| 10/2008
מה שנעלם מהעין
כיצד זה נוצר
הבוקר צפינו בטקה ואני בערוץ דיסקברי בתוכנית כיצד זה נוצר (How it's made).
בגדול, הייתי אומר שהתוכנית חביבה. מציגים לצופים כמה מוצרים שהם מכירים מחיי היומיום ומסבירים כיצד מייצרים אותם.
אפילו הדבוב לצ'כית לא ממש פגם בצפייה. הבנתי את עיקרי הדברים.
יחד עם זאת, תוך כדי צפייה, היה משהו שהפריע לי.
הבנתי את זה, כאשר החל האייטם בו הציגו כיצד מייצרים פסטרמת חזיר דליקטס.
יתכן וצמחוניותי תרמה לכך מעט. אולם אני מניח שגם למי שאין לו בעיה גדולה לאכול בשר (טרף או כשר, זה לא כ"כ משנה), היה עשוי לעלות על זה...
שלב ייצור הפסטרמה, החל בדיוק ברגע בו הגיעו למסוע במפעל גופות חזירים חצי מבותרות.
שום דבר על לידתו של החזיר האומלל.
הס מלהזכיר את גיא ההריגה היכן שלא שחטו אותו.
ההתחלה היא כמובן ברגע בו חתיכות חזיר, בשלב שחדי העין עדיין יצליחו לזהות שמדובר בבעל חיים, נכנסו למפעל.
הקביעה הזו, מתי בעצם הדברים מתחילים, היא כוחו של יוצר הנראטיב.
אם ירצה, ישכיח מרוב הצופים היכן הסיפור החל. למעשה, הוא לא ישכיח דבר, כי הסיפור מתחיל היכן שיוצרו בוחר למקם אותו. אין להשאיר דבר ליד המקרה.
כזה למשל היה גם ההסבר על האופן בו יוצרים כלי מתכת.
הייצור מתחיל בדיוק ברגע בו מגיעים רדידי מתכת למפעל.
האם נוצרו מתכות מתי-שהוא?
האם שלחו אנשים לכרות אותם במקומות אפלים?
לצופה הסקרן הפתרונים או לפחות השאלות הפתוחות.
המלכה
מלכת בריטניה (ועוד כמה גרורות כמו אוסטרליה, קנדה וכו') עושה בימים אלו בארצנו הקטנטונת - סלובקיה.
כמובן שזה "הסיפור" בה"א הידיעה, בין אם בעתונים רציניים כמו SME ובין אם בעיתונים כמו נובי צ'אס (מאלף, כדרך הרגלו של העיתון הלז, הוא הסיקור הרדוד, למשל האופן בו פתחה המלכה משחק הוקי בין קבוצה מגילפורד לקבוצה מפופרד, כולל סרטון, יחד עם נערת היום המופיעה בחזה חשוף בקישורים הצמודים לאותה כתבה).
אם נקבל עלינו שמדינות זקוקות לאיזו דמות המייצגת אותן ועומדת בראשן, השאלה מה עדיף - מונרך השולט לאורך שנים או ראש מדינה נבחר בדמות נשיא - צצה ועולה.
עם כל החסרונות שיש לנשיא שלא גדל וחונך כל חייו להיות דמות ציבור, בין אם מדובר באדם נמוך קומה כמשה קצב ובין אם מדובר בנשיא טמבל כמו איואן גשפרוביץ', הרי נשיא נראה לי עדיף בהרבה על כל שושלת שלא תבוא, כולל זו לבית סטיוארט (הנובר, אם נתעלם ממלחמת העולם הראשונה, בה לא היה נעים להיזכר שמשפחת המלוכה קצת גרמנית).
לא שבריטניה, כמו גם ממלכות רבות אחרות, לא עדיפה על כל מיני רפובליקות בננות. אולם בכל זאת, עצם המחשבה על האופן בו כל מיני שושלות זכו לעמוד בראש מדינות, כל גנוני הכבוד וההדר הנבובים, מעוררת בי סלידה ממונרכיות.
מה שחורה לי, זה שעצם הדיסקוס בנושא, מעניק מעמד מסויים לאצולה, ולו רק עקב זה שדנים בה שלא בהקשר של "פעם אנשים היו פתיים והאמינו בסגולות של אנשים מסויימים על אנשים אחרים, כך סתם מתוקף לידתם במשפחה זו ולא אחרת).
לכן אקטע את הדברים כאן. רק חשוב לזכור, לא לקבל את הדברים הללו כמובנים מאליהם, במיוחד בעולם שכבר ידע רפובליקה או שתיים.
ביטוח
בימים אלו עלה במשפחתנו עניין הביטוחים. האם כדאי לשלם עוד לכל מיני חברות ביטוח פרטיות.
אני מתנגד לביטוח, בדיוק באותו אופן בו אני מתנגד להימורים. אני לא רואה הבדל גדול. שניהם בנויים על השאיפה האנושית לגזור קופה בעתיד. ביטוח גם משחק על הפחד האנושי למדי - מה יקרה אם וכאשר...
למעט כל מיני ביטוחים שמסובסדים על ידי המדינה, כאלה שאתם למעשה משלמים את רובם בין כה וכה (למשל ביטוח בריאות ממלכתי), נראה לי שכל ביטוח לא ממש שווה.
נכון, בריאות היא דבר המדרדר במהירות מפתיעה ברגע אחד בדיוק כשלא מוכנים, דירות נשרפות ומכוניות נגנבות...
אך החברות המציעות את הביטוחים הללו, אינן ארגונים ללא מטרות רווח. מדובר בחברות גדולות שמטרתן לגרוף רווחים.
אמת, חלקן על סף פשיטת רגל בשל ניהול כושל, אך בעיקרון, הן מייצרות רווחים והרווחים הללו נוצרים מכך שאנשים מוכנים להקריב מעט כסף על בסיס קבוע, כך שהוא מצטבר לכדי כסף רב.
בדיוק באותו אופן בו קזינו נתפס על פי רוב כמקום לא מכובד, כך גם ביטוחים שונים ומשונים צריכים להיתפש.
בדיוק כפי שחליפותיהם של אנשי הקזינו לא צריכות להטעותינו, כך גם אנשי חברות הביטוח החנוטים בחליפה לא אמורים להרשימינו.
אלו גם אלו מעוניינים בכספנו.
כאמור, אין לי איזו התנגדות עקרונית לביטוחים.
אם אנשים מעוניינים לשים את כספם על קרן הצבי, זו זכו. חלקם אפילו יחייכו להנאתם, כאשר יגרפו סכום כסף רב מעט לאחר מקרה מצער.
אחרים, יאבקו מאבקים איתנים בטיטנים של חברות הביטוח ואחרי הקזת דם רבה, ודאי יזכו באיזה מעות.
ובכלל, אם מישהו אחר משלם עבורך, למשל מעסיקך, לא נראה לי שיש על מה להלין.
כלום תתנגדו אם יניח מישהו כרטיס חיש-גד בכיסך?
אולם כאשר זה מגיע לסוכני ביטוח החוצים את מפתן ביתי...
ביטוחים זה דבר מיותר.
בירה-לנד
בטקה סיפרה לאחייה הגדול על ספא הבירה (Pivo) שפתחו זה מכבר בצ'כיה הסמוכה.
היא קראה על זה במגזין שהיה מונח ברכבת בה חזרנו מביקורנו האחרון בפראג.
מספרים שזה ספא הבירה הראשון ותוכלו לטבול בו באמבט בירה מפנק...
למען האמת, הבאתי את העניין סתם כקוריוז שעשוי לעניין את מי שייצא לו לבקר בקרוב ברפובליקה הצ'כית.
אני מניח שחלק מהקוראים חובב אלכוהול וביקור במקום ודאי יוסיף עניין לחייו, באותו אופן בו ביקור במבשלות בירה ובייקבים.
באופן אישי אני לא מוצא עניין באלכוהול. היום במקרה, יצא ללגום את כוס המשקה השלישית השנה.
הראשונה הייתה שמפניה ב-1 בינואר.
השנייה הייתה כוס יין בחתונה באוראבה.
השלישית, כאמור היום, הייתה כוס מדוביני (יין דבש) חם שקניתי בשוק שבדיוק מתארח היום בנמסטובו.
אחרי שלגמתי מיין הדבש, נזכרתי מדוע אני סולד משיכר. זה פשוט לא טעים.
ולסיום, אם תוכלו לעזור לבחור עם השאלון הזה, זה יהיה נחמד.
הבלוג שלו מרתק והוא מנתח בו נושאים טריוויאליים בצורה לוגית למדי.
Ahojte
נעלמים אל מעמקי האדמה - ויילג'קה (Wieliczka), פולין, בביקור לפני שבועיים
| |
רוח התקופה
לפני מספר ימים, כמה שעות לאחר שקראתי את הכתבה הזו של גדעון לוי, המתארת קצת מהמתרחש בעכו בעקבות מהומות יום הכיפורים, עלו בי הרהורים. בעיקר ביחס לפסקה הראשונה. ליתר דיוק לסופה. שם מצוטטת צעירה ממוצא קווקאזי (אליבא דלוי):
"שילכו מכאן, הערבים לוקחים לנו את כל הבנות"
זו באמת לא הפעם הראשונה שאני שומע/קורא דברים מסוג זה. למעשה, עם השנים בישראל פתחתי נוגדנים נגד האזכור של קריאות גנאי נגד ערבים (ואל תנסו להפריך את הטענות הללו, שכן מיד תוכרו כבוגדים שמאלנים, שזה באמת נורא).
רק מה, לפתע זה הכה בי. אולי הייתי צריך לחיות קצת יותר משנה במדינה קצת יותר שפויה, לפחות ביחסים בין בני אדם, על מנת להפנים ולהבין...
לפני כמה שנים, יצא לי לפרסם בנענע (כתבה שניתן למצוא כאן, אם כי במעבר לגרסה החדשה של האתר, נמחקו עשרות תגובת השטנה נגדי) מכתב שכתבתי לחברי כנסת שהתנגדו לחקיקת חוק שינהיג נישואים אזרחיים בישראל. לא שחשבתי שזה יעזור במשהו, אבל למיטב הבנתי, אזרחים צריכים להשמיע את דעתם גם אם אין היא המקובלת ביותר.
כמובן שלא זכיתי לאף תגובה מחברי הכנסת שהתנגדו לחוק.
אבל עם קריאת כתבתו של לוי, כפי שכבר אמרתי, לפתע הבנתי משהו.
נזכרתי לי במילותיו של הגל, על רוח העם (Volkgeist) ורוח התקופה (Zeitgeist).
כמו הינשוף של מינרבה, הפורש את כנפיו רק עם רדת הלילה, כך הבנתי את ההוויה הישראלית רק משחדלתי לגור בישראל.
בישראל היום, אם כי הדבר בהחלט לא החל היום, קיימות כלי מיני קבוצות. קווי ההפרדה לא בהכרח ברורים.
היכן למשל עובר הקו בין אשכנזי לספרדי במשפחות מעורבות? הזיקה לדת היא יותר מיקום על רצף מאשר הפרדה דיכוטומית. גם הדמיון בין ערבים ליהודים, אם אי פעם היו שונים בהרבה, הולך ומטשטש בהתמדה.
והקבוצות הללו, נאבקות ביניהן לבין עצמן, בעיקר כדי להנציח את עצמן. ליתר דיוק, אנשים בתוך הקבוצות הללו, יעשו ככל יכולתם על מנת לשמר את עוצמתם ולשם כך ינסו לשמר כל מיני קהילות מדומיינות או חצי מדומיינות שאבד עליהן הכלח.
אחת הדרכים לעשות כן, היא פשוט למנוע את ערבוב הקבוצות.
מה שתעמולה רבה לא בהכרח עושה, בעיקר כאשר אנשים חיים יחדיו ורואים ש"השד" לא כל כך נורא כשמכירים, מנסים להשיג בדרכים אחרות.
מה שאינדוקטרינציה בלתי פוסקת לשנאת האחר לא עושה, כאשר האנשים מאמינים קצת פחות שבני הקבוצות האחרות הם התגלמות השטן עלי אדמות, צריך מכשיר אחר כדי להפריד אותם.
אחד המכשירים הללו הוא הנישואים.
נישואים בישראל נערכים אך ורק על ידי מוסדות דת, גם כאשר ידוע לכל שברובם ככולם שוויון בין בני אדם ללא קשר למינם אינו קיים, משום שזה משרת מטרה מסוימת של הפרדה.
זה לא דבר חדש לי כמובן.
ההארה שלי, כפי שכבר התחלתי לכתוב מספר פסקאות קודם לכן, היא שזה למעשה הכיוון רוח המקום והזמן, העם והתקופה מנשב.
חלק כה גדול, עד שהוא נדמה כרוב, לא מעוניין לחיות בשלום עם שכניו, לפחות כל עוד הם שכנים ולא שכנים לשעבר שעברו או הועברו אל מעבר לגבול.
בישראל לא מונהגים נישואים אזרחיים, כי אין באמת מי שרוצה בהם.
כן, יחידים יכולים לרצות בהם. בעיקר כאלה שניזוקים מכך ישירות - פסולי חיתון, חסרי דת, בני זוג מדתות שונות וכדומה.
אבל בסופו של דבר, החברה כחברה, טבולה בניחוח הגזענות, לא בשלה למה שהוא מובן מאליו כמעט בכל מקום אחר.
וכדי לשמוע את האמת הזו, צריך רק להטות אוזן ולשמוע את אשר לבם של אנשים, כפי שגדעון לוי, כמנהגו, עשה בצטטו את אותה בחורה.
יום יבוא ואולי זה ישתנה.
בכיוןן שהרוחות מנשבים אליו כעת, כפי הנראה שהשינוי יהיה לרעה.
מה שבטוח שמי שהדבר לא נראה לו, מוטב שיימצא עצמו מחוץ לגבולותיה השנויים במחלוקת של מדינתו.
זה נחוץ על מנת להתחתן שלא תחת כנפי האלוהים.
זה מומלץ בחום גם במובן רחב בהרבה.
ואגב, אם פתחתי בהתייחסות ל"הארץ", העיתון, או לפחות אתר האינטרנט שלו, הולך ומדרדר.
במין תחרות עם YNET, מי צהוב יותר, מי מתייחס יותר ל-faits divers ומי מגיש לקוראיו מוצר נחות יותר, נראה שאין מוביל ברור.
אבל כשזו התחרות, מוטב אולי לקורא להעדיף את המקור, על פני שזה בעבר נישא להעמיד פנים שהוא ל"אנשים חושבים" (או החושבים עצמם לחושבים).
אני ממשיך להעיף באתר האינטרנט שלו מבט, רק כדי לראות האם כמה כותבים ותיקים הוסיפו מאמר לעמוד הדעות והאם בני ציפר שש לעוד פרובוקציה.
מעבר לכך, את האקטואליה שלי אני מעדיף לצרוך שלא בשפה העברית, דרך הטיים האירי והאקונומיסט.
לאן מנשב רוח התקופה - אנשים מביטים ב-Orloj בפראג, ספטמבר 2008
| |
על מתי מתחילה בעצם שנה ועל רטרו
בימים אלו, בהם יש הבוחרים לציין משום מה את חגי תשרי ואיתם להרהר על השנה
החדשה שהביאו איתם, אני חושב שצריך לתהות מדוע בוחרת קבוצה, לא קטנה,
לקבוע את התחלת לוח השנה שלה במועד מסויים ולא במועד אחר.
ניקח לדוגמא את ראש השנה היהודי.
א' בתשרי.
למה, בעצם?
מן המפורסמות שבימים עברו, מניין השנים החל בחודש ניסן, אי שם בחודשי האביב. מה שאנו מכנים כיום "ראש השנה" היה למעשה ראש החודש השביעי. לכל היותר אמצע השנה.
אם כבר בוחרים בשרירות לב מועד לחוג בו את השנה, האביב, בו מלבלבים עצים באלפיהם הוא עונה המסמלת התחדשות באופן טוב יותר. אה, כמובן יש הטוענים כי זה החודש בו יצאו בני ישראל את מצרים.
האביב, הוא בטח
יותר טוב מהעונה הנוכחית, הסתיו, בו אני מתהלך לי ברחובות מרכז אירופה
ועצי השלכת גורמים לי להרגיש כאילו הייתי מתהלך בתפאורת הסרט The Tigger Movie (איך שמו תורגם לעברית? "טיגר הסרט"?). כלומר הסתיו הוא עונה יפהפיה, אבל כל קשר בינה לבין שנה חדשה הוא מקרי בהחלט.
גם שמות החודשים, כידוע, לא תמיד היו כפי שהם מוכרים לנו. בדיוק כפי שבלוחות השנה היוליאני והגריגוריאני, פוליטיקה קטנה של קיסרים גדולים, הביאה להוספת חודשים ללוח השנה, גם הלוח העברי על שמותיו, הושאל. למען האמת, פה נעזרתי קצת בבוויקיפדיה (לא שזה בהכרח מקור מהימן, אבל בכל זאת, לצורך עניינינו זה לא בסדר), על מנת לזכור מאיזה מעמי המזרח הקדום, "השאילו" היהודים את לוח שנתם. נקודה מעניינת, שזכורה לי משיעורי הערבית בחטיבת הביניים, היא שבחלק מהדיאלקטים הערביים, השמות המשמשים בלוח השנה העברי, מתארים חודשים מקבילים בלוח השנה הגריגוריאני. הנה הרשימה השנייה פה.
אגב, משהו שלמדתי בעיון בערך בוויקיפדיה, הוא שלוח השנה שכמה מחזירים בתשובה וצאן מרעייתם תמיד דואגים לספר עד כמה הוא מדויק, בצורה שרק "מדענים" כיום מבינים עד כמה הוא מפליא בדיוקו, לא בהכרח כ"כ מדויק.
הכל יחסי כמובן.
הערך כולו הוא כמובן מרתק.
מידת המהימנות של לוח השנה כמובן אינה חשובה. גם היה לוח השנה מדויק להפליא (וכאן נשאלת השאלה מה הוא דיוק? הרי מדובר בקביעת הלוח על פי כל מיני גורמים שרירותיים והדיוק מתייחס רק לאופן המדידה והחישוב של אותם מחזורים. הוא לא באמת חשוב כשלעצמו), עדיין, מדוע לבחור במועד אחד ולא במועד אחר כנקודת ההתחלה?
ואם כבר בחרנו, למה לחגוג ולצהול?
אני מניח שהסיבה לכך טבועה באופי האנושי. בדיוק באותו אופן שאנו מביטים בסיפוק כאשר מד המרחק ברכב מתחלף מ-99999 ק"מ ל-100000 ק"מ, כך אנשים, שמחים לראות שהנה התחלנו/סיימנו עוד מחזור.
הנדירות של המחזורים הללו, נאמר כ-80 פעמים בחייו של אדם, הופכת את ראש השנה לאירוע שטורחים בכלל לציין.
הרי מי יטרח לציין בכל יום את סיום המחזור בן 24 השעות?
כמובן, הסגידה לתאריכים, כפי שאינה הומצאה ע"י היהדות שאימצה לה את מנהגי המקומות בהם חיו להן קהילות היא גם לא נעצרה ביהדות.
דוגמא מפורסמת אחרת היא ישו הנוצרי.
נו, הולדת המשיח עשוי להיות מאורע חשוב לפיו נתחיל במניין השנים.
אבל מתי הוא נולד בדיוק?
אי שם בחורף, בדצמבר או ינואר (תלוי באיזו כנסיה תבחרו).
בכל אופן, חג המולד הוא יום נפרד לחלוטין מראש השנה האזרחית. מדוע אם כן מציינים את השנה ה-2008 (וכמובן, קיימת גם מחלוקת לגבי תאריך לידתו של בן האלוהים)?
כי זה נוח. רוב האנשים, לא ממש טורחים לבדוק את סיפורי המעשיות, אם מתוך עצלות ואם מתוך ידיעה ברורה שהם עלולים לגלות דברים שיערערו את תפישת עולמם.
העיקר שיש איזה סיפור נחמד, על בתולה קדושה שמתעברת ומולידה את מושיע האנושות.
תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מנסים להעלות מפדחתם היכן הייתם כשהתחלף המילניום.
בכל אופן, אם כבר התחלתי לעסוק בחגיגה וציון של אירועים נטולי חשיבות, הנה סרטון הפרופוגנדה הטהורה הזה שהתפרסם לפני זמן לא רב, בו נראה האסטרנאוט הסיני יוצא מהחללית, תוך כדי הקראת מילות שלום לאנושות, מתן ברכה "ספונטנית" (לא יכולתי ללגלג באופן אחר על ההקראה מהדף אל מול המצלמות) של הנשיא הסיני הו ג'ינטאו והתלהבות יוצאת מגדר הרגיל של השדרן.
אי שם בימי המלחמה הקרה, בשנות החמישים והשישים העליזות, התנהל "מרוץ חלל" בין ארה"ב לבריה"מ. היו אלה הסובייטים ששיגרו לראשונה לווין מלאכותי למסלול סביב כדור הארץ ושיגרו את יורי גאגרין ולייקה, לא בהכרח בסדר הזה. האמריקנים מצדם, הסתפקו בהיותם הראשונים (ובינתיים היחידים) לשלוח אנשים לירח, רק משום שהוא שם.
כמובן, לא אפרט פה את כל ההישגים הללו שרשמה האנושות
הנקודה החשובה לעניינינו, שמסעות אנשים לחלל, חדלו כבר מזמן להיות עניין שמעניין את האנושות.
זולת אנשי עסקים שמשלמים עבור המסע (והרי התקשורת ידועה בחיבתה לבעלי ממון) וישראלים שממריאים ולא חוזרים, לא קיימת בקרב השומעים על מסעות אל החלל החיצון אותה התרגשות ראשונית, כמו שלמשל אולי אחזה בהם בסוף שנות הששים, כאשר ניל ארמסטרונג שינן את משפט התעמולה שהוכתב לו מראש, על הצעד הקטן לאדם והקפיצה הגדולה לאנושות.
קפיצה גדולה, לפחות כפי שזה נראה בינתיים, לא הייתה. ימים של מסעות ביקום נראים לעין רק בסדרות וסרטי מדע בדיוני.
אבל הסינים?
כל שחזור הנדסי משתקף בכלי התקשורת שלהם כהישג כביר.
הצורך במינוף הזרמת הכספים לתוכנית החלל שלהם לצרכי תעמולה ברור. אם כבר האנשים מרימים את ראשם משגרת יומם שמונעת מהם לראות את המציאות נכוחה, מדוע שלא יביטו ממש גבוה ושוב יפספסו את הנקודה שאולי הייתה מאפשרת להם לבקר?
אולם בכל זאת, לי, כמישהו שלא ממש מעורב בהוויה הסינית, ההתלהבות המופגנת בסרטון, נראית כמו סרט רטרו רע מימים שתעמולה בין גושית הייתה שם דבר.
לא ששיגור אנשים לחלל או יציאתם לסביבה העוינת המקיפה את הפלנטה שלנו הם עניין של מה בכך.
פשוט סרטי המשך, מטבעם, על פי רוב, פחות מוצלחים מהמקור.
ובינתיים, אני אמשיך להתרגש ממה שחשוב לי באמת ולא מכל מיני שטויות שאנשים מנסים לשכנע אותי שצריך בכלל לטרוח להתייחס אליהן.
סתיו, ברטיסלבה 2008
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
