למיטב הבנתי, על פי רוב הכותרת ניתנת על ידי עורכי העיתון/אתר, "הארץ" במקרה הזה. אם נקרא את תחילת גוף הידיעה, נגלה בפסקה השנייה את המשפט הבא: "האירועים הצמידו אותי אל הטוויטר על המידע הנוזלי שבו". קיימת סבירות גבוהה שהמשפט הזה דווקא נכתב על ידי רועי בעוד הכותרת לא. כמובן, בהחלט ייתכן ששני הניסוחים נכתבו על ידי אותו אדם.
דוגמא נוספת שארצה להתייחס אליה היא הקליפ "סגרו את הפייסבוק" מאת יובל בינדר, בחור צעיר ומוכשר ששם לו כתחביב הפיכת שירים מוכרים של דיסני לשירים עם נוסח מפולפל בעברית.
כפי שאתם רואים, דוברי עברית אוהבים להתייחס אל "הטוויטר" ולא אל "טוויטר". אל "הפייסבוק" (ו"הפייס", אם הם באמת רוצים להישמע כאילו אין דבר טבעי מהשימוש בפייסבוק) ולא אל "פייסבוק". התופעה כמובן קיימת גם עם שמות דומיין נוספים (אני שם לב לזה כאשר אני משוחח או מתכתב עם ישראלים במסגרת עבודתי למשל).
המעניין הוא שבקרב דוברי עברית, הוספת ה"א אינה נעצרת בעברית. כאשר אנשים הדוברים עברית כשפת אם מדברים אנגלית, על פי רוב הם יתרגמו את הטקסט מילולית וכך זכיתי לקרוא מספר פעמים "In The Facebook" במקום "On Facebook". לא שגיאה נוראה, לא משהו שהופך את הדוברים או הכותבים לבלתי מובנים. אך בהחלט בולט, לפחות עבורי.
בקרב דוברי אנגלית למותר לציין, זה לא קורה.
כאשר נתתי לעיון דוברי אנגלית עבודות שכתבתי, ביקשתי שישימו לב ל-Article, היינו a/an ו-the. הסברתי, חצי מתנצל, שבעברית לא קיימת מקבילה ל-a/an ונעשה שימוש נרחב למדי, הרבה יותר מזה שבאנגלית ל-the, המקבילה האנגלית של ה"א הידיעה.
אני תוהה מדוע בעברית משתמשים יותר בה"א הידיעה. על פי הערך בנושא בוויקיפדיה, "התחילית הַ־ לפני שם עצם היא הדרך העיקרית לציין ששם העצם הוא מיודע, כלומר, שבהקשר שבו מדברים הוא מובחן מעצמים אחרים הדומים לו". לשון אחר, אין מדובר בסתם אובייקט (או שם עצם בעברית), אלא בפריט מיוחד הנבדל מיתר הפריטים שאולי עשויים להיות דומים לו.
"הילד הזה הוא אני" הוא אני כפי שמתאר ספרו של יהודה אטלס. חס וחלילה אל תבלבלו עם כל ילד אחר.
הערך בוויקיפדיה ממשיך ומתאר דרכים אחרות ליידוע, למשל שימוש בשם עצם פרטי (היינו אלעד ולא ילד), שימוש בכינוי קניין (ביתי לעומת בית) או על ידי שימוש בכינוי רומז ("ילד זה" ולא סתם "ילד").
אולם, במקרים רבים "אי אפשר להשתמש בשתיים מהן בו-זמנית, למשל אי אפשר לצרף ה"א הידיעה לשם עם כינוי קניין ("הביתי") או לשם עצם פרטי ("המשה", למעט חלק משמות המקומות: "הירקון", "האוורסט")".
הדוגמאות האחרונות, הירקון והאוורסט, שמות המקומות מספקות הסבר, לפחות חלקי, ליידוע של פייסבוק וטוויטר.
דוברי עברית תופסים את הרשתות החברתיות ואתרי אינטרנט אחרים כמקומות. אחרי הכל, מדובר ב"אתר".
לכן, הם לא רק השתמשו אתמול בֶּטוויטר, אלא היו אתמול בַּטוויטר (מקווה שניקדתי כמו שצריך, סביר להניח שלא). זה הטוויטר, לא סתם טוויטר.
אך כמדומני, אין מדובר רק בתפיסת אתרי אינטרנט כאתרים של ממש שדורשת את הוספת ה"א הידיעה. מדובר בעניין שורשי אף יותר.
דוברי עברית, כמדומני, רוצים להציג כל דבר כמיוחד ונבדל. כך תקראו פעמים רבות כתבה על כך ש"לראשונה" התרחש משהו. על פי רוב, מדובר באירוע שבגרסה זו או אחרת כבר התרחש בעבר.
לא מדובר בעניין לשוני מובנה, אלא בדבר הנובע מאישיות הדוברים או התרבות לה הם משתייכים אשר השפה היא לו רק כלי.
דוברי רוסית ושפות סלביות נוספות למשל, ללא מקבילה לה"א הידיעה או a/an לא יכולים לעשות שימוש בכלי הזה. אך מרגע שהוא קיים בשפה, ובעברית הוא קיים, זה הרצון להפוך כל עניין למיוחד וחסר תקדים שגורר את השימוש הנרחב ביידוע ולא איזה כלל לשוני שמכתיב את אופן הדיבור והכתיבה.
ראו כי אפשר גם אחרת. הקדישו מעט זמן לקריאה באנגלית ושיחה עם דוברי אנגלית כשפת אם ותיווכחו.
אין מדובר בביקורת לדוברי עברית או אישיותם. כפי שרציתי להבהיר בפסקה הראשונה, הייתי ודאי עושה שימוש דומה בה"א הידיעה בעודי מתייחס לאתרי אינטרנט אם הייתי ממשיך לגור בישראל. בסופו של דבר, ודאי הייתי מוצא את ההגיון הפנימי שבשימוש הזה וככל יליד זה היה נראה לי בסדר ונועם חומסקי היה מסכים עם זה (אגב, טיפים לשימוש בשפה האנגלית, אם כבר יצא ודיברתם על חומסקי עם דוברי אנגלית, על אף היותו פרסונה נון גרטה בישראל של ימים טרופים אלו, התייחסו לצ'ומסקי. זה יגדיל את הסיכוי שיבינו על מי אתם מדברים).
כל שרציתי היה להדגים כיצד פרטים זניחים לכאורה יכולים להצביע על הבדלים תהומיים.
אחרי הכל מדובר רק בגלגול נוסף של היות כל דבר בישראל דחוף, בהול, שאינו סובל דיחוי ומוכרח להתבצע כעת, אם כי היה מוטב אם היה נעשה כבר אתמול.
ביום חמישי האחרון הלכנו בטקה ואנוכי לספריית צ'סטר ביטי, המוזיאון הטוב באירופה לשנת 2002, כדי להתרשם מתערוכת ה-Shahnama (שאהנאמה שמציגה החל מה-17 בנובמבר אשתקד עד ה-4 באפריל 2011. אם אתם מתגוררים בדבלין או מבקרים בדבלין, מומלץ בחום), ספר המלכים הפרסי שצ'סטר ביטי אסף עותקים רבים ומרהיבים ממנו בראשית המאה העשרים.
הספר שנכתב לפני כאלף שנה (בקנה המידה של חיי הספר, העותקים המוצגים בתערוכה די חדשים, מהמאה ה-15 עד תחילת המאה ה-20) מגולל את תולדות מלכי (שאה) איראן (פרס) מהימים המיתולוגים בהם לזמן לא הייתה משמעות, דרך דמויות היסטוריות מפורסמות כגון איסקאנדר, הוא אלכסנדר הגדול (שעל אף היותו ממקדוניה נחשב פרסי) עד הכיבוש האסלאמי באמצע המאה השביעית.
הסימורג (Simurgh), היצור המיתולוגי המעופף שעל מנת להיכנס לפנתיאון הפרסי נדמה שחובה לערוף את ראשו, שזור כחוט השני לאורך התערוכה. מרתק לראות כיצד יצור טווסי בעל נוצות בשלל צבעים מרהיבים בגרסאות הפרסיות לעלילה הופך לתרנגול גדול בעותק שנוצרו בהודו.
האכזריות שבחלק מהאיורים, ראשים ערופים, אברי גוף מדממים וכיוצא באלה הם מוטיב החוזר על עצמו בעלילות המלחמות והמאבקים של מלכי פרס.
לאחרונה עיינתי מעט שוב במיטב הסיפורים מהמיתולוגיה היוונית. גם שם, הגיבורים ההורגים אחד בשני ובעיקר ביצורים דמיוניים הם חלק בלתי נפרד המסכת. אם להתחבט בשאלה שהעלה אריק הובסבאום, האם ההיסטוריה מתקדמת (לשיטתו בהחלט), הרי שלפחות בגלגול הסיפורים והמעשיות, נדמה שהסיפורים הופכים פחות אכזריים. סיפורי האחים גרים למשל, אכזריים למדי במקור, היום יכולים להיות מושמעים לכל עולל רך בשנים.
הסיפורים על באבה יאגה, סבתא יאגה, אוכלת אצבעות הילדים, שסיפרה לי סבתי שגדלה בפולין עדיין חרוטים בזכרוני מהימים בהם אכלתי מרק בביתה.
אם נחזור מערבות פולנייה לשאהנאמה של איראן, הסיפור שאהבתי ביותר הוא סיפורו של המלך החמדן קאי קאבוס (Kay Kavus) שכמו איקארוס לפניו (או אחריו, אני לא בטוח מי קדם למי בכרונולוגיה המדומיינת, בכל אופן, הסיפור של איקארוס נכתב לפני השאהנאמה) רצה לעוף.
בניגוד לאיקארוס המכונף, קשר קאי קאבוס ארבעה עיטים לכס מלכותו. מעל ראשם, קשר פיסות בשר. העיטים שהמורעבים ניסו לנגוס בבשר שהיה מעבר להישג כנפם. וכך, נופפו בכל מרצם עד אשר הכס ועליו קאי עלה לאוויר.
העיטים משכו את קאי קאבוס עד סין הרחוקה ולכשהתעייפו נחתו בלב יער מעבר להישג ידם של אנשי השאה. וכך המלך שרצה להערים על כולם מצא עצמו גלמוד בלב שטח זר.
בסופו של דבר, כיאה לאגדה, למלך שלום לאחר שנמצא על ידי אנשיו.
עוד סצנה שאיורה מרשים ביותר היא תאמוראס מביס את השדים (Tahmuras Defeats the Divs גרסה אחת אפשר למצוא כאן). הציורים, עשירים בצבעים ובפרטים ההופכים את הדפים עליהם צויירו לעמידים במבחן הזמן. השדים מעשי ידי אומן, כל אחד בגוון אחר. השריון והקסדות של הלוחמים מוזהבים ונוצצים כאילו נלקחו מיום הקרב עצמו.
כה עשירה היא התרבות האיראנית בימים שקדמו לאסלאם. הספר, שנכתב כשלוש מאות שנה לאחר שהאסלאם השתרש באיראן הוא אמנם לא מסמך היסטורי מהימן, אך בהחלט לא סיפור מתחנף לדת הרווחת בעת ובאזור ש בו נכתב.
גם אלף וארבע מאות השנים שעברו על איראן מאז שהאסלאם הגיע לטריטוריה עשירות בצורה בלתי רגילה.
אמנים - דוגמת הבחור הזה שכבר מזמן לא עדכן את הפורטפוליו או אחמד חאטירי שבכל פעם שאני מתבונן בתמונותיו מאיראן (אחמד הוא מגורגאן אשר באיראן) אני מתמלא צער שאינני יכול, לפחות בשלב הזה של חיי, לבקר באיראן על שלל מסגדי המהממים - נמצאים שם לרוב
כמה חבל שכאשר תנסו למצוא מידע על איראן בעיתונות הישראלית, כפי הנראה תוכלו למצוא רק מידע על טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח, תוכנית גרעין שעומדת להיות מבצעית אוטוטו כבר למעלה מעשרים שנה (2015 היא הערכתו האחרונה של דגן ואם להתחשב בהיסטוריה של קומפלקס הנשק האיראני מדובר בהערכה אופטימית מנקודת מבט איראנית) ותעמולה אנטי אסלאמית המשחירה את פני השלטון במדינה (ולא, אינני אוהד גדול של רפובליקות אסלאמיות בכלל וזו באיראן בפרט).
היסטוריה ארוכה, תרבות עשירה, מרקם חברתי מרתק, מעשי אומנות ואמנות הרי לא מעניינים איש.
באותו שבוע, נודעו גם עניינים אחרים, ללא ספק פחות חשובים והרי גורל. תודה לרועי ששלח לי את הקישור לכתבה הזו, מאותו השבוע, המאזכרת את הפשרה שהושגה ואושרה על ידי בית המשפט בין שטראטוס לתובעיה שהוטעו בעניין הכשרות של המילקי ועוד מספר מוצרי חלב של החברה.
שטראוס, על פי הכתבה ב-YNET, תפצה ב-8.5 מיליון שקלים, לא את התובעים, אלא גופים שבייקרם התובעים חפצים.
עיון זריז בכתבה מגלה שהפיצוי יתגלה בדמות 2 מיליון שקלים הנחה על מוצרי חלב אותם ירכשו נזקקים. חצי מיליון שקלים למחלקות ילדים בבתי חולים אשר בפריפריה וכן "שטראוס תתחייב להעניק מוצרי חלב בשווי 6 מיליון שקל למוסדות לימוד דתיים, עמותות הסעדה או מועדוניות של ילדים המספקות מזון כשר".
הייתי מעיר אולי על הטיפשות שבחלוקה (בתי חולים מקבלים חלק זניח מהסכום בעוד מוסדות לימוד דתיים יקבלו 12 פעמים יותר) או על ההתעלמות מרגשותיהם של ציבורים אחרים, ע"ע צמחונים למשל (ואחרי ככלות הכל, היו אלה צמחונים שהעלו את קצפם על קצפת המילקי כפי שסיכמתי לפני מספר שנים). לפני מספר חודשים אף כתבתי לאנונימוס שינסו גם כן להצטרף לעסקת הפשרה, אבל למעט הבטחה שיבדקו את העניין לא ממש עשו הרבה (כולי תקווה שהם עושים יותר למען בעלי חיים מאשר למען מקורות המימון שלהם).
אך הואיל ולא היו כאן נפגעים של ממש (אתם יודעים, אנשים, לא הולכים על ארבע שאיש לא סופר ונגרסו בהמוניהם על מנת לייצב את הקצפת שבמילקי). לא נרצחים, לא אנשים שמתים מרשלנות, לא תינוקות מתים כתוצאה מהרעלת ג'לטין, לא אנשים שעולמם חרב עליהם כתוצאה מאכילת מילקי, לא נראה שמדובר בסיפור של ממש (כיאה לרוב מה שמתפרסם ב-YNET ועיתון האב שלו אם נודה על האמת), לא ראיתי לנכון להיפגע מהעניין באופן אישי.
אחרי ככלות הכל, כשרות, גם אם במקרה הזה מנסים להציגה כמפוקפקת, מוגדרת על ידי משגיחי הכשרות. הואיל והחותמת למוצר ניתנה (שאלו את הרב הראשי של נהריה דאז) מילקי היה כשר.
ג'לטין, זאת ידעתי אני גם אז וכל העניין הראשוני היה להוכיח לאח שלי שהמוצר אינו מתאים לצמחונים אפילו שהוא מכיל חלב, מיוצר על פי רוב מעצמות בעלי חיים. לכן, כל שהיה נדרש היה לבדוק את מרכיבי המוצר, דבר שמוטב שכל צרכן יעשה, על מנת לגלות שהמוצר לא מתאים לצמחונים.
ואולי זו האירוניה שבדבר שמגחיכה את הסיפור בעיניי. הפיצוי על עניין או חוסר העניין שבכשרות בא בצורת תשלומים שהיו נהוגים מידי פעם בבריה"מ או בחלק מהמדינות שנוצרו כתוצאה מהתפרקותה. כשכסף לא היה בנמצא, שילמו לפועלים במוצרי צריכה. עבדת יפה היום, הנה כתשלום קבל קרטון ביצים.
וכך, גם התשלום לנפגעי המילקי, חלקם שכלל לא ידע שהוא כזה, מגיע בדמות מוצרים של שטראוס. כמעט אירוני כמתן רובים כפיצוי לאלמנות צה"ל.
למותר לציין שמיליון שקלים במוצרי צריכה, על אחת כמה וכמה כהנחה, עולה לשטראוס הרבה פחות ואולי אף תורם במקצת למערכת יחסי הציבור של החברה. אחרי הכל, ילד שמקבל מילקי בבית תמחוי או מוסד תורני שמח על המילקי ולא מהרהר בעניין מידת הכשרות של המוצר.
אז מה פשר הפשרה של המילקי? לא הרבה. כמה אנשים יקבלו פיצוי שלא יהיו מודעים אליו על עניין שכלל לא היו מודעים אליו. שטראוס תצמצם במעט את מאזן הרווחים, אך בו בזמן תזכה (וכבר זכתה) בפרסום. והלאה לעניין הבא.
הניגוד לכאורה בין שתי הכתבות הבאות המתפרסמות במרווח זמן של ימים ספורים תחת קורת הגג של האקנומיסט זועק.
הכתבה הראשונה, מה-29 בדצמבר 2010 במהדורה המודפסת, מתארת את ההישגים הטכנולוגים המרשימים של ישראל בשני העשורים האחרונים. מעבר ממדינה חצי סוציאליסטית הפכה ישראל לאומת סטרט אפ ומעצמת היי טק.
הכתבה השניה, מה-4 בינואר 2001 בתוך אחד הבלוגים של כתבי האקונומיסט, מתארת את ההפיכה של ישראל לערב הסעודית היהודית עם בועת דובאי תל אביבית.
זה כמובן על קצה המזלג. הרעיון הוא שקיימים רבדים רבים לסיפור או הסיפורים אותם ניתן לספר. מדינות, בדומה למרבית בני האדם, הן עניין מורכב. הן מכילות את המורכבות האינהרנטית בכל אדם, מכפילות אותה במספר התושבים ופורסות את זה על פני טריטוריה בעלת מאפיינים, איך ניחשתם, מורכבים.
רוצה לומר, לא כל תושבי ירוחם דומים ולא כל תושבי ישראל הם תושבי ירוחם.
מי שייקח אוטובוס מהתחנה המרכזית בירושלים לכיוון שער האשפות והכותל המערבי (כמדומני קו מספר 1 או שאולי 2), יחלוף בתוך זמן קצר, בהתאם לעומס התנועה, על פני מספר רב של תרבויות, ממאה שערים שדומה לעיירה יהודית במזרח אירופה לאזור שער יפו הדומה לערים ערביות רבות אחרות. ובתוך ים או י-ם האנשים הללו, מי באמת ערב לכך שאת כולם מעסיקים אותם הדברים, מניעים אותם חלומות?
מי שיירד מהאוטובוס פה או שם יאזין לצלילים המתנגנים בבליל השפות השגורות בפי המתהלכים. המבטים של האנשים הטרודים בעניינים כאלו או עניינים אחרים.
וכך גם שתי הכתבות מהאקונומיסט אינן חושפות את פרצופן האמיתי בקריאה שטחית וחפוזה אלא דורשות את קריאת כל השורות, אם לא גם מה שבינן.
הכתבה הראשונה מזכירה שבישראל אמנם כ-3,800 סטרט אפים טכנולוגיים, אך רק לארבעה מתוכם היקף מכירות של למעלה ממיליארד דולר בשנה וכך יש להם פוטנציאל לההיפך לענקי בסדר גודל גלובלי.
ישראלים אמנם אחראים לכמה פתרונות יצירתיים ועברו הכשרה מקצועית בצבא. אבל מתקשים בייצור תכנים מושכי קהל, אלא כמובן נתייחס לחומר גלם לידיעות חוץ במדינות אחרות.
בנוסף, כישלון בשילוב חרדים וערבים בחגיגת התעשיות עתירות הידע מביא לכך שחלק ניכר מהפוטנציאל הישראלי לא ממוש ובהלך הרוחות הקיים נדמה שלא ימומש.
הכתבה השנייה אולי מדברת על הבועה של תל אביב העומדת בניגוד ליתר המדינה הנשרכת מאחור וכך מהווה אולי חלום על וילה משגשגת בג'ונגל (אם להשתמש בביטוי של אהוד ברק על ישראל במזרח התיכון בזעיר אנפין).
אולם כאשר בוחנים מה היא אותה תל אביב, זו הקיימת במציאות ולא אותו חלום באספמיא על עיר קוסומופוליטית משגשגת.
כפי שניו יורק המהוללת לא כוללת רובעים מפוקפקים ברוחם של אלו המהללים את התפוח הגדול, כך חלקיה הפחות מלבבים של תל אביב אינם נזכרים בתיאורים המחמיאים של המרוממים את העיר מיתר אזורי ישראל.
המסקנה של הכותב אגב היא שישראל מזכירה יותר את אוסטרו-הונגריה על שלל לאומיה והקבוצות האתניות שבה והזכויות שנגזרו בהתאם לשיוך זה מאשר את ארה"ב של אמריקה.
בסופו של דבר לא משנה כל כך מה נכתב. בסופו של דברים הקוראים בוחרים מה לקחת עימם. הם אף עשויים להחליט לא לקרוא, אם מדובר בעמדה שאינה נוחה להם או להמשיך לקרוא ולצקצק עד כמה שוגה הכותב.
אי שם בשנת 2006, העליתי ליוטיוב סרטון קצרצר שצילמתי באזור רחוב אלנבי, שנקין ושוק נחלת בנימין. בחרתי להתמקד בהמולה המלווה את הכרך. חסרי בית ישנים על פיסות קרטון, דוכני מחזירים בתשובה או מיסיונרים יהודים, אנשים ממהרים לאוטובוס, נהמת מנועים של מכוניות וצופרים, הולכי בטל, מחלקי עיתונים, הולכי רגל שנאבקים על מנת לחצות כבישים. ברגע מתנגן שירה המרנין של ענבל פרלמוטר - זהירות מהמרווח, שם שעד שלא מתרגמים אותו לאנגלית, Mind The Gap, לא מסגיר את הגאוניות שבשיר.
לא היה לי עניין להתמקד בצדדים יותר מחמיאים של העיר. בתור חיפאי גאה באותה תקופה לא הבנתי את הקסם שרבים מוצאים בעיר. כל שרציתי היה ליצור סרטון שמשקף את חיי היומיום בעיר ביום בו צילמתי את הקטע, יום שנבחר במקרה. סרטון שאולי יהיה מעניין עבור אנשים בעוד מאה שנה. או שלא.
השם שהענקתי לקטע היה Ugly Tel Aviv, היינו תל אביב המכוערת. הרעיון שעמד בהחלטה לכנות את הסרטון בשם הזה היה לרמז על הצד המכוער של תל אביב, בניגוד לצדדים יותר חיוביים. בדומה למי שמתייחס ל"ישראלי המכוער" שעומד כמובן בניגוד ל"ישראלי היפה". נכון לשעת כתיבות שורות אלו, הסרטון זכה ל-38,268 צפיות. אחת לכמה ימים אני מקבל תגובות שטנה או סתם תגובות המייחסות לי בורות וכסילות (שאולי קיימות, אך בהחלט לא מופגנות בסרטון הזה) ומשייכות אותי לכל מיני קבוצות שמעולם לא חשדתי בקשר בינן לביני.
אף קיבלתי מכתב מאיים מאיזה מתן שכתב למשרד התיירות (כך על פי ההודעה הפרטית שכתב לי באתר) באוגוסט 2008 את הדברים הבאים:
אז קודם כל רציתי ליידע אותך לגבי קטע באינטרנט שפוגע קשות במשרד התיירות בישראל וכדאי שתפעילו קשרים על מנת להוריד את הקטע מהאינטרנט כי לי בוודאי אין קשרים לעשות זאת אני רק מנסה לעזור לכם.
כידוע לך האינטרנט הוא מקום מאוד משגשג בעולם כרגע ומליארדי אנשים בעולם משתמשים בו.
האם אתה מכיר את האתר www.youtube.com זהו אתר מאוד מפורסם ואין אחד בעולם שלא מכיר אותו.
באתר הזה מוצגים סרטונים,קליפים,שירים של אנשים מהארץ ומחו"ל שמחליטים להעלות ולהציג לעולם כולו את קטעי הוידיאו שלהם.
יש משתמש באתר הזה מהארץ מהעיר חיפה (כך לפחות הוא טוען). בכל אופן הוא העלה סרטון מבזה מאוד על העיר תל אביב הוא צילם את חלקייה המצחינים של תל אביב אתה יודע...דרום תל אביב וחלקים ישנים שלא עברו שיפוץ מאז עליית יהודי גרמניה לארץ ופיתוח הישוב היהודי.
למעלה מ10,000 אנשים נכנסו לסרטון הזה.נכון אני מודה זה לא הרבה אבל זו רק התתחלה מחר יהיו 11,000 מחרתיים 12,000 עוד שבוע 20,000 וכן הלאה. ככה זה מדובר באתר מאד נחשב בעולם והרבה נתקלים במיליוני סרטונים של האתר.
הכותרת של הסרטון היא "UGLY TEL AVIV " מה שאומר כמובן "תל אביב המגעילה".
אני חושב שתל אביב היא אחת מבין כמה ערים מרכזיות הגבוהות באופן תיירותן כמו :אילת,ירושלים ואף איזור הצפון.
בוא נגיע לנקודה העיקרית כמו שהזכרתי. עדיף, רצוי ואף חובה להפעיל קשרים של משרד התיירות ולגרום להורדת הסרטון הנבזה שגורם לאנשים בעולם להחליט שתל אביב מסמלת את כל ארץ ישראל וכן את כל תל אביב עצמה ז"א אותו משתמש או משתמשת שהעלה וצילם את הסרטון לא צילם את כל האתרים בתל אביב יש המון אתרים בתל אביב יפים מאוד והוא לא עשה את זה כי הוא רצה להדגיש את הכיעור של תל אביב.
חשוב לציין שישנה זכות הנקראת "הזכות לביטוי" ומפה נגזרת הזכות של אותו משתמש להביע דעתו בכל עניין שירצה אם זה בספר,סרט,דיבור וכו'. אבל חשוב לזכור שהוצאת דיבה על דבר מסויים לא נכללת בתוך הזכות לביטוי ולכן אדם לא יכול להוציא ספר המבוסס על נאציזם או כל דבר שפוגע ואותו משתמש באתר לא יכול ולא רשאי להוציא דיבה על העיר תל אביב.
תגובת עמי צוברי, ממונה שיווק אלקטרוני במשרד התיירות (על פי ההודעה):
קטע הוידיאו נמצא בבדיקה.הצלחנו לאתר את אותו משתמש דרך אדף משטרה פלילית וכתובת האינטרנט פרוטוקול של אותו משתמש.
אבקש ממך להודיע לו שכדאי לו להוריד את קטע הוידיאו מהאתר כי אם לא ההליכים יהיו יותר קשים.
כפי שניתן לראות, מתן, בן 19 על פי הדף שלו ביוטיוב, תוצר עילאי של מערכת החינוך הישראלית, מודע היטב לחופש הביטוי או "הזכות לביטוי" כל עוד אין זה פוגע ב"משרד התיירות".
מעניין גם לראות שהכותב ממשרד התיירות בוחר לשתף פעולה ואף לשלהב את מתן הצעיר בהליכים קשים צפויים.
למותר לציין שהואיל ואין לקשקושים הללו כל בסיס חוקי לא ראיתי לנכון להתייחס להודעה המאיימת או לחילופן להוריד את הסרטון מהאתר.
בסופו דבר, לא משנה מה הייתה כוונתי המקורית בשעת צילום הסרטון, עריכתו או העלתו לרשת, הסתבר שרבים לא הבינו את כוונתי. אני משועשע מהתגובות ולא טורח להעמיד את המבקרים על חוסר הבנתם. זה חסר טעם.
אגב, לשם איזון, קיבלתי גם כמה תגובות מחמיאות על הסרטון. למשל, בחור גרמני בשם יונאס שהתגורר בתל אביב כשנתיים בחר אף להשתמש בסרטון של בקליפ לשיר שכתב על העיר בגרמנית ועברית.
אסיים בכמה שורות שכתב חנוך לוין ונראות לי מתאימות לרוח התקופה והקטע:
הנה הארץ השלמה אשר הבטיח אלוהים לאברהם, לו ולזרעו אשר יהיה כחול אשר על שפת הים;
.
.
.
הנה הארץ השלמה, ועליה לא אמסור את נפשי, ומה שמבטיח אלוהים, שיקיים על חשבונו הפרטי; כי אני אינני חול אשר על שפת הים, ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
