בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

ביקרתי אתמול בגלרייה של דאליץ׳. בין שלל הציורים המרהיבים צד את עיני הציור ״ניצחון דוד״ של אומן הברוק ניקולא פוסן.

הציור (למטה) מתאר את הגעתו של דוד הצעיר, לימים מלך ישראל, לירושלים עם ראשו הכרות של גליית הפלשתי בסצנה מספר שמואל.

כמובן, עברו כאלפיים וחמש מאות שנה מימי חייו המשוערים של דוד המלך למחצית הראשונה של המאה ה-17 בה צוייר הציור. ירושלים לא נראתה כה קלאסית כפי שהיא מופיעה בציור וגם הנפשות הפועלות בתמונה הן פרי הפנטזיה של פוסן. אך במידה מסויימת התרבות האירופאית בראשית המאה ה-17, דמתה במידה מסויימת יותר לזו במזרח התיכון כאלפיים וחמש מאות שנה קודם לכן מאשר למה שיבוא מספר מאות לאחר מכן ביבשת. אך זו לא הנקודה.

דוד הצועד עם ראשו של גליית המובס משופד על חנית במרכז התמונה וההמון מביט בו ומריע לו בהערצה הזכיר לי לא מעט כל מיני דיווחים על עריפת ראשים שנדמה שהפכה פופולארית למדי לאחרונה במחוזות מסויימים. כמובן, עריפת ראש היא סמל, ישנן עוד דרכין רבות, אכזריות לא פחות, להחזיר את נשמתם של קורבנות תמימים לבוראם ולמרבה הצער נעשה בהן שימוש רב. ועושה רושם שהמון משולהב די מרוצה מהאלימות הנוראה הזו. העובדה שעברו למעלה משלושת אלפים שנה ולא הרבה השתנה במזרח התיכון (ועוד מספר חלקים בעולם) מדאיגה משהו.

אך זה לא מפתיע. אחרי הכל, עם כל הטכנולוגיה, שינויים באופנה, באמונה ״הנכונה״, במערכת הפוליטית ועוד, בני אדם נשארו עם יכולות קוגנטיביות דומות ויצרים זהים למדי לאלו של אבותיהם. לא נראה שהתבונה תגבר לבסוף.

ניצחון דוד - ניקולא פוסן - The Triumph of David - Nicolas Poussin