בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אתמול,בזמן שבטקה חיפשה כמה מכרים בפייסבוק, נזכרתי בתיאוריה ומחקר שקראתי עליהם די מזמן לפיהם אם תחפשו אדם ותנברו בכל רשימת מכריו, המכרים ינברו בכל רשימת מכריהם הם וכך הלאה, לאחר שישה שלבים תכסו את כל המין האנושי ש"מכיר מישהו שמכיר מישהו"...

אפילו היו שניסו לבדוק זאת באמצעות אימייל. שוב, אם תשלח אימייל למכרייך, הם ישלחו למכרייהם וכך הלאה, אחרי שישה שלבים הדוא"ל אמור להימצא בכל תיבת דואר נכנס.

תוכלו לקרוא על כך מעט כאן או כאן או לחילופין חפשו מידע על "six degrees of separation".

וכך, עם מעט מודיפיקציה, הצעתי לבטקה בבדיחות שאם תתמיד ללחוץ על השמאלי מבין החברים המוצגים ליד שמות המשתמשים, לאחר כמה דקות כבר יופיע על המסך מישהו שהיא או אני מכירים אישית.

לשם המשחק, חיפשנו את אלעד יאיר. האופן בו אני מאיית את שמי בלטינית לא הניב אף תוצאה, שלא במפתיע.

לפיכך חיפשנו Elad Yair.

נכון לשעת כתיבת שורות אלו, ארבעה אלעד יאיר מופיעים באתר, נוסף על יאיר אלעד (יחי שמות המשפחה המשמשים שמות פרטיים גם כן). אף אחד הוא לא אני. החלטתי לפני מספר שנים לוותר על חשבון פייסוק, הואיל ולא כפי שכתבה לאה גולדברג, "השכנים אינם נאים" (אם כי חלק אכן אינם נאים בעיני), אלא כי הבית נדמה כקונספט מטופש שראוי לוותר עליו.

מעט מפחיד, אם להודות על האמת לחשוב ששמך, חלק נכבד מזהותך, משמש עוד כמה וכמה בני אנוש כאשר הם באים להזדהות.

הנחמה היחידה היא שבשנים האחרונות מעטים עוד מכנים אותו אלעד. אנשים פונים אלי לסירוגין כ"אלד", "אילד" ואם הם לא שמעו את השם לפני כן, כבר זכיתי להיות מוצג כ"בחור" או A Lad...

בחרנו ביאיר אלעד והתחלנו לשחק לפי הכלל המטופש שהוזכר זה מכבר, היינו לבחור את האדם השמאלי ביותר שהופיע באקראי.

בלחיצות הראשונות השמות נראו ישראלים למדי, מה שעשוי ללמד על מעגל החברים שלא מרבית דוברי העברית, באופן די צפוי כמובן.

כאשר מעגל זה נשבר, החלו לצוץ שמות אנגלוסקסים. תמונות אנשים בעלי צבע עור לבן, התחלפו אחר לחיצה אחת לאנשים בעלי צבע עור כהה.

עברו עוד לחיצות רבות עד אשר אנשים שכל חבריהם שחורים, לפחות על פי תמונותיהם, התחלפו באנשים בעלי שמות היספאנים.

הו, השמות של דוברי הספרדית הם לרוב ארוכים ומכילים כמה וכמה שמות.

לאחר שנתקענו על עשרות איטלקים, נמאס לנו מעט.

חזרנו לאלעד יאירים. הפעם בחרנו אלעד יאיר אחד, תמונת תינוק מתנוססת ליד שמו.

תוך קליק או שניים, באופן לא ממש מפתיע, שמות רוסיים הידרו את המשתמשים וחבריהם.

אחרי הלופ הרוסי, בטקה החליטה לוותר על חוק החבר השמאלי ולברור את המשתמשים באופן שעשוי אותנו לאנשים שאנו מכירים. כל מק-משהו בעל פוטנציאל לשורשים אירים נבחר אחר כבוד.

אך גם המשחק הזה ננטש, בעיקר כי כבר היה מאוחר.

לפחות בדקות הראשונות שהיו למעשה הדקות היחידות, השעשועון היה מרתק למדי.

ישראלים מתחברים עם ישראלים, שחורים עם שחורים, היספנים עם היספנים, איטלקים עם איטלקים וכן הלאה. כמובן, בודדים שוברים את המעגל ויש בינינו, אנשי הכפר הגלובלי כמובן, כמה שהם קוסמופוליטנים אמיתיים, לפחות אם לשפוט על פי דף הפייסבוק שלהם.

אינני יודע מהיכן בדיוק לקוח הביטוי בכותרת. אם לשפוט על פי ויקיציטוט, שארל אוגוסטן כתב במאה ה-19 "אמור לי את מי אתה אוהב ואומר לך מי אתה" שזה דומה למדי.

ואכן, אמור לי מי הם אלו שאתה אוהב או למצער לא מספיק שונא כדי לא לצרפם לחשבון הפייסבוק שלך ואומר לך מי אתה.

לוויקטור הוגו מיוחס ביטוי דומה גם כן: "אמור לי אחרי מי אתה עוקב, ואומר לך את מי אתה שונא". אני בספק אם למעקב במאה ה-19 הייתה המשמעות של תחילת המאה ה-21 וקוראי ה-RSS שלה. ואף על פי כן, מרתק לראות כיצד ללא המצאות המאה ה-20, הוגי וכותבי המאה ה-19 תיארו סיטואציות עכשוויות למדי.

ולעניין שונה במקצת, אך באותה נימה א-סוציאלית, כפי שמי שעוקב אחרי הבלוג הזה למעלה משנתיים ודאי שם לב, תדירות העדכונים כאן ירדה פלאים. עשויים לחלוף ימים ארוכים בין פרסום טקסט אחד למשנהו.

בשנים האחרונות הקשר שלי עם השפה העברית הולך ומתרופף. אני כמעט ולא שומע את השפה מתגלגלת על לשונותיהם של אנשים, גם אם באמצעים מתווכים.

כאשר אני נדרש לשוחח עברית, אני מחליף לשפה ההיא במהירות רבה, אם כי מפעם לפעם אני מוצא עצמי מפליט מילה או משפט באנגלית בהיסח הדעת.

אני תוהה האם יש בכלל טעם להמשיך לכתוב בעברית. לא, אין לי איזו כוונה להחליף את שפת הכתיבה פה או בכלל לאנגלית.

אין לי אשליות, שזכיתי לראות במרחב הקיברנטי הישראלי, כאילו כתיבה באנגלית תביא עימה מבול קוראים שאר ממתינים למוצא מקלדתי והשפה, רק היא מהווה חיץ ביני לבינם. כמדומני, כתיבת דוברי עברית באנגלית, לפחות עבור רובם, תבריח את הקוראים המעדיפים עברית מחד ותדחה דוברי אנגלית שיתעייפו מכתיבה מייגעת רצופת שגיעות ומלאת סינטק בלתי אפשרי. כמובן, זו ההשערה שלי ואין לי כוונה לנסות לאמת או להפריך אותה.

אני מרגיש מעט חסר שפה. אני משתמש במין לשון קריאולית ששואלת ביטויים מכאן ומכאן. באנגלית אני לא תמיד מובן ובעברית אנשים שואלים אותי מה מקור המבטא שלי (כשאני משיב חיפה, כבר כמה פעמים זכיתי להיזון חוזר לפיו אני לא נשמע כאילו נולדתי בישראל. תודה על המחמאה אגב).

בעבר נהניתי לכתוב לעצמי, בידיעה שעוד כמה אנשים שאת רובם איני מכיר ואינני מעוניין להכיר אולי קוראים.

היום אני כבר לא ממש מרגיש כאילו הכתיבה הזו היא חלק ממני.

היא אפילו לא התרפקות על עבר טוב שמעולם לא היה קיים.

החיים קצרים מכדי להשחיטם על כתיבת הגיגים חצי לעוסים. אם כתיבה, אז משהו עם קצת יותר תוכן. אם לא, אז אין לשם מה לכתוב בכלל.

כמדומני, עדיך ליהנות מהרגעים הקטנים הללו. כמו שכרגע, זו הפעם השנייה הבוקר, יורד שלג בחוץ. ציפורים מנתרות על כר הדשא. טירה מהמאה ה-16 שעברה שיפוץ של ממש בתקופה הג'ורג'יאנית נמצאת במרחק מאה מטר מהבית ואני מתבונן בה מידי יום.

ובזאת נסיים. לפחות הפעם.

שלוש נשים חייות את הרגע בפרק גואל, ברצלונה. 10 בינואר 2010