שאלתי את שירות המפות המהולל של גוגל כיצד להגיע מחיפה בישראל לפטרה שבירדן. רציתי לדעת כמה זמן לוקח הטיול ובאיזה מעבר מומלץ לחצות לירדן. לא ציפיתי לתשובה היחידה שגוגל נתן לי....
מסתבר שכדי להגיע לפטרה קודם כל רצוי לעלות צפונה ללבנון, לשבור מזרחה לכיוון דמשק בין צור לצידון. הפסקת חומוס וצפייה בהוצאות להורג של דאעש בסוריה ויורדים בכביש לרבת עמון, מתישהו חוצים את הגבול לירדן וממשיכים ישר עד לפטרה. כמה קל. כמה פשוט. הם אפילו מזהירים שיש מספר כבישי אגרה בדרך, אך אל חשש, זה לא כביש 6 אז לא לדאוג ואפילו לא נוסעים בשטחים... אין בעיות לחצות גבולות שסגורים לקהל הרחב מזה עשרות שנים. אין מצב איבה, אין מתיחות, אין מלחמות אזרחים פרועות שמשתוללות. הכל הגיוני ופשוט.
אם זו לא הייתה מפה של המזרח התיכון, הייתי משוכנע שזה חלום באסמפמיא.
אלעד
אגב, לפי Here, זה לוקח בין 5 ל-6 (לא כולל עצירה במעבר הגבול). שלושת המסלולים המוצעים אפילו נראים הגיוניים.
כה רבות נכתב על אולימפיאדת החורף היקרה בהיסטוריה שלא אוסיף. רק אזכיר את הקטע הנושן של סיינפלד על ה-Luge (סוג של מזחלת), הספורט היחיד בו אין הבדל בין מתחרה שמעוניין להשתתף למשתתף בעל כורחו...
אז כאמור ביטאון השמאל הישראלי סגר שעריו לקוראים שלא מוכנים לשלם והרים את חומת התשלום. כפי שכתבתי, זה הזמן להיפרד מ"הארץ" לשלום.
הקוראים הוותיקים ודאי זוכרים שעוד באמצע העשור הקודם המלצתי על "קול דויד", אתר חדשות בעברית המובא לכם על ידי הרדיו האיראני. כאתר חדשות דינאמי ופעיל המתעדכן ומשתדרג, הקישור הוותיק לאתר הלך לעולמו. והנה גיליתי מחדש אתר האתר, משופץ, מראה מודרני ומעודכן, עם קורא RSS, מידע עדכני ובעצם כל החדשות שבאמת חשובות (וגם ספורט).
אז אם חיפשתם תחליף ראוי ל"הארץ", כתבות איכות, מובאות מדברי המנהיג (אייתאללה סייד עלי ח'מיאני) וכולי וכולי, הנה לכם אתר חדשות בעברית. אם ראיתם ב"הארץ" עיתון שמאל עוכר ישראל, ודאי לא תבחינו בהבדל.
אני חובב הומור בריטי. על פי רוב הוא שנון. הנה שתי דוגמאות לתמונות אנגליות שדגתי במקרה אתמול והעלו חיוך על פניי.
כדי ליהנות מהראשונה, אין צורך להתמצא בגיאוגרפיה של לונדון או אנגליה. די בהיכרות שטחית עם שמות המקומות באנגליה...
התמונה השנייה, עוסקת יותר באקטואליה ופחות בגיאוגרפיה. בתמונה ניתן לראות את הדוכסית מקיימברידג', הידועה גם בשמה מלפני הנישואין, קייט מידלטון.
אני מניח שאין צורך להציג את תמונותיה בחזה חשוף שפורסמו לאחרונה במגזין צרפתי ונפוצו ברחבי הגלובוס.
אני מתנגד כמובן לפרסום. אין לי בעיה עקרונית עם תמונות עירום, אבל כאשר הדבר נעשה ללא הסכמת המצולם או המצולמת, יש בזה משהו מכוער ופסול.
זה גם מעלה את השאלה מה מידת ההסכמה של אנשים (ונשים בפרט) לתמונות חושפניות שלהם המתפרסמות ברבים. במקרים רבים לא קיימת הסכמה של המצולם.
המשתמע מכך, שגם אם אין לי בעיה עקרונית עם תמונות עירום, בפועל יש לי בעיה עם מגזינים, אתרי אינטרנט ואנשים פרטיים שמפרסמים תמונות פוגעניות של אחרים ללא רשותם או ברשות שהושגה במרמה (למשל, ניצול המצולם שמצבו הכלכלי רע, נמצא תחת מרות המבקש, נמצא תחת השפעת סמים או אלכוהול, סובל מחסכים נפשיים וכדומה).
אחרי ההבהרה הזו, נשוב לתמונה. אני לא בטוח אם עורך הפוטושופ התכוון לכך, אך הוא העלה נקודה מעניינת. לא רחוק היום בו יש סיכוי לא רע שקייט תהיה מלכת אנגליה. גם אם המונרך שדיוקנו יוטבע על כסף בפועל יהיה בעלה, הנסיך וויליאם, מעמדה יהיה דומה לזה של המלכה שתמונתה מודפסת במיליוני עותקים.
שטרות, בולים ויתר סמלי הממלכה מציגים תמונה רצינית של ריבון שכוחו הואצל מכוח ריבון עולם. תמונתה של קייט בדדיים חשופים, מזכירה כי גם אם המלכה אליזבת' השנייה באה בימים ולרובנו ככולנו נדמה שהייתה שם מאז ומעולם, בסופו של דבר, האצולה היא חבורת אנשים כמוני וכמוך. חלקם טובים, אחרים פחות טובים. וגם הם יכולים ליפול קורבן לניצול וכוונות זדון של הרוצים ברעתם. אין צורך להרחיק לצ'ארלס הראשון שקיפד ראשו, זה קורה כל הזמן.
לכן, באופן כללי אני לא חושב שדיוקנות אנשים צריכים להיות מוטבעים, לפחות לא דיקונות של אנשים שעודם בחיים. הטבע כה עשיר, אז מדוע להתמקד רק במין אחד, לא יפה במיוחד, שבמקרה יצר את הכסף.
הערה נוספת לגבי פרשת הפפרצי ותמונות העירום של קייט מידלטון. אין לה על מה להתרעם. בניגוד לבנים שנולדו למשפחה המלכותית, היא ידעה מראש לאיזו מיטה חולה היא נכנסת, מה ההטבות של היות אדם חלק מהמשפחה המלכותית ואלו חסרונות יש לכך. היא בחרה בכך. היא לא בת המשפחה המלכותית הראשונה להיות מוטרדת על ידי הצהובונים וכפי הנראה גם לא האחרונה. זה חלק מהביקורת הטבעית על השלטון. אמנם החדירה לפרטיות המשפחה המלכותית מספקת את יצר המציצנות של ההמונים (והרי איזה מציץ לא ירצה להציץ על ציצי?), אך היא מציגה בפומבי מה עושים בני המלכות בכסף שהציבור משלם ואיך מתנהגים מי שאמורים לייצג אותו.
כאמור, בניגוד לבני המלוכה שנולדו לעסק המשפחתי, קייט בחרה לא להתנגד לחיזורי הנסיך. מהבחינה הזו, תמונות העירום של הנסיך הארי, מתהולל במסיבה בלאס וגאס, שפורסמו מספר שבועות קודם לפרסום תמונות העירום של קייט צריכות להרתיח יותר. הוא אמנם נהנה מהסטטוס והממון שהתואר מקנה לו. אבל הוא לא בחר בכך, אלא נולד לכך ובכך הוא קורבן גדול יותר של המציאות האכזרית. הוא כמובן יכול לפרוש מהעסק המשפחתי בכל רגע, אבל בכך לא רק יקריב חלק מההטבות שהייחוס המשפחתי מקנה, אלא ימית קלון על משפחתו. או כך לפחות הוא יכול לתרץ זאת לעצמו.
קייט לא נולדה לכך. היא בחרה לכך ולכן עליה להלין רק בפני עצמה. סיפורה מזכיר לי מעשה בחבר, הבה נקרא לו אוגי, בדומה לאוגר החביב של נילס הולגרסון. אוגי למד בשנתון מקביל לשלי. בתום לימודיו הוא החליט שהוא רוצה גם ללמוד לתעודת הוראה, מה שהוסיף לו עוד מספר שנים באוניברסיטה.
כאשר שוחחתי איתו על מניעיו להיות מורה, מקצוע כפוי טובה, והוא סיפר על הכוונות של משרד החינוך לשפר את מעמד המורה (רפורמת אופק חדש והצעות דומות שהועלו באותם ימים). הוא אמר שאמנם יהיו קשיים בהתחלה, אבל עם הזמן מצבו ישתפר, הוא ירוויח יותר וגם יזכה להוקרה, שכן מדינת ישראל רוצה לקדם אנשים טובים, אקדמאים מוכשרים, לתפקידי מפתח במערכת החינוך.
בפועל, אוגי התקשה להגיע לשכר המינימום החודשי, שבישראל הוא נמוך למדי. הוא בקושי מצא חלקיק משרה שגם היא הייתה דרך מרכז קהילתי ולא בית ספר מסודר. חלפו מספר שנים ולאחרונה אוגי, בדומה לנילס ואווזי הבר, היגר לאירופה, לכיוון לפלנד, היכן שהוא מקווה לזכות ליחס אנושי במעט יותר מהחברה בה הוא חי.
לקייט, כמו לאוגי, היו הפרטים הרלוונטיים למשמעות של תפקיד הנסיכה, כולל הרכילות המתלווה. אוגי ידע על החסרונות שקריירה של מי שבוחר במקצוע ההוראה. שניהם בחרו להתעלם מהקשיים ולראות את הזוהר שבתפקיד, נסיכה שכולם מעריצים ורוצים להיות כמוה, מורה דגול שתלמידיו רוצים להיות כמוהו כשיגדלו.
ומי שמשלה את עצמו ובוחר שלא להתמודד עם ההשלכות השליליות של בחירותיו, אל יתפלא שיכווה במוקדם או במאוחר.
אני בהחלט חש אמפתיה לקייט ואוגי, אך אני יודע שאני הייתי מקבל בחירה שונה.
אני קונה בוויטרוז כי...
ואם כבר עסקנו בבחירות אומללות וההשלכות שלהם, הנה סיפור נוסף. אם התמונות הנ"ל מציגות גאונות של יחיד, טוויטר אמור לייצג את חוכמת ההמון. וכך בדיוק קראתי במקרה בגרדיאן על רשת המרכולים וויטרוז (Waitrose) שהכריזו על תחרות טוויטר, כי היום מגניב לשתף את הגולשים.
הגולשים התבקשו להשלים את המשפט "אני קונה בוויטרוז כי..." ולהוסיף את ההאש טאג #WaitroseReasons. חלק מהמצייצים כתבו לעניין, לפחות בעיני יח"צני החברה. אולם אחרים לא ענו על משאלות הלב של החברה ושמו את רשת המרכולים היקרה ללעג ולקלס. והתוצאה משעשעת למדי.
קראתי חלק מהתגובות. השנינות הבריטית מוכיחה שהיא אינה מגיעה רק מלמעלה, מקומיקאים של הממסד, אלא היא נחלת ההמון גם כן.
מעניין שאנשי יחסי ציבור לא לומדים מטעויות של אחרים. הרי אין זה המקרה הראשון שחברה נכווית מלקחותיה שהפלא ופלא, לא מעריצים אותה. שיתוף גולשים הוא אמנם רצוי, אך אין להשאיר יד למקרה, אם ערך המותג חשוב למפרסם.
מצד שני, כבר נאמר כי כל פרסום הוא חיובי, כל עוד מאייתים את שמך נכון. אז אולי וויטרוז השיגו את שרצו אחרי הכל. פרסום.
מהומה רבה על לא דבר
נקנח בשלושה סרטונים מאחד הקומיקאים המוכשרים באי הבריטי שמגיע מוויילס. רוד גילברט (Rohd Gilbert) שמו.
מה שהופך את ההומור שלו למופלא, מעבר למבטא הוולשי שתמיד משעשע, הוא היכולת לקחת דבר טריוויאלי ובמשך דקות ארוכות לדבר עליו בצורה אבסורדית, אך בלשון רצינית. לקהל אין ברירה אלא לפצוח בצחוק.
בסרטון הראשון, אולי הקטע המפורסם ביותר שלו, הוא משוחח על המזוודה שאמנם לא הלכה לאיבוד בשלמותה, אך לא הגיעה במצב שציפה לו.
המזוודה של רוד גילברט:
בקטע השני, הוא מספר על מתנות חג מולד. במקרה שלו הוא קיבל מחברתו מברשת שיניים חשמלית.
מברשת השיניים של רוד גילברט:
ולסיום, גם מתפוח אדמה, רוד גילברט מצליח לעשות מטעמים ולא צ'יפס או פירה, אלא מהעובדה שמוכרים אותם באריזה עם שני תפוחי אדומה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
