערכת יחסים ״רב-זוגית״ כבר לא מדובר בזוג אנשים.

זה עשוי להפוך אתרי חילופי זוגות וסווינגרס מיותרים. לחילופין, זה עשוי להוביל לפריחתם של שירותים מסוג זה ש לפתע ייצוא ממחשכי הבלתי חוקי או הבלתי מוסרי לאורו המלטף של החוק שיכיר במיסוד מערכות יחסים מרובות משתתפים, למעוניינים בכך.

באופן אישי לא אנצל את האפשרות הזו אם וכאשר תיהפך חוקית. אבל אני לא רואה כל סיבה מהותית לא לאפשר זאת. אבחן כמה מההתנגדויות המקובלות למערכות יחסית פוליגמיות על מנת לאשש את טענתי.

הבעיה העיקרית שאנשים רואים בפוליגמיה היא ״מה יהיה על הילדים״? הרי ידוע שילדים הם הדבר היקר לנו מכל, הם עתידנו, כל עולמנו והכניסו כאן כל קלישאה שתרצו. שמעתי לא מעט את הטענה שבחברות בהן רווחת פוליגמיה הנשים מקנאות אחת באחרת וזה מועצם כאשר ילדים מעורבים. כל אשה מנסה לקדם את ילדיה על חשבון ילדי הנשים האחרות. הציפורניים נשלפות, המריבות בלתי נמנעות והנפגעים המרכזיים הם הילדים ששונאים האחד את אחיו למחצה. ומה יהיה על הרכוש? מי יירש את ראש המשפחה כאשר זה ייאסף אל אבותיו?

יתכן וזה נכון בחלק מהמקרים. סביר שזה לא קורה בחלק אחר מהמקרים. אבל היי, האם הטענה הזו של מריבות בין אחים למחצה ומאבקי ירושה נכונה (או בלתי נכונה), באותה מידה האם אין זה  דומה למקרה של זוגות גרושים בימינו? למעשה, גירושים הופכים את העניין לסבוך יותר, שכן כאשר מערכת היחסים לא הסתיימה, אפשר לספר לילדים שההורים עדיין אוהבים אחד את השני, פשוט הם אוהבים אנשים נוספים. אך כאשר מדובר בגירושים, זה נוטה להסתיים בצורה מכוערת במקרים רבים, מה שעשוי להעצים את המתח בין הילדים של ההורים הנשואים לבין הילדים מהנישואים הקודמים שכשלו. או שלא. אך הפוטנציאל לחיכוך קיים במידה לא פחותה מזה בנישואים פוליגמיים. ואף על פי כן מעטים, אם בכלל, ירצו לבטל לפתע את אפשרות הגירושין, גם אם בפועל היא יוצרת בעיה דומה או חמורה יותר באשר לגורל הצאצאים. הרי גם כיום ישנה בעיה עם חלק מהילדים שנולדו להורים שנמצאים במספר מערכות יחסים, אז מה שונה מהותית בין המצב הקיים בקרב גרושים לבין נשואים פוליגמית?

יתרה מכך, באופן כללי ריבוי הוא בעייתי. מריבות על ירושה עשויות להיות מכוערות, כאשר יש יותר מיורש אחד, אפילו במקרים בהם האבא והאמא משותפים לכל הילדים. האם יש לפיכך לאמץ מדיניות סינית של ילד אחד למשפחה כדי למנוע סיבוכים אפשריים מספר עשורים לאחר מכן? מובן שזה קשקוש. מי שחושש מבעיות מסוג זה שיסדיר בעיות עתידיות בטרם עת (צוואה למשל) או שלא ייכנס למערכת יחסים כלל. אין זו סיבה למנוע מערכת יחסים מסובכת ממי שחפץ בכך. הרי מערכות יחסים הן דבר מסובך בכל מקרה, גם כשמדובר בעניין בין שני בני אדם בלבד.

אבל היי, מה לגבי המדרון החלקלק? האם מתן גושפנקא למערכות יחסים בהן מי שבא ברוך הבא היא לא הצעד הראשון בהכנסת קטינים לחדר המיטות? ומה יימנע מאנשים להתחתן עם הכלב שלהם? ומה בדבר גילוי עריות? הרי הסוטים שחושקים במספר בני/בנות זוג ודאי לא יודעים שובע.

אני סבור שיש להגן על קטינים. כזכור, התניתי את מערכות היחסים הפוליגמיות בהסכמת המשתתפים. קטינים מועדים יותר למניפולציות ולכן קשה לקבל את הסכמתם החופשית לכאורה כהסכמה חופשית של ממש. הם יכולים לחכות עד שיגיעו לגיל בו יוכלו להסכים למערכת היחסים המתוארת. בעלי חיים אינם בני אנוש שיכולים לתת את הסכמתם החופשית. מאותה סיבה אני סבור שאין לאכול אותם או להפוך אותם לנעליים או מעילים, אך עושה רושם שמרבית בני האדם לא מביעים התנגדות לניצול המחפיר הזה של בעלי חיים של בחרו בכך.

לגבי גילוי עריות אני יותר אמביוולנטי. שוב, בהנחה שמדובר בבגירים העושים זאת מרצונם החופשי, זה עניינם, גם אם החוק הקיים אוסר זאת. הרי אם הולכים מספר לא רב של דורות אחורה, כל בני האדם חולקים אבות קדמונים משותפים (מדהים עד כמה מעט דורות אחורה צריך ללכת). ישנו כמובן הטיעון כבד המשקל שהצאצאים של זיווג מסוג זה עשויים להיוולד עם מומים ופגמים גנטיים רבים. אך כנגד זה ניתן לטעון שלא כל משגל מוביל בהכרח להריון ובימינו ניתן לערוך בדיקה גנטית בטרם נולד הילד, כדי לקבוע האם הצאצא של זיווג כזה יהיה בסיכון או לאו. אדגיש כי גילוי עריות אינה אפשרות שאני ממתין בקוצר רוח להפיכתה חוקית כדי לנצלה, רק בעניין שלדעתי גם אם אינו חוקי כיום, אין בו בעיה מהותית, כל עוד לא מדובר בניצול אנשים שלא יכולים לקבל החלטות לעצמם (קטינים, מפגרים וכיוצ״ב). בכל מקרה, אין לי עניין לדון בזה כעת.

לסיכומו של דבר, ניאוף, ביגמיה, פוליגמיה, מערכות יחסים שלא במסגרת חופה וקידושין ודומיהם מצטיירים עבור לא מעט אנשים כעניין לא מוסרי, משהו שיש להתבייש בו במקרה הטוב ומשהו לא חוקי שעשוי להוביל להעמדה לדין, קנסות, מאסרים ואף מוות בחברות מסויימות. אבל כאשר מהרהרים על המצב הקיים או המהות של מערכות היחסים הנ״ל, קשה, לפחות עבורי, למצוא טיעון נגד שמחזיק מים. ולכן, אני בעד ניאוף, בעד פוליגמיה וכל מערכת יחסים שכל המשתתפים בה נכנסים אליה מרצונם ומרוצים. ואם הם לא מרוצים בסופו של יום? ואם הם סובלים ממפח נפש ומרגישים מנוצלים ומרומים? ובכן, זה לא שונה בהרבה ממערכות יחסים מקובלות עליהן שמעתי.

גשר הא׳פני, דבלין, אירלנד. אפריל 2013

הסרטון הזה שהסריטו וערכו זוג ההורים הצעיר ממשפחת פלצ'ר פשוט יפהפה. כל מילה שאוסיף מיותרת:

קראתי הבוקר את המאמר "נישואים סוג ב'" מאת אלכס טנצר. בעיקרון, הוא צודק. זה בהחלט רע שיש בישראל אזרחים שלא יכולים להינשא במדינתם שכן הם מוגדרים כ"חסרי דת" (אחרים הם ספק ממזרים, אבל הבה נצמצם את הדיון). רק מה, מהיכרותי עם חלק מקהל היעד אליו פונה טנצר, מהגרים מרוסיה ויתר הרפובליקות הסובייטיות לשעבר ומבחינת העמדות של אלו המייצגים אותם בכנסת ("ישראל ביתינו", "ישראל בעלייה" ז"ל וכו'), לא נראה לי שהנפגעים העיקריים מהחוק נמנים עם התומכים בשוויון אזרחי לכל האזרחים בישראל ללא הבדל גזע, לאום, דת ומין. נהפוכו, במקרים רבים הם ממובילי המחנה התומך בצמצום זכויות לערבים, אלו שיימנעו מלאפשר לערבים אזרחי ישראל שהתחתנו עם ערבים שאינם אזרחי ישראל לגור בישראל.

לשון אחר, הנפגעים מהמצב הקיים הם, על פי התרשמותי, התומכים הגדולים בשימור המצב הקיים ואף הרעתו.

ברוח זו כתבתי מכתב תגובה ל"הארץ". המכתב מופיע כאן. במידה ויתפרסם, אעדכן את הבלוג.

מדינה סוג ב'

במאמרו "נישואים סוג ב'"כתב אלכס טנצר על בעיית הנישואים בישראל. בלב הדברים הוא המצב החוקי בו מי שאינם יהודים רשאים לבוא ב"ברית הזוגיות" עם לא-יהודים אחרים ואינם יכולים להתחתן עם יהודים. אם ירצו להינשא ליהודים (או בני כל דת אחרת) יאלצו לכתת רגליהם אל מחוץ לגבולות ישראל, שכן על נישואים בישראל ניתן מונופול לאנשי הדת.

אכן, נוגע ללב שבמאה ה-21, במדינה המגדירה עצמה דמוקרטית וחתומה על מגילת זכויות האדם של האו"ם, הזכות הטבעית של אוהבים להינשא לכל מי שלבם יחפוץ אינה מובנת מאליה ויש צורך במאמרים דוגמת זה של טנצר. אך ההסבר לכך פשוט להפליא.

המונופול שניתן לאנשי הדת על מעמד האישות נועד לשמר את המבנה השבטי של החברה בישראל. הנוהג נתקבע בימי השלטון העותמאני, נשמר בימי המנדט על ידי הבריטים שניסו לשמור על הקבוצות בפלשתינה מרוצות ואומץ בחום על ידי מדינת ישראל. ומדוע נשמר?

טוהר אתני. הרוב היהודי חשש מהתבוללות, הטמעות של קבוצות המיעוט הילידי בעם היהודי. כמובן, גם לזקני העדות הערביות היה נוח לכבול את צעיריהם למסורת, אך שימור המצב לא היה אפשרי ללא הסכמת הרוב היהודי.

בתווך הזה הגיעו העולים מבריה"מ לשעבר. ההתבוללות שכה מגונה עבור ישראלים ותיקים נראתה לעולים החדשים עניין טבעי, שכן הגיעו ממדינה חילונית.

הנישואים עצמם כמובן אינם שורש הבעיה, אלא רק קצה הקרחון שבמקרה פוגע בספינתם של רבים מיוצאי חבר המדינות. מתחת לפני השטח מבעבות קסנופוביה וגזענות שפורצות חדשות לבקרים. פה בוז כלפי מלכת יופי שהתחתנה עם לא-יהודי, שם "מבצע הצלה" לצעירה יהודיה שיוצאת עם "בן מיעוטים". סיפורים אלו מתרחשים מדי יום והם בלב הקונסנסוס בישראל, בה הרוב כופה את דעתו על המיעוט כדרך קבע.

מובן מאליו שזו זכותם של אנשים לבחור להתחתן רק בתוך עדתם ואף לנסות לשכנע אחרים לנהוג כמותם. אך אף חשובה מכך היא האפשרות לבחור אחרת ועל המדינה לאפשר זאת, בתחומה ולא בהכרה במין רוע שנעשה במדינה זרה.

למרבה הצער, כל עוד שנאת הזר היא הנוהג הרווח וחוסר הרצון לשילוב האחר – יהא ערבי יליד הארץ, מזרח אסיאתי שבא לישראל לפרנסתו, אפריקאי שהורי-הוריו התנצרו או אירופאי שעלה לישראל מכוח חוק השבות – הוא הכלל, לא יתאפשרו נישואים אזרחיים בישראל. אך נדמה ש"ישראל ביתינו" ודומיה לעולם לא יכירו באמת פשוטה זו ולכן הפתרונות שהם מנסים להטליא לעולם יכשלו. יש לקוות שאולי מצביעיה כן יפנימו זאת.

 איזה סוף שבוע נהדר זה היה!

ביום שבת לקחנו רכבת לקמברידג' (Cambridge), מעט יותר משעה מכאן, באמצע הדרך בין לונדון לכאן.

היה כל כך נהדר.

עשינו הכל בקצב שלנו ובכל זאת הספקנו לבקר באיזה ארבעה קולג'ים (מין תת יחידות של האוניברסיטות שלהיווצרותם ההיסטורית אינני רואה טעם להיכנס), בספרייה ועוד כמה דברים נחמדים.

האווירה הזו, של עיר סטודנטיאלית, מאוד נחמדה. אי שם בתחילת המאה -15, כמה חבר'ה מאוקספורד הרגישו נרדפים, אז הם ברחו לקמברידג' והקימו להם אוניברסיטה שאינה נופלת מהראשונה. היום, התככים הללו נראים כל כך תלושים. כלומר האקדמיה, באשר היא, לעולם תישאר מקום עתיר אנשים שמתווכחים על דברים, על פי רוב נטולי חשיבות. אולם בכל זאת, אני מתקשה לדמיין כיום אנשים בורחים מאוניברסיטה, רק בשל היותם מרגישים נרדפים.

אבל היי, אולי זה רק אני שסגור לי בבועה השלווה שלי, ולא מודע לכל מיני מוסדות אקדמיים בערב הסעודית או לאילן פפה מאוניברסיטת חיפה.

בכל קולג', מלבד מתקני הספורט שהם שירות חשוב לסטודנטים ולצוות, אפשר לראות לא מעט כנסיות.

חלקן נבנו מזמן, חלקן נבנו לא מזמן (יחסית, כן?), למשל במאה ה-19 ורק יוצרים מראית עין של עתיקות בסגנון ניאו גותי או סגנונות אחרים שחזרו בהתאם לאופנה בעת בנייתם.

כל הכנסיות הללו, והן רבות, משמשות תזכורת שהאוניברסיטאות הראשונות באירופה (ולא נגיד האקדמיה היוונית של אריסטו), היו למעשה בראש ובראשונה מוסדות תיאולוגיים שנועדו לפאר ולרומם את השם יתברך ולא איזה חופש אקדמי ורצון נשג לידע. אלה, לכל היותר היו תוצר לוואי בלתי נמנע של האוניברסיטאות הראשונות.

אז אולי בר אילן זה הדבר האמיתי אחרי הכל, הא?

מזג האוויר יפה כבר כמה ימים ברציפות.

השמש מחייכת לסירוגים. הטמפרטורה בסביבות ה-20 מעלות ביום, פחות או יותר ובלילה מעט יותר מ-10.

זה קצת קריר. אבל זה לא מפריע לחלק ניכר מהמקומיים ללבוש גופיות ומכנסיים מינימליים. כי הרי קיץ וצריך ללבוש את זה מתישהו...

אתמול התעצלנו ללכת לחוף הים ב-Great Yarmouth. רצינו, אבל בסוף העדפנו לעשות דברים אחרים.

אח"כ התעצלנו ללכת לאיזה סיור בספריה של נוריץ' וכשהחלטנו ללכת, כבר בדיוק הגיעה שעת הסגירה.

אז הלכנו לסרט החדש של משפחת סימפסון. סרט לא רע בכלל. משעשע למדי.

הכניסה עולה 3.99 (מחיר סטודנטים) ליש"ט. המקומות לא מסומנים, בדומה לסינמטק. והקטע הנהדר - אין שום כתוביות על המסך שמציקות בעיניים בעת הסרט. והילדים הקטנים לא מתלוננים שהם לא מבינים.

הבעיה עם סופי שבוע היא שהם קצרים מידי. מתישהו נגמרים וביום שני, מתחיל שבוע חדש.

אבל היי, ט"ו באב, יום אהבה קיקיוני בלוח שנה שמעטים עושים בו שימוש. סיבה נהדרת לחגיגה!ויש לנו עוד כמה סיבות טובות לחגוג.

אז בעוד כמה שעות, כבר נעשה משהו.

ובינתיים, אשים פה מספר תמונות משלשום בקמברידג'.

אלעד

סתם כנסייה עם שלט משעשע

הכנסיה בקינג קולג'

העוגב והתקרה באותה כנסיה. התקרה היפה לא באמת תומכת במבנה, אלא גג העץ מעליה

קינגס קולג'

פקק תנועה קטן בנהר (Cam) ליד קווין קולג'

חתונה באונברסיטה, זה לא בהכרח רע כפי שזה נשמע, מסתבר

Jesus College

משחקים קריקט במגרשים שבקולג' ישו. מתקני הספורט שם מעוררים קנאה

אווז או ברווז? נראה לי שזה היה אווז

אני מצלם מישהו ליד מסעדה בשם Eat.

ולכבוד יום האהבה - בטקה ואני ליד הגשר ב-St. John College

החלטתי לעלות לכרמל על מנת לדלג בדלגית הצהובה שלי מול נוף מפרץ חיפה בסמטה שקטה ונידחת.

היה נהדר.

אין לי ספק שדלגית היא אחת ההמצאות הנהדרות ביותר שנהגו.

היא הופכת את הקפיצה והניתור, פעולות נפלאות כשלעצמן למשהו מעבר.

אבל לא באושר הבלתי נדלה שאני שואב מחבל קפיצה עסקינן.

עליתי לכרמל וכדי לעשות זאת, תפסתי אוטובוס.

בדיוק פספסתי את קו 28, אז כאשר הגיע קו 123 דקות ספורות אחריו עליתי עליו, על מנת להחליף אוטובוס בחורב.

תוך כדי שהמתנתי לקו 123, ראיתי שורה ארוכה של רכבים חונים לצד הקיוסק הסמוך, כמובן מפריעים לזרימת התנועה, כאשר הנהגים רוכשים פרחים.

אה, "ולנטיין", פתאום נזכרתי.

בדקות הקצרות שעמדתי שם, קנו שם פרחים לפחות עשרים לקוחות.

הם באו, בחרו איזה זר קטן מאחד מהדליים הרבים שהיו שם, שילמו והלכו לדרכם, מי למכוניתו ומי שבאמת הלך.

כולם, בלי יוצא מהכלל, היו גברים.

חלק היו צעירים למדי, אחרים מבוגרים עד מאוד. כולם היו גברים.

עמדתי והתבוננתי בקיטש.

כבר לפני כמה שנים אמרתי שאין צורך ביום אהבה . מי שאוהב, אוהב כל השנה. מי שלא אוהב, יום מיוחד לא יעזור לו.

במובן מסוים זה דומה ליום הזיכרון. מי שמישהו מקרוביו נפל, מציין את הנפילה ביום השנה לנפילה. יום הזיכרון נועד לאלו שהקשר האישי שלהם רופף ומנסים לדחוף אותם בכוח למין איזה קולקטיב דביק.

יתכן והיו כמה מבין האנשים שראיתי שם, מסתובבים עם זרי פרחים חשים אהבה. אבל נראה לי שהרוב פשוט עשו את מה שעשו כדי לצאת מידי חובה.

הו, כמה מקורי, כמה מחשבה השקיעו במתנה הזו. "פרחים"...

אותם פרחים שמביאים לימי הולדת, אותם פרחים שמביאים להלוויות.

פרחים.

יש משהו סמלי בהענקת פרחים באירועים הללו. אתייחס ל"יום האהבה" בלבד הפעם.

פרחים, במידה מסוימת מסמלים את המהות האמיתית של אהבה. ברגע שאתם קונים אותם (או קוטפים, אבל כמה בימינו כבר קוטפים פרחים בחג האהבה? אסור, אמרו לנו ברחוב סומסום שאסור!) הם כבר מתים. הם מתחילים לנבול.

כזו היא גם האהבה. מרגע שהיא שם, גם היא קמלה לה לאיתה.

בהתחלה היא עוד צבעונית ומפיצה ניחוח טוב (לפחות בחלק מהמקרים).

אתם תוכלו לנסות לתחזק אותה, לשים אותה במים, להוסיף אקונומיקה או סוכר, לגרום לה להחזיק עוד כמה ימים.

אבל היא תנבל. היא תמיד נגמרת. ברי המזל רק מצליחים להבין את זה ולהשליך אותה לפח האשפה. אחרים סובלים עם פרח מת או מתרשמים מפרחי פלסטיק או פרחים מיובשים שאולי מזכירים פרחים, אבל הם לא פרחים.

כמה חודשים אחרי שנפרדתי מאנה, החלטתי להמשיל את האהבה לגפרור דווקא.

לקח לי עוד כמה חודשים עד שבאמת התגברתי.

ואולי עדיין לא התגברתי על סיון.

יש לי בעיית זיכרון קלה. יש דברים שאני מתקשה לשכוח.

אחזור ליום זה.

עוד יצא לי לראות אנשים עם פרחים במהלך היום.

המשכתי לכיוון חורב, שם כאמור החלפתי אוטובוס.

בעוד צועד מתחנה אחת לאחרת, מרחק כמאה או מאתיים מטרים, עצרה אותי ילדה אחת, אולי בת 14, ליד אחת מחנויות הדראגסטור (פיצוציה ללא חיפאים שבינינו).

"אתה יכול לקנות לי סיגריות?" היא שאלה אותי, במין צורה שכזו שניסתה לשדל אותי לדבר פשע.

מצאה לה את מי לשאול...

"שאני אקנה לך סיגריות?" הבאתי פליאה.

"לא, אני משלמת" היא אמרה תוך כדי שהראתה לי שטר של עשרים שקלים ועוד כמה מטבעו, "פשוט אין סיכוי שימכרו לי".

"אז אם לא ימכרו לך, למה שאני אקנה לך?" שאלתי.

היא לא כל כך ידעה מה להשיב לי, אז ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי "כנראה שיש סיבה למה לא מוכנים למכור לך. בכל מקרה, סיגריות זה לא דבר טוב, החיים יפים יותר ללא עישון", אמרתי ותהיתי האם להוציא את הדלגית מכיס מעילי ולהגיד שעדיף שתשקיע את זמנה בדילוגים ולא בעישון, אבל הנחתי שזה יהיה ביזארי מעט ולכן המשכתי במסלולי, בעוד הילדה הקטנה נהייתי עוד יותר קטנה באופק.

אח"כ הצטערתי שלא התעכבתי עם הילדה הזו עוד כמה דקות, בניסיון לברר מה גילה ולמה לעזאזל היא מעשנת.

אני מניח שלנזקי העישון היא מודעת (מטפטפים את זה מגיל צעיר) ומישהו כבר יקנה לה את הסיגריות הללו, כך שהסירוב שלי לא טרם בהרבה, הוא רק דחה את סיפוקה במעט (והרי גם לימוד דחיית סיפוקים הוא דבר חשוב ואם את זה עשיתי, אשרי). גם לא אני הייתי זה שיגרום לה להפסיק לעשן.

אבל בכל זאת, הייתה בה איזו תחושת החמצה, כי אולי בכל זאת, כן יכולתי לעשות משהו.

אולי.

באוטובוס הבא שלי, קו 99א, ראיתי כיצד כל בית קפה ומסעדה התקשטו בבלונים אדומים. מעטים בהם גם שילבו בלונים לבנים.

"סוף בלון להתפוצץ" כבר אמרו. אכן, גם אהבה סופה...

הו, אדום.

כוכב הלכת מאדים, נקרא בלועזית מארס, על שם אל המלחמה הרומי.

צבעים מסמלים הרבה דברים. במקרה של אדום, גם אהבה וגם מלחמה קיבלו אותו, כפי הנראה בגלל הקשר למערכת הדם.

כאשר רואים דם, מרבית האנשים מעוותים את פרצופם במין סלידה בלתי נשלטת, לפחות בשבריר השנייה הראשון.

נמאס לי כבר לחזור על מה שזה אומר לי.

כפי שכתבתי לפני שלוש שנים, אני לא באמת מוצא טעם לציין יום מסוים לאוהבים. אוהבים לא באמת צריכים את זה. אבל גם אז, אמרתי שגם אין כל רע בלחגוג, סתם כשאין סיבה של ממש. זה יכול להיות נחמד. יתכן ואם לא הייתי גלמוד בימים אלו, הייתי עושה משהו חביב ביום הזה, כפי שעשיתי בשנים עברו (ולא, בשום פנים ואופן לא הייתי קונה פרחים. פרחים זה רע!).

אבל יצא לי לשמוע לא מעט אנשים המתכחשים ליום הזה, מכל מיני "טעמים אידיאולוגיים.

כן כן, הכל תירוצים הרי.

"זה חג של גויים", "זה חג קפיטליסטי שהמציאו יצרני שטויות קיטשיות כדי להגדיל את המכירות" ועוד יתר תירוצים ממין זה.

יתכן והם נכונים והאומרים אותם מתכוונים לכל מילה בהם, יתכוון וזה רק מן השפה אל החוץ ובפנים הם מתפוצצים.

מה שבטוח, כאשר חיקיתי בדרך לאוטובוס חזרה מהכרמל (בפעם 28, שהגיע כעבור כשבע דקות), הייתה שם אחת שדיברה בטלפון, שהתיאור הכי מחמיא שאני יכול להעניק לה הוא "הבת של השטן שנמצאת בעודף משקל רציני" (ולא שיש לי בעיה עם אנשים מכוערים ו/או שמנים, אבל צריך לתאר אותם באופן כלשהו, לא?) שדיברה בטלפון בקול צווחני.

תחילה היא סיפרה למי שדיברה איתה על כל מיני סידורי לבבות שוקולד בתוך סל קש.

"כמה נחמד" חשבתי לעצמי. "בסופו של דבר, אם הם רוצים, כולם יכולים למצוא את החצי השני" (ובמקרה שלה יחד עם החצי השני, הם ודאי שניים וחצי אנשים, ושוב, סליחה שאני מרושע. גם ככה קשה לי עם זה, אין צורך להעיר לי על זה).

אחרי כמה דקות, התברר שהיא כלל לא מדברת על עצמה ואיזה בן או בת זוג ממשיים.

המשפט האחרון שאני זוכר מהשיחה שלה והוא ציטוט מדויק (רשמתי, כי ידעתי שאכתוב את הקטע הזה בערב) היה "מי חוגג את היום הדפוק הזה".

אם הייתי צריך לענות לה, הייתי משיב ש"הרבה אנשים" ושבכל מקרה, "אני יודע מי לא חוגגת, אבל הייתה מתה לחגוג"...

אבל גם לרשעות שלי יש גבול.

הרבה יותר כיף לקפוץ על חבל.

וזהו. בעוד כמה ימים, יתכן ואטוס למספר ימים להיכן-שהוא באירופה. נכון לעתה זה נראה כמו איטליה או יוון, עם נטייה שלי לכיוון אתונה. אבל תמיד יתכן ובסוף בכלל נמצא עצמנו ברחובות של פריז או ברצלונה.

אז, אם יש לכם המלצות על מקומות מלבד האקרופוליס, אתם יותר ממוזמנים מלהמליץ לי (בתגובות, באי מייל, להתקשר אלי, לתפוס אותי ברחוב, העיקר ליידע אותי). כן, רכב הוא לא בעיה אם צריך... אני טס לווינה וחוזר מפראג. אם למישהו יש הצעות לטיול שלנו, אנחנו נשמח.

אלעד

ואיך אפשר Valentine's day בלי השיר הקליפ הנהדר הזה של ה-Prodigy ל-Voodoo people?

איזו נוסטלגיה לשנות התשעים העליזות, כאשר הקליפ הוא גרסה מחודשת ומוצלחת יותר, לטעמי, לגרסה המקורית.