הקטע הזה בטיוטא מאז החל להיכתב ב-8 בפברואר 2015, 10:44 שעון ישראל. נטשתי אותו בזמן הכתיבה שכן מאז הטיול לנפאל ב-2014 הספקנו לבקר באיים האזוריים (גן עדן עלי אדמות, רק בלי התיירים וכל כך קרוב לבית), וייטנאם (טוב, בטקה לא הצטרפה אלי לשבוע בסייגון כי לא היה לה מספיק חופש מהעבודה ואני הייתי חייב לפקוד ארוע משפחתי), יפן, ניו זילנד ושוב יפן (פעם שלישית בחיי, בדיוק חזרנו, עדיין המדינה הכי כיפית לטייל בה) והס מלהזכיר גיחות קצרות לפריז, קופנהגן, מקדוניה, דבלין ואפילו שני ביקורים חטופים בישראל ואינספור ביקורים בסלובקיה וטיולים באיים הבריטיים. שלא לדבר על כמה פעמים הספקנו להקיף את השמש ואיך זזנו ממש מהר מסביב לחור השחור הענק שבמרכז שביל החלב. ואיכשהו זה עדיין מרגיש כאילו אנחנו תקועים במקום. בהקשר הזה ועם זה שדי נטשתי את הבלוג לא הרגשתי דחף עז להשלים ולפרסם את הקטע.
ועכשיו הודיעו באופן דרמטי שישראבלוג, ישרא-בלוג כפי שלוגו האתר מציג, עומד להיסגר לעולמי עד בעוד מספר שבועות. אז הגיעה השעה לפרסם את הקטע, גם אם לא אסיים לתאר את כל החוויות מהרפובליקה ההינדית (לשעבר הממלכה ההינדית) שבשרשרת ההימאלייה כפי שרציתי, לפחות הטיוטא החלקית מאוד (למעשה כתבתי רק על היום הראשון והשני בטיול בטרם נטשתי את הקטע) תראה אור לזמן קצר.
אז ישראבלוג נסגר. מבחינתי הוא נסגר לפני מספר שנים. הוא התפוגג בתהום הנשייה. מוות, בדרך כלל, אינו עניין פתאומי אלא דעיכה מתמשכת שנמרחת לאורך חודשים אם לא שנים. כשמישהו (או משהו) מת, אנו נוטים לתאר זאת כמכה פתאומית, דבר לא צפוי, זאת אף על פי כך שכל חי סופו למות ואנו יודעים זאת. אף על פי כך שעדיין לא מצאתי את מותי, כך גם אתם אם אתם קוראים שורות אלו, בתוך תוכי אני יודע שזו שאלה של מתי ואיך, לא שאלה של האם. גם אם מדענים יפענחו את הסוד ל״חיי נצח״ (ויש לי כל הסיבות להאמין שזה יקרה בקרוב, כמה עשורים, לכל היותר כמה מאות שנים), מתישהו השמש תתחמם ותרתיח את האוקינוסים, את אגלי הזיעה והדם של מי שיתהלכו פה. ואם בשלב הזה נזנק בין הכוכבים (לשם מה? רוב היקום הוא עויין למדי, אפילו רוב המקומות בכדור הארץ לא נוחים מספיק לספק את חיי המין האנושי), מתישהו היקום יתקרר ולא יהיה לנו מקום בו. אנטרופיה ידידיי, אנטרופיה. בקיצור, לא נהנה פה לנצח, הכל זמני, על זמן שאול וכל מה שאנו עושים, הכ-ל, הוא לשם כאן ועכשיו או העתיד הנראה לעין. אין אנו יכולים לתאר מה יהיה רחוק בעתיד, כפי שבוני הפירמידות לא יכלו לתאר את יוון העתיקה או את המין האנושי כמות שהוא כיום (שתי נקודות זמן שרירותיות במרווח של כ-2,500 שנים האחת מהשנייה)
יתכן ונשמיד עצמנו בקרוב. קים ג׳ונג און ודונלד טראמפ מספקים תרחישים לא כל כך דמיוניים. גם רוסיה התנערה לא מזמן מכל מיני הגבלות שלקחה על עצמה בתום המלחמה הקרה. באופן כללי נראה שהכללים שהחזיקו עד קץ ההיסטוריה בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת החלו להשתנות והנה שוב אנו בהיסטריה לגבי ההיסטוריה (למען ההגינות, קראתי לאחרונה שוב את מאמרו המקורי של פוקוימה וקץ ההיסטוריה עבורו אינו גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, אלא תיאור צר לפיו המערכת הקפיטליסטית היא שיא ההתפתחות ומדינות לא ינסו להתפתח למשהו אחר. גם לא מצלצל ממש נכון, אבל די לעשות צחוק מנבואות של פרנסיס שלא טרחתם ללמוד לעומק).
אז הבה נשער עולם בו ישראבלוג לא ייסגר במהלך חיינו. כל רבבות השעות שהושקעו על ידי בני תמותה בכתיבה באתר לא תעלמנה בסוף שנת 2017. אז מה? ניקח את הטקסטים והתמונות עמנו במחשב עצום במסע בין כוכבים כדי שאיזה קפטן פיקארד יוכל לחוות את ישראבלוג בחדר הולגרמות משוכלל? אם 2017 לא הייתה שנת סגירת ישראבלוג, מה היה קורה ה-2020? 2100? מי מאיתנו יסתובב פה ב-2150? אף אחד. בסופו של דבר, דבר לא יישאר כאן והשאלה היא רק מי יהיו אלו שיחוו את הסוף בהא הידיעה.
אז כן, יהיה לי קצת עצוב לראות את האתר נסגר. אך עם יד על הלב (ועכשיו שוב על המקלדת), האתר היה בדמדומים, בפרפורי גסיסה, מזה זמן כה רב שדי התרגלתי ליום שאחרי.
So without any further ado, הנה מה שהספקתי לכתוב על הטיול בנפאל לפני שלוש שנים, מספר חודשים לפני רעידת הקטלנית. אם מישהו מהקוראים הוותיקים והמנויים מעוניין או מעוניינת לשמור על קשר, ashmash בג׳ימייל זו הדרך. שלום ותודה רבה על הגפילטע פיש והקריאה פה לאורך השנים (15 שנים!).
אלעד
לונדון, דצמבר 2017.
הנאוטילוס הצעיר של בטקה (בן 110 מיליון ממדגסקאר) מימין והטרילוביט הקשיש שלי (בן 507 מיליון מיוטה). גם הם מצאו את מותם.
זה התחיל בשעת ערב מאוחרת ביום כיפור, 14 בספטמבר 2002 בחיפה. נרשמתי לישרא-בלוג אחרי שקראתי על הדבר החדש הזה, יומן רשת. עוד באותו הערב התחלתי לזהם את האינטרנט בכל מיני הגיגים ומחשבות, פוסטים. ״הגיגים ומחשבות״. אני משתמש בזה כי זה מה שהופיע בכותרת הבלוג במשך כמה שנים (הגיגים ומחשבות מפי אלעד יאיר). זאת בנוסף לכותרת ״בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים״, כותרת שבאופן אישי התאימה מאוד לשנת 2002, שנה שהתחילה בלכתו בטרם עת של אבי, המשיכה במותו של סבי כחודשיים לפני שפתחתי את הבלוג ומותה של סבתי, אשתו, כשבועיים אחרי שפתחתי את הבלוג.
איזו שנה מקברית זו הייתה, שנה שעיצבה ועדיין מעצבת, מעציבה ואף מעצבנת אותי. אך את שנעשה אין להשיב. כשפתחתי את הבלוג טרם מלאו לי 21 שנים והנה בעוד חודשיים אהיה בן 35. 14 שנים הן הרבה זמן. בדיוק שבועיים לפני שמלאו לי 14 שנים ירה איזה אחד שנכון לשעת כתיבת שורות אלה עדיין יושב בכלא בראש הממשלה של ישראל. אני זוכר מה עשיתי ביום ההוא, ה-4 בנובמבר 1995. אני זוכר על מה אנשים דיברו למחרת בבית ספר.
מה עבר עלי ב-14 השנים האלה? קשה לומר, אך אפשר להגיד בוודאות שאני עברתי. עזבתי
התחלתי לכתוב את הקטע הזה בפברואר 2015, בטרם התחוללה בנפאל רעידת האדמה הנוראית שזרעה מוות והרס עצומים לאחר ביקור שערכנו שם בנובמבר אשתקד (2014). מזיכרון אישי מתוק הקטע הפך למין יומן מסע למקומות שאינם עוד. כולי תקווה שרובם ככולם ישוקמו. ערכתי את החלקים שכבר כתבתי והתייחסתי לרעידה ותוצאותיה ההרסניות בתוך הקטע.
לפני שנים רבות, כאשר עדיין הייתי צוציק, גליה עטרי שרה בטלוויזיה שיר על ציפור האבן בנפאל הרחוקה. באותם ימים (האלבום יצא ב-1988 ואני נולדת בסוף 1981, כך שהייתי בן 6-7) לא ממש ידעתי איפה זה נפאל. כמדומני למדתי שיש לממלכה הזו (נפאל הייתה ממלכה עד לא מזמן. אני זוכר איך קראתי בראשית שנות האלפיים בעיתון על כך שאחד מבני משפחת המלוכה ירה בכל השאר בארמון) דגל משונה, היחיד בעולם שאינו מלבני. וחשבתי שיש שם ציפור אבן שיכולה לפרוש כנפיים ולעוף. ילדים נותנים לדמיון להמריא כשהם לא מבינים את האלגוריה.
מעולם לא ממש אהבתי את השיר או כל שיר אחר של גליה עטרי. הלחן של אריאל זילבר דומה להפליא ללחן של רוצי שמוליק (מילים ולחן מאת שמוליק צ׳יזיק) שאריאל זילבר ביצע ולא מתאים לדעתי למילותיה של רחל שפירא שכתבה את השיר, נפאל שמו. השיר מדבר על מקדשים, הרים נישאים, פילים מפוסלים וציפורי אבן רוחניים והמוזיקה משדרת כל מה שגרוע במוזיקה ישראלית פופולרית משנות השמונים. לטעמי נוצר דיסוננס, חוסר הלימה בין התוכן לעטיפה, בין המילים ללחן. ואף על פי כן, הנה השיר לפניכם, כי בכל זאת הוא היה הדבר הראשון שקישרתי לנפאל בגיל רך:
עשרים וחמש שנה הלאה, טסנו בטקה ואנוכי לשבועיים בנפאל. מדובר ביעד שרצינו לבקר בו מזמן, לפחות מאז גילינו את המונטי של קטמדנו, אחת משתי המסעדות החביבות עלינו בדבלין (האחרת היא אגב קונקן, מסעדה הודית) ב-2009. היו לנו תוכניות לבקר שם שנה קודם ולפגוש את ג׳רמי חברי אי שם באמצע הדרך (הוא גר בניו זילנד), אך מכל מיני סיבות זה לא יצא לפועל (עדכון מדצמבר 2017, ביקרנו את ג׳רמי בכרייסטצ׳רץ׳. היה נהדר). וכך במחצית השנייה של נובמבר 2014 מצאנו עצמנו בשדה התעופה של קטמנדו אחרי טיסה ארוכה להונג קונג וטיסה מפחידה מהונג קונג לקטמנדו עם חניית ביניים קצרה בדאקה, בירתה של בנגלדש, אודותיה למדנו רק בשדה התעופה בהונג קונג.
בשבועות שקדמו והחודשים שקדמו לטיסתנו קרו כל מיני דברים שאותתו לנו שאולי טיול לנפאל הוא לא רעיון כל כך טוב. למשל, מפולת השלגים שגבתה את חייהם של 16 מטפסים על הר האוורסט באפריל 2014 עליו לא התכוונו לטפס. או סופת השלגים המפתיעה באוקטובר שגבתה את חייהם של עשרות מטיילים שצעדו להנאתם באנפורנה, אותה שרשרת הרים בה גם אנו תכננו לטייל. תאונת דרכים שהתרכשה באוקטובר בדרך לשמורת לאנטנג ובה אוטובוס נפל לתהום ובין נוסעיו היו שתי ישראליות שמצאו את מותן. וגם ללא קשר לנפאל היינו בדיוק לפני מעבר מהכפר לעיר, מקיימברידג׳ ללונדון שזרק הרבה חוסר ודאות לאוויר. אך החלטנו לצאת לטיול בכל מקרה, משום שדחינו אותו יותר מידי פעמים בעבר וחשבנו שאם נמשיך לדחות את הטיול עד אין קץ, לעולם לא נצא אליו.
מידי יום רשמתי מספר נקודות על חוויות אותו היום וצילמתי לא מעט תמונות. הקטע הזה נועד להרחיב על הנקודות הללו מעט, להמיר אותן לפורמט אלקטרוני ולהוסיף מספר תמונות כדי שאוכל להיזכר. כל התמונות הועלו לאלבום הזה בפליקר. אם מישהו ייעזר בזה לתכנון טיול לנפאל או סתם יתמוגג מקריאת החוויות של בטקה ושלי, מה טוב. אך זה בעיקר תיעוד עבור עצמי. וכעת הקטע הזה מרגיש רלוונטי מתמיד שכן חלק מהמקומות בהם טיילנו, בעיקר באזור עמק קטמנדו, לא ישובו להיות כשהיו לעוד שנים רבות.
מטעמי נוחות אכתוב את הדברים בסדר כרונולוגי. הבה נפתח מעט לפני ההתחלה.
שבת וראשון - 15-16.11.2014 וגם כחודש לפני - מקיימברידג׳ לקטמנדו דרך לונדון, הונג קונג ודאקה
בתור פחדן מחטים קיבלתי לא מעט חיסונים בטרם יצאנו לטיול. באנגליה ניתן לקבל את רובם בחינם דרך ה-NHS אצל רופא המשפחה. בין היתר קיבלתי MMR (לא הייתי בטוח אם קיבלתי את כל שלוש המרכיבים בעודי ילד ובבית הספר איבדו את פנקס החיסונים שלי), דחף לטטנוס, פוליו ודיפטריה,, טיפוס, צהבת (נדמה לי B), למקרה שאצטרך לבקר בבית חולים מקומי. המליצו לנו על חיסון נגד כלבת, רק למקרה שאיזה קופיף יתקוף אותנו. את זה לא ניתן היה לקבל במרפאה שלנו, אז נעזרנו ב-Boots. סך הכל חוררו את אזור הכתף או הזרוע שלי כעשר פעמים ובאופן מפתיע לא ברחתי מהמרפאה באף אחת מהפעמים. הטריק שעבד עבורי הוא לשכב על המיטה בעיניים עצומות מבלי להסתכל על המזרק עד יעבור זעם. למען האמת, מרגע שאני מרגיש את המחט בפנים אני יכול לפתוח את העיניים, הפאניקה תוקפת אותי רק עד הרגע שאני עוד יכול להתחמק.
לתכנון הטיול נעזרנו במהדורה האחרונה של הלונלי פלאנט לנפאל. את הונג קונג אני מכיר כאת כף ידי (הווה אומר, שהיתי וטיילתי בה מספיק כדי לזהות אזורים מרכזיים, הגם שאני לא מכיר כל שביל) אז לא היה צורך במדריך וסמכנו על הידע המוקדם שלי. למען האמת רעננתי את הזיכרון שלי באמצעות קריאה בבלוג. הימים היו ימים (ולילות) של מהומות באזור האדמינסטרטיבי המיוחד של סין. סטודנטים ורבים אחרים הפגינו נגד הממשל המקומי ובעיקר נגד המפלגה הקומוניסטית בייג׳ינג במה שנודע כמחאת המטריות, בשל הניסיון של המפלגה להכתיב את רשימת המועמדים לבחירות הבאות במושבה הבריטית לשעבר. לכן עקבנו אחרי המצב, אם כי מהצלבת המידע שהיה זמין באתרי החדשות, המלצות המסע של השגרירות הבריטית ושגרירויות נוספות והיכרותי עם הונג קונג והמקומות בהם רצינו לבקר לא חששתי שתהיינה בעיות. אבל על כך בהמשך. בכל מקרה, אפשר לצרף זאת לרשימת האותות והמופתים המדומים שזעקו לנו לא לצאת לטיול ומהם התעלמנו.
אמא שלי באה לבקר בלונדון מספר ימים לפני הטיסה (וחזרה לישראל באותה שעה שאנחנו חזרנו לאנגליה, אם כי משדה תעופה אחר) כך שלקחתי חופש ביום שישי והלכתי איתה לכמה מוזיאונים (מוזיאון פטרי לארכאולוגיה מצרית ליד תחנת הרכבת יוסטון היה די נחמד) ובערב אח שלי ובטקה הצטרפו לארוחה במסעדה לכבוד יום ההולדת שלי, או משהו כזה. תזכורת לעצמי, לא לתת לאח שלי לבחור מסעדה רק משום שהוא במקרה עבר לידה...
למחרת לקחנו את הרכבת מקיימברידג׳ לקינגס קרוס ומשם את התחתית להית׳רו, שעה מערבה משם. לא עבר זמן רב והיינו על טיסת Chatay Pacific להונג קונג.
ארוחת ערב במטוס. יקיצה בשעה שבבית הייתה נחשבת לאישון לילה כדי לגלות שבחוץ מתחיל להתבהר ושרשרת הרים מושלגים (ההימאליה?) נמתחת תחתינו. אולי שווה לציין שהזמנתי ארוחה מקבילה לארוחה כשרה, רק לג׳יינים, הדת החביבה עלי, כלומר אם הייתי חייב לבחור באיזו דת, ודאי הייתי מצטרף אליהם, צמחונים שלא מזיקים לאיש או בעל חיים. מה שאומר שקיבלתי שתי ארוחות (ערב ובוקר) נהדרות של אוכל הודי צמחוני. Vegetarian - out, Jain & strict Hindu - in. אני לא חושב שאני יכול לחזור לארוחות צמחוניות רגילות בטיסות הבאות. ולעזאזל המבטים החשדניים שננעצו בי על ידי הודים שישבו לידינו, ותהו מה לי ולאמונתם.
מספר שעות קצר בשדה התעופה של הונג קונג עד הטיסה הבאה הספיקו לארוחת צהריים סינית ולצפייה בשקיעה יפהפיה. הנה היא או שבריר שניה שלכדתי ממנה:
שקיעה בשדה התעופה של הונג קונג
הייתי צריך לרוץ לא מעט כדי להגיע לחלק הזה של שדה התעופה. היה שווה את הריצה. בינתיים בטקה נרדמה על התיקים
בעודנו ממתינים לטיסה, השלט עם מספר הטיסה שלנו ציין שהמטוס נוחת בדאקה, בירת בנגלדש. חשבנו שמדובר בטעות, שכן הייתה זו הפעם הראשונה ששמענו על כך. לא שמנו לב לחניית ביניים כאשר קנינו את הכרטיס. במרכז המידע של קטאי אישרו שאכן לטיסה יש נחיתת ביניים בבנגלדש.
מעט חששתי בשל הדרכון הישראלי שבכיסי. לא שחששתי שיחטפו אותי או יעצרו אותי או משהו כזה. אני חי מספיק שנים מחוץ לישראל כדי לא ליפול קורבן לתעמולה הישראלית ש״כל העולם נגדנו״ וכו׳. אבל בכל זאת, אין להם יחסים דיפלומטים עם ישראל ותהיתי האם בשלב מסויים יעשו לי עם זה בעיות. מספר שעות אחר כך הבנתי שזה היה הדבר האחרון לחשוש מפניו בבנגלדש...
יצאנו לדרכנו לדאקה. הטיסה עברה בסדר והתבקשנו להדק חגורות לקראת הנחיתה. הצוות התבקש להדק חגורות גם כן. ראינו את האורות הלא מרהיבים של הבירה של מה שפעם היה המחוז של מזרח פקיסטן. הגלגלים נפתחו וראינו את הגובה של מעל פני הים הולך וצונח על המסך הקטנטן מולנו.
כ-200 מטר, או שמא 200 רגל, מעל לפני הקרקע המטוס שבר בפתאומיות מעלה והחלנו נוסקים שוב במהירות עצומה. בשלב הזה לא היה לנו כל מידע על מה שמתרחש. חטפו את הטיסה? תקלה טכנית? אנחנו הולכים למות? האם נמצא את עצמנו מפוזרים לאלפי חתיכות על אדמתה הקדושה של בנגלדש? שום חיסון צהבת לא יעזור במקרה הזה. הייתי מתפלל לאלוהי הג׳יינים שיושיענו, אבל לא ממש הייתי בטוח מי זה.
נסקנו לגובה 3,000 רגל, שוב הנמכנו. שוב הגבהנו. זה היה די מלחיץ. בשלב הזה היה ברור לי שיש לכך הסבר הגיוני, אבל מטוסים, כידוע, מתרסקים עם הסברים הגיוניים (ראו למשל טיסת ג׳רמנווינגס 9525 מה-24 במארס 2015). בשלב מסויים הקברניטה סוף כל סוף פנתה אל הנוסעים ואמרה שהמסלול לא היה פנוי ולכן לא קיבלנו אישור נחיתה.
הניסיון השלישי צלח ואחרי כעשרים דקות מורטות עצבים חנינו בדאקה. חלק נכבד מהנוסעים עזבו אותנו. עובדי ניקיון מקומיים פינו את האשפה. מהמידע שהצלחנו ללקט מהצוות, מסתבר שמדובר בעניין שבשגרה. על מסלול ההמראה יש מטוס ובמגדל הפיקוח לא רואים צורך לדווח על כך לצוות האוויר שאמור לנחות על המטוס. בדרך כלל הם נזכרים ברגע האחרון.
מעניין מתי הם לא יזכרו. הם ידועים באסונות שנובעים מרשלנות. כן, מדינה ענייה, אין כסף לתחזוקה, אין כסף לציוד. אך אלה אינם תירוץ לשאננות. בכל מקרה, לא אתפלא אם אשמע יום אחד על אסון אווירי בבנגלדש בעקבות פרה שמתרוצצת על המסלול ואיש לא ראה, איש לא שמע, או משהו כזה. ידענו שרוב הסיכויים שגם בטיסה חזרה נעצור בבנגלדש. שמחנו להמריא לנפאל, יעדינו, אם כי גם שם לא הי לנו ציפיות רבות להסדרי בטיחות.
שדה התעופה דאקה, בנגלדש כנראה הדבר היחיד שאזכה לראות מבנגלדש במהלך חיי
הנחיתה בקטמדו לא זכורה לי לרעה. היה קשה להתעלות על החוויה בדאקה. ירדנו מהמטוס. ויזה לשבועיים (אם היינו נשארים עוד שעתיים בנפאל היינו קופצים למדרגת התשלום הבאה. הרווח כולו שלנו). הבחור שעשה את הויזה שלי היה איטי מזה שהכין את האשרה של בטקה. משום מה הוא שאל אותי כל מיני שאלות מטופשות. אציין שמשלמים במקום אחד ואת הקבלה מציגים בדלפק מספר מטרים משם. עושה רושם שמדובר במנגנון מסואב שמטרתו למנוע בקשיש, כך שאם בערך עשרה אנשים יעשו עבודה לה דרוש אדם אחד, יקטנו הסיכויים שמישהו בדרך יבקש שוחד. במקרה שלנו זה עבד, אבל לא עשה רושם של מנגנון יעיל במיוחד. חוסר יעילות יהיה מוטיב חוזר בהמשך הביקור שלנו בנפאל ולומדים לחיות עם זה די מהר.
שדה התעופה של קטמנדו הוא אפור וחום, מטונף ומוזנח. השירותים בשדה התעופה הם המלוכלכים והמצחינים ביותר שראיתי מימיי בשדה תעופה. שדה התעופה הוא כפי הנראה המכוער ביותר שראיתי מימיי ונראה כמו סיוט בנייה מודרני מאמצע המאה העשרים. אבל היי, שדה התעופה הוא רק תחנת מעבר, לא היעד, אז לא ניתן למסועי מטען מטים לנפול וקירות מהוהים להרוס טיול.
משהתרמילים שלנו התאחדו עמנו ויצאנו מהטרמינל עטו עלינו המוני נהגי מונית ונותני שירות הסעות דומים. מקבלי פנים שרק רצו לעזור לנו ליוו אותנו. מדובר במראה מוכר ממדינות עניות אחרות בהן ביקרתי. לנו חיכתה הסעה מהמלון בו התאכסנו, גאנש הימאל כך שלא היה לנו צורך בכל אותם אנשים שרק רוצים לעזור ומבקשים מעות בעבור העזרה.
הדרך למלון, בין רובע טאמל לכיכר דורבר, הייתה הליך התאקלמות זריז. משום מה ציפיתי לדרכים סלולות בבירתה של נפאל, אך הדבר הראשון שזכור לי מרחובותיה החשוכים של קטמנדו הוא דרכי עפר ריקות, בורות ואנשים שמתערבבים בתנועה. עובדים שמתקנים כבישים לא לובשים אפוד זוהר. מדרכות אין בנמצא. מספר בעלי חיים, בעיקר פרות, משוטטים ומתרוצצים. מקדשונים. הרכב המיושן שהסיע אותנו גמע את הקילומטרים הספורים בין שדה התעופה למלון בכעשרים דקות עד חצי שעה והשעיר מאחור שובל אבק כמו היינו על השביט 67P/צ'וריומוב-גרסימנקו.
הזמן המקומי הורה שהשעה כבר מאוחרת. אנחנו עדיין היינו רעננים כבעיצומו של יום בממלכה המאוחדת ממנה אך הגענו. המקלחת בחדר השירותים ללא וילון, כך שכאשר מתקלחים כל רצפת חדר השירותים נשטפת. כך היה בכל המקומות בהם לנו והמקלחת והשירותים היו באותו חדר, כך שעושה רושם שמדובר במין פטנט נפאלי שמקל לשטוף את הרצפה.
התבוננתי מהחלון, שואף את האוויר הקריר והמטונף של קטמנדו מהקומה השלישית או הרביעית של בניין שברירי. מזה שנים אני מריץ במוחי כל מיני תרחישים על מה יכול לקרות בכל מיני מצבים. נדמה לי שזה עוזר לי לתכנן מה לעשות בכל צרה שלא תבוא. הדבר המרכזי עליו חשבתי בעוד מביט בבתיה של בירת נפאל שניצבו מולי ובקירות החדר בו לנו היה שאם תהיה רעידת אדמה יש סיכוי טוב שהמלון בו אנחנו נמצאים יקרוס, כמו יתר המבנים בעיר. ומשום שאנחנו נמצאים בהימאליה, רכס ההרים שהתרומם (וממשיך להתרומם) ממפגש תת היבשת ההודית עם אסיה, רעידת אדמה היא רק אסון שעומד להכות ואיש לא יודע היכן ומתי. זה יכול לקרות בעוד מאה שנה, זה יכול לקרות מחר, אך מדובר בעניין של תזמון, לא שאלה של האם יקרה או לא יקרה.
לא יכולתי לדעת כמה קרובים היינו לרעידת האדמה. כחמישה חודשים בעתיג. וזה היה אחד הדברים שהפחידו אותי ביותר. אינני כותב את זה כשכתוב של חוויה בדיעבד. קריסת מבנים ברעידת אדמה באמת ובתמים הייתה נושא שמעסקים בעודי בנפאל. אולי אלו חוויות ילדות בישראל בסמוך לשבר יגור וקריאה מרובה על חוסר המוכנות של מבנים בישראל לספוג רעידת אדמה שהעלו בי את המחשבות הללו. אולי מספר רעידות שחוויתי בעבר והמחישו את העוצמה האדירה בה יבשות מתנועעות להן בעצלתיים.
נרדמנו בשעת לילה מאוחרת בקנה מידה מקומי, אם כי לא מאוחרת מידי (אחת או שתיים לפנות בוקר), שכן היינו מותשים מהדרך ההארוכה מקיימברידג׳ לקטמנדו.
מבט מהמלון בקטמנדו
יום שני 17.11.2014 - קטמנדו
התעוררנו בשעת בוקר לא מאוחרת. המלון עדיין עמד במקומו. ארוחת בוקר קונטיננטלית (הייתי מעדיף ארוחת בוקר נפאלית) והתחלנו לצעוד לכיכר דורבר (Durbar Square) של קטמנדו. הואיל והמילה דורבר אינה בדיוק מילה עברית ועשויה להיות שתומה עבור הקוראים, שווה לציין שמדובר בכיכר שניצבת בסמוך לארמון מלכותי בנפאל (נתקלתי במילה הזו גם בהקשר ההודי כאשר קראתי על הטקסים שערכו הבריטים בתקופה בה הודו הייתה היהלום שבכתר, למשל הדורבר של דלהי). בכיכר דורבר תמצאו מקדשים ופסלים מרהיבים. בעמק קטמנדו ישנן שלוש כיכרות דורבר, שכן לפני שנפאל הייתה נפאל, עמק קטמנדו חולק בין שלוש ממלכות. המלכים התחרו ביניהם מי יותר חשוב על ידי השקעה אדירה בניית הכיכרות והארמונות המרהיבים.
הדרך מהמלון לכיכר דורבר היא חוויה בפני עצמה. כדברי הפתגם ששרו פוזי וקרמיט בסרט החבובות המקורי, Getting there is half the fun. ברחובותיה הבלתי סלולים של קטמנדו לא תמצאו מדרכות. רוכלים עם עגלותיהם ואופנייהם צועדים במרחק סנטימטרים בודדים מכלי רכב חולפים. תלמידים במדי בית ספר או תלבושת אחידה צועדים ורק בנס לא נפגעים מהאופנועים שעוקפים את המכוניות מכל כיוון. חציית כביש בקטמנדו יכולה להיות חוויה מורטת עצבים.
על תחושת הסכנה בשיטוט ברחובותיה הצרים של קטמנדו מעפילה התחושה המיסטית. בכל פינה תמצאו מקדש או סטופה (מבנה שמכיל את אפרו של הבודהה או אחד ממשיכי דרכו. אגב, סידהרתה גאוטמה, הבודהה ההיסטורי, הוא נולד בממלכה שהיום היא חלק מנפאל ולבודהיזם תפקיד מרכזי במדינה במקביל להינדואיזם), אנשים קדים לפסלים, משאירים מנחה לאלים המקומיים, שרים ומתפללים בציבור. אני מבין את האנשים שנמשכים לנפאל ולמזרח בשל המיסטיות שבמקום, גם אם באופן אישי לעולם לא אצליח להתחבר לזה. האלים יחיו טוב מאוד גם בלעדי.
בית עם עיניים ב-Gangalal Marg, Kathmandu
רוכל בסמטה צרה בדרך לכיכר דורבר (הקטע הסלול באספלט הוא חריג בנוף של קטמנדו)
הסתובבנו מעט בכיכר דורבר, מתרשמים מהמקדשים המעטרים כל חלקת אדמה. באחד המקדשים מתגוררת הקומארי (Kumari), ילדה שטרם הגיעה לבשלות והיא, על פי האמונה, אלה שהתגלגלה אל בת אנוש צעירה. מרגע שהקומארי מקבלת וסת, הרוח האלוהית עוזבת אותה והמקומיים מחפשים מנהיגה רוחנית חדשה לעיר. התהליך מייגע, אוספים ילדות צעירות מהאזור, מפחידים אותן בחדר חשוך וזו שלא יראה היא כמובן זו שרוח הקודש דבקה בה.
בעודה קומארי, הילדה חיה חיים נטולי דאגות שכן מעטים הם האלים בשר ודם מבינינו. כל צרכייה נענים. קומארי לשעבר, לעומת זאת, אינן מצרך מבוקש, שכן כידוע מי שכפאו שד מביא מזל רע. אני מקווה שזה מסביר במעט מדוע אני מתקשה להתחבר לצד הרוחני שבאוריינט. חל איסור חמור על התיירים לצלם את הקומארי של קטמנדו (את זו של פטאן מצווה גדולה לצלם. אך על כך למחרת) ולמען האמת לא מדובר בהפסד גדול. המתנו לקומארי במשך מספר דקות וכאשר היא הציצה מהחלון היא בהתה בעשרות האנשים, רובם ככולם תיירים או מדריכי תיירים) למשך מספר שניות והמשיכה בשגרת יומה. תוכלו לקרוא על הקומארי אותה ראינו ואף לצפות במספר תמונות שלה בכתבה הזו.
הכניסה למגוריה של הקומארי, חל איסור לצלם את האלה האנושית וכניסת זרים אסורה
בטקה ואני ישבנו לצ׳אי (תה) ומומו ראשון בנפאל במקום שנקרא Cosmo de Cafe. מומו אותם כיסונים אפשר להשיג בכל פינה בנפאל עוד ילוו אותנו רבות בנפאל. וטוב שכך. גגות המקדשים מכיכר דורבר הסמוכה ליוו אותנו בעודנו סועדים במרפסת שבקומת הגג.
הרושם שלי מכיכר דורבר בקטמנדו מעורב. כלבים מתרוצצים, אנשים יורקים, ישנים, מעשנים במקומות שלא הייתי מעז. מצד שני, זו האותנטיות, המקדש הוא מקום שמחבר את האלים עם בני התמותה.
דצמבר 2017 שוב.
מממ, פה נטשתי את הקטע. אני די מצטער על כך. בעבר כתבתי על חוויות טיולים בבלוג והיה נחמד לחזור ולקרוא עליהן לאחר מספר שנים. הטיול בנפאל הפגיש אותנו עם אנשים מקסימים, נופים מרהיבים וחוויות אינספור. אני זוכר את האנשים הקדושים שמתהלכים ומבקשים כסף בעבור תמונות עמם (מקבצי נדבות דלוקס), האוכל הכי טעים בעולם, גם אם הוא מטונף להחריד במקרים מסויימים, מסעדה שניתן לשמוע כיצד מחשמלים את התרנגולים לפני שמבשלים אותם (המסעדה הכי גרועה שאכלתי בה בקטמדנו בפרט ונפאל בכלל. להזכירכם אני צמחוני), שיחות על מקומה של נפאל בעולם וממשלתה עם כלכלן בבנק המרכזי של נפאל שנפש עם משפחתו באותו כפר קטנטן בו לנו גם אנו, זריחה בגובה 3,200 מטר בגבעת פון (Poon Hill, לא בדיוק גבעת חלפון) שברכס אנפורנה, כאבי ברכיים מצעידה ארוכה במורדות ההימאליה עם תרמיל על הגב, נסיעה באוטובוס על דרך עפר מתפוררת ותהום עמוקה בצד בו ישבתי (הייתי בר מזל לשבת במושב כה בטוח, לא כמו אלו שישבו על הגג) ועוד ועוד חוויות שפקחו את עיני. יותר משהיה כיף, היה מעניין.
כחשזרנו לאנגליה, קיימברידג׳ הרגישה מקום שקט. שוב היה ניתן לנשום ללא מסיכה. אפשר היה לשהות בחוץ ללא הצורך הבלתי פוסק להתרכז מהיכן עשויה לצוץ צרה בדמות מכונית או אופנוע שחולקים עמך את אותה דרך או סתם תשתית רעועה או רעידת אדמה. אבל לפעמים צריך לשבור את השגרה.
מבט מ-פון היל (Poon Hill)
אוטובוס נפאלי דוהר על דרך עפר
חגגתי 33 שנים בקטמנדו. 34 בפריז (טוב, בלונדון, למחרת נסענו לפריז, ימים ספורים לאחר ההתקפה בבטאקלאן ושאר זירות הפיגוע. העיר הייתה ריקה, הלובר מעולם לא הרגיש כה שומם. בשתי דקות, כך זה נראה), 35 באינוורנס שבצפון סקוטלנד, 36 בטוקיו. נובמבר הוא חודש מצויין לטייל. סתם שתדעו.
זה אחד מאותם קטעים שלא תכננתי לכתוב, אבל אז גיביתי את הבלוג, קראתי קטעי מסעות עליהם כתבתי בעבר (רובם ככולם כתובים בצורה גרועה לטעמי) והחלטתי להנציח את הטיול הקצרצר בתורכיה, כשבוע בסך הכל, בקטע אינפורמטיבי למדי בבלוג. זאת ועוד, בערב לפני שהתחלתי לכתוב קטע זה (כלומר בליל ה-3 באוקטובר 2014), הלכנו להופעה מעולה של מייקל פיילין, פליט מונטי פייטון שנודע בשל תוכניות הטיולים שצילם עבור ה-BBC ויומני המסעות שכתב בעקבותיהן, ספרי טיולים עבי כרס המספרים על מסעותיו ורשמיו מטיולים מרחבי העולם, מסביב לעולם ב-80 יום, מסע מקוטב לקוטב, טיול לאפריקה בעקבות ארנסט המינגווי, חציית ההימאליה ועוד, ועוד. המופע של פיילין ארך שלוש שעות במהלכן הקהל היה מהופנט מהתמונות המרהיבות והסיפורים המשעשעים על חוויותיו. תוכלו לקרוא על מסעותיו של מייקל פיילין כאן.
כאמור, זה מה שהניע אותי לכתוב את הקטע. הידיעה שאחרים עושים זאת ואני מוצא את סיפוריהם מרתקים וההכרה בכך שגם אני מסוגל לכתוב על טיולים (בצורה חובבנית למדי). וכך, בניגוד לטיולים אחרים, למשל בסין, יפן וקוריאה, בדרום אפריקה, בבלקן, בספרד ועוד מספר טיולים שערכתי בעשור הקודם והנוכחי, כאשר טיילנו בטקה ואנוכי לתורכיה ביוני ויולי השנה לא טרחתי לכתוב הערות על רשמיי וסדר יומי בטיול. חבל, פגשנו אנשים מרתקים וחזינו במראות מדהימים ויהיה חבל לתת להם להתפוגג עם הזמן. לפני שנתחיל, הבה ניכנס לאווירה עם מנגינתו האנינה של מוצרט, Rondo Alla Turca (לא לבלבל עם מארש תורכי של בטהובן, לחן נודע פחות עם שם קליט יותר) בביצועו של הפסתרן אורי שמיר:
באין לי יומן מסודר להתבסס עליו בכתיבת קטע הזה, אתבסס על זכרונתי הטריים יחסית, תוכנית הטיול שהכנו מראש וכאלף תמונות שצילמתי במהלך הטיול ואפשר לראותן כאן. הבחירה בתורכיה הייתה טבעית. מזה למעלה מעשור רציתי לפקוד את עתיקות יוון ואין מקום טוב לכך מאשר מערב תורכיה. כן, תורכיה, אסיה הקטנה שבימים בהם יוון הייתה מרכז העולם יושבה על ידי המוני קולוניאליסטים יוונים, כמו מקומות נוספים לחופי הים התיכון. ביוון עצמה אני מקווה לטייל בפעם אחרת.
אך רגע, האם לא מסוכן לבקר בתורכיה? כמובן, אתם מוזמנים לקרוא את אזהרות המסע לתורכיה של המועצה לביטחון לאומי, ארגון של Scaremongers שכל מטרתו היא להטיל אימה ופחד בכסות של שמירה על ביטחון הציבור. אתם מזמנים לשמוע עד כמה התורכיה אנטישמים, שונאי ישראל, שונאי ישראלים, אנטי ציונים, מוסלמים רווי שנראה, תומכי ארדואן פוחזים ומה לא. אך האמת היא שכאשר אני ביקרתי בתורכיה בקיץ 2014, בכל מקום הצגתי עצמי כישראלי (על אף שאני חי בבריטניה ולא ביקרתי בישראל כמעט חמש שנים), הצגתי את הדרכון הישראלי מבלי חשש (אין צורך בויזה, בניגוד לדרכון בריטי למשל. דרכונים סלובקים, אגב, גם כן פטורים מצורך בוויזיה. היאח!) ובכל מקום בו לנו או ביקרנו אמרתי שאני מישראל ותמיד זכיתי ליחס חם ואוהד. חלק מהאנשים אמרו שאני אחיהם, שאני נראה תורכי ובאופן כללי התלהבו יותר מזה שאני ישראלי מאשר זה שבטקה היא אירופאית.
אם להודות על האמת, חוויתי קטע אחד לא נעים בשל היותי ישראלי. זה לא בא מפיו של תורכי אלא מתייר אחר המגיע ממדינה אסייאתית (ולא מוסלמית). אך נגיע לכך בהמשך (ראו יום שישי ה-27 ביוני)... מדובר בסיפור הזוי במיוחד ובניית המתח בהחלט שווה את זה. המשיכו לקרוא.
אכתוב על הטיול בסדר כרונולוגי. כל יום בקטע משלו, מלווה בשלל תמונות מאותו היום. קריאה וצפייה מהנה.
יום רביעי ה-25 ביוני - איה סופיה, איה אירן וטופקאפי
נחתנו בשדה התעופה Sabiha Gokcen הנמצא בחלק האסיאתי של איסטנבול אחרי טיסת לילה מסטנסטד (צפונית ללונדון). השארנו את האופניים בעבודתי הסמוכה לתחנה ותפסנו את הרכבת האחרונה מקיימברידג׳ לשדה התעופה. את הלילה העברנו בשינה לא רציפה במטוס. שדה התעופה Sabiha Gokcen הוא האפשרות הפחות עדיפה למבקרים באיסטנבול, אך במקרה הזה הטיסה התאימה בשעות ובכך שלא היינו צריכים להגיע לשדה תעופה רחוק יותר בלונדון.
לקחנו אוטובוס HAVATAŞ לא יקר במיוחד (אם כי אפשר להשתמש בתחבורה ציבורית וזה זול אף יותר) שמגיע ל-Taksim שבמזרח החלק האירופאי של איסטנבול. זמן הנסיעה כשעה וקצת, אבל בשעות העומס (וזאת חווינו ביום האחרון) זה יכול לקחת מעל שעתיים.
חלק אירופאי? שדה תעופה בחלק אסיאתי? מה הסיפור? זו עובדה ידועה כמעט לכל, אך שווה לאזכר שבעולמנו מספר מדינות המשתרעות על פני יותר מיבשת אחת, למשל רוסיה ותורכיה. זאת משום שיבשות על פי רוב אינן איים בים, אלא באות בצבירים. וכך קורה שערים מסויימות גם כן מחולקות לשתי יבשות ואיסטנבול (ידועה גם בשמה הקודם קונסטנטינופול או קושטא בעברית או בשם שקדם לו, ביזנטיום או ביזטיון בעברית) היא הדוגמא לכך בה״א הידיעה. הבוספורוס מחלק את העיר לשני חלקים, החלק האסיאתי במזרח והאירופאי במערב. הם לא ממש שונים למראה, בגדול, בכולם תראו מסגדים יפהפיים ואותו עמחה תורכיה. אך רוב התיירים (ובטקה ואני לא פעלנו באופן שונה בביקורינו הקצרצר בעיר) מבלים את זמנים בחלק האירופאי בו שלל ארמונות ומסגדים שריד לימי האימפריה העות׳מנית ששלטה מהעיר במשך כארבע מאות שנה, כנסיות מימיה של קונסטנטינופול, רומא של המזרח ומרכז הנצרות האורתודוכסית ושרידים מימים בהם הדתות המונותאיסטיות לא היו כה נפוצות.
וכעת לאינטרמצו קצת, שיר נפלא משנות החמישים לו האזנתי בטרם יצאנו לדרכנו, Istanbul (Not Constantinopole) performed by the 4 Lads.
תם החלק האומנותי. מטקסים לקחנו פוניקולר (ממש כמו הכרמלית בחיפה) במורד ההר ומשם לקחנו חשמלית לסולטאן אחמט (Sultan Ahmet), שם גם לנו. פוניקולר? זה השיר שזימרתי בעודנו גולשים במורד הגבעה. הפוניקולר מהשיר של לואיג׳י דנצה שכתב את השיר על פוניקולי פוניקולה בדרום איטליה אגב נהרס ב-1944. תוכלו לקרוא על השיר כאן. אגב, הדרך הכי נוחה (וזולה) להתנייד בתחבורה ציבורית באיסטנבול מבלי כאב הראש של ספירת לירות היא לקנות כרטיס איסטנבול כארט. הכרטיס עצמו עולה כעשר לירות (לא ניתן לקבלן בחזרה) וניתן לטעון עליו כסף. הנסיעות זולות מאשר תשלום במזומן, במקום שמזומן אפשרי. והקטע הנחמד הוא שמספר אנשים יכולים לטייל עם כרטיס אחד, רק צריך להצמיד אותו למכשיר מספר פעמים כמספר הנוסעים (נדמה לי שההגבלה היא ארבעה או שישה נוסעים. לבטקה ולי זה עבד מצויין).
אז כאמור, בסולטאן אחמט ירדנו. אחמט היה הסולטאן התורכי בראשית המאה ה-17 אשר בימיו נבנה המסגד הכחול הקרוי על שמו (אם ברצונכם לקרוא על המסגד הכחול דלגו ליום האחרון בטיול). וזו גם שמה של הכיכר (אם אפשר לכנות את האזור כך) בין המסגד הכחול לאיה סופיה, הכנסיה העתיקה שהומרה למסגד ומעט לאחר הקמת הרפובליקה התורכיות הפכה למוזיאון. כיום היא עדיין משמשת כמוזיאון, אך יתכן שמתישהו בקרוב תחזור לשמש כמסגד. צעדנו למקום בו לנו, Blue View House שמנוהל על ידי בחור צעיר. 120 לירה ללילה, לא בשמיים, בהתחשב בכך שממרפסת הגג בה אכלנו את ארוחת הבוקר השקפנו אל עבר המסגד הכחול וששת צריחיו, כמאתיים מטר מאיתנו. מצד שני, אני מתקשה להמליץ על המקום, חיבורי החשמל היו רופפים, מהשטיחים נדף ריח של עובש וגם ארוחת הבוקר הכלולה לא הייתה משהו. בילינו שם שני לילות, הלילה הראשון בטיול והלילה האחרון, אז לא נורא. נדמה לי שבפעם הבאה באיסטנבול נשהה באזור טקסים.
וואו. כתבתי כל כך הרבה והטיול עדיין לא התחיל...
המקום הראשון בו ביקרנו היה איה סופיה, מרחק צעידה ממלוננו (חלק נכבד מהאטרקציות של איסטנבול מרוכזות באזור הזה). לרשותנו עמדו יומיים רצופים באיסטנבול ועוד יום נוסף בסוף ולכן החלטנו לדחות את הביקור במסגד הכחול לסוף הטיול וביומיים הראשונים לבקר במקומות בתשלום משום שכדי לחסוך טירחה והמתנה בתורים קנינו את האיסטנבול פס שתקף לשלושה ימים רצופים (או חמישה). בעבור 85 לירות, חינם כמעט, אפשר להיכנס לאתרים ההיסטורייה הכי מעניינים, איה סופיה ביניהם (אציין את שאר המקומות כאשר אכתוב עליהם. לא ביקרנו בכל המקומות שהפס מאפשר אליהם כניסה, לשם כך קראו בקישור שצירפתי).
על ההיסטוריה של איה סופיה, כנסיית החוכמה הקדושה, אתן לויקיפדיה לספר במקומי. אני מצאתי את השלטים בערבית התלויים על רקע הכנסיה והקישוטים הנוצריים שקדמו לבו המוסלמים מהפנטים. משהו כמו התפילות היהודיות על קירות המסגד הוא מערת המכפלה בחברון שביקרתי לפני מספר שנים. על הקירות עדיין ניתן לראות תמונות ואיקונות נוצריים. האטמוספירה במבנה בן לפחות 1500 שנה קשה לתיאור במילים, אז מספר תמונות ישרתו את המטרה:
איה סופיה מסולטאן אחמט
בתוך איה סופיה - מסגד וכנסיה במוזיאון אחד
הטיח המתקלף מעניק תחושה קסומה ששום שיפוץ לא יעניק
אני מנופף לשלום בתוך איה סופיה - בטקה צילמה
התחנה הבאה הייתה איה אירן, כנסיה קטנה יותר מאיה סופיה אם כי היא עומד במקום מאז אמצע המאה ה-4! באותם ימים האימפריה הרומית רק החלה לקבל על עצמה את עול הנצרות והכנסיה הזו עומדת איתנה מאז, חלל גדול ומרשים. אל תצפו לדקורציה המרהיבה של איה סופיה, אלא להיכל המרהיב בפשטותו. התמונה שצילמת בפניםי פחות (להגנתי אומר שהמצלמה על הפרצוף, אך אין זה תירוץ). מחיר הכניסה למקום לא גבוה ובכל אופן הוא כלול במחיר של הפס של איסטנבול.
איה אירן
איה אירן - מבט מן החוץ
באותו מתחם בו שוכנת כנסיית איה אירן נמצא גם ארמון טופקאפי (Topkapi), משכנם של הסולטאנים העות׳מאנים עד אמצע המאה ה-19. במבט ראשון לא התאהבנו בארמון. הוא גדול, יפה ומרשים, אך יש בו לא מעט מוטיבים אירופאים ואנחנו חשקנו בקסם אוריינטאלי, בסגנון זה שמצאנו באלקסר שבסביליה ואלמברה שבגרנדה.
אבל היי, לא ניתן לרושם הראשוני להטעות אותנו. המשכנו להרמון, Harem בלעז. קצת חבל לי על הנשים שדרו במקום והסריסים ששמרו עליהן צנועות וחסודות. הן הובאו מכל קצוות האימפריה והמדינות השכנות כדי לספק את הסולטן, צרכיו ותאוותו. נכתב שהן היו אמורות להיות יפות, אך גם חכמות. לא היה לי ברור כיצד נבחנה חוכמתן. בכל מקרה, את השפכות בהן חשק הסולטאן מכל הוא לקח לנשותיו. מבין ילדי הסולטאן, לא היה זה הבכור שזכה באופן אוטומטי לרשת את האב, כך שהייתה איזו שהיא בקרת איכות על טיב היורשים לאורך השושלת. בטווח הארוך כמובן, זה לא עבד, אך אין זה הזמן או המקום לדון בנפילת האימפריה העות׳מנית, מה גם שאינני מוכשר או בקיא דיו לעסוק בכך.
על הנשים והסריסים היה צר לי כאמור, אך את האדריכלות של ההרמון נותר לי רק להעריץ. זה בדיוק איך שדמיינתי שהרמון נראה בטרם ביקרתי בו. יכולתי להתבונן בקירות המעוטרים במשל שעות על גבי שעות. ישנם עוד חלקים מעניינים בטופקאפי. אמליץ בחום להקדיש מספר שעות ולבקר בכולם. הכניסה לארמון היא בתשלום, הכניסה להרמון היא בתשלום נוסף. שניהם כלולים באיסטנבול כארט (שׁווה, כבר אמרתי?).
התקרה באחד החדרים בארמון טופקאפי
בחדר זה התכנסו הסולטאן ושריו (הווזירים) ונוהלה האימפריה התורכית
אחת מנשות הסולטאן אבדה בהרמון. או סתם תיירת שהתעייפה
זה המקום לציין שלפני שביקרנו באיה סופיה קנינו ערמונים לאכול. כך שבאותו יום יצא להתעסק בארמון, הרמון וערמון. מ-ד-ה-י-ם! או שלא. עוד דבר ששמים לב אליו באיסטנבול ושווה אזכור הוא המוני כלבים משוטטים. אין להם בעלים, הם חיים ברחוב. בחום יוני (היה בסביבות שלושים מעלות כשהגענו) הם רובצים חסרי מעש בעיקר בצל במשך רוב היום. העוברים והשבים מתעלמים מהם והם חלק מהנוף של איסטנבול, כמו חתולי רחוב בישראל. בלילה כאשר החום המעיק מתפוגג, בעל החיים הליליים הללו מתחילים להתרוצץ ברחובות, לריב אחד עם השני ובאופן אישי מצאתי את העניין מטריד במיוחד. אולי שווה לשקול חיסון נגד כלבת לפני הביקור הבא באיסטנבול (בשבוע הבא אעבור אחד, ראשון מבין שלושה, בהצטרפות מקרים, אך זה סיפור אחר).
לא רק כלבים משוטטים ברחובות איסטנבול. גם לא מעט ילדים חסרי כל מקבצים נדבות מתיירים. מה מידת העוני שלהם, זאת אינני יודע. אך בין אם הם באמת עניים מרודים ובין אם הם נשלחים לעבודה של סחיטת כסף מתיירים ומקומיים רחומי לב, עלתה בי תחושה לא נוחה למראה הילדים הללו שוהים ברחוב במהלך היום ויותר מכך בשעות הקטנות של הלילה.
כלב מנמנם בצהרי היום בכניסה לטופקאפי. כמוהו יש מאות אם לא אלפים
אחרי טופקאפי היינו רעבים וחזרנו לאזור טקסים, זאת משום שהבנו שאזור סולטאן אחמט בו שהינו עד אז הוא בחזקת מלכודת תיירים קולינרית, כלומר משלמים הרבה על האוכל במסעדות תיירים כאשר המקומות הטובים ביותר נמצאים בטקסים.
מטקסים ירדנו במורד רחוב איסטקלל (כשם בית הקברות המוסלמי החביב עלי בחיפה. השם, כמדומני, פירושו עצמאות וכך קראתי לרחוב העצמאות בחיפה, אם כי שמו הקודם הוא דרך המלכים) וסעדנו את לבנו במסעדה שמצאנו בצדו הימני של הרחוב כאשר יורדים בו מכיוון טקסים. לא זוכר את שם המקום, אבל הצלחנו למצוא אותו ביומינו האחרון ולקחת את חברינו הסיני עימנו לאכול במיה. אבל על כך בהמשך. רחוב (או שדרות למען האמת) איסטקלל הוא חוויה נהדרת. נראה לי שחובבי השופינג יאהבו אותו, אם כי לא קניתי בו דבר מלבד מזון. אך ניתן לראות בו כל מיני מחזות שכאילו נלקחו ממאה אחרת ולא מזו הנוכחית או זו שקדמה לה. למשל מוכר התה החביב הזה:
מוכר תה תורכי
המשכנו במורד הרחוב, קנינו מיץ רימונים במחיר מופקע (כמדומני המחיר היה משהו כמו 3 או 4 פאונד, אפילו באנגליה זה זול יותר) וחזרנו לכיוון סולטאן אחמט. עברנו דרך גלאטה (Galata) שם מגדל עתיק משקיף אל עבר קרן הזהב. ממליצים לבקר בו בשקיעה, אך התור די ארוך אז ויתרנו. חצינו הקרן על גשר גלאטה ועצרנו בבית קפה בשעה לילה מאוחרת כדי... לא לשתות קפה (אני אף פעם לא שותה קפה), אלא כדי לאכול כנאפה. לא אכלתי כנאפה המון זמן וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב, אפילו שבדרך כלל אני לא אוכל סוכר. איסטנבול היא עיר של באקלווה, לא כנאפה. הצלחנו למצוא כנאפה בתפריט (ולכן בחרנו לשבת שם), אך הוא הגיע בצלוחית קטנה (בניגוד למגשים הענקיים שאתם ודאי מכירים ממקומות כמו חיפה, עכו ומג׳דל שאמס) והיה מתוק, מתוק מידי.
וזה הזמן לסיים את יומינו הראשון, כאמור אחרי לילה כמעט נטול שינה.
מגדל גאלטה ואיזה דב פנדה
יום חמישי ה-26 ביוני - מוזיאון הפסיפס, המוזיאון הארכאולוגי והבזארי
את יומינו השני באיסטנבול התחלנו מוקדם בבוקר. על המסגד הכחול כאמור השקפנו בעודנו אוכלים ארוחת בוקר. נדלג על הארוחה ונספר על האטרקציה הראשונה של היום והיא מוזיאון הפסיפס של איסטנבול. מה אפשר לראות שם? מוזאיקה כמובן. המקום צמוד כמעט למסגד הכחול והוא למעשה החפירות של וילה ביזנטית ששוכנת במקום מימים ימימה. המחיר שווה לכל נפש, אלא אם הנפש מחזיקה כרטיס איסטנבול פס ואז הכניסה חופשית. אשים פה רק תמונה אחת מקוצר מקום, אך יש עוד רבות באלבום:
פסיפס ביזנטי במוזיאון הפסיפס של איסטנבול
ממוזיאון הפסיפס המשכנו למוזיאון הארכאולוגי, לא הרחק מארמון טופקאפי. גם הוא כלול בפס איסטנבול המפורסם. סרקופגים מפוזרים בחצר כמו גרוטאות במגרש גרוטאות. זה לא שמישהו מזלזל בשרידים ההיסטוריים הללו. פשוט יש כה רבים מהם שקירות המוזיאון צרים מלהכיל את כולם ורק מעטים בעלי חשיבות ארכאולוכית או דקורציה מעניינת שמורים באחד המבנים בהם ניתן לבקר. כן, אחד, כי יש במקום מספר מבנים לבקר בהם וכל אחד יכול היה להיות מוזיאון בפני עצמו.
המבנה הראשון בו ביקרנו מוקדש למזרח הקרוב. כל אותם מקומות שבהם תורכיה שלטה עד שאיבדה את האימפריה. תוכלו למצוא בו, בין היתר, אריחים שהעותקו ממקומם בשער עשתר אשר בבבל, עיראק של ימינו. הסכם קדש, הסכם השלום העתיק ביותר ששרד עד ימינו, בין המצרים לחיטים ונחתם לפני למעלה מ-3200 שנה! התרגום של ההסכם מליצי ומשעשע למדי. וישנם בביתן הזה עוד ועוד דברים לראות.
מבנה יפהפה אחר, נקרא בתרגום צולע קיוסק האריחים (אשר שימש את הסולטאן), מוקדש לאמנות עות׳ומנית וסלג׳וקית. תוכלו למצוא בו אריחים (כולל אריחי איזניק הנודעים בצבע טורקיז ועיטוריהם החינניים), כדים והמון פרטי אומנות ואמנות אסלאמיים. במבנה נוסף במוזיאון, המבנה המרכזי, תוכלו לראות עתיקות מצריות, יווניות ודברים שנמצאו באזור איסטנבול במרוצת אלפי השנים האחרונות. חלק זה של המוזיאון עבר שיפוץ כשהיינו בו וחלקו היה סגור לקהל הרחב. ועל החלק של הסרקופגים סיפרתי.
מוזיאון נהדר לחובבי העבר. הנקודה החלשה לטעמי היא דווקא ריבוי המוצגים. לעיתים עושה רושם שהאוצרים מציגים חלק גדול מידי ממה שאגרו במקום לבחור את המיטב בלבד, מה שעשוי לעייף את המבקרים ובכל מקרה מקשה לברור את המוץ מהתבן. ואף על פי כן, היית מבקר בו שוב. ושוב. ושוב.
אריחים שעיטרו את שער עשתר בבבל (עיראק) לפני כאלפיים וחמש מאות שנה
אמנת קדש - הסכם השלום הראשון משנת 1259 לפנה״ס
אמנות אסלאמית במוזיאון
אחרי הביקור במוזיאון צעדנו לכיוון הבזאר הגדול של איסטנבול. מה אגיד ומה אומר? פשוט מקום נהדר! שוק כה ססגוני ומעניין לא ראיתי במשך שנים. אני מניח שיש בו משהו שהתקלקל במרוצת השנים. כשוק נודע הוא מושך המוני תיירים וככזה הוא עבר דיסנילנדיזציה. אולם בזאר מעיקרו הוא מקום שנועד להיות אטרקטיבי, מושך את העין, גורם לאנשים לאבד את מחסומיהם ולקנות דברים שאין הם צריכים רק משום שהם מושכים את העין והם נמצאים שם. ואף על פי כן, לא קנינו דבר משתי סיבות עיקריות: 1) אין לנו צורך בדבר. 2) טיול ארוך עם תרמיל על הגב לפנינו, אז מה הטעם לסחוב דברים שאין לנו בהם צורך אם בלאו הכי נחזור לאיסטנבול כשבוע לאחר מכן?
הבזאר הגדול של איסטנבול
אכלנו צהריים במסעדה שנמצאת בצאתנו מהבזאר. לטעמי האוכל היה מעט מלוח מידי (זה קרה לא אחת בתורכיה), אך היה טעים למדי. אולי זה הזמן לציין שכצמחונים, לבטקה ולי לא הייתה שום בעיה למצוא אוכל בתורכיה. אמנם זה הגביל את מספר המנות שיכולנו לבחור, אך בכל מקום מציעים מספר מנות של ירקות מבושלים, קטניות, אורז והאוכל תמיד טעים ובמחיר עממי.
משם המשכנו לביקור קצר בבזאר התבלינים הידוע בשם הבזאר המצרי. קניתי באקלווה שהייתה לא רעה בכלל, מה שהוביל אותי לחזור למקום כשבוע מאוחר יותר לקניית שתי חבילות באקלווה, אחת לעמיתים לעבודה והשנייה לנו, שתהיה מזכרת מתורכיה לכמה ימים.
מוכרת התבלינים מהבזאר המצרי
משם חזרנו רגלית לכיוון סולטאן אחמט. עצרנו כדי שבטקה תשתה קפה תורכי (חזק מידי לדבריה) עם לוקום שהוגש בכלי כסף מעניינים. אספנו את התרמיל שהמתין במלון, נפרדו לשלום מהמוכר הכורדי בפיצוציה למטה שפתוחה 24 שעות ביממה ולקחנו את החשמלית בכיוון ההפוך לזה ממנו הגענו, כלומר מערבה לכיוון שדה התעופה אטאטורק, אבי התורכים שהיה מקים המדינה התורכית החילונית המודרנית, יורשת האימפריה העות׳מנית, החליפות האסלאמית. כפי שפתחתי את הדברים ביום הראשון, הרבה יותר נוח להגיע לשדה התעופה הזה, כך שאם באפשרותכם לבחור, זה שדה התעופה להגיע אליו, אם כי כאמור שני שדות התעופה משרתים את העיר נאמנה.
היעד הבא שלנו איזמיר. לא התכוונו להתעכב בעיר, אלא להשתמש בה כנקודת מוצא למקום בו רצינו לטייל, עתיקות העיר פרגמון. בחרנו בטיסה משום שהמחיר היה זול למדי והטיסה אורכת כשעה. לרשותנו עמד כשבוע טיולים אז העדפנו לא לבזבז את כולו על נסיעות. האלטרנטיבה הייתה לחצות את ים מרמה במעבורת לכיוון בורסה (עיר מעניינת בפני עצמה שארצה לבקר בה ביום מן הימים, אך הזמן המוגבל שעמד לרשותנו הביא אותנו להקריב את הביקור) ומשם לקחת רכבת או אוטובוס. לא תוכנית בלתי אפשרית, אך מדובר בעניין שמצריך זמן ואנו רצינו להספיק לבקר כמה שיותר מקומות.
הטיסה שירתה בעיקר מקומיים, כך שהתחושה הייתה שבחרנו נכון. הדרכים בתורכיה איטיות, כך שגם המרחק הלא רב באופן יחסי בין איסטנבול לאיזמיר, כ-550 קילומטר, מצריך יום נסיעות בתחבורה ציבורית (גוגל אומרים תשע שעות נסיעה רציפה במכונית) ומי שיכול מוותר על התענוג. משדה התעופה באיזמיר הגענו לעיר הלוהטת באמצעות אוטובוס מקומי (עיר חמה בהרבה בהשוואה לאיסטנבול, הנהנית מרוחות קרירות) בשעת לילה מאוחרת. מדובר בעיר חוף שמושכת בעיקר אנשים שאוהבים לרבוץ בשמש. יש בה גם אתרים היסטוריים, בתי כנסת ששירתו מיעוט יהודי לא מבוטל ואפילו אופניים שאפשר להשכיר ממתקנים הפזורים בעיר כמו בלונדון, דבלין ותל אביב. אם היה לנו זמן היינו שוכרים אופניים ורוכבים בעיר, אם כי החום המעיק אולי היה מרתיע אותנו.
הלכנו מהמקום בו האוטובוס עצר לנו לכיוון המלון, קונאק סראיי שנראה כמו סרט תורכי רע. בתכלס, לא היה מדובר במלון גרוע במיוחד, לבטח טוב מהמקום בו התאכסנו באיסטנבול. ב-44 אירו לזוג ללילה לא היה מדובר בהצעה גרועה במיוחד. בדרך המוני כלבים משוטטים (פעילים בלילה כאמור), אנשים שנראו כמהגרים אפריקאים וילד קטן שעבד לבדו בחנות ובסביבות אחת עשרה בלילה מכר לנו מים. הוא לא הבין מילה באנגלית, הוא היה בן פחות מעשר. אך בתושייה רבה הוא שלח ידו לקופה והראה לנו כמה כסף הוא דורש בעבור הבקבוק הצונן, 1.25 לירה כמדומני.
יום שישי ה-27 ביוני - פרגמון
היום הזה היה הראשון מבין מספר ימים שהוקדשו לעתיקות יוון, המטרה לשמה טיילנו. עלינו לחדר האוכל במלון והאבסנו עצמנו מהבופה. בכל זאת יום ארוך לפנינו. התלבטנו האם להשאיר את התרמיל במלון ולחזור בערב או לקחת אותו עמנו. תחנת האוטובוס (Otogar, במין שילוב תורכי-צרפתי) של איזמיר ממנה לוקחים אוטובוסים ליעדים אחרים בתורכיה ממוקמת מספר קילומטרים (נדמה לי שמונה) מהמרכז ולא התחשק לנו לחזור למרכז, משום שבסופו של יום התכוונו להמשיך דרומה.
לקחנו דולמוש (Dolmuş), המיניבוסים העממיים שמגיעים לכל חור בתורכיה, לעיר שבתורכית ידועה כברגמה (Bergama וזה גם המקום אליו תצטרכו לבקש להגיע), אך ידועה בעולם בשמה היווני פרגמון (Pergamon או Πέργαμον).
בדיוק פספסנו דולמוש, שכמדומני יוצאים כל חצי שעה מאיזמיר לברגמה, אז התיישבנו בספסל האחורי של זה הבא אחריו. תייר אסיאתי הגיע, התיישב לפנינו ושאל אותנו האם זה האוטובוס לפרגמון והשבנו בחיוב. הוא שאל אותנו האם אנחנו תורכים (אתם יודעים, כל הלבנים האלה נראים ונשמעים אותו הדבר). בטקה השיבה שהיא מסלובקיה ואני מישראל, אך אנחנו חיים באנגליה. ״צ׳כוסלובקיה״? הוא שאל. בטקה שמחה שהוא לפחות יודע פחות או יותר באיזו מדינה מדובר (ולא, נגיד, סלובניה) והשיבה בחיוב, כדי לא לסבך את העניינים.
שאלתי אותו בנימוס מהיכן הוא. ״קוריאה״ הוא השיב. ״אני מניח שמהדרום״ אמרתי בתמימות (I assume you are from the south). לתגובתו לא ציפיתי! בתרגום חופשי מאנגלית, תגובתו הייתה מתלהמת ועצבנית ופחות או יותר הלכה כך: ״לא, אני מהצפון. אתה אומר שלצפון קוריאנים אין זכות לטייל״? לרגע חשבתי שהוא מתלוצץ, אך הוא המשיך: ״צפון קוריאנים הם אנשים כמו כולם וגם הם מטיילים״ הוא גער בי בגסות. השבתי שכל המטיילים שפגשתי עד אז (ופגשתי לא מעט) הם מהדרום ולכן הנחתי שגם הוא מדרום קוריאה. האם זה הרגיע אותו? לא ולא. הוא עבר לתקוף אותי על היותי ישראלי. ״אתה יודע למי עוד יש זכות לטייל״? הוא שאל, ״לפלשתינים. אתם הישראלים כובשים אותם וחושבים שלאף אחד אחר חוץ מכם אין זכויות״.
למען האמת, לא בדיוק ידעתי מה לומר לבחור אכול התעמולה. כן, ישראל מחוללת זוועות בשטחים שהיא כובשת מזה כמעט חמישים שנה. אני בין המתנגדים לכך ובכל מקרה לא חי בישראל מזה שבע שנים, כך שאין לי אחריות אישית לכך. זאת ועוד, נראה לי שהבנתו את הסכסוך הישראלי-פלשתיני לקויה, כי גם הקיצוניים בימין הישראלי היו שמחים להעניק לכל הפלשתינים את הזכות ״לטייל״ ובלבד שהאחרונים לא ישובו לארץ מולדתם בתום הטיול. כמדומני זה ידוע כרעיון הטרנספר מבית מדרשו של רחבם זאבי.
אך כל אלה מפספסים את הנקודה. כל חטאי היה להניח בשוגג שהבחור מדרום קוריאה הדמוקרטית ולא מהדיקטטורה החשוכה מצפון הכולאת רבבות מאזרחיה בגולאגים, מרעיבה אותם, הורגת במתנגדי המשטר, כולאת את רוב רובם של האזרחים בארצם ובאופן כללי מדובר באחד המשטרים האפלים בעולמנו כעת, אם לא בגרוע מכולם. זה הצית בחבית התבערה הזו זעם מודחק שהתפרץ עלי על לא עוול בכפי. כל אדם שפוי היה משיב ״לא, אני מהצפון״ ואולי הייתה מתפתחת שיחה מרתקת. הוא יכול היה להציג את מה שהוא רואה כחיים בצפון קוריאה. אך לא, הבחור בחר להניח לגבי כל מיני דברים שלא היו ולא נבראו, על תפישת עולמי וכל מיני כוונות זדוניות שלכאורה היו לי כלפיו רק משום שהוא מגיע ממדינה מצורעת.
לא אחטא באותה יוהרה שהייתה לבחור ואניח עליו כל מיני דברים שרק מבוססים על הכרתי המוגבלת את המציאות בדיקטטורה הקומוניסטית השושלתית. אך מבלי להכיר אותו, אומר שכדי לצאת מצפון קוריאה, בין אם ללימודים ובטח כדי לתייר ולראות את העולם, על האזרח להיות מקושר טוב. אני כמעט סמוך ובטוח שיש לו תפקיד במפלגה או בצבא הצפון קוריאני או שהוא מגיע ממשפחה עמידה באליטה של פיונגיאנג. אחרת הוא לא היה יוצא מצפון קוריאה, לא לומד שפה זרה (אנגלית) ובטח לא היה רואה בכל שאלה או הצהרה תמימה תקיפה אישית נגדו ונגד מולדתו. חבל, כמדומני הוא הצפ״קי הראשון שפגשתי ביודעין ואיך נאמר זאת, הוא לא הותיר בי רושם חיובי.
אולי זה המקום לציין שאת הדולמוש מפעילים שני אנשים, נהג ומסייע שתפקידו לגבות תשלום, להנפיק קבלות ולדאוג לצרכי הנוסעים. אני לא בטוח האם הוא הבחין במתרחש, אך כדקה או שתיים לאחר שהתחיל הויכוח, אם אפשר לקרוא לזה כך, שהיה זה בעיקר הקוריאני שצווח וקיטר, המסייע ביקש מאיתנו לעבור לשבת במושב הקדמי. עם הצפון קוריאני לא דיברנו עוד, גם כאשר הגענו לברגמה והוא נראה אובד עצות.
הנסיעה מאיזמיר לברגמה עורכת כשעתיים עד שלוש. בדרך הבחנו בכל מיני משאיות מובילות חציר, אבטיחים ושאר ירקות. הסייע חילק לנו מים מינרלים (זה עניין נפוץ בתורכיה, זאת למדנו לאחר מכן, שכן חם, דביק והמים מהברז לא ראויים לשתייה), קרקרים ועוד כל מיני דברים. משעשע לגלות מה הם עושים כדי להעניק לנוסעים חוויה, למיטב הבנתי משום שהם מתחרים ברכבת שאינה יקרה בהרבה.
טרקטור גורר קרון עם אבטיחים
פרגמון העתיקה שוכנת מספר קילומטרים ממרכז העיר ברגמה המודרנית. ניתן לצעוד מהעיר לאקרופוליס, מרחק כשלושה קילומטרים משם, אך הואיל והאקרופוליס ניצב על גבעה רמה ומזג האוויר היה חם מזה אליו אנו מורגלים בביתינו הבריטי, לקחנו מונית בעבור משהו כמו עשר לירות. ישנן שתי אפשרויות, לקחת את המונית עד הכניסה לאקרופוליס או עד רכבל שמטפס לשם. אפשרות הרכבל קרצה לנו יותר. בדיעבד הייתי שוקל האם לקחת את הרכבל שוב. חשבנו שאפשר יהיה לראות משהו מעניין מהקרון ולא כך הוא. היה נחמד לעלות ברכבל, אבל העלייה בקרון המאובק לא הייתה מלהיבה כפי שקיוונו. בכל מקרה, אפשר לקנות כרטיס הלוך ושוב, אך אנו בחרנו בכרטיס בכיוון אחד, משום שידענו שנרד רגלית במורדות הגבעה חזרה לעיר, משום שכך עוברים בכל המקומות שיש לאתר המרתק הזה להציע, לא רק בחלק העליון.
חלק מתהילתה של פרגמון בימינו נובע ממוזיאון פרגמון בברלין שאליו הובאו חלק נכבד מעתיקות המזרח הקדום, בין היתר המזבח של פרגמון שהועתק ממקומו בתורכיה וכעת ניתן לחזות בו בבירת גרמניה. למרבה האירוניה הרוסים בזזו שלל לא מועט כאשר כבשו את ברלין ב-1945 והעבירו אותו להרמיטאז׳ בלנינגרד, היא סנט פטרבורג (המזבח מפרגמון עדיין בברלין). זה אומר שמשהו חסר באתר, הוא לא מרהיב כפי שיכול היה להיות לפני מאה וקצת שנים, אך עדיין יש המון מה לראות במקום.
ראשית, אציין את מה שמשך אותי לפרגמון יותר מכל. התיאטרון היווני. אין מילים בפי לתאר עד כמה מדהים התיאטרון הזה שנבנה על גבעה תלולה. בוני התיאטרון ניצלו את הטופוגרפיה ההררית של המקום (כמו במספר אתרים נוספים) וכך המושבים של התיאטרון נבנו במורדות הגבעה. הריסות המקדש של טריאנוס (Temple of Trajan) גם כן יפהפיות.
וכאשר יורדים במורדת הגבעה מגיעים לעוד חלקים בעיר שנבנו בתקופות שונות. מסע מרתק במנהרת הזמן. האתר לא עמוס באנשים יתר על המידה, עושה רושם שהוא לא על מפת התיירים שמגיעים לתורכיה כדי לרבוץ בשמש (הם בדרך כל מסתפקים באפסוס, עליה תקראו בהמשך), אלא לאנשים שבאמת מתעניינים בהיסטוריה, ארכאולוגיה ותרבות קלאסית. אם החלק העליון באתר לא עמוס בתיירים, כאשר יורדים לאגורה העליונה והתחתונה ויתר חלקי העיר הנמוכים גם התיירים המעטים למעלה הולכים ונעלמים ובטקה ואני טיילנו לבדנו בשמש הקופחת.
תמונות?
שרידי מקדש טריאנוס, פרגמון
התיאטרון ההלניסטי, פרגמון. העיר ברגמה ברקע
מבט אל התיאטרון היווני מלמטה
מבט מלמעלה על האגורה התחתונה
אחד השערים בכניסה לאגורה התחתונה
רצינו לצאת בתחתית האתר, אך השער היה נעול. היה חם. מלאי המים שלנו הלך ואזל ולא היה איש לשאול. האפשרות לטפס על הגדר לא נראה קורצת (כמדומני היא הייתה גדר תיל). והתחלנו לטפס חזרה במעלה ההר כלעומת שבאנו. אך מהר מאוד הרעיון נראה רע מאוד וחשבנו שמוכרחה להיות דרך אחרת. התיישבנו בצלו של השער שאפשר להבחין בו בתמונה מעל פסקה זו ותהינו מה לעשות. ראינו לפני כן שער נוסף שהוביל למה שנראה כחצר בית, אך גם הוא היה נעול ולא הצלחנו לפתוח אותו.
אז, הו אז, הבחנו באדם שנראה כעובד רשות העתיקות המקומית. צעקתי לעברו. המילה היחידה שעלתה בראשי בשעה רותחת וחסרת תקווה זו הייתה Kapi, שער, שראיתי שנעשה בה שימוש בשדה התעופה בסמוך לשערי העלייה למטוס וזכרתי משמו של הארמון באיסטנבול, Topkapi. זה הספיק כדי שהוא יבין מה אנחנו רוצים, יחייך לעברינו, יסמן לנו לעקוב אחריו לכיוון השער הסמוך לחצר ואז הוא פתח אותו במיומנות. הסתבר שיכולנו לפתוח את השער בעצמנו, כך שאם במקרה אתם מוצאים עצמכם במורדות פרגמון ואין את מי לשאול, פשוט נסו לפתוח את השער שמוביל לבניין עם החצר. זה אפשרי. אגב, אם אתם מעוניינים למצוא יציאה היכן שלא תהיה בתורכיה המילה הנכונה ליציאה היא צ׳יקיש (çıkış). זה לא שלא ידעתי אותה אחרי יומיים באיסטנבול, פשוט הרבה יותר פשוט להבין מילים מאשר לגרום להן לצוף בראש ברגע הנכון. ככה זה עם כל שפה זרה.
השכונה שצמודה למורדות פרגמון היא יפהפיה. היא לא נראית עשירה במיוחד וזה מה שהופך אותה לכה מקסימה. סמטאות ציוריות, אנשים טובי לב לאורך המסלול הנעימו את הצעידה שלנו לעבר היעד הבא, הבזיליקה האדומה שעומדת במקום מאז המאה השנייה לספירה, כנסיה ביזנטית שלפני כן שימשה כמקדש רומי לאל יופיטר (המקביל הרומי של זאוס) ומקדש מצרי קדום. כאמור, תורכיה היא נקודת מפגש, כור היתוך לתרבויות רבות שהחליפו זו את זו והתקיימו יחדיו במשך אלפי שנים.
הכניסה למקום עולה לירות בודדות (משהו כמו חמישה לירה). מצד שני, אין יותר מידי מה לראות בפנים. כלומר זה היכל גדול ומרשים עם חור במרכז כפתו שהזכיר לי במקצת את הפנתאון ברומא, אך רוב האתר היה בשיפוץ כאשר ביקרנו, כך שהביקור היה קצר למדי.
אחת הסימטאות הציוריות שבין עתיקות פרגמון לבזיליקה האדומה
הבזיליקה האדומה מבט מבחוץ
הבזיליקה אדומה - מבט מבפנים
למותר לציין שבשלב הזה היינו רעבים. הבזיליקה אדומה שוכנת לא הרחק ממרכז העיר וכך לאחר כשתי דקות צעידה עצרנו באחת המסעדות. שאלנו את הבעלים של המקום מה צמחונים כמונו יכולים לאכול והוא הציע פידה (Pide). וכך נחשפנו לפידה, כמדומני המשמעות של זה היא פיתה, אך מדובר במין הכלאה בין פיתה לפיצה ויש הקוראים לזה פיצה תורכית. מדובר בבצק ובפנים גבינה מותכנת ועגבניות, אם כי המילוי מגוון והוא יכול גם להכיל בשר. כמדומני, אין אופציה טבעונית. הנהדר בפידה הוא שאפשר להשיג את זה בכל חור, זה זול, טעים ותמיד טרי כי כה פשוט להכין זאת. המנות שלנו הכילו רוזמרין, תבלין שאני לא אוהב במיוחד, אך אף על פי כן הייתי כה רעב שאפשר לומר שדי נהניתי מהאוכל.
משם המשכנו לכיוון המרכז. עברנו דרך הבית כנסת הוורדרד הזה, אם כי לא נכנסו פנימה. אפילו שקלנו לקחת מונית לתחנת האוטובוס, כי לא ידענו איפה היא בדיוק וזמננו היה קצר (שכן עלינו היה לתפוס אוטובוס לאיזמיר ומשם עוד אוטובוס לסלצ׳וק). כאשר שאלנו נהג מונית זקן כמה יעלה לנו להגיע לאוטוגאר הוא חייך ואמר זה שם והצביע לכיוון בו נמצאת תחנת האוטובוס. היה מדובר במקום שונה מזה בו הורידו אותנו בבוקר ומסתבר שיש להם שתי תחנות ואנחנו ירדנו בראשונה, בעוד התחנה המרכזית נמצאת כקילומטר מזו בה ירדנו. התרשמתי מהיושרה של הנהג, הוא לא ניסה לעבוד עלינו ולקחת אותנו לסיבובים בעיר, רק כי אנחנו תיירים, אלא עזר לנו. היכן בעולם עוד תמצאו נהגי מונית הגונים?
לא עבר זמן קצר והיינו על הדולמוש חזרה לאיזמיר. התרמיל חיכה לנו, אספנו אותו ומצאנו את הדולמוש לסלצ׳וק. הוא היה עמוס, כך אני ישבתי על אחד התיקים שהיו על הרצפה. הייתה זו שעת ערב מוקדמת או שעת צהריים מאוחרת כשהגענו לסלצ׳וק (Selçuk) הסמוכה לאפסוס.
המקום בו לנו, כפר הנופש של אטילה, שוכן מספר קילומטרים מחוץ לעיר ומתוחזק על ידי אוסטרלים ממוצא תורכי שחזרו לתורכיה והקימו את המקום. אחד מהם הוא אטילה, בחור גבוה ומרשים, ראשו מגולח והוא נהנה לשבת במקום עם חבריו ולהעביר את הזמן בנעימים. אחותו עובדת על הבר. מדובר במין אשראם שליו ורגוע עם בריכה כחולה, מוקף חורש ושוכן סמוך לכפר קטן. את קול המואזין הבוקע מהמסגד הסמוך ניתן לשמוע, אך כך זה בכל מקום אחר שביקרנו בו ומתרגלים לזה מהר. ארוחות הערב והבוקר שמגישים במקום נהדרות והם מתאימים אותן לצמחונים, לעיתים אוכל צמחוני הוא האפשרות היחידה. שהייה במקום מומלצת בחום וזאת לאחר שלושה ימים שם.
כדי להגיע מסלצ׳וק למשכנו של אטילה יש שירות מעבורת (Shuttle) שלוקח את האורחים מתחנת האוטובוס לכפר הנופש מספר פעמים ביום. אפשר גם להרים להם צלצול מאחת החנויות והם יגיעו לאסוף אתכם. כך עשינו. באוטובוס עימנו היה בחור צעיר ושמו קונג ווי צ׳ינג Kong Wei Qing (קונג זה שם המשפחה, כן?), זה עתה סיים בית ספר בעיר הולדתו צ׳ונגצ׳ינג והוא תר את העולם. טוב, תורכיה ולאחר מכן המשיך למצרים, כי היה לו פשוט להשיג ויזה לשתי המדינות הללו.
אם השיחה עם הצפון קוריאני הייתה חוויה חמוצה, הבחור הסיני החביב הזה התגלה כחומד של בחור. דיברנו איתו במשך שעות באותו הערב והוא התפלא שאני מכיר כל כך הרבה מקומות בסין (אחרי מספר חודשים במדינה, מה הפלא). אנחנו עוד נשוב אליו, אך הגיעה השעה להמשיך ליום הבא.
השמש שוקעת על Atilla's Getaway
יום שבת ה-28 ביוני - פריאנה, מילטוס ודידימה
היו מספר אתרים באזור סלצ׳וק בהם רצינו לבקר ולכן שהינו שם שלושה לילות. אחד הוא אפסוס הסמוך לעיר. וישנם שלושה אחרים המכונים שלוש הערים (The Three Cities) בפי כמה אנשים. האתרים שנמצאים דרומה משם. רצינו לטייל באופן עצמאי עד כמה שניתן, אך הואיל והעדפנו לא לנהוג, ביקור בשלושת האתרים היה עניין לוגיסטי מסובך, בלתי אפשרי לכיסוי ביום אחד ולכן בחרנו בטיול מאורגן (משהו כמו 120 או 130 לירה לבן אדם, בערך 40 אירו, לא בשמיים). הואיל והטיול המאורגן לא מתארגן כל יום, רק בשבת בבוקר נודע לנו שהטיול נופל באותו יום וכך אחרי ארוחת הבוקר חיש מהר התארגנו.
אספו אותנו מאטילה ובסלצ׳וק הצטרפנו למיניבוס עם פחות מעשרה אנשים, רובם אמריקנים, קנדים, אישה אירית וזוג ממוצא אסיאתי שחי במדינה דוברת אנגלית, אינני בטוח איזו.
היעד הראשון באותו יום, פריאנה, עיר יפהפיה בה תיאטרון יווני מרשים, מקדשים הלניסטים, כנסיות שצצו מאוחר יותר ואפילו מקום שקובעים שהיה בית כנסת. היא ממוקמת כמה עשרות קילומטרים דרומית לסלצ׳וק. לא אכנס כאן להסברים על התיאטרון שהוא בעיקרו יווני (בניגוד ללא מעט תיאטראות אחרים באזור ששודרגו בהמשך על ידי הרומאים ושינו את אופיים מעט) וכל מבני הציבור השונים שניתן למצוא בהריסות העיר היוונית הזו. אתן לתמונות לדבר בעד עצמן.
התיאטרון היווני בעיר פריאנה
מבט מלמעלה על אותו התיאטרון
מקדש אתנה - פריאנה
מנורה בבית הכנסת העתיק של פריאנה
Buleuterion & Prytaneion - אין לי מושג איך לתעתק לעברית, אך כאן התכנסה מועצת החכמים של פריאנה
רוב הקבוצה גילתה עניין רב במקומות שהציגו לנו. כיאה לקבוצה הטרוגנית, הכושר השתנה מאדם לאדם וכך אחת הנשים הלכה באיטיות רבה. זה לא הפריע לאיש מהאחרים, זכינו למנוחה ארוכה יותר בצל. אך המדריך (שכחתי את שמו) חש שהזמן דוחק בו. לפנינו היו עוד שני אתרים ובטח היו לו תוכניות לערב.
על אף שהוא הזכיר בית כנסת עם מנורה כשסיפר על פריאנה בהתחלה, הוא אמר שכעת נשוב למיניבוס בטרם ראינו את המקום. הקנדי שבקבוצה ציין שהוא הזכיר בית כנסת ושאל אם הוא יודע היכן הוא. המדריך ניסה לחתוך ואמר שזה מעט רחוק, אך כשהקנדי התעקש, הוא לקח את מי שהיו מעוניינים (רוב הקבוצה, למעט האישה האיטית וזו מאירלנד. היא אגב עבדה במוזיאון הלאומי בדבלין ושוחחנו קצת על החיים שלנו באותה עיר) לראות את המבנה. שמחתי שלא הייתי אני זה שצריך לבקש לראות את בית הכנסת.
המשכנו ליעד הבא, מילטוס, עוד מקום שידע ימים טובים יותר, פוליס יוונית גדולה ומפוארת וכיום חורבה שוממה. במקום תיאטרון גרקו-רומי, קרי יווני רומי, כלומר מקורו בתקופה ההלניסטית, אך הוא עבר שיפוץ והרחבה רציניים כאשר האופנה התחלפה ורומא הייתה הדבר החם בקרב בני תרבות. בתקופה העות׳מנית נבנה מבצר קטן על המפלס העליון החולש על האזור. מין שעטנז מרתק. עוד אתר חביב במקום הוא מרחצאות פאוסטינה (Baths of Faustina), בית המרחץ הגדול ביותר בתורכיה (יש המוני בתי מרחץ במדינה, אז לא מדובר בעניין של מה בכך).
ושוב, לא ארחיב בהסברים על התיאטרון או המרחצאות. אני בטוח שאפשר למצוא עוד חומר על המקום ברשת או במדריך הטיולים או לקחת את הסיור בעצמכם . אז נעבור לתמונות.
התיאטרון היווני-רומי במילטוס
מבט מבימת תיאטרון מילטוס והמבצר העות׳מני המתנוסס בראשו
שער הכניסה למרחצאות של מילטוס
כעבור שעה קלה עזבנו את המקום לכיוון דידימה (Didyma), היעד השלישי מבין שלושת האתרים שביקרנו באותו יום. בדידימה המודרנית אין דבר מיוחד, כפר לא חשוב במיוחד. למען האמת, למיטב ידיעתי מעולם לא היה במקום ישוב גדול. אולם למקום משמעות רוחנית בל תתואר.
במקום הוקם המקדש לכבוד האל אפולו. לפני שביקרנו במקדש אכלנו ארוחת צהריים (שהייתה כלולה במחיר הטיול) במסעדה מקומית. המקום הראשון אליו לקחו אותנו היה סגור בשל הרמדאן שחל באותה עת, אז אכלנו במסעדה אחרת שהשקיפה על המקדש האדיר. היה נחמד לאכול עם הקבוצה. על אף שכנראה לי ניפגש לעולם, היה מעניין לראות איך אנשים הבאים מרקע שונה נהנים לחזות באותם דברים, תפארת יוון העתיקה במקרה הזה.
המקדש בדידימה היה מקום מושבו של האורקל של אפולו, שני בחשיבותו רק לאורקל מדלפי. המקום סבל מהמלחמה עם הפרסים לפני כאלפיים וחמש מאות שנה ולמעשה בנייתו מעולם לא הושלמה, שכן מדובר בקומפלקס עצום ממדים שעלות בנייתו הייתה כה גבוהה כך שהוא נבנה טיפין טיפין, מלאכה שלא הסתיימה. שוב, אתן לתמונות לשכנע את הספקנים שאכן מדובר במקום השווה ביקור, אם כי אדגיש שהתמונות עושות למקדש על שפע הפסלים החקוקים באבניו, העיטורים בכל פינה ועמודי השיש העצומים שבו עוול. הוא הרבה יותר יפה במציאות מאשר בתמונות
גריפון (או גריפין) באחד מעיטורי המקדש
מקדש אפולו בדידימה
התמונה זו עשוי להמחיש מעט כמה ארוך המקדש
וכאן תוכלו להתרשם מגובהם של העמודים שלא קרסו במרוצת המילניומים
וכך בא אל קיצו סיור בשלושה אתרי עתיקות מהמשובחים שראיתי מימיי. בדרך חזרה עצרנו בקושדסי (Kuşadası), עיירת חוף פופולארית ומשעממת למדי, שם ירד הזוג האסיאתי. גם המדריך שלנו נפרד מאיתנו לשלום בעיר זו. וחזרנו לסלצ׳וק בשעת צהריים מאוחרת. יום שבת הוא יום בו פעיל השוק בעיר, כך שהסתובבנו בו מעט. פגשנו בחברנו הסיני קונג, הוא ישב עם חבר מקומי שרכש.
זמן קצר לאחר מכן חזרנו לאטילה. בשעת ארוחת הערב פגשנו זוג חביב מקליפורניה, בשנות החמישים המאוחרות לחייהם כמדומני. הם מטיילים ותיקים בתורכיה, הם עושים שם עסקים, כלומר מייבאים כל מיני דברים שהם מוכרים בארה״ב אחר כך. בכל מקרה, עוד נחזור אליהם בהמשך ונסיים עם יום זה.
יום ראשון ה-29 ביוני - סרינג׳ה ואפסוס
יום זה הוקדש לאפסוס, אחת הערים החשובות בימים עברו. מעצות שקיבלנו מומלץ להגיע בשעות הבוקר המאוד מוקדמות בטרם המוני תיירים צובעים על המקום או לחילופין בשעות אחר הצהריים שהתיירים נלקחים למקום אחר. לכן בבוקר החלטנו לעשות הפוגה קלה מעתיקות ולהתמקד בהיסטוריה טרייה יותר.
חברנו הוותיק קונג היה אמור להמשיך לאיזמיר בערב, אחרי שביקר באפסוס ביום שלפני. הצענו לו להצטרף אלינו לטיול קצר במקום שנקרא שירינג׳ה (Şirince), כפר קטן שהיה מיושב ביוונים עד אשר בתום מלחמת העולם הראשונה היוונים פונו ליוון, בעוד תורכים שחיו ביוון הועברו לתורכיה באחד מחילופי האוכלוסין הידועים לשמצה (או אולי לטובה? מי אני שאשפוט) שאחרי המלחמה הגדולה. קונג הסכים מיד. הוא השאיר את התרמיל שלו עם החברה שתיקח אותו לאיזמיר מאוחר יותר ונסענו לכפר.
המילה ציורי כבר די שחוקה, אם להודות על האמת. אבל היי, כפר בעל חזות יוונית מוקף בהרים מוריקים הוא אכן ציורי, איך עוד אתאר אותו? סימטאות קטנות מטפסות במעלה מדרונות תלולים ובכל פעם שמסובבים את הראש גגות הרעפים של שירינג׳ה נראים יפים יותר מהמבט הקודם שהעפת בהם.
אולי אספר שהלכנו לשירותים שהיו סמוכים למסגד. הבחור ששמר עליהם וגבה כסף על השימוש בבית השימוש הראה לנו בגאווה את המסגד המקומי. לא מדובר במסגד הכי מרשים, הכי יפה, הכי גדול או משהו ששובר שיא כלשהו. אך הוא היה בית התפילה שלו והוא הסביר לנו בגאווה מה השימוש בכל חלק וניהלנו שיחה קצרה שמה שזכור לי ממנה היא שהוא אמר שלא חשוב מי אנחנו, מהיכן אנחנו וכיצד אנו נראים, אנחנו כולנו בני אדם וזה מה שמושך אותו באסלאם ובמיוחד ברמדאן. הוא היה בן גילי, אם כי הוא נראה מבוגר בהרבה. הוא לא התפלא שקונג בן 18, אך הוא היה מופתע שאני כמעט בן 33.
היה נחמד לבקר בשירינג׳ה בשעת בוקר מאוחרת עד שעות הצהריים. לא עשינו שם הרבה, שתינו Smoothies, אחר כך אכלנו צהריים, ארוחת הצהריים הגרועה ביותר שהייתה לי בתורכיה באיזו מלכודת תיירים וחזרנו לסלצ׳וק.
הכפר שירינג׳ה (Şirince)
קונג שותה Smoothie ומשחק עם חתול מקומי
כשחזרנו לסלצ׳וק נפרדנו מקונג, אבל הבטחנו לשמור על קשר. אנחנו עוד נשוב אליו. לקחנו מיניבוס לאפסוס (אפשר ללכת לשם, אך השעה הייתה בסביבות שתיים בצהריים, די חם ולכן בחרנו באפשרות הממונעת.
יש המון מה לראות באפסוס (Ephesus או Efes בתורכית). תיאטרון מרשים (אם כי בניגוד לתיאטראות שהוזכרו עד כה, זה שורץ תיירים במשך שעות היום אז על תצפו לחוויה של ביקור במקום שכוח אל. המבקרים ברובם הם גם לא חובבי תרבות קלאסית או מזכירים במשהו את באי התיאטרון היווני, אלא בעיקר אסופת תיירים שמגיעים לתורכיה כי זה זול, קרוב יחסית והרבה יותר שמשי מהמדינות הקרירות והאפרוריות מהן הם מגיעים. אפסוס היא סוג של מלכודת תיירים בשל הקרבה היחסית שלה לחופים של קושאדסי. מצד שני, כפי שפתחתי את הפסקה, יש המון מה לראות במקום ומומלץ מאוד לבקר בו.
התיאטרון רחב הידיים אינו הדבר היחיד שאפשר לראות במקום. חזית הספריה המרשימה של קלסוס (Library of Celsus) עדיין עומדת על תילה. לי היא הזכירה מאוד את חזית של שרידי סאו פאולו במקאו, אם כי למען ההגינות, השרידים של המבנה הסיני הם מהמאה ה-16, בעוד כאן אנו מדברים על מבנה שעמד על תילו בראשית המאה השנייה לספירה, כאלף וחמש מאות שנה קודם לכן!
בנפרד מהכניסה לאפסוס, אפשר להיכנס לאזור מקורה המכונה Terrace Houses מהתקופה הרומאית. המבנים נחפרו באדיבות סיוע אוסטרי (והמון שלטים מעידים על כך באופן די מעצבן). נמצאים שם בתי מידות נפלאים, מלאי ציורי קירות (פרסקו) ופסיפסים. רק באזור הזה בילינו כשעה.
עוד נקודת עניין מעניינת באתר היא כנסיית מריה הקדושה. פעם סברו שהמקום הוקם לכבוד ועידת אפסוס הנודעה משנת 431 בה התווכחו בשאלה הרת הגורל, האם מרים, אמו של ישו (הבתולה שהרתה כמובן מרוח הקודש) היא אמו של אלוהים או שמע אמו של המשיח. הדף הזה והדף הזה מסבירים שכמו הרבה כנסיות נוצריות עתיקות, גם זו היא גלגול של מקדש פגאני שקדם לה אשר נבנה בראשית המאה השנייה לספירה, כשלוש מאות שנה קודם לכן.
אפסוס גם הייתה מקום מושבו של מקדש ארטמיס, אחד משבעת פלאי תבל העתיקים. זה חרב לפני כמעט אלפיים שנה, אז אין מה לראות, אך זה אולי יעניק פרספקטיבה על חשיבות האזור.
התיאטרון רחב הידיים של אפסוס
מבט בכיוון ההפוך
חזית הספרייה של קלסוס באפסוס
שירותים רומים עתיקים - אם תנסו להשתמש בהם היום תקבל קנס כנראה
כנסיית מריה הקדושה - אפסוס
חזרנו לאטילה. בערב החלפנו חוויות עם הזוג מקליפורניה. ג׳ון ומממ, ג׳ולי? לא בטוח לגבי השם שלה. למען האמת, לא החלפנו חוויות, יותר סיפרנו מה עשינו, כי הם שוהים שם הרבה ובעיקר הלכו לאכול בסלצ׳וק. סיפרנו להם על המשך הטיול שלנו באזור דניזלי. בהצטרפות מקרים מעניינת, למחרת המתינה להם פגישה עסקית בעיר, אז הם הציעו לנו להצטרף אליהם ברכב השכור. בנוסף, המתין להם טיול באירלנד ובתור מי שחיו בדבלין כחמש שנים נתנו להם שפע עצות שלל מקומות אהובים בעיר הנאווה. הייתה גם בחורה אוסטרלית, אם חד הורית עם סיפור חיים מעט עצוב אך אופטימי. הילד שלה טייל עם אביו באיסטנבול והיא חיכתה בכליון עיניים לפגוש אותו ודיברה עם הבן בסקייפ בכל הזדמנות.
הבנה נדלג ליום המחרת.
יום שני, ה-30 ביוני - פאמוקלה והייראפוליס
אחרי ארוחת הבוקר שילמנו לאטילה ויצאנו עם בני הזוג לכיוון דניזלי (Denizli), כשלוש שעות נסיעה מזרחה משם. הם עצרו לנו באוטוגאר של דניזלי ומשם לקחנו דולמוש ליעד אליו רצינו להגיע, פאמוקלה (Pamukkale). היה נחמד לטייל איתם, החלפנו חוויות משעשעות מתורכיה, ממקומות אחרים בעולם והייתה להם חיבה מיוחדת לישראל, הואיל הגברת הייתה יהודיה. בכל מקרה, בדולמוש שוחחתי עם איזה בחור שהגיע לראיון עבודה בדניזלי בחברה שעובדת בניגריה. הוא מעולם לא היה בפאמוקלה והחליט לקפוץ לביקור משום שהיה קרוב. חוץ מזה, לא זכור לי הרבה מהשיחה שלנו.
כשהגענו לפאמוקלה אספו אותנו מהמקום בו התאכסנו, Venus Hotel. המחיר 45 אירו ללילה לזוג לחדר המפואר שהשקיף על הבריכה. השארנו את התיק והקפיצו אותנו לשער הכניסה לאתר שמכיל את האטרקציות המרכזיות במקום: עתיקות העיר העתיקה הייראפולס, מעיינות חמים וטראסות ה-Traventine שזה סוג של מינרל, סלע גיר לבן בוהק. שוב, כל תיאור שלי את בריכות המים הכחולות הנוצרות בסלעים הלבנים לא תצליח להמחיש את יופיו של המקום ולכן אמליץ לגלול לתמונות למטה.
לא רחצנו בבריכת המים החמים. המקום מפוצץ בתיירים רוסים, ורדרדים מהשמש הקופחות, ולא באנו לבזבז זמננו עמם. אך אם אתם אוהבים לרחוץ במעיינות חמים ולא איכפת לכם להתערות באלפי תיירים סלביים, עושה רושם שהמתקנים במקום מתוחזקים ברמה גבוהה. המחיר בהתאם.
טיילנו ברחבי הייראפוליס, עיר שהתבססה על המעינות החמים גם בימי קדם. לא משנה כמה תיאטרונים עתיקים אראה, אף אחד לא דומה לרעהו, גם אם הרעיון די זהה. אפילו רק האופן בו השתמרו (או שוחזרו) מסקרן אותי. הקרבה של התיאטרון לאזור הרחצה מביאה לכך שפוקדים אותו לא מעט אנשים (אם כי אין הוא הומה כמו הבריכה), אך אם ממשיכים עוד מעט במעלה החורבות נהנים שוב מהשלווה של אתר עתיקות שומם.
בסמוך לבריכה ישנו מוזיאון, אולם משום שהיה זה יום שני הוא היה סגור. החלק המרשים ביותר מבחינת עתיקות הוא הנקרופוליס, עיר המתים (או בית קברות כפי שודאי יקראו לזה כיום), שם אפשר ללכת מאות מטרים, מעל קילומטר, בין חדרי קבורה, סרקופגים ושרידים נוספים המשמשים גלעד להיות המקום אתר אליו אנשים מגיעים כדי להבריא ולהחלים, אך לא תמיד מצליחים...
ושוב, תמונות לא תתארנה את החוויה שבהליכה בשבילי ערי רפאים עתיקות, בצעידה בבית קברות שהשתמר מזה כאלפיים שנה.
תיירים רוסים צועדים לכיוון המרחצאות, להמחשה
הבריכה
התיאטרון בהייראפוליס
הנקרופוליס
בדרך כל בשר
The Frontinus Street - רחוב ברוחב 14 מטרים מהמאה הראשונה לספירה
הבריכות הכחולות בסלעי הטרוונטין הלבנים
היה נהדר לחלוץ את הסנדלים לצעוד יחפים במורד הבריכות. המים הצוננים היוו ניגוד נהדר לאוויר הלוהט מהשמש שהחלה לשקוע. שוב היינו בפאמוקלה והפעם צעדנו למלון. התיישבנו לאכול במסעדה שבמלון, אך התפריט לא היה לטעמנו אז עזבנו.
הלכנו לחפש מסעדה ומצאנו אחת שהבחור בכניסה אמר שלצמחונים הם יכולים להציע פלאפל. התיישבנו. ילדון אחד שלא מדבר אנגלית שימש כמלצר. הוא שאל אותנו באנגלית רופפת מאיפה אנחנו והוא לא ידע מה זה סלובקיה או ישראל (ניסיתי גם ירושלים, פלשתין, אל קודס והוא פשוט לא הבין שום דבר שאמרנו. אין לי עם זה בעיה מיוחדת, אבל למה לעזאזל הוא שאל מלכתחילה?). כשביקשנו פלאפל הוא לא הבין מה אנחנו רוצים. הוא רק חזר על המילה פלאפאל, פלאפל במבט חלול. בסופו של דבר הוא קרא למישהו אחר שהסביר שאין להם פלאפל ולמעשה לא היה להם שום דבר שרצינו לאכול, אז קמנו ועזבנו. חבל, אפשר היה להשקיף מהמקום בו ישבנו על טרסות הטרבנטין הבוהקות בערב שהאפיל את השמיים.
מעברו השני של הרחוב הייתה מסעדה נוספת ולהם היה תפריט שכלל מנות לצמחונים. הללויה. גם כאן מילצר אותנו עלם שספק אם חוקי להעסיק, אך זה טיבם של עסקים משפחתיים בתורכיה. לפחות הוא הצליח לתקשר עימנו באנגלית. שלושה חודשים מאוחר יותר אני לא זוכר כל דבר שאכלנו. היה פלאפל, בטקה אכלה חומוס, אני הזמנתי פידה (הו, פידה) ונדמה לי שקינחנו בפירות (מלונים כמדומני). אולי היו על השולחן עוד מנות. היה לא רע בכלל.
עצרנו באיזה משרד שמארגן אוטובוסים, טיסות, טיולים, מלונות ומה לא. מין לשכת תיירות מקומית, אם כי זה נראה כמו עסק פרטי. האדון הצעיר שהעניק לנו שירות התעקש שהוא בן 21. שאלתי באיזו שנה הוא נולדת והוא מיד אמר בקול גבוה 1993. ברגע הבנתי שאני זקן. סמוך למשרד הזה אגב הדולמוש עצר לנו מוקדם יותר. הואיל והרווחנו יום (תודות לטרמפ עם הזוג מקליפורניה. רוצו להאזין לג׳וני מיטשל שרה קליפורניה לכבודם. הם באמת היו היפים חביבים), כי תכננו לבקר בהייראפוליס רק ביום המחרת, החלטנו לפקוד עוד אתר עליו קראנו ועל אודותיו שמענו מהזוג האמריקני שהסיע אותנו בבוקר והזמנו שני מקומות להסעה שנוסעת אל יעדינו. זה לא היה טיול מאורגן כמו לשלוש הערים, אלא רק מיניבוס ששוכרים עם עוד מספר אנשים, הוא מחכה באתר מספר שעות ואז מחזיר את הנוסעים. הרבה יותר נוח מאשר לשכור מכונית ולנהוג שעות. אז הבה נגיע ליום המחרת.
יום שלישי ה-1 ביולי - אפרודיזיאס ודניזלי
כאמור, ביום הזה עזבנו את פאמוקלה אל עבר יעד הבונוס בטיול הזה, אפרודיזיאס (Aphrodisias). לא התחרטנו על כך לרגע שכן מדובר באתר הכי מבודד אליו הגענו בטיול הזה. זה לא שבאמת היינו שם לבד. אך אחרי פאמוקלה ואפסוס עמוסי התיירים, אפרודיזיאס מרגיש ריק למדי, בעיקר כי הוא באזור הררי ופחות נגיש.
שוב, כדי ללמוד על ההיסטוריה המרשימה של המקום אשאיר את הקוראים לחפש במקום אחר ורק אספר בקצרה כי במקום עתיקות למכביר, האצטדיון הארוך ביום שראיתי מעודי, כ-270 מטרים אורכו!!! מקדש המוקדש לאפרודיטה (ונוס בלטינית), אלת האהבה והפריון שהעניקה למקום את השם. אודאון, מרחצאות, אגורה, תיאטרון (ושוב, גם הוא מעניק תחושה שונה מכל תיאטרון דומה אחר שראינו בטיול ועוד כל מיני מבני ציבור שהייתם מצפים לראות בעיר, לפחות כזו שהייתה פעילה בתקופת האימפריה הרומית. ישנו במקום גם מוזיאון קטן עם המון פסלים וכמה סרקופגים שנאפסו מפינות שונות בעיר הנטושה.
נטושה. יש משהו כואב בביקור בערי רפאים. כל כך הרבה עבודה (של עבדים, אך גם של אנשים חופשיים) הושקעה ולבסוף המקום ננטש. מצד אחד יש משהו חיובי בכך, אם הישוב במקום היה ממשיך להתקיים (מעבר לכפר הקטנטן ששכן במקום ופונה מספר קילומטרים משם לאחר רעידת אדמה כדי להקל על החפירות), במקום הייתה צומחת עיר מודרנית כמוה יש אלפים ברחבי העולם. העובדה שהעיר נותרה שוממת שמרה עליה משינויים שהתרחשו במהלך מאות השנים. אך מצד שני, כל כך הרבה מאמץ של אנשים לבנות, רק כדי שכל זה ייזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. התנחמתי בכך שלפחות זה שימש אותם וצאצאיהם לזמן מסויים, אפילו די רב, כך שמהבחינה הזו לא הייתה זו עבודה שירדה לטמיון.
אז הנה דוגמית קטנה ממה שאפשר לראות באפרודיסיאס:
האיצטדיון הארוך באפרודיזיאס, כ-210 מטרים אורכו, 60 מטר רוחבו. בטקה צועדת בו עם מטריה/שמשיה נגד השמש הקופחת
טטרפילון (Tetrapylon)
מקדש אפרודיטה
האודאון
האגורה של אפרודיזיאס
התיאטרון
סבסטיאון (Sebasteion) עוד מקדש לאלת האהבה
כשהזמנו את ההסעה הדגשנו שברצוננו לחזור לדניזלי ולא הייתה להם עם זה בעיה. הייתה לנו טיסה לאיסטנבול בסביבות תשע בערב וחשבנו שנבלה מספר שעות בעיר, נאכל ארוחה דשנה ונמשיך לשדה התעופה. לנהג שלנו זו משום מה נשמע רעיון טיפשי. הוא התעקש שהיינו צריכים לחזור לפאמוקלה, שם לקחת נסיעה לאתר נוסף שנקרא Laodicea ואז לקחת הסעה לשדה התעופה מפאמוקלה בערב. הוא אמר שנתפוס את אותו האוטובוס לשדה התעופה. יתכן ומדובר היה ברעיון טוב, האתר נראה מעניין מאוד (לפחות בטריפ אדבייזור), אבל לא התחשק לנו להתרוצץ לעוד אתר ולהסתכן בכך שאולי נפספס את טיסתנו חזרה לאיסטנבול.
לנהג כאמור טיפשותנו הרבה הפריעה, אולי משום שהוא הפסיד עסקה? למרבה השמחה הוא לא גרר אותנו בחזרה לפאמוקלה, אלא עצר לנו על הדרך הראשית בדניזלי ואמר שהאוטוגאר ממש קרוב ושנצא מהמכונית מהר מהר ברמזור האדום. קרוב זה יחסי, הוא היה בערך קילומטר וחצי מהצומת בו הוא עצר לנו. נוול! למרבה השמחה, הורדתי מפה של דניזלי לטלפון של בטקה מראש, כך שלא היה מסובך למצוא את דרכנו לתחנת האוטובוס. בדרך עברנו בשוק מקומי ססגוני לא הרחק מהאוטוגאר.
בלונלי פלאנט דניזלי רק מוזכרת כעיר הזו ליד פאמוקלה. לא מספרים מה אפשר לעשות בה, משום שמדובר בסתם עוד עיר תעשייתית אפרורית וחבל לבזבז עליה עמוד. עבורנו היה מדובר בחוויה מרתקת. למשל השוק, בו הלכנו עם תרמילים והמקומיים בהו באנו כאילו היינו חייזרים, מפני שבניגוד ליתר המקומות בהם ביקרנו, תיירים אינם מראה שכיח בדינזלי. הם היו חביבים מאוד.
עוד גילינו מקום נהדר לפידה, סמוך לתחנת האוטובוס. שם המקום הוא Doyuran Pide ואם אי פעם נקלעתם לדניזלי זה המקום! היינו רעבים, אז אכלנו שם. אף אחד לא דיבר אנגלית, אבל בתפריט ראינו את שלל המילויים שאת משמעות רובם לא הצלחנו להבין. בחרנו בזה בו הופיעה המילה Peynir. בשנים האחרונות הפכתי לחובב אוכל הודי לא קטן ו-Paneer הוא הגבינה ההודית שניתן למצוא במנות רבות, כך שהקשתי שמדובר בפידה במילוי גבינה ואכן הצדק היה עמי. בזכות שפה אחת (או משפחת שפות) שאני לא מדבר, הצלחתי להבין שפה אחרת שאני מבין בה רק מילים בודדות (תורכית שפה נהדרת שהושפעה רבות מערבית וכך מילים רבות בתורכית מצלצלות מאוד מוכר לדוברי עברית. לדוגמא, המילים דקה, שעה, זמן, תאריך ועוד כמה מילים שכרגע פרחו מזכרוני נשמעות מאוד דומה בתורכית).
אם כבר הזכרנו דימיון בין שפה לשפה, בטקה שמעה פעם את אמא שלי נכנסת לחנות בלונדון ומבקש Fistuk Paste, שזו הדרך של אמא שלי לומר Pistachio Spread, כלומר ממרח פיסטוק. היסטרי, אני יודע. גם פעם השמעתי לבטקה את שיר הנושא מ״הבית של פיסטוק״. בכל מקרה, זמן קצר לאחר מכן, רציתי באקלווה וגם שם המוכר התקשה להבין מה רצוני כששאלתי מה סוגי הבאקלווה שהם מציעים. בטקה נחלצה לעזרתנו ואמרה ״פיסטיקלי״ (fıstıkli) שהיא ראתה במספר מקומות באיסטנבול מספר ימים קודם לכן. זה עשה את שלו, המוכר הבין מיד מה היא רוצה והתפלא מאיפה זה בא לה ואני קיבלתי באקלווה עם פיסטוקים. גם בטקה.
הסתובבנו עוד קצת בדניזלי. את התיק אגב השארנו כל הזמן בשמירת החפצים באוטוגאר, כי היה חם מידי להסתובב עם תרמיל גדול על הגב. אכלנו ארוחת ערב דשנה, גם אם היינו די שבעים מהפידה, כי ידענו שלאיסטנבול נגיע מאוחר. תפסנו אוטובוס לשדה התעופה, המראנו לאיסטנבול (הפעם Sabiha Gokcen, שדה התעופה הפחות טוב) ועשינו את דרכנו למקום בו לנו בעיניים עצומות (no pun intended). בסולטאן אחמט היו חגיגות והרבה אנשים, אך השעה הייתה אחרי חצות והיינו עייפים.
הבחורים החביבים של Doyuran מכינים פידה
מראה הזוי במקצת בשדה התעופה של דניזלי
יום רביעי ה-2 ביולי - המסגד הכחול, הציסטרן, האקוודוקט והאיחוד האחרון בינתיים
זהו, יומנו האחרון בתורכיה הגיע. עת להירגע, לנוח, לרבוץ ולא לעשות כלום. סתם, כדי לנוח יהיו לי מיליארדי שנים, אם לא נצח, אחרי שאמות. כל עוד אני בטיול אני מנסה להספיק עוד ועוד ועוד.
את היום התחלנו במסגד הכחול, מסגד סולטאן אחמד בכבודו ובעצמו. משום שמדובר בבית תפילה, כולם מזומנים והכניסה בחינם (אם כי זה לא עובד בכל בתי הכנסת והכנסיות שביקרתי בהם). כמובן, הם ישמחו לקבל תרומה בצאתכם מהמבנה וישמחו לספר לכם על אמונתם. ושוב, על ההיסטוריה של המסגד המדהים הזה על ששת המגדלים שמקיפים אותו תוכלו לקרוא בהרחבה בכל מקום אחר ולכן אשאיר אתכם עם התמונות.
בתוך המסגד הכחול
בטקה הצנועה ואנוכי בתוך המסגד
המסגד הכחול, איסטנבול
המסגד הכחול מהמקום בו לנו
לא הרחק מהמסגד הכחול ניצבים שני אובליסקים ועמוד נחשי במקצת. האובליסק של תאודוזיוס ניצב במקום מאז שנת 390 לאחר הספירה. האובליסק של קוסטנטין פורפירוגנטוס (בטוח אייתי זאת באופן שגוי) הוא מהמאה ה-10 והוא פחות יפה לטעמי. עמוד הנחש המסולסל הניצב בין שניהם הוא מהמאה הרביעית לספירה גם כן. הנה האובליסקים:
האובליסקים בסולטאן אחמד
משם המשכנו לציסטרן של הבזליקה (Basilica Cistern), כלומר מאגר המים ששוכן תחת איה סופיה. כשמבקרים בהיכלים תת קרקעיים מומלץ להצטייד במצלמה שמסוגלת לצלם בתנאי תאורה נמוכים. במצלמה שלנו נגמר המקום והטלפונים המיושנים שלנו לא התאימו לכך, אז אם תרצו לנחש איך נראה המקום הזה בדקו את הערך בויקיפדיה. הוא די עמוס באנשים, אך שווה ביקור.
בשעות הצהריים חיכתה לנו פגישה עם ידידנו הוותיק קונג שגם הוא הגיע לאיסטנבול. אך נותרו לנו עוד כמה שעות עד לרגע המפגש, אז נסענו לראות את אקוודוקט ואלנס (Valens Aqueduct) העומד איתן ומוביל מים מאז המאה ה-4 לספירה. ושוב, כל תמונה שאשים שווה אלף מילים, אז הנה לכם תמונה כאשר חולף במקום אוטובוס, להמחשת קנה המידה:
אקוודוקט ואלנס באיסטנבול
משם לקחנו חשמלית ואז פניקולר ל-Taksim. מיהרנו כדי להיות שם בזמן (שתיים בצהריים כמדומני) כדי לפגוש את חברנו קונג שהמתין לנו ביציאה מהמנהרה אליה מגיע הפוניקולר. היה נחמד לפגוש אותו שוב, הפעם בעיר שונה שכולנו הכרנו מלפני כן. הלכנו לאכול צהריים במקום בו אכלנו ביום הראשון והפעם הייתה להם במיה, יאם יאם. קונג לא ראה זאת מימיו, הצעתי לו לטעום והוא לא התלונן. החלפנו חוויות משאר הטיול ודיברנו על המשך תוכניות הטיולים שלו במצרים. אגב, הוא מאוד אהב את מצרים, שם ביקר בקהיר ולוקסור. הזמנו אותו לבקר אותנו באנגליה.
ירדנו במורדות שדרות איסטקלל. באמצע הדרך הוא אמר שהוא עייף בשל הנסיעות וחזר למלונו שהיה בקרבת מקום. אנחנו הלכנו לתקן את משקפי השמש של בטקה שנפל מהם הבורג המחבר את אחת הידיות בחנות של שען חטיאר מהסוג שכמעט לא רואים במקומות אחרים. הוא מצא בורג דומה באחת ממאות התיבות שלו ובמיומנות חיבר את הידית למשקפיים. המחיר? 2 לירה, בערך חצי פאונד. באנגליה רק כדי להגיד שלום היו מחייבים אותנו יותר... זה לא היה טיול בר מזל מבחינת משקפי שמש. בטקה איבדה בורג במשקפיים (וחשבה שהן אבודות לנצח, אם כי אמרתי לה שנוכל לתקן את זה באיסטנבול), במשקפיים שלי המסגרת נשברה באזוא העדשה ולא ניתן היה להחזיר את העדשות (קניתי חדשים כשחזרנו לקיימברידג׳).
מוכר שאוורמה בשדרות איסטקלל, כי איך אפשר איסטנבול בלי Doner Kebab?
משם חצינו את הגשר והלכנו לשוק התבלינים, הבזאר המצרי, כי כאמור רציתי לקנות באקלווה לקולגות. לא יודע אם ניסו לעבוד עלי במכוון או שבאמת טעו בעודף שנתנו לי, אבל מצאתי עצמי דורש עוד חמש לירות אחרי ששילמתי. ניתן לבחור להינות מהספק.
הבאקלווה באמת הייתה על הכיפאק כאשר טעמתי ממנה שוב באנגליה. קנינו גם תה יסמין שלפי בטקה היה חסר טעם של יסמין או בכלל. רוצה לומר, המראה של המוצרים בשוק התבלינים מהפנט במקרים רבים, האיכות לא בהכרח ללא תחרות...
היצע תה בבזאר התבלינים של איסטנבול
זהו, חזרנו למלון, שוב לקחנו את התרמיל. נפרדנו לשלום מהבעלים של המקום שחיכה לנו. שוב מצאנו עצמנו נוסעים מסולטאן אחמט לטקסים, עלינו על ההבאטש לשדה התעופה בצד האסיאתי של איסטנבול. לפנינו התיישב זוג ישראלי. הוא קנה מראש איסטנבול כארט רק בעבור הנסיעה לשדה התעופה, שכן אפשר להשתמש בהם גם באוטובוס הזה. מי שמכר לו את הכרטיס טען בו סכום כסף שאמור להספיק לנסיעה של שני אנשים, רק שהמחיר התייקר בלירה, כך שבמקום 12, המחיר הנוכחי היה 13 (או משהו כזה) ולהם היה רק קרדיט בגובה 24, במקום 26.
לא היה נעים להאזין לשצף הקללות בעברית שיצא מפיו של הבחור על המוכר בן האישה שעוסקת במקצוע העתיק בעולם שסידר אותו. בתכלס, המחירים משתנים כל הזמן, כך שלי נראה שהמוכר פשוט עשה טעות. הבחור היה צריך להכין כסף מזומן במקום להסתבך עם כרטיס שלא השתמש בו לשום מטרה אחרת (בקו הזה המחיר זהה בלאו הכי) או לטעון בטיפ טיפה יותר קרדיט, כדי להיות בטוח. השיחה שהתנהלה בין בני הזוג הייתה מעניינת, הוא רצה לרדת מהאוטובוס (ולפספס את הטיסה, כן?), להתעקש לשלם את ההפרש במזומן (לא אפשרי, זה הכל או כלום), ללכת לטעון את הכרטיס (היה מפספס את האוטובוס והטיסה) ועוד שפע רעיונות גרועים, רק כדי לא להפסיד עשרה שקלים. בתכלס, אני מבין ללבו. אני שונא שדברים מהסוג הזה קורים לי ולכן אני מנסה לתכנן דברים על סמך מידע מוסמך. אך תקלות תמיד קורות, במיוחד כאשר מטיילים במדינה זרה שבלשונה לא שולטים. הסוד הוא לקחת זאת בקלות ולא להתעצבן. אם תגלו את הסוד, ספרו לי איך.
רצינו ליהנות מאיסטנבול עד כמה שניתן, לכן הגענו לאוטובוס די מאוחר, אולי ארבע או חמש אחר הצהריים. כאשר נתקענו בפקקים בדרך מזרחה, בהתחלה זה נראה כגודש תנועה קצר שמיד יסתדר. אך זה נמשך גם כאשר חצינו את הבוספורוס ונרגע מעט רק כעבור למעלה שעה בה אולי התקדמנו שני קילומטרים. נלחצנו מעט משום שחששנו לפספס את הטיסה. בסופו של דבר הגענו לשדה התעופה בזמן כדי לתפוס את הטיסה חזרה הביתה.
ביקורת גבולות בסטנסטד, רכבת אחרונה לקיימברידג׳ והנה, הולכים לקחת את האופניים שהשארנו בעבודה שבוע קודם לכן. אך אבוי, הכרטיס לא עובד. מסתבר שהכרטיס שלי בעבודה הוא כמו הכרכרה של סינדרלה, אחרי חצות הוא הופך להיות דלעת. לא רציתי לזמזם לשומר, פן אעיר מישהו, אז צעדנו הביתה ברגל (אם היינו חוזרים לתחנת הרכבת כדי לתפוס מונית לא היינו חוסכים הרבה זמן בשלב הזה). הטיול הארוך לתורכיה הסתיים בצעידה של כשעה בקיימברידג׳. סוף כל סוף קצת שקט.
איסטנבול והבוספורוס נשקפים מחלון האוטובוס לשדה התעופה בזמן שהיינו תקועים בפקק
איסטנבול מהאלבום האחרון של מוריסי:
אז מה היה לנו? חוויה אוריינטלית. חוויה קולינרית (אימצנו כמה מתכונים ומנות שבלסנו בהנאה בדרך), מפגש תרבויות, התנגשות עולמות, חיכוך מפרה בין ציבילזציות, טיול שהיה כמו מכונת זמן שמאפשרת לדלג בין תקופות שונות ושיחות רבות שפתחו בפנינו צוהר לעולם של אנשים מכל קצוות תבל (על חלקם כתבתי למעלה, אחרים רק נחקקו בזכרוני).
אם היו לנו עוד מספר ימים היינו מבקרים בעוד מקומות, קפדוקיה (Cappadocia) היא אחד מהם שהמליצו לנו עליו בחום. לא נראה לי שהייתי עובר לגור בתורכיה לאורך זמן, אבל בהחלט מדובר במקום שנהדר לבקר בו, בין אם איסטנבול השוקקת, בעלת האופי הייחודי, בין אם במקומות הקטנים יותר. הנופים מרהיבים, האנשים חביבים ויש בה, בתורכיה, משהו קסום. חלק מהחוויות העלו בי זכרונות ילדות, טיולים לערים שעוצבו בשלב כלשהו בהשראה עות׳מנית (עכו, אפילו חיפה). חלק מהפרצופים נראו מוכרים מהימים בהם חייתי באגן הים התיכון. תורכיה עבורי היא עולם אחר, אך באותו זמן עולם מוכר שלא הרגשתי בו זר אפילו לרגע. תורכיה היא מקום שחיים בו, בניגוד לאותם מחוזות פלסטיק מצוחצחים.
ועכשיו כל שנותר הוא להתכונן לטיול הבא בנפאל בעוד כחודש.
עברו כבר כמה שנים מאז הבאתי כאן את סיפורו של אחד ממסעותי. אין זה אומר שלא טיילתי. חרשתי לא מעט מקומות באירופה. פשוט לא מצאתי את הזמן או הכוחות הנפשיים לגולל כאן את תלאות הטיולים שערכתי, כפי שעשיתי לאחר הטיול לדרום אפריקה או הטיול לסין, יפן וקוריאה. וגם הקטע הזה יושב בטיוטה מאז ה-16 באפריל 2013, כך שניתן להסיק שאין הוא בראש מעייני. אך בתחילת אפריל ערכתי טיול בן כחמישה ימים בחבל אנדלוסיה שבדרום ספרד. הטיול היה כה נפלא ונהדר ואני משוכנע שבעוד מספר שנים ארצה לחזור לקרוא על הטיול, אז במספר מילים ומספר תמונות, הנה רעיונות למה אפשר לעשות באנדלוסיה, דרום ספרד.
וכמו בסיפור האלכימאי של פאולו קואלו, גם הסיפור של הטיול של בטקה ושלי מספר על רועה צאן באנדלוסיה. אולם אני לא בטוח אם שמו היה סנטיאגו. אך לכך נגיע בהמשך. להלן סיפור המסגרת: נחתנו בסביליה, בירת אנדלוסיה, בערבו של יום שלישי ה-9 באפריל 2013 והמראנו ממלאגה ביום ראשון ה-14 באפריל. בין לבין גמענו כ-1,000 קילומטרים ברכב שכור ועוד כמה עשרות ברגל. הבה נתחיל.
יום שלישי
נחתנו בערב בשדה התעופה של סביליה (Sevilla). תוך זמן קצר היינו באוטובוס העירה (4 אירו לאדם). הליכה קצרה מתחנת האוטובוס שב-Plaza de Armas והגענו לאכסניה. בחור ארגנטינאי חביב בשם אריאל, שעשה רושם כי הוא מנהל את המקום, קיבל אותנו על אף שהגענו אחרי סגירת הקבלה והסביר לנו על העיר. הוא גם שדרג אותנו מחדר עם 10 מיטות לחדר רק לשנינו בו 4 מיטות. המחיר נותר 10 אירו לבן אדם. (האכסניה מכונה דיסטריקט 1 והיא מומלצת).
היינו רעבים אז הלכנו לאכול טאפס במקום שאריאל המליץ עליו. היה להם מספר לא קטן של מנות צמחוניות. הסיבוב הראשון היה מצויין (מין תרד עם גרגיר חומוס למשל), הסיבוב השני מעט פחות מוצלח (מין מנה שכונתה לזניה, על אף שלא הכילה אף איטריה אחת לישועה). משסיימנו המשכנו לכיוון הקתדרלה של סביליה ואלקסר הסמוך אליה. אחר כך עברנו דרך החלק של הגנים של אלקסר הפתוח לקהל. זה שינוי מרענן לראות פארקים ציבוריים פתוחים לקהל בשעות החשיכה (בדבלין, ממנה הגענו לטיול, הם סגורים) ואנשים יושבים בחוץ במשך זמן רב (בדבלין עושה רושם שקר מידי אז יושבים בפאבים). גם ריח הפריחה וההדרים, בעיקר ההדרים, כמעט ופרח מזכרוני לאחר שנים רבות בהן לא חייתי בעגן הים התיכון ובסביליה הניחוח הנפלא הזה שוב עלה באפי.
זוכרים שכתבתי על וינה שהיא עיר מסריחה? סביליה לעומתה היא ריחנית במובן המאוד חיובי של המילה. לפחות באביב. בכלל, אנדלוסיה באביב פורחת, נראית ומריחה נפלא. חבל שהטכנולוגיה עדיין לא מאפשרת לאגור את הניחוחות של הטיול ולשתף אותם ברשת, כפי שניתן לעשות עם תמונות וצלילים, אך בעוד כמה שנים או עשורים זו אולי תיראה פעולה מובנת מאליה. אגב, הנה סרטון מעניין ב-Vsauce על ריחות, האופן בו הם נוצרים וכיצד הם מתקשרים לזיכרון. צפייה נעימה.
טוב, הבה נלך לישון ונתעורר למחרת. לפני כן תמונה של סביליה בשעות החשיכה:
לה חיראלדה והקתדרלה של סביליה בשעות החשיכה
יום רביעי
למחרת התעוררנו מוקדם, כדי שנספיק לבקר בקתדרלה ובאלקסר בטרם נמשיך במסענו. אכלנו ארוחת בוקר ליד השמשיה העירונית (Metropol Parasol de la Encarnación, ראו תמונה). לא היה משהו.
סככה עירונית, סביליה - Metropol Parasol de la Encarnación
משם המשכנו לקתדרלה. הקתדרלה של סביליה היא אחת הכנסיות הגדולות בעולם. באמונה דתית מסתבר שהגודל דווקא כן קובע. במקום שכן בעבר מסגד (המינרט, המגדל ממנו קורא המואזין למתפללים, עדיין עומד על תלו וידוע בשם לה חיראלדה [La Giralda], אם כי הוא משמש כמגדל הפעמונים של הכנסייה) ומשהמסגד נחרב/הוחרב והיה צורך להראות שספרד היא ממלכה נוצרית קתולית ולא חליפות מוסלמית, נבנתה הכנסייה הגדולה בעולם מסוגה.
עוד נקודה מעניינת הקשורה לבית התפילה העצום הזה הוא שכריסטופר קולומבוס אולי קבור שם. מדוע רק אולי? את הסיפור המלא אתם מוזמנים לקרוא כאן, אך למגלה יבשות ממעמדו (והוא לא ידע שהוא כזה) נוטים להיות מעריצים רבים וכך נוצר ויכוח לגבי השאלה היכן הוא קבור, סביליה או ברפובליקה הדומיניקנית, שכן מיקום שרידיו הועתק מספר פעמים ביחד עם כמה מצאצאיו. בהוואנה קובה הוא כנראה לא קבור, אבל הוא לא היה רחוק גם מזה. בדיקות DNA שבוצעו הראו שקולומבוס, לפחות בחלקו, אכן קבור בסביליה. בין אם זה נכון ובין אם לא, בקתדרלה תוכלו להתרשם מהקבר שלו. אגב, לפחות אנו יודעים בוודאות שהוא כנראה נולד בגנואה, איטליה.
הכניסה לקתדרלה כרוכה בתשלום, אך עד השעה 10 בבוקר ניתן להיכנס למקום בחינם, שכן מדובר בבית תפילה פעיל ואין זה ראוי לגבות דמי כניסה ממתפללים או להטרידם. רק שמרו על השקט.
שער בסגנון מורי בקתדרלת סביליה
הקתדרלה של סביליה והחיראלדה, מגדל הפעמונים שהיה צריח של מסגד
בתוך הקתדרלה של סביליה
סמוך לקתדרלה שוכן אלקסר (Alcázar או בשמו הספרדי המלא Reales Alcázares de Sevilla, כלומר האלקסר המלכותי של סביליה), שהוא מצודה מורית (Moorish), כלומר של החבר'ה ששלטו בספרד לפני הרקונקיסטה, הכיבוש מחדש על ידי הנוצרים.
המקום הוא לא פחות ממדהים. לפחות שני אנשים שסיפרו לי שהיו בסביליה לא נכנסו למקום, אם בשל קוצר זמן, העלות או שהיו להם דברים טובים יותר לעשות. טעות פטאלית! מדובר בביקור שפשוט אסור להחמיץ. בהמשך תקראו על אלמברה שבגרנדה, מבצר עם אווירה דומה. אך אלקזר בסביליה לא סובל מעודף תיירים כמו אחיו בגרנדה, לפחות בשעות שאני ביקרתי בהן (9:30 בבוקר, עת פתחו את המקום).
מדובר בקומפלקס ארמונות וגנים שראשיתם במאה ה-10 אשר נבנו כדי לשכן את המושל המוסלמי של האזור. כמה פעמים כבר יוצא לכם להסתובב בארמון של סולטן או חליף? מבחינה אדריכלית, המקום עוצר נשימה. הוא לא דומה לארמונות אחרים שנבנו באירופה שנים לאחר מכן (ורסאי, שנברון וכיוצא באלה), אלא הרבה יותר יפה, לטעמי. הקשתות שמעבר לתפקודן הפונקציונלי במבנה משמשמות כעיטורים, הקרמיקה הצבעונית, הערבסקות וציורי הקיר הם לא פחות ממדהימים. אללה אכן שוכן בפרטים וכל אריח חרסינה הוא עולם ומלואו. הגנים הים תיכוניים, שכפי שכבר ציינתי מריחים בצורה יוצאת מגדר הרגיל באביב, שופעים במזרקות, בריכות בהן משכשכים דגי זהב, שבילים ומבוכים, מזמינים אתכם ללכת לאיבוד למספר שעות, אולי אפילו ליום או יומיים. במקום גם מרחצאות (ראו תמונה).
ביקור באלקסר בסביליה לא רק שמבהיר ללא צל של ספק את עליונותה (או למצער אי-נחיתותה) של התרבות הערבית בתקופת ימי הביניים, הוא מעלה ספקות לגבי הקידמה של מה שבא שנים רבות לאחר מכן.
הכניסה לשני מבוגרים עלתה 17.5 אירו, אז תעשו את החשבון כמה זה יוצא לבן אדם. מומלץ בחום ושווה כל סנט. אם אתם גרים בסביליה (רעיון שמומלץ לשקול ברצינות) אגב, הכניסה בחינם. עוד על המקום שהוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו כאן.
אלקסר, סביליה
חצר פנימית
עיטורי קירות
המרחצאות באלקסר
הייתי ממליץ לבקר בסביליה במשך יומיים או שלושה לפחות. מספר השעות הזעום שבילינו בעיר רק השאיר טעם של עוד. אם אתם שם שבוע אפשר גם לשכור אופניים בכ-12 אירו.
יש זמן לעוד כמה תמונות מסביליה?
החילזון מהשטן או פסל שבלול על בניין בסביליה
שרידי אקוודוקט רומי בסביליה
ב-11 היינו אמורים להגיע לתחנת הרכבת לשכור את הרכב. מעט לפני 12 השלמנו את הביקור החפוז באלקסר והיינו רעבים. אכלנו סמבוסק טעים ממולא ברוטב עגבניות במסעדה שבגני אלקסר. היה טעים, קנינו עוד אחד. ב-12 וחצי הגענו לתחנת הרכבת ושכרנו את הרכב. משם המשכנו מספר קילומטרים צפונה אל עבר איטליקה.
איטליקה (Italica) הייתה בעבר אחת הערים הגדולות באימפריה הרומית ואחת ההתיישבויות הראשונות בחצי האי האיברי. היא הוקמה בשנת 206 לפני הספירה במהלך כיבוש האזור מידי קרתגו. העיר הייתה מקום לידתם של שני קיסרים רומים, טריאנוס ואדריאנוס.
כיום, שנים לאחר שהעיר ננטשה, מדובר באתר עתיקות המצית את הדמיון ומעורר מחשבות בנוגע לאופן בו חיו במקום רבבות אנשים לפני אלפי שנים. ניתן למצוא במקום את שרידיו של אמפיתיאטרון שעל אף שגודלו כמחצית מזה של הקולוסאום ברומא (בו יצא לי לבקר לפני שנים ספורות ולשלם על הכניסה בעשרות מטבעות מהם הייתי צריך להיפטר), הוא גדול ומרשים בפני עצמו וכמדומני נחשב לשלישי בגודלו ברחבי האימפריה הרומאית.
עוד ניתן להתהלך בחלק קטן של העיר. מי שביקר בפומפיי שבדרום איטליה (אם לא, מומלץ בחום!) ודאי מכיר את התחושה של שוטטות בעיר רפאים המשתרעת על פני עשרות קילומטרים רבועים. הבתים באיטליקה אינם עומדים על תילם כפי שבפומפיי והרקולנאום הסמוכה, אך אף על פי כן הדרכים הרומיות ואבני הענק הזכירו לי את הימים בהם התהלכנו בטקה ואני בפומפיי. במקום התגלו מספר בתים עם פסיפסים יפהפיים (זה המקום לציין כי למרבה הצער, האתר נפל קורבן לשודדי עתיקות רבים, מקומיים וזרים, שחמסו את המקום במאות ה-18 וה-19 וראשית המאה ה-20. מי יודע מה נלקח מהמקום ללא תיעוד כדי לשמש קישוט בבתי בורגנים אירופאים). המפורסם בהם הוא הפסיפס של נפטון, אל הים (תמונה למטה), אך גם האחרים לא נופלים ביופים.
הכניסה לאיטליקה היא בחינם לתושבי האיחוד. הם הסתפקו ברישיון הנהיגה האירי שלי כהוכחה להיותי אירופאי. תושבים זרים ייאלצו להיפרד מכשלושה אירו, סכום מגוחך בהתחשב באוצרות שאפשר למצוא במקום.
האמפיתיאטרון, מתחת לבמה, איטליקה
דרך רומית עתיקה, איטליקה
מוזאיקה, איטליקה
פסיפס נפטון, איטליקה
חלפו מספר שעות של שיטוטים בינות לעתיקות ועשינו את דרכנו אל קורדובה (Córdoba), היעד הבא בטיולנו. מדובר בעיר נוספת באנדלוסיה, ספרד, ולא בעיר בארגנטינה אליה נסע מרקו רוסי הצעיר כדי לחפש את אמו, אנה רוסי, בסדרה האלמותית, הלב.
הגענו אל קורדובה חיש מהר. הדרך הייתה מצויינת. גם לא הייתה לנו בעיה גדולה למצוא את בית ההארחה בו התאכסנו על המפה (כן, לא טרחנו להצטייד ב-GPS או כל אמצעי ניווט דיגיטאלי אחר). מאידך, נסיעה בעיר העתיקה של קורדובה היא כמו שיטוט במבוך, דרכים רבות מאפשרות נסיעה בכיוון אחד בלבד או שהן חסומות לתנועת מכוניות פרטיות לגמרי, הרחובות צרים ומפותלים וכך הלכנו לאיבוד. אחרי שהתייאשנו (וכאן אני חוסך מהקוראים תיאור כיצד טעינו בכל סמטה אפשרית, כיצד הקפנו את אותו המקום שלוש פעמים לפחות ועוד) שילמנו לנהג מונית 5 אירו ו-20 סנט (אני מניח שהוא המציא את המחיר כדי שזה יישמע אמין) ותוך דקות ספורות הגענו ליעדינו (הוא עבר דרך אזור חסום לתנועה, אך לאחר שיג ושיח קצר עם השוטרים במקום הם אפשרו לנו לעבור וחייכו. הדו״ח, אגב, נשלח אלי בדואר חודשים לאחר מכן).
הבעלים של האכסניה הראה לנו חניה סמוכה למקום (במחיר של כ-12 אירו ליום. זה המקום לציין כי הגעה עם רכב לקורדובה היא עניין לא משתלם ומומלץ לעשות שימוש ברכבת או אוטובוס. ראו את אחת מפסקאות הסיום) והסביר מעט על מה אפשר לעשות באזור (זאת כבר ביררנו מראש, אך בהחלט נחמד מצדו. הוא היה מין מוקיון זקן וחביב למדי). המסעדה עליה המליץ הייתה סגורה, אז החלטנו לנסות את מזלנו במקום אחר.
הלכנו לכיוון העיר העתיקה. אחרי כשעה של חיפושים, התיישבנו במסעדה שנראתה מעט כמלכודת תיירים עם מלצרים משופמים בשנות הארבעים או החמישים לחייהם, ב-Plaza de las Tendillas, אחת הכיכרות המרכזיות באזור. מה שגרם לנו לבחור במקום היה פאייה (Paella) צמחונית בתפריט. לא היה מדובר בתבשיל האורז הטוב שאכלתי מימיי, אך בשעה ההיא היינו רעבים והאורז הספרדי סיפק את הסחורה.
בתום הארוחה התהלכנו בעיר כשהלילה החל לרדת. חלפנו על פני המסקיטה (Mezquita), על פני אלקזר שהיה סמוך למקום הלינה שלנו והלכנו על פני הגשר הרומי שעומד במקום מאז המאה הראשונה לפני הספירה וממנו ניתן להשקיף על העיר היפהפיה. כשכבר נהיה מאוחר התקפלנו. שוב הלכנו לישון מאוחר, בין אחת לשתיים לפנות בוקר.
המסקיטה של קורדובה בשעות החשיכה
מבט על המסקיטה מהגשר הרומי
יום חמישי
למחרת השכמנו קום שכן יום ארוך היה לפנינו וניתן לבקר במסקיטה מסביבות השעה שמונה בבוקר, שוב, חינם עד 10.
מסקיטה, מסגד בספרדית, היה בעבר... מסגד, המסגד המפואר של קורדובה. עם הכיבוש/שחרור הנוצרי המבנה שינה ייעודו והפך לקתדרלה. מדובר באחת הכנסיות היפות ביותר שראיתי מימיי, אם לא היפה בהן.
בפנים מאות קשתות צבועות לבן ואדום הניצבות מעל 856 עמודי שיש, גרניט ויתר סלעים יוקרתיים מחזיקות את תקרת ההיכל העצום. קשה להפריז ביופי שנגלה בשוטטות במבנה. המחראב (Mihrab), הנקודה המרכזית במסגד לשעבר נמצאת בקצה המרוחק מהכניסה והיא מהפנטת ביופיה.
לא הרחק מדלת הכניסה תמצאו תחת רצפת זכוכית חפירה שמצאה במקום פסיפס רומי. הרבה לפני שהמקום הפך לקתדרלה ולפני שהוסב למסגד מכנסייה נוצרית ויזגותית שהוקמה במאה ה-6, המקום שימש כמקדש רומי או למצער כמקום פולחן בעל חשיבות רוחנית כלשהי לפני ששתי הדתות המונותאיסטיות התקוטטו על המקום (אגב, בשנים האחרונות עלתה דרישה בקרב קבוצות מוסלמיות להתפלל במקום, הרי מדובר במסגד לשעבר) או בכלל הופרחו לאוויר העולם. לפני שנים כתבתי על הפיכת מסגדים לבתי כנסת והמסקיטה הוא רק דוגמא נוספת להשתלטות ההדדית על מבני קודש כדי להוכיח האלוהים של מי גדול יותר.
אם כבר נגענו באתרים רומים, כמו הגשר הרומי עליו כתבתי מספר פסקאות קודם והמוזאיקה הרומאית שנמצא מתחת לכנסיה/מסגד, שווה לציין שבין האתר שביקרנו בהם בערב הקודם היה מקדש רומי שכיום בעיקר ניתן לראות את עמודי השיש שתמכו בתקרתו. עוד על כך כאן.
אחד השערים הרבים של המסקיטה בקורדובה
דוגמא לשער נוסף במסגד/כנסיה
עשרות קשתות בתוך המסגד, סליחה, הכנסיה
קשתות נוספות
אחת הקשתות המרכזיות, מורכבת בעצמה ממספר קשתות בארכיטקטורה מורית מהפנטת
לאחר שהסתובבנו בתוך המסקיטה והחצר הסמוכה לו, קנינו מאפים לארוחת בוקר. לאחר מכן הלכנו לרובע היהודי של קורדובה. זה אולי המקום לאזכר את ההיסטוריה הארוכה והמרשימה של יהדות ספרד. בתקופת השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי, יהודים שגשגו והגיעו לעמדות מפתח. תור הזהב של יהדות ספרד, אגב, פסק עם החלפת השלטון המוסלמי בשלטון הנוצרי. זה הגיע לשיא בשנת 1492 וגירוש יהודי ספרד והמוסלמים שחיו במקום ולא היו מוכנים להמיר את דתם לדת האמת של המקום והזמן. חלקם אגב לא קיבל את הגזרה וחיו כאנוסים, כלומר נוצרים כלפי חוץ ויהודים (או מוסלמים) בבית. לאינקוויזציה הספרדית היה תפקיד מפתח במציאת אותם נוכלים.
בכל אופן, מבלי להיכנס שוב למלחמות דת, שכן אלו תמיד מטופשות (האלוהים שלי חזק יותר וכו'), אחד היהודים המפורסמים ביותר שנולדו ב(חליפות) קורדובה הוא רבי משה בן מימון (הרמב"ם) שהגיח לעולם באמצע המאה ה-12.
בספרד שרדו עד ימינו שלושה בתי כנסת בלבד. שניים מהם עומדים בטולדו שנמצאת לא הרחק ממדריד ואחד בקורדובה. ביקרנו במקום (הכניסה חופשית). בית הכנסת נבנה ב-1315 ובדומה לבתי כנסת רבים, הוא שאב את השרעתו הארכיטקטונית מהאדריכלות האסלאמית הרווחת באזור. התוצאה יפהפיה. סמוך למקום תמצאו את בית ספרד (Casa de Sefarad) הוא המוזיאון ליהדות המקום. מפאת קוצר זמן לא נכנסו למקום, אך אני סמוך ובטוח שאם אתם מתעניינים ביהדות ספרד, זה המקום עבורכם.
בתוך בית הכנסת של קורדובה
מבית הכנסת המשכנו וחלפנו על פני קפלה שנראתה מעניינת. שם המקום הוא Capilla de San Bartolomé. הדקורציה במקום נעשתה בתקופה שקורדובה כבר הייתה תחת שלטון נוצרי, אך האומנים המורים המשיכו לפעול במקום וההשפעה האסלאמית מורגשת וניכרת בעבודתם. עוד המשכנו למקום הידוע בשם הספרדי זוקו או סוקו בהגה המקומית (Zoco) הנגזר מהמילה הערבית סוק (Souk) היא שוק בעברית, שהיה בעבר שוק וכיום הוא סתם חצר עם סדנאות יצירה וחנויות למכירת אומנות. אין שם יותר מידי דברים לראות, אך לפחות היה שם נגן גיטרה מוכשר שהנעים את הדקות הבודדות בהן היינו במקום. החל לטפטף כשעזבנו את המקום, אפילו ירד ממטר רציני למשך מספר דקות. אך אז הגשם פסק וזה היה כל הגשם שחווינו בטיול, כלומר במונחים אירים הטיול היה יבש למדי.
קפילה דה סן ברטולומה
סוקו, שוק האומנים
אחת מסמטאותיה הרבות של קורדובה
לאחר שסיימנו עם הביקור ברובע היהודי המשכנו לאלקסר של קורדובה (Alcázar de los Reyes Cristianos) והגנים הנפלאים שסביבו. בעבר היו ימים בהם המקום שימש בית כלא והיכל חקירות של האינקוויזיציה הספרדית (וכידוע לכל חובב מונטי פייטון, אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית). בשל כך לא תמצאו במקום את אותם הוד, הדר ואריחים מעוטרים הממלאים כל פינה באלקסר של סביליה. ולמרות האמור מומלץ מאוד לבקר במקום. מדוע?
ראשית, ניתן לטפס למגדל של המבצר השולט על האזור ולהשקיף ממנו על קורדובה וסביבתה. הנוף מרהיב. נוסף על כך, הכניסה כוללת כניסה לגנים רחבי הידיים שבעונה הזו של השנה (אביב) פורחים בשלל צבעים, אך גם ביתר עונות השנה אני סמוך ובטוח שאפשר לבלות בגנים זמן רב. נוסף, מוצגים באלקזר של קורדובה פסיפסים שנמצאו ברחבי העיר וכעת מוצגים על קירות אחד החדרים, חדר שממנו אגב אפשר להשקיף לחפירות המבנים הרומיים שהיו במקום. בקומת הקרקע, ליד הפטיו, אפשר להיכנס למרחצאות, שאמנם יש מרשימות מהן באנדלוסיה (ועל כך בהמשך), אך הן בהחלט שוות ביקור.
מחיר הכניסה למבוגר הוא 4.5 אירו. בהחלט לא בשמיים. ישנם במקום גם סיורים ליליים, אך עלותם גבוהה יותר.
מבט מהמגדל על גני אלקסר של קורדובה
Elaad be nimble, Elaad be quick, Elaad jump over the water fountain
בזאת הסתיים הזמן שהקצנו לקורדובה ולכן חזרנו לרכב שהמתין לנו בחניון. היעד הבא בתכנון היה מדינת א-זהרה.
מדינת א-זהרה או א-סהרה כפי שדוברי הספרדית ודאי יבטאו זאת (השם בוויקיפדיה הוא Medina Azahara, אך בדף המידע הרשמי שם המקום מאויית כ-Medinat Al-Zahra, כלומר העיר המבריקה בתרגום מערבית. אני מניח שהמתעתקים לכתיב לטיני לא היו בטוחים לגבי השימוש באותיות שמש, סרטן זללן צד רשת, שטן תרד לצד וכו', כאשר משתמשים באל הידיעה) שוכנת כעשרה עד חמישה עשר קילומטרים מקורדובה. היא הוקמה יש מאין באמצע המאה העשירית לספירה כדי לשמש כבירת אל אנדלוס (המקבילה הערבית מימי הביניים של אנדלוסיה). כיאה לבירה של אחת הממלכות החזקות באירופה באותה תקופה, במקום נבנו ארמונות, בתי מגורים מפוארים לווזירים ואנשי החצר, גנים, וגם מסגד שהיה בין היחידים בו הקיבלה, כלומר כיוון התפילה לעיר מכה, נעשה כפי שצריך ולכן המסגד לא ניצב במקביל ליתר המבנים בעיר.
בעקבות חיכוכים ומלחמות פנימיות בממלכה, העיר כמעט נחרבה וננטשה כשמונים שנה אחרי הקמתה, ב-1010 ומאז עמדה שוממה ונקברה באזור ההררי. בשנים האחרונות נחפרה מדינת א-זהרה והתגלתה במלוא פארה. האדריכלות המופלאה של המסקיטה בקורדובה, מתגלה רק כקצה הקרחון ששרד ממה שהיה נפוץ למדי באזור באותה תקופה. הקשתות האדומות-לבנות המוכרות המסגד/כנסיה הן אלמנט עיצובי חוזר בבתים רבים במקום.
לא אהרוס לקוראים את הביקור במקום ולא אתאר כל מה שאפשר למצוא במקום בסיור של מספר שעות. רק אומר שקל למצוא את מרכז המבקרים שנפתח במקום לפני מספר שנים. הם מציגים במקום ממצאים רבים ומספקים הסברים מפורטים על ההיסטוריה העשירה של אנדלוסיה בכלל ומדינת א-סהרה בפרט. כמו כן, תוכלו לצפות בסרטון קצר שמתאר את המקום ובנייתו.
הכניסה למקום היא בחינם לאזרחים אירופאים (ושוב, סכום מגוחך למי שלא מגיע מאירופה). מרכז המבקרים תוכנן לאכלס ולארח תיירים רבים, אך אתר החפירות עצמו, המרוחק מספר קילומטרים ממרכז המבקרים בכיוון מעלה ההר, נגיש רק באמצעות אוטובוס היוצא מחניון מרכז המבקרים. מחיר הנסיעה לאתר מהחנייה 2.10 אירו לאדם, הלוך וחזור והאוטובוס עושה את הסיבוב כל 10 דקות בערך.
מדינת א-סהרה
זהו, עזבנו את אזור קורדובה וסביבתה. היעד הבא בתכנון היה גרנדה (Granada). לא חלף זמן רב והרי סיירה נבאדה המושלגים התרוממו מולנו.
לא היה מסובך למצוא את בית ההארחה בו לנו, אך היה בלתי אפשרי למצוא חניה על יד וכך עצרנו מעט מחוץ לרובע העתיק והקסום, אלבייסין שמו, בו לנו וצעדנו למקום. הבחור האמריקני שמריץ את המקום נראה מעט מוטרד מכך שהגענו בשמונה בערב (כאשר בהזדמנה הערכנו שנגיע בשתיים בצהריים). מצד שני, הוא הציע להראות לנו את האזור, באלו חנויות אפשר לקנות וכו'. נחמד מצדו. מצד שלישי, מהאזנה לדבריו, לא נשמע כאילו הוא מתרשם במיוחד מהתושבים המקומיים ומנהגיהם. למעשה הוא די זלזל במנטליות שלהם. מצד רביעי, ניכר בו שהוא היה תחת השפעה חזקה של מריחואנה בעת ששוחחנו. מצד חמישי, בעיה שלו.
לאחר שנפרדנו ממנו, הלכנו למסעדה צמחונית שבטקה מצאה מראש, פפריקה שמה. במטבח היה זוג היפי חביב שבישל מול עיני הסועדים. שניהם בישלו, היא גם מילצרה כאשר לא הייתה עסוקה בחיתוך ירקות. עסק משפחתי חביב. בטקה ניסתה את הטופו והייתה מרוצה, אני לקחת קארי תאילנדי ירוק שהיה טוב, אם כי מלוח מידי לטעמי. המקום מומלץ לכל מי שמחפש אוכל צמחוני בגרנדה.
אחרי הארוחה טיילנו עוד קצת בעיר, באזור הקתדרלה ולבסוף חזרנו לחדרנו, עייפים.
יום שישי
בבוקר יום שישי שוב התעוררנו מוקדם. לפנינו ביקור במבצר אלהמברה (למען האמת יש לבטא זאת אלמברה, כפי שאעשה לסירוגין, אך נראה לי מוזר לתעתק זאת מבלי להתייחס ל-H. בכתב לטיני זה נכתב: Alhambra). הלכנו ברגל מאלבייסין למבצר. בקו אווירי המרחק לא רב, אך הואיל ושני המקומות נמצאים על שתי גבעות סמוכות אך שונות, ראשית היה עלינו לצעוד מטה לכיוון הנהר דארו ואז טיפסנו לאיטנו למבצר. בבוקר אפריל קריר, הצעידה הייתה ספתח נהדר ליום הארוך שלפנינו. עושה רושם שאנו היינו היחידים שבחרו במסלול הזה והמוני התיירים שראינו בשער הכניסה הגיעו לאלמברה במכוניות ואוטובוסים עד החניון.
אלהמברה (Alhambra, מערבית אל-חמרא, כלומר האדומה [כמו אדמת חמרא], והצבע האדמדם של קירות המקום בהחלט הולם את השם שניתן למקום) הוא מבצר מורי עתיק מאמצע המאה ה-13 ובתוכו קומפלקס ארמונות, שכן גרנדה שימשה כבירת הממלכה המוסלמית במשך זמן מה. מדובר במקום מדהים ביופיו.
בין יתר הדברים שניתן לראות במקום אפשר לציין ארמון רנסנס יפהפה הידוע כארמון של קארלוס החמישי (Palacio de Carlos V), מגדל שמירה עתיק (Torre de la Vela) ממנו נשקף נופה המרהיב של גרנדה וגולת הכותרת של המקום לו ארכיטקטורה עוצרת נשימה הוא קומפלקס ארמונות מוסלמי בשם Palacios Nazaríes (ארמונות נסאריס). שלושת המקומות הללו הם באמת רק קצה הקרחון של האתר הנרחב והמדהים הזה. רק לביקור בארמון האחרון שהזכרתי תאלצו להקדיש שעה עד שעתיים ומדובר רק בכ-10% משטח המבצר. אם תרצו להתרשם מכל מבנה, להתבונן בכל מזרקה, בכל קישוט ועיטור ובשלל האלמנטים העיצוביים שבמקום, אפשר בקלות למלא ספר עב כרס ולשרוף מספר ימים. מעטים הם המבנים בעולם שאפשר להשוות את יופיים לאלמברה. אולי הטאג' מאהל שבאגרה ומספר מבנים פרסיים באיראן שזכיתי לראות רק בתמונות (תודה לך מציאות פוליטית סבוכה).
הטרגדיה של אלמברה היא הפופולאריות של המקום. הצלחתו בעוכרו. המוני תיירים נוהרים למקום, על פי רוב בקבוצות, כך שלא שכדי ליהנות ממספר רגעי שלווה באמת צריך להתאמץ ולחפש פינה נידחת. תוצאה נוספת של הפופולאריות הגואה של המקום היא שהכניסה מוגבלת מ-8:30 עד 14:00 או ומ-14:00 עד הסגירה ב-20:00 (או 18:00 בחורף) ובכל חלק של היום צובעות על המקום קבוצות תיירים אחרות. שימו לב שעל הכרטיס נקובה שעה, היא שעת הכניסה לארמונות Nazaries, כך שמומלץ לא לפספס את המועד הזה. גם לחלק של המבצר המכונה הקסבה (שם נמצא מגדל השמירה) הכניסה מוגבלת לפעם אחת, כך שמרגע שביקרתם בחלק הזה של המבצר וסרקתם את הברקוד לא תורשו לחזור אליו.
עלות הכניסה לאלהמברה משתנה. ישנן כל מיני עלויות, בהתאם לסוג הכרטיס שתקנו. קנינו את הכרטיס המקיף בעלות 13 אירו לאדם, אך אם תרצו לוותר על הגנים והארמון המכונים Generalife, הכרטיס יהיה זול יותר (אישית לא הייתי ממליץ לוותר). מידע על הכרטיסים כאן. הם כותבים שמומלץ לרכוש את הכרטיס מראש, שכן כמות המבקרים מוגבלת, אך זה ודאי חשוב למי שמבקרים בימי חופשת הקיץ ופחות למי שמבקרים מחוץ לעונה.
דבר אחרון שיש לקחת בחשבון כאשר מבקרים במקום הוא שאין שם מסעדה או מקום שמוכר אוכל, מלבד מכונות סנדוויצ'ים. על פי רוב במקומות מהסוג הזה תמצאו קפיטריה, מסעדה ואולי אף כמה מהם. באלהמברה תמצאו רק מכונות לממכר חטיפים, כך שמומלץ בחום להצטייד באוכל מראש.
הקאסבה (מבצר) של אלמברה
גרנדה נשקפת מאלמברה
חוזרים למקורות בארמון נסריאס
Generalife
אחרי הביקור באלמברה, שכאמור הסתיים בסביבות השעה שתיים, היום עוד היה צעיר. אכלנו פאייה, לא טובה במיוחד, מתחת למבצר, טיפסנו במעלה הגבעה לחדר שלנו, מילאנו מים בבקבוקים, התמרחנו שוב נגד השמש הקופחת והמשכנו למכונית.
היעד, הרי אלפוחרס (Alpujarras, ששמם מזכיר לי עוגיות ריבת חלב, אם כי אלו ידועות כאלפחורס, Alfajores, לא בדיוק אותו האיות או הגייה) וסיירה נבדה (Sierra Nevada), רכס ההרים בו שוכנת הפסגה הגבוהה בספרד. הדרמנו מגרנדה על A-44 (או בשם אחר E-902) וירדנו מהדרך הראשית לכיוןן טרבלס (Trevélez). בכפר ששמו אורחיבה (Órgiva) עצרנו בפאב חסר גג עם טיפוסים מעניינים ושתינו מיץ תפוזים סחוט.
פאב חסר גג בו שתינו מיץ תפוזים ב-Órgiva
המשכנו בנסיעה בין הכפרים שבשיפולים הדרומיים של סיירה נבדה. קירותיהם הלבנים של הבתים ובאופן כללי סגנון הבנייה בנוף ההררי הזכירו לי מעט נופי ילדות בגליל, במורדות החרמון ורמת הגולן ואפילו את השכנים הדרוזים מדרום לחיפה בדליאת אל-כרמל ועוספיא. מעניין מה שאקלים וטופוגרפיה דומים מחוללים.
הדרך הייתה רצופה הרפתקאות. למשל, בעודנו עוברים בדרך הפתלתלה, נאלצנו לעצור עבור עדר של כבשים שחצו את הכביש. הושטתי את המצלמה, כי על אף שמדובר במראה שכיח למדי באירלנד, כבשים חוצות הן תמיד מראה מלבב, בעיקר בנוף ההררי של סיירה נבדה. הבחנתי גם בכלב רועים המדרבן את העדר לנוע במהירות. ואז על הגבעה הסמוכה, לפתע הבחנתי ברועה צאן. נופפתי לו לשלום וצילמתי. מיד נזכרתי שלפני מספר שנים, כמדומני קצת יותר מעשר, קראתי את האלכימאי של פאולו קואלו וגיבור הספר היה רועה כבשים מאנדלוסיה. מי יודע מה הסיפור של האיש הזה. אולי גם הוא רצה לחצות את הים בתיכון אל עבר הלא נודע.
רועה כבשים באנדלוסיה אם ניסתם לדמיין אל האלכימאי
כלב רועים אנדלוסי
אחרי זמן מה שברנו צפונה והתחברנו ל-A-92, הדרך המהירה בין אלמריה (מקום שאם היו ברשותנו יום או יומיים נוספיים היינו כוללים בטיול) לגרנדה. בעודנו תוהים וטועים בדרך מידי פעם, הלילה החל לרדת וגם המחט הורתה שהדלק במיכל כבר לא מה שהיה פעם כאשר גירדה את האדום מבפנים. אך אל חשש, במהרה מצאנו את דרכנו, מילאנו דלק ושבנו אל גרנדה.
כבר היה מאוחר וחיפשנו מקום לאכול. הסתפקנו בטפאס. המילה טפאס היא שם גנרי שפחות או יותר כולל כל מאכל שבא במנות קטנות (או מתאבנים). במקרה שלנו, היה מדובר במזנון עם אוכל סיני שהמה בבליינים (שישי בערב כאמור). האוכל היה בינוני מינוס (מלח אינו תבלין שעושה את זה), אך זה הספיק להשביע את רעבוננו. בדומה לחיפה בה כדי להגיע לכל מקום יש לעלות או לרדת במורד הר, במקרה הזה טיפסנו לכיוון הבית בו התאכסנו. שוב הלכנו לישון בשעות הקטנות של הלילה, רק כדי להתעורר למחרת מוקדם בבוקר ולהמשיך בטיול האינטנסיבי.
הכפר Pitres למרגלות הרים מושלגים
סוסים בטרבלס (Trevélez), אחד הישובים הגבוהים ביותר בספרד
יום שבת
בבוקר רצינו להעיף מבט אחרון במה שיש לעיר הנהדרת גרנדה להציע.
הלכנו למרחצאות המוריות שנמצאות במורדות אלבייסין (שמן בספרדית אל בניואלו, El Bañuelo). מקום חביב והכניסה אליו בחינם (יתכן ומי שאינם תושבי האיחוד יאלצו להיפרד מאירו או שניים, אך לא ראיתי שזה נאכף).
בנוסף הסתובבנו עוד קצת בגרנדה, באזור הקתדרלה. אפילו קנינו תבלין לפאייה, כי מכל המזכרות שאפשר לקנות ואין מה לעשות איתן כשחוזרים הביתה, זו נראתה המזכרת הטובה ביותר מהטיול לעצמנו. הערה לקוראים התמימים, אין דבר כזה תבלין לפאייה. כלומר יש תבלין ושמו זעפרן (הדבר הכי יקר שקניתי מימי) ושימוש בו תמיד יוצר תבשיל ערב לחך, אך לא הייתי קורא לו תבלין לפאייה, מה גם שתבלין הפאייה שקנינו היה רחוק מזעפרן כמרחקה של גלקסיית אנדרומדה מכדור הארץ. התבלין שקנינו לא התקרב בטעמו לטעמו הייחודי של הזעפרן (אך על חשש, אולי בעוד 4 מיליארד שנים תבלין הפאייה שמכרו לנו ישתווה לזעפרן). לפחות ה״נזק״ הסתכם באירו אחד.
שוק קטן בגרנדה, לא רחוק מהקתדרלה
אשת השטיחים
עזבנו את גרנדה בשעות הבוקר המאוחרת ונסענו מערבה. היעד הבא בטיול היה לגונת פואנטה פיאדרה (Laguna de Fuente Piedra). המקום, שמורת טבע ובה אגם גדול בו מקננים עופות רבים, בין היתר פלמינגו. למעשה הפלמינגו הם האטרקציה המרכזית בשמורה. מדובר באחד המקומות הבודדים באירופה בו ניתן להשקיף (פועל המתאר את המציאות מהימנה. הפלמינגו רחוקים למדי ויש להצטייד במשקפת) על הציפור הוורדרדה בטבע.
תוכלו לקרוא עוד על פארק הפלמינגו בדף הזה בטריפ אדבייזור. המידע בדף היה שימושי וברור יותר מאשר במדריך הטיולים ששאלנו מהספרייה, במידה ותהיתם מתי מומלץ לבקר. האביב הוא עונה מצויינת. השכרנו משקפת (ב-3 אירו לשעה. אפשר גם להשכיר אופניים, אך חשבנו שהליכה היא רעיון טוב יותר, שכן גם ככה אנחנו רוכבים מידי יום). יצאנו להליכה די ארוכה בשמש האביבית החמימה. ספרד באפריל חמה יותר מאירלנד בשיא הקיץ. מצד שני, מזג האוויר היה סימפטי יותר מזה של תל אביב באוגוסט.
בעמדת התצפית הנמצאת כחצי שעה הליכה ממרכז המבקרים ניתן היה להבחין בפלמינגו המרוחקים, כתמים ורודים במים העכורים. הלהקה המשמעותית ביותר מבחינת מספר העופות הייתה רחוקה מכדי שנוכל להבחין בפרטי הנוצות או המקור המתעכל עם הציוד שעמד לרשותנו. למרבה המזל כן הצלחנו להבחין במספר פלמינגו אינדיבידואליסטים מתבודדים וכן בעופות רבים אחד וצבים למכביר. בהחלט היה שווה להגיע למקום ולבלות מספר שעות.
פלמינגו בלגונת פואנטה פיאדרה מבעד משקפת
אחרי הלגונה בפואנטה פיאדרה, תוכניתנו הייתה לבקר בשניים מהכפרים והעיירות הלבנים שבאזור. Olvera ו-Ronda.
הואיל וכבר נהיה מאוחר, בערב היינו צריכים להגיע למלגה והדרכים ההרריות, הצרות והעקלקלות שבאזור לא מאפשרות מעבר זריז ממקום למקום, החלטו לדלג על אולברה ולהגיע ישירות לרונדה. לא יכולנו להספיק לבקר בשתי העיירות באור יום. אציין שהבחירה להשמיט את אולברה מהמסלול הייתה הדבר היחיד שלא הלך על פי התוכנית, כלומר מקום שרצינו לראות ובסופו של דבר לא ביקרנו. לא רע בהתחשב בלוח הזמנים הצפוף שעמד לרשותנו. בכל מקרה, אולי עוד נחזור למקום יום אחד.
רונדה והעיירות הלבנות שנמצאות צפון-מערבה למלגה (Malaga) הם מקומות מרהיבים המשתלבים נהדר בנוף ההררי הירוק של האזור. מדובר בעיר בת כ-35 אלף תושבים שהיא אטרקציה תיירותית ידועה, לא רק לזרים, אלא גם ואולי אף בעיקר לספרדים הרבים שמבקרים במקום. החננו את הרכב ליד תחנת הרכבת וצעדנו ברחובות הרובע החדש (יחסית, בהשוואה לסמטאותיה של העיר הימי-ביניימית) לכיוון העיר העתיקה. בדרך גם עצרנו לאכול במסעדה הודית בינונית באיכותה.
המעבר לרובע העתיק חוצה גשר עוצר נשימה בגובה 120 מטר. הגשר, Puente Nuevo או הגשר החדש, שוב, יחסית, נבנה במשך כארבעים שנה במחצית השנייה של המאה ה-18. כחמישים פועלים הקריבו חיים במהלך בניית הגשר, הישג לא רע בהתחשב בתקנות הבטיחות הרפויות של אותם ימים. רק בגלל הגשר שווה להגיע לרונדה! להלן תמונה פנורמית של הגשר וחלק מהרובע העתיק של רונדה:
העיר הלבנה רונדה (Ronda) והגשר החדש
הצל שהטיל ההר עליו עמדתי לא מאפשר להתרשם עד כמה גבוה ניצב הגשר הזה מעל הנהר Guadalevín הזורם תחתיו. מתחת לגשר, מעל הקשת המרכזית, ישנו חדר רב שימושי ששימש בעבר ככלא ויש האומרים חדר עינויים. כשהעינויים לא עבדו השליכו את הנחקרים אל מותם במורד הנקיק.
רוכב אופניים צעיר בסמטאות רונדה
לאחר מספר שעות ברונדה המשכנו מזרח אל מלגה. הלילה ירד על ההרים והעיירות הלבנות החשיכו. בחלקן עצרנו בחטף, למשל ב-Alozaina. הרי מומלץ לעצור לרענון כשנוהגים ואם כבר עצירה, למה לא להסתובב במקום מלא חן?
בשעה די מאוחרת הגענו לעיר מלגה. התמקמנו באכסניה, כור או סיר ההיתוך (Melting Pot), מקום לא רע ביחס לעלות. היינו רעבים והלכנו לכיוון המרכז, לחפש מקום שעדיין היה פתוח. מצאנו פיצריה. השעה הייתה כמעט חצות ובמקום עמדו לסגור את המטבח. אכלנו פיצה של חצות בזמן שהצוות במקום קיפל את הבסטה. שכחנו עד כמה פיצה היא מוצר נוטף גבינה מותכת. יש שאוהבים את זה. אנחנו לא. חזרנו לאכסניה כדי לנום מעט בטרם יעלה שחר.
יום ראשון
מלגה אינה עיר יפה במיוחד. הקרבה לים התיכון אולי שירתה אותה נאמנה לאורך ההיסטוריה, אך בעשורים האחרונים היא היוותה מגנט לתיירים שעיקר עניינם הוא שריצה בשמש הים-תיכונית באפס מעש ויזמים שמנסים לספק את מבוקשם של הראשונים במטרה להתעשר. כתוצאה מכך העיר סובלת מהכיעור שפיתוח מודרני בלתי מרוסן גורר עמו. גושי בטון מכוערים בהם משתכנים תיירים ופנסיונרים המוצאין מפלט מארצות הקור מזדקרים בכל פינה בנופה הבהיר של העיר.
הסתובבנו מעט בעיר העתיקה, טיפסנו למבצר, שוטטנו בסמטאות והתרשמנו מכמה מהפסלים המעניקים למקום חן מסויים. למרבה הצער, ביום ראשון אתרים נפתחים יחסית מאוחר ולנו הייתה טיסה לתפוס ב-12:15. לא היינו מתנגדים לעוד כמה שעות בעיר, אולי ביקור בגנים הבוטניים, אך היה עלינו לחזור למכונית ולנסוע לכיוון שדה התעופה.
המבצר המורי העתיק של מלגה
בתוך הקתדרלה של מלגה
פסל ברחוב, מלגה
בספרד כמו בספרד, השילוט על הפנים. על אף שידענו באיזה כיוון נמצא שדה התעופה, הצלחנו לטעות בדרך פעם או פעמיים, רק כי לא היה ברור באיזו פנייה לפנות. בשלב מסויים חששנו שנאחר את הטיסה, אך לשמחתנו הגענו בזמן ואפילו הספקנו למלא את המיכל.
וכך באו אל סיומם כחמישה ימים אינטנסיביים למדי באנדלוסיה. כמו תמיד, חזרנו בטקה ואני מהחופשה עייפים ומותשים יותר מכאשר התחלנו אותה. והאין זו היא מטרתה של חופשה באשר היא? לגלות דברים חדשים ומעניינים. לנוח ולהירגע יהיה לנו מספיק זמן בקבר. לא לחינם קוראים לזה מנוחת עולם...
ניצלנו בין 12 ל-16 שעות ביממה לטיול, לראות דברים ולהגיע ממקום למקום. באפריל הזריחה באזור זה של ספרד היא בסביבות שמונה בבוקר והשקיעה בתשע בערב, המון זמן לטייל לאור יום.
הטיול שלנו היה נהדר וגמענו כאלף קילומטרים במכונית. אך אף על פי כן, רכב, לא מומלץ לטיול שבעיקרו הוא עירוני, כמו זה שאנו עשינו. אם הייתי צריך לחזור על אותו טיול מחר (בשמחה), הייתי מוותר על המכונית ומתעדכן בלוח הזמנים של הרכבות. קיימים פסים שמאפשרים נסיעה זולה, אך מחיר הרכב הוא לא העניין כמו הטרחה שגורמת נהיגה. החיפוש המרגיז אחר חנייה, השילוט הבלתי-קיים או בלתי-ברור, הצורך המעצבן להתרכז בנהיגה ולא ליהנות מהנופים, כל אלה קוראים לחשוב פעמיים לפני שמשכירים רכב בספרד (או בכלל). כמובן, נוח להגיע עם מכונית לפארקים המרוחקים ממרכזים עירוניים. אך בטיול הזה פחות התמקדנו בהם ולרובם (למשל לאיטליקה) ניתן להגיע באוטובוס, כאשר הרכבת מהווה אמצעי תחבורה משלים למעבר מעיר לעיר. בתוך הערים אפשר להשתמש בתחבורה הציבורית המצויינת, אופניים או סתם לצעוד. אז אם תהיתם, הטיול הזה מתאים בהחלט לאנשים שלא נוהגים או לא מעוניינים לנהוג. אם בכל זאת בחרתם במכונית, ודאו שברשותכם מכשיר ניווט (טלפון הוא מכשיר די פופולארי בימינו) עם מפות מעודכנות.
כאמור, זה היה באפריל. מאז הספקנו לעבור לגור במדינה חדשה ולבקר במקומות רבים אחרים אשר לא נופלים ביופים. אך נצרנו את אנדלוסיה בלבנו. כעת כל זה נראה כמו חלום ליל קיץ מתקתק שמענג להיזכר בו.
You have but slumber'd here While these visions did appear And this weak and idle theme No more yielding but a dream
ביקרנו אתמול במוזיאון הימי הלאומי בגריניץ', לונדון (National Maritime Museum), בו לא הייתי מספר שנים. שני מיצגים מרתקים במקום שכמדומני הינם חלק מהתצוגה הקבועה של המוזיאון עוסקים במסחר והגירה, חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הימית העשירה של הממלכה המאוחדת.
החלק המוקדש למסחר מתמקד במעלליה של חברת הודו המזרחית הבריטית (East India Company) ומספר גופים פרטיים בריטיים נוספים שסחרו במזרח הרחוק למן המאה ה-15 וכמובן לא פעלו בגפם, אלא התחרו עם גופים מקבילים מהולנד, צרפת וכו'.
אין בכוונתי לערוך סקירה מקיפה של המסחר האירופאי במזרח הרחוק במאות השנים האחרונות, אלא רק להעלות בכתב כמה נקודות שחלפו בראשי בעת הביקור במוזיאון.
1. חברת הודו המזרחית קיבלה צ'רטר מהמלכה אליזבת' הראשונה שהעניק לה מונופול על המסחר עם הודו ב-1600. החברה שלטה בחלקים נכבדים של הודו (לא צילמתי את המפה שבמוזיאון, אך מצאתי מפה דומה להמחשה) עד 1858 לאחר שפעילותה עצבנה לא מעט הודים והביאה למרד (1857) שהוביל ללחץ ציבורי בבריטניה לשים קץ לשליטה הנלוזה של החברה.
מפת אזורים בשליטת חברת הודו המזרחית להמחשה
לשון אחר, במשך כ-250 שנה, השליטה "הבריטית" בהודו הייתה למעשה בעיקרה שליטה של חברה אזרחית מהמגזר הפרטי, תאגיד כפי שהיינו קוראים לזה בימינו, שמגיעה למדינה עם משטר רעוע או רופף ועל כל פנים עם שליט השמח לשתף עמה פעולה ומנצלת את התושבים המקומיים.
וכאשר מדברים על שליטה אירופאית, יש לזכור שבסופו של דבר היא נעשתה, לפחות בחלקה, על ידי גופים פרטיים (הגם שבחסות ממשלתית), כלומר ביוזמה אישית או קבוצתית. רבים באירופה ודאי נהנו מהמסחר הפורח עם האוריינט, אך הם לא היו מעורבים בו באופן ישיר. קולוניאליזם פרופר הוא בעיקרו תופעה של "עידן האימפריה" (אם להשתמש במונח של אריק הובסבאום), המאה ה-19. אך זה כמובן תיאור פשטני במספר פסקאות בודד שעושה חטא למורכבות ההיסטורית.
2. מרתק היה לקרוא על מקומות ספציפיים, למשל גואנגג'ואו (Guangzhou) שבדרום מזרח סין ופרבינציית קנטון בכלל (אירופאים הוגבלו במסחר באזורים אחרים של סין). מדובר במקומות ש"שועבדו" לצורך המסחר עם אירופה לפני מאות שנים וסיפקו לאירופאים שחשקו במוצרים אוריינטליים את צרכם. בשלב מסויים האזור ירד מגדולתו, אך הייתה זו רק ירידה זמנית וכיום לאחר מספר עשורים של הפיכת סין לבית החרושת העולמי, במקום צלחות פורצלן ותה (או בנוסף להם), נשלחים להם מחשבים, צעצועים, טלפונים וטלפונים שהם מחשבים שהם בעצם צעצועים לרחבי העולם.
כמובן, אין זה מפתיע. אחרי הכל, התשתית שהוקמה והמסורת שהתפתחה רק היו צריכים להתחדש. פשוט מעניין לגלות שהאופן בו הדברים מתנהלים בימינו מושפע מתהליכים ואירועים שהתרחשו מאות שנים לפני זמננו ותקופת חיים של מאה שנים וקצת לכל היותר הם פשוט זמן קצר מידי אם רוצים לחוות את ההיסטוריה במלוא הדרה באופן אישי.
סינים ואירופאיים סוחרים וברקע להבות משתוללות, מוצג במוזיאון הימי הלאומי, גריניץ'
3. החלק שעסק בהגירה מוקדש, בין היתר, למסחר בעבדים. באירופה הייתה דרישה למוצרים שהיו יוקרתיים עד אז, למשל סוכר או לא היו קיימים עד אז, למשל טבק וכדי לספק את הביקוש הועברו מיליוני אנשים, כהי עור, מאפריקה לאמריקה, כדי לעבוד, כלומר להיות מועבדים ומשועבדים, במטעי הסוכר, שדות הכותנה וכו'. אנשים אלה יצטרכו לחכות עד למאה ה-19 כדי שהמסחר בהם יהפוך לא חוקי, בהדרגה.
כאשר הצי הבריטי אכף את האיסור במסחר בבני אדם לבסוף, היה זה רק בעקבות לחץ אזרחי כנגד המנהג המגונה. אנשים החלו להבין שהסוכר בספל התה שלהם הופק על ידי עבדים (על האופן בו התה והספל הופקו אין מדברים בשלב זה), החלו להתארגן הפגנות, נחתמו עצומות, התעוררו דיונים וכן הלאה והפוליטיקאים של אז, כמו היום, חשו צורך להציג לבוחריהם תוכנית פעולה.
זה מזכיר לא מעט קמפיינים שונים מימינו אנו, נגד קניית מוצרים שהופקו בסדנאות יזע (ועוד שלל חרמות כגון החרמת מוצרים שיוצרו בהתנחלויות, מוצרי פרווה וכדומה). המעניין הוא שאז (אני משער) כמו היום, רוב הציבור אדיש למצוקתם של אותם אנשים שמפיקים את מוצרי הצריכה שהוא צורך, מעטים עושים רעש ומעוררים דיון ציבורי בנושא וזה בסופו של דבר מוביל לשינוי, בין אם באמצעות חקיקה ובין אם באמצעות שינוי במדיניות החברות שלצרכי תעמולה מדגישות עד כמה איכפת להן מהסביבה, מעובדיהן וכדומה.
עד לדבר הרע הבא נגדו יש לצאת.
4. הנקודה האחרונה שקשורה להגירה היא שעל אף שמדובר בתופעה עתיקה למדי, אנשים עדיין מוצאים אותה חריגה (באופן מובן, אני מניח. לפני מספר קראתי את הנתון שרק 3% מהאנשים בעולם חיים במדינה שאינו זו בה נולדו. מה שאומר ש-97% מבני האדם הם לא מהגרים).
אם תלכו מספיק זמן אחור, תמצאו שבני משפחתיכם נאלצו או אולצו לעבור ממקום למקום. זה נכון לעמי נוודים, אך גם ל"מקומיים" היושבים לכאורה באותה טריטוריה מימים ימימה. זה פועל יוצא של סביבה משתנה ללא הרף, עודף אוכלוסיה, שנות בצורת, סכסוכים וכן הלאה. הגירה שהנה עתיקה כמשך ימיו של המין האנושי אולי הוחשה במאה ה-19 עם אמצעי שינוע להמונים, אך היא בהחלט נוכחת מאז מעולם.
ואף על פי כן, אנשים עדיין מביעים פליאה מפעם לפעם לשמוע שאני נולדתי בישראל ובת זוגי לא ואנחנו בכלל חיים במדינה אחרת מזו בה נולדנו. פה באנגליה, עושה רושם שמדובר בעניין פחות "מלהיב" ויותר מקובל מאשר באירלנד (או לשם השוואה בסלובקיה, שם הייתי מעין אטרקציה). אך עדיין, אנשים מתערבבים זה בזה (זה בזו או זו בזו) שנים רבות, אז אין כאן שום דבר חדש או מיוחד.
מצפה הכוכבים, גריניץ'
אחרי הביקור במוזיאון הימי, טיפסנו על הגבעה לעבר המצפה של גריניץ', קו גריניץ' (לא זכרתי שהם גובים 7 פאונד עבור הכניסה. ויתרנו על התענוג) ובילינו מספר שעות במוזיאון האסטרונומי, הכניסה אליו חינם.
שוב, לא אכנס לתיאור כל המוצגים, אלא רק אספר שהסרטונים המדברים על מקומנו ביקום פשוט מרתקים. קצת מדכדך ללמוד (בפעם המי יודע כמה) שאנחנו חיים בנקודה לא משמעותית בקצה (ואפילו לא זה) הגלקסיה. יום אחד השמש תכלה את מלאי המימן שלה, תהפוך לענק אדום ותבלע את כוכב הלכת בו אנו חיים, כלומר היכן שעצמותנו תהיינה קבורות או שרופות ומפוזרות מזה מאות מיליוני שנים. ואולי צאצאי צאצאיינו יטיילו בין הכוכבים, כפי שהציע סטיבן הוקינג, כאשר שביל החלב ואנדרומדה יתנגשו.
מצד שני, התאוריות מתפתחות ומותאמות ככל שאמצעי המדידה שלנו ויכולת ההדמייה משתכללים. מיסתורי היקום עדיין חבויים ברוב, כמו החומר האפל שמרכיב את רוב היקום או האנרגיה השחורה שמובילה להאצת התפשטות היקום. ועל אף שמדובר באחד הדיונים המרתקים ביותר בנמצא (כמדומני, אסטרונומיה הייתה אחד התחביבים הראשונים שלי. תמיד מצאתי את סודות היקום עניין מרתק וחשוב בהרבה מהזוטות הארציות), הרלוונטיות שלו פשוט אינה קיימת.
חקר החלל הוביל לשינויים מרחיקי לכת בעשורים האחרונים. חישבו על זה בפעם הבאה שאתם בודקים את מיקומכם באמצעות מכשיר ניווט לוויני, צופים במשדר טלוויזיה ישיר מהקצה השני של הגלובוס, בודקים את תחזית מזג האוויר וכן הלאה וכך הלאה. אך החלל הרלוונטי לנו כאן ועכשיו, לפחות לעת עתה, מסתיים כמה עשרות, לכל היותר מאות קילומטרים מעל ראשינו (או מתחת לרגלינו אם נרצה להתחכם מעט). יעברו עידני עידנים עד שאפשר יהיה להתפנות לחקר עולמות אחרים ורוב התיאוריות תישארנה תיאוריות, אולי עם הרבה אינדיקציות לאמיתותן, אך בסופו של יום, תיאוריות.
אז אפשר להיכנס לדיכאון כמו וודי אלן הצעיר, על כך שהיקום מתפשט. או שאפשר לזכור, כמו אמא שלו, שאנחנו בברוקלין וברוקלין לא הולכת לשום מקום. בינתיים.
אז אם אתם מזדמנים ללונדון ומגיעים לגריניץ', מומלץ בחום לבקר במוזיאון הימי, במוזיאון האסטרונומי וכן באקדמיה המלכותית הימית (Royal Naval Academy) הסמוכה שגם הכניסה אליה היא בחינם ועליה לא ראיתי צורך להרחיב.
מעניין כיצד טעם וריח, בעיקר הריח, משתנים בהתאם לניסיון החיים. לפני כשבע שנים כתבתי מילים נלהבות על ביקור, לא הראשון ולא האחרון, בווינה, בירתה של אוסטריה. "עיר מצועצעת", במובן החיובי של המילה, "עושר פנימי... מהפנט" ו"חוויה מרתקת" היו רק חלק מהביטויים בהם השתמשתי. לא פלא שסיכמתי את הקטע במילים "אני אוהב את כל אותם מקומות גרמניים, בין אם הם בגרמניה ובין אם באחת המדינות הסמוכות, דוברות הגרמנית", גם אם רק התייחסתי לישיש שבירך אותי לשלום ברכבת.
כשנתיים לאחר מכן עברתי לברטיסלבה, בירתה של סלובקיה וביקרתי בווינה מספר פעמים במהלך השנה וקצת שהתגוררתי בסלובקיה, כפועל יוצא של המרחק הקצר בין שתי הערים (כשישים קילומטרים). בברטיסלבה יוצא לאור מגזין בשם "ערים תאומות" (Twin Cities) המספר על הפעילויות והאירועים בשתי הערים. למותר לציין שהוא מעניין בעיקר את היושבים בברטיסלבה, עיר קטנה ואפרורית למדי. הווינאים ודאי לא צריכים ז'ורנאל סלובקי על מנת לספר להם מה קורה בעירם. הוא נכתב בעיקר על ידי נשים סלובקיות ששם משפחתן מעיד על נישואים לגבר אוסטרי. השימוש במילה "תאומות" מזכיר במקצת את הסרט תאומים בכיכובם של ארנולד שוורצנגר (אפרופו אוסטרים) ודני דה ויטו המספר על שני אחים, האחד קיבל את כל התכונות הטובות והאחר את כל התכונות הרעות. אם זה לא ברור, ברטיסלבה היא התאום הפחות מוצלח בסיפור.
במידה זה לא הובן מהפסקה לעיל, בביקורים בווינה בימים בהם גרתי בברטיסלבה, וינה עדיין היוותה עיר אטרקטיבית למדי. וכי מה מרענן יותר מטיול בארמון שנברון טיול רגלי בפרטר או אפילו סתם ביקור באונו סיטי (UNO City, קריית משרדי האו"ם, לא לבלבל עם קריית אונו).
כעיר גרמנית (ובכן, אוסטרית, אבל הבה לא ניתן לצרופי מקרים היסטוריים לנתק את אוסטריה מיתר גרמניה), וינה נראתה נקייה ומאורגנת יותר מברטיסלבה הסלובקית ולבטח הייתה גדולה ומעניינת יותר על שלל שווקיה, מוזיאוניה ומבניה ההיסטוריים.
והנה, בדצמבר האחרון (2011), אחרי למעלה משלוש שנים של חיים בדבלין, אירלנד, מצאנו עצמנו שוב בביקור בן יומיים בבירת אוסטריה.
בדבלין שווקי חג מולד (קראו בבלוג הזה על פעילויות לקראת חג המולד בדבלין) שאפילו סוחרים גרמניים מגיעים כדי להשתתף בהם ומוזיאונים נהדרים, אך בכל זאת הבטנו בציפייה לביקור בשוק חג המולד ליד בית העירייה של וינה ובעוד מספר שווקים קטנים ברחבי העיר ולביקור במוזיאון בלוודר (Belvedere) הנהדר המציג, בין היתר, מיצירותיו של גוסטב קלימט ובבחינה לעומק של אדריכלות אר-נובו.
מהבחינה הזו לא התאכזבנו. יצירות האומנות הן יצירות האומנות (הו, השף פול של קלוד מונה, הנערה הקוראת של פרנץ אביל ועוד ציורים נהדרים כה רבים), מבני האר-נובו או הזצסיון שניים ביופים רק לאלו של בריסל, שווקי חג המולד מוכרים את הפיצ'פקעס הידועים והפונטש נשפך כמים.
אבל, אם כאשר ביקרתי בווינה עת התגוררתי בישראל או סלובקיה, העיר הייתה נהדרת, קפיצת מדרגה מהסטנדרט בו חייתי, כאשר נחתתי בווינה אחרי טיסה לא ארוכה מדבלין, הרגשתי כיצד חזרתי אחורה בזמן, לא במובן המלהיב של המילה.
במה נתחיל?
עישון. בנוסף לפן הבריאותי בעישון - עישון הוא לא בריא - מתים מזה - עישון זה עסק מסריח. זה הופך את הבגדים שלך למסריחים (סטיב יוז התבדח על זה ועל עוד דברים בדקה ה-2:50 של הסרטון המומלץ).
וכך, בערב הראשון, חיפשנו בטקה ואנוכי מקום לסעוד בו את לבנו. בכל מקום אליו נכנסו צחנת סיגריות אפפה את החדר ומיד נמלטנו על נפשנו. בסופו של דבר התפשרנו על חבילת וופלים שקנינו בקיוסק.
כשכבר מצאנו מקומות בהם יש אזורים ללא מעשנים, למשל מסעדה הודית בה אכלנו, ישבנו במין אקווריום מבודד שהגישה אליו היא דרך אזור המעשנים וגם החיץ לא ממש היה יעיל, כך שחלק מעשן הסיגריות מגיע לאזור הסטרילי כביכול.
בחיפוש שערכתי, גיליתי בטיימס האוסטרי כי לאחרונה חוקק הפרלמנט האוסטרי חוק למניעת עישון במקומות ציבוריים שייכנס לתוקפו בינואר 2013. אך גם כשייכנס החוק החדש לתוקפו, בתי עסק קטנים יוכלו להחליט האם הם נקיים מעישון או מאפשרים עישון, בתי עסק בינוניים ייאלצו להקצות מקומות מופרדים ללא מעשנים, אם כי חלקם יוכלו להתעלם מהסעיף ברישיון.
התוצאה, לדברי העיתון, היא שגם בשנה הבאה מסעדות ומועדונים רבים בואוסטריה בכלל ובווינה בפרט יאפשרו למעשנים לזהם את האוויר גם לאלו שלא מעוניינים בכך.
כשהגעתי מישראל לווינה, זו לא נראתה בעיה אקוטית. החוקים נגד עישון במקומות ציבוריים בישראל לא ממש נאכפו. גם בסלובקיה, על אף שקיימים חוקים נגד עישון בתוך בתי עסק, כאשר הלכתי בקניון הסמוך למקום עבודתי המסעדות פירשו את החוק בצורה כזו שהאזור "מחוץ" למסעדה, הגם שהיה מקורה, הוא אזור בו מותר לעשן. וכך היה בבתי עסק אחרים במדינה.
ובאירלנד, החוק לא מאפשר עישון במקומות ציבוריים. החריגים היחידים הם בתי כלא ומוסדות סגורים, בהם למרבה המזל לא יוצא לי לבקר בתדירות גבוהה.
עוד מנהג מטופש אליו שמתי לב באוסטריה רק בביקור האחרון הוא הגיל המינימלי למכירת משקאות אלכוהוליים. הוא עומד על 16. ובכן, לא צריך להיתמם כמו האמריקנים ולאפשר לצעירים להתגייס בגיל 18, אך לשתות רק מגיל 21. וכן, קטינים שותים אלכוהול גם אם זה בניגוד לחוק ואולי אף שואפים עידוד מכך שהמשקאות פחות זמינים (מים גנובים ימתקו).
אבל התרה של מכירת אלכוהול לקטינים פשוט מדרבנת אנשים להתחיל לשתות בגיל בו מנגנוני ההגנה שלהם חלשים וכך גדלים הסיכויים שיתמכרו לאלכוהול. אולי נערים אוסטרים אחראים יותר מבני גילם במקומות אחרים בעולם, אבל לפחות מהרושם שלי, הרבה ילדים שם שותים כי זה קוּל. גם זו דרך למשוך תיירים בני טיפשעשרה.
עם יד על הלב, אוקיי, שתי ידיים על המקלדת, הגיל המנימלי למכירת משקאות חריפים באוסטריה לא ממש מטריד אותי. בניגוד לעישון, בו "יותר חופש" לעשן משמעו פחות חופש ללא מעשנים להסתובב מבלי להזיק לבריאותם וניחוחם, יותר חופש לשתות לא ממש מפריע לאלו שלא שותים, כל עוד הזאטוטים השתיינים לא נוהגים באלימות (או מעשנים).
גרמנים, ואוסטרים הם כאמור דרום-מזרח-גרמנים, ידועים בנימוסם וקפדנותם. נסיעה בתחבורה הציבורית בווינה היא בהחלט חוויה שקטה. בדבלין לעומת זאת, הנוכחים באוטובוס עשויים להיות קולניים למדי לעיתים.
כל זה טוב ויפה, אבל בהזדמנות הראשונה הם יזעיפו פנים. למשל, כאשר הם רוכבים על אופניים, אם מישהו נקלע בטעות לשביל האופניים, הם יצלצלו בפעמון וינהמו על עובר האורח, גם אם הם יכולים לעקוף אותו במרחק חמישה מטרים מכל צד. אני מתקשה לדמיין רוכב אופניים בדבלין מתרגז על בטקה, רק משום שבטעות עמדה על נתיב אופניים החוצה כיכר. פה אנשים מחייכים, לא ממלמלים מילות שטנה.
ואם כבר עסקנו בחמיצות הפנים האוסטרית הטיפוסית, יכולים לחלוף לידכם רבבות מתושבי וינה, לראות כיצד אתם תועים בדרך ובוהים במפה שעות ואיש לא ייטרח להושיט יד. למשל, לפני ביקורינו האחרון החריבו את תחנת הרכבת זידבאנהוף על מנת לבנות תחנה מודרנית. לקח לנו יותר משעה למצוא את טרמינל הרכבת החלופי וגם זה, בעיקר בזכות כישורי הניווט של בטקה ולא בשל טוב לבם של זרים אוסטרים. כאשר ניסינו לעצור עוברים ושבים, רובם לא עצרו וכאשר עצרו, הם טענו שהם לא מדברים אנגלית או יודעים היכן עוצרות רכבות.
במקרה אחר אשר קדם לכך מבחינה כרונולוגית ביום או יומיים, בטקה ואני בחנו את המפה על מנת למצוא את הדרך הקצרה להגיע מקארלפלץ לבלוודר. לא באמת הצטרכנו עזרה, אך מיד בחור חביב עצר ושאל אם אנו זקוקים לעזרה והציע ללוות אותנו מחוץ למנהרת התת קרקעית בה עצרנו עד למקום ממנו נוכל לצעוד למוזיאון. הוא שאל אותנו מהיכן אנו, השבנו שאנו מתגוררים בדבלין והוא סיפר שבמקור משפחתו מקורק, דרום אירלנד. הוא אמר שהוא לא גדל בווינה ולכן הוא מבין את הקושי של זרים ובכלל, הוא שמח לעזור באווירת הכריסמס שהייתה בעיצומה באותה עת.
האין זה אירוני שהאיש היחיד בווינה ששש לעזור היה אירי?
אז בתי העסק מסריחים, התושבים קפדנים ולא נחמדים, אבל לפחות המוזיאונים בווינה נהדרים. הלא כן?
ובכן, כאחת המעצמות האירופאיות עד ראשית המאה ה-20, בירת אוסטריה זכתה לשלל אומנותי רב. אבל אם אתם מעוניינים להתבונן בו, תאלצו לשלם לא מעט למוזיאונים. זה מקובל בעולם, אני מניח שרק באירלנד ואנגליה (ואולי בעוד כמה מקומות שלא עולים כרגע בזכרוני) השתרשה מסורת בה הכניסה למוזיאונים היא ללא תשלום. 16 אירו עבור הכניסה לבלוודר העליון והתחתון אינה זולה במיוחד, אבל זה הוגן לבקש מהמבקרים להתחלק במימון שימור המקום ולא רק ממשלם המיסים האוסטרי. ההתעקשות על הפקדת המעילים בתמורה לחצי אירו, גם כאשר הבניין קר והם היו נחוצים, נראתה כמו נוקשות גרמנית טיפוסית וניסיון נואל לגבות עוד כסף על מנת לממן עוד עבודה לא נחוצה למקומיים.
השומרים במקום מנסים ליצור רושם של קפדנים בני קפדנים. הם בוהים במבקרים ואם האחרונים בוחנים ציורים מקרוב מידי, לטעמם, הם מידי מתחילים לנבוח (לא עלי, אבל ראיתי זאת במו עיני מספר פעמים). אך כאשר קרני השמש המלטפות של חודש דצמבר פגעו בצורה ישירה באחד הציורים, ניגשתי לאחת השומרות בבלוודר וביקשתי ממנה להסיט מעט את הווילון, שכן קרינת אור שמש ישירה לא עושה חסד עם הפיגמנטים של ציורים נושנים. היא אמרה שהיא לא יכולה להסיט את הווילון ללא רשות של הממונה עליה. ביקשתי ממנה ליצור קשר עם הממונה, אבל היא אמרה שגם את זה היא לא יכולה לעשות כי הוא עסוק, אבל הממונה יודע מה טוב לציורים ואם זה נדרש זה ייעשה.
וכך, קפדנות למראית עין התגלתה כצייתנות עיוורת ורתיעה מסמכות, גם אם מדובר בהליכה עם הראש בקיר. הגרמנים הצטיינו בזה בעבר, בלשון המעטה (ולעזאזל עם חוק גודווין, בדיון על אוסטריה ההשוואה לנאציזם היא רלוונטית).
ואני מקווה כי זה לא יובן לא נכון. אין לי בעיה עקרונית עם גרמנים, מחצית משפחתי היו יקים, מאוסטריה. קולגות, מרצים וסתם תיירים מזדמנים מגרמניה, אוסטריה ושוויץ בהם נתקלתי הציגו קשת רחבה של תכונות אופי. את מרביתם חיבבתי ועם חלקם התחברתי. נדמה לי שכאשר הם חיים מחוץ למסגרת הנוקשה שהם מאמינים כי המדינה בה הם חיים מעמידה עליהם, הם נותנים דרור לתכונות פחות "גרמניות" והם הופכים יותר אנושיים ופחות רובוטיים.
לו לפחות הקפדנות המוגזמנת הייתה יוצרת מוצר נחשק, מין פולקסווגן של מדינה. אבל מדובר במוצר רע למדי שאמנם אוריינטלים יתבוננו בו בהערצה, אך הוא פחות זוהר עבור מי שמורגלים ביותר.
וינה מריחה כמו מאפרה (למרבה המזל, מגללי הסוסים הם הצליחו להיפטר מאז 2005 באמצעות מתקן פשוט שראיתי במלטה בטרם הגיע לאוסטריה), היא אינה מסבירת פנים ובקיצור, היא מקום שהייתי ממליץ לבקר בו לזמן קצר בשל העושר שהצטבר בו במשך מאות שנים, אך לא הייתי בוחר לגור בו.
אז עם כל הכבוד למדד איכות החיים של האקונומיסט, הממקם את וינה במקום הראשון, כלומר העיר הטובה ביותר בעולם לגור בה, וינה היא עיר מסריחה.
אני מסכים עם מה שנכתב ברשומה באחד הבלוגים של האקונומיסט על מדד המדרג ערים שמנסה לקחת עוד מספר פרמטרים:
הניסיון לדרג את הערים הטובות בעולם הוא כמו הניסיון לכמת מי היא האמא הטובה בעולם ביום האם - לרובנו יש דיעה משוחדת בנושא.
ודאי יש רבים השמחים עם חוקי העישון הליברלים באוסטריה, עם העובדה שיניחו להם לנפשם ואף יתעלמו מהם, כל עוד הם לא חורגים במקצת ממה שנחשב לנורמה ואז כבר יקומו הברנשים והאדוניות לנזוף ולגעור בהם. עבורי מדובר בעוד עיר מזרח אירופאית. ואם כבר ערים מזרח אירופאיות, באופן אישי אני מעדיף את פראג.