בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

צפינו אתמול בסרט החדש של וודי אלן, Blue Jasmine (כמדומני זה תורגם לעברית תחת השם יסמין הכחולה).

אם וכאשר הוא יוקרן בבית הקולנוע הקרוב למקום מגוריכם, מומלץ לצפות בו בחום. לא אהרוס את הצפייה עם מחשבותי על הסרט. רק אקשר לראיון שנערך עם אלן לכבוד הסרט:

על פי רוב קשה לשחרר ממני מילות תמיכה כלפי ראש ממשלת ישראל הנוכחי. לא התרשמתי ממנו ב-1996 כשנבחר לראשונה לתפקיד. לא הערכתי את המשך דרכו הפתלתלה בנבכי הפוליטיקה הישראלית.

מבחינה מדינית, פעילותו הרחיקה ומרחיקה את הסיכוי של ישראל להגיע לשלום. תאוות השטחים הכבושים והרחבת מפעל ההתנחלויות (למען ההגינות, בזה הוא לא שונה בהרבה מראשי העבודה ומדובר בעיקר בהבדל סגנוני מאשר פרקטי) שנתניהו מקדם (או למצער לא מתנער מהם) יביאו לכך שישראל תחדל להיות יהודית ו/או דמוקרטית, אם אי פעם הייתה. זה לא בהכרח רע, לפחות באחד התרחישים הנ"ל, אבל בהחלט מדובר בשינוי מהותי שרבים בישראל מעדיפים להתכחש לו ולהדחיקו. אה, וגם אסטרטג מזהיר נתניהו הוא לא.

מבחינה חברתית וכלכלית, אני מתוודה שאחרי למעלה משלושים שנה לא גיבשתי דעה מוצקה בשאלה מה עדיף, סוציאליזם או ליברליזם (קומוניזם מול קפיטליזם או כל שם אחר שתבחרו). מחד גיסא אני רואה את הצורך להעניק לבני אדם רשת ביטחון לימים קשים, אך מאידך גיסא אני איך רואה רשת הביטחון יכולה להיות מנוצלת לרעה או להפוך לזריקת עידוד לחוסר מעש. מחד אני רואה בחיוב את הצורך להגן על החלשים בחברה, אלו שאין להם ולא יכולים לעמוד מול החזקים שיש להם, אך מאידך אני רואה כיצד הגנת יתר נותנת עוצמה לאלו שבהחלט לא היינו רוצים להעניק להם אותה. אפילו מהצד הפרקטי, הדוגמאות הקרובות ביותר לסוציאליזם לא ממש עשו חסד עם ההמון העני, אלא העניקו כוח למיעוט של עסקנים שכל קשר בינו לבין מעמד הפועלים היה מקרי בהחלט, כפי שאפשר לראות כיצד רטוריקה ליברלית משמשמת מסווה למספר מצומצם של בעלי הון לקידום ענייניהם, תוך כדי התעלמות מטובת הכלל.

אם לסכם הפסקה לעיל, אני רואה עצמי כליברל, מבחינת התמיכה בחופש של הפרט (מתוך תקווה ואמונה נאיבית שאנשים לא ינצלו את החופש לרעה), אך אני לא מקבל את זה שיש איזו אידיאולוגיית-על שהיא-היא הדרך הנכונה. לשון אחר, אני משתכנע מנימוקים בעד ונגד שתי הגישות הכלכליות ואינני אידיאולוג או תומך נלהב של אף אחת מהן. המציאות היא ניסוי וטעייה, חיפוש אחר קו הזהב המדומיין העובר באמצע.

משהבהרתי זאת (בצורה רעה למדי, אני מניח), אפשר לומר שלא ראיתי בעין יפה את ההפרטה הנלהבת בה דגלה תאצ'ר והלוחמנות כלפי האיגודים, כפי שהחיקוי של נתניהו מעולם לא נראה לי מלהיב. נתניהו הוא זאב בעור של כבש המשתמש ברטוריקה ליברלית של שוק חופשי ובחירה, תוך קידום מספר מצומצם של טייקונים (אולי מפני שזה הדבר היחיד שהוא מכיר או אולי משום שהוא רואה את טובות ההנאה שיזרמו אליו באופן אישי כתוצאה מכך). לקידום האידיאולוגיה הזו שפוגעת ברוב הישראלים, הוא אימץ את הקו הלוחמני (ראו הפסקה על הבחינה המדינית) מתוך ידיעה שלהמונים אין יכולת אמיתית לראות את האינטרס שלהם, אך הם בקלות יכולים לראות את האויב האמיתי ו/או המדומיין.

ומדוע טרחתי לכתוב את תמצית השקפת עולמי על קצה המזלג? כי הבוקר במקרה הגעתי לקטע "לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון" בבלוג של אורי משגב, בו הוא מלין על ההוצאות הרבות שהיו כרוכות בנסיעתו של נתניהו ללונדון לצורך ההשתתפות בהלוויתה של מרגרט תאצ'ר. אליבא דמשגב, נתניהו לא הכיר אותה אישית ומדובר בבזבוז כספי ציבור לצורך נסיעה פרטית (שכן תאצ'ר לא כיהנה כראש ממשלת בריטניה מאז 1990).

חשבתי לעצמי שזו צרות עין מצד משגב. משפע המעשים הנכלוליים של נתניהו, ביקור בהלוויית מנהיגה בשיעור קומה עולמי, מהזן שהביא לנפילת בריה"מ, שגם אם הייתה ונותרה שנויה במחלוקת במולדתה, אין חולקים על כך שהייתה אישיות רבת פעלים, נראה לי כדבר הגיוני לעשות. זאת ועוד, מלבד חלוקת כבוד אחרון לחברה אידיאולוגית (ומסתבר גם אישית, ברמת חברות זו או אחרת), הנסיעה גם שימשה כנסיעה מדינית, שכן הלוויות מסוג זה פוקדים מנהיגים של מדינות שונות והן הזדמנות לראש ממשלה מנודה כמו זו של ישראל להתחכך באנשים שאינו בא עימם במגע לעיתים קרובות. בכלל, כאשר ראש ממשלה של מדינה מצורעת מוזמן לאירוע בסדר גודל עולמי רצוי שלא יסרב.

באופן כללי, אני לא מתרשם עמוקות מאורי משגב. אני מתפעל מהאנרגיה הרבה שהוא משקיע בכתיבת הבלוג, בתחקירים, בניסיון להביא עובדות כאשר הוא מפרשן אירועים פוליטיים. אולם כאשר קראתי את הבלוג שלו בתקופת הבחירות האחרונות בישראל, הוא עשה רושם של מגלומן שהעניין המרכזי שלו בבחירות לא היה הבחירות עצמן, אלא הוא עצמו.

הבחירות שימשו כתמונת רקע לסיפור האמיתי שהוא כמה מוכשר הוא משגב, כיצד הוא קורא את כל הסקרים ומבין את האופן בו הם משתנים וכיצד המצביעים משנים דעתם, כיצד הוא מנבא את תוצאות הבחירות והרכב הממשלה בזכות המקורות שלו (המקורות, תמיד המקורות) וכו'. אז כן, מדובר בבלוג, גם אם כזה המתפרסם באתר החדשות של "הארץ" ולכותבים רבים יש נטייה לכתוב בנימה אישית. אך כאשר פרשן מדיני/פוליטי הופך עצמו למושא הכתיבה, זה נראה לי הולם פחות. אך לא הופתעתי לקרוא את הקטע של משגב על נסיעת נתניהו. אחרי הכל, נסיעתו של ראש הממשלה הישראלי לבריטניה היא הסיפור המשני והלא מעניין (הרי ראשי ממשלות מטיילים בעולם). הסיפור האמיתי הוא מאבק האיתנים של משגב בלשכת נתניהו וכיצד, אפילו לאחר שהצליחו להגחיך אותו הם יוצאים נפסדים, כי הוא הרי יודע טוב יותר מכולם.

אז כתבתי תגובה, אותה אני מביא תחת התמונה של נתניהו ותאצ'ר.

בנימין נתניהו ומרגרט תאצ'ר

עושה רושם שנחיצות הקטע הזה אף פחותה מנחיצות השתתפות נתניהו בהלוויה של תאצ'ר.

כפי שהשיבו מלשכת ראש הממשלה, נתניהו הכיר את גברת הברזל אישית (אני מניח שעוד מימיו באו"ם). אך גם אם זה לא היה המצב, מדובר בראשי ממשלות שחלקו אידיאולוגיה (לטוב ולרע, תאצ'ר הייתה טובה יותר בהוצאתה לפועל). ההלוויה הייתה רשמית (גם אם לא ממלכתית) ולקחו בה חלק מנהיגים שדוגלים באותה אידיאולוגיה, וכפי שציינו בלשכת ראש הממשלה זו הזדמנות עבור נתניהו לחזק קשרים עם מדינאים שעשויים לתמוך בישראל, מיעוט הולך ונכחד בימינו.

על פניו, עושה רושם שכל שקל שהושקע בהשתתפות הישראלית בהלוויה היה מוצדק. אני לא תאצ'ריסט מושבע ובטח שלא מתומכי נתניהו, אך בהחלט נראה לי לגיטימי שראש ממשלה נבחר פועל לקידום הקשרים של ישראל עם מדינות שהנהגתן הנוכחית מקדמת את אותה אידיאולוגיה, גם אם זה מתוך תקווה לקדם את המדיניות שלו בישראל. לשם כך הוא נבחר.

השאלה בדבר עלות הנסיעה בהחלט ראויה. כמדומני, עובר מעט זמן עד שהעלויות מתפרסמות לעיון הציבור ובדיקת הגופים המבקרים. מה הדחיפות של לקבל את המידע כאן, עכשיו ובתשובה ישירה לשאלת כותב הבלוג? נדמה לי שרק גודל האגו של הכותב. עדיף להמתין שחשב המשרד ישלים את עבודתו.

לסיכום, מכל הפעילויות האוויליות והשנויות במחלוקת של נתניהו וממשלתו, נטפלת לאחת הפעילויות הנופלות בגדר הסביר. תגובת ההמשך שלך קנטרנית וקטנונית ותקבל עליה תשובה בהמשך בלאו הכי, אם לא תשכח להתעניין בנושא ברודפך אחר הסקופ הבא.

נ.ב. בהחלט היה מוטב לו שרה נתניהו הייתה פוקדת את ההלוויה בג'ינס וטישירט ללא כל כובע.

 החלטתי להוסיף לבלוג על אירלנד מימד אקטואלי ולכן הכנסתי לשולי הבלוג עדכוני חדשות על אירלנד. טכנית, מדובר בעניין פשוט למדי: מוסיפים את התוסף של גוגל ניוז ובמילת החיפוש כותבים אירלנד ו-voilà, עדכוני חדשות שוטפים על אירלנד מופיעים בבלוג.

טוב, לא ממש שוטפים. בחנתי את החדשות שהופיעו שם. הידיעה הראשונה, כלומר החדשה ביותר, הופיעה לפני שישה ימים ב-NRG, הגרסה האינטרנטית של מעריב (או מה שנשאר ממנו). קראתי את הכתבה עם הכותרת המבטיחה "כך הפכה אירלנד לאחת המדינות העוינות את ישראל" מאת שרה ליבוביץ'-דר.

התמונה של אירלנד המצטיירת מהכתבה כה מעוותת שקשה להחליט היכן להתחיל את התגובה. נראה לי שאדבוק בסדר ההופעה בכתבה ולא אנסה לערוך סיכום תמתי, שכן בטקסט תמה אחת - הצגת אירלנד כמקום אפל.

הראיון בפתיחת הכתבה עם פאט ברין (Pat Breen), ציר ב-Dail (הפרלמנט האירי) מ-Fine Gael, מפלגת השלטון שהיא מפלגת ימין-מרכז מתון (כרגע בקואליציה עם הלייבור, מפלגת העבודה האירית) בו הכתבת מצוטטת כמי ששאלה את הפרלמטר האירי "אולי אתם אנטישמים, ולכן תמתחו ביקורת על כל מה שישראל תעשה?". הוא כמובן דוחה את זה על הסף (ועם יד על הלב, הוא בטח תהה מאיזה כוכב היא הגיעה).

החלק השני, תחת הכותרת המבטיחה "תיעוב אינהרנטי" מספר כיצד הפכה אירלנד למקום מפחיד הנוטף שנאה כלפי ישראל ויהודים, שני מונחים שכידוע קיימת ביניהם הלימה מלאה.

חמישית מהאירים לא היו רוצים שישראלים יהיו אזרחי אירלנד (מה שאומר ש-80% מתושבי אירלנד מברכים התאזרחות של ישראלים, אבל לכך הכתבה לא מכווינה), 11% לא רוצים אף יהודי כאזרח (ושוב, 89% מקבלים בברכה יהודים כאזרחים שווים במדינתם), וכ-46% מבני ה-18 עד 25 לא היו רוצים יהודים במשפחתם (זה המקום לציין שעל פי הכתבה הסקר נערך על ידי כומר קתולי. כלומר קיים הקשר דתי וסביר להניח שמבין ה-46% אחוזים הללו, הרוב המכריע לא היה מתנגד ליהודי שהתנער מיהדותו במשפחה שלהם. זאת ועוד, ליותר ממחצית הנשאלים אין התנגדות ליהודי במשפחתם, אחוז גבוה בהרבה מהנתון המקביל על משפחות יהודיות טהורות בישראל שיקבלו בשמחה מי שאינם יהודים למשפחתם. תשאלו את הרב ב"כיפה" או ב"מקו" או שתריצו בעצמכם חיפוש על "להתחתן עם גוי" ותראו מה הלך הרוח של דוברי העברית).

בהמשך הכתבה מראיינת ליבוביץ'-דר את מוריס כהן, ראש הקהילה היהודית באירלנד. "בוודאי לא קל לחיות כיהודי באירלנד בימים אלה?" היא שואלת ומציגה את הכיוון אליו מנשבת הכתבתה. גם מוריס לא ממש מבין מה היא רוצה מחייו. הוא לא מאושר מביקורת שנשמעת כלפי ישראל ועל פי רוב מגיעה מהשוליים, אך מדגיש שאנטישמיות לא קיימת באירלנד.

הכתבה ממשיכה עם עוד מספר דוגמאות של מקרים המעידים על מורת רוח שמספר קבוצות ואינדיבידואלים מביעים על מדיניות ישראל בשטחים שכבשה לפני 45 שנה והפיכתם לקול היחיד הנשמע מאירלנד. לא אכנס כאן לכל הדוגמאות, משום שנדמה לי שהתמונה העולה מהכתבה ברורה. אירלנד היא מדינה שהפכה לעוד מעוז אנטי-ישראלי ואנטישמי, כך סתם, אולי בשל התמימות של האירים הפתיים המזהים את מאבקם הנושן בבריטים עם המאבק הפלסטיני בישראל, אולי בשל האנטישמיות הקתולית הזורמת בדמם וכנראה בשל השילוב של השניים. הרי מה למדיניות ישראל עם הפגנות כנגד מדיניות ישראל?

אני מניח שמה שאני חושב על הכתבה ומה שהיא מציגה וכן העיתון בו פורסמה ומי שהנפיקה תחת ידייה כתבה כזו ברור מהאופן בו סיכמתי את הטקסט וסתרתי את הטענות שבו. אבל בכל זאת, אולי שווה לרשום פה כמה מילים על אירלנד. בכל זאת, אני גר פה מעל ארבע שנים והתפלאתי לקרוא על המדינה שתוארה בכתבה, שכן עושה רושם שזו לא אותה אירלנד בה אני חי.

אירים הם אנשים חביבים, חביבים מאוד. החביבות הזו מדבקת, אם להודות על האמת, אם כי אני עדיין מנסה להישאר נאמן למקור הזועף שבי.

בכל חברה קיימת גזענות, על פי רוב היא בשוליים ונשמעת מפי אלו שהגורל התאכזר אליהם. על פי התרשמותי הסובייקטיבית, השוליים הללו רחבים בישראל וקיימת זליגה ליתר שכבות האוכלוסיה, בעוד באירלנד מדובר בשכבה דקיקה למדי של שונאי זרים (בריטים לחוד, אם כי גם זה יותר סוג של קוריוז, משהו שאומרים לפני שעוברים לאנגליה. ילידי בריטיניה הם המיעוט הגדול ביותר באירלנד וההיסטוריה המשותפת כמו גם קשרי הדם פשוט הופכים את ההבדלה בין אירים לבריטים לעניין מלאכותי למדי).

אף אחד מחברי האיריים לא גרם לי לחוש ששוררת באירלנד אנטישמיות או שלא מקבלים אותי משום שאני זר או במקור מישראל. נהפוכו, ברוב המקרים הם התפלאו שאני לא מחזיק בדרכון אירי ותמיד קיבלו אותי כשווה בין שווים. כמובן, כאשר ישראל שדדה דרכונים איריים מבעליהם החוקיים כד לחסל את מחמוד אל-מבחוח, עמית לעבודה דרש את הפספורט שלו בחזרה ונשמעו עוד כמה בדיחות כאלה, שבאו בעיקר כי העניין התפרסם בתקשורת וחשבו שאמצא את זה משעשע.

באופן טבעי, לא כל אירי שפגשתי הפך לחברי הטוב עלי אדמות. חלק מהאנשים שהכרתי נותרו אנשים של היי וביי. אלו תחומי עניין שונים וכימיה בין בני אדם שעובדת בדרכים מסתוריות שהביאו לכך שהקשר ביני לבין אירים רבים לא הבשיל לכדי חברות, לא המקור האתני, דתי או לאומי שלי. התלונה המרכזית ששמעתי מאירים, כמו גם מזרים הגרים פה, ומידי פעם שוחחו עם לקוחות מישראל היא שהם מוצאים לקוחות ישראלים כלקוחות המעצבנים ביותר (בשורה אחת עם לקוחות מעוד מספר מדינות, אך לא ניכס לזה כאן). היכרותם עם ישראלים מסתכמת בהיכרות עם אנשים שלא מברכים לשלום, מתקשים להסביר את עצמם, לא מוקירים תודה, באים בדרישות חצופות ומנסים לרמות את נותן השירות. נשמע מוכר? וכשמדברים עברית במילים אנגליות זה נשמע רע אף יותר.

שמעתי כמובן דעות אחרות על אירים מפי ישראלים. הנה למשל בקטע הזה. אני לא מכיר את הכותב באופן אישי (אם כי חברתו למדה איתי בתיכון), אך אני כן מכיר את החברה הבינלאומית בה הוא עובד. וזה מה שהוא כותב:

"אל תצפה לעשות חברים מקומיים כ"כ מהר, רוב החברים הם ישראלים או זרים אחרים. האירים לא בדיוק ממהרים להתחבר עם זרים, בעיקר אם הזרים האלה מגיעים מישראל".

כמדומני זה נובע יותר מחוסר הרצון של הכותב להתנתק מנטאלית מישראל או ליתר דיוק להיפתח למנטאליות האירית ואולי אף יותר בשל העובדה שבמקום העבודה שלו אירים הם מיעוט קטן ביחס לשאר העובדים. אם אתה עובד עם זרים, מתחבר רק עם זרים ובאופן כללי מחשבותייך במקום אחר, אל תתפלא שהמקומיים לא נופלים שדודים לרגלייך. לאירים שאני פגשתי היו חברים משלל מקומות, כן, אפילו מישראל.

כמובן, אין מדובר רק במישור הבין-אישי. גם ברמה הלאומיות או המדינתית, מצחיק לשמוע ביקורת על אנטי ישראליות באירלנד, שלא לומר אנטישמיות. למשל הנשיא מייקל די היגינס, בחור חביב שבכתבה ב-NRG מתואר כעוכר ישראל. הוא דווקא ביקר לא מזמן בבית הכנסת המקומי בדרום דבלין, אבל אם הכתבת מתארת את מי שעומד בראש הפירמידה כאיש רע, למה לקלקל לה? באופן עקרוני המדיניות של אירלנד, מדינה ניטראלית היא לא אנטי ישראלית, אלא פרו-הומאנית. אמת, בכירים באירלנד התנגדו למצור הישראלי על עזה. אך לאורך הדרך, ברור שהבעיה היא המדיניות הישראלית הספציפית - פגיעה באוכלוסיה - לא אנטי-ישראליות ובטח לא אנטישמיות. צריך להיות עיוור או קורא מעריב כדי לא לראות את זה.

אך כמובן, ניתוח המדיניות האירית בשנים האחרונות יגזול ממני זמן יקר שלמרבה הצער אין לי. הרי רק רציתי לכתוב על שיקולי העריכה באי האיזמרגד.

כתבה נוספת שעלתה בגוגל ניוז, השנייה בסדר כרונולוגי, היא מ-Ynet, מהדורת האינטרנט של ידיעות אחרונות. כותרתה: "אירלנד: ביקשה לעבור הפלה, נדחתה ומתה". בניגוד להזיות בכתבה במעריב, הסיפור העצוב בכתבה הזו נכון. אך גם הכתבה הזו, כפי שאתם מנחשים מהכותרת, היא בהקשר שלילי למדי.

מדובר בסיפר טראגי שהתרחש במערב אירלנד לא מזמן. צעירה הרה בת 31 מצאה את מותה לאחר סיבוכים בהריון כאשר הרופאים סירבו לבצע בה הפלה, שכן לעובר עוד היה דופק.

אין מדובר כאן בעבודה עיתונאית משובחת, אלא בתרגום של סיפור שהתפרסם בהרחבה בעיתונות הבינלאומית. ב-Ynet מספרים שתרגמו את הסיפור שהופיע באייריש טיימס, אם כי צילום המסך שהביאו מראה ששאבו את הסיפור מהביביסי. אחרי הכל הרבה יותר קל להסתמך על תקשורת זרה הגלויה לכל מאשר לשלוח כתב למקומות אקזוטיים כמו אירלנד. יקר שם.

תפקידו של הופעת הסיפור בעיתון הישראלי, מעבר הסיפור האנושי העצוב שאמור לרגש את הקורא והקוריוז המקברי (הנפטרת הייתה הודית והינדית בדתה ומצאה את מותה באירלנד בשל חקיקה נגד הפלות המושפעת מהדת הקתולית) היא ללמד את הקוראים שאמנם לא הכל בישראל שפיר (no pun intended), אך גם באירופה הנאורה דת חשוכה שולטת ואף הורגת קורבנות תמימים.

אין בעיה גדולה בהבאת הסיפור ואף לא במסגור שהוצג. הבעיה היא שזה פחות או יותר המידע היחיד שהקוראים יקבלו על אירלנד (ואולי על מותו של הנמר הקלטי ויתר הצרות הכלכליות שפקדו את אירלנד) והסיכוי שהקורא יקבל מידע על האופן בו יתפתח הסיפור הוא אפסי. הדיון הציבורי שמתקיים באירלנד בנוגע להפלות יישאר נסתר מהקוראים של Ynet. מה הסיכוי שהקורא יגיע לאתר של האייריש טיימס ויחפש עוד מידע בנושא?

אני לא יודע אם הפלות באירלנד תהפוכנה חוקיות בשל מותה המצער של סאביטה או רק ישונו מספר נוהלים על מנת למנוע הישנות מקרים שכאלו בהם אישה הרה הנמצאת בסיכון נפטרת כתוצאה מפרשנות מחמירה של החוק (המצב החוקי באירלנד הוא שהפלה מותרת רק כאשר קיימת סכנה לחיי [בניגוד לבריאות] האישה והפלה היא הפסקת הריון כאשר לעובר יש דופק). בימים אלו מתנהלת חקירה של המקרה ויתכן שדברים ישתנו (או שלא. גם זה קורה. אירלנד היא לא מדינה מושלמת).

אך בניגוד לישראל, אירלנד צועדת קדימה ביחסי דת ומדינה. 90% מבתי הספר עדיין מנוהלים על ידי הכנסייה, אך גוברים הקולות להיפרד מהכנסייה לשלום, לפחות מאותו ממסד רקוב ששתק לנוכח ניצול מיני של ילדים ואף השתיק את הנושא. נישואים חד מיניים עוברים לגליזציה בימים אלו ורבות הן הרשויות המקומיות שכבר מאשרות אותם (וכן, שני בני הזוג, בנות הזוג או בן ובת הזוג יכולים להיות בני דתות שונות, אבל ספק אם ישראל תקדם רעיון פרוגרסיבי שכזה). בכלל, הקבוצה הדתית השנייה בגודלה באירלנד, אחרי כ-84% מהאנשים המזדהים כקתולים באירלנד הם... חסרי הדת. סביר להניח שהמספרים היו גדולים יותר לטובת חסרי הדת אם קתולי לא היה מילה נרדפת ל"לא אנגליקני" או "לא בריטי".

לשון אחר, אמנם בעיתון הישראלי רוצים להביא את הקוראים לכדי קתרזיס, תחושת מירוק על כך שהדת הנוראה הורגת שם, באירלנד ולא כאן, בישראל השלווה. אך הקורבן בטרגדיה הזו הוא קהל הקוראים הישראלי, זה שסובל יותר מחדירת דת פולשנית לחייו.

כפי שהבנתם כבר, חדשות החוץ בעיתונות הישראלית, יותר משהן באות ללמד את הקורא על העולם, הן באות ללמד אותו כמה טוב לו בבית. וכך, קורה בעוד ידיעה ב-NRG מסופר על פיגוע בצפון אירלנד, כי הרי בישראל הכל דבש ואין עוקץ. וכשהחדשות לא עוסקות באנטישמיות נוראה או זוועות, מדובר בחדשות ספורט.

מי שירצה ללמוד על אירלנד מעיתונים בישראל יקבל תמונה מעוותת המתבססת על סלקציה של חדשות רעות בלבד במקרה הטוב וניתוח מגמתי ושקרי במקרה האחר. כמובן, אין מדובר בתופעה ייחודית לאירלנד. רוב החדשות שתקראו מכל מקום הן רעות. את מי מעניינות ידיעות על רבבות תינוקות שנולדים בריאים? את מי מעניין שלרוב האנשים בעולם לא ממש איכפת מישראל?

אלו הם פני הדברים כאמור. מי שמודע לכך יופי. מי שלא, מוזמן לפקוח את עיניו או לחילופין להמשיך לחיות בפרנויה. אני את החדשות על אירלנד הסרתי מהבלוג, שכן מטרת הבלוג היא לספר על דברים שקורים באירלנד ומה אפשר לעשות כאן (בדגש על טיולים). אין טעם לזרוע פאניקה לא מבוססת ולהפנות לצהובונים. להם ממילא יש יותר קוראים. הניסוי היה מעניין.

בסרט המטריקס צפיתי לראשונה כשהייתי בסוף התיכון. הימים היו שלהי האלף הקודם והסרט היה להיט בקרב בני גילי, לפחות חלקם. במחשבה לאחור, נדמה לי שרובם ככולם התלהבו מהסרט מסיבות אחרות מאלו שהניעו אותי לכתוב קטע זה.

מספר שנים לאחר מכן קראתי את קובץ המאמרים של סלבוי ז'יז'ק, "ברוכים הבאים למדבר של הממשי" (שם הלקוח מציטוט דבריו של מורפיוס, אחת הדמויות הראשיות בסרט מטריקס, כאשר הוא מגלה לניאו, הגיבור המרכזי בסרט, שהמציאות היא לא בדיוק מה שהוא חשב עד אז [וזה המקום להזהיר, קטע זה נכתב מתוך הנחה שצפיתם בסרט ואף בשלושת הסרטים שבטריולוגיה. אם זה לא המצב ואתם חוששים מספויילרים, מוטב שתפסיקו לקרוא כאן]) ואת "מטריקס: האחר הגדול והמציאות הווירטואלית" מאת אותו פרופסור סלובני.

בשנת 2003, כארבע שנים אחרי שהסרט המקורי יצא לאקרנים, התווספו שני פרקים לעלילה בהם לא צפיתי עד השבוע האחרון. לסרטי המשך יש נטייה להיות גרועים מסרטים עם עלילה מקורית. אך הואיל וזכרתי שהסרט המקורי היה טוב למדי, הסתקרנתי בכל זאת לראות כיצד התפתחה העלילה. לשם כך צפיתי שוב בסרט הראשון על מנת לרענן את זכרוני באשר לפרטי הסיפור ולאחר מכן המשכתי לצפות במטריקס רילודד (Matrix Reloaded) ומטריקס רבולושנס (Matrix Revolutions).

כאשר חוזרים לסרטים (וכן ספרים) ישנים שהיו טובים בעבר, מגלים לגביהם תובנות חדשות או למצער מעוררים תובנות ישנות שנשכחו. ומטריקס לא אכזב לרגע.

אפשר לצפות בסרט ולהבין אותו כפשוטו. האקר המכונה ניאו (מר אנדרסון בשמו הפחות מחתרתי) מגלה יום אחד שמה שחשב עד אז כמציאות הוא למעשה בלוף, מציאות מדומה שגורמת לו להאמין שהוא חי בסוף המאה ה-20 בזמן שלמעשה הוא מחובר למטריקס, מין רשת מחשבים שצריכה אותו כדי לספק לעצמה אנרגיה בעולם בו פוטוסינתזה אינה אפשרית עוד.

ניאו עובר חוויה לימודית באמצעות שתי דמויות מפתח, מורפיוס וטריניטי, ובמהלכה הוא לומד להשתחרר מהכבלים התודעתיים שקשרו אותו למה שסבר שהוא המציאות עד ההתפכחות. הוא לומד שהעולם בו העביר את מיטב שנותיו היה לא יותר מאשר אשליה, כך שבסוף הסרט יוכל לגבור על המערכת ולשחרר את שארית המין האנושי.

כאשר מתבוננים בסיפור כפשוטו, אפשר למצוא בעיות רבות בסרט. אם בני אדם הם לא יותר מבטרייה, מה טוען את הסוללות הללו? הרי ידוע שבני אדם לא מייצרים אנרגיה יש מאין, אלא תלויים גם הם בחסדי הפוטוסינתזה דרך המזון שהם צורכים. יתרה מזאת, מי ערב לכך ש"המציאות" העגומה לתוכה ניאו התעורר היא אכן המציאות ולא עוד שכבה דמיונית? על פי הקטע הזה שגם מתייחס לסרט, בודריאר שבהשראת הגותו נכתב התסריט לסרט, לא אהב את מטריקס בדיוק בשל ההנחה המוטמעת בתסריט שיש מציאות מאחורי האשליה, כלומר אפשר להקיץ מחלום המטריקס למציאות שהיא מין חלום בלהות, בעוד שהוא, כיאה לפוסט-מודרניסט, סבר שאין מציאות אלא רק אשליות.

כמו כן, נחמד לצפות בסרטים עתידניים מספר שנים לאחר שנוצרו. צפייה במטריקס שנוצר בשנת 1999 בסוף 2012 מעלה חיוך על השפתיים. אלו לא רק הטלפונים הניידים המגושמים בהן הדמויות עושות שימוש, אלא עצם הרעיון שעל מנת להיכנס ולצאת מהמטריקס, להתחבר ולהתנתק מהרשת, הדמויות נאלצות למצוא טלפון, כי כידוע רשתות מחשבים מתקשרות באמצעות קווי טלפון. כפי שניאו אשר על אף שהשתחרר מהמגבלות התודעתיות ומצליח לשבור מחסומים פסיכולוגיים וכך לעופף ולכופף את חוקי הפיזיקה עדיין לובש צורה אנושית ולא משהו מוצלח יותר, כך גם יוצרי הסרט מטריקס ניסו ליצור משהו שהוא מעבר לנתפש באמצעות דברים גשמיים למדי. ואולי זה הוא רק תעלול קולנועי שנועד להסביר לצופים את הרעיון המופשט באמצעים מוכרים ומובנים.

אך כמובן, אין באלו כדי לפגום בהנאה שבצפייה בסרט. בעיקר משום שאפשר גם להבין את הסרט באופן שונה.

הסרט נוגע בקו התפר בן הממשי לבין המדומיין ומניח שרוב האנשים חיים במדומיין. רק מספר מלכים פילוסופים אפלטוניים יודעים מה היא האמת. כמו במשל המערה של אפלטון, רובנו אסירים החיים בתוך מערה, רואים רק את צל המציאות על פני מסך החוסם את פתח המערה. זאת ועוד, במטריקס כמו בפוליטיאה (הרפובליקה) של אפלטון, כאשר אחד האסירים מצליח להשתחרר מכלאו, דרוש לו זמן כדי להתרגל לאור. אך מרגע שגילה את האמת, אין הוא מסוגל לחזור לתודעה הכוזבת בה היה שרוי קודם לכן והוא יחוש צער על אלו שנשארו מאחור ומשוכנעים שמופע הצללים אותו הם חושבים כמציאות כשלמעשה הוא לא יותר מאשר צל. דרי המערה מצדם, כאשר חברם ישוב ויספר להם על העולם האמיתי שגילה מחוץ למערה לא יאמינו לו ואף ינסו לפגוע בו, כפי שבסרט אחת הדמויות העדיפה לחזור לעולם האשליות של המטריקס גם במחיר פגיעה בדמויות שהשתחררו (בסרט זה לא צלח).

ומה היא אותה מציאות שמתאר הסרט מטריקס הראשון? אנחנו חיים חיים מאושרים או ליתר דיוק חיים נורמליים. משהו שאנו מעדיפים לראות כדבר האופטימלי עבורנו בנסיבות בהן אנו חיים. עבור רובנו זה עובד מצויין, איש איש מוצא את מקומו בחברה, למעט חריגים שאין להם השפעה של ממש ובאופן כללי המערכת דואגת להשיבם למוטב.

אך הנורמליות הזו היא למעשה כיסוי. אנחנו לא יותר מבטריות, מספקים חשמל למשהו שאנחנו מתקשים להבין או אף לא מודעים לו.

האם אין זו בדיוק המציאות בה אנו חיים? אין צורך בחבורת רובוטים שינצלו אותנו לצרכיהם. בני אנוש עושים עבודה נהדרת. המערכת עובדת בצורה כה משומנת עד שאיש לא מרגיש שעמלו נועד לספק את צרכיה של אליטה קטנה. ואם מישהו מרגיש מטפלים בו. בעבר (במקומות מסויימים בעולם גם כיום) היו אלו עינויים ו"העלמות", אך נדמה שכיום שמי שינסה להצביע על הבעייתיות שבאשליות שמוכרים להמון דינו שיתעלמו ממנו. תמיד ישנן בעיות חשובות יותר על הפרק. או לחילופין, אפשר לדאוג לשלבו במערכת במקום בו לא יוכל להזיק.

לעיתים קיים בליפ שכזה, מין סרט מטריקס שמתריס בצופים ומציב מראה מול המציאות בה הם חיים. אבל רוב האנשים שלא ראו אספקלריה מימיהם לא יזהו את הבבואה של עצמם. האשליות המתוקות בהן הם חיים, כמו הרוק בפה, מקבלות טעם ניטראלי ורוב האנשים חיים את החיים כפי שהם משתקפים בתוך הנורמה החברתית הקיימת, לא כפי שיכולים היו להיות.

לכן מטריקס היה סרט נהדר. כפי שבסוף הסרט לא רואים את בני האדם משתחררים, אלא ניאו מתחיל תהליך שבסופו ישתחררו האנשים מהעבדות הבלתי מודעת שנכפתה עליהם על ידי המכונות, כך גם העולם שמחוץ לסרט לא משתנה כהרף עין, אלא רק מעטים מבינים את מה שהסרט מרמז. כמובן, רוב, אם לא כל, מי שמבין את המסר בתום הצפייה בסרט מבין זאת גם לפני הצפייה ומי שלא פקח את עיניו בטרם צפה בסרט יעדיף להתמקד בקטעי הלחימה, הפיצוצים והאקשן בסרט ולא בתובנות לגבי מהות החיים. לסרט מספר רבדים ואנשים שונים ימצאו בו דברים אחרים.

כאמור, עבר יותר מעשור מאז צפיתי במטריקס בפעם הראשונה. בצפייה הראשונה נגעלתי מעט מחלק מהסצנות. בפעם השנייה ידעתי למה לצפות, כך שהשד לא היה כה נורא. שני הסרטים הנוספים, על אף שיצאו לפני כעשור, היו חדשים לי. מעולם לא טרחתי לצפות בהם קודם לכן ויתכן ופספסתי משהו בצפייה הראשונה בהם (וכפי הנראה האחרונה).

סרטי ההמשך עשויים היטב מהבחינה הטכנית. מי שנמשך למטריקס בשל השימוש בסצנות קרבות אומנויות לחימה ופיצוצים ימצא את סרטי ההמשך טובים למדי, אולי אף טובים מהמקור. למרבה הצער, זה עיקר התרומה של שני סרטי ההמשך לקו העלילה.

הסיפור של שני הסרטים (אתייחס אליהם כאחד משום שהם יצאו בהפרש של כשישה חודשים, כאשר הסרט השני בטרילוגיה נגמר באופן סתמי עם הכתובית "המשך יבוא" בסופו) מתרחש זמן קצר לאחר תום הסרט הראשון. ניאו החל לשחרר אנשים שהיו עד אז משועבדים למכונה. אך אז העניינים מסתבכים, סוכן בשם סמית' שהיה דמות משנית למדי של נבל במטריקס המקורי הופך לארכי-אויב שיפיל את המין האנושי והמטריקס גם כן בשני סרט ההמשך.

מקץ ארבע שעות וחצי, באופן לא מפתיע, המין האנושי שורד. ניאו מביס את מר סמית' שבינתיים שיעתק עצמו מאות ואף אלפי פעמים כמו וירוס שהשתלט על המטריקס ועל אף שמספר דמויות קיפחו את חייהן (טריניטי למשל), הנרטיב מסתיים בשלום ששורר בין בני האדם למכונות כתוצאה מכך שניאו עזר להן להתגבר על סמית'.

ישנם מקרים בהם בתום הסרט הצופה נותר עם שאלות בנוגע לדמויות או לכיוון אליו התפתחה העלילה. מטריקס בהחלט לא היה מקרה שכזה. הסרט הראשון הסתיים באופן סביר למדי. ההמשכים לא נבעו מאיזה צורך לספר סיפור בלתי גמור, אלא בעיקר כדי לנפק הכנסות למפיקים משימוש חוזר בפורמט מוכר ומוצלח.

אם לא צפיתם במטריקס המקורי, אמליץ עליו בחום. אם צפיתם בו בעבר, אולי זה המקום להקרין אותו שוב, להתעלם מהאלמנטים של האקשן ולשקוע במציאות העגומה שהסרט חושף. זה מדכא, אך בה בעת משחרר.

מסרטי ההמשך אמליץ להתנזר. הסקרנות, כפי שאומרים, הרגה את החתול ובמקום זיכרון של סרט נהדר מקננות בי כעת מחשבות על טרילוגיה מגוחכת. במה תרמו סצנות של המונים רוקדים ומתגפפים לצלילי מוזיקת טכנו, פלישת רובוטים ל"ציון" והמחשה כיצד ניאו עושה עבודה של גיבור על כמו "סופרמן"? הן לא, אלא אם מטרת שני הסרטים היא להראות שהמציאות, זו האמיתית, לא האשליה של המטריקס, היא עניין טריוויאלי ומגוחך, לא משהו שראוי להילחם עליו.

בנוסף, תוכלו לצפות בסרטון באורך כחמש דקות בו סלבוי ז'יז'ק מסביר על התובנות שלו לגבי המטריקס ומה הוא אומר על חייכם כאן.

המדבר של הממשי - ניו גריינג', אירלנד בבוקרו של יום חורף קר

קראתי לאחרונה כתבה נהדרת באקונומיסט הדנה באמביציות של תורכיה בתחום האומנות, שלא לומר מלחמת התרבות עליה הכריזה.

ובמה דברים אמורים?

בקצרה (ובהחלט מומלץ לקרוא את כל הכתבה), התורכים מלינים על כך שאוצרות תרבות נבזזו מתורכיה בימים עברו, מאמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20, בהם שלטון חלש ורכרוכי איפשר לשודדי עתיקות לשים ידם על ממצאים ארכאולוגים ולהעבירם למוזיאונים ברחבי העולם המערבי במקרה הטוב וסוחרי עתיקות רודפי בצע במקרה האחר.

כך, דוגמא אחת מיני רבות, הפסל מהמזבח של זאוס שהתגלה ב-1878 בברגמה ליד איזמיר על ידי ארכאולוג גרמני, התגלגל למוזיאון הפרגמון בברלין והפך לאחד המוצגים החשובים ביותר במוזיאון הגרמני.

התורכים, בניצוחו של שר התרבות והתיירות ארטוגרול גונאי (Ertuğrul Günay), דורשים משורה של מוזיאונים ברחבי העולם (ביניהם הלובר, המוזיאון הבריטי, ה-V&A, המטרופוליטאן ומוזיאונים אחרים העומדים בחוד החנית) להחזיר מיצגים שלטענתם נבזזו מתורכיה ונרכשו על ידי המוזיאונים בדרכים לא חוקיות.

על מנת להפעיל לחץ על האוצרים, התורכים ממנפים את חוסנם היחסי בימים אלו. הם מתנים הסכמי תרבות ומתן היתרי חפירה ועבודה בתורכיה לארכאולוגים מערביים בכך שהעתיקות יושבו למקום ממנו נלקחו - תורכיה.

על פי הכתבה זה גם עובד, לפחות באופן חלקי. כך למשל, במאי 2011 חתמו גרמניה ותורכיה על הסכם לפיו גרמניה תחזיר לתורכיה אחד משני פסלי ספינקס שמקורם באזור, בעוד ארכאולוגים תורכים ייתאמנו בגרמניה, יתנהלו חילופי חוקרים ושיתוף מחקרי והתורכים ישאילו לגרמנים מוצגים ביתר קלות.

לטענת הגרמנים, רק הגרמנים הקפידו למלא את חלקם בהסכם, אך יתר ההסכמות התמוססו.

זאת ועוד, כידוע לא רק יבשת אירופה הייתה ביתן של אימפריות חובקות עולם. גם תורכיה, בטרם קרסה בסוף מלחמת העולם הראשונה הייתה אימפריה מכובדת. כך, ב-1887, לא הרחק מצידון, כיום בלבנון ואז פרובינציה של תורכיה, התגלו עתיקות מדהימות, ביניהן סרקופג (ארון קבורה) משיש שיש הטוענים שהכיל את שרידיו של לא אחר מאלכסנדר הגדול. בהוראת הסולטאן עבדול חמיד השני, הממצאים הועברו לאיסטנבול, בירת האימפריה, שם הם מוצגים עד עצם היום הזה.

כאשר גורמים תורכיים, בהם שר התרבות והתיירות, נשאלים האם החפצים הללו צריכים להיות מוחזרים למקום ממנו נלקחו, כאן העיקרון האוניברסאלי עליו מתעקש גונאי נעלם והשר נאלם. התורכים אמנם מדברים גבוהות על כך שמבחינתם כל העתיקות צריכות להיות מוצגות במולדתן, בין אם המולדת היא תורכיה, סין או חוף השנהב, אבל זה, לשיטתם, חשוב כאשר העתיקות מוחזקות במדינות שאינן תורכיה. ברגע שאובייקט נמצא בתורכיה, דינו להישאר שם, גם אם במקום נמצא במקום אחר.

למותר לציין שהכתבה באקונומיסט מעט מוטה כנגד תורכיה. כך היא מציינת את העובדה שעצם זה שהעתיקות נלקחו למערב, הן יכלו לשרוד ולהיות משומרות על ידי מומחים, בניגוד להזנחה והניתוץ שהיו עשויים להיות מנת חלקם לו נותרו החפצים באזור. אולי החפצים אף היו נופלים בידי ליסטים.

כך מוצגת הצביעות התורכית שהוזכרה בפסקה הקודמת, בה נאה הם דורשים, אך לא נאה מקיימים.

וכן נרמז לא אחת שלא לחינם נטבע הביטוי "חצר ביזנטית". עם מעט בקשיש, ניתן היה להפוך כל דבר לחוקי באימפריה עות'מאנית... לכן, אין לתורכים להלין על גזל מערבי, אלא על חמדנות אוריינטלית שלהם עצמם. השוד לכאורה נעשה על פי חוק ומנהגי התקופה.

אני מניח שבשלב זה כבר הספקתם לבחור צד. יתכן ואתם בצד התורכי, כלומר סבורים שיש להשיב עתיקות למדינה מהן הן נלקחו, למשל מומיות למצרים, חרסינה לסין ועתיקות אשוריות לסוריה. או לחילופין אתם חוששים לגורלן של עתיקות שיוחזרו למדינות הגועשות בימים אלו ולכן אתם מעדיפים להשאיר את התבליטים מהפרתנון ואבן הרוזטה בלונדון.

באיזה צד שלא תבחרו, קשה להתעלם מכך שנימוקים בעד ונגד יש לכאן ולכאן.

באופן אישי, אני תומך בהשארה של החפצים היכן שהם כעת.

זה לא שאני מתעלם מהעובדה שהחפצים נגנבו, לפחות חלקם. אם הייתי פרעון, ודאי הייתי מעדיף להמשיך במנוחת העולמים שלי ולא להיות מוצג בארון זכוכית בניו יורק או דבלין. אם הייתי מסתת פסל שיעמוד בכיכר, ודאי הייתי רוצה לראות אותו מוצג היכן שלא השארתי אותו.

אולם זו בעיקר הגאווה הלאומית המבחילה שמביאה אותי לסלוד מכל דרישה להחזרת ה"אבידה" ל"בעליה".

זה נכון כאשר מדובר על יצירות מההווה. אם למשל מדען או סופר ישראלי מקבל פרס נובל, אני בהחלט שמח עבור החתן או הכלה, אבל אני נזהר מלהשליך את ההישג על עצמי, רק משום שרצה המקרה ונולדתי בחיפה. אם יהודי מסוים הקים עסק מוצלח או זכה להישג מרשים, לעולם לא אנכס חלק מהזוהר לעצמי, רק משום שבמקרה אי שם בעבר בני משפחתי בחרו באורתודוכסיה היהודית. אין להצלחה של אדם אחד קשר לתכונות של אדם אחר, רק משום שהם נמנים על אותה קבוצה. כלומר גם אם הקבוצה לה אתה משוייך או רוצה להיות משוייך ידועה בחוכמתה, אתה עשוי להיות מטומטם.

וזה נכון שבעתיים כאשר מדובר על יצירות מהעבר. פירמידות במצרים ומקסיקו הן בהחלט דבר מרשים, אך מה להן ולמצרים או המקסיקנים בימינו? יוון ורומא הביאו לעולם דברים נפלאים, אך לנכס אותם ליוונים ולאיטלקים המתגוררים במקום בימינו יהיה חטא. ומה לתורכים ולאלו ששכנו באזורם בימי ביזנטיון או לפני כן? והס מלהזכיר איזה עם נבחר, לא ברור בדיוק מדוע, שבינו לבין היהודים של ימינו קשר רופף למדי.

כלומר יתכן ופיזית פסל מסויים נחצב וסותת באסיה הקטנה, אבל הוא לא שייך לתורכים יותר משהוא שייך לכל בן אנוש אחר המתהלך בינינו.

גם המיקום הגיאורפי לא באמת משנה. הגבולות משורטטים חדשות לבקרים, לפחות בקני המידה של חיי עתיקות. כפי שציינו בכתבה יפה, כאשר לורד אלג'ין רכש את התבליטים מהפרתנון שמאוחר יותר הגיעו למוזיאון הבריטי, באישורים המתאימים ועם השוחד הנכון, אתונה הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית ולא מיוון, כפי שהיא כיום.

בנוסף, גם בעת העתיקה סוחרים מכרו את מרכולתם והתוצרת של חבריהם ברחבי העולם. ניירות פפירוס מצריים, למשל, נמצאו לפני מספר שנים באירלנד והם מוצגים כיום במוזיאון הלאומי ברחוב קילדייר, דבלין. האם הם יותר מצריים מאשר איריים?

ועניין הגבולות לא מתמצה בשאלה באיזה צד של הגבול החפץ נמצא. אם למשל, פסל מרהיב נמצא בלוקסור או אסוואן במעלה הנילוס, מדוע עדיף שיוצג או יישמר בקהיר, מאות קילומטרים צפונה ולא בחרטום שבסודן או לונדון באנגליה? החפץ כבר הוזז ממקומו, וכפי שכבר דנו, "הבעלים החוקיים" כבר מזמן לא עמנו.

אם כן, המאבקים על עתיקות עושים שימוש במושגים של צדק היסטורי, בעלות חוקית ועוד יתר מונחים במשפט וצדק, אבל למען האמת הם לא יותר מאשר מאבקי כוח, מי יכול להחזיק בחפץ הנדיר ולהפיק ממנו רווחים (כלכליים, פוליטיים ואחרים).

וכשזה עיקר הדיון, אני כאמור מעדיף להשאיר את החפצים הללו במקום בו אוכל לבקרם ולבחון אותם בעיניי. לונדון היא מקום מצויין, גם מפני שהיא נמצאת כשעת טיסה מהיכן שאני גר וגם משום שבמוזיאון הבריטי הכניסה חינם והוא מסודר ומאפשר לבחון נכסי תרבות כמעט ללא גבול.

איש לא מבטיח שכך יהיה לעולם. מחר עשויים לגבות תשלום על כניסה למוזיאון, להסיר את המיצג ולאכסנו במרתפים, להשאיל אותו למוזיאון בקצה אחר של העולם ואולי אף תפרוץ מלחמת עולם שלישית ולונדון שוב תעלה בלהבות וחפץ ינזק או יעלם (או סתם בוזזים ישובו לרחובות ויצליחו לבזוז את המוזיאון). אבל הואיל והחפצים כבר שם ובמוזיאונים אחרים ברחבי העולם, מוטב שיישארו במקומם הנוכחי, כל עוד הם בטוחים.

וגאווה לאומית, רצוי שתתרכז במשחקי ספורט או שטויות אחרות ממין זה.

שער נמרוד מאשור - המוזיאון הבריטי

הכתבה באקונומיסט על תורכיה ומלחמתה במוזיאונים