פרולוג
הנה, מתחיל לו התיאור הארוך והמתיש של טיולי בן החודש במזרח אירופה, עם דגש על הבלקן.
ומה מתאים יותר מלהתחיל בהתחלה?
אבל ממש בהתחלה, נגיד שברכבת לשדה התעופה, שיחקתי כל הדרך עם תינוקת בת 8 חודשים בשם אחינועם...
אמא שלה סמכה עלי, כך שבשלב מסוים היא אפילו הלכה לשירותים והשאירה אותי לבד עם התינוקת לכמה דקות (איזו טעות, האם לא סיפרו לה שלא בריא להשאיר פעוטות עם פדופילים?!)
טוב, אולי נגיע לשדה התעופה?
"זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה"...
מכל התורים בנמל התעופה בן גוריון, בחרתי להיתקע מאחורי חבורת לובשי שחורים שהייתה בדרכה לאודסה, על מנת לעבוד אלילים ורבנים אי שם בגולה, כאילו לא הייתה ארץ קודש מובטחת בציון.
חבורת החרדים הזו, הייתה "כמעיין המתגבר". בכל דקה ודקה, נוספו עוד אנשים לקבוצה, כאילו אין תור מאחוריהם וכאילו אין עוד עשרות אנשים שמחכים.
כמובן שהדבר מאוד הרגיז את האנשים מאחורי (אני דווקא השתעשעתי והיה לי עוד זמן עד הטיסה), שנאלצו לעמוד באותו מקום במשך שעה קלה, בזמן שלובשי שחורים, שכולם בעיניהם נראים דומים, נכנסו לתור לפניהם, חבילות ענק באמתחתם, כאשר זקן השבט מתווכח עם עובדת חברת התעופה ומתפלל אצלה לרחמים, כדי שתתעלם מהעובדה שמטענם חרג בהרבה מהמשקל שהכרטיס שברשותם מאפשר.
"אנחנו נוסעים לרוסיה ושם אין אוכל, אז בחבילות האלה יש אוכל" אמר האדון.
כמובן שאודסה היא לא בדיוק רוסיה, אלא אם אוקראינה היא עדיין חלק מבריה"מ, אבל גם אם נתעלם מזה, הרי הבעיה היא לא שאין במקום אליו הם נוסעים אוכל, אלא העובדה שאותם אנשים מתעקשים לאכול מזון מאוד ספציפי, שכל עיקרו שהוא נעשה על ידי יהודים או במילים אחרות, הם מתעקשים שהתשלום על מזון ייכנס לכיס של יהודים בישראל ולא של המקומיים העניים יותר באוקראינה.
בכל מקרה, כעבור פרק זמן לא מבוטל, הם הועברו הצידה, על מנת להמשיך להתווכח, בעוד ליתר בני האנוש שהמתינו לטיסתם, נפתח תור חדש.
השלב הבא שלי, בטס המראתי מן הקרקע, היה לקנות נעליים ולאחר מכן כרטיס זיכרון חדש למצלמה וכמה קלטות למצלמת הווידיאו.
קניית הנעליים עברה ללא בעיות מיוחדות. אולם בעודי ממתין לקבל שירות באזור המצלמות של סקאל, אדם עם מצלמה לא רעה בכלל, הביע התעניינות לגבי מצלמה חדשה.
אמרתי לו שכדאי לו לחכות מעט, ולא לקנות כעת מצלמה, כי הוא יקבל בערך דגם דומה למה שיש לו ולכן חבל על כספו.
המוכר שניסה למכור לו את המצלמה, פנה אלי לאחר שהאיש הלך והודה לי, ואמר "אתה יודע שהרסת לי מכירה?".
"כן" השבתי, כאשר הרגשתי גאווה על כך שעשיתי מעשה טוב כלפי אותו אדם מבוגר, בכך שחסכתי את כספו.
"ואין לך בעיה עם זה?" הוא המשיך ושאל. "לא" השבתי מבלי לפקפק.
המוכר נאנח והלך ללקוח אחר.
בעודי ממתין לנציגת המכירות שהבטיחה לעזור לי, אותו מוכר פנה אלי בצורה חצופה ואמר "אני לא אתן לך שירות" והסביר לי בצורה לגמרי לא מנומסת שהוא לא ימכור לי (משל היה ה-Soup Nazi מסיינפלד והחנות שלו).
בלאו הכי חיכיתי למוכרת ולא לו, אז לא התרגשתי. בעודה מטפלת בי, הוא בחוצפה שלא תתואר, גם אמר לה לא לטפל בי.
כמובן שהיא לא התרגשה, שכן מכירה היא מכירה והעובדים עובדים על עמלות.
אותו מוכר, ארז שמו, לא היה מוכן להגיד לי את שמו המלא וכן הוא גם הטיל אימה על המוכרת האחרת, פן תגיד לי את שמו. אך אל חשש, שמו, השעה והתאריך רשומים, כך שממש בקרוב יגיע מכתב תלונה חריף לבוס שלו.
וזהו. שמח וטוב לבב, זומם ומתכנן מכתב תלונה לחודש שלאחר מכן, המשכתי לטיסתי.
למטוס עליתי ראשון. מה שנחמד בטרמינל החדש, בניגוד לקודם, שנכנסים למטוס באמצעות שרוול ולא באמצעות אוטובוס.
רצה המקרה, בעודי נכנס למטוס (ראשון כאמור), תפסתי את צוות הדיילים והדיילות וכן הקברניטים, עובר תדרוך אחרון בחזית המטוס.
צקצקתי (צק צק צק) וחייכתי אליהם ואמרתי שאני אסתדר לבד במציאת המקום שלי.
בזמן הטיסה ישבתי ליד בחור ישראלי שבעסקי הנדל"ן בסופיה. שוחחנו מעט על הא ועל דא ואופס, השעה שעת ערב, התאריך ה-28 בספטמבר 2005, והנה אני בסופיה, בירת בולגריה...
סופיה (София או Sofia)
הייתה אפשרות שאגיע משדה התעופה בשני אוטובוסים לתחנת הרכבת ומשם יאספו אותי. ויתרתי ולקחתי מונית (אחרי כל מיני ויכוחים באנגלית הצולעת שלי והבולגרית השוטפת של הנהג, עד אשר מישהי שעבדה במקום ודיברה אנגלית הסבירה לי שהוא יפעיל את המונה) לתחנת הרכבת ומשם דאגתי כבר שיאספו אותי ל"הוסטל מוסטל", האכסניה בה ישנתי.
ההתרשמות הראשונה שלי מסופיה, הייתה כי מדובר בגן עדן למהמרים.
תחת כל עץ רענן צמח לו בית קזינו עם שלט ניאון מרצד, המכריז בגאווה שמדובר ב-Casino.
מאז ביטלו את ההימורים (לפחות באופן חוקי ופורמאלי) בתורכיה, המדינות הסובבות מגלגלות כסף רב על מכירת אשליית ההתעשרות.
בקרוב אצלנו.
בערב הראשון בבולגריה, עוד הספקתי להסתובב בבולברד (נכון שזה מאוד מתוחכם לכתוב בולברד במקום שדרה? הסיבה היא בעיקר כי זו המילה שהמקומיים משתמשים בה לשדרה, ומי אני הקטן שאשנה זאת?!) המרכזי של סופיה, על מנת להתאוורר מעט במזג האוויר הצונן ונהדר של הלילה הבולגרי, בהתאם למקביל המהביל בישראל שזה עתה הגעתי ממנה.
למחרת בבוקר, הלכתי לכנסיה הגדולה בסופיה – כנסיית Alexander Nevski. מדובר במבנה גדול ומרשים עם כיפות מוזהבות מבחוץ, אך מבפנים הכנסייה אפילה וציורי הקיר דהויים למדי.
הסתובבתי באזור המוליך מהכנסייה לשדרות המרכזיות של העיר. בדרך הספקתי להיכנס לכנסייה הרוסית, כנסית St. Nicholai, שם בדיוק נערכה תפילה שנהניתי להאזין לה.
לאחר הביקור בשתי הכנסיות, הדבר הטבעי ביותר לעשות הוא ללכת לבית הכנסת...
אז הלכתי לבית הכנסתי המרכזי בסופיה.
המבנה, מזכיר את הכנסיה (של אלכסנדר, לא של ניקולאי). רק את הצלבים שעל הכיפות, מחליפים מגיני דוד.
בפנים, במקום איקונות נוצריות, ניתן למצוא עיטורים בהירים, נעימים למראה, מנורות, מגני דוד ומוטיבים יהודיים אחרים.
בית הכנסת בסופיה גם הרבה יותר מואר מכנסיית אלכסנדר נבסקי, שהיא כאמור חשוכה למדי.
לעניות דעתי, בית הכנסת, יפה מבפנים בהרבה מן הכנסייה (מן החוץ, מה לעשות, הכנסייה גדולה ומרשימה יותר).
על מנת לאזן, וגם מפני שזה הדבר המתבקש לעשות בהנחה ורוצים לשמור על איזון עדין בית דת לדת, ביקרתי במסגד הסמוך.
המסגד המרכזי בסופיה, גם כן מעוצב באותו סגנון המאפיין בתי תפילה רבים באזור הבלקן. הוא נמצא כדקה הליכה או שתיים מבית הכנסת. הקרבה בין שני המבנים (וכן לעוד כנסייה עליה יסופר בעוד רגעים ספורים), כה קצר. מין איזון ומתן כבוד הדדי בין שלושת הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, כזה שלא ממש קיים בהרבה אזורים בעולם ובבולגריה הוא מתקיים לעת עתה.
המסגד גם כן מואר בהרבה מן הכנסייה וגם הוא חסר את כל אותם ציורים דתיים המאפיינים את הכנסיות.
מדובר בחדר פשוט, עם שטיחים על הרצפה וזהו בערך. את הקישוטים בעברית שיש בבית הכנסת, מחליפים כל מיני ערבסקות ומה שנראה כקטעי תפילה בערבית.
את מגני הדוד שבבית הכנסת, מחליפים סהרונים.
גם במקרה הזה, לדעתי, בית הכנסת יפה מן המסגד.
וכדי להשלים ביקור בשלושה אתרים מקודשים לשלוש דתות שונות תוך פחות מחצי שעה, מיד לאחר המסגד, הלכתי לכנסייה האורתודוכסית הסמוכה– St. Nedelia.
בכנסייה זו, גם התקיימה תפילה (כמו בכנסייה הרוסית) ובדומה לכנסיות רבות, הודלקו בה נרות רבים, מה שאפף אותה בעשן.
הכנסייה הזו, קטנה במקצת מכנסייתי אלכסנדר נבסקי (שהיא מעט מרוחקת משם. הכנסייה הזו, המסגד ובית הכנסת, נמצאים סמוך לשדרה המרכזית של סופיה), אך לדעתי יפה יותר מבפנים.
בכל מקרה, כאמור, אם אתם יכולים לבקר רק מבנה דת אחד בסופיה, תדאגו שזה יהיה בית הכנסת.
בניגוד לבתי כנסת אחרים באזור זה של העולם, לא דורשים בכניסה כסף מ"תיירים". גם הקהילה היהודית במקום קטנה ומזדקנת.
זה גרם לי לשלשל כמה מטבעות לקופת הצדקה (כאשר נגיעה לבודפשט, כנראה בעוד מספר קטעים, הסיפור יהיה מעט שונה ופחות חביב). פשוט כי לא ביקשו...
כל מבני הדת עליהם סיפרתי לעיל, עשו אותי קצת רעב.
החלטתי ללכת לאכול במסעדה בולגרית (אחרי הכל, אני בבולגריה).
ירקות מאודים, פטריות עם גבינה ולקינוח יוגורט עיזים עם דבש, אלו היו הדברים שאכלתי. היה לא רע בכלל.
אחרי הארוחה רציתי להגיע למוזיאון ההיסטוריה. אבל משום מה לקחתי אוטובוס בכיוון הלא נכון (הואיל והוטעיתי על ידי האנשים באכסניה, באשר לכיוון ממנו צריך לתפוס את האוטובוס החשמלי). אז החלטתי לוותר על המוזיאון הזה והחלטתי ללכת למוזיאון האתנוגרפי שהציג תמונות ותלבושות בולגריות מסורתיות.
יכולתי לחיות חיים מאושרים גם מבלי לבקר שם. לא היה ממש מעניין.
לאחר מכן הסתובבתי מעט בשוק הפשפשים ואח"כ הלכתי לשוק הגדול של סופיה, שם קניתי מיכל פלסטיק מלא בפטל!
אני ממש אוהב פטל ומה שניתן להשיג בארץ כה עושה עוול לדבר הנפלא המכונה פטל...
שטפתי את הפטל שהיה ברשותי במי מזרקה מטונפת שהייתה בקרבת השוק ואכלתי בהנאה....
רילה
נדלג על העובדה שאני הולך לישון והנה אנו כבר בבוקר השני, או ביום השלישי שלי בבולגריה (בכל מקרה, מדובר היה ביום שישי ה-30 בספטמבר 2005).
ביום הזה עזבתי את סופיה (כי בסופו של דבר, הבירה הבולגרית היא מקום די משעמם (גם אם אני אדם שלא נוטה להשתעמם בקלות, אין סיבה להישאר במקום, כאשר יש עוד כל כך הרבה מה לראות).
תפסתי אוטובוס לרילה (Рила או Rila), כמאה קילומטרים דרומית לסופיה.
באוטובוס פגשתי זוג – גרמנייה (שעל כל דבר שהיה לי, אמרה שהוא נראה חדש, גם אם הוא היה בן כמה שנים) והולנדי (שדיבר גרמנית, אז הבריטים שיוזכרו להלן כינו אותו גם גרמני) ועוד שני בחורים בריטים בני 20 ו-21, סטודנטים לקולנוע בווימבלדון שהיו משעשעים למדי (וטיילתי איתם מספר ימים לאחר מכן, אבל דיה צרה לשעתה).
מהכפר העונה לשם רילה, תפסנו אוטובוס, בו הצטרפו אלינו עוד זוג (כלומר בני זוג) גרמניים מהיידלברג, אל המנזר המרוחק כחצי שעה נסיעה משם, העונה גם כן לשם רילה.
כולנו תכננו ללון במנזר. הלינה במנזר די יקרה. היא עולה 29 לב (המטבע הבולגרי קרוי LEVA ומכונה LEV, מה שמאוד משעשע), שזה כ-15 אירו, בעבור אדם בחדר עלוב ללא מקלחת. אבל היי, אין תלונות. הכל תרומת קודש למנזר.
אני הצטרפתי לשני הבריטים לחדר, כאשר הזוגות קיבלו הנחייה מהנזיר לא לקרב בשום פנים ואופן את המיטות, הואיל ולא יאה ולא נראה שבמקום קדוש, יקיימו גבר ואישה מצוות "פרו ורבו" בטעות.
כפי שהבריטים ציינו לאחר מכן, להם לא נאמר דבר כזה ולכן משכב זכר מותר גם מותר במנזר.
הוריי!
המנזר עצמו והכנסייה שבחצר המנזר מרשימים בהחלט. נראה לי התמונות שיובאו בסוף הקטע יוכיחו זאת. אבל אחרי זמן די קצר ואחרי שהבריטים הספיקו לצלם נזיר שמחר מים קדושים שהתעצבן על זה שהם צילמו אותו, ראיתי צורך גם לטייל מחוץ למנזר...
בתחילה טיילתי מעט עם צמד הבריטים. במהרה פגשנו בזוג הגרמני (הצעיר יותר, מהיידלברג) ויחד עלינו לאורך פלג נחל סמוך (על אף שלטים בבולגרית וגרמנית [אבל לא באנגלית] שהורו שההליכה בשביל אסורה, משום מה), עד שלא ניתן היה יותר להמשיך הלאה.
לאחר מכן, צמד הבריטים פרש על מנת לנוח בחדר במנזר, בעוד אני ושני הגרמנים המשכנו לטייל עוד כשעתיים או קצת יותר באזור, עד שהלילה החל לרדת.
ממש לפני שהלילה השתלט, הלכנו כל שבעת האנשים למסעדה הסמוכה, כי בתשע בערב כבר סוגרים את המנזר ונועלים את השערים.
אכלנו וחזרנו למנזר.
בכל מקרה, גם אין יותר מידי מה לעשות ביער החשוך בחוץ (והוא מאוד חשוך – היה מעונן. הוא גם היה מעט גשום ובכל אופן, הקור היה מקפיא).
באנסקו
ויהי ערב ויהי בוקר, הנה אנחנו ב-1 באוקטובר.
"שבת בבוקר, יום יפה" על פי השיר. אולם הבוקר שלנו היו גשום וסגרירי למדי (לדעתי זה יפה, אבל לא נראה לי שלכך התכוון המשורר).
אני עוד הספקתי להאזין מעט לתפילת הבוקר במנזר Rila, בטרם תפסנו אוטובוס לבלגובגרד, שם אכלנו כל השבעה ארוחת בוקר, עם מלצרית שמשום מה דיברה מעט גרמנית, אך לא אנגלית (לא ממש הפריעה, הואיל והיינו 3 גרמנים, 1 הולנדי שמדבר גרמנית שוטפת, 1 ישראלי שאוצר המילים שלו בגרמנית לגמרי לא רע כאשר זה נוגע לאוכל ו-2 בריטים שלא מדברים מילה בגרמנית או בולגרית, אבל יכלו להסתמך על יתר יושבי השולחן).
אחרי ארוחת הבוקר, נפרדנו מהגרמנים, ונשארנו שני הבריטים – שון ובן, ואנוכי. המתנו עד השעה אחת בצהריים, עת תפסנו אוטובוס לעיירת הקיט והסקי באנסקו (Банско או Bansko).
בעודנו ממתינים לאבטובוס (שזה כמו אוטובוס, רק בבולגרית) ואיש בולגרי זקן מנבל את פיו בקולי קולות בגנות המשטר בארה"ב ובגנותנו – שלושה אמריקנים (בעבורו) ואגב כך מעלה חיוך על שפתותיי מרבית הישובים בתחנה, שאלו הבריטים בחורה מסוימת שישבה בתחנה משהו באנגלית.
מפה ושם, עלינו על האוטובוס והיא שאלה היכן אנחנו מתכוונים להתאכסן בבאנסקו. לא היה לנו שמץ של מושג. "אז אולי תתארחו ב-Guesthouse שלנו"...
המחיר, 12 לב ללילה לאדם (שזה בתרגום חופשי כ-6 אירו), נשמע סביר בהחלט.
כך מצאנו עצמנו בבית ההארחה של משפחתה של אלינה, שלומדת בבלגובגרד.
הסתובבנו לנו בעיירה. נכנסנו לטקס חתונה בכנסייה המקומית ובערב, שהיה גשום למדי, הלכנו למסעדה מקומית בה ניגנה להקה מקומית (כלומר מבולגריה, לא בהכרח מהעיר. בכל מקרה, הם היו מהסוג העממי).
לאחר מכן הלכנו לדיסקוטק, עד השעה שלוש לפנות בוקר.
אני לא יודע מה אתכם. אני ממש לא אוהב מקומות עם מוזיקה רועשת, על אחת כמה וכמה כאשר יש בהם הרבה אנשים, בעיקר אם הם מעשנים לידך ולאחר מכן אתה מריח כמו מאפרה משומשת.
אבל הבלגתי והתעליתי על עצמי וכך אמנם לא רקדתי או שתיתי אלכוהול (מה שהוביל רבים לשאול אותי באנגלית עם מבטא בולגרי כבד – מדוע אני לא שותה), אבל נשערתי שם, בפנים.
וגם הצלחתי להפיק את מירב ההנאה מהסיטואציה...
למשל, מאוד השתעשעתי משיחה עם בחור מגודל ומזוקן, ששתה לפחות כעשר בקבוקי משקה אלכוהולי לנגד עיני (ובוודאי עוד כמה שלא מול עיניי) ואמר הרבה שטויות.
שטויות בסגנון "פה אפשר למצוא את הבחורות הכי יפות" (לא תרגמתי זאת מאנגלית בדרך הגסה, המחליאה והשוביניסטית בה הוא אמר זאת) ועוד כהנה וכהנה הברקות לא מבריקות במיוחד.
כאמור, הבילוי של הערב שלפני, נמשך עד היום שאחרי – שלוש לפנות בוקר.
אח"כ, הואיל והרחתי כאמור כמו מאפרה, הרגשתי צורך עז לשטוף את גופי ולחפוף את שיערי מן הטינופת שהייתה באוויר. התקלחתי.
לשון אחר, הלכתי לישון בערך בשעה ארבע לפנות בוקר, על מנת שבשעה שבע וחצי בבוקר, אלינה תדפוק על דלתי (אה, כן, היה לי חדר לבד, סמוך לשני הבריטים), כדי להודיע לנו שהאוטובוס מבאנסקו לפלובדיב, העיר השנייה בגודלה בבולגריה, יוצא בשעה שמונה ועשרים.
כאשר הגענו למקום יום קודם לכן, לא טרחנו לברר מתי האוטובוס לשם יוצא (ויש שניים ביום), כך שאלינה אמרה שהיא תשאיר לאבא שלה הודעה שיברר ואם יהיה צורך, היא תעיר אותנו בבוקר. זה למקרה ותהיתם מדוע אלינה העירה אותי (ורק לאחר מכן את שני הבריטים) ולא התעוררנו בצורה עצמאית.
אלינה הייתה יעילה וגם הזמינה לנו מונית לתחנת הרכבת, וכאשר נפרדנו ממנה לשלום, זכינו להתבונן בפסגות שליד ביתה בשלג הראשון שירד השנה באזור.
כזכור, מדובר היה בלילה שבין ה-1 ל-2 באוקטובר. מישהו יודע מתי בד"כ יורד השלג הראשון בשנה בחיפה?
פלובדיב
הדרך מבאנסקו לפלובדיב (Пловдив או Plovdiv), הררית, מיוערת ומקסימה.
איך הגענו לפלובדיב, שני הבריטים שסופחו אלי החליטו שללכת מתחנת הרכבת לאכסניה זה רחוק, הם עייפים וצריך לקחת מונית.
לא היה לי כוח להתווכח, אז התחלקתי איתם. עשקו אותנו במחיר!
אז כל אחד שילם כמו נסיעה באוטובוס בחיפה!
באמת שזה יקר!
המונה פשוט קפץ בשני לב בכל חצי דקה. למי שלא ראה מונה בבולגריה, זה אולי נראה הגיוני...
אבל המונה אמור לגדול טיפין טיפין על פי הקילומטראז'.
נו, מילא. כעת אני יכול להזהיר מכל מונית שאינה של חברת "OK TAXI" ו/או הזמינו אותה בעבורכם ולא אתם עצרתם...
בכל מקרה, שני הבריטים החביבים הלכו לישון, כי הם היו עייפים, בעוד אני הסתובבתי לי בעיר העתיקה. אכלתי לי גלידה מקומית (פשוט מספר ימים לפני כן, בעודי הולך בסופיה, ראיתי הרבה כאלה והחלטתי שאני רוצה לטעום). הגלידה המקומית לא משהו בכלל וזו בגלידריית פרסקו במרכז הכרמל עדיפה בהרבה!
אכלתי לי גם תירס (אויש, אני בטח נקרא ממש לא מעניין. כאמור, הדברים כאן נכתבים בעיקר על מנת לשמש תזכורת לעצמי. מצד שני, אני בספק גם אם העובדה שאכלתי תירס בפלובדיב, תעניין אותי מתישהו).
צילמתי קצת.
וחזרתי לאכסניה לפגוש את שון ובן, אחרי בערך שעתיים שינה, כפי שקבענו.
יחד הסתובבנו בעיר העתיקה, אבל בחלקים מעט אחרים. הלכנו לאמפיתיאטרון הרומי שבעיר.
הוא די גדול ומרשים.
בעיר העתיקה גם נכנסנו למסגד (בעיקר בעצתי, אם כי להם לא הייתה התנגדות).
במסגד, בחור מבוגר ומשעשע הסביר לנו (בגרמנית, מה שאומר שרק אני הבנתי ונאלצתי לתרגם לשני הבריטים) על המסגד ומה שנצא בו – עזרת נשים (הגיוני), עזרת ילדים (מתקבל על הדעת), עזרת נכים (או אינוולידים אם נתרגם על פי הדרך שהוא אמר. הייתי מבין את עניין הגישה אולי), עזרת עיוורים (רבאק, יש להם אזור לכל קבוצה, מוזרה ככל שתהיה, במסגד?!) וכך הלאה.
בכל אופן, כפי שאמרתי, האיש היה מצחיק להפליא, שלא בכוונתו. הוא גם המחיז לנו מעט את דבריו בשפת גוף בולטת, הואיל וגרמנית לא הייתה הצד החזק של אף אחד מהנוכחים במסגד, כולל הוא עצמו ואנוכי.
בערב, הלכנו יחדיו לבר, ובזמן שהם שתו בירות, אני שתיתי לי כוס יין אדום.
אחד הדברים שהם מאוד התרשמו ממנו, שהמקום היה "בריטי" לטעמם. זה עניין שקצת שעשע אותי. כלומר באופן כללי – הבריטים הפכו את כל העולם ל-British-like וכעת הם יכולים לטייל בעולם, לדבר בשפתם, לבלות במקומות שפחות או יותר הולמים את התרבות המוכרת להם.
במילים אחרות, אם כל העולם דומה (במידה זו או אחרת) לבריטניה, מה הטעם לטייל?
ובכל זאת, הבריטים הם בין הטיילים שפוגשים בכל טיול במסות, כמעט כמו אוסטרלים...
מתישהו הייתי עייף, אז הלכתי בחזרה לאכסניה, בעוד הם נותרו לשתות ולדבר.
זה בדיוק המקום לעבור ל-3 באוקטובר. בבוקר הסתובבתי שוב בעיר העתיקה של פלבדיב (שוב לבדי, כי שני הבריטים העדיפו לטייל היכן שאני כבר טיילתי ביום שלפני ולעשות קניות).
תחילה הלכתי למוזיאון "בית נדקוביץ' (Nedkovich House) שהוא בית ישן של איש עסקים מקומי (שמת). הבית מעוצב בטוב טעם ומלא ריהוט עתיק.
לאחר מכן הלכתי למוזיאון ההיסטוריה המגולל בעיקר את המלחמה בתורכים (אי שם במאה ה-19). גם הוא ממוקם בבניין עתיק, סמוך למוזיאון הקודם. הכניסה הייתה חינם, כי בדיוק נגמרו להם הקבלות (סיבה מוזרה, אבל מי אני שאתווכח).
עוד הספקתי לאכול איזה קשקבלקה (שזה לחם עם גבינת קשקבל, כפי שודאי אפשר היה לנחש. מעניין אגב שאיש מדוברי האנגלית לא הכיר את המילה קשקבל, כי חשבתי שזו גם מילה מוכרת באנגלית) וב-13:30 תפסנו אוטובוס לווליקו טרנבו.
וליקו טרנבו
וליקו טרנבו (Велико Търново או Veliko Tarnovo), למי שלא יודע, היא הבירה הקדומה של בולגריה. כיום מדובר בעיירה קטנה, ציורית למדי ומתויירת להפליא (מזל שביקרתי בעונה הקצת פחות תיירותית, אך עדיין, תיירים לא חסרו וכך גם חנויות המיועדות להם, המוכרות בעיקר דברים שלאיש אין בהם צורך).
לווליקו טרנבו הגענו בשעות הערב, כך שביומינו הראשון שם, כל שהספקתי היה להשקיף מהאכסניה אל עבר המבצר היפהפה על הגבעה הסמוכה.
יום המחרת, היה יומם האחרון של צמד הבריטים בבולגריה, בטרם חזרו בלילה ללונדון, כך שבעוד שניהם הלכו לטייל בטירה הסמוכה (זו שהשקפנו עליה ערב קודם לכן והייתה כעשר דקות מהאכסניה), אני ועוד זוג אוסטרלים ואוסטרלי נוסף בשם וורן (זכרו אותו, הוא עוד יככב בהמשך היום וכן למעלה משבועיים לאחר מכן, כאשר אפגוש אותו בשיא המקריות בצפון סלובקיה), נסענו יחדיו לכפר קטן בשם ארבאנאסי (Arbanasi) הנמצא כחמישה קילומטרים מווליקו.
הדבר היחידי שנראה לי שווה אזכור מהמקום הוא כנסייה יפהפייה שנבנתה במקום בעת שהמקום היה תחת האימפריה העות'מאנית (קראו לזה כיבוש אם בא לכם להיות בולגרים), מה שאומר שהיא נבנתה בתור מבנה נמוך מאוד (ולא אופייני לכנסיות) והיא נטולת סממנים נוצריים (קרי צלבים) מבחוץ, על מנת להסתיר מהתורכים המוסלמים את העובדה שבמקום פועלת כנסייה אורתודוכסית.
היא מדהימה ביופייה מבפנים (צילמתי מספר תמונות), משום שבפנים יש בה ציורי קיר צבעוניים ומרשימים לעתי. חבל רק ששכחתי לצלם אותה מבחוץ, שכן זה העניין המיוחד בה (שהיא לא מיוחדת).
מוזר שלא חשבתי על זה כאשר הייתי שם...
אחרי ארבאנאסי, הלכנו ארבעתנו למבצר, שם פגשנו בצמד הבריטים ובצרפתי מוזר וצולע שנלווה אליהם. נפרדנו משלושתם, אך עד מהרה גילינו שהצרפתי הצטרף אלינו. כאשר שאלתי אותו מדוע, הוא טען שהבריטים משוגעים. אני רק אמרתי שאותי הם הצחיקו נורא.
בראש המבצר, אחרי שמטיילים על החומות, דבר יפה בפני עצמו, ישנה כנסיה שמן החוץ נראית ישנה להפליא, אך בפנים התגלתה מודרנית למדי. אני אהבתי.
לאחר מכן, וורן ואני, עוד הספקנו ללכת לכיוון איזה מנזר השוכן מספר קילומטרים מווליקו, כאשר בהתחלה בעיקר הצלחנו ללכת לאיבוד (ושוב, הגרמנית משום מה התגלתה כשפה מאוד שימושית לתקשורת).
ביום שאחרי, ה-5 באוקטובר, נסענו אני והזוג האוסטרלי (וורן נסע באותו בוקר לבוקרשט, ברכבת), לכפר טרייונה (Tryavna), כפר ציורי קטן המרוחק כ-40 ק"מ (פה אתחכם ואכתוב שזה 25 מייל, הואיל ואני משוכנע שהמייל מדבר אל הקוראים יותר מאשר קילומטר) מווליקו טרנבו.
הסתובבנו בכפר כשעתיים (ציורי או לא, לא היה בו יותר מידי מה לעשות), ואז חזרתנו לווליקו ואני תפסתי אוטובוס של 3 שעות לסופיה.
סופיה Act II
בערב כאשר הגעתי לסופיה, החלטתי להאביס עצמי באוכל סיני, אבל ממש הרבה. כל הסיפור עלה לי פחות מ-5 לב, כלומר פחות מ-2.5 אירו.
בבוקר המחרת, ניצלתי את השעות שנותרו לי עד הרכבת, על מנת לרכוש משקפי שמש.
בחרתי במשקפי שמש שעלו 20 לב (קרי כ-10 אירו) ועוד קיבלתי על זוג המשקפיים הנחה של 15%, הואיל ואני סטודנט (על דלת החנות הייתה מדבקה של הכרטיס של ISIC, אז שאלתי).
חיפשתי סוודר או פליס להמשך הטיול, אבל לא מצאתי משהו במחיר סביר שגם אהבתי.
ב-12:40 הייתי על הרכבת לכיוון בלגראד, כאשר התחנה בה אני הייתי אמור לרדת הייתה ניש (Niš) שבסרביה.
על הרציף בסופיה, עוד הספקתי לפגוש שני "עובדים" שלבשו סרבלים כחולים, "עזרו" לי למצוא את הרציף (כאילו לא יכולתי לעשות זאת לבד, אפילו אם זה היה נעשה על ידי העובדה שהיו אומרים לי באיזה רציף מדובר או מסבירים לי איפה לוח הרכבות) ובתמורה ביקשו, איך לא, כסף.
הואיל והיו לי כמה מטבעות קטנים והואיל ואני עדיין רואה עצמי מחויב ל"יום הכסף הקטן", החלטתי כמחווה טובה לתת להם, למרות שאני חושב שלא מגיע לאנשים שנגררים אחריך, גם אם מציעים שירות לא נחוץ, כסף.
נתתי להם מספר מטבעות, בשווי של בערך 0.8 לב, בעוד שמרתי לעצמי כ-2.5 לב, בעיקר כדי שיישאר לי כמזכרת.
אחד הברנשים עשה פרצוף של "זה הכל", בו בזמן שהוא דרש בקול רם ש"אתרום" לו עוד כסף.
הסברתי לו יפה שאין לי עוד כסף שאני מוכן לתת לו, שאת מה שיש אני שומר לעצמי ותודה על העזרה.
"אירו" הוא אמר לי. השבתי שאין לי (מה שנכון, כי לא היה בכוונתי לתת לו 5 אירו ולא היה לי כסף קטן מזה).
הוא עוד עמד שם, כאילו זה מה שישכנע קמצן שכמותי לתת לו כסף.
לאחר שהבהרתי שזה או ה-0.8 לב או כלום, שניהם חילקו ביניהם את הכסף הלא רב והלכו לדרכם.
בשלב הזה פגשתי בריטי אחד, שאמר לי "אני בדיוק נתתי לשלי 10 אירו".
"על מה?" שאלתי אותו.
"אני לא יודע, לא חשבתי באותו רגע" הוא השיב.
כעת זה ברור. בגלל דבילים שכמותו, אח"כ החלאות הללו מציקים לאנשים כמוני...
ושלא תבינו לא נכון. אינני מכנה את הבריטי הזה דביל רק בשל העובדה שהוא נתן לאנשים שהראו לו את הכיוון בתחנת הרכבת כ-55 שקלים. הוא באמת היה מטומטם.
בשיחה הקצרה איתו, במשך כשעה (הגעתי כחצי שעה לפני מועד היציאה המתוכנן של הרכבת והרכבת איחרה בחצי שעה, מה שבארץ היה מאפשר לי כרטיס חינם), במהלכה הוא נעלם לסירוגין, כאשר הוא ביקש ממני, אדם שזה עתה פגש, לשמור לו על התרמיל, הספקתי לעמוד על קנקנו של האיש.
הוא איבד את מדריך הטיולים שלו (קורה), שילם 10 פאונד על לוח הרכבות "המלא" של אירופה (שמשום מה לא הכיל את הרכבת שאני תפסתי מניש ליעד הבא, עליו יסופר כבר בפעם הבאה) וסיפר לי על הטיול שלו, שכלל בעיקר שהות של יום או יומיים בערים מסוימות במדינות שונות ומעבר ביניהן ברכבת, כאשר הנסיעה לא ממש עניינה אותו וכך גם לא הערים.
בקיצור, אני מניח שאני עושה לו עוול ושופט אותו מהר מידי. אבל תהיו בטוחים שממש קיצרתי ותמצתי את ההתרשמות הרעה שהייתה לי ממנו.
ברכבת עצמה, מיד לאחר שעליתי, פגשתי בחור סרבי בשם דניאל (אשר עזר לי לאחר מכן בניש, אך על כך בפעם הבאה). אולם לא ישבנו יחד.
בתא איתי, ישבו גברת שבמקור היא ממונטנגרו, אך כיום מתגוררת בבלגרד (סרביה), אומן בולגרי וארכיטקט בולגרי.
הארכיטקט דיבר אנגלית וגרמנית ברמה מצוינת (הוא התגורר מספר שנים במינכן), כך שמעבר לצפייה בתמונות של האומן, אני והארכיטקט ניהלנו שיחה מרתקת על בולגריה, בעיותיה ועל אזור הבלקן בכלל.
באמת, בנושא הזה, אכתוב עוד קטע מיוחד בעתיד, בנפרד.
בשלב הזה, שהוא כרבע מהטיול, כלומר השבוע הראשון, אעצור את הסיפור ואתן לתמונות לדבר.
הקטע הבא, שיבוא מתישהו, יוקדש למונטנגרו ויחל בסיפור אמיתי שקרה לי, שדומה מאוד למה שקרה למר פוג, גיבור ספרו של ז'ול ורן.
איזה יופי, יצרתי מתח מדומה וכעת זה הזמן לתמונות הבולגריות.
אלעד
כנסיית Alexander Nevski
בית הכנסת בסופיה
מבפנים
אחת מלא מעט חנויות ממש נמוכות בסופיה, שמצריכות את הלקוחות להתקופף מעט לקראתן...
המסגד המרכזי בסופיה ובאופק בית הכנסת, מרחק ממש קצר משם
בן מצלם ברילה (לאחר ששאלתי מדוע הוא משתמש בפילם עם רגישות 100, הוא הסביר שאין לו באמת מושג מה הוא עושה, אבל המצלמה נראית מגניב)
הכנסייה במנזר רילה
טיול ביער (ניתן להבחין בצמד הליצנים הבריטי)
אחד הגגות של הכנסייה ברילה. אחרי שצילמתי אותה, התבהר לי שאותו ציור מופיע על כריכת המהדורה האחרונה של הלונלי פלנט לבולגריה (ספר שלא ראיתי לפני כן). מסתבר שיש להם טעם טוב כמו לי :)
גגות באנסקו, כפי שצולמו מחדר בית ההארחה של אלינה
מודעות אבל עם תמונות (יש גם צבעוניות). אני אהבתי
ארוחת הערב במסעדה בבאנסקו (מוחאת כפיים מאחור - אלינה, עם הגב - בן, בלונדינית עם משקפיים בצד - חברה של אלינה שהיא מדריכת סקי בימי החורף הקרים)
השלג הראשון השנה בהרי פירין (בהם שוכן הכפר באנסקו)
צולם בתחנת האוטובוס של באנסקו
צולם בשדרה המרכזית בפלובדיב - שימו לב להשתקפות הפסל
פלובדיב
האמפיתיאטרון בפלובדיב בשעות השקיעה
בתוך הכנסייה הנסתרת ב-Arbanasi
המבצר בווליקו טרנבו
אותו מקום כפי שהשתקף מהאכסניה בשעות השקיעה - וליקו טרנבו
אותו מקום בשעת בוקר ערפילית
טרייונה
זוכרים שבעבר הבטחתי שאצלם מרפסות בבלקן כי זה מצחיק (כאן, תחת חופשה מועדפת)? אז הנה אחת לדוגמא
עדיין טרייונה
ושוב (כתבתי שמדובר בכפר ציורי)
ותמונה אחרונה מאותו מקום
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
