לפני כשבוע גיליתי את דף הפליקר של לשכת העיתונות הממשלתית (של ישראל, אם כי הם לא מציינים זאת, גם לא באנגלית, כי הרי קיימת רק לשכת עיתונות ממשלתית אחת בעולם [Government Press Office, או בראשי התיבות GPO, שזה גם שמו של משרד הדואר הראשי בדבלין, אתר חשוב בהיסטוריה האירית ומרד הפסחא של 1916]). שמתי לב כי למרבה הצער הדף שלהם לא התעדכן מאז ינואר וכולי תקווה שהם רק יצאו להפסקה ולא סתם החליטו לזנוח את השימוש באתר.
הבטתי בתמונות מתקופת המנדט. יש רק מעטות מאלו בסט. אחת התמונות שסקרנה אותי במיוחד הייתה התמונה הבאה מחגיגות ל"ג בעומר בהר מירון, אפריל 1939. בהצטרפות מקרים, ל"ג בעומר נופל השבוע וחשבתי שיהיה מעניין לכתוב על התמונה כ-74 שנים לאחר שצולמה, בעידן בו ל"ג בעומר הוא בעיקר חג של גניבת קרשים מאתרי בנייה וזיהום האטמוספירה באמצעות רבבות מדורות הדולקות סימולטנית (גילוי נאות, לא חווית ל"ג בעומר ישראלי מזה שש שנים ואני כותב מנקודת הנחה שאם דברים השתנו, הם רק השתנו לרעה מאז ילדותי).
כפי שניתן להבחין, במרכז התמונה אוחז אדם חייכן בכאפייה בילד קטן הלבוש בלבן. סביבו אנשים בכובעי לבד, עושה רושם שחלקם לפחות מרכין ראש. מצד ימין פורץ לתמונה קלרינט עליו פזורות אצבעות. התמונה, בשחור לבן, אמנם הקפיאה רגע שחלף לפני כשלושה דורות, אך בהחלט אפשר לדמיין את התמונה בתמונה ואת פס הקול המתנגן. מוזיקת כליזמרים חגיגית מתנגנת ברקע. המונים מפזזים בהילולת רבי שמעון בר יוחאי. בהמולה הרבה שנוצרה (שוודאי לא השתוותה או אף התקרבה בהיקפה לאירוע ההמונים המתרחש בימינו באותו מקום, אך סביר להניח שהייתה אותנטית מהפסטיבל המטורלל אליו נוהרים רבבות באוטובוסים) שכן ערבי שגם כן הסתופף במקום אחז בבן של שכנו, אולי למשך דקות ארוכות ואול רק לצורך התמונה.
מתיחות דתית ודאי הייתה קיימת בפלשתינה ערב מלחמה העולם. המאורעות השונים של שנות העשרים והשלושים, הם הרי ודאי מה שתלמדו עליו בשיעור היסטוריה (לימודי היסטוריה תיכוניים, בדומה לקריאת חדשות, עוסקים בעיקר באירועים טראגיים כגון מלחמות ומבצעים צבאיים ונוהגים להצניע ולא לדווח על אירועים שלווים ויחסי שכנות טובה שהם הרוב המכריע על ציר הזמן). ואף על פי כן, התמונה הזו, של רגע סתמי אחד לפני זמן כה רב, לא נותנת לכך זכר. היא פותחת צוהר אל המורכבות של היחסים בין הקהילות בארץ ישראל המנדטורית.
היהודי המזוקן בצד שמאל של התמונה עבר לעולם האמת מזמן. גם הערבי בכאפייה כפי הנראה כבר איננו. העולל הקטן שעל כתפו, אם עודנו בחיים, נושק לגיל 80. מי יודע, אולי סיפר במרוצת השנים על החברות שנרקמה בין בני משפחתו לשכניו הערבים. שמעתי סיפורים מסוג זה מבעלה המנוח של סבתי. הוא נולדת בטבריה בעשור השני של המאה העשרים וחי רוב שנותיו בשכונת הדר שבחיפה. על אף שהיה וטרן של מלחמת העצמאות, תמיד התרשמתי מיחסי השכנות הטובה בינו לבין שכניו הערבים (הם כולם עשו רושם של חברים טובים ומעולם לא ייחסתי חשיבות לשפתם או לאומם). זאת בניגוד לאנשים שגדלו באותו מקום בדורות לאחר מכן, שהעובדה שרובם ראו ערבים בעיקר מבעד לכוונות רובים או באמצעות שידורי טלוויזיה המדברים על ארגוני טרור, הביאה לדה-הומניזציה ודמוניזציה של אנשים אשר רובם ככולם אדיבים וטובים.
במידה מסויימת אני מתגעגע לל"ג בעומר של 1939, גם אם הוא התרחש כארבעים ושתיים שנים בטרם נולדתי. כיסופים לתקופה שעבורי מעולם לא הייתה קיימת.
מה שמרתק בתמונה הוא לא איזה הישג ארכאולוגי מרשים של דיין, אלא דווקא הזחיחות בה יכול היה איש ציבור (גם אם היה מצביא דגול לעת וכושל לעת אחרת) ליטול אוצרות היסטוריים מרשות הכלל ולהחזיקם ברשותו. בדומה ללא מעט אנשים, דיין טשטש או בלבל את ההבחנה בין היחיד לבין הארגון (או המדינה במקרה שלו) ולכן, לא רק שלא ניסה להסתיר את גזל העתיקות שאסף (לעיתים באמצעות שימוש בכוחם של החיילים שסרו למרותו), אלא אף היה גאה בכך. אחרי הכל, מבחינתו הוא תרם להוכחת הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ ישראל.
אגב, לזכותו יש לציין את הכנות בדיבוריו על יחסי ישראל והפלסטינים, כפי שבאה לידי ביטוי בהספד שנשא על קברו של רועי רוטברג באפריל 1956. כמובן, דיין חיפש הצדקה לתקיפה בעזה וניסה לשכנע את מאזיניו שהיוזמה חייבת לבוא מצד ישראל. "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי" אמר. "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם".
מילים ברורות וחדות כאלו לא נשמעות עוד בימינו. הנרטיב שנבנה בעמל רב הוא של ערבים שמאז ומעולם שנאו את היהודים, כך סתם ללא סיבה של ממש זולת רשעותם האינהרנטית של הערבים ואולי קנאה בגניוס היהודי. דיין יכול היה לדבר על גזל אדמות מערבים שישבו במקום במשך דורות מבלי להצטדק, בדיוק באותו אופן בו יכול לקחת עתיקות ולעשות בהן כבשלו. הוא לא ראה בכך פסול. היה זה רק "גורלנו" ו"יעוד דורנו במלוא אכזריותו".
מה לא הייתי נותן כדי לשמוע את הציוץ הראשון, הקול שהשמיעה הציפור הראשונה שהתהלכה ואולי אף התעופפה לפני כמיליון שנה.
אמא לטאה ודאי לא הבינה איזה מזל נפל בחלקה להיות ההורה המאושר של משפחה מפוארת של עופות שיתפתחו במרוצת השנים וימלאו את הארץ.
אכן, קשה לדמיין כיצד סדרת בעלי חיים אחת, זוחלים, אחראית ליצירת משפחת בעלי כנף ודם חם, אך אכן קיימים קווי דמיון בין זוחלים לעופות (שתי המשפחות עדיין בוקעות מביצים למשל). כמיליון שנים הן זמן די והותר להתבדלות. מספיקים כמה עשרות דורות כדי ליצור מין חדש.
ובכן, נדלג כמיליון שנה קדימה ונטרוף מעט את המושגים, מציפורים של ממש נדבר על טכנולוגיה אשר שאלה את שמה מעולם המונחים שהוענק לטבע.
בטוויטר, אתר מיקרובלוגינג פופולארי בשעת כתיבת שורות אלו, קל לדעת מה היה ה"ציוץ" הראשון. ב-21 במרץ 2006 כתב ג'ק דורסי את המילים הבאות:
just setting up my twttr
זה היה ה"ציוץ" הראשון בטוויטר. מאותו מסר קצרצר ויחיד שלא אומר הרבה, התגלגל והתפתח השירות לרשת חברתית פופולארית עם עשרות מיליוני מנויים.
הרבה נאמר ונכתב על טוויטר, הורעפו לא מעט שבחים על שירות שלפחות בהתחלה היה די מוגבל ומגביל, בכוונה תחילה (כ-140 תווים אמורים לעודד תמציתיות וזרימה שלא הייתה מתאפשרת בקטעים ארוכים ומעמיקים). אך עם יד על הלב, בשל היות השירות פופולארי, לפחות בקרב קבוצות מסויימות (סליבריטאים עם רבבות עוקבים נותים להשתמש בשירות יותר מאשר יתר בני התמותה, על אף שלכולם גישה שווה לכאורה), הוא מושך ספאמרים המייצרים המון ספאם, הודעות זבל ופרסומות.
טוויטר אגב לא רואים בעיה עם פרסום זבל המוני, אבל מעדיפים שהמפרסם ישלם להם באמצעות הודעות ממומנות. התוצר זהה, רק בעוד טוויטר נלחמת בספאם, היא מקדמת את ההודעות הממומנות שנכפות על המשתמשים. שתי המגמות כמובן קשורות.
לעיתים התוצאה של המלחמה בזבל משעשעת למדי, למשל התגובה שנראית מתחת להודעה הראשונה בטוויטר. כאשר הציוץ הראשון נשלח, הרעיון של אפשרות תגובה והצגתה בסמוך להודעה המקורית טרם התקיים. יתכן וההודעה תוסר בשלב זה או אחר, אבל לבינתיים, הנה תמונת מסך המשמשת גלעד למלחמה של טוויטר בהודעות זבל שלא תמיד עולה יפה:
וכעת, משעסקנו ברגעים מכוננים, הבה נחזור מספר שנים אחורה.
היום, בדיוק לפני 10 שנים, ב-14 בספטמבר 2002, כתבתי את הקטע הראשון בבלוג.
המספר הסידורי של הקטע אומר שהיה זה קטע מספר 10,407 בישראבלוג. כשפתחתי את הבלוג עברה מעט יותר משנה מאז האתר נפתח והבלוג שלי היה ה-1,499 במספר. כיום מספר הבלוגים עומד על מעל 800,000, אם כי רוב הבלוגים (בניגוד לבלוגרים) בישראבלוג הלכו לעולמם בטרם עת. יהי זכרם ברוך.
עם השנים, צפו בדפי הבלוג הזה מעל 430,000 פעמים. אין זה מספר מבוטל, אך הבלוג רחוק מלעורר גלים ולהפוך עולמות. לכל היותר, הוא הביא מספר אנשים להרהר על נושאים שאולי לא היו שמים אליהם לב לולא הבלוג היה קיים.
זה משנה את האופן בו הסתכלתי על דברים. במידה מסוימת, יכולתי לחלק את חיי לימים שלפני הקמת הבלוג ולימים שאחריו. כתיבה על נושא מסוים, לפחות עבורי, מכריחה אותי לבדוק ולחקור את נושא הכתיבה. גם אם המסקנה אליה הגעתי "שגויה" או שלא חשפתי את כל העובדות, הייתי צריך להסביר לעצמי את הפרטים בטרם ניגשתי לכתוב. בשונה מהרהור חולף, המילים בבלוג הן "לנצח", לפחות עד שהאתר יקרוס ויישכח ולכן דרושה השקעה רבה יותר בכתיבה מאשר בשיחה הטבעית, האגבית.
בעשר השנים שחלפו חילוף החומרים עשה את שלו ואלעד שכתב את הבלוג ב-2002, רובו התפזר ברחבי הקוסמוס. המים התאדו ונלגמו שוב ושוב. התאים שלי נפטרו מרוב הפסולת שהכילו וצרכו חומרי בניין חדשים. רוצה לומר, פיזית, רובי כבר לא כאן. אך המחשבות, הרעיונות והיישות שכתבה רבבות על גבי רבבות מילים שימרה משהו במהלך עשר השנים האחרונות.
במונחים טכנולוגיים, עשר שנים הן נצח. הטכנולוגיה אמנם לא עברה שינוי דרסטי אלא יותר מגוון שינויים אינקרמנטליים, אבל בכל זאת המחשבים השולחניים ששימשו לקריאת בלוגים עבור רוב האנשים ב-2002 התחלפו במחשבים ניידים, טלפונים ניידים ומחשבי לוח (שני האחרונים הם הפופולאריים כיום, לפחות לגלישה). עיצוב האתרים, גם כן עבר אבולוציה. ווב 2.0 הוא אמנם כבר היסטוריה רחוקה ולא עתיד בלתי נודע כפי שהיה ב-2002, אך הוא עדיין מכתיב את הטון בעיצוב.
ועל אף השיפורים במרוצת השנים, ישראבלוג נראה מיושן, עדיין עם אותו מראה מחוספס. יתכן וזה קשור לחטא הקדמון, האתר הוקם כפרויקט תכנות של יריב חבוט ולא מתוך מטרה להיות רשת חברתית חובקת עולם. יתכן וזה קשור לחטא שהתווסף לפשע כאשר האתר נרכש על ידי נענע מבית נטויז'ן (ערוץ 10 בא מאוחר יותר) והתווספו סרגלים מכוערים ופרסומות לא רצויות לבלוגים. למרבה המזל, ביום הגורלי, היה לי "מנוי פרו" באתר שהסיר את הפרסומות ובשל התחייבות של נענע, מי שהיה לו מנוי פרו ביום המעבר זכאי לבלוג נטול פרסומות. אפילו קיבלתי חולצת ישראבלוג ששלחו לאמא שלי בדואר, כפיצוי על כך שביטולו את קונספט מנוי הפרו בישראבלוג.
כן, אין זה סוד., ישראבלוג ב-2012 הוא אתר מכוער למדי. רוב הגולשים מצביעים ברגליים ומכלים את זמנם בפייסבוק ודומיו המתאימים לסבלנות ההולכת ומתקצרת ואם הם פותחים בלוג, רבים מעדיפים לפתוח בלוג פרטי באמצעות וורדפרס ולא להגביל עצמם לעיצוב הכעור של ישראבלוג.
אני לא מאמין גדול בשינויים שכל מיני חברות טכנולוגיה מכניסות בכל שני וחמישי ומאלץ את המשתמשים להסתגל לממשק חדש, אבל היה נחמד אם ישראבלוג אחרי 11 שנים ישתדרג מעט ולא ייראה כמו קפסולת זמן מראשית העשור הקודם.
הרעיון של מעבר לאכסניה חדשה או פתיחת בלוג עצמאי עלה בי לא פעם, אך מעולם הוא לא הבשיל לכדי מימוש, בעיקר משום שלא ראיתי צורך לטרוח להעביר אלפי קטעים, תגובות ותמונות לשרת חדש ועוד לשלם על האכסון. כואב על על תמונות שלא תיטענה וקישורים שימותו. זאת ועוד, אחת לכמה זמן הבלוג זוכה להוקרה בצורת קישור לקטעים בבלוג מהעמוד הראשי של ישראבלוג, נענע וחדשות ערוץ 10 וכך זוכה לעליית התעבורה. אמנם אין בכך תמורה כספית, אך הבלוג מעולם לא נכתב עבור תמורה חומרית כלשהי. בלוג פרטי עלול להישאר כאבן שאין לה הופכין.
אם אעביר את הבלוג לאכסניה אחרת, ואני ברצינות שוקל לעשות זאת, אני יודע שחלק מהקוראים המזדמנים ואולי אף הקבועים יפסיקו לקרוא. וחלק מהתמונות תלכנה לאיבוד. מאידך, כאשר אני עוסק בנושאים שמשום מה נתפסים רגישים, ביקורת פוליטית, ביקורת על דת או סתם מחשבות שלא נמצאות בלב הקונסנסוס, אני באמת ובתמים חושש כי ביום מן הימים איזה צו בית משפט ישראלי או שירות חשאי יחלטו למחוק את "המילים הקשות" (כאילו למילים עצמן יש משמעות בפני עצמן ולא רק בדמיון הקוראים והשומעים אותן). או אולי בכלל איזה האקר סעודי יורידו את הטקסט שנכתב כאן לשאול, רק משום שהוא, כמוני, לא מסכים עם כל מה שקורה בישראל.
אם כן, עשור חלף מאז פתחתי את הבלוג.
וכפי שכתבתי אז, אני עדיין לא ממש סגור על איך זה עובד.
למען האמת יש לי מושג. גם אז היה לי מושג. אולם אני מעדיף לחשוב על עצמי במונחים אחרים. מעולם לא הצגתי את עצמי כ"בלוגר". זה הישג שקל מידי להתהדר בו (בפרפרזה על מרק טוויין ומה שאמר על עישון, אין קל מלפתוח בלוג. עשיתי זאת עשרות פעמים) ואין בו ממש. חלק מהבלוגים עלובים למדי, בעוד אחרים כה טובים שגם אם אמשיך לכתוב עוד תשעים שנה לא אגיע לקרסוליים שלהם.
צפו בסרטון הבא של ג'ורג' קרלין (George Carlin), קומיקאי בחסד שלמרבה הצער כבר לא עמנו מזה מספר שנים. הסרטון עוסק בזמן. התמקדו במילותיו מעט לאחר הדקה 2:40:
בסרטון מנפץ קרלין בדרכו האופיינית, מלאה משחקי מילים ודיון במשמעות המילולית של ביטויים נפוצים, אשליות שיש להמונים בדבר הזמן. אחרי הכל, מדובר בכלי שרירותי שבקלות יכול היה להתפתח בדרך שונה. ראו למשל כמה לוחות שנה קיימים, כיצד הם מבוססים על מקורות השראה שונים (הלבנה, החמה וכו') וכל אחד מצביע על שנה ותאריך שונים. לפי לוח השנה של המאיה, ה-21 בדצמבר של השנה הזו הוא היום האחרון, נקודה.
כפי שקרלין אומר כאמור כשתי דקות וארבעים שניות אל תוך הסרטון, המושג שלנו בזמן כה קלוש עד שכל ארבע שנים צריך לדחוף יום נוסף (למען ההגינות, כל 100 שנים לא עושים זאת, אם כי כל 400 שנים גם כלל זה מבוטל. כך שנת 2000 הייתה שנה מעוברת, בעוד 1900 ו-2100 לא, אם כי זה לא רלוונטי עבור איש מהקוראים ביום בו טקסט זה נכתב).
אין דבר כזה ה-29 בפברואר. זה הראשון במארס ואתם יודעים את זה...
והיום הזה הוא היום. הודו על היום הנוסף שקיבלתם בעבור שום כלום.
השנה ה-14 בספטמבר צלצל מוכר. היום לפני תשע שנים הבלוג הזה עלה לרשת. כך זה התחיל.
המטרות התרחבו וצומצמו עם השנים. הבלוג נכתב גם באנגלית, מידי פעם. מצאתי עצמי כותב לא פעם על דברים שאינם דעתי ועל פי רוב אני מנסה לשמור את דעותיי לעצמי, גם אם הן עשויות להשתקף מהכתיבה.
גם היום, אני עדיין לא בדיוק בטוח איך הבלוג עובד. כלומר טכנית אני מבין איך זה עובד, אבל אני עדיין לא סגור על ההשפעה שיש לדבר הזה, יומן רשת, עלי, על אחרים ובכלל. מה הופך בלוג לבלוג "טוב" - מספר הקוראים, הנושאים, האיכות, איכות האישיות המפרסמת את הדברים?
אני מניח שהשרת עליו ישראבלוג יושב יקרוס ביום מן הימים ועמל של תשע שנים (ובקרוב יותר, כנראה) יישקע משל היה אטלנטיס. אבל אולי ביום מן הימים, בעוד עשור, מאה או אלף שנים, מישהו יימצא את הגיבובים שנכתבו פה בעלי ערך או למצער מרתקים.
אני קורא מעת לעת קטע או שניים שכתבתי ונזכר בעניינים נשכחים. רואה כיצד השתניתי, ולו במעט, במרוצת תשע השנים האחרונות.
רק בשביל זה היה שווה.
תודה לכל הקוראים והקוראות, העוקבים והמזדמנים, שנכנסו לפה לפחות 416,895 במרוצת תשע השנים האחרונות.
לפני שנים מספר, התפרסם מי שכעת מכהן כראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, כמי שאמר שהשנה 1938 ואיראן היא גרמניה.
כמובן, הואיל וקהל היעד אמור להכיר את זוועות מלחמת העולם השנייה בעיקר בשל הברבריות הגרמנית כלפי יהודים, ללא המורכבות וההקשר שלה, ברור שמדובר בסכנה ברורה ומיידית.
הדברים נאמרו בסוף שנת 2006 (לפחות על פי הכתבה שמצאתי). ברור שנתניהו לא דייק, שכן אם היה מדייק, כעת קרבות המפנה של סטלינגראד, מידווי ואל-עלמיין כבר היו אמורים להיות מאחורינו וקואליציה מקיר לקיר אמורה הייתה לשעוט לעבר טהרן על מנת לחסל את אחמדינג'אד או חמינאי בבונקר.
מכאן, שוודאי גם לא דייק ביתר חלקי האלגוריה. ודאי לא באמת התכוון לאיראן כאשר ניסה להזהיר אותנו מפני הסכנה הצפוייה.
הנה, לאחרונה, דרך הקטע הזה בבלוג של יוסי גורביץ, הגעתי לסרטון הבא על חגיגות יום ירושלים 2011 בידי אספסוף יהודי לאומני:
שירת"מוחמד מת" (עובדתית, זה נכון מזה מילניום וחצי, אבל בהחלט מדובר בהתגרות חסרת טעם), "מוות לשמאלנים", "איטבאח אל ערב" (על משקל קריאת איטבח אל יהוד החביבה על החמאס שמסתבר יותר ויותר ישראלים מעריצים ורוצים להידמות לחבריו העלובים) ומשפטי אצטדיון כדורגל מטופשים אחרים מלווים את חמומי המוח היהודים שנראים כמו נלקחו מליל הבדולח של 1938 או פוגרום אחר משנות השלושים.
דרך קטע אחר של "הצועד בנעליו" הגעתי לסרטון הבא על החגיגות מאותו יום ירושלים הארור:
בסרטון, על רקע תהלוכות יום ירושלים והילדים המשמשים כתפאורה למצעד הלאומנות, ניתן לראות כיצד שוטרים ישראלים מפליאים מכותיהם בבחור אמריקני צעיר העונה לשם לוקאס קורנר אשר בא למחות על הכיבוש הישראל ולפחות על פי הסרטון לא נראה מסוכן במיוחד או מהווה איום כלשהו על רבבות הצועדים.
אני לא בטוח האם האלימות המשטרתית היא על רקע היותו אשכנזי, אזרח האימפריה האמריקנית שלפחות למראית עין מנסה לרסן את ישראל או בשל הכאפייה שמסביב לצווארו. בכל אופן, היא נראית מנופחת מעבר לכל פרופורציה.
והנה אנו חוזרים לנתניהו ולוח השנה. אי דיוקים כמובן קיימים בדבריו. השנה היא לא בהכרח 1938. איראן היא בעצם ישראל (את זה אמר אביב גפן עוד כאשר הייתי בתיכו בסוף שנות התשעים, כפי שניתן לראות בקליפ הנהדר הזה לשיר בוקר טוב איראן) וגם ההשוואה לגרמניה לא לגמרי מדוייקת, שכן הלאומנות הנאצית לא הייתה מושתתת על דת (ועוד איזו דת, השם ירחם) ונפילת הרייך הגרמני הובילה בדיעבד ליצירת אחת המדינות הדמוקרטיות המשגשגות בעולם, בעוד קשה להעלות על הדעת שסופה של המדינה היהודית יוביל למשהו מוצלח במיוחד.
אך אף על פי כן, בגדול, אני מאמין לנתניהו.
המעניין הוא שעל אף שרבבות שנים של הגירה, נדידה ממקום למקום ואינטראקציה בין אוכלוסיות, המין האנושי מורכב מקבוצות דומות למדי. זבל אנושי קיים ברחבי תבל ואנשים הגונים יימצאו בכל מקום. מה ששונה זו המסגרת הפוליטית המאפשרת או לא מאפשרת זוועות כגון אונס של כחמישים נשים מידי שעה (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. ראו למשל כאן), מהומות אתניות (ראו הסרטונים הנ"ל. והם לא גרועים במיוחד) או לחילופין חיי תרבות ושגשוג.
ובכל יום, כאשר אני מתעורר שלא בישראל אני מרגיש בר מזל. כפי שאמרתי לעמיתי חוזה החי באירלנד גם כן ובמקור הגיע מגואטמלה, לא מקום סימפטי, במיוחד אם אתה נהג אוטובוס אך גם לאנשים אחרים (למשל, ראו כאן), זה אולי מצטייר אצילי להישאר היכן שנולדת ולנסות לשנות את השיטה חרף כל הקשיים, גם אם היא רקובה מהשורש. אך הואיל ואנו חיים רק פעם אחת (נכון לעתה אינני מאמין גדול בגלגול נשמות), איש לא ישיב לך את השנים האבודות בבוא היום.
אגב מקומות לא סימפטיים במרכז אמריקה, לפני כשבוע, בעודי מטייל עם קבוצת אנשים בהם בחור מקסיקני, הזכרתי בשיחה את דנה רישפי שנעלמה לפני כארבע שנים במקסיקו, לאחר שדיברנו על מקסיקו כמקום מסוכן. בתומו של יום, חיפשתי עדכונים בגוגל והגעתי לכתבה הזו בנענע מדצמבר 2010.
כמובן, אין דרך לדעת האם מה שנכתב על סחר באיבריה של דנה הוא נכון. יחד עם זאת, הצמרמורת והחלחלה שעברו בי בעודי קורא את השורות הללו לא יתוארו במילים. האם אי פעם נזכה לחיות על פני עולם נורמלי? לא בימי חיינו. כפי הנראה לעולם לא.