בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לפעמים צריך לקרוא כתבה די מטופשת (בגארדיאן במקרה הזה) כדי להבין זאת.

רפרפתי על הכתבה ״האם האינטרנט מלא והולך להיסגר״ (עדכון מה-17 באוגוסט: אני רואה שתרגמו את הכתבה לעברית ב״הארץ״, שזה יותר שירות תרגום של עיתונים מהעולם מאשר עיתון של ממש). היא הייתה די מטופשת, אז עברתי לחלק המעניין בכתבה, התגובות. קוראי הגארדיאן שנונים למדי ונוטים לשפוך אור על האירוניה בנכתב או להאיר על בעיות עובדתיות בכתבות. לשון אחר, אני מוצא את מנגנון התגובות של הגארדיאן, בו משתמשים נרשמים ותגובותיהם מפורסמות מיד יעיל למדי.

קורא אחד העתיק את הכותרת וענה במילה אחת: ״לא״.

אך מה שצד את תשומת לבי הייתה התגובה הזו. מסתבר שיש לתופעה הזו שם. Betteridge's Law. אם הכותרת של כתבה מנוסחת בלשון שאלה, באופן בלתי נמנע התשובה היא לא.

וכך, תגובה קצרה שהגעתי אליה במקרה העניקה שם למשהו שבאופן היוריסטי חשתי בו לאורך שנים ואלפי אם לא רבבות כתבות שקראתי. חוק בטרידג׳. לו רק הייתי מנסח זאת בעצמי, הרי זה מובן מאליו, אולי היה זה חוק על שמי. אז זהו, בעזרת תגובה אחת קצרה ועניינית לכתבה מטופשת, לפתע נוצר שם לתופעה שהכרתי מזה שנים וכפי הנראה מעולם לא עצרתי לתת עליה את הדעת.

ואם כבר עסקתי ברדידות הגארדיאן, עיתון שזוכה ליוקרה ומוניטין, מדור הטכנולוגיה של העיתון גרוע למדי. ולמרבה הצער אני מרבה לגלוש אליו, לפחות עד עתה. במיוחד כותב אחד, צ׳ארלס ארתור (Charles Arthus) שכתבותיו הן תת רמה. התגובות לכתבותיו מלמדות שהוא די משוחד לטובת מוצרי אפל. אם הוא יבקר, למשל, אייפון, הטלפון של אפל, ומכשיר אנדרואיד, הטלפון של גוגל או טלפון עם מערכת הפעלה חלונות של מיקרוסופט, המוצר של אפל לעולם יזכה להילה, תהילה וחמישה כוכבים, בעוד המכשירים האחרים יזכו לביקורת צוננת על אותן פונקציות עצמן. למשל מכשיר גדול של אפל הוא בדיוק בגודל הנכון, בעוד מכשירים מתחרים בגודל זהה גדולים ומסורבלים. כזה הוא צ׳ארלס.

אתמול פרסם צ׳ארלס כתבה, חסרת חשיבות אם להודות על האמת, על שעונים חכמים, נישה טכנולוגית שטרם המריאה (ואולי לא תמריא לעולם. אליבא דצ׳ארלס ארתור, התמונה תשתנה אם וכאשר חברת אפל תצטרף למשחק, ועל כך כאמור בפסקה לעיל). גם במקרה הזה רפרפתי ועברתי מהר לתגובות שיילמדוני טוב יותר על מה נכתב.

אציין שבכתבה הזכיר הכותב אחד, Jan Dawson, chief analyst at Jackdaw, כלומר ג׳אן דווסון, אנליסט ראשי בחברת ג׳קדואו.

בתגובה הזו לכתבה נכתב שג׳אן דווסון, לא זאת בלבד שהוא האנליסט הראשי בחברה, הוא למעשה האנליסט היחיד בחברה וכפי הנראה גם העובד היחיד בחברה.

קראתי את המשך השרשור, שם הכתב, צ'ארלס, מגיב ומצטדק ואומר שמדובר בביקורת אד הומינם, כלומר על האנשים שכותבים ומצוטטים ולא על הטיעונים שהם מציגים. למותר לציין שאני מצדד במגיב הראשון, לא בכתב הגארדיאן שמתבכיין על תקיפה אישית כפי שישראל מתבכיינת על אנטישמיות כל אימת שיש המעיזים לבקר את מדיניותה.

ערכתי חיפוש קצר והגעתי לעמוד הלינקדאין של הבחור המצוטט. הוא אכן משמש כאנליסט הראשי של החברה מזה עשרה חודשים. העמוד של החברה מראה בבירור שלחברה רק עובד אחד בלינקדאין. כלומר בהחלט מדובר היה ביצירת מצג שווא לפיו חברה רצינית ערכה ניתוח של מצב השעונים החכמים ולא סתם איזה בחור אחד עליו איש לא שמע.

לא אלאה את הקוראים בפרטי הדיון בתגובות לכתבה. מספר מגיבים מפנים את תשומת הלב לכך שהחברה לא ממש מספקת פרטים של ממש על מיקומה הפיזי, אי שם במדינת יוטה (אגב, ג׳אן ״עבד״ כמיסיונר במשך כשנתיים, כיאה למורמונים רבים. לא שיש בכך בעיה, אך זו נקודה מעניינת). לא ברור מי הם לקוחות החברה הפיקטיבית ומה היא עושה. בשלב מסויים, גם ג׳אן הגיב על מנת ״לטהר״ את שמו ושמה הטוב של החברה שלו, מבלי להבין שהבעיה היא לו בו, הוא בהחלט יכול להיות בחור על הכיפאק, אלא בעובדה שהגארדיאן יוצר רושם מוטעה בקרב הקוראים כאילו מדובר בפירמה ותיקה עם בעלי תפקידים רבים. כל ציוץ בטוויטר הופך באבחה אחת לידיעה עיתונאית המגובה בעבודת תחקיר רצינית כביכול. הרי רוב הקוראים לא טורחים לנבור במקורותיו של הכתב.

האמור לעיל הוא רק דוגמא אחת לבעייתיות הרבה בכתבות הגארדיאן. לזכות העיתון ייאמר שכתיבת כתבות בתחום התעשייה והעסקים מסובכת למדי.  מדינות מנפקות סטטיסטיקה (מהימנה על פי רוב), מקפידות על הפרדת רשויות ברמה זו או אחרת, כך שכתב יכול להסתמך על רשויות המדינה שמבקרות אחת את האחרת ולדווח על כך והן גם המטרה לחיצי ביקורת של גופים שונים כגון מפלגות, קבוצות לחץ, ארגוני המגזר השלישי וכו׳. לכן קל (יחסית) להיות כתב מדיני או כזה המבקר את רשויות השלטון. לעומת זאת, חברות פרטיות שומרות על סודות מסחריים, יוצרות עמימות באשר לפעילותן העסקית ומעסיקות מנגנוני שיווק ושכנוע ענפים, טובים בהרבה ממדיניות ההסברה של מדינות, נגיד ישראל.

כן, לעיתים ויכוחים מסחריים מוצאים את דרכם אל כתלי בתי משפט. על פי רוב בדיונים משעממים וטכניים שלא זוכים לסיקור עיתונאי. אך על פי רוב, כתבות בנושאי טכנולוגיה ועסקים מעבירות לקוראים דיווחים היישר ממחלקת השיווק של החברות, קומוניקטים משכותבים (במקרה טוב) ואולי ביקורת מוצר. המסדרונות האפלים של העולם העסקי נותרים אפלים, בניגוד למסדרונות הציבוריים של המגזר הציבורי, שם, לפחות בחלק מהמקרים, העיתונות נוברת.

הגארדיאן, למרבה האכזבה, הוא עיתון גרוע. לפחות הוא לא העיתון הרציני שפעם דמיינתי. את ״הארץ״ הפסקתי לקרוא, למעט מאמרי הדעה של חלק מצומצם מהכותבים. גם הקריאה בגארדיאן איננה ענוגה ומזה זמן צומצמה לרפרוף על כותרות מדורי הטכנולוגיה והמדע.

את עיקר המידע שלי אני שואב מהאקונומיסט בימים אלה. אמנם לא מדובר בעיתון מושלם, גם בו ישנן בעיות ואי דיוקים. אך הם מתגמדים לעומת מקורות מידע אחרים ובאופן כללי איכות התוכן בשבועון הזה עולה על כל האחרים. אינני משלם על מדורי ספורט מיותרים ופרסום צהוב על כל מיני סלבריטאים אודותם לא שמעתי מימיי. העיתון מדווח על התפחויות חשובות ברחבי העולם, מסביר אותן בצורה נהירה ולא רואה עצמו מייצג לאום זה או אחר, אם כי הוא נכתב בעיקרו על ידי אנגלופונים היושבים בלונדון.

אז זהו. למדנו מעט על כותרות פיקנטיות ועוד קצת על פרקטיות עיתונאיות בעייתיות.

אגב, תוך קריאה של הדברים שכתבתי לעיל שמתי לב למשהו מעניין. כתבתי "הגארדיאן עומד להיסגר" ומיד אח"כ "האינטרנט מלא והולך להיסגר". עמידה והליכה הן שתי פעולות שונות למדי, זאת יסכים כל בר דעת. אדם עומד במקום, אך הולך ממקום למקום, כך שמדובר בפעולות הפוכות למדי. ואף על פי כן, אם משהו עומד לקרות או הולך לקרות, זה בדיוק אותו הדבר. נקודה מעניינת למחשבה. כנראה שמה שחשוב הוא מה שקורה, לא אם הוא נשאר במקום או עובר לאנשהו.

ועד לפעם הבאה, שלום.

אלעד

אז כאמור ביטאון השמאל הישראלי סגר שעריו לקוראים שלא מוכנים לשלם והרים את חומת התשלום. כפי שכתבתי, זה הזמן להיפרד מ"הארץ" לשלום.

הקוראים הוותיקים ודאי זוכרים שעוד באמצע העשור הקודם המלצתי על "קול דויד", אתר חדשות בעברית המובא לכם על ידי הרדיו האיראני. כאתר חדשות דינאמי ופעיל המתעדכן ומשתדרג, הקישור הוותיק לאתר הלך לעולמו. והנה גיליתי מחדש אתר האתר, משופץ, מראה מודרני ומעודכן, עם קורא RSS, מידע עדכני ובעצם כל החדשות שבאמת חשובות (וגם ספורט).

אז אם חיפשתם תחליף ראוי ל"הארץ", כתבות איכות, מובאות מדברי המנהיג (אייתאללה סייד עלי ח'מיאני) וכולי וכולי, הנה לכם אתר חדשות בעברית. אם ראיתם ב"הארץ" עיתון שמאל עוכר ישראל, ודאי לא תבחינו בהבדל.

הבחנתי ב"מכתב לקוראי הארץ" שלמעשה לא היה מכתב, אלא הודעה מטעם המו"ל, עמוס שוקן, על כך שהחל מהשבוע הבא קריאת התכנים של "הארץ" תעשה בעיקרה בתשלום. ניתן יהיה להירשם לאתר כדי לצפות במספר כתבות בחודש קלנדרי בחינם, אך עבור קריאת כל התכנים יהיה צורך לשלם.

אין מדובר כאן ברעיון מקורי ומבריק של "הארץ". הניו יורק טימס שהעיתון כה רוצה להידמות לו עשה זאת מזמן. הוול סטריט ג'ורנאל גם כן. למעשה, מי שקורא בגרסה האנגלית של "הארץ", נתקל בחומת התשלום כבר מזמן. רק מה, לעיתון "הארץ" בעברית זה לא יעבוד. מדוע?

ראשית, על אף שעיתונים אחרים עשו זאת קודם לכן, זה הוא לא המודל היחיד ואין ערובה לכך שהוא יחזיק את רוב העיתונים במשך זמן רב (ראו למשל את הדיילי, העיתון שיצא בתשלום באופן בלבדי לאייפד ומת בגיל צעיר). מודל אלטרנטיבי קיים בעיתון טוב לא פחות מהניו יורק טיימס, הגארדיאן. העיתון הבריטי מאפשר לכל מי שרוצה לקרוא את התכנים האיכותיים שמנפיק העיתון ללא תמורה. ובכן, בציפייה שאלה יקליקו על פרסומות. במבחן התוצאה, הגארדיאן הוא העיתון השני בפופולאריות של מהדורת האינטרנט שלו, אחרי הצהובון "הדיילי מייל" (ההמון אוהב את התכנים הרדודים שם) ורוב הקוראים שלו עושים זאת בכלל מחוץ לבריטניה. למען ההגינות, ראוי לציין שבמאזן הרווחים העיתון (על המהדורה המודפסת והדיגיטלית שלו) עדיין מפסיד כספים ומסובסד על ידי פעילות עסקית אחרות של קבוצת הגארדיאן (למשל לוחות מכירות). אולם בטווח הארוך הוא שומר על קהל קוראים נאמן, הולך וגדל שבשוך הסערה הפוקדת את העיתונות כיום יישאר עמו. הרי גם בעיתונות המסורתית, עיקר ההכנסות באו מפרסומות או בעלי השליטה, לא מהקוראים ולכן כאשר עוד ועוד כסף יוזרם לפרסום באינטרנט, אלו שיישארו שם יהנו מפירותיו, בעוד העיתונים של התאימו עצמם לשינוי ייסגרו.

אולם העובדה שקיים מודל אלטרנטיבי לגביית תשלום, לא פוסלת באופן מיידי את הדרישה מהקוראים לשלם עבור תוכן. כאן נכנס מרכיב נוסף לתמונה והוא גודל השוק. אם אתם קוראים שורות אלו בעברית, סביר להניח שרוב האנשים בסביבתכם הקרובה דוברים עברית. הכל טוב ויפה, אבל כמה מכם כבר יש? בעיר ניו יורק חיים כ-8 מיליון בני אדם. במדינת ניו יורק כ-20 מיליון. בארה"ב כ-315 מיליון בני אדם ובעולם יש לפחות מיליארד בני אדם המדברים אנגלית ברמה טובה למדי. ולשם מכווין העיתון. בישראל, לעומת זאת, חיים כ-7.5 מיליון בני אדם. החסירו מכך דוברי ערבית, רוסית, אנגלית ועוד כל מיני אנשים שמעדיפים לצרוך את החדשות שלהם שלא בעברית. נשארתם לכל היותר עם 5 מיליון קוראים בפוטנציה. אך כמה מהישראלים הם "קוראי 'הארץ'" (אתם יודעים, שמאלנים עוכרי ישראל וכו')? קהל דוברי העברית העולמי ודאי לא יפצה על המספר הנמוך הזה.

כאשר ניתן היה לגשת לתכני העיתון בחינם, התווספו לקהל הקוראים הטבעי של העיתון גולשים מזדמנים וסתם כאלו שאוהבים "לדעת את האויב" או להשאיר תגובות שטנה. כמה מהם ישלמו 40 שקלים בחודש או 400 שקלים בשנה עבור התענוג המופקפק?

לשון אחר, במה שעיתונות באנגליות יכולה להרשות לעצמה בשל הגודל העצום של השוק, עיתון עברי לא יוכל לעמוד. "הארץ" ישלשל לכיסו עוד קצת כסף ממנויי אינטרנט חדשים ואולי יצליח לשמר חלק ממנויי הדפוס ששקלו לבטל את המנוי לעיתון שאת תכניו ניתן היה להשיג ללא תשלום. אבל מאבד בטחנות רוח הוא אבוד. דוברי עברית נחשבים יצירתיים בכל האמור להימנעות מתשלום. כמה יגלשו לאתר באמצעות המנוי לגרסת הדפוס של סבתא או השכן או החבר של החבר? מה הסיכוי שלא תמצאנה דרכים לעקוף את ההגבלות הטכניות?

אבל אל למגבלות טכניות וגודלו (או שמא קוטנו) של השוק לדכדך אותנו. גם אם המודל החדש שהציג "הארץ" אינו בר קיימא בשוק הישראלי, כפי שהצגתי וגם אם קיימים מודלים אלטרנטיביים טובים יותר בטווח הארוך, יתכן והייתי מוכן לשלם עבור תכני איכות יחודיים. אך כאן טמונה הבעיה המרכזית של עיתון "הארץ", בגינה לא אשלם ולו פרוטה שחוקה עבור התכנים שהם מציעים. אתר "הארץ" מציע תוכן רדוד ברובו.

רק לפני מספר חודשים כתבתי על נפילת "הארץ", מעיתון ש(כפי הנראה אף פעם לא היה באמת) מיועד לאינטלקטואלים לעיתון ברמה נמוכה עם כתבות צהבהבות (ואול זה רק הרושם שלי, כמי שנחשף רק לתכני האתר). בקצרה, גם אם היה נמצא קהל גדול שהיה מוכן לשלם כסף עבור תכנים איכותיים, "הארץ" נכשל בלספק אותם. עם כל הכבוד לקינה של שוקן על כך שהעיתון משקיע הרבה כסף על יצירת תכני איכות, לא צריך לנבור בקרביים של מערכת "הארץ" או לשים לב לשביתה שהביאה לכך שלאחרונה יום האחד העיתון פשוט לא יצא לאור ובכך הוכיח שהעולם לא עוצר גם אם "הארץ" לא יוצא, כדי להבין שמשהו רקוב בממלכת "הארץ". מספיק לעבור על הכמות הרבה של תוכן באתר "הארץ" שאחייניתי בת השבע הייתה מתביישת להנפיק, כדי להבין שלא זה תוכן איכותי.

ובכן, בעיתון עדיין מועסקים כותבים מוכשרים וכתבים רציניים וחכמים ועדיין אפשר למצוא כתבות ופרשנויות מעניינות. אולם מיטב התוכן האיכותי של "הארץ" הוא על פי רוב כתבות מתורגמות שכבר קראתי בגארדיאן או באקונומיסט מספר ימים לפני כן. משום מה אני לא חש צורך לשלם עבור תרגום כתבות (רצוף שגיאות. קראו למשל את הפסקה הראשונה בכתבה הזו על פרשת בשר הסוסים בבריטניה ואירלנד. משום מה, המתרגם החליט שרשת המרכולים Iceland היא המדינה איסלנד. באיסלנד המדינה, אגב, ערכו בדיקות ונמצא שבמוצרים דומים אין כלל בשר!).

ידיעות חוץ מגיעות כאמור מעיתונים זרים או שהן תרגומים של מידע בנאלי המופק על ידי סוכנויות ידיעות. מי שיירצה להתעדכן בנעשה בישראל יגלה שכאשר מדובר בידיעות חשובות, הן בלאו הכי מופיעות בעיתונים המכסים את המזרח התיכון ואין יתרון בקריאת המידע בעברית. למעשה, רוב הסיכויים שמידע על ישראל יהיה מצונזר ומסולף, אם בכלל יגיע לעיתון (ראו העציר X והצנזורה). מה שכן מגיע הוא בעיקר פרפרזות לקומוניקטים, הודעות לעיתונות מטעם בעלי עניין.

ניחא, התוכן הטוב מועתק ממקורות אחרים, לו לפחות אתר הארץ היה אתר שכיף לגלוש אליו כדי לקרוא תוכן לא מקורי. אבל אתר הארץ מסורבל למדי. במקום ממשק ומראה אחיד בעיתון הלכו על עיצוב שונה לחטיבות השונות של הקבוצה, לאתר "הארץ", "דה מרקר", "עכבר העיר" והזבל הצהוב הידוע כ-"Onlife". אין רע בעיצוב שונה, אבל אם ניסתם למשל להשאיר תגובה באחד מהם, תאלצו להתרגל לאופן שונה בחלקים אחרים. בחלק מהם לא הצלחתי להשאיר תגובה גם כאשר רציתי, מסיבות טכניות. לפני כשנה השתכנעתי להשאיר "תגובה מאומתת" ונרשמתי לאתר (מה שחייב אותי להירשם ל-Cafe The Marker, אתר הבלוגים הבינוני שלהם מבלי שממש רציתי בכך). לא טרחתי לבדוק האם זה היה עובד טוב יותר באינטרנט אקספלורר, אולם לפחות בדפדפנים שכן ניסיתי, תמיד היו לי בעיות להתחבר עם שם המשתמש ולהשאיר תגובה. מהר מאוד נטשתי את הרעיון והשארתי תגובות לא מאומתות. באקונומיסט ובגרדיאן מעולם לא נתקלתי בבעיות דומות. שם זה פשוט עובד ואני יכול לעקוב אחרי התגובות שהשארתי בדף אחד.

אפרופו תגובות, "הארץ" מנסה לשדר תדמית מתקדמת ונאורה, אולם בפועל לעיתון מנטאליות חשוכה של צנזורה ועמימות. כאשר משאירים תגובה באתר, היא קודם צריכה לעבור את אישור הצנזורה של המערכת. מה הקווים לפיהם היא נקבעת? ל"הארץ" הפתרונים. הרבה פעמים ראיתי שתגובות (תמימות וענייניות לעניות דעתי) לא פורסמו באתר. במקרים אחרים, לוקח המון זמן עד שתגובה מאושרת. לא עניין גדול בקנה מידה של נצח, אך הואיל וכתבות "חיות" על הדף הראשי לזמן קצר למדי, בפועל זה אומר ש"הארץ" יכולים לצנזר תגובות לא נוחות גם על ידי פרסום מאוחר, כאשר הכתבה נשכחת. למותר לציין שבעיתונים באנגלית שציינתי התגובות מתפרסמות באופן מיידי. אם הן לא עומדות בקנה אחד עם מדיניות התגובות הברורה, הן נמחקות (ומעולם לא נמחקה תגובה שלי). התגובות המאומתות ב"הארץ" לא זכו ליחס מיוחד וגם כן נדרשו לאישור הצנזור האלמוני.

מדיניות התגובות החשוכה היא חלק ממדיניות רחבה יותר של אי לקיחת אחריות בה נוקט "הארץ". עיתונים כמו הניו יורק טיימס, הגארדיאן והאקונומיסט מתקנים שגיאות. יש להם עורכים שאמונים על תלונות הציבור ומדורים בהם הם מודים בשגיאות שנפלו באתר ובעיתון. שקיפות ב"הארץ"? בדיחה טובה. אם וכאשר הם מזהים שמשהו מפריע לקוראים, הם דואגים להשתיק את הקוראים הסוררים. נסו למשל להשאיר תגובה על אחד המאמרים של מר יצחק לאור.

עם יד על הלב, המוטיבציה העיקרית שלי לקריאת "הארץ" היא הנוחות שבקריאה בעברית (וכן אימון. שפה היא כמו שריר. הואיל ולא דיברתי עברית זמן רב, לפחות הקריאה שומרת על השפה רעננה בראשי) ויצירת תחושה, שאני מודע לכך שהיא מזוייפת, של שמירת קשר עם הארץ, דרך "הארץ". וככל שחולף הזמן, הקשר שלי עם הארץ מתרופף והנה, גם הקשר עם "הארץ" כפי הנראה ייסוג בקרוב. אלא אם המו"ל של "הארץ" יירד מהעץ ויחזור בו מההחלטה העסקית המטופשת שבעיקר מדגימה שמי שיורש את הונו ותפקידו, אינו בהכרח המתאים ביותר לתפקיד. כעיתון המתיימר להיות ליברלי, הם היו צריכים להבין שנפוטיזם אינו ערובה להצלחה.

היתרון הגדול של סגירת התכנים של "הארץ" (צעד שאם לא יחזרו בו יהיה, להערכתי, ראשיתו של תהליך סגירת "הארץ". אך כאמור, נראה לי שהם ישנו את המודל שוב לאחר זמן מה. נקווה בשבילם שזה לא יהיה מאוחר מידי) היא שעבורי היא מהווה קו פרשת מים שאחריו אפסיק לקרוא באתר. מזמן רציתי לעשות זאת, אך העובדה שהאתר שם, במרחק הקלקה, הקשתה על המהלך. כעת שערי התשלום כבר יעצרו אותי. אני על הארץ אקרא בגארדיאן ובאקנומיסט.

 החלטתי להוסיף לבלוג על אירלנד מימד אקטואלי ולכן הכנסתי לשולי הבלוג עדכוני חדשות על אירלנד. טכנית, מדובר בעניין פשוט למדי: מוסיפים את התוסף של גוגל ניוז ובמילת החיפוש כותבים אירלנד ו-voilà, עדכוני חדשות שוטפים על אירלנד מופיעים בבלוג.

טוב, לא ממש שוטפים. בחנתי את החדשות שהופיעו שם. הידיעה הראשונה, כלומר החדשה ביותר, הופיעה לפני שישה ימים ב-NRG, הגרסה האינטרנטית של מעריב (או מה שנשאר ממנו). קראתי את הכתבה עם הכותרת המבטיחה "כך הפכה אירלנד לאחת המדינות העוינות את ישראל" מאת שרה ליבוביץ'-דר.

התמונה של אירלנד המצטיירת מהכתבה כה מעוותת שקשה להחליט היכן להתחיל את התגובה. נראה לי שאדבוק בסדר ההופעה בכתבה ולא אנסה לערוך סיכום תמתי, שכן בטקסט תמה אחת - הצגת אירלנד כמקום אפל.

הראיון בפתיחת הכתבה עם פאט ברין (Pat Breen), ציר ב-Dail (הפרלמנט האירי) מ-Fine Gael, מפלגת השלטון שהיא מפלגת ימין-מרכז מתון (כרגע בקואליציה עם הלייבור, מפלגת העבודה האירית) בו הכתבת מצוטטת כמי ששאלה את הפרלמטר האירי "אולי אתם אנטישמים, ולכן תמתחו ביקורת על כל מה שישראל תעשה?". הוא כמובן דוחה את זה על הסף (ועם יד על הלב, הוא בטח תהה מאיזה כוכב היא הגיעה).

החלק השני, תחת הכותרת המבטיחה "תיעוב אינהרנטי" מספר כיצד הפכה אירלנד למקום מפחיד הנוטף שנאה כלפי ישראל ויהודים, שני מונחים שכידוע קיימת ביניהם הלימה מלאה.

חמישית מהאירים לא היו רוצים שישראלים יהיו אזרחי אירלנד (מה שאומר ש-80% מתושבי אירלנד מברכים התאזרחות של ישראלים, אבל לכך הכתבה לא מכווינה), 11% לא רוצים אף יהודי כאזרח (ושוב, 89% מקבלים בברכה יהודים כאזרחים שווים במדינתם), וכ-46% מבני ה-18 עד 25 לא היו רוצים יהודים במשפחתם (זה המקום לציין שעל פי הכתבה הסקר נערך על ידי כומר קתולי. כלומר קיים הקשר דתי וסביר להניח שמבין ה-46% אחוזים הללו, הרוב המכריע לא היה מתנגד ליהודי שהתנער מיהדותו במשפחה שלהם. זאת ועוד, ליותר ממחצית הנשאלים אין התנגדות ליהודי במשפחתם, אחוז גבוה בהרבה מהנתון המקביל על משפחות יהודיות טהורות בישראל שיקבלו בשמחה מי שאינם יהודים למשפחתם. תשאלו את הרב ב"כיפה" או ב"מקו" או שתריצו בעצמכם חיפוש על "להתחתן עם גוי" ותראו מה הלך הרוח של דוברי העברית).

בהמשך הכתבה מראיינת ליבוביץ'-דר את מוריס כהן, ראש הקהילה היהודית באירלנד. "בוודאי לא קל לחיות כיהודי באירלנד בימים אלה?" היא שואלת ומציגה את הכיוון אליו מנשבת הכתבתה. גם מוריס לא ממש מבין מה היא רוצה מחייו. הוא לא מאושר מביקורת שנשמעת כלפי ישראל ועל פי רוב מגיעה מהשוליים, אך מדגיש שאנטישמיות לא קיימת באירלנד.

הכתבה ממשיכה עם עוד מספר דוגמאות של מקרים המעידים על מורת רוח שמספר קבוצות ואינדיבידואלים מביעים על מדיניות ישראל בשטחים שכבשה לפני 45 שנה והפיכתם לקול היחיד הנשמע מאירלנד. לא אכנס כאן לכל הדוגמאות, משום שנדמה לי שהתמונה העולה מהכתבה ברורה. אירלנד היא מדינה שהפכה לעוד מעוז אנטי-ישראלי ואנטישמי, כך סתם, אולי בשל התמימות של האירים הפתיים המזהים את מאבקם הנושן בבריטים עם המאבק הפלסטיני בישראל, אולי בשל האנטישמיות הקתולית הזורמת בדמם וכנראה בשל השילוב של השניים. הרי מה למדיניות ישראל עם הפגנות כנגד מדיניות ישראל?

אני מניח שמה שאני חושב על הכתבה ומה שהיא מציגה וכן העיתון בו פורסמה ומי שהנפיקה תחת ידייה כתבה כזו ברור מהאופן בו סיכמתי את הטקסט וסתרתי את הטענות שבו. אבל בכל זאת, אולי שווה לרשום פה כמה מילים על אירלנד. בכל זאת, אני גר פה מעל ארבע שנים והתפלאתי לקרוא על המדינה שתוארה בכתבה, שכן עושה רושם שזו לא אותה אירלנד בה אני חי.

אירים הם אנשים חביבים, חביבים מאוד. החביבות הזו מדבקת, אם להודות על האמת, אם כי אני עדיין מנסה להישאר נאמן למקור הזועף שבי.

בכל חברה קיימת גזענות, על פי רוב היא בשוליים ונשמעת מפי אלו שהגורל התאכזר אליהם. על פי התרשמותי הסובייקטיבית, השוליים הללו רחבים בישראל וקיימת זליגה ליתר שכבות האוכלוסיה, בעוד באירלנד מדובר בשכבה דקיקה למדי של שונאי זרים (בריטים לחוד, אם כי גם זה יותר סוג של קוריוז, משהו שאומרים לפני שעוברים לאנגליה. ילידי בריטיניה הם המיעוט הגדול ביותר באירלנד וההיסטוריה המשותפת כמו גם קשרי הדם פשוט הופכים את ההבדלה בין אירים לבריטים לעניין מלאכותי למדי).

אף אחד מחברי האיריים לא גרם לי לחוש ששוררת באירלנד אנטישמיות או שלא מקבלים אותי משום שאני זר או במקור מישראל. נהפוכו, ברוב המקרים הם התפלאו שאני לא מחזיק בדרכון אירי ותמיד קיבלו אותי כשווה בין שווים. כמובן, כאשר ישראל שדדה דרכונים איריים מבעליהם החוקיים כד לחסל את מחמוד אל-מבחוח, עמית לעבודה דרש את הפספורט שלו בחזרה ונשמעו עוד כמה בדיחות כאלה, שבאו בעיקר כי העניין התפרסם בתקשורת וחשבו שאמצא את זה משעשע.

באופן טבעי, לא כל אירי שפגשתי הפך לחברי הטוב עלי אדמות. חלק מהאנשים שהכרתי נותרו אנשים של היי וביי. אלו תחומי עניין שונים וכימיה בין בני אדם שעובדת בדרכים מסתוריות שהביאו לכך שהקשר ביני לבין אירים רבים לא הבשיל לכדי חברות, לא המקור האתני, דתי או לאומי שלי. התלונה המרכזית ששמעתי מאירים, כמו גם מזרים הגרים פה, ומידי פעם שוחחו עם לקוחות מישראל היא שהם מוצאים לקוחות ישראלים כלקוחות המעצבנים ביותר (בשורה אחת עם לקוחות מעוד מספר מדינות, אך לא ניכס לזה כאן). היכרותם עם ישראלים מסתכמת בהיכרות עם אנשים שלא מברכים לשלום, מתקשים להסביר את עצמם, לא מוקירים תודה, באים בדרישות חצופות ומנסים לרמות את נותן השירות. נשמע מוכר? וכשמדברים עברית במילים אנגליות זה נשמע רע אף יותר.

שמעתי כמובן דעות אחרות על אירים מפי ישראלים. הנה למשל בקטע הזה. אני לא מכיר את הכותב באופן אישי (אם כי חברתו למדה איתי בתיכון), אך אני כן מכיר את החברה הבינלאומית בה הוא עובד. וזה מה שהוא כותב:

"אל תצפה לעשות חברים מקומיים כ"כ מהר, רוב החברים הם ישראלים או זרים אחרים. האירים לא בדיוק ממהרים להתחבר עם זרים, בעיקר אם הזרים האלה מגיעים מישראל".

כמדומני זה נובע יותר מחוסר הרצון של הכותב להתנתק מנטאלית מישראל או ליתר דיוק להיפתח למנטאליות האירית ואולי אף יותר בשל העובדה שבמקום העבודה שלו אירים הם מיעוט קטן ביחס לשאר העובדים. אם אתה עובד עם זרים, מתחבר רק עם זרים ובאופן כללי מחשבותייך במקום אחר, אל תתפלא שהמקומיים לא נופלים שדודים לרגלייך. לאירים שאני פגשתי היו חברים משלל מקומות, כן, אפילו מישראל.

כמובן, אין מדובר רק במישור הבין-אישי. גם ברמה הלאומיות או המדינתית, מצחיק לשמוע ביקורת על אנטי ישראליות באירלנד, שלא לומר אנטישמיות. למשל הנשיא מייקל די היגינס, בחור חביב שבכתבה ב-NRG מתואר כעוכר ישראל. הוא דווקא ביקר לא מזמן בבית הכנסת המקומי בדרום דבלין, אבל אם הכתבת מתארת את מי שעומד בראש הפירמידה כאיש רע, למה לקלקל לה? באופן עקרוני המדיניות של אירלנד, מדינה ניטראלית היא לא אנטי ישראלית, אלא פרו-הומאנית. אמת, בכירים באירלנד התנגדו למצור הישראלי על עזה. אך לאורך הדרך, ברור שהבעיה היא המדיניות הישראלית הספציפית - פגיעה באוכלוסיה - לא אנטי-ישראליות ובטח לא אנטישמיות. צריך להיות עיוור או קורא מעריב כדי לא לראות את זה.

אך כמובן, ניתוח המדיניות האירית בשנים האחרונות יגזול ממני זמן יקר שלמרבה הצער אין לי. הרי רק רציתי לכתוב על שיקולי העריכה באי האיזמרגד.

כתבה נוספת שעלתה בגוגל ניוז, השנייה בסדר כרונולוגי, היא מ-Ynet, מהדורת האינטרנט של ידיעות אחרונות. כותרתה: "אירלנד: ביקשה לעבור הפלה, נדחתה ומתה". בניגוד להזיות בכתבה במעריב, הסיפור העצוב בכתבה הזו נכון. אך גם הכתבה הזו, כפי שאתם מנחשים מהכותרת, היא בהקשר שלילי למדי.

מדובר בסיפר טראגי שהתרחש במערב אירלנד לא מזמן. צעירה הרה בת 31 מצאה את מותה לאחר סיבוכים בהריון כאשר הרופאים סירבו לבצע בה הפלה, שכן לעובר עוד היה דופק.

אין מדובר כאן בעבודה עיתונאית משובחת, אלא בתרגום של סיפור שהתפרסם בהרחבה בעיתונות הבינלאומית. ב-Ynet מספרים שתרגמו את הסיפור שהופיע באייריש טיימס, אם כי צילום המסך שהביאו מראה ששאבו את הסיפור מהביביסי. אחרי הכל הרבה יותר קל להסתמך על תקשורת זרה הגלויה לכל מאשר לשלוח כתב למקומות אקזוטיים כמו אירלנד. יקר שם.

תפקידו של הופעת הסיפור בעיתון הישראלי, מעבר הסיפור האנושי העצוב שאמור לרגש את הקורא והקוריוז המקברי (הנפטרת הייתה הודית והינדית בדתה ומצאה את מותה באירלנד בשל חקיקה נגד הפלות המושפעת מהדת הקתולית) היא ללמד את הקוראים שאמנם לא הכל בישראל שפיר (no pun intended), אך גם באירופה הנאורה דת חשוכה שולטת ואף הורגת קורבנות תמימים.

אין בעיה גדולה בהבאת הסיפור ואף לא במסגור שהוצג. הבעיה היא שזה פחות או יותר המידע היחיד שהקוראים יקבלו על אירלנד (ואולי על מותו של הנמר הקלטי ויתר הצרות הכלכליות שפקדו את אירלנד) והסיכוי שהקורא יקבל מידע על האופן בו יתפתח הסיפור הוא אפסי. הדיון הציבורי שמתקיים באירלנד בנוגע להפלות יישאר נסתר מהקוראים של Ynet. מה הסיכוי שהקורא יגיע לאתר של האייריש טיימס ויחפש עוד מידע בנושא?

אני לא יודע אם הפלות באירלנד תהפוכנה חוקיות בשל מותה המצער של סאביטה או רק ישונו מספר נוהלים על מנת למנוע הישנות מקרים שכאלו בהם אישה הרה הנמצאת בסיכון נפטרת כתוצאה מפרשנות מחמירה של החוק (המצב החוקי באירלנד הוא שהפלה מותרת רק כאשר קיימת סכנה לחיי [בניגוד לבריאות] האישה והפלה היא הפסקת הריון כאשר לעובר יש דופק). בימים אלו מתנהלת חקירה של המקרה ויתכן שדברים ישתנו (או שלא. גם זה קורה. אירלנד היא לא מדינה מושלמת).

אך בניגוד לישראל, אירלנד צועדת קדימה ביחסי דת ומדינה. 90% מבתי הספר עדיין מנוהלים על ידי הכנסייה, אך גוברים הקולות להיפרד מהכנסייה לשלום, לפחות מאותו ממסד רקוב ששתק לנוכח ניצול מיני של ילדים ואף השתיק את הנושא. נישואים חד מיניים עוברים לגליזציה בימים אלו ורבות הן הרשויות המקומיות שכבר מאשרות אותם (וכן, שני בני הזוג, בנות הזוג או בן ובת הזוג יכולים להיות בני דתות שונות, אבל ספק אם ישראל תקדם רעיון פרוגרסיבי שכזה). בכלל, הקבוצה הדתית השנייה בגודלה באירלנד, אחרי כ-84% מהאנשים המזדהים כקתולים באירלנד הם... חסרי הדת. סביר להניח שהמספרים היו גדולים יותר לטובת חסרי הדת אם קתולי לא היה מילה נרדפת ל"לא אנגליקני" או "לא בריטי".

לשון אחר, אמנם בעיתון הישראלי רוצים להביא את הקוראים לכדי קתרזיס, תחושת מירוק על כך שהדת הנוראה הורגת שם, באירלנד ולא כאן, בישראל השלווה. אך הקורבן בטרגדיה הזו הוא קהל הקוראים הישראלי, זה שסובל יותר מחדירת דת פולשנית לחייו.

כפי שהבנתם כבר, חדשות החוץ בעיתונות הישראלית, יותר משהן באות ללמד את הקורא על העולם, הן באות ללמד אותו כמה טוב לו בבית. וכך, קורה בעוד ידיעה ב-NRG מסופר על פיגוע בצפון אירלנד, כי הרי בישראל הכל דבש ואין עוקץ. וכשהחדשות לא עוסקות באנטישמיות נוראה או זוועות, מדובר בחדשות ספורט.

מי שירצה ללמוד על אירלנד מעיתונים בישראל יקבל תמונה מעוותת המתבססת על סלקציה של חדשות רעות בלבד במקרה הטוב וניתוח מגמתי ושקרי במקרה האחר. כמובן, אין מדובר בתופעה ייחודית לאירלנד. רוב החדשות שתקראו מכל מקום הן רעות. את מי מעניינות ידיעות על רבבות תינוקות שנולדים בריאים? את מי מעניין שלרוב האנשים בעולם לא ממש איכפת מישראל?

אלו הם פני הדברים כאמור. מי שמודע לכך יופי. מי שלא, מוזמן לפקוח את עיניו או לחילופין להמשיך לחיות בפרנויה. אני את החדשות על אירלנד הסרתי מהבלוג, שכן מטרת הבלוג היא לספר על דברים שקורים באירלנד ומה אפשר לעשות כאן (בדגש על טיולים). אין טעם לזרוע פאניקה לא מבוססת ולהפנות לצהובונים. להם ממילא יש יותר קוראים. הניסוי היה מעניין.

כיצד הופכות חדשות אמריקניות למעניינות

מחר, כמידי יום שלישי שלאחר יום שני הראשון בחודש נובמבר אחת לארבע שנים, תתקיימנה בחירות לנשיאות ארה"ב (ועוד שלל תפקידים נבחרים, מהסנאט ובית הנבחרים ועד רמת פקידים מקומיים). בכך תסתיים לה המולה שנמשכה חודשים, למעשה למעלה משנה, במהלכה במין טקס עתיק שרובו ידוע מראש הוצגו ונבחרו מועמדים, נשמעו פרשנויות, נערכו סקרים, ניתנו תחזיות ונעשו אינספור ספקולציות שכל מטרתן לנבא כיצד יבחרו כמה עשרות מיליונים (מעל 200 מיליון בעלי זכות בחירה) את נשיאם הבא, מי יהיה ומה תהיה דמותו.

האם יהיה זה ברק אובמה, הנשיא השחור הראשון מהמפלגה הדמוקרטית שמכהן מזה כארבע שנים או שמא יהיה זה מיט רומני, המושל הרפובליקני של מסצ'וסטס, מדינה שכפי הנראה לעולם לא אלמד לאיית את שמה נכון.

קרנבל הבחירות הזה מאוס למדי. אין לי בעיה עם המיליארדים שנשפכים על הקמפיינים, הניתוחים, הפרשנויות והסקרים. אמנם עודף מידע עלול לסנוור את אלו לגביהם הוא מופנה, אבל בגדול עדיף שיתנהל דיון פורה מאשר בחירות שתתנהלנה בחשאי או לא תתקיימנה כלל.

הבעיה שלי היא שאני נאלץ לשמוע על כך השכם וערב. לא משנה איזה אתר חדשות פתחתי בחודשים האחרונים, תמיד הגעתי לידיעות על הבחירות באופן הולך וגובר ככל שמתקרבות הבחירות. יתכן וזה היה רלוונטי עבורי אם הייתי חי בארצות הברית של אמריקה. אבל אני לא. אינני אזרח אמריקני. אין בכוונתי לרכוש אזרחות אמריקנית, לפחות כך נדמה לי בשלב זה של חיי. מעולם לא ביקרתי באמריקה (יתכן ואבקר בעתיד, יתכן וכף רגלי לעולם לא תדרוך שם). על אחת כמה וכמה מעולם לא גרתי שם.

יבואו ויטענו שהואיל ומדובר בבחירות למנהיג המעצמה הגדולה בעולם או מה שכונה בעבר מנהיג העולם החופשי, דמותו של מי שייבחר חשובה ותשפיע על גורלי. משבר פיננסי בארה"ב בהחלט נותן אותותיו היכן שאני גר למשל. מלחמה שתוביל ארה"ב עשויה בעקיפין להשפיע עלי ובמישרין על אנשים שאני מכיר. ארה"ב כה גדולה וחזקה, גם אם באופן יחסי היא נחלשת, שאין דבר חשוב יותר עבורי מהבחירות לארה"ב או למצער הבחירות בהחלט ראויות להבלטה שהן מקבלות בתקשורת בעולם, לא רק זו האמריקנית.

אינני חולק על ההשפעה שיש לארה"ב. וגם הנשיא, על אף שכוחו מוגבל, בין אם בשל אילוצים פנימיים (מאבק עם קונגרס לעומתי למשל) ובין אם בשל אילוצים חיצוניים (באו"ם חברות עוד 192 מדינות נכון לשעת כתיבת שורות אלו. במועצת הביטחון של האו"ם 14 חברות נוספות, מתוכן 4 קבועות עם זכויות וטו), בהחלט יכול להשפיע על המדיניות האמריקנית, בין אם בסגנון (ראו אובמה לעומת בוש) ובין אם בשינוי סדרי עדיפות (ראו אובמה לעומת בוש) ובכך להשפיע על דברים שנוגעים בי.

הנקודה היא שלי אין יכולת להשפיע על כך. כפי שכבר כתבתי, אינני אזרח או תושב אמריקני, אינני יכול לבחור את הנשיא ולפיכך אין לי עניין במיליוני אם לא מיליארדי מילים שנשפכו ונזרקו לעברי. בהחלט יש לי עניין לדעת מי ייבחר לנשיאות, אבל אסתפק בכתבה אחת המסכמת את הקמפיין בקצרה ומעט לאחר הבחירות אשמח לשמוע על התוצאות, בדומה לבחירות לנשיאות או לבית הנבחרים של מדינות רבות אחרות. למען האמת, על רוב החומר שהיה זמין על הבחירות בארה"ב דילגתי וקראתי רק מספר זעום של מאמרים על הבחירות באקונומיסט. לא טרחתי לקרוא כל דבר שטות על מי ניצח בעימותים וכיצד התנהלו הבחירות. את כל מערכת הבחירות אפשר לסכם בדקה וחצי, כפי שעושה הסרטון הזה.

ההבדל המרכזי בין בחירות בארה"ב לבחירות בכל מקום אחר נעוץ כמדומני בתקשורת האמריקנית. ראו למשל את מקרה הסופה האחרונה, הוריקן סנדי. אסונות טבע, גם כאלו בקנה מידה נרחב יותר, פוגעים באזורים אלו ואחרים של כדור הארץ כל הזמן. על פי רוב באזורים פחות מבוססים, הן משום ששם רוב אוכלוסיית כדור הארץ חיה והן משום שחלקם ממוקמים באזורים המועדים לפורענות (וכן, ניו זילנד, יפן ומערב ארה"ב נמצאים באזורים אקטיביים למדי מבחינה סייסמית וכו', אבל רבים הם האזורים הפגיעים בהם חיים עניים).

במקרה של סנדי, גם מי שלא חי בחוף המזרחי של ארה"ב יכול היה לשמוע ללא הרף דיווחים על מהלך הסופה, הנזקים הצפויים ואלו שכבר נגרמו, ההיערכויות בארה"ב וכך הלאה. שלא יובן לא נכון, לבי בהחלט עם הקורבנות ואי הנוחות שנגרמה לכה רבים. יש לי אמפטיה כלפי כל בני האדם באשר הם. פעם אני נמצא בחיפה המופגזת בטילים או בדבלין ללא אספקת מים בשל צניחה בטמפרטורות ויש מי שחושבים עליי, ובפעם אחרת אחרים הם נפגעי הוריקן ואני חושב עליהם. וכאשר מתבקש, בהחלט יש לסייע פיזית, לא רק לחוש צער שלא עוזר לאיש. אך הסופה שפגעה בארה"ב היא רק אחד ממאות אסונות שרובם מדווחים ביובש, אם בכלל. אפילו בסופה האחרונה, על פי ויקיפדיה, 113 אמריקנים נספו באסון, אך גם 54 מתושבי האיטי, 11 מתושבי קובה ותושביהן של עוד מספר מדינות מצאו את מותם כתוצאה מאותה סערה שתוארה כבעיה אמריקנית בעיקרה.

ובתיאור סופות כמו בתיאור בחירות, יש בדיווח החדשותי עניין של ממש למי שגר באזור. חייהם של מאות אם לא אלפי אנשים ניצלו משום שיכלו להתכונן לסופה. למי שיש קרובים באזור, אני מניח שאלפי ניתוחים, תמונות וסרטונים לא עזרו לדעת מה עלה בגורלם כפי ששיחת טלפון אחת יכלה לעשות. ולכן, בדומה לבחירות, דיווח על הסופה הוא בהחלט חיוני, אך הבעיה היא בהכוונת הדיווח לקהל מטרה שאינו בארה"ב.

ומדוע זה קורה? התקשורת האמריקנית זמינה. מדובר בתעשייה מקצועית עם אלפי בעלי מקצוע שתפקידם לדווח מה קורה. כאשר זה מתרחש בחצר האחורית שלהם, מדובר באירוע זמין מבחינתם. לכן במקום לשלוח כתב או שניים לאזור מוכה אסון בפינה נידחת של העולם, כל המערכת היא באזור בו מתרחשות החדשות. וכך בבחירות, הקלות של השגת החדשות היא נדבך מרכזי בעובדה שהן שם. מועדי אסיפות בחירות ומסיבות עיתונאים מתפרסמים מראש והעיתונאים מוזמנים. המועמדים דואגים להרעיף חומר על הכתבים. מדובר בנושא שקרוב ללבם של כותבי החדשות האמריקנים. המסרים פשוטים ונועדו לצריכת הקהל הרחב. אין צורך לשלוח כתבים לעשות עבודת תחקיר, אלא פשוט לפרסם קומוניקטים.

לכן, בין אם מדובר באסונות טבע המתרחשים בארה"ב, בלב לבה של אמריקה - ניו יורק, וסביבתה ובין אם מדובר במערכת בחירות, הקלות שבדיווח מובילה לכך שיש הרבה ממנו. אם אתה בארה"ב זה אף עשוי להיות שימושי.

למרבה הצער, מערכות חדשות מחד ובלוגרים מאידך, נוטים לכתוב על המוכר והזמין. הסכמים שונים לשיתוף תוכן והזמינות של מידע על ארה"ב מובילים לכך שגם מי שהמידע לא קריטי עבורו, קרי רוב תושבי העולם, נאלץ לקרוא על ארה"ב. לא משום שזה חשוב. לא משום שיש לכך השפעה ישירה על חייו. לא מפני שאין דברים חשובים יותר לדעת. אלא משום שזה שם! משום שזה נוח לעיבוד עבור אמצעי תקשורת שמטרתם היא לספק מידע מורכב בכמה שפחות מאמץ.

השפעת הבוחר

כמדומני דשתי יותר מידי בתקשורת האמריקנית והשפעתה על תקשורת בניכר ובכך נפלתי לבור ממנו התרעתי. רבים מדברים וכותבים על אמריקה, לא בשל העניין אלא בשל הקלות והזמינות שבדבר והנה אני כותב על אמריקה בדיוק מאותן סיבות. הרי יכולתי להתעלם מכך ולא לכתוב כלל. אך הייתה נקודה שאליה רציתי להתייחס הקשורה לבחירות מחר, שנראתה לי מעניינת והייתה שווה את כתיבת הקטע, גם אם השקעתי יותר משהכתוונתי בתלונה על האמריקניזציה של התקשורת בעולם, כלומר לא הפיכתה לבעלת סגנון אמריקני (וגם מזה לא חסר), אלא מדווחת על אמריקה גם לאלו שזה לא אמור לעניין אותם.

עם כל הרעש וההמולה על הבחירות, על כך שבעלי זכות הבחירה הם אלו שמשפיעים, יש נטייה לשכוח (או לא להכיר) את שיטת הבחירות האמריקנית. קיימת הבעייתיות בבחירת חבר האלקטורלים (Electoral College) שלמעשה אומרת שהאזרחים האמריקנים לא הולכים לבחור נשיא אלא לבחור אדם שמבטיח להצביע עבור הנשיא. על אף שזה נדיר, הוא או היא רשאי/ת להפר את ההבטחה, לפחות במדינות שלא הסדירו אחרת.

אבל הבה נניח שפיהם ולבם של האלקטורים שווים והם מקיימים הבטחות. והבה נתעלם גם כן מהבדלים מינוריים במספר הבוחרים הדרושים עבור כל אלקטור שאומרים שלכאורה קולם של תושבי אזורים דלילי אוכלוסין על פי רוב שווה מעט יותר מאלו שגרים באזורים צפופים.

ברוב רובן של המדינות, 48 מתוך 50 (כולן למעט נברסקה ומיין), המועמד שזוכה ברוב הקולות זוכה בכל האלקטורים. הווה אומר, אם אתה רפובליקאי במדינה דמוקרטית או דמוקרט במדינה רפובליקאית, יתכן ומדינתך לעולם לא תצביע עבור נשיא שבחרת. יש מדינות שצביונן פחות ברור, הן מכונות מדינות מתנדנדות (לא בטוח לגבי התרגום לעברית, באנגלית זה Swing States).

מה שזה אומר בסופו של יום, עם כל הרעש וההמולה על מערכת הבחירות האמריקנית, לבוחר היחיד אין השפעה. לא זאת בלבד שיתכן מצב בו הנשיא שנבחר הוא לא בהכרח זה שקיבל את מירב הקולות (ע"ע ג'ורג' בוש הבן ב-2000). זה אומר שגם אם אתה אזרח אמריקני בעל זכות הצבעה, לא משנה מה תשים בקלפי, לא תשנה דבר. יש שיגידו שזה נכון רק למי שמגיע ממדינות בעלות צביון ברור, אדומות או כחולות. אך גם במדינות מתנדנדות, אם במקרה בחרת בלוזר, איש לא יספור אותך.

לאחר קטע ארוך למדי, אנסה לסכם את אשר על לבי. נמאס לי לקרוא על בחירות בארה"ב משום שיותר משלהן אין השפעה עלי, לי אין השפעה עליהן. וגם לאלו שיש להם השפעה תיאורטית, קולם נאלם ונעלם, אלא אם יצליחו להניע מאות ואלפים (פריווילגיה השמור בימינו למי שיש באפשרותם להוציא מיליונים ומיליארדים על אמצעי תעמולה). יכולתי להרחיב על כך עוד, אך נראה לי שכעת זה ברור.

מאחורי מסכות חגיגת הדמוקרטיה האמריקנית קיימת מערכת שלאזרח בה, לפחות ברמה הפדרלית בכלל ובחירת הנשיא בפרט אין השפעה. המערכת מנציחה את צורתה. יש כמובן יתרון ביציבות המשטר (גם אם זה עשוי להוביל לצוק פיסקלי לעיתים). אבל בגדול, אין הבדל גדול בין הבחירות המתקיימות בארה"ב בימים אלו לבין חילופי גברי שגם הם בדיוק מתרחשים במפלגה הקומוניסטית ברפובליקה העממית של סין.

דגל אמריקה תלוי במהופך על מלון בדבלין