בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אח שלי הגיע לביקור של איזה שבועיים היום בצהריים.

אז נסעתי לאסוף אותו משדה התעופה ובדרך טיילתי לי בכל מיני מקומות שכבר מזמן לא יצא לי לבקר בהם.

התחלתי בקפיצה לדלית אל-כרמל. הרבה לא היה לי מה לעשות שם, אבל רציתי לקנות לחמניות. אז קניתי וגם צילמתי כמה תמונות...

צילם נערה עם עיניים יפות (אני לא בטוח שזו הנערה האפגנית המפורסמת)

מנהיג דת דרוזי (ככל הנראה השייח אמין טריף עליו השלום)

הרחוב הראשי של דלית אל-כרמל

הפרסומת ששיכנעה אותי לרכוש מעתה ועד עולם רק תנובה! (אם דבריו של פרופסור וימן לא הספיקו )

אהבה מעבר לפינה בדלית אל-כרמל

שם המסעדה הזו, "מסעדת מסעוד" הזכיר לי מעט את עזאם עזאם

אחרי שעזבתי את דלית אל-כרמל, ירדתי דרך כביש נחל תות (שמו העברי של ואדי מילק - עיוות המילה הערבית - מילח, או בתרגום לעברית מלח) והתחברתי אל כביש החוף, בדרכי לקיסריה.

בקיסריה לא ביקרתי מאז אפריל דאשתקד, לכן שמחתי מאוד לטייל שם, מה גם שהאתר היה די שומם, למעט מספר מבקרים במסעדות שבאתר, כמה פועלים ערבים שעובדים לשקם את הטיילת שנהרסה בסופה לפני שנתיים ומטיילים בודדים.

זה טוב, כי זה איפשר לי לטייל בשקט ובשלווה, מבלי לגרוע מהנאתי על ידי הפרעות אקוסטיות.

המסגד הסמוך לנמל העתיק בקיסריה

דייג נכנס לתוך המים על מנת לדוג

פסיפאס מהמם. אחד מיני רבים

תמונת קשתות בכניסה לבית המרחץ בציבורי העתיק שבקיסריה

עוד דוגמא לפסיפס (מוזאיק) יפהפה

ריצפת שיש בבית המרחץ

תמונה של האמפי-תיאטרון השומם בקיסריה

לאחר שעזבתי את קיסריה, הדרמתי בכביש החוף על מנת לבקר בגן הלאומי ירקון, היכן שחורבות מצודת אנטיפטריס (שאני מכנה כאשר אני מדבר אנטיפסטי) ממוקמים.

בצומת גלילות, בעודי עומד ברמזור החליט הנהג ברכב לפני לצאת, להתמתח ולהוריד את המעיל. צילמתי.

בפארק עצמו היה מדהים. שילוב של טבע, חורשת אקליפטוס נטועה וחורבות מבצר עתיק, בשילוב עם הרבה כבשים עשה את שלו...

הברנש ברכב לפני יוצא מרכב - ישראל או לא?

כבשה אוכלת

אנפה - ותודה לקוראים שעזרו לי במלאכת זיהוי העוף

האנפה בזמן מעופה מעל השלולית - איזו ציפור חביבה

דוגמא מצויינת לטעות של מתחילים - אסור להזיז את המצלמה בזמן צילום אובייקט נע

מצודת תל אפק (אנטיפטריס)

בתוך המצודה

במסגרת הדברים שמזכירים לי את עזאם עזאם - שוחזר על ידי צבי בן צבי...

הרועה והעדר

ילדה קטנה וחמודה וברקע כמה כבשים

כבש עם עגיל באוזן (או סתם מספר)

אחרי הטיול הזה עוד הספקתי להסתובב קצת ברמת אביב, לאסוף את אחותי ולנסוע לשדה התעופה.

בשדה התעופה באופן לא מפתיע היו פקקים בכניסה.

גם בטרמינל 3 החדש, לא התחשבו בזה שמדובר בישראל וכל הנהגים ונהגי המוניות נתקעים בכניסה וחוסמים את הנתיבים.

יש צילומים, אבל החלטתי לא לשים.

מה שכן החלטתי לשים זו תאונה קטנה שהייתה באילון צפון, גרמה לפקקון תנועה. הנה שוטרת עוזרת לנהג לדחוף את אחד הרכבים שהיה מעורב בתאונה, על מנת שלא יחסום את הכביש שכעת מוסיפים לו עוד נתיב, על מנת שבפקקים שיש בו מידי בוקר, יוכלו להתקע בארבעה נתיבים ולא בשלושה (באזור המדובר שנמצא בחלק הצפוני של נתיבי אילון).

שאומרים ברדיו "סקרנים" מתכוונים אלי (לא אני נהגתי, אז זה בסדר)

צבא הגנה להענשת אומנים

אם לפני שני קטעים מתחתי ביקורת על ההכרזה על המילואים, הכתבה הבאה (ממדור רכילות אגב) מדגימה באופן נפלא ובפומבי, מעל מדור הרכילות, כיצד צה"ל, במקרה זה חיל האוויר, משתעשע להנאתו באותם אומנים אומללים שקשרו את גורלם עם השטן (או סתם עם הצבא).

שלא תבינו לא נכון. אני חושב שההסדר לפיו אומנים (זמרים וסטנד אפיסטים) עושים להם שירות מילואים קליל בהופעות הוא רע.

הוא רע לכלל החברה שמקלה על אנשים בשירות המילואים על סמך קריטריון שהוא לדעתי שנוי במחלוקת. ישנם אומנים רבים שאולי זכאים ליהנות משירות מילואים שכזה, אולם רק חלק מהם זוכים להיות מוזמנים להופעה בשל פופולאריות.

והוא רע לאומן שבסופו של דבר עובד בחינם (בהנחה שמופעי הבידור הם עבודתו)...

ובאופן אירוני, על אף שמדובר בדבר רע, שני הצדדים מרוצים.

האומן שבמקום לסכן את חייו בגבולות ארצנו (ומעבר לגבולותיה הרשמיים) עורך הופעות במקום ובזמן שנוח לו.

והצבא שמרוויח הופעות במחיר זול בהרבה ממחירן האמיתי, רק בשל חרב המילואים הקשים שהוא מנופף בה.

והנה במקרה הזה, ישראל קטורזה, סטנד אפיסט מיינסטרים שעורך הופעות בפני חיילים של חיל האוויר, נענש משום שהפר את כללי המשחק הברורים - שתוק, תדפוק הופעה בפני חיילים מדושנים של חיל אוויר אחת לזמן מה ולא תשלח לאבטחת ישובים.

כמובן שמראש המצב בו הוא מבצע מופעי בידור במקום תפקיד צה"לי סטנדרטי הוא לא תקין.

אבל המשחק הציני הזה של רשויות הצבא באדם, שוב נעשה לאור היום.

לא שווים בחייהם ולא שווים במותם

הנה לכם סיפור, מוכר וידוע שרק השמות והתפאורה משתנים בו.

מדובר הפעם באנשים בישובים בצפון הארץ שמדינת ישראל טרחה ליישב בהם עולים חדשים מחבר המדינות על מנת לצמצם במשהו את היתרון המספרי ההולך וגובר של האוכלוסיה הערבית בנפת ארץ זו.

רצה הגורל ולא כולם יהודים. רצה הגורל ואין בחלק מאותם ישובים בתי קברות לשאינם יהודיים או בתי קברות המאפשרים קבורה אזרחית. רצה הגורל וחלק מאותם עולים לא יהודים מתו.

במקרים האלה, לקח מעט זמן עד שמצאו פתרון (זמן שהמשפחה חיקתה עד שיקברו את הגופה), אולם בסופו של דבר קברו את הנפטרים בבתי קברות המאפשרים קבורה אזרחית. המחיר יותר יקר, גם בכסף וגם במאמץ הכרוך בהגעה לחלקות הנמצאות בישובים מרוחקים.

והנה לכם עוד סיבה מדוע מדינת ישראל צריכה לנתק עצמה מן הדת ולהיות המדינה של אזרחיה, בלא אפליה בשל דתם, אמונתם או הלאום אליו הם שייכים.

לו היו לי 105 מיליארד דולר

מאה וחמישה מיליארד דולרים, זהו התקציב השנתי לניהול מלחמות ארה"ב בעיראק ואפגניסטן, מלחמות שארה"ב לכאורה כבר ניצחה ועת היא "רק דואגת לשלום ולדמוקרטיה" באותן מדינות.

זהו תקציב צבאי - אני מניח שהוא כולל מזון, ביגוד, נשק, תחמושת ועוד כל מיני דברים שכוחות צריכים. יתכן מאוד וזה גם כולל את המשכורות המשולמות לאותם חיילים אמריקנים השוהים במדינת אויב ולעיתים משמשים שעשוע למליציות מקומיות, משל היו ברווזים במטווח בפארק שעשועים יאנקי.

105 מיליארד דולר. לא היה ניתן בתקציב הזה לעשות טוב להרבה מאוד אנשים מסכנים בעולם?

לו היו לי 100 מיליארד שקל

אבל למה להרחיק עד עיראק ומדוע לדון בבעיות העולם?

מאה ומיליארד שקלים, זה הכסף שיישפך בעשר השנים הקרובות (פחות או יותר) על תשלום פנסיות לאנשי כוחות הביטחון.

לא מדובר כאמור בכסף המושקע במערכות הגנה (שם יפה לנשק התקפי) או בנתח תקציב אשר יש לו ולביטחון ישראל קשר.

הרבה כסף.

תמוה משהו בהתחשב בעובדה שמספרים לנו השכם וערב על היות ישראל מדינה ענייה, השרויה במצוקה תקציבית נוראה.

נכון, אנשים לא עובדים בחינם, אמת, לא יפה לא לשלם לגימלאי משרד הביטחון משכורת. אבל היה ראוי להצניע מעט את המשכורות, בעיקר של הבכירים וכן להימנע מהטבות כמו חופשות שחרור ארוכות, לימודים לפני שחרור ומענק שחרור שיכול היה לקיים מהרג'ה בהודו למשך כל חייו.

שולמית אלוני וטלי פחימה

בד"כ מה שאני יכול לכתוב, אחרים כותבים ומנסחים טוב יותר. לכן אני מפנה כאן לדבריה של השרה לשעבר שולמית אלוני על עודף הפטריוטיזם המאפיין את שירותי הביטחון ומערכת אכיפת הצדק הישראלים שהיא משווה לכאלו של משטרים אפלים.

למותר לציין שאני מסכים כמעט עם כל מילה של אלוני.

אבי מריר

ראיתי בימים האחרונים באחד העיתונים של אדם שישב לפני באוטובוס כתבה על אבי ביטר שהסתבך בפלילים. אני מוכרח לדעת שלא הייתי יודע מי זה בכלל אותו אבי ביטר לולא היו מספר אנשים בכיתה/צבא שהאזינו לשירתו הנפלאה (NOT) ולולא צחקו על דמיונו לשר בנימין בן אליעזר באחת מתכניות הטלוויזיה (כמדומני היה זה ב"רק בישראל" עם ארז טל ואורנה בנאי).

כאמור אבי ביטר האיש לא מעניין בכהו זה, גם לא המעשים המיוחסים לו (לפחות אותי, אני מניח שיש אנשים שזה מעניין אותם). רק אני רוצה להתייחס לתמונה של האיש העגלגל בעיתון.

האיש לבש "חליפה" שחורה של קבוצת כדורגל איטלקית ועליה הלוגו של חברת דיאדורה.

אכן מרשים. אין ספק. התלבושת הזו המאפיינת את הערס המצוי (או לפחות אפיינה בתקופות אלו ואחרות) הזכירה לי רבים וטובים (או טובים פחות) ראיתי מתלבשים באופן דומה.

אומרים שהבגדים עושים את הבן אדם. אומרים, אני לא בטוח אם זה נכון. מה שאני כן בטוח זה שבגדי ספורט הם לבוש נוח, ללא ספק, אני באופן אישי נוטה ללכת עם טרנינג או מכנסיים נוחים אחרים ואני משתדל לא להיות קורבן של צו האופנה (במקרה של ביטר, הוא באמת קורבן בכל הנוגע ללבוש).

אבל למה כאשר עוצרים אדם שאני בספק אם הוא יכול להתנועע בחופשיות ולרוץ מאתיים מטר בלי להתעלף על הריצפה, הוא מופיע בדרכו לבית המשפט עם חליפת כדורגל?

זה לא יפה!

מעניין אגב מי מחקה את מי. אבי ביטר את אותם ערסים שמתלבשים כמוהו והוא למעשה חלק מהם, או שהוא באמת מכתיב איזו אופנה למישהו.

בטח השפעה הדדית. לא חקרתי. יותר לא אחטא בהרהורים בנושא.

דבר והיפוכו

מי שנמצא בהשפעתסמים, הרבה פעמים אומרים עליו שהוא בהיי (HIGH).

אז מה שזה אומר, זה כשהוא גומר עם זה, אפשר לאבחן אצלו "תסמונת דאון"?!

עונת המחלות

הבחנתי שרבים ממכריי חולים בעונה הזו. חום גוף גבוה של 39 מעלות צלזיוס.

מממ, בטח נורא כיף למי שמתחבק איתם, הוא ודאי זוכה לחיבוק חם...

בכל מקרה, זה הביא אותי לחשוב על עוד יתרון שיש במוות.

אחרי שאתה מת, אתה אף פעם לא חולה יותר...

המון יתרונות יש למוות הזה. מי יודע, אולי יום אחד אבחר בו, או שהוא כבר ישיג אותי...

ועד כאן להפעם.

שיהיה לכולם סופ"ש של ממש ולא באבט"ש

תזהרו ואל תסמכו על כל ברנש

אחרת אני עלול להיות נרגש

ולדרוש בשלומכם מחדש...

אלעד

ב-27 בינואר 1945, כך מספרים, שיחררו כוחות הברית את מחנה ההשמדה אוושויץ.

ב-11 בספטמבר 1998 ביקרתי שם, כחלק ממשלחת של בית הספר בחסות משרד החינוך (ובמימון ההורים).

היום, 27 בינואר 2005, 60 שנים אחרי, בחרתי להביא כאן שתי תמונות שצילמתי על אדמת אוושויץ בירקנאו בספטמבר ההוא ולכתוב כמה מילים על השואה.

דברים שכתבתי ביום השואה לפני כשלושת רבעי השנה על הצורך להתגבר על העבר ובעיקר הצורך שלא לחזור אפשר לקרוא בקישור הזה.

ונחזור אל ספטמבר 1998, היה זה יום חם. היום הכי חם בכל המסע לפולין.

המשלחת של בית ספרי, שהייתה אחת מבין שלוש משלחות מחיפה, קרית אתא ומגדל העמק. באוושויץ, המשלחת שלנו הייתה זו שאירגנה את הטקס.

הטקס למרגלות תאי הגזים המופגזים (שניתן לראות בתמונה השניה. על פי מה שנאמר לנו הם הופגזו על ידי הגרמנים בעת שנסוגו מערבה, על מנת להשמיד ראיות. מעולם לא ניסיתי לסתור את הטענה הזו, אולם יתכן והיא לא נכונה), כפי שאני זוכר אותו לא היה מהמכובדים ביותר. מספר החזרות שערכנו היה מצומצם, אחת או שתיים בארץ לפני המסע וזהו.

כפועל יוצא מזה, היו כמה תקלות, הטקס היה דיסוננס לא קטן במקום שהוא צרימה לרוח האנושיות.

אבל ערכנו טקס, זה מה שחשוב. טיבו לא חשוב. הרי מי מצפה מחבורת תיכוניסטים שיארגנו טקס נטול כל תקלות, כאשר הם באים ממדינה בה אפילו טקס פתיחת המכביה עשוי להתגלות כשואה זוטה, אם אתה יהודי מאוסטרליה.

אחזור כמה שעות אחורה, אולי שעתיים, עמדנו על הרציף באוושויץ-בירקנאו, אחרי שנכנסנו בשער המחנה (אותו ניתן לראות בתמונה הראשונה) והלכנו לאורך פסי הרכבת שעשרות שנים לפני כן הובילו אנשים.

חלקם נשלחו במסלול הזריז אל תאי הגז, בעוד אחרים, לאחר שעברו מיון ונמצאו מתאימים נשלחו לעבודות כפיים, עבודות פרך, עד אשר כוחם לא יעמוד להם ואז ישלחו לתאי הגז.

עמדנו שם על הרציף, בזמן שאנשי העדות, אנשים שהגיעו לאוושויץ בנסיבות קצת פחות שמחות של טיול בית ספרי אל מחוץ לארץ.

הקור שחש מי שהגיע בחורף הפולני המקפיא. הצעקות, ההשפלה. היחס אל אותם אנשים כאילו איבדו צלם אנוש.

אחד מאנשי העדות שליוו אותנו, עובדיה שמו, איש גדול ובריא, הגיע לאוושויץ מסלוניקי (או שאולי אני מתבלבל עם אזור אחר ביוון). כאשר הוא סיפר את הסיפור שלו העיניים של כל הנוכחים התמלאו דמעות. העיניים של כולם מלבד הוא עצמו.

כאשר הוא סיפר את הסיפור של אישתו עליזה (שנפטרה מספר שנים לפני שביקרנו בפולין) ומשפחתו, בסמוך לאותו רציף באוושויץ בירקנאו ובסמוך למחנה אוושויץ הנוסף (אוושויץ 1), מחנה העבודה והמחנה בו בוצעו ניסויים על בני אדם, בהם על אישתו, גם הוא הצטרף אל הבוכים.

זה כל כך מנוגד לרגשות הרחמים העצמיים שאופייניים לי ולעוד רבים שאני מכיר.

זהו הקשר שלי לאוושויץ, קשר שאני מעלה 60 שנה לאחר שהמחנה שוחרר. יתכן וגם כמה קרובי משפחה שלי מצאו את מותם במחנה. אני יודע שמרבית המשפחה שלי, שניים ושלושה דורות אחורה מצאו את מותם על אדמת אירופה בעת מלחמת העולם השנייה. היכן בדיוק, אין זה משנה. זה לא הופך את המקום לקדוש יותר או ארור יותר. אדמה היא אדמה ואת שהיה לא ניתן להשיב.

וההבטחה הזו של לזכור, לזכור ולא לשכוח, אולי מנסה להתייחסת אל אנשים ספציפיים, אבל כפי שאמר סטאלין "מוות של יחיד זו טרגדיה, מוות של מיליונים זו סטטיסטיקה" וגם אם המשפט נשמע מעט ציני ומנוקר בהקשר של השואה ומאות האלפים שמצאו את מותם על האדמה הארורה של אוושויץ, הרי שאין איש שהכיר את כולם ומרוצת השנים אין איש שהכיר אישית אף לא אחד מהם ומותם של אותם יחידים, הופך להיות זיכרון מוות קולקטיבי, עם כל הצער שבדבר.

דבר נוסף שהייתי רוצה לכתוב עליו, אם כי ברור לי שאין אני הראשון (ואף לא מבין הראשונים) שכותב על כך. אני מתכוון להבדל בין השואה לבין כל אירוע אחר שקדם לו או התרחש לאחריו.

ההבדל הוא בשיטתיות.

רצח עם הוא דבר שלצערנו היה קיים עוד לפני כן, למשל הרציחות ההמוניות שביצעו התורכיים בארמנים בראשית המאה ה-20.

דיווחים על רצח המוני וטיהורים אתניים אנו שומעים לא אחת במדינות אפריקה השונות, מדינות יוגוסלביה לשעבר. לא תמיד מדובר בעם אחד המנסה להכחיד עם אחר, לעיתים, כפי שקרה ברוסיה של סטאלין וקמבודיה של פול פוט ושלטון החאמר רוז' מדובר בקבוצה אחת המנסה להשמיד מתחרים אידיאולוגיים.

אבל הייחוד של השואה, שואת העם היהודי, הוא השיטתיות. אולי זה העם הגרמני הידוע בקפדנות היתר, אבל התוצאה היא שהוקמו מפעלי מוות שיטתיים להשמדת אנשים, בעיקר מגזע מסויים, עוד כמה גזיים מתחרים ומתנגדי משטר (קומוניסטים, סוציאליסטים, הומוסקסואלים וכו').

מערכת שלמה של תעמולה משומנת פעלה על מנת להוציא אל הפועל את התוכנית הזדונית.

סרטים כמו "היהודי זיס" של יוסף גבלס וסרטים מזוויעים אף יותר, מערכת חינוך שחינכה לשנאת יהודים, חוקי נירנברג שנועדו תחילה להפריד בין יהודים ואנשים הקשורים עם יהודים לאחרים, פוגרומים בבתי עסק יהודיים, חלקם ספונטיניים וחלקם יזום בעידוד השלטונות כמו ליל הבדולח של 1938, ועידת ואנזה והפתרון הסופי.

כל אלה ועוד רבים שקצרה היריעה מלהרחיב עליהם, היו חלק ממכונה אדירה שמטרתה אחת - הכחדת העם היהודי שבאותה תקופה היה עם ללא מדינה, עם שהוא ספק עם וספק קבוצות אנשיםבעלי דת משותפת.

זהו לדעתי הייחוד של השואה. זוהי הסיבה שבימים האחרונים החליטו להקדיש לזכר יום שחרור אוושויץ עצרת בארגון האומות המאוחדות.

אכזריות אנושית היא דבר שלצערנו קיים. על מנת לחזות בשנאת השונה (גם אם השוני שלו לא רב במיוחד) אין צורך להרחיק עד אדמות גרמניה ופולין ואין צורך להמציא מכונת זמן ולחזור שישים שנה ויותר אחורנה בזמן. השנאה היא חלק מאיתנו. היא כאן והיא במקומות רבים נוספים בעולם.

הנכונות להרוג, הקלות הבלתי נסבלת של פגיעה בזולת שנמצא בעמדת נחיתות קיימת גם כאן.

הורדת אנשים מדרגת אדם היא גם חלק מה"תרבות" בישראל ולראייה אתם יכולים להביט בתגובה הראשונה והשלישית בקטע זה ומכאן הצעד להתעללות ופגיעה ביריב קטן ואף לא קיים.

ההבדל היחיד הוא שעד היטלר ואחריו, לא קם האדם ובנה מערכת השמדה כמעט מושלמת. כמעט מושלמת, כי בסופו של דבר היא התפרקה. אולי מסיבות של יוהרה שהובילה לתבוסת גרמניה במלחמת העולם השניה. בתנאים אחרים, יתכן וההיסטוריה הייתה נראית אחרת. אבל אין זה מעניינו לעסוק בניחושים.

אז אלו אם כן דבריי היום, שישים שנים לאחר שחרור אוושויץ.

אלעד

שער הכניסה לאוושויץ

תמונת תאי הגז שהופצצו ונותרו מאז הרוסים לתזכורת, כפי שצילמתי בספטמבר 1998

על כלכלת בחירות כבר שמעתי. כל מיני הורדות מיסים (למשל העלאת מע"מ ל-18% בתחילת כהונת הממשלה כדי להוריד אותו ל-17% בהמשך) וחלוקת "נתחי בשר" תקציביים לקבוצות מסויימות בשנה שלפני בחירות, או כאשר ריחה של מערכת הבחירות הקרובה נישא באוויר.

אבל הדבר הזה, האישור ששר הביטחון העניק להורדת מספר ימי המילואים ל-14 בשנה (או 42 בשלוש שנים [ו-70 לקצינים, עוד דרך לעודד אנשים לתרום למדינה]) וקריאתם לשירות מילואים פעיל (שמ"פ) לפעולות אימונים ובמצבי חירום בלבד, הוא סוג נוסף של "כלכלת בחירות", רק שזו אינה כלכלית, ולכן אולי הייתי מכנה אותה "שוחד בחירות".

הראו לי מצב שצבא ההגנה המהולל שבשנים האחרונות רק העלה את מספר ימי המילואים שלו פתאום, בתוך שלוש שנים יתבסס קליל על מערך הסדיר שלו?

על מי יתבססו, על אלפי אנשי הקבע שפיטרו בשנים האחרונות כחלק ממנגנון ההתייעלות (המבורך לטעמי אגב)?

או על אנשי הקבע שכיום אנשי המנהלה שבהם לא מבצעים שום פעילות מבצעית, כי לא ניתן לגדוע את עבודתם המשרדית החשובה ועדיף לזמן אנשי מילואים ממשרדיהם, כי הרי עבודתם (גם אם היא מכניסה מיליונים למדינה) לא משתווה לזו של אנשי מערך הקבע "הנפלא" של צה"ל?

סביר להניח שירצו הם להקים מיליציות של קבע קצר טווח - מיטב בנינו שתורמים שלוש שנים יפותו ב"אומצת בשר" תקציבית זעומה יחסית ובתמורה ימשיכו לסכן את חייהם. זה קיים היום בקנה מידה קטן יותר והתוכנית לכך מונחת כבר שנים.

אבל מדוע אם כן, אם קיימת האפשרות האחרונה של קבע קצר טווח, מדוע אני טוען שמדובר בשוחד בחירות ובתוכנית שלא תצא אל הפועל?

הראתי בתחילה כי בשנים האחרונות בכלל ומאז פרצה האיתיפדה האחרונה קיימת נטייה להאריך את מספר ימי המילואים המקסימאלי. ואת אלו שבאופן פורמאלי לא מוכנים להעריך את תקופת המילואים שלהם משלהבים במקרה הטוב בפטריוטיזם זול ובמקרה היותר רווח לטעמי, באיומים על הדחה מהיחידה באם לא יתנדבו (ויש אנשים שזה משחק אצלם תפקיד, בדיוק כמו אותם טייסים או לוחמי מטכ"ל סרבנים שהודחו בעקבות מחאתם, אולם חלקם חזר בהם, על מנת שלא להיות מודח) או במקרה של פגיעות אחרות שהשתיקה יפה להם.

לא הזכרתי ואזכיר כעת את הפתח המסוכן שקיים בהצעה הזו.

"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" נכתב בשיר.

ושאלה לי אלייך מדינת ישראל (היה יכול להיות מפנה למשרד הביטחון או שאול מופז, אבל הם זכרים) :

כשאת אומרת "מצב חירום" למה את מתכוונת?

למצב החירום שקיים בישראל מאז ראשיתה ומוארך באופן כמעט אוטומטי מידי שנה?

למצב חירום קונקרטי כמו אינתיפדת אל-אקצה שצווי 8 חולקו בה בסיטונות, אם בראשותו של בן אליעזר או אם בחסותו של מופז?

כזכור ישראל היא במצב חירום מראשיתה וצווי החירום של הצבא מחולקים ביד חופשיה ובזרוע נטוייה...

נראה כאילו גם אם התוכנית תצא אל הפועל (ואני סקפטי), הרי שהיא תהיה תוכנית יפה על הנייר, תוכנית מגירה ותו לא.

בפועל אותם אנשים שכיום נקראים למילואים, ימשיכו להקרא למילואים, דווקא בתקופה שהם לומדים (או נבחנים), דווקא כאשר הם עובדים על פרוייקט מצליח בחברה גדולה או דווקא כאשר העסק המתחיל שלהם זקוק להם יותר מתמיד.

האם עשו אותנו אתמול?

אני זוכר שכאשר הייתי בראשית ימי התיכון העליזים, קראתי באחד העיתונים על תוכנית לביטול המילואים, הפיכת צה"ל לצבא קטן ויעיל שלא מתבסס על מערך המילואים.

קראתי, התגייסתי, השתחררתי ומאז כבר עשיתי מספר לא מבוטל של ימי מילואים, אם בגבולות הקו הירוק ואם מחוצה לו...

וכן, בתקופות שלא היו לי בהכרח נוחות.

אז מדוע פתאום כעת נזכרים לדבר על ביטול (או ייעול) שירות המילואים ועוד נוקבים בתאריך?

התשובה היא כאמור ריח הבחירות העולה באפם של כמה פוליטיקאים.

אני זוכר שבאחד הימים ניהלתי שיחה עם אדם שהוא אחראי זוטר על בניין הכוח של צבא ההגנה.

תוכן השיחה לפרטיה לא חשוב, אבל מסקנתו הנחרצת לאחר שאמרתי שעל הצבא להיות צבא המבוסס על מתנדבים שיקבלו תשלום ולא צבא עבדים המקבל מעט פחות משכר המינימום של מדינת עולם שלישי, הוא אמר שאין דרך לבצע זאת, לפחות לא בתנאי המשחק הנתונים.

אינני טוען שהוא הנציג המוסמך המייצג את עמדת הצבא. אבל הוא בהחלט הציג את רוח מפקדיו (שרוצים להפגין עוצמתם על כל פרט בחברה הישראלית ואיך אפשר לעשות זאת זולת להיות בעל היכולת התיאורטית להופכם לחייליך?) שלא יוותרו בקלות על עוצמתם.

המצב אולי היה עשוי להיות מבוצע על ידי פוליטיקאים שיפעילו את כובד משקלם על הצבא, שישמשו כקונטרה לגוף המיליטנטי המחליד והמקובע בעמדותיו. אבל מה לעשות, לא שאול מופז, מי שהיה אמון על כס ראש המטה הכללי עד לפני שנים ספורות יהיה זה שלפתע ישנה את הטון - הוא חלק מהצבא.

אם בכלל יזכרו את התוכנית הזו שבוודאי עוד תעלה לא מעט אבק עד שנת 2008, הרי שבתירוצי סרק יגנזו אותה. יהיה זה איום בטחוני חדש, פלשתינאי, איראני, סורי או השד יודע מה.

אני מוכן לקחת את הסיכון ולהתנבא שבשנת 2008 שירות המילואים לא יהיה לכל היותר 14 יום בשנה ואם יהיה כן, הרי יהיה זה רק באופן פורמאלי, כאשר בפועל חיילי מילואים רבים ישרתו יותר.

עוד יעברו הרבה מים בריין עד אשר ישראל לא תתבסס על שירות צבאי שהוא חובה ושירות מילואים כפוי וכפוי טובה.

הלוואי כמובן ואני טועה.

אלעד

טוב, כמעט פרח לי לחלוטין מהראש.

בימים אלו אנו חוגגים את חג הקורבן (או בשמו הערבי עיד אל אדחא).

יש לזה כמה יתרונות...

ראשית זה אחלה תירוץ לעשות הודנא, זה ואולי העובדה שנבחר יו"ר/נשיא פלשתיני חדש.

שנית וזהו יתרון גדול ל"קפיטליזם הציוני"...

הייתי כעת בגרנד קניון בחיפה. סתם קפצתי על מנת לקנות מרקרים יחד עם אמא שלי שבכלל הציעה את הרעיון, על מנת שהיא תמסור איזה ציפה לתיקון.

כמות המכוניות הייתה רבה. הצפיפות נראתה לי רבה מידי, בהתחשב בעובדה ביום החורפי שעבר על כוחותינו (ע"ע ברד) והעובדה שחבר שאמו קפיטליסטית ובעלת חנות בקניון אמר לי ש"הגרנד קניון זה כבר לא מה שהיה פעם" ו"היום אנשים באים לקנות פחות"...

אבל ישר נדלקה הנורה הקטנה הזו מעלה הראש, משל הייתי אלמר ג'יי פאד ועלה בראשי רעיון כיצד לצוד את באגס באני.

נזכרתי שכעת חג הקורבן וכך אמרתי לאמי.

כאשר צעדנו בשערי הקניון או יותר נכון עמדנו בבדיקה הביטחונית המיותרת (כי הרי להתפוצץ בקניון חיפאי בחג הקורבן, זה הגיוני כמו לעשות פיגוע במסגד - מצד  שני זה בדיוק מה שעושים בעיראק, שם צפויות בחירות חדשות בעוד כשבוע בעזרת אללה), תחזיתי אכן התממשה...

נשות כפרי הצפון גדשו את הקניון, עטויות רעלות בשלל צבעים. גברים מוסלמים לבושים בהוד ובהדר לכבוד החג אחזו ידיים לילדים ערבים קטנים.

המראה היה מרגש.

אך לא הזלתי דמעה חלילה, כי המקבילים חובשי הכיפה שלהם מילאו את הקניון גם כן.

וזה איזן את השמחה שלי, בצורה זו או אחרת וגרם לי להרהר לא מעט...

אלה שונאים את אלה, ואלה את אלה. כמובן שאף אחד לא יצהיר שהוא שונא אף אחד, אלא פשוט לא מסכים לדעתו של האחר אם נשאל...

אבל למי איכפת?

חגיגת הקפיטליזם חייבת להמשך...

אנשים עם שקיות ניילון ונייר ממותגות התהלכו להם בקניון או ישבו בבתי הקפה.

חייבים לקנות, חייבים לקנות! כי היום חג...

חג הקורבן...

לרגע חשבתי שאחת המצוות בחג הקורבן היא עלייה לקניון ולא נגיד עלייה למכה, חאג', לכבוד פרשת עקדת ישמעאל...

כן, זוהי הרי הסיבה שחוגגים את חג הקורבן. עקדת ישמעאל. אללה ביקש מאיברהים שיקריב את בנו יקירו - ישמעאל על הר ערפאת (או, האירוניה נשפכת).

כשאללה ראה את מסירותו של איברהים, הוא שלח לו כבש במקום...

אני יודע, זה נשמע מוכר לכל מי שלמד קצת תנ"ך בבית ספר, ולא בכדי.

אפשר לכנות אותם מעתיקנים. אפשר פשוט לומר "השמות והמקומות שונו לצורך העלילה"...

אללה = אלוהים

איברהים = אברהם

ישמעאל = יצחק

הר ערפאת = הר המוריה

כבש = אייל (כבש)

איך זה תמיד הכבשים נשארים כבשים?

שתיקת הכבשים?

למען ההגינות, ראוי לציין שלא היהודים המציאו את עקדת יצחק, גם סיפור זה היה קיים בגרסאות מעט שונות בעולם העתיק ולא היהודים המציאו את הגלגל...

הנה למשל הדוגמא ההלניסטית על אגממנון שעמד להקריב את ביתו איפגניה כדי לפתות את האלה ארטמיס שברגע האחרון החליפה אותה באילה...

אז זהו, זה היה סיפור חג הקורבן שלי, סיפור מרגש מאין כמוהו...

הקפיטליזם טוב לכולנו - הוא מאחד את כולנו תחת קורת גג אחד - גג הקניון.

כולנו שוכחים את צרותינו בעבור עוד סוודר אחד בקסטרו.

משעשע שאחד המותגים הקפיטליסטים מכונה קסטרו, כמו שמו של המנהיג הקומוניסט הקובני הישיש...

משעשע, אך לא מפתיע, בהתחשב שצ'ה גווארה שכבר הפך להיות מותג קפיטליסטי נדרש.

ולסיום, אם כבר בביקורת קפיטליסטית עסקינן (אם זה לא היה ברור עד כה, בימים אלו אני תופס את הקפיטליזם, את תרבות הצריכה ו"חרושת התרבות" [כפי שידידינו מפרנקפורט נהגו לכנות אותה] בצורה שלישית למדי), הרי שמצאתי פגם מאוד מהותי בקניון.

אולי זה רק אופייני לישראל, כי אני קצת מתקשה להיזכר בתופעה דומה מחו"ל (מחוץ לארץ, אני מסרב להשתמש באות ב').

הקניון מפוצץ בכרזות!

כרזות פרסום כמובן.

תאמרו "הרי זה ברור, מדובר במעוז הקפיטליזם". "נכון" אומר לכם, "אולם יש ויש". אני מבין את הצורך של המפרסמים לדחוף לכולנו, במיוחד כאשר אנו כבר בתוך הקניון, היישר אל תוך התודעה את תרבות הצריכה. אבל מדוע לא יכלו לעשות זאת מראש?

הרי בבניית הקניון השקיעו מיליונים. אני מניח שגם האדריכל שלשל אל כיסו כמה זוזים.

לא יכול היה הארכיטקט לדאוג שהפרסום ייעשה בצורה חכמה?

להקדיש מקומות מיוחדים לפרסום, כמו שעושה אגב כל עירייה ממוצעת בהציבה לוחות מודעות, על מנת להציב בהם את הפרסומות?

המצב כיום הוא שעל כל עמוד תלויה בחופזה מודעת פרסומת, מהתקרה משתלשלים חוטים מכוערים שקוראים לצרכן האומלל שנמצא באובר דראפט לבוא ולקנות, לבוא ולרכוש לבוא לצרוך...

CONSUMING PARTY רק אצלנו במרכז המסחרי וכולכם מוזמנים, סליחה, חייבים להשתתף!

או שאולי הנהלת הקניון צרת האופקים היא האשמה. יוצרת קניון מכוער שנראה כמו שוק במקרה הטוב ומזבלה במקרה הממוצע. דוכנים פזורים במעברי הקניון, כיסאות מלאי סועדים (שלא נאמר בולסים) מעשנים חוסמים את המעברים שאין בהם דוכנים (לעיתים גם כאשר יש) וכמובן - פרסומות המפוזרות בצורה כאוטית ברחבי הקניון.

נראה כאילו אין יד מכוונת, כאילו אין מנהל שמנמן החנוט בחליפה ומקבל משכורת דשנה בעבור מלאכת ארגון הקניון.

או שמא אלו אנחנו, הצרכנים שמוכנים לנהור לקניון ולרכוש כל מה שיימכר שם. בתירוץ שהיום חג, בתירוץ שיצאה השבת, בתירוץ שהנה סוף העונה (והרי הברד של היום מזכיר לי את משפטו של סר ווינסטון צ'רצ'יל על כך שאין זהו הסוף, אפילו אין זה תחילתו של הסוף. לכל היותר זה הסוף של ההתחלה) וכדאי שנרכוש הרבה ומהר.

אנחנו שמוכנים להסתובב במזבלות המרופטות שמכונות קניונים - בשם הביטחון המזויף שהם מקרינים, אנו אלו שמביאים לעיצוב המכוער של הקניון, לשלטים המכוערים בפזורים בו ואנחנו הסיבה שכל הקטע הזה נכתב.

הקורבן של חג הקורבן הזה הוא אנחנו!

ועד החג המוסלמי הבא - שלום.
אלעד