לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים


It doesn't make a damned bit of difference who wins the war to someone who's dead - Catch 22, Joseph Heller
כינוי:  ashmash

בן: 43

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שלושה קישורים על הבוקר


 

אפתח את הבוקר הנהדר הזה בו השתעשעו על חשבוני ב-RTE Lyrics (הוכחתי באותות ובמופתים מדוע המילה שמחברת את שלוש המילה הללו היא Moon. אגב, משמרטי הזכיר אותי שלוש פעמים בתוכנית, שלחתי אימייל נוסף עם האפשרות שכן הופיעה על הכרטיס שלו - Yellow. אני עדיין ממתין לראות האם זכיתי) עם שלושה קישורים (אחד לכל מילה?!):

 

 

עברית קשה שפה

 

המערכון הזה מקצרצרים פשוט משובח:

 

 

בסרטון ניתן לראות כמעט את כל ליקויי השפה או הדיבור האפשריים.

 

 

 

בית ספר למוסיקה

 

האתר זמרשת אותו גילית לאחרונה הוא אוצר. נכון, לא כל המוזיקה (אני מעדיף לכתוב מוזיקה ולא מוסיקה כמו בכותרת שהיא ציטוט) הישראלית שנכתבה בעבר טובה, למעשה רובה גרועה למדי.

אבל לעומת רעות חולות אחרות תוצרת הציונות, המוזיקה העברית היא אחד הדברים היותר טובים שקרו עם הגירה יהודית מאסיבית לפלשתינה/ארץ ישראל.

 

והיא גם טובה ממה שבא אחריה ברוב המקרים. בשלב מאוחר יותר, משהו השתבש וכיום רוב, אם כי בהחלט לא כל, המוזיקה המופקת בישראל נשמעת כאילו הופקה בכל אחת המדינות הסובבות את ישראל. אני מניח שזה קולע לטעם הפופולארי ובכך המוזיקה המזרחית גם כן מבורכת. אני מעדיף משהו אחר.

 

 

 

אומנות החיקוי

 

לדף הזה הגעתי דרך הציוץ הזה בחשבון הטוויטר של הגלרייה הלאומית של אירלנד.

ניתן לראות בו צילומים המחקים יצירות אומנות מפורסמות. ה-Remake בהחלט משובך, לפחות בחלק מהמקרים.

 

 

המשך יום נעים.

 

 

 


עדכון 8:48 שעון אירלנד

זכיתי!

 

נכתב על ידי ashmash , 10/1/2012 10:11   בקטגוריות ערב רב, קשה שפה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כי עפר אתה ואל עפר תשוב



הגירה טוב או רע?


שמתי לב כי לאחרונה, כדרך הטבע, רבים מתלוננים על עומס החום הבלתי נסבל. אמנם זכיתי לקרוא זאת מפי אנשים שחוששים כי האספלט בריגה, לטביה, יותך בטמפרטורה האדירה של 33 מעלות צלזיוס. אך בעיקר זכיתי לראות זאת בעדכוני פייסבוק של אנשים המתגוררים בישראל (ומי אמר שפייסבוק לא שימושי, לפחות כטרמומטר?!).

ומה בעצם יש להתלונן? אחרי הכל, כלום ציפו למשהו אחר באזור קו רוחב 30 מעלות צפונית לקו המשווה בחודש יולי?! ולא מדובר בתינוקות בני יומם שמזג האוויר הקייצי בישראל חדש להם. מדובר באנשים אשר מתגוררים בישראל כל ימי חייהם.

לעומת זאת, בשבוע שעבר, ביום קיץ קריר וגשום בדבלין, נסעתי באוטובוס עם דאריו, בחור מנאפולי שחי באירלנד מזה מספר חודשים.

הוא אמר שהוא כבר לא יכול להתאפק לצאת לחופשה שלו בסוף אוגוסט, שבועיים באיים הקנאריים (אקלים חם, במקרה ומעולם לא ביקרתם או התעניינתם).

תהיתי האם הוא לא מרוצה ממזג האוויר באירלנד. הוא חייך והשיב שלא.


שאלתי אותו, האם בנאפולי יש לו בבית מזגן. לא רק שהשיב בחיוב, אלא אמר "בטח, בלי מזגן אפשר למות".

שאלתי את דאריו, האם גם לסבא וסבתא שלו היה מזגן. הוא חייך והבין שמעט הגזים בתיאור עומס החום.

אפילו אני, לא בגיל מופלג לעת עתה, זוכר את ילדותי בקריית מוצקין, בטרם הוריי התקינו מזגן ועוד מזגן. היה קצת חם בקיץ, לא משהו שלא ניתן לפתור באמצעות לבוש קל, שהייה בצל ולימונדה.


בכל אופן, אנשים, לפחות חלקם, מעדיפים לחיות בבועה ממוזגת הנמצאת באקלים סובטרופי מאשר באקלים ממוזג באופן טבעי. תמיד יוכלו הרי להתלונן על חשבון החשמל שהם נאלצים לשלם בעבור הפעלת המזגן.

אפשרות אחרת היא כמובן לעבור למקום עם אקלים נוח יותר.

שתי כתבות שהופיעו לאחרונה באקונומיסט מאירות את היתרונות שבהגירה.

"בריחת או הרווחת מוחות" (Brain Drain or Gain) מאירה את הרווח במדינות שמספקות את המהגרים, על פי רוב מדינות עניות הננטשות על ידי מיטב אנשיהן שעוברים למדינות עשירות בהן הם יכולים להרוויח את לחמם.

התפישה המקובלת היא שכוח העבודה החיוני והמוכשר, היינו רופאים, מהנדסים ויתר אקדמאיים עוזבים את מדינתם ומביאת להגירת הכישורים הנדרשים עימם. בכך מדינות עניות נדונות להישאר בעוני, אף על פי שלעיתים הן עצמן משקיעות לא מעט כסף ממאשביהן המועטים בהכשרת אותם מוחות בורחים.

לדוגמא, 40% מהמהגרים מהודו בני 25 ויותר המשיכו בלימודיהם מעבר לתיכון, לעומת שיעור של 3.3% באוכלוסייה הכללית במדינה.

אך למעשה, כך על פי הכתבה (וההגיון הבריא), אותם אנשים שולחים כסף חזרה הביתה לבני משפחתם (325 מיליארד דולר ב-2010 על פי הבנק העולמי) וכך עוזרים לכלכלה המקומית. זאת ועוד, הם מפתחים קשרים עסקיים בין המדינות אליהן הם מהגרים למדינות המוצא (דוגמא אחת הן אותן חנויות סיניות, הודיות וכו', אך זה רק קצה הקרחון). בנוסף, שנים לאחר מכן, רבים מאותם מהגרים חוזרים, עשירים יותר. הם צפויים להשקיע בחזרה במדינת מוצאם (קניית רכוש היא אולי דוגמא רעה, שכן זה מעלה את יוקר המחייה למסכנים שנשארים. שערו בנפשכם את יוקר הדירות בירושלים, לא מעט בזכות יהודים עשירים שקונים דירות נופש בעיר. אך כמובן, אם הם מקימים עסק ומעסיקים מקומיים זה טוב), להביא עימם כישורים שרכשו במערב שלא יכלו היו לרכוש במקום בו נולדו ובאופן כללי, מה שעשוי להיראות כדבר רע בתחילה, למעשה משרת את המדינות המספקות מהגרים.


שמרו לפעם הבאה שרבין יתהפך בקבר או מישהו שעדיין דבק בדיעה המטופשת שהגירה היא עניין רע והמהגרים (או בכינוי השלילי, היורדים) הם נפולת של נמושות.



בכתבה אחרת, ביקורת על הספר Exceptional People: How Migration Shaped Our World and Will Define Our Future מוזכר שכמובן יש מפסידים. אלו לא רק אותם עניים במדינות הקולטות שרואים את שכרם נשחק על ידי מהגרים שמוכנים לבצע את עבודה בעבור שכר נמוך יותר. אלו למשל גם אותן נשים בבנגלדש שכאשר בעלן יוצא לעבוד באתר בנייה במזרח התיכון ושולח כסף חזרה הביתה, הן גרות עם המשפחה של הבעל, תחת רודנות החמות כמובן. הכסף, על פי רוב, לא נשלח לנשים, אלא למשפחת הבעל. וכידוע, בעל המאה הוא גם בעל הדעה.

 

ברם אם נעשה חשבונות תועלתניים, כמו ג'ון סטיוארט מיל למשל, החסרונות מתגמדים מול היתרונות. על פי החישוב בספר, אם מספר המהגרים בעולם יעלה ב-3% (למיטב זכרוני, זו כמות האנשים החיים מחוץ לגבולות מהדינה בה נולדו בסך הכל), העולם יתעשר ב-356 מיליארד דולר בשנה. אם הגירה תהפוך חופשית, היינו כל אדם יוכל להגר לכל מקום, לפחות ללא פיקוח מדינתי, במרוצת 25 שנים העולם ירוויח 39 טריליון דולר. זה די הרבה כסף.


המהגרים תורמים למדינות להן הם מהגרים. הם יוצרים מקומות עבודה במדינות היעד ונהנים מהון שלא יכול היה להיות קיים, למרבה הצער, במדינות המוצא שלהם. כפי שנכתב לעיל, בטווח הקצר אולי מדינות המוצא תפסדנה (למשל 43% מהרופאים מליבריה עובדים בצפון אמריקה, מה שאומר שלאנשים בליבריה נפגעת הגישה לדוקטור), אך בטווח הארוך הן תרווחנה. יתרה מכך, המדינות להן המהגרים מגיעים זקוקות לכוח עבודה צעיר בחברה שהולכת ומזדקנת.

 

למרבה הצער, לאנשים על פי רוב קשה להסתכל מעבר לקצה החרטום ולכן מהגרים זוכים ליחס רע, שלא לומר מחפיר במקרים רבים.

לא בכל מקום, לא באותה איתנות. אבל בפעם הבאה שתשמעו על הפגנה נגד מהגרים (ובישראל ודאי תשמעו גם על הפגיעה בעם הנבחר בדמות גויים המאיימים לקחת בשבי את בנות ישראל החסודות), זכרו שלא מדובר במשהו רע.


אפילו מי שרואים עצמם ליברלים, למשל נחמיה שטרסלר, כותבים בגנות המהגרים והצורך להילחם בהם (המאמר מעט ישן, אך זכור לי היטב שכן הוא מגיע משטרסלר שעל פי רוב נוהג להתהדר בנוצות יונה רודפת שלום וסחר חופשי, כל עוד זה לא נוגע לתנועה חופשית של אנשים. שטרסלר לא שינה את עמדתו ומביע אותה בכל הזדמנות, למשל במאמר הזה מהימים האחרונים, פסקה שלישית מהסוף, בו מסתננים לא חוקיים מסודאן [הוא אפילו לא מדבר על אפריקה בכללותה ונטפל לפליטים חסרי ישע מדארפור] הם-הם שמביאים למצוקת הדיור בתל אביב ויושבי האוהלים הצבועים לא פוצים פה, כך על פי שטרסלר).


כמובן, צרות העין מובנת, במיוחד אם חיים במדינה קטנה וחושבים מיליונים של מהגרים פוטנציאלים שירסקו את המרקם החברתי. אך אם כל המדינות תפתחנה את שעריהן בו זמנית לכל דכפין, שום מדינה לא תסבול יתר על המידה, אם בכלל.

 

רוב האנשים מעדיפים לחיות היכן שנולדו (דאריו יחזור לאיטליה או למצער לעגן הים התיכון בסופו של דבר), ואם לא, אז הם מהגרים ותוך זמן קצר, מקסימום דור או שניים, הם מסתגלים לסביבה החדשה (שלמרבה האירוניה הופכת להיות הבית החדש שקשה לעזוב. שמעתי כה רבות על ישראל שלא יעזבו את ישראל משום שזה מרכז חייהם, אף על פי שהוריהם או סביהם, לעיתים גם הם עצמם חיו מרחק רב משם).

 

המחיר של מאמרים אקדמיים

 

בכתבה אחרת מהאקונומיסט, נכתב על עסקי ההוצאה לאור של ז'ורנאלים מדעיים. וכך נכתב על המודל העסקי של המוציאים לאור שטוענים שבסוף היום הם רק מנסים להתפרנס או לחיות:

 


And what a living it is. Academic journals generally get their articles
for nothing and may pay little to editors and peer reviewers. They sell
to the very universities that provide that cheap labour.


 

או בתרגום חופשי שלי לעברית:


ואילו חיים אלו (שהמוציאים לאור מנסים להחזיק). ז'ורנאלים אקדמיים מקבלים את המאמרים שלהם באופן כללי בחינם ועשויים לשלם מעט לעורכים וביקורת עמיתים. הם מוכרים את תוצרתם בדיוק לאותן אוניברסיטאות המספקות להם כוח עבודה זול.

 

מומלץ לקרוא את הכתבה במלואה. אם לא, אני מקווה שלפחות נפקחו העיניים בנוגע לאירוניה שבחרושת האקדמית.

 

 

מצבא העם למשמרות המהפכה

 

הכתבה הזו, אחת מיני כמה וכמה שפורסמו לאחרונה בעיתונות בישראל, על הרעת היחסים בין גברים לנשים בצבא הישראלי כחלק מהגמשת המערכת שנועה לעודד חיילים דתיים לשרת בצבא בכלל וביחידות קרביות בפרט, חשובה בעיקר משום שהיא מסכמת בקצרה, תוך כדי שהתהליך בעיצומו, את הפיכת ישראל לרפובליקה יהודית (בדומה לרפובליקה האסלאמית השיעית באיראן) והפיכת צבא העם בישראל למשמרות המהפכה.

 

כמובן, אפשר לתהות מדוע אם המספרים מראים שחיילים דתיים נוטים לשרת יותר ביחידות קרביות בלאו הכי, יש לעשות "הנחות" בדמות הדרת נשים.

אך עצם ההתגמשות על ערכים אוניברסלים של שיוויון הזדמנויות בין המינים הוא המטריד.

עצם העובדה שיש אנשים שבוחרים לעשות הפרדה מנטאלית בין אנשים שהם למעשה א-נשים לנשים אמנם מעוררת חלחלה, אך מובנת כבחירה אישית של אותם בורים שלא מבינים שכל עוד הם מוכנים לקבל עבדות ואפליה של "אחרים", הם עצמם יהיו עבדים מופלים.

אך הדבר המופשט הזה שמכונה מדינה,או הצבא, ואחת הרשויות תחתיו (או מעליו, כפי שנדמה בישראל) אמור להתעלות על הרדידות של הפרטים החיים בו.


אם יש הבוחרים להיות מיזנטרופים, לשנוא נשים ולראות אותן כנחותות, זו בעיה שלהם. גוף ממלכתי לא יכול להגביל כמחצית מחבריו רק משום שחלק מהחברים בו רואים את אותה קבוצה כנחותה או למצער מודרת מספירות מסויימות.



כבוד תת-אלוף במיל' חברת הכנסת מירי רגב

 

דרך הקטע הזה בבלוג אמת מארץ ישראל הגעתי לקטע הזה בהעוקץ. לפניכם סרטון הוידיאו על העימות בין מירי רגב מהליכוד לבין סתיו שפירא, אחת ממארגנות מאהל מחאה בתל אביב כנגד מצוקת הדיור בישראל בכלל ובת"א בפרט:





 

לפחות על פי הראיון הנ"ל, לרגב אין הרבה מה להציע זולת תארייה שנרכשו בעמל ולקקנות רבים. התואר "הגברת" מעליב אותה והיא דורשת מהמרואיינת לצדה לכנותה "חברת הכנסת" (ראו דקה 4:30 בסרטון).

לו כסילות של אדם זה או אחר (ואף רבים מהם) הייתה עשויה לשנות את דעתי על רעיונות נשגבים, הייתי אומר שמירי רגב שיכולה הייתה להתקדם לדרגת תת אלוף בצבא הישראלי (אמנם כדוברת ולא מהמוצלחות שבהן. אחרי הכל, היה לה קשה לעשות את עבודתה נאמנה משום שבלשון פשוטה היא סתומה) מעידה שאולי אי-שוויון הנשים בצבא עשוי להיות טוב, אם הוא יימנע קידום מנשים כמו רגב.



כמה כסף ארה"ב יכולה הייתה להיות חייבת

 

האתר הזה, בעל שם המתחם הקולע WTF NO WAY, ממחיש איזה נפח היו תופסים שטרות 100 דולר לו היו אמורים להיות מודפסים ונערמים האחד על השני. תמונה שווה אלף מילים ויש שם כמה וכמה תמונות...



הוליווד זה באמת

 

לפני מספר ימים צפינו בסרט העולם שבפנים. הייתה זו הפעם השנייה שצפיתי בסרט. מהפעם הראשונה, לא זכרתי את דמותו של בעלת החנות בתחנת הדלק, דמות של יווני המגולמת על ידי השחקן בריאן ג'ורג'.

הדמות שולית למדי ולא הייתי מתעכב עליה לולא השחקן היה מוכר לי מהיכנשהו...


ג'ורג', שיחק גם בכמה פרקים של סיינפלד, שם כיכב כבאבו (Babu), בעל מסעדה פקיסטאני שתודות לעצות אחיתופל מג'רי יורד מנכסיו ולבסוף מגורש מארה"ב בשל השלומיאליות של חבריו של סיינפלד.

לאחרונה, הופיע בריאן ג'ורג' בסדרה "המפץ הגדול" כאביו של ראג', פיזיקאי מניו דלהי.

אני יכול להעלות על הדעת ששחקן הודי יגלם שחקן פקיסטאני ולהיפך. אחרי הכל מדובר במדינות שכנות עם היסטוריה משותפת. אבל העובדה שבסרט העולם שבפנים בעל החנות היה יווני הציקה לי. אם אותו שחקן יכול לגלם הודי ויווני, משהו כאן לא בסדר.


כמובן, אותנטיות איננה הצד החזק של תעשיית הסרטים האמריקנית. אחרי הכי מדובר במוצר שאמור למכור אשליות.

בכך פריז של סרטים כמו חצות בפריז או מולן רוז' היא אמיתית כמו חללית האנטרפרייז במסע בין כוכבים. אולי קצת פחות, שכן פריז איננה כפי שמופיעה בסרטים (שאלו את אותם יפנים אומללים שלקו בתסמונת פריז). לגבי החללית העתידית, רק ימים יגידו...

 

אז מהיכן בעצם בריאן ג'ורג'?

בדיקה קצרה בוויקיפדיה העלתה שהוא מ...

אתם יושבים?

ישראל.

 

ג'ורג' נולד בשנת 1952 בירושלים למשפחת יהודים עיראקים שהיגרו לישראל מהודו. אמו נולדה בהודו ואביו בלבנון, אם כי גדל במומבאי.

שנה לאחר שג'ורג' נולד משפחתו היגרה ללונדון ולאחר מכן לקנדה.

יווני? הודי? פקיסטאני? עיראקי? לבנוני? ישראלי? בריטי? קנדי? אה, כן, מה בדבר אמריקני?!

 

אין טעם לנסות לקבוע. זה הדבר היפה בסיפורי חיים מהסוג הזה (בשבחי ההגירה כתבתי מעל) שמראים כמה ההגדרות הללו של לאומיות, אמונה, גזע וכיוצ"ב הן עניין ערטילאי.

אחרי הכל, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג' י"ט) וכל מה שבין לבין נתון לפרשנויות.


 

 



Thomas Street, Dublin. 30.7.2011

נכתב על ידי ashmash , 31/7/2011 09:09   בקטגוריות ערב רב, אקטואליה  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Hagigit ב-14/8/2011 17:24
 



Burn Burn Burn וגם קצת על לונדון, אילי ונוריץ'


 

שריפה אחים שריפה

 

משום מה נהיה אופנתי לדבר על שריפת גופות, מאז חליטו כמה פרחחי משי זהב לשרוף את הקרימטוריום הציוני.

פתאום, יוסי ביילין (וגם היא) החליטו שהם רוצים שישרפו את הגופה שלהם לאחר מותם.

 

את דעתי בנושא הבעתי בתגובה חפוזה בגלוב (ממש כאן למטה) - יותר משמדובר בענייני אמונה ובחירה אישית, מדובר בעניין כלכלי, פה מאפיית הקבורה המקומית ששכנעה את רשויות המדינה להעניק לה מונופולין על ענייני טיפול בגוויות ומשזה הולך להיות מופקע ממנה מתחילה לעשות טרור.

כמו המאפייה שבעסקי הגופות, כך גם החבר'ה המציתים.

וכידוע, במאפיה אף אחד לא רוצה לטפל, אז כנראה שזה יישאר ככה.

 

אני לא מצליח להבין אבל מדוע אנשים מתרגשים מזה.

אפשר לחשוב איזו אידיאולוגיה דבילית צריך כדי שיהיה לך איכפת מה עושים עם הגופה שלך לאחר מותך שצריך להתעקש על שריפה.

כלומר, ברור שבחירת מה יעשו עם גופתך זה המובן מאליו בכל מקום נורמאלי בעולם. אבל מה בדיוק עקרוני בזה שדווקא על מתעקשים?

 

בעצם, גם לי יש אידיאולוגיה.

אני מעוניין שאת הפגר שלי יזרקו בשדה כדי שעוף השמיים יוכל לאכול לו בנחת.

הנה, אפילו אצרף אדיאולוגיה רצוצה - אני מאמין גדול בטקס קבורת השמיים הטיבטי העתיק.

למה לשרוף, אם אפשר להעלות את נשמתי מעלה מעלה?

 

ולמי שרוצה לשרוף עצמו או סתם לקבור את עצמו, כאילו איזה משיח מבית דוד יעזור לו, שיבושם לו...

הנה שיר נפלא של ג'וני קאש לכבודכם:

 

 

 

 

 

 

תפעיל מונה

 

רועי שלח לי את הקישור לאתר הבא.

מדובר באתר מרובה שעונים ומונים הסופרים את כמות האנשים עלי האדמות, הנולדים, המתים, הנפצעים בתאונות וכדומה.

בנוסף האתר סופר כמה פחמן דו חמצני נפלט לאוויר, כמה מכוניות יוצרו, כמה אופניים וכן הלאה.

 

אפשר לאפס את המונה מ-עכשיו, בשבוע האחרון, בחודש האחרון, בשנה האחרונה וכן הלאה.

מדויק לגמרי זה לא. סה"כ זה עובד על מודל סטטיסטי ונתונים שהוכנסו ולא ע"י גמדים קטנים שסופרים את כל הפרטמטרים הללו בכל רגע נתון.

שימושי במיוחד זה גם לא בדיוק. הרי מה כבר אפשר לעשות עם זה? למנוע בגופנו כריתת יערות?

אבל זה נותן קנה מידה לא רע לגבי מה שקורה בעולם.

מומלץ.

 

 

 

לונדון

 

בסוף השבוע הקודם (שזה לפני קצת יותר משבוע) נסענו ללונדון.

קנינו את הכרטיסים לרכבת מראש, כך שזה עלה 24 פאונד הלוך וחזור לשנינו. מחיר לא רע בכלל.

הבעיה הגדולה עם קניית כרטיסים מראש, שעלולים לקרות דברים לא צפויים בין מועד קניית הכרטיס לנסיעה עצמה.

 

כך, קיבלתי חום יום לפני ובאופן כללי הגוף שלי החליט לבגוד בי והלתפגר. הרגשתי רע בקיצור.

אבל לא ויתרנו, כי הרי סוף שבוע, יש כרטיסים וצריך לטייל.

לקחתי פרצטמול, ופגשתי את בטקה בתחנת הרכבת אחרי העבודה ונסענו ללונדון.

 

שירדנו מהרכבת בתחנה ברחוב ליברפול היה לי קר. ממש קר. כל כך קר שהשיניים שלי נקשו זו בזו.

אבסולוטית, לא היה ממש קר. בסביבות ה-15 מעלות. הייתי לבוש היטב. אבל יש דברים שאין מה לעשות נגדם.

מזמן כבר לא הייתי חולה, כמה שנים לפחות והתחושה הזו, הכאב בשרירים והגרון שכואב בכל פעם שבולעים רוק באמת לא עושים טוב.

פגשנו את אח שלי שכרגיל אחר. ונסענו אליו הביתה ודי מהר נרדמנו.

 

למחרת, נסענו לווסטמיניסטר.

ערכנו סיור בפרלמנט.

פרטים על סיור בבית הפרלמנט הבריטי ניתן למצוא כאן. בגדול ניתן להיכנס בחינם, אם באים לשמוע דיונים. אזרחים בריטים יכולים לארגן זאת באמצעות הנציג שלהם בפרלמנט. לאחרים גם יש פרוצדורה שפרחה מזכרוני.

בכל אופן, סיור מודרך עולה 12 פאונד כמדומני. המחיר לסטודנטים הוא 8 פאונד.

 

המדריכה (קשישה חביבה עם תיק קטן ממנו היא לא נפרדה כל הסיור) שאלה אותנו מהיכן אנחנו. השבנו שמסלובקיה וישראל.

היא אמרה שהיא אמנם לא מבינה סלובקית, אבל "אני מדבר קצת עברית" היא אמרה במבטא אנגלו-סקסי כבד.

זה היה משעשע. העברית שלה נשמעה גרועה (היא הסבירה לי שהיא למדה בעבר) אז דיברתי איתה באנגלית, גם כאשר היא ניסתה לגרור את השיחה לעברית כמה פעמים.

בסיור, בכל פעם שהיא הביאה דוגמא, היא סיפרה על המצב בפרלמנט הישראלי, הלא הוא הכנסת. גם כשהיא לא ידעה והדוגמא לא ממש התאימה (כמה אנשים יש אצלכם במחוז בחירה? היא שאלה. השבתי ש-7 מיליון [אם כי בפועל זה יותר באזור החמישה מיליון, כלומר רק בעלי זכות הבחירה] לדוגמא הלא מוצלחת שלה, כי בישראל כמו בספרד, אין ממש אזורי בחירה).

 

בקבוצה שלנו היו לא מעט גרמנים.

לפיכך היה צריך להסביר על כל גרמני בשושלת המלוכה האנגלית (בכל זאת, בית הנובר).

החלק המשעשע, לטעמה של בטקה ושלי, היה כאשר המדריכה שלנו סיפרה מה עבר על הפרלמנט בימי מלחמת העולם השנייה.

היכן התכנסו הלורדים, אילו חלקים נפגעו בהפצצה וכדומה.

כאשר היא סיפרה שהפרלמנט הופצץ במלחמה, כל פעם התאפקתי מלשאול בקול רם, אבל לא התאפקתי מללחוש את השאלה לבטקה:

"By whom"?

או בעברית - "על ידי מי"?

זה היה מאוד משעשע, בהתחשב שהתשובה הייתה אמורה להיות "הגרמנים".

מין בדיחה משעשעת כזו, עם כל העצב והצער שבדבר (בכל זאת, במלחמה הזו מתו כמה עשרות מיליונים), על חשבון החברים הגרמנים לקבוצה.

 

אולם מעבר לבדיחה, זה תמיד מרשים אותי מחדש כשאני מסתובב באירופה ורואה אנשים ממדינות שעד לא מזמן היו אויבות מרות, חיים ביחד.

בכלל, האיחוד האירופי, שאמנם לא נוצר בין לילה, תמיד מפיח בי רוח אופטימית, על אף כל מיני חסרונות בו.

טוב, היינו בסיור...

בית הלורדים על מושביו האדומים הרבה יותר מקושט ומצועצע מהמקביל בעל המושבים הירוקים שלו - House of commons.

בבית הלורדים יש כיסא השמור למלכה (או המלך, אם כי זה לא נראה פה מאז שנות החמישים של המאה הקודמת).

היא באה לפרלמנט פעם בשנה עם פתיחת המושב (נדמה לי בנובמבר).

מקריאה נאום שנכתב על ידי ראש הממשלה.

והיא יוצאת.

מישהו אמר שהמונרכיה היא לא דבר חשוב?

 

אחרי הפרלמנט חשבנו לקפוץ לאקווריום. התור היה כל כך גדול אז ויתרנו לאותו יום בידיעה שנבוא שוב מחרתיים.

לקחנו רכבת ונסענו למוזיאון החביב עלי - המוזיאון הבריטי.

לא משנה כמה פעמים אהיה שם (זו לפחות הפעם הרביעית שאני שם בארבע השנים האחרונות והייתי שם עוד כמה פעמים במהלך חיי), תמיד יהיה שם משהו שיחדש לי - תערוכה חדשה, מיצגים שטרם ראיתי או סתם דברים שהספקתי לשכוח.

המוזיאון אולי מכונה "British", אבל הוא כל דבר מעבר לבריטי. יש בו עתיקות מיוון ורומא, מצרים וסוריה (הפסלים האשורים, למשל נמרוד, יפהפיים) ועוד כמה פינות יותר רחוקות בגלובוס.

הסתובבנו במקום עד חמש עשרים וחמש, עת גרשו אותנו.

 

במהלך היום עוד חשבנו ללכת להופעה של דפנה, אליה היא הזמינה אותנו כמה ימים לפני.

אבל כל ההתרוצצות הזו במוזיאון, יחד עם המחלה שלי, הביאה אותנו להחלטה שעדיף לוותר על ההופעה ולכן בילינו עוד ערב מהנה בבית, עם סרטו הנפלא של אפרים קישון - ארבינקא. הכתוביות עם התרגום לאנגלית על הפנים, במידה וחשבתם לקנות את הסרט על DVD לאנשים שלא דוברים עברית.

 

 

התקרה בכניסה (של המלכה והתיירים) לפרלמנט

 

 

 

 

למחרת, הצטרפנו לאח שלי לטיול עם הרמבלרס (Ramblers).

הרעיון של הקבוצה שמטיילים בסופי שבוע במקומות שאפשר להגיע אליהם באמצעות תחבורה ציבורית.

נשמע הזוי בישראל, לא?

לפני כמה ימים שלחו לי קישור לאתר שאנשיו שמו להם למטרה להביא לכך שבישראל גם תפעל תחבורה ציבורית בסופי השבוע.

אתם מוזמנים להקליק ולסייע להם!

 

בכל אופן, הטיול שאורכו היה כשבעה או שמונה מייל, החל בווימבלדון והסתיים בריצ'מונד.

היה נחמד.

היה קריר. גשם ירד כמה שעות לפני כן, כך שהיה מעט בוצי, אבל עלינו כמעט ולא ירד גשם.

האזור גם מאוד קרוב להית'רו, מה שאומר שבכל שתי דקות בערך, אפשר לראות מטוס נוחת (בטח מזווית אחרת אפשר לראות אותם ממריאים).

זה נחמד כשמטיילים. לא הייתי רוצה לגור שם...

 

אח"כ ביקרנו את סילביה שגרה קרוב לריצ'מונד.

וזהו בערך.

 

 

 

 

באחד הפארקים (יש לו שם מסובך שנשמע איטלקי) - אני מאחורי הקנקן ובטקה לידי

 

 

 

היה הרבה בוץ

 

 

 

 

למחרת, הלכנו לאקווריום.

מחיר הכניסה די יקר. בסביבות ה-15 פאונד. עם הנחת סטודנטים ועוד איזה קופון שאח שלי מצוא, זה על 9 פאונד כמדומני. עדיין יקר, אבל נסבל.

לדעתי, אם הבחירה שלכם היא בין כניסה לאקווריום בלונדון (שכאמור נמצא ליד הפרלמנט, בגדה השנייה של התמזה) לבין המצפה התת ימי באילת, עדיפה האלטרנטיבה הישראלית...

ועדיין, מדובר באקווריום נחמד עם דגים ממקומות שונים בעולם. יש בו שלוש קומות (קרקע ועוד שתי קומות מתחת) ופסלים מאיי הפסחא

 

 

 

בטקה ואנוכי (טוב, השתקפות שלנו) בכניסה לאקווריום (ניתן להבחין בפסל של דאלי לכבוד המוזיאון הסמוך עליו כתבתי בעבר)

 

 

 

 

 

כריש ופסל דמוי אחד הפסלים באיי הפסחא

 

 

אחרי האקווריום, החלטנו ללכת ל-south kensington, שם יש לא מעט מוזיאונים שרצינו לראות.

ראשון ראינו את ה-Natural History Museum, מוזיאון שלא ראיתי מאז סוף שנות השמונים (וכבר אז הוא היה זכור לי לטובה).

המבנה בו הוא שוכן יפה בפני עצמו והמיצגים מרשימים, ממאובני דינוזאורים, דרך עצמות לוויתנים (וגם שחזורים אותנטיים).

מומלץ בחום. הכניסה, כמו כל המוזיאונים ששוים משהו בלונדון - חינם (מה שלא שווא, עולה כסף).

 

חלפנו דרך המנהרה על פני ה-V&A.

רק רציתי להראות לבטקה את הנברשת היפהפיה בכניסה ואז המשכנו.

אולי עוד נבקר שם, לפני שנטוס למלטה. עברו כבר כמה שנים מאז הפעם האחרונה שלי במוזיאון הזה.

 

לאחר מכן, בזמן הקצר שעוד נותר, הלכנו למוזיאון המדע הסמוך.

גם כן, מאוד נחמד שם. ויש IMAX.

 

זהו. בערב חזרנו לאח שלי, ארזנו את הדברים ולקחנו את הרכבת של עשר וחצי (רכבות לפני הביאו במקרה טוב להכפלת מחיר הנסיעה) חזרה ל-Norwich.

הפעם הבאה בלונדון תהיה בסוף השבוע הקרוב, עד יום ראשון בו אנו טסים למלטה.

 

 

 

דינוזאור (טי רקס, כמדומני) במוזיאון הטבע

 

 

 

אילי

 

בסוף השבוע האחרון, סוף שבוע ארוך לכבוד הבנק הולידיי ביום שני, נשארנו באזור שלנו (בהתחלה חשבנו לעלות לסקוטלנד, אבל זה היה הופך את סוף השבוע הזה ליקר במיוחד, אז ויתרנו).

ביום הראשון חרשנו את נוריץ'. היינו בתיאטרון הבובות (ראינו את בגדי המלך החדשים), בפורום (היכן שהספרייה, אולפני ה-BBC בנורפולק ומוזיאון של ההיסטוריה של המחוז ממוקמים) וגם ראינו את שרק השלישי. אבל על כך בחלק שיוקדש לנוריץ'.

ביום השני בעיקר נחנו וטיילנו באחד הפארקים, אחד שנמצא חמש דקות מהבית שלנו והוא פשוט חורשה נחמדה.

 

ביום שני, נסענו לאילי (Ely).

לפני, אולי שווה לציין שאם אתם באזור East Anglia, אפשר לרכוש כרטיס נסיעה ברכבת במחיר של 12 פאונד ליום ו-24 פאונד לשלושה ימים שתקף לכמה נסיעות שרוצים באזור (בנורפולק, סאפולק וגם כמה חלקים מקיימברידג'שיר, למשל אילי וקיימברידג'). אפשר לטייל בכמה עשרות יעדים במחיר לא רע בכלל.

 

מה אפשר לעשות באילי?

בגדול, לא הרבה. מדובר במקום קטן וחביב.

אפשר לבקר בקתדרלה המקומית, אחת היפות באנגליה.

עולה לתחזק אותה 3,000 פאונד מידי, או כך לפחות טוענים בכניסה שם, אז יש לשלם כמה פאונדים טובים עבור הכניסה. ישנם כל מיני כרטיסים בכל מיני מחירים. אז לא ראיתי טעם לציין את המחיר. בערך 10 פאונד, בהתאם למה שתראו וזה כולל הדרכה.

ביום ראשון, הכניסה לא עולה כסף... גם מי שבא למיסה לא משלם...

למי שלא אוהב לשלם לכנסיות...

 

ליד הכנסיה יש את מוזיאון הוויטראז'ים, אותן זכוכיות צבעוניות ויפהפיות.

בהמשך, אפשר להיכנס לבית ששימש את אוליבר קרומוול (Oliver Cromwell), האיש שעמד בראש בריטניה בכעשר השנים שאנגליה הייתה רפובליקה, אחרי הוצאתו להורג של צ'רלס הראשון, אי שם במאה ה-17.

ובזאת פחות או יותר מסתכמות האטרקציות של המקום.

אם אתם מטיילים באזור של קיימברידג', שווה להגיע לדעתי גם לאילי.

 

 

 

בטקה והקתדרלה של Ely

 

 

 

בתוך הקתדרלה של אילי

 

 

 

 

ויטראז' בקפלה קטנה השייכת ל-King's school. היא סגורה רוב השנה. הסיפר שלה מעניין. היא היית חלק מהמנזר שהיה במקום, מנזר שנסגר כשאנגליה הפכה לפרוטסטנטית (אי שם בימי הנרי השמיני במאה ה-16). לאחר מכן שימש כבית מגורים בן שתי קומות. כיום היא סגורה ומשמשת את הכמורה של הקתדרלה הסמוכה

 

 

 

 

הבית של אוליבר קרומוול באילי

 

 

 

ברווזונים הולכים אחרי אמא

 

 

 

 

המדריך ה(לא)שלם ל-Norwich

 

לפני כחודש, אורי ביקש ממני לכתוב את המדריך לתייר בנוריץ'.

לא שהוא מתכוון לבקר פה, אבל מה איכפת לו להציע לי לכתוב?

אז אני לא מתכוון באמת לכתוב את המדריך המלא והשלם.

אבל כן אכתוב על כמה דברים נחמדים שאפשר לעשות פה. בכל זאת, אני גר כאן יותר מחודש.

 

היתרון הבולט הוא שמדובר בעיקר גדולה, אבל לא גדולה מידי.

אפשר למצוא פה את כל מה שצריך, מחנויות חשמל, בגדים, מזון, סניפים של רשתות גדולות, מכוניות, שדה תעופה, חברות השכרת רכב וכן הלאה.

בעצם, כשאני חושב על זה, אפשרויות הלינה פה לא רבות. מעט צפונית לכאן אפשר למצוא B&B ב-25 פאונד ללילה וגם ליד בית העירייה ראיתי מקומות בפחות מ-30 פאונד. אולם בכל זאת, אין כאן כמות בלתי נדלית של מקומות לינה בכל טווחי המחירים.

 

יתרון נוסף של נוריץ' הוא שיש לה היסטוריה ויש מי שדואג לשמר אותה.

בתים עתיקים בני כמה מאות שנה הם עניין נפוץ למדי כאן.

כך ב-Elm Hill, רחוב שקט, אפשר למצוא כמה בתים שנבנו במאה ה-16, לאחר השריפה שכילתה את בתיו המקוריים של הרחוב היפהפה הזה, ב-1507.

הקתדרלה של Norwich נבנתה במאה -12 והיא שנייה בגובהה בכל בריטניה רק לזו בסליסברי.

גם ב-King street יש בית נחמד שאפשר להיכנס לתוכו ולראות איך נראו בתים בשלהי ימי הביניים...

הטירה שמתנוססת מעל העיר נבנתה ב-1067, אחרי פלישת הנורמנים שרצו לחזק את שליטתם.

יש במקום עתיקות מתקופת הרומים, שרידים של השבטים האנגלו-סקסים שפלשו לפני הנורמנים.

ובקיצור יש מה לראות (ריכוז של ההיסטוריה של נוריץ, כולל סרט על מסך רחב אפשר לראות ב-Forum, שם גם שוכנים אולפני ה-BBC והספריה האזורית. מדובר במבנה חדיש ויפה.

 

ליד הפורום שוכן בית העירייה. לפניו השוק.

תלכו עוד קצת (לכיוון מזרח) ותגיעו לתחנת הרכבת.

אם תלכו דווקא מערבה מבית העירייה, תגיעו לקתדרלה הקתולית של נוריץ'. המקום נבנה בתחילת המאה ה-20 והוא בסגנון ניאו גותי. בסלעי השיש שמהם נבנתה הקתדרלה, אפשר להבחין בהמון מאובנים יפהפיים.

לידו תוכלו לראות את בית הכנסת של המקום. כמו בכל חור בעולם, גם כאן יש קהילה יהודית (ולא רק הישראלים שעובדים בקניון).

יש כאן גם כמה פארקים נחמדים.

ויש פה 50 כנסיות ו-300 פאבים - כנסיה לכל שבוע ופאב לכל יום שלא הולכים בו לכנסייה.

טוב, בפועל יש בערך רק 30 כנסיות שלא נהרסו (אלו ששמורות, שמורות יפה. חלקן משמשות כמוזיאונים, תיאטראות וכדומה), אבל עדיין, בכל צעד שפוסעים פה, נתקלים בכנסייה.

 

אולם נראה לי שיותר מכל, אני אוהב את האנשים.

למשל בחנות הירקות ליד הבית שלי. המוכר מזכיר את מוכר הקומיקס במשפחת סימפסון במראה.

הוא בחור נחמד, עבר לאנגליה ב-1971, לאחר שהיה ממתנגדי משטר האפרטהייד (עמדה לא פופולארית גם ללבנים בדרום אפריקה באותם ימים). רק לאחר 34 שנים, הואילו שלטונות בריטניה להעניק לו דרכון. מקלט כפליט פוליטי לא בא בחשבון, כי השלטונות האנגלים ואלו של דרום אפריקה היו מיודדים. פשוט נתנו לו לחיות בבריטניה, בלי יכולת לצאת (כי הוא ויתר על האזרחות הדרום אפריקאית) ומבלי לגרש אותו.

כשחושבים על זה, הדברים המובנים מאליהם, היכולת לנוע חופשית ממקום למקום, לא כל כך מובנים מאליהם אחרי הכל.

עבור הבחור המסכן, בריטניה היית כלא גדול שהוא לא יכול לעזוב. לי זה הזכיר מעט את הסרט ג'וני אינגליש, שם הרשע התורן זומם להחליף את המלכה ובתור מלך להפוך את האי הבריטי לבית הכלא הגדול בעולם. יש אנשים שעבורם עלילות דמיוניות בסרטי הומור גרוע הן המציאות...

 

כשחיים במקום, גם אם רק חודש, רוכשים חברים. בין אם זה הירקן הנ"ל שבכל פעם שאנחנו נפגשים, כמעט מידי יום, אנחנו משוחחים דקות ארוכות.

ובין אם זה ההודי מחנות התבלינים שבכל פעם שהוא רואה אותי הוא מנופף לי לשלום ואני לו בחזרה (או להיפך).

ועוד כל מיני פרצופים מוכרים. זה נחמד.

 

מזג האוויר פה גם טוב. לא חם כמו בישראל.

מצד שני, לפעמים הגשם יכול להעיק. במיוחד כשיש לך כביסה בחוץ והוא מגיע בהפתעה.

 

טוב, נראה לי שהגיע שוב הרגע לשים כמה תמונות:

 

 

 

הנוף הנשקף מחלון חדרנו בעת גשמי זלעפות

 

 

 

חתול שלם הולך באלם היל בשעת בוקר. אנחנו קוראים לחתול גארפילד, כי הוא שמן וג'ינג'י

 

 

 

Tombland Alley עם אחד הבתים העתיקים

 

 

 

רחוב St. George

 

 

 

Fye Beidge

 

 

 

הקתדרלה של נוריץ'

 

 

 

בתוך הקתדרלה של Norwich

 

 

 

פסל בחזית הקתדרלה

 

 

 

תיאטרון הבובות של נוריץ', בתוך אחת מעשרות הכנסיות בעיר שחלקן חדל מלשמש כבתי כנסיות

 

 

קפלת המתומן (Octagon Chapel) ברחוב Colgate שנבנתה באמצע המאה ה-18

 

 

 

Pavilion בפארק שליד הבית

 

 

 

 

הספריה של נורפולק בפורום. שילוב מעולה של ספריה ועוד שלל דברים שהופכים את הספריה למקום מזמין וחלק אינטגראלי מהקהילה ולא מקום מנותק

 

 

 

בית הכנסת של נוריץ' (נבנה בשנות החמישים או השישים של המאה העשרים)

 

 

 

הקתדרלה הקתולית של נוריץ' שבית הכנסת חוסה בצלה

 

 

 

בתוך הקתדרלה הניאו-גותית

 

 

דבר שאני אוהב בבריטניה - עישון

 

יש המון דברים שאני אוהב בבריטניה. יש גם כמה דברים שאני לא אוהב. פה אתייחס רק לדבר אחד - העישון.

החל מיולי השנה, ממש לכבוד הגעתי, החלו לאכוף חוק שאוסר עישון במקומות ציבוריים.

תחנות רכבת, כולל הרציפים, נקיים ממעשנים (ומשאלה בנמצא, יש מי שמעיר להם, מעובדי התחנה).

קניונים נקיים ממעשנים.

אפילו הפאבים חפים ממעשנים.

זה מביא למראה חביב של אנשים עומדים מחוץ לדלתות בתי מרזח, בלילות קרים משהו, עם כוס בירה ביד אחת וסיגריה ביד השנייה.

בפנים אבל, לא מעשנים.

 

זה די דומה למצב בישראל, רק שפה החוק מכובד ובעלי העסקים דואגים שהחוק לא יופר בשטחם.

זה הופך את השהייה במרחב הציבורי להרבה יותר נעימה.

לא כל יציאה מהבית הופכת את הבגדים שלך למסריחים מסיגריות (מצד שני, אם אתה הולך למקום שמכינים בו פיש אנד צ'יפס, תהיה מסריח מהטיגון).

והס מלהזכיר את היתרון הבריאותי.

 

החל מ-2009, גם הסיגריות שימכרו כאן יהיה מגניבות ביותר.

יהיו עליהם כל מיני צילומים מפחידים ולא רק כתובות לקוניות כגון "העישון גורם לאימפוטנציה".

בקיצור, כל עוד יש אנשים שבוחרים לעשן, טוב שיש מי שדואג להרחיק אותם מאלו שלא רוצים לטבול בעשן הסיגריות.

וברוח אימרתו של מרק טווין, סיגריה היא מקל שבקצהו האחד יש אש ובקצה השני איש טיפש, אני רוצה לקוות שמתישהו בכלל לא יהיו מעשנים. אני מתקשה להבין את ההנאה שאנשים שואבים ממשחק באש.

 

 

 

הנץ ממלטה (ואיטליה)

 

כאמור, יום שישי הוא יומנו האחרון פה בנוריץ'.

יהיה לנו עוד יום וחצי בלונדון (אולי נלך ל-קיו גארדנס).

ולמחרת אנחנו טסים למלטה.

 

שאלו אותי מה יש לעשות במלטה מלבד לחפש את הנץ.

מסתבר שתרגומים גרועים לעברית היו מזמן. את הסרט The Maltese Falcon (הבז המלטזי) תרגמו ל"הנץ ממלטה".

היום בטח היום מתרגמים את זה ל"הנץ מת מצחוק" (ג'ורג' מהג'ונג'ל הפך ל"הג'ונג'ל מת מצחוק, אז למה לא?).

נץ, בץ, ציפור, מה זה משנה?

התרגום הרע היה גם בספרים. הנה ספר באנגלית הופך לספר עם תרגום שגוי בעברית.

 

בכל מקרה, במלטה יש ישובים מאוד יפים (בינתיים ראיתי תמונות, בעוד פחות משבוע אדע אם לאשר או להכחיש).

הישובים העתיקים ביותר.

חופים מרהיבים.

מדברים שם את השפה השמית היחידה שנכתבת בלטינית (ערבית עם השפעה איטלקית וקצת אנגלית או בקיצור מלטזית).

המדינה היא חלק מהאיחוד האירופי (בקושי בקושי, כי כמעט מחצית הציבור לא רצתה להצטרף לאיחוד ב-2004.

ובאופן כללי, מה רע בלבקר במדינת אי קטנה?

 

אנחנו בכלל לא נלון במלטה, אלא באי השכן גוזו, שגם הוא חלק ממלטה.

הוא זול בהרבה...

מעבורת ממלטה לגוזו לא עולה כסף...

בכיוון ההפוך 2 לירי מלטזיות (שזה משהו כמו 3 לירה שטרלינג בריטית או במילים אחרות, המטבע במלטה הוא בעל השערים הגבוהים [או הנמוכים, תלוי איך מסתכלים] בעולם. מזל שהם עוברים לאירו בתחילת 2008).

בכלל, שייט אינו דבר זול.

חשבנו לקחת מעבורת לסיציליה. העלות עבור שעה וחצי (או שלוש שעות, תלוי להיכן בסיציליה רוצים להגיע) הפלגה היא כ-80 אירו לבן אדם.

טיסה לסיציליה זולה יותר.

בסופו של דבר, בחרנו לטוס לרומא.

 

רומא, עיר שנהגו לכבודה כל כך הרבה ביטויים בעברית.

רומא לא נבנתה ביום אחד.

כל הדרכים מובילות לרומא.

ברומא התנהג כרומאי.

ובטח יש עוד כמה שפספסתי.

 

נשכור לאחר מכן כמה ימים רכב ונגיע לוונציה (משם כבר נגיע לברטיסלבה).

אז אם יש למישהו המלצות על מקומות באיטליה שאסור לפספס.

משהו ברומא שחובה לראות...

מקומות לינה זולים באיטליה (גם זה מסתבר, לא עניין שפשוט למצוא).

אנחנו נשמח לשמוע על כך.

 

וזהו בינתיים.

שנה טובה שתהיה לכם...

נכתב על ידי ashmash , 29/8/2007 17:07   בקטגוריות אותות חיים, ערב רב, טיולים, ביקורת  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של SHALVA ב-20/9/2007 11:34
 



כלכלה, טבע ו-Google is evil


 

"והזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות"...

לא יאמן, אבל אני כבר למעלה משלושה שבועות בבריטניה ובעוד כשבועיים וחצי הטיסה למלטה. הזמן לא נוסע, אלא טס. לא סתם טס, אלא טס בחללית שעושה "קפיצת חלל".

בסוף השבוע הזה, אח שלי הגיע לביקור וטיילנו כאן באזור של נוריץ'.

אין לי חשק להיכנס לכל המקומות ב-Norfolk (ה-County שלנ) ו-Suffolk (המחוז שנמצא דרומית לנו).

אבל חלק מהמקומות יאוזכרו מיד...

מחרתיים בכל אופן, אנחנו אמורים לגמול לו בביקור בלונדון.

 

אמנם הבוקר היה די גשום (ובשעת כתיבת שורות אלו השמיים שוב כחולים עם עבים לבנים). אך בכל זאת, אולי שווה לאזכר כי פה באנגליה, כשחם, אנשים נוהגים, משום מה, להסתובב ללא חולצה ברחוב ונשים בביקיני. אל המסקנה הזו הגעתי לאחר כמה שבועות עם לא מעט ימים חמים פה.

אני לא מתכוון לחוף הים או ל-Broad (התעלות הנחמדות שיש פה באזור שאפשר לשוט במימיהן) באזור של נורפולק ומעט דרומה בסאפולק), אלא לרחובות ערים המרוחקות כמה עשרות מילין מהים.

וה"חום" הוא קצת פחות מ-25 מעלות...

הכל יחסי בחיים...

 

 

 

שיעור בכלכלה

 

אני מניח שחלק ניכר מהקוראים מכיר את המושגים הבסיסיים בכלכלה - היצע, ביקוש, OPEC וכדומה.

בם ודאי מעבירים רטט בלא מעט אנשים, אבל איכשהו כלכלה זה נושא די מעניין לטעמי, כלומר עד כמה שכסף, האמצעי, יכול להיות מעניין.  ועל אף שזה (סוג של) מעניין, אוותר על הסברים מייגעים ורק אציג פה דוגמא נהדרת להיצע וביקוש והשפעתם על המחירים.

 

להלן תמונה שצילמתי בחנות של שטויות בעיירת החוף Hunstanton, בצפון מערב נורפולק בסוף השבוע האחרון:

 

 

 

 

 

 

כפי שניתן להבחין בנקל, מוכרים שם לא מעט מסכות שאמורות להיות מין חרצוף של דמויות מוכרות בממלכה. המחירים משתנים כמובן.

הבה נעשה זום על שתיים מתוכן:

 

 

 

 

 

 

כפי שניתן לראות, מדובר במסכותיהם של שני אנשים מפוקפקים למדי באתוס המערבי.

מימין סדאם חוסיין, משמאל אוסאמה בין לאדן.

מחיר המסכה של סדאם - 7.99 פאונד.

מחיר המסכה של בין לאדן - 17.99, 10 פאונד יותר (שזה מעל 80 שקלים תוספת).

 

ההסבר, לפחות זה הפשוט, קשור למותו של סדאם חוסיין על הגרדום לפני מספר חודשים (מתי היה עיד אל פיטר?).

סדאם מת. אולי חגגנו כמה ימים.

אבל מרגע שהוא מת, הוא מעניין כשלג דאשתקד.

המחיר צנח, כפי הנראה, מהמחיר שהוא גם המחיר של מסכתו של אוסאמה.

 

הביקוש למסכה ירד, המחיר ירד גם כן, רק תבואו ותקנו שניפתר מהעודפים.

הרי סדאם לא הפך פחות מנוול בעקבות מותו ולכן יש צורך להוריד את המחיר, אלא רק דמות יותר נשכחת.

 

 

 

וכעת, עוד דוגמא למונחי יסוד בכלכלה.

רק לפני, אזהרה, התמונה הבאה עלולה להיות קשה לצפייה לבעלי קיבה רגישה...

 

 

 

 

 

 

סנדלי קלוגז (Cloggz) במחיר מציאה של 4.99 פאונד.

אמרו לי שישראלים אוהבים למכור פה את הנעליים האלה ודומותיהן. לי טרם יצא לחזות בזה, השבח לאלילים. לכל היותר ראיתי רק כמה ישראלים מוכרים מוצרי "ים המלח" (כי הרי זה מישראל, והגיוני שישראלים ימכרו את זה, כמו שהודים מוכרים אוכל הודי, ערבים מוכרים אוכל מזרחי וסינים מוכרים פיש אנד צ'יפס [באמת, החנות לידנו היא של סינים]) פה ב-Norwich.

כל ההפרשים האלה בין הליש"ט לשקל, בין מטבעות שונים והרווחים, מביאים אותי תמיד להרהר על מה שעומד מאחוריהם. הרי עבודה שמשקיעים במכירת סנדלים מכוערים די דומה בישראל ובאנגליה. מדוע אם כן בישראל ישתכרו פחות? מניפולציות מטבע, שוד אוצרות טבע של "מושבות" בעבר (נו, גם בישראל כבשו שטחים לפני ארבעים שנה, מצאו כוח עבודה זול והשתלטו על קרקעות פוריות, אז זה לא כזה שונה, אולי קנה המידה הממוזער) וכמובן "יעילות" של המשק הבריטי (שמכילה את הניצול, הסדרים נוחים לממלכה וכו').

בכל מקרה, ההונאה הזו, מניעה כל כך הרבה אנשים לעבור ממדינה למדינה כדי להתפרנס (ולבזבז כמובן, כי הרי לשם מה להתפנס?), לשרת את הכלכלה החזקה יותר. ברי המזל יזכו לאזרחות, מין הוקרת תודה של המדינה המארחת, רבים יעברו למקום אחר, ירגישו מנוצלים או יהיו מאושרים, כי הרי לא משנה שהם נהנים מהפירורים, הם עדיין נהנים.

אך כהרגלי אני נסחף לנושאים שאין לי חשק לדון בהם.

 

בכל מקרה נשוב לסנדל הצהבהב-זרחני, כידוע, מדובר בחיקוי "לסנדל-פטנט" אחר, צבעוני ומכוער לא פחות - קרוקס (Crocs).

כאן אנחנו למדים לא מעט.

תמיד יש תחליפים.

תמיד יצוצו מתחרים שיאלצו את הממציא לשווק את מרכולתו מהר ככל האפשר ולעבור למוצר הבא בטרם המחיר שאנשים מוכנים לשלם יורד.

ובטח ישנם עוד כמה לקחים שאפשר ללמוד.

אבל מספיק להפעם.

 

 

 

 

טבע

 

העניין הבא שרציתי להתייחס אליו, צץ בראשי עוד הרבה לפני סוף השבוע האחרון, אך בזה האחרון פשוט מצאתי דוגמא נהדרת לביטוי העניין.

טיילנו גם ב-King's Lynn, עיר הנמצאת גם כן צפון מערבית מכאן, כמה עשרות מייל.

 

מדובר בעיר נחמדה, אין בה יותר מידי דברים לעשות.

יש בה כנסייה נחמדה (סנט מרגרט, אם אינני טועה) עם גג עץ עתיק ותושבי העיר (או לפחות נציגיהם במרכז המידע לתייר) מתגאים בכך שלפני כ-250 שנה נולד בעיר ג'ורג' ונקובר, האיש על שמו קרויה אחת הערים הטובות ביותר לחיות בהן - ונקובר שבמערב קנדה (אם תהיתם פעם מה מקור השם ונקובר).

העיר שוכנת על חוף הים, באזור עם הפרשים גדולים של גאות ושפל, ליד נהר שיש לו נטייה לעלות על גדותיו מפעם לפעם.

 

לפיכך, העיר זכתה לכמה הצפות לא קלות בימים עברו.

אז הם בנו כמה שערים כדי להתמודד עם הבעיה, כפי שניתן לראות בתמונה הבאה:

 

 

 

 

 

בכל מקרה, הסיבה שבחרתי לציין זאת בכלל, מרוחקת כמה עשרות יארדים מהשערים הללו, אולי 200 יארד, בכנסיה שציינתי לפני כמה שורות.

הנה מה שניתן לראות בחזית הכנסייה:

 

 

 

 

1883, 1949, 1953, 1961, 1978. שנים בהן הוצפה העיר קינג'ס לין וגובה מפלס המים בשיאו באותן הצפות.

כפי שניתן לראות, ההצפות שם החלו די מזמן, הרי לפני שהיה אופנתי לדבר על ההתחממות הגלובלית ולערוך מופעי רוק למען איכות הסביבה.

כפי שציינתי בעבר, אין לי איזו כוונה נסתרת להיות מכחיש שואה אקולוגית, אבל המקום הזה והתמונה הזו בדיוק מחזירים לפרופורציה.

 

הצפות היו תמיד. גאות ושפל. עידני קרח ועידנים חמים יותר.

בין אם בקני מידה גדולים מידי לתפיסתו של אדם ובין אם בחיי היומיום.

מאז ומעולם אנשים מצאו את מותם במגיפות (שחורות ואחרות), התפרצויות הרי געש, רעשי אדמה, טביעות. אם הם לא מתו, הם סתם סבלו מההתאכזרות של אקלים לא יציב.

זה טבעו של עולם.

יום אחד יש רעב גדול באירלנד ורבים בורחים.

מאה שנה אחרי, אירלנד היא מקום משגשג.

 

ההבדל הוא שאנו חיים היום, אז קטסטרופות מהעבר לא ממש נוגעות לנו ואנחנו לא בהכרח מודעים אליהם. עד שמישהו לא בא ומצייר לנו איזה קו מים דמיונים במאה ה-19 או מוצא ים טתיס שהיה כאן הרבה לפני נוח או גרסתו העכשויית.

בנוסף, היום פשוט שומעים על זה יותר כי יש אמצעי תקשורת זמינים ואמצעי תחבורה נוחים להגיע להרבה יותר מקומות אסון כדי לדווח עליו ויש גם כלים לחשב בדיוק כמה כל אסון נורא ו"חסר תקדים".

 

אז נכון, קרחונים ניתכים, פני הים עולים וכן הלאה.

אבל כשאני שומע או קורא שהתדירות של אסונות טבע עולה וגדלה, שכל ברד וכל טל ומטר הם תוצאה של ההתחממות הגלובלית, אז שוב ההומני-צנטריות מנצחת ואני מצחקק לי.

לא הכל קשור לאנשים. וגם כשכן, לא רק.

פני הים עלו וירדו הרבה לפני שהולכים על שתיים התרוצצו על פני האדמה.

אסונות טבע היו לפני החזירות הקפיטליסטית של האנשים במערב.

גם הדינוזאורים, לא ממש נכחדו בגלל ההומונידים הרשעים.

לכל היותר, לא היינו שם כדי לחזות בזה או לא היו צלמים שמראים לנו את זה.

 

מה שכן, בהחלט זו לא עילה לזיהום, אלא להיפך.

אוויר נקי זו שאיפה של כולנו. ללא קשר לפליטת פחמן והחור באוזון, זה אינטרס שלנו לנשום...

גם שינוי אקלים הוא דבר שרצוי לא להתערב בו,פשוט כי אנחנו לא באמת יודעים מה לעשות. ומי ערב שמה שנעשה יהיה טוב. לכן, רצוי לא לשנות את ההרכב הכימי של האטמוספירה ולהגדיל את אחוז הפחמן הדו חמצני וחבריו הרשעים.

מוטב לפלוט כמה שפחות. למחזר כמה שיותר. ואין רע בלהיות אקולוגים.

פשוט נראה לי עדיף להימנע מכל זעקות האוי-אוי. או לפחות לדעת שהן לא ממש עוזרות.

 

 

 

 

גוגל מרושעים

 

 

לפני מספר ימים שוחחתי עם נועה. גם היום. אבל השיחה שבגלל נכתב הקטע הזה נעשתה לפני מספר ימים.

היא סיפרה לי שהיא קיבלה הודעה מגוגל שהודיעו לה שהתיבה שלה התמלאה והציעו לה לרכוש נפח אחסון.

באנגלית נוסח הטקסט הוא כדלהלן:

You are almost out of space for your Gmail account.

You can view our tips on reducing your email storage or purchase additional storage.

 

משם היא הופנתה לדף הזה שמציע לרגוש  נפח אחסון נוסף בגוגל במחירים הבאים:

6 ג'יגה ב-20 דולר ארה"ב.

25 ג'יגה ב-75 דולר.

100 ג'יגה ב-250 דולר.

ו-250 ג'יגה ב-500 ג'יגה.

כל המחירים עבור שנה בה תקבל את הנפח הזה.

הואיל ולפני כחודש רכשתי כונן נייד של WD במפח כ-300 גיגה, אני יכול לומר שהמחירים המוצעים אפילו לא ממש אטרקטיביים.

 

לא שגוגל חייבת לי באופן אישי או לאנשים העושים שימוש במוצריה משהו.

החוזה בינינו אומר שאני מקבל תיבת דואר עם נפח די גדול בתמורה לפרסומות שאמורות להתאים לתוכן של ההודעות שאני מקבל (כך למשל קיבלתי פרסומת לאתר ג'ובניק שמציע עבודות לישראלים בחו"ל [אוי, דיברנו על זה בחלק של הכלכלה, כמה זה מכוער], בין היתר "מארחות" ביפן, הצעה לבנות ישראל החסודות והצנועות למכור את גופן לגברים יפנים בתמורה לכ-10,000 (עשרת אלפים) דולרים ללילה).

הם נותנים לי שירות, אני מחזיר להם בעלות צפייה בפרסומות "רלוונטיות".

אין לי איזה התחייבות ארוכת טווח כלפיהם ואני יכול לעבור לשירותים המתחרים.

למעשה, יש לי חשבון או שלושה בשירות מקבילים של חברות אחרות.

 

אולם בכל זאת, הצעד הזה, נראה לי לא חכם מבחינת גוגל.

ראשית, משום שכאשר רק עלו עם הרעיון של תיבת נפח בגודל ג'יגה בייט, ספק מתיחת 1 באפריל וספק ברצינות, דיברו על תיבה בנפח לא מוגבל.

אנשי השיווק של גוגל הדגישו שמעתה ועד עולם, אפשר יהיה להימנע ממחיקת אימיילים ובמקום פשוט "לארכב" אותם.

בשלב מסוים, הנפח הזה נראה קטן עבור השימושים שאנשים עשו בתיבה (כולל כונן גיבוי. על אף שדווח שכמה חשבונות נמחקו והתוכן בהם אבד לעולמים, זו עדיין נראית בחירה טובה מגיבוי בכונן מקומי שעלול למות לו כך סתם). ואנשי גוגל הגדילו את הנפח לשני ג'יגה.

וכשזה לא הספיק, השעון שהציג את הטפיחה מג'יגה לשניים, גדל שוב, כאשר קצב הגידול כה איטי שהם למעשה עושים צחוק מלקוחותיהם הפתטיים.

 

ולפתע, כרעם ביום בהיר, מודיעים לאנשים כמו נועה שהתיבה שלהם, זו שהבטיחו להם שתהיה לעולם מספיקה, צרה מלהכיל את כל עולמם הדיגיטאלי.

אם ירצו להשתמש בשירות בו הם משלמים בצפייה בפרסומות, הם יצטרכו להיפרד מסכום כסף לא קטן.

זה קצת מזכיר לי את האבטיפוס לסוחר הסמים עליו לימדו אותי בבית הספר התיכון.

בהתחלה מציעים לכם מוצר אטרקטיבי חינם אין כסף.

מרגע שפיתחתם תלות והתמכרתם, סוחר הסמים של גוגל לא ייראה אתכם ממטר...

תשלמו, תמשכנו את הבית שלכם מבחינתו, תפרצו למכוניות, רק תשיגו לו את הכסף.

 

וכמו סוחר סמים טוב, החי חיי מותרות, דואגים לטפטף דרך מערכת יחסי הציבור המשומנת של גוגל, כמה טוב חיים אנשי גוגל.

כפי שסוחר סמים נוסע במכונית BMW פשע מצ'וכללת, כך אנשי גוגל, מתהדרים במשרדים מפוארים המכילים כל טוב.

אני מתפלא שגוגל לא הקימו את המרכז שלהם בקולומביה.

 

מעבר לפגיעה שיש פה בתדמית של גוגל (שתישכח כאשר החברה הארורה תזריק עוד סם נרקוטי לוורידי אתרי החדשות אודות מחשבים) שהבטיחה שאפשר יהיה לאחסן את כל המיילים שלנו בלי למחוק ולא כך הוא (אני כבר מזמן מוחק את מרבית ההודעות שאני מקבל ולא מארכב אותן או לפחות מוחק לאחר שארכבתי את מה שעשוי למלא את התיבה), יש כאן אינדיקציה לכוונות אחרות של גוגל.

מי שבתחילה הייתה מנוע חיפוש תמים, אח"כ חברת טכנולוגיה ולאחר מכן חברת פרסום (וגם קצת חיפוש ועוד כמה שירותים שאמורים למשוך אנשים לפרסום), מאותת שלאחר שתרגיל את האנשים לשירותיה, היא לא תהסס לגבות עליהם מחירים מופקעים.

כפי שאף בן תמותה לא יכול להרשות לעצמו עותק חוקי של מוצרי מיקרוסופט חוקיים, כך יבוא יום ובני האנוש יוכלו לכל היותר ליהנות מכמה שירותים חינמיים מוגבלים של גוגל, בעוד השאר יהיה בהישג ידם של עובדי גוגל או אלה שמרוויחים משכורות דומות.

 

כעת, עוד ישנן אלטרנטיביות.

יאהו! למשל, לא פחות טוב מגוגל ברמת העיקרון.

שירותי החיפוש שלהם השתפרו, את תיבת הדואר האלקטרוני הוותיקה הם בנו מחדש בצורה נהדרת והנפח שלה אמור להיות לא מוגבל (ואם לא עכשיו, אז מתישהו).

לא שהם עשו זאת מטעמים פילנטרופיים.

האיום מצד גוגל, הוא שמדרבן אותם לפעול. הרי גם הם גבו מחיר מופקע אף יותר מזה של גוגל עבור תיבה גדולה מהגודל המצחיק שהם סיפקו עד לפני זמן לא רב.

התחרות היא טובה. ורצויים מתחרים רבים ככל האפשר (לא יותר מידי קטנים, כדי שלא יפשטו את הרגל ויעלמו וישאירו אחריהם ענקים).

וזו הסיבה להשתמש פחות בשירותים של גוגל.

 

נכון לעתה, הבעיה הגדולה עם התיבה ביאהו היא דואר הזבל.

מילא, דואר זבל מגיע. זה עניין בלתי נמנע.

מילא, לא תמיד הפילטר מצליח לסנן את הזבל.

אבל גם אחרי שמסמנים משהו כזבל, עדיין ממשיכים לקבל מאותו מקור את הזוהמה האלקטרונית.

בינתיים אם כן, אני משתמש בתיבה של ג'ימייל כתיבה העיקרית, בעיקר מפני שבעיית הגודל לא מטרידה אותי, לאור אופן השימוש שלי.

גם סריקת הטקסט לא ממש מטרידה, כי אין לי סודות אפלים.

אבל שיאהו ישפרו את מנגנון סינון הספאם, אולי אשוב להשתמש בתיבה שלהם כתיבה העיקרית.

 

Google is evil!

 

טוב.

הגיעה השעה לסיים.

במילא אין לי שום כוונה להתחייב לשום דבר על גבי דפי הבלוג.

אלעד

הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד

נכתב על ידי ashmash , 15/8/2007 19:16   בקטגוריות מחיי היומיום, ערב רב, אינטרנט, ביקורת  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עבודה בחול ב-28/10/2007 16:30
 



אונס בחסות הבנק, פרסים, פרסים (Persians & Rewards) ורכבות


 

אונס מושתק?

 

ראשית, תודות לרועי הגעתי לקטע הבא שמספר על מקרה, די שכיח למרבה הצער, של תשעה חודשי מאסר שנגזרו על עו"ד אמנון אגסי לפני למעלה מחודש, על אונס שביצע באישה, לקוחה של הבנק המסגרת תפקידו.

עיקרן התלונה של הקוסם קליוסטרו, היא העובדה שהעניין פורסם רק באתר החדשות השולי למדי – NFC, בעוד שלושת העיתונים הגדולים – ידיעות אחרונות, מעריב והארץ, משום מה בחרו שלא לדווח.

החשד לדעתו, היא שמשום שעורך הדין מייצג את הבנק השני בגודלו במשק ולמעשה יותר מכך, הוא ניצל את מעמדו כמי שעסק בגבייה עבור הבנק וביצע מעשים מגונים ומעשי סדום בלקוחה, אם לשלושה, לה היה חוב לבנק.

לכאורה, נראה שמדובר ביד רוחצת יד, הבנק חושש מהכתמת שמו וכדי שלא ידבק בו רבב הוא מפעיל לחץ על העיתונים שהוא בין המפרסמים הגדולים שלהם.

בכך למעשה, מועלים העיתונים הגדולים בתפקידם, שהרי יש עניין לציבור באנס זה לא פחות מאשר נאמר המקרים האחרונים של חיים רמון ומשה קצב.

 

כאמור, אין לי אינדיקציה שאכן כך הם פני הדברים. יתכן ואכן בשל גודש מקרי האנוס וכמות החומר, הוחלט משיקולי עריכה תמימים לא לדווח על הכנסתו של עו"ד אמנון אגסי לכלא.

יתכן אף שהדבר פורסם וחלה טעות בדיווח של קליוסטרו. אינני עוקב אחרי שלושת העיתונים, למעשה אינני קורא אותם כלל (בטח לא במהדורה המודפסת), ולא בדקתי את הדברים עד תום.

 

אך אם נכונים הם פני הדברים, יש כאן צנזורה מהסוג הנורא ביותר. לא זו הפורמאלית שאנו נותנים עליה את הדעת, אלא זו השקופה, הבלתי נראית.

הצנזורה הכלכלית שאגב לא חייבת להיות בשל דרישה של בנק לאומי, אלא פשוט שיקולי עלות מול תועלת של שלוש מערכות העיתונים בפרסום הידיעה, לא פחות מסוכנת מנאמר זו המדינית.

היום זו "הצנעה" של אונס, מחר דרך מדרון חלקלק לא יתפרסם עניין אחר שאי הפצתו ברבים פוגעת באינטרס של הציבור. וזה לא יקרה מחר, אלא קורה כבר עכשיו, כל הזמן.

זו הדרך בה עובדת העיתונות.

 

אגב, כל העניין, גורם לי לתהות שוב באשר לקיום של דברים מחוץ לאור פנסי העיתונות.

כפי שנאמר שהתקשורת לא אומרת לך מה לחשוב, אך כן על מה לחשוב. המקרה הזה מראה כיצד אפשר להכווין את השיח הציבורי, אם בכלל קיימת חיה כזו, לאן שרוצים.

עו"ד אמנון אגסי אמנם יישב בכלא, בין אם ידווח על כך בידיעות אחרונות ובין אם לאו (נכון לשעת כתיבת אלו, המדינה היא עדיין הריבון), אך למסעודה משדרות לא תהיה את האפשרות להיות מזועזעת או לא מהעניין. הרי היא לא תלך ותנבור בתיקי בית המשפט.

מעבר לכך, אי הדיווח עשוי בעתיד להקל בעונשו של האיש. אין רע כמובן בחנינות, אך לפחות ראוי שיתנהל דיון האם ראוי לחון או לא את האיש.

 

 

 

אנחנו אוהבים איראנים ומחלקים הרבה כספים

 

לפני כשבוע גלשתי להנאתי באתר משרד החוץ (טוב, לא ממש להנאתי, כי האתר נראה זוועה בפיירפוקס), כאשר את עיניי צד האייטם הבא:

 

 

 

 

 

משרד החוץ הקים אתר בשפה הפרסית "במטרה לחשוף את ישראל בפני העם האיראני", כלשון ההודעה.

תהיתי לי מה זה "לחשוף את ישראל". האם הכוונה היא ל"ישראל האמיתית", שוחרת השלום שרק מוקפת באויבים רבים הקמים עליה להשמידה, זאת בניגוד למה שמוצג בתעמולה האיראנית, צמאת הדם, על השטן הקטן?

 

זה נדמה לי מעט מופרך. הרי הסיכוי שהאתר ייתפס כרציני על ידי קוראים באיראן (אם הגישה לא תיחסם בפניהם), דומה לאופן בו אני תופס ברצינות את הדברים הכתובים ב"קול דויד", אתר רשות השידור האיראנית בעברית עליו כבר כתבתי בעבר.

תהיתי אם הפרסית של האתר הישראלי, ארכאית ומגוחכת כמו העברית של האתר הפרסי. כפי הנראה, אין לי תשובה. מה שכן, שמתי לב שמבחינת התאריכים, בחרו להשתמש בלוח השנה הגרגוריאני ולא בזה ההג'רי הנהוג ברפובליקה האסלאמית של איראן (כך למשל היום אנחנו ב-15 ژوئیه 2007 ולא ב-24 تير 1386).

לפי טעמי, גולש איראני שיראה אתר כזה, יביט באתר בחשדנות, כפי שאני חושב פעמיים לפני שאני סומך על אתרים בהם מופיע התאריך העברי...

 

אגב, על הסקפטיות שלי דאגו להשיב בעוד מועד בקומוניקט שפורסם באתר. הנה כמה מפנינייה של שרת החוץ ציפי לבני בנוגע לאתר:

 

הכוונה היא לפתוח חלון לישראל, חלון שאומר קודם כל מה קורה כאן. אני חושבת שישראל מצטיינת בזה שהדברים שהיא מוציאה החוצה הם הדברים כהווייתם ולא רק דברים מיופים.

 

כן כן, "כהווייתם". אני יודע שמרבית הישראלים שאני מכיר יעירו בסרקסטיות על המשפט הזה, אז על אחת כמה וכמה הקורא האיראני הטיפוסי יבין שאלו הדברים כפי שהם.

לבני נשאלת לגבי האופן בו לדעתה יתפוש העם באיראן את האתר (שוב, יוצאים מנקודת הנחה שמישהו בכלל יטרח לקרוא את זה) – האם לא כשופר תעמולה והיא משיבה:

 

כבר שמעתי את התירוצים הללו בעבר, שכן בעבר, כאשר הוצע לפתוח אתר מעין זה היו שהתנגדו לעצם הרעיון, משום שהתכנים באתר, ואף האתר עצמו ייתפסו כתעמולה של ישראל, ותעמולה אינה יעילה. אני סבורה שכיום, בשנת 2007, אנשים, ובפרט צעירים, המשתמשים באינטרנט, רואים באינטרנט כלי נוסף לקבלת מידע רב יותר. אני חושבת שהאתר יצליח משום שהוא לא נועד להיות אתר למלחמות אידיאולוגיות או לתעמולה אלא אתר להצגת עובדות. מאחר שזהו אתר שבו ישראל מציגה עובדות, אני תקווה שהעם באירן יתפוס אותו ככזה וישתמש בו ככלי  לקבלת מידע נוסף על ישראל, ואני בטוחה שדווקא משום כך הם ימצאו בו עניין.

 

כן, כן "אתר להצגת עובדות". בזאת אין ספק, השאלה אילו עובדות נכנסות, אילו עובדות לא נכנסות (אונס של שליח בנק לאומי הוא גם עובדה. האם ייכנס?) ומה מהימנות העובדות שנכנסות.

אני בספק אם לבני מאמינה לדברים שהיא עצמה צוטטה כאומרת. אך בתור האחראית המיניסטריאלית, היא הרי לא יכולה להרשות לעצמה לומר שמדובר בבזבוז כספי משלם המיסים שהיא ראוי להשקיע, למשל בהתאמת אתר משרד החוץ לגלישה עם דפדפנים שאינם של חברת מיקרוסופט...

הרי גם אם יש באיראן מתנגדי משטר הנתפשים כמי שיוכלו להושיענו מ"האיום האיראני" באמצעות הפיכה, אתר משרד החוץ הישראלי השפה הפרסית לא יוסיף ולא יעלה בכהו-זה את יכולתם להתנגד למשטר. זה לא נשק ואף לא נשק אידיאולוגי.

בהגה הצבאית הישראלית מכנסים זאת כסת"ח.

 

אל דאגה לאיראנים אגב. המשכילים בהם מסוגלים לקרוא אנגלית ברמה סבירה. ומי שרוצה מידע מהימן בשפה הפרסית, לא צריך את המידע הישראלי. הוא יכול לגלוש לאתר ה-BBC הבריטי בשפה הפרסית ולקבל מידע רחב, מקיף ומהימן יותר (אגב, בו מתנשאים קצת פחות ומופיעים שני התאריכים – הנוצרי והמוסלמי, ולא רק הנוצרי).

אני תמיד נהנה לצפות בתמונות מאיראן של כל מיני משתמשים איראנים בפליקר. כפי שזה נדמה לי, אותם אין צורך לשכנע שהאנשים בישראל אינם איום גדול על איראן.

גם הם פוחדים לא מהאזרח הישראלי הקטן, אלא מהממשלה הישראלית הכוחנית שלא בוחלת באמצעים כוחניים ל"צריבת התודעה" של מי שהיא מסמנת כאויביה...

הדמיון הזה של שנאת הממשלה היריבה וראיית הציבור כשבוי של ממשלה רודנית ולא צודקת, אינו ייחודי רק במקרה של האיראנים והישראלים. מזה ממשלות ניזונות. נראה שאם רק נעיף את ההנהגות, ישררו שלום ואחווה. אמנם אז יצוצו בעיות אחרות ולכן מוטב פשוט לדאוג שהריבון יהיה עסוק בשמירת הסדר החברתי ללא אפליה ולא במלחמות חוץ.

בהקשר הזה, אני רוצה להביא את הקטע הזה שקראתי לפני מספר ימים על איראנים חביבים שהכותב פגש בהודו.

 

וכעת נשוב רגע לאתר בפרסית. כתובתו היא: https://hamdami.com/MFAFA. הפרסית בשגורה בפי קצת חלשה ואין לי מושג מה פירוש המילה האמדאמי. אך אינני יודע, אם מדובר באתר רשמי של ישראל (והוא כזה, את העצוב הם שאבו מהאתר בעברית ובאנגלית), מדוע לא להשתמש באותו שם מתחם.

מדוע כתובת האתר צריכה להיות com ולא co.il?

מישהו מתבייש בישראליות?

 

ומתוך גלישה באתר הפרסי, הגעתי לאתר בשפה הערבית של משרד החוץ שעל קיומו ידעתי די ממזמן.

לאתר בערבית אני דווקא כן מוצא היגיון, שכן ישנן מדינות ערביות ידידותיות לישראל וגם למעלה ממיליון מאזרחי המדינה דוברים את השפה הערבית כשפת אם.

גם האתר הזה משתמש בכתובת .com ולא בכתובת משרד החוץ. הפעם המילה היא Altawasul. זה נהיה מפחיד. במצרים למשל, מסתפקים ב-MFA הסטנדרטי ורק בשפות האנגלית, הצרפתית והערבית כמובן.

 

בגרסה הערבית של משרד החוץ הישראלי, לכדה את עיני תמונה קטנה בצד בנוסח המבוקשים במערבונים:

 

 

 

 

 

לחיצה על התמונה מובילה לאתר הבא, ששם המתחם שלו מצלצל מפוקפק למדי – 10million.org.

האתר בערבית, אך מכיל גם גרסאות באנגלית ובפרסית, והוא מציע פרס בסך 10,000,000 (עשרה מיליון) דולר עבור כל מידע מוכח שיוביל לנעדרי קרב סולטאן יעקב, רון ארד, גיא חבר וגם החייל הדרוזי שנעלם – מג'די חלבי.

האתר מספק כתובת אימייל ומספרי טלפון ופקס בבריטניה.

 

אני בהחלט מסכים שיפה שמנסים להחזיר שבויים, חטופים ונעדרים ישראלים. גם עשרה מיליון דולרים, קצת יותר מארבעים מיליון ש"ח, לא נראים כסכום אסטרונומי בתקציבה של מדינה.

שיטת הצעת הפרסים הכספיים הוכיחה עצמה למשל במציאת סדאם חוסיין לפני מספר שנים בעיראק. מדובר בפיתוי לא קטן עבור רוב אנשים.

אולם בכל זאת, כאשר ראיתי את הקלות בה מציעים למעלה מארבעים מיליון שקלים מכספי המיסים לאנשים שכפי הנראה הם לא מחובביה ציון הגדולים (ובכן, אולי הם חובבי פלשתין), גרמה לי לתהות לגבי השווים יותר והשווים פחות בישראל.

נראה לי שבמקרה של חיילים שנחטפו, כאילו המדינה חטפה איזה זבנג, זאפטה הגונה שפגעה בכבודה ולכן היא מוכנה לשלם מחיר יקר כדי להחזיר במשהו את כבודה (ואגב, לצאת מושפלת בתשלום כסף רב עבור המובן מאליו – שחרור בני אדם שזכאים לחופש).

אם אותם חיילים שמציעים כסף לשחרורם לא היו נחטפים, אך חייהם או חירותם הייתה בסכנה דומה, אני מאמין שהלהיטות לשלם כסף רב לא הייתה כה גדולה.

לו רון ארד לא היה נחטף, מה הסיכוי שהמדינה הייתה מוציאה 10 מיליון דולר על שיפור תשתית הכבישים בה הוא נוהג?

אם היה זוכה להזדקן בישראל והיה נזקק לתרופות מצילות חיים שעלותן לסל התרופות היא 10 מיליון דולר, האם גם כן היו מזרימים את הכסף לסל?

יתכן וכן, אך התמונה מהשנים האחרונות, עושה רושם כי דווקא זה לא ממש יקרה.

 

אז אין לי משהו נגד האתר 10מיליון. קצת חבל לי שהוא נעשה גם בשמי.

 

 

 

הרכבות באנגליה הן לא הרכבות של הארץ

 

בשבוע הבא אני אמור לנסוע מלונדון ל-Norwich (אח שלי אמר לי שבעברית כותבים זאת נוריץ', אבל זה נשמע לי כמו צ'אק נוריס הידוע בתכונותיו העל-אנושיות ולכן אשתדל לדבוק בכיתוב הלטיני).

נסיעת אוטובוס עם חברת נשיונאל אקספרס עולה 14.5 ליש"ט ונמשכת בין 4 ל-5 שעות (תלוי אם לוקחים אוטובוס ישיר מוויקטוריה או שמחליפים אוטובוס באחד משדות התעופה).

לכן, נעזרתי בשירותי ה-National Rail Enquiries על מנת לחפש לי רכבת שעושה את הנסיעה בקצת פחות משעתיים.

 

אם מזמינים שבועיים מראש, מחיר הנסיעה עומד על 6 פאונד. לא מעט, אבל זול בהרבה ממחיר הנסיעה באוטובוס.

הרכבת שלי יוצאת בשעה שתיים וחצי מתחנת הרכבת ברחוב ליברפול. אם הייתי לוקח את הרכבת חצי שעה לאחר מכן, המחיר קופץ ל-11 פאונד, כמעט כפליים.

עשיתי לי בדיקה כמה תעלה לי הנסיעה ברכבת הקרובה (את הבדיקה עשיתי בשעת ערב) ומחיר הכרטיס – 37 פאונד!

ההפרש בין הכרטיסים השונים, באותו מסלול בדיוק הוא למעלה מפי 6.

נסיעה בשעות העומס, כשאנשים מסיימים את עבודתם, עולה כמעט פי 2 מאשר בשעות השפל כשהחברה (One) רוצה למלא את הרכבות.

 

זה משהו מאוד נחמד, הניסיון להתחשב בהיצע ובביקוש. כך החברה יכולה לעודד אנשים כמוני, שמעט גמישים עם השעה, למלא רכבת בשעה קצת פחות עמוסה.

מצד שני, במחירים הללו, כפי שזה נדמה לי, לא מדובר בתעריף זול ובתעריף יקר, אלא בתעריף יקר ותעריף ממש-ממש יקר...

פאונד 1 שווה כשמונה שקלים וחצי בימינו.

לרכישת הכרטיס באמצעות כרטיס אשראי, יש להוסיף 2 פאונד עמלת רכישה בכרטיס אשראי. שוב, שער ההמרה גורם למספר הקטנטן הזה להיות סכום כסף שמתקרב למחיר הנסיעה בין חיפה לת"א. למרבה המזל, ניתן להימנע מהתשלום אם משלמים באמצעות Debit Card ולא Credit Card.

 

בכל מקרה, המשחק הזה של כוחות השוק, ההיצע והביקוש, בכרטיסי הרכבת נראה כה זר לישראל.

לא שאני רומז שצריך להפריט את שירותי הרכבות, כפי שעשו באנגליה (והעלו את מספר התאונות). אבל בכל זאת, מדוע המחירים בארץ קבועים, בין אם הרכבת הגיעה בזמן ובין אם הפכו אותה לרכבת מאספת (במקום ישירה)?

השינוי היחיד שיש בתעריפים בארץ, מלבד הנחות קבועות לקשישים, הוא תוספת כמה שקלים עבור "רכבת ישירה" שחוסכת דקות ספורות לכל היותר (שוב, אם לא הופכים אותה למאספת, מראה שכיח בנוף הישראלי) ועבור רוב האנשים היא לא ישירה. נסו למשל לנסוע ב"רכבת ישירה" מבאר שבע לנהריה ונסו לספור בכמה תחנות עצרתם בדרך.

השימוש במושג רכבת ישירה בישראל (Direct train) אגב, שונה מהשימוש האירופי. שם הכוונה לכך שאין צורך להחליף רכבות באמצע, בכלל לא מדובר על מספר עצירות.

אני מוכרח לציין שהמגוון בבריטניה עשוי לבלבל, במיוחד כשלא בדיוק מכירים את ההיצע. אבל זה נותן תחושה של בחירה אמיתית בין חלופות שונות ולא את תחושת הלקוח השבוי הקיימת בישראל (שמישהו יציע 10 מיליון דולר כדי לשחרר אותי מהשבי של החברות בישראל).

בישראל התחרות היא בנדמה לי...

 

וכאן אסיים לי. בעוד כשבוע אני עוזב ואני לא בטוח עד כמה יתחשק לי לכתוב שלא מחיפה.

אולי נבוא לבקר בחורף.

שלום ותודה.

אלעד

נכתב על ידי ashmash , 15/7/2007 14:29   בקטגוריות ערב רב  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של alkimista ב-15/7/2007 16:59
 




דפים:  
467,599
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לashmash אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ashmash ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)