בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

חודש אוגוסט ובאמת נהיה קצת חמים, חמים מידי. הבוקר אפילו יצאתי מהבית עם חולצה קצרה.

אך לא בזה עסקינן.

אוֹרי הביא לתשומת לבי את דבר קיום האתר "שחור".

הרעיון של האתר פשוט להפליא. הוא משלב בתוכו את מנוע החיפוש גוגל, רק הדפים צבועים בשחור.

הנורות הלבנות במחשב זוללות אנרגיה, אך כאשר המסך שחור הן למעשה כבויות וכך נחסכת אנרגיה רבה.

זה לא יציל את העולם, אבל זה עוזר במשהו, ולו רק למען ההרגשה הטובה.

יש גם הסברים של יוצרי האתר.

זה מזכיר לי, שכאשר הייתי בצבא, אדם יקר אחד, החליף את צבעי ברירת המחדל במעבד התמלילים שלו כך שהרקע היה שחור (יתכן וגםם הטקסט היה ירוק, למען נוסטלגיה למחשבים עתיקים). ההסבר שלו היה פשוט ופחות אקולוגי, אם כי די דומה לרעיון מאחורי "שחור".

הלבן מאמץ את העיניים מאוד, בעוד הרקע השחור מאפשר עבודה לאורך זמן רב יותר מבלי לאמץ את העיניים.

זה היה הגיוני. אפילו ניסיתי זאת לתקופה, עד שהשוני הרב מהתוצאה המודפסת החזיר אותי לרקע הלבן.

אולם נדמה לי שכתחליף אינטרנטי לגוגל, בלי צורך להדפיס, שחור עושה את העבודה.

מעניין מתי הם יתמכו במנועי חיפוש אחרים כמו יאהו וכו'.

ואגב, נזכרתי לי במשפט ששמעתי פעם, כי "ירוק הוא האדום החדש", משפט שבהתחלה נראה מעט סתום, עד שחושבים על ההקשר הפוליטי, בו מי שהיה בעבר בעד מאבקי הפועלים, פועל היום למען הסביבה.

אז בפרפרזה למשפט ההוא: גוגל בשחור הוא בעצם הירוק החדש...

ויש גם גרסה באנגלית, שגם נראית כמו גוגל, בלי היומרה הסביבתית, שבטקה מצאה.

עבריין מין קטן

עסקאות טיעון נועדו בעיקר לחסוך את העלות של המשפט למשלם המיסים. הנאשם סבור שהוא יורשע אחרי הליך ארוך וממושך וייגזר עליו עונש כבד, לכן הוא מקבל הצעה להודות בעבירות המיוחסות לו או בחלקן. בתמורה, העונש שנגזר עליו קטן בהרבה. לכאורה גם הקורבן וגם העבריין אמורים להיות שבעי רצון.

במקרים מסוימים, הפרקליטות אף מעדיפה את עסקת הטיעון, כי היא כוללת הודעה באשמה, כלומר הרשעה ודאית, בניגוד להליך המשפטי שנוסף על היותו ארוך ומייגע, עשוי להביא לכך שהנאשם יימצא זכאי.

במקרה של קצב, עסקת הטיעון כוללת בהודאה בחלק מהעבירות ומחיקת חלק מהעבירות שיחוסו לו לפני כן. אי הודאה על אינוס למשל, אך כן יחסי מין עם חלק מהמתלוננות.

הפרטים המלאים לא לגמרי חשובים. חלקם מופיעים ב-YNET.

השורה התחתונה היא שהנשיא הנבצר (בניגוד לנשיא הנבחר, כן?) לא ילך לכלא. אפילו לא ייסע לשם במכונית השרד. מאסר על תנאי הוא העונש שייגזר עליו.

הסדר הטיעון במקרה הזה, לטעמי לא במקום. אפנה לדברים של אורן גזל-אייל שניסח ביקורת על ההיבט המשפטי בתמציתיות בצורה שוודאי לא יכולתי לכתוב טוב יותר.

כמדומני אינו עומד במבחן בוזגלו שמשמעותו שאמורים להתייחס לאיש ציבור (וכמה שקצב הינו בהמתי, הוא נחשב באופן רשמי לאדם מספר 1 במדינת ישראל, לפחות בעת ביצוע חלק מהמעשים שיוחסו לו) כפי שהיו נוהגים באזרח מן השורה.

אמנם בישראל נשמעות תלונות רבות על כך שעברייני מין מקבלים עבירות קלות, קלות מידי, על מעשיהם. אולם בכל זאת, המרה של אינוס לכל מיני עבירות מין זניחות יותר שגם דינם מספר שנות מאסר, שנות מאסר שלא נגזרות על קצב, כל אלה עושים רושם שהוחלט להתרכך במקרה של קצב ללא כל הצדקה.

אם סברו בפרקליטות המדינה שיש צדק בדבריהן של לפחות ארבע מתלוננות שעבדו עם הנשיא בתקופות שונות, כלום חשבו שיקבלו עסקת טיעון שכזו שהעבריין לא משלם בה אף לא ביום אחד של אובדן החופש, כעסקה הוגנת?

הו, כן. קצב "יודה" בעבירות המין המיוחסות לו (וברבות הימים יוכל לספר שהוא עשה זאת כדי להציל את עורו ולחלץ עצמו מהעלילה השפילה שהעלילו עליו).

הרי אם יש דברים בגו, בית המשפט ייקבע כך בלאו הכי.

מדוע אם כן, במקרה הזה בו בלאו הכי הנשיא מבזבז כספי ציבור כה רבים על הגנתו, התביעה לא משקיע עוד קצת משאבים עבור משפט?

אני רק יכול לשער שהמניעים כאן פסולים. בין אם יש כאן חיבה מיוחדת לקצב ובין אם משהו אחר אשר לא ידוע ואולי לא ייוודע.

בקריאת ושמיעת חלק מהדברים המיוחסים לקצב, אני מוכרח לציין שהוא הזכיר לי נשיא אחר וכמה מקרובי משפחתו עליהם קראתי לא מעט לפני מספר שנים.

אותו נשיא, את שמו אולי שמעתם, סדאם חוסיין, הספיק להיתלות בינתיים וגם שני בניו כבר לא עימנו והם נחרכו למוות לפני מספר שני. הוא אמנם לא הוצא להורג בעוון עבירות מין, אלא על כמה רציחות. אך בימים בהם שלט בעיראק, נודעו כימים שמלבד עינויים של מתנגדי משטר, פעלו בהם הרמונות.

סופר על בנו, אינני זוכר כרגע אם היה זה עודאי או קוצאי, שהיה מסתובב ברחובות בגדד, בוחר לו את מיטב הנשים ועושה מה שעושה.

במשטר טוטאליטרי שכזה, כמובן שהן יכלו להודות על כך שנשארו בחיים לאחר מכן, במקרים בהן הן לא הוצאו להורג.

משה קצב, אמנם לא היה שליט טוטאליטרי. אך תיאורים מעין אלה, בהחלט הזכירו לי עוד אנשים שבשל מעמדם כפו על אנשים אחרים לעשות דברים בניגוד לרצונם.

ומה זה אם לא אונס? ובאמת לעזאזל הגדרות משפטיות.

אגב, בימים אלו תוהים האם למנות את רב-נשק חיים רמון לשר. שר אוצר, אולי.

מי שבהיותו שר המשפטים, בעת שהמתין לפגישה שעסקה באירועים שהציתו את מלחמת לבנון השנייה (זו שבעקבותיה היה צריך לשנות את השם של מבצע שלום הגליל למלחמת לבנון הראשונה), החליט לצרפת חיילת שרק רצתה להצטלם איתו למזכרת, עשוי לשוב להיות שר.

הטיעון העיקרי שמשמיעים בעד מינויו מחדש של רמון לשר הוא שאמנם הוא חרא של בן אדם (ויש שיטענו שהוא פשוט מעד והייתה אי הבנה. את זה גם אפשר להבין מכתב האישום. אני חשבתי ועודני חושב שהוציאו אותו בזול), אך חבל להפסיד בשל כך אדם מוכשר שיכול לתרום מניסיונו העשיר.

נשמע קצת תמוה כאשר מתייחסים לפוליטיקאי – אותה קבוצת אוכלוסיה שבעיקר לוקחת נושאים פשוטים שבין אדם לחברו והופכת אותם לכל כך מסובכים כדי שיהיה בה צורך ואגב יוצרת נזקים רבים – כמישהו חיוני.

מה שנראה יותר סביר, הוא שכנראה מישהו רואה בצירופו רווח פוליטי. כאילו צירוף אדם כמו רמון, ישתלם בסופו של דבר.

יתכן וזה קשור לריצוי כמה חבריו של רמון. כל מיני אנשים שהטיב איתם במהלך השנים וחפצים בייקרו ואולי כאלו שיודעים שהוא ייטיב עימם בעתיד (ומי יכול להיטיב יותר משר אוצר? במדינות נורמאליות הם אף יכולים להתמנות לראש ממשלה, ע"ע בראון).

רווח במישור האלקטוראלי, אני בוודאי לא רואה.

האם מישהו באמת רוצה להצביע למפלגה שחיים רמון בתוכה (אפילו אם לא קדימה)?

לכל היותר יצביעו על אף רמון. בטח ובטח שלא בזכותו.

יום השם

היום, 28 ביוני, יום השם של בטקה

זה קטע סלובקי נחמד כזה. כל יום בשנה, למעט ה-1 בינואר וה-25 בדצמבר, מוקדש לכמה שמות.

זה גלגול של כל הקדושים הקתולים שיש לכל אחד יום בשנה (כן כן, ב-31 בדצמבר זה היום של סילבסטר, הוא היה שונא יהודים ולכן לא צריך לחגוג. Give me a break).

בסלובקיה יום השם הוא עניין מאוד חשוב שנוהגים לציין. לרבים הוא אף חשוב מיום ההולדת.

שימו לב שלא נהוג לתת לתינוקות את השם של היום בו הם נולדו. כך הם יכולים לחגוג פעמיים

היום שלי, אגב, הוא ב-28 בפברואר. היום של Elo. זה הכי קרוב.

אתם מוזמנים לחפש את יום השם הסלובקי שלכם.

ושוב, המון מזל טוב לבטקה!

בזכותה כל בוקר אני מתעורר עם חיוך.

אלעד

לכבוד סוף השבוע, החלטתי לשלב פה שירים משלוש מדינות שונות.

השיר הראשון, Studený nohy (רגליים קרות בתרגום חופשי לעברית) של Radůza מצ'כיה. שיר חמוד, על אף שאני לא מבין את המילים (אני מקווה שתוך שנה שנתיים אשתלט על השפה). גם הקליפ יפה.

השיר השני, Spomal' של Peha (יצא לי לראות הופעה בבאנסקה ביסטריצה לפני כחודש ואפילו כתבתי על זה) מסלובקיה. גם בסלובקית אני לא ממש שולט נכון לרגעים אלו ועדיין השיר נחמד גם מבלי להבין את המילים.

ולסיום, שיר של אביב גפן שיצא לי לצלם, באיכות מזעזעת יש לומר, אתמול, ביום הסטודנט. "עונות". הוא מישראל, אם זה לא ברור.

הפכו תמונה לטקסט

הנה דבר נהדר שיספק לכם הנאה לכמה דקות.

תודות ליוסי, אללה ישמרהו, הגעתי לאתר הזה שממיר תמונות (למשל קבצי JPEG) לטקסטים.

כל שצריך לעשות הוא להעלות לאתר תמונה שגודלה לא עולה על 200 KB והאתר כבר יעשה את העבודה.

אך, למה לא המציאו את האתר הזה לפני יותר מעשר שנים, כשאפשר היה להציף עם שטויות כאלה בערוצי ה-IRC למיניהם (הייתי ילד, בערך. זה בערך כאילו הייתי מקים בימינו בלוג פקצתי).

"מה שהיה הוא שיהיה"

במקלחת הלפני אחרונה שלי, משום מה הקליטה של קול המוסיקה הייתה משובשת, אז העברתי את התדר מ-100.2 ל-107, כלומר לגלגלץ.

כן, המוזיקה (בניגוד למוסיקה שיש בקול המוסיקה, בגלגל"צ יש מוזיקה) דרעק. דיברו על הפלייליסט כה רבות, שאינני מוצא טעם. ולא, אם תשימו מוזיקה מזרחית (ים תיכונית, קראו לזה איך שתרצו) זה לא יביא קהל חדש, אלא יבריח את הישן.

מה שכן בחרתי להתייחס הוא לתשדירי הזוועה האלה.

כן, אין בהם חדש. תמיד ניסו לזעזע עם מילים מפחידות ותסריטי אימה.

הסיסמא כעת, והיא לא ציטוט מדויק, היא "תאונות דרכים – טרור בכבישים" ומדברים על נהגים שהם בעצם מחבלים (ואני אחרי גן עדן עכשיו חשבתי שהנהג הישראלי-יהודי הוא רק מסיע מחבלים).

כדי לכתוב את השורות הקצרות הללו, חיפשתי בגוגל והגעתי למאמרון הזה ב-YNET, בו הכותב קובל על כך שמכנים אותו מחבל ועושה איזו השוואה פסבדו-מתוחכמת שאין לי חשק להיכנס אליה.

מה שאני רציתי לכתוב עליו, אחרי ששמעתי את הזבל הזה ברדיו (במקלחת אחרי חזרתי לקול המוסיקה אהובתי), היה שכלל לא התפלאתי שצואה רדיופונית שכזו מופקת עבור משרד התחבורה שהשר העומד בראשו הוא שאול מופז.

אני כמעט משוכנע שלא מופז "הגה" את הקמפיין ה"מבריק".

אבל הצדיקים במשרד הפרסום ודאי ידעו את נפש הבהמה העומדת בראש משרד התחבורה (והבטיחות בדרכים, כי אם מוסיפים את הסיומת הזו לשם המשרד, זה משנה המון) ולכן הציעו את הקמפיין עם הסיסמא הזו.

והטומטום שיושב על כס השר ודאי ממש התלהב ואמר במבטאו המטופש "זה נראה לי רעיון מצוין" וראה לנגד עיניו איך אנשים הפוחדים מטרור לפתע משנים את התנהגותם.

כבר כתבתי בהזדמנות אחרת, לאחר עצרת בה שמעתי את האיש ושאלתי אותו מספר שאלות שלא נתן עליהן תשובה סבירה, שהאיש די מקובע ולא חכם או מבריק במיוחד. ומדוע יבין גנרל, שגם אחרי שהשתחרר כל חייו נראים מבעד למשקפי איש הצבא, שקמפיין כזה מגוחך?

מעבר למחקרים שמראים שמעל רמה מסוימת של הפחדה, האפקט שמושג בהשפעה לא רלוונטי ולמעשה הופך את הנחשפים לקמפיין לאדישים (כלומר אפשר גם היה להגיד שמי שנוהג בצורה מסוכנת הוא "מחולל שואה", ברוח יום השואה המתקרב, וזה לא היה עוזר ולמעשה מגחיך את התשדיר אף יותר מכפי שהוא כעת), יש משהו אחר שבמשרד התחבורה לא הפנימו.

אנשים בארץ אוהבים טרור. הם מתים על טרור (ולא רק מתים מטרור)!

אחרת, איך תסבירו את זה שהם נשארים לגור בישראל?

הטרור נותן להם סיבה לחיות, דאגות שהופכות את החיים למעניינים, סיבה נהדרת להאשים את הערבים הרעים בכל הרע ומאפשרות להנהיג פה משטר חירום במשך כ-59 שנים.

מה יקרה אם פתאום מחר הכל יהפוך להיות נטול טרור, איומים וסכנות?

יהיה רע ומר!

אז כן, אני מגזים. אבל הנקודה היא שלהפחיד ישראלים בטרור, בהנחה וזה היה יעיל (וכאמור הפחדה ברמות גבוהות גם לא יעילה), דומה להפחדת ניו-זילנדים בכבשים.

זה פשוט לא עובד!

95 פעמיים (קים איל סונג והטיטניק)

ואפרופו איומים פיקטיביים שנועדו להחזיק משטרים כושלים, היום, ה-15 באפריל 2007, מציינים את יום הולדתו ה-95.

זה שהוא מת ב-1994, לא אומר שלא ניתן לשנות את חוקת המדינה כדי שהוא יוכר כנשיא והמנהיג הנצחי, נכון?

שנת הולדתו חשובה, כי היא השנה בה מתחילה שנת Juche. וגם השנה בה סבתא שלי נולדה, אם כי סבתא שלי הייתה צעירה בחודשיים מקים.

תמונה מעט מעוותת של קים איל סונג

כיום שולט בקוריאה בנו, קים ג'ונג איל.

לא אכביר עליו במילים, פשוט תראו את הסרט הזה שמסביר כמה הוא מנהיג נהדר.

באופן מקרי לגמרי, מלבד זה שגדול המנהיגים של האנושות (לא, אני לא מושפע מתעמולה צפון-קוריאנית בכלל) נולד ב-15 באפריל 1912, באותו יום שקעה לה במצולות ספינה אחת, טיטאניק שמה (אחרי שפגעה בקרחון בלילה שלפני). אולי ראיתם סרט ארוך ומשעמם על טביעתה. אהרוס את הסוף, הסוף טוב, כמו כל סרט הוליוודי. ליאורנרדו דה-קפריו טובע.

בכל מקרה, אין טעם להלאות את הקוראים בפרטים על טביעת הטיטאניק.

מה שכן רציתי להביא זה את הכיסוי המרתק, בעברית, הזמין לכולם באינטרנט שנעשה לאסון בעיתונו של איתמר בן אב"י (בן אב"י – הבן של אליעזר בן יהודה). העיתון בעת הזו כונה "האור", אם כי על פי רוב העיתון ידוע כ"הצבי" (היו שם כל מיני ענייני זכויות קניין על השם שאין טעם של ממש להיכנס אליהן).

כיסוי האסון היה בחודשים אפריל ומאי 1912. הכל זמין באתר האוניברסיטה העברית.

בהתחלה הכיסוי היה די מינורי והוא הגיע ב"כתב ניצוצות" (החידוש העברי שהמציאו אז לטלגרף).

אולם עד מהרה, בן אב"י שבאותה עת שהה בפריז, ראה את הסיקור המלהיב של עיתוני אירופה לאסון הטביעה הענק והחל לשלוח מברקים מלאי סיפורי דרמה ומתח.

אני ממליץ לקרוא. הידיעות בעיקר רצות סביב ה-19 באפריל ל-16 במאי.

השפה העברית ארכאית ומשעשעת למדי.

בין היתר הוא מספר על החוויות שלו באירופה, כיצד שמע על האסון, איך צעקו מוכרי העיתונים וכיצד רץ לטלגרף את הסיפור.

עיתונות סנסציה בעברית, לא החלה עם ידיעות אחרונות בדצמבר 1939. היא הייתה פה הרבה לפני.

גם בעידן העותומאני (אם כי לקראת סוף ימיהם באזור).

אני מצרף פה דוגמא קצרצרה לידיעה מה-22 באפריל 1912. באמת מומלץ לעיין בעוד כמה גיליונות ולראות שלא צריך סרט הוליוודי עתיר תקציבים כדי "ליהנות מהאסון".

מתוך "האור", 22 באפריל 1912