רועי, התחיל להציק לי לפני מספר ימים. הוא שאל אם אני צם או לא.
צחקתי.
אתמול, הוא שוב שאל אותי.
הפעם אמרתי במפורש "אני לא צם".
אז הוא בא אליי ביציאה שלא מהעולם הזה...
"מה הסיבה שלך בגדול" הוא שאל על מנת לברר מדוע אני לא צם (כאילו שסיבות קטנות לא מספיקות).
"אני צריך סיבה לא לצום?" שאלתי. "אני בדרך כלל אוכל" המשכתי. "תן לי סיבה לצום" ביקשתי.
"אמממ" רועי חשב מעט.
"יש לי" אמר.
"ניקוי הגוף" אמר כמנצח.
"זיבי ניקוי הגוף" אמרתי. "כשאני רוצה לנקות את הגוף, אני עושה אמבטיה" השבתי!
"החלקים הפנימיים" אמר רועי והוסיף מילת גנאי בלועזית.
"אמא שלך דיפ שיט" השבתי לו באותה מטבע.
וברצינות...
חישבו על שני אנשים, האחד דוחף לעצמו שיפוד לעין, השני סתם יושב. האם תבואו לבחור שרק יושב ותבקשו ממנו סיבות לכך שהוא לא מוציא לעצמו את העין?
נכון הדבר לגבי ימי צום ותענית.
מידי יום אני אוכל. מה לעשות, התרגלתי. אז למה פתאום, אני צריך לחרוג ממנהגי?
הרי אין לי כל עניין שאיזה אל זה או אחר ייסלח לי, והרי לשם כך הצומות.
גם לחכות עם בקשת סליחה מאנשים עד מעט לפני יום הכיפורים, נראה לי לא לעניין.
אם פגעתי במישהו מבלי כוונה, אבקש את סליחתו בהזדמנות הראשונה.
אם פגעתי במישהו בכוונה תחילה, מדוע בעצם שארצה את סליחתו?
ובכלל, מדוע להעמיד אדם שעשיתי לו כבר עוול (בעיניו לפחות) במצב לא נעים, בו אני מבקש שיימחל לי על חטאיי?
יש דברים שאין עליהם כפרה או לפחות אין למי שנפגע מהם רצון לסלוח. עניין לגיטימי.
לא לכתוב בלוג
הקטע הזה שהגעתי אליו דרך "הקולקטיב", מציין 10 סיבות לא לכתוב בלוג.
הדברים, כתובים חצי ברצינות, חצי בהומור עצמי. אך יש בהם טעם.
אכן כתיבת בלוג גוזלת זמן יקר מפז שניתן היה להקדיש לדברים אחרים, יש יותר מידי כותבי בלוגים (ביניהם גם מספיק איכותיים, כך שהתרומה של כל אחד באופן ספציפי זניחה), זו לא עיתונות, יש יותר מידי כללים בלתי פורמאליים על הדרך "הנכונה" לכתוב בלוג, הפלטפורמה לא מושלמת, הבלוג לא רווחי, יש שפה פנימית הכוללת בדיחות שלא תמיד מובנות ואפשר לעשות דברים אחרים במקום (שזה מחזיר אותנו לטיעון הראשון).
בימים אלו, שאמורים להיות מוקדשים לחשבון נפש, עוד בטרם קראתי את אותן סיבות לא לכתוב בלוג, תהיתי ביני לבין עצמי לגבי המשך הכתיבה כאן.
כבר למעלה מארבע שנים, בתדירות משתנה, אני חולק את הגיגיי, רעיונותיי, מחשבותיי ודעותיי עם כל מי שמוכן לקרוא.
בתקופה הזו, באמצעות הבלוג, נחשפתי להרבה דברים שוודאי לא הייתי שם לב אליהם לולא הכתיבה כאן.
נתקלתי בהמון מידע מעניין ובחנתי לא מעט את הדרך בה אני קולט, מרגיש וחווה דברים. האופן בו אני חושב ותופש את העולם.
הזזתי כמה דברים, בעיקר את גלגלי העיניים ואצבעות הידיים של לא מעט אנשים.
הכרתי כל מיני אנשים, חלקם נשארו קטעי טקסט, תמונות ואף צליל, אחרים הפכו להיות אנשים בשר ודם.
השתפרה יכולת הכתיבה שלי (אם כי לטעמי, עדיין היא לוקה בחסר), שליטתי בשפה העברית ועוד שלל מיומנויות רטוריות.
אך על אף האמור לעיל, דברים שברובם אני נוטה לראות כחיוביים, קשה לי להשתחרר מתחושת חוסר הטעם שבכתיבת הבלוג.
כל תשובה שנתתי לעצמי, כאשר ניסיתי לשאול עצמי בכנות, מדוע אני ממשיך בכתיבת בלוג, נראתה כתירוץ עלוב כאשר בחנתי את תשובתי בעיניים ביקורתיות.
התייחסויות לכל פיפס שמישהו משמיע (גם אם מדובר ברחשי תקתוקי מקלדת), החלה נראית לי פחות ופחות חשובה. לא כל דבר שמישהו אומר חשוב, לא כל שכן ראוי להתייחסות ובכל מקרה, מידי רגע, מאות מיליונים משמיעים משהו ואינני רוצה לגרום לאותם אנשים שקולם לא נשמע עוול, בכך שאני מתייחס לדברי אחרים ולא לדברים שלהם שכלל לא שמעתי.
דברים שבעבר נראו לי מלהיבים, הפכו יותר ויותר אפורים, חסרי משמעות ונטולי ייחוד.
וכך, בחלוף הזמן, הלכה והתגבשה בי החלטה, לא כזו המשקפת גחמה של רגע, אלא כזו שהלכה והתבשלה לאיטה, להפסיק לכתוב כאן.
אין זה עניין פשוט. כלומר טכנית, אין פשוט מלהפסיק לכתוב בלוג ("עשיתי זאת מאות פעמים", ברוח אמרתו של מרק טווין). אך בפועל, מדובר במערכת די מורכבת המערבבת בין הרגל, רצון להתבטא ברבים ללא מסננים, הנאה מחשיפה, אינטראקציה עם קהל קוראים שלעיתים מגיב במנגנון התגובות ולעיתים דרך האי מייל או אחת מתוכנות המסרים (והגרוע ביותר – פנים אל פנים) שגם אם מעולם לא חשתי מחויבות גדולה כלפיהם, עדיין תחושה מסוימת של יחס כלפיהם קיננה בי ובוודאי עוד גורמים אחרים שלא מניתי, הם המאפיינים את הכתיבה בבלוג, במיוחד אם היא ארוכה, ממושכת ואינטנסיבית והופכים את ההפסקה לעניין שאיננו טריוויאלי.
וכאמור, הגעתי למסקנה שהעניין שאני מוצא בבלוג הופך להיות שולי ושאחת הסיבות המרכזיות לכתיבה בבלוג היא האינרציה ולא איזו תכלית ראויה שמצאתי.
מה הטעם בלכתוב את דעתי על אירוע זה או אחר, אם אין היא שווה בהרבה מזו של כל אדם אחר?
מה הטעם לספר על הטיול האחרון שעשיתי, אם רבים אחרים עשו אותו ועוד יעשו אותו?
העיסוק הזה בעצמי, גם אם במסווה של התייחסות לעניין אחר, נגלה אליי במלוא כיעורו בכל אות ואות שאני מקליד.
וכאשר בשלו בי התובנות הללו, זו היא אם כן השעה לפרוש.
ולא בקול תרועות חצוצרות ושופרות.
יתכן מאוד ואף סביר לגמרי שעוד אשתמש בבמה הזו לכתוב על דבר זה או אחר.
אך אין זה אומר שלא מאסתי בכך.
אינני רוצה להיות יהיר ולומר כי אימפריות שוקעות לאיטן, שכן אין בי עניין לייחס לעצמי מעמד קיסרי של מי שחולש על אימפריה. זה לא יהיה נכון.
לכן רק אומר כי יתכן ו"אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות".
שלום ותודה.
אלעד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
