אני אוהב את הקונספט של מאמרי מערכת שמהווים קונסנסוס בקרב הכותבים והעורכים, כאשר האחריות למאמר היא קולקטיבית. אולם במקרה הזה, התחושה היא שמדובר בעוד מאמר של נחמיה שטרסלר (ואולי גם הכתבת הבינונית-מינוס מירב ארלוזורוב) המסתתר מאחורי השם "מאמר מערכת".
להלן דעתי על המאמר:
רוב עובדי "הארץ" אשר חרב הפיטורים ואי היציבות הכלכלית מעל ראשם (ראו מעריב או השביתה שהייתה ב"הארץ" לאחרונה) דווקא היו צריכים לתמוך בעובדי חברה שמצליחים להתאגד על מנת לשמור על חוסנם הכלכלי ויציבותם הפיננסית.
הדרישה של עובדים אחרים במשק צריכה להיות העלאת תנאיהם למעמד דומה לזה של עובדי חברת החשמל, לא פגיעה בתנאי עובדי חברת חשמל בשל צרות עין. ברוח ליברלית, צריך לעודד את זה שלכולם יהיה יותר, לא לפגוע ב"עשירים" רק בשל קנאת ה"עניים" ובכך לדרדר את כל החברה בישראל מטה.
עם יד על הלב, חלק מהביקורת על חברת החשמל מוצדקת. היה עדיף לתת לעובדים חשמל מוזל (10-20% הנחה) על פני חשמל חינם המוביל לצריכה עודפת. לא תמיד לעובדים יש תמריצים שמעודדים עשייה וקיימת אבטלה סמויה, אם כי למיטב הבנתי היא בשוליים ותופסת פחות בעובדים חדשים יחסית שמועסקים בתנאים ירודים מאלה בעבר.
אולם ביטחון כלכלי ויציבות בעבודה אינם מילות גנאי. מבחינה כלכלית צרופה, הם טובים למשק ולכן רצוי להרחיב אותם לחברות אחרות, לא לפגוע במעט ברי המזל. אנשים עם משכורת יציבה נוטים להשקיע יותר בכלכלה המקומית - קונים מכוניות, דירות וכדומה. זאת בניגוד לעובדים העניים שהתרבו בשנים האחרונות, החיים מהיד אל הפה ובחוסר ביטחון פיננסי המביא לכך שההשקעה הגדולה ביותר שלהם היא טלפון נייד או לחילופין, הטייקונים הבודדים שמעסיקים אותם, שלכאורה אמורים לזרזף את ההון שהם צוברים מטה, אך בפועל הם משקיעים מעט מאוד בחברה בה הם חיים, מוציאים את הכסף למקלטי מס ואם וכאשר הם בחובות הם יבקשו מכלל הציבור להשתתף בכיסוי החובות.
לסיום, מאמר מערכת מרושע במקצת שפותח בחצי אמיתה: "לפחות אחת הסיבות לפיגור בפיתוח משק החשמל היא מצבה הפיננסי הדחוק של חברת החשמל", המסיחה את הדעת מסיבות פונדמנטליסטיות באשר למצב משק החשמל הרעוע - ייבוש חברת החשמל על ידי המדינה ואי אישור בממשלה של הקמת תחנת כוח חדשה על ידי חברת החשמל (הנה, זה כתוב בדה מרקר מקבוצת הארץ שמצטט את מבקר המדינה המאשים את הממשלה בעיכוב הקמת תחנת כוח פחמית חדשה באשקלון מסיבות פוליטיות - שינוי משק החשמל - במחיר של בעיות באספקת החשמל. מעניין שב"הארץ" מתעלמים ממה שנכתב ב"דה מרקר") כדי שהציבור "יחוש" את חוסר היעילות של חברת החשמל ויתמוך בהקמת תחנות כוח פרטיות או חברות ציבוריות חדשות שלאחר שהציבור יממן את הקמתן תימכרנה בפרוטות לאילי הון ותהפוכנה פרטיות (הרעיון של חברת החשמל השנייה מוזכר בגלובס).
גילוי נאות, אמא שלי עובדת בחברת החשמל מזה כמה עשורים ובקרוב תצטרף לגמלאי החברה. עשירה גדולה מעבודתה היא לא, אבל ההכנסה הקבועה איפשרה לה לתכנן את עתידה הפיננסי, פריוולגיה שמתי מעט נהנים ממנה כיום.
מעניין מה האינטרס של כותבי מאמר המערכת של הארץ, כלומר בטובתו של איזה טייקון הם חפצים.
בקצרה, הוא קובע שעיתון זה עסק כמו כל עסק אחר ולכן אם עיתון זה או אחר קורס, אזי זו בעיה עסקית גרידא. כליברל, הוא מאמין שבסביבה התחרותית של השוק החופשי, חלק מהעסקים מצליחים ואחרים כושלים (זאת בניגוד לדעת נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, שרואה בעיתון הפרטי גוף דו-מהותי, כלומר חברה פרטית אשר במקביל משמשת כנכס ציבורי ולכן יש להעניק לעיתונים הגנה מיוחדת).
דבריו של ארנס מופנים למעריב שאליבא דארנס התחרה על קהל הקוראים השמאלני (ההבנה של ארנס את המושגים שונה משלי. במעט שקראתי במעריב, ראיתי בעיקר כותבים ימנים משיחיים ואת יהונתן גפן) עם ידיעות אחרונות והארץ. הואיל וקהל הקוראים מצומצם, דינו של מעריב להיעלם בתהום הנשייה.
כאמור, הניתוח שלי מעט שונה. מעריב וידיעות מתחרים על אותו קהל שהם רואים כקונסנסוס הישראלי, מין מרכז מדומיין עם נטייה ימינה. באופן כללי הם נותנים במה לדעות המתיישבות עם הקונסנסוס הזה עם חריגה קטנה לשמאל ולימין.
הארץ לעומתם, הוא יוני בעיקרו (עם כמה כותבים חריגים כמו ארנס) או מה שמכונה בטעות "שמאלני", אבל מהבחינה הכלכלית הוא שומר על הקו הימני-ליברלי מאז היווסדו. למעשה רוב אם לא כל העיתונים המסחריים הם ימניים, לפחות במובן הכלכלי של המושג.
בעקבות מעבר הקוראים לגרסאות המקוונות של העיתונים ובאופן כללי צריכת מידע באינטרנט, ההכנסות מפרסום בעיתונות נפלו לטובת פרסום במדיה אחרים (שילוב של קהל הולך וקטן ויתרונות אחרים שפרסום ברשת מקנה). מי שלא הצליח לבנות מותג רשת חזק (כלומר בנה NRG במקום YNET) נפגע. כמובן, כל יתר הרעות החולות שעברו על מעריב בשנים האחרונות ושירות האג'נדה הכלכלית של בעליו (הדוגמא האחרונה הייתה נוחי דנקנר) לא עשו עמו חסד, אלא להיפך, הביאו לשקיעתו של מעריב.
בפסקה האחרונה של המאמר, מתייחס משה ארנס ל"הארץ", העיתון בו התפרסם המאמר. הוא מגדיר את הנישה האינטלקטואלית כקהל היעד של "הארץ". אולם לטעמו, העיתון יורק מידי יום לבאר ממנה הוא שותה ויוצא במאמרים נגד הממשלה והחברה הישראלית כולה. לכן, האינטלקטואלים נוטשים את העיתון מידי יום ביומו. האינטלקטואלים של ארנס גם כן לא אוהבים לקרוא דעות שלא מתיישבות עם דעתם.
אולם לדעתי, הארץ מצטמק בשל סיבה אחרת, ירידה באיכות. וזו צרה גדולה יותר מאשר אם העיתון ייעלם לחלוטין. אחרי הכל, מה הטעם לשמר את המותג הארץ, אם הידיים ידי עשיו, אך הקול קול יעקב? מה יתרון לישראל בעיתון "הארץ" שהוא חיקוי עלוב של ידיעות אחרונות?
אז כתבתי את התגובה הבאה הקוראת תיגר על הפרשנות של ארנס לסיבות לירידה בתפוצה של "הארץ":
הארץ מצטמק בשל ירידה באיכות
לא בשל מאמרי מערכת "המגנים השכם והערב לא רק את הממשלה אלא את ישראל עצמה ואת צה"ל". אלה, אם הם מנומקים כמו שצריך, מעוררים את הקוראים ומעניקים להם נקודה למחשבה, בין אם הם מסיכימים עם המאמר ובין אם לאו.
איכות התכנים הנופלת, היא שמרחיקה קוראים. יש יותר מידי שגיאות שהגהה אמורה להעלים, כתבות צהובות על סליבריטאים שלא היו מביישות את מעריב וחוסר שקיפות ותיקון שגיאות כפי שנהוג בעיתוני העולם. באופן כללי שיווק העיתון כמוצר אינטלקטואלי, על אף שכבר מזמן הוא לא עומד בסדנדרט הזה הוא עלבון לקורא האינטליגנטי והוא שמרחיק קוראים.
אם התוכן העיקרי השווה קריאה בהארץ הוא מאמרים מתורגמים מהאקונומיסט, הניו יורק טיימס והגארדיאן, רוב הקוראים יעדיפו לקרוא את המקור...
עוד במרץ השנה שמרתי לי את הקישור לסרטון הבא של פיטר סינגר הדן באתיקה ומה שאנו אוכלים.
הואיל וכעת כבר חודש אוקטובר, אני מניח שכפי ששר אלוויס פרסלי, זה עכשיו או לעולם לא, אז הנה לכם סרטון באורך 73 דקות הדן בסוגיות שונות הנוגעות לאתיקה של אכילה - מזון צמחוני וטבעוני, אורגני, גידול מקומי, סחר הוגן (Fair Trade) וכדומה.
ובכן, אין מה להשוות בין הסגנון של פיטר סינגר לזה של גארי יורופסקי (דנתי על אחת ההרצאות של יורופסקי כאן). אם יורופסקי הוא מטיף דתי משיחי להוט, פיטר סינגר הוא פרופסור לתיאולוגיה, נעים הליכות, לא מתלהם, אינטלקטואל עם משנה סדורה.
סינגר, מתמקד בעיקר בחולייתנים, כלומר רוב בעלי החיים המורכבים יותר מבחינה אבולוציונית ולכן עשויים לחוש כאב כפי שאנו חשים אותו, בעיקר מטעמי נוחות ומשום שאלו הם בעלי החיים הנצרכים בתעשיית הבשר. הטיעונים שהוא מעלה, בהחלט יגרמו למי שאוכל בשר לחשוב פעמיים לפני שהוא מכניס משהו לפה.
בעיקרון, מעבר לתזונה צמחונית וטבעונית הוא טוב. לא זאת בלבד שהוא מונע את ההרג של בעלי החיים שלא נאכלים, הוא מקטין את הסבל הנגרם כתוצאה מגידול בעלי חיים בשיטה שבה תעשיית הבשר עובדת.
אם אנו באים לדון על האתיקה שבאכילת בשר, חשוב שמי ששוקל האם לאכול בשר יהיה מודע לאופן בו הבשר שהוא צורך מגודל. כלובים קטנים, רפתות צפופות, בתי גידול בהם רבבות בעלי חיים נדחקים בתנאים נוראיים כי רווחתם לא חשובה למגדלים, אלא הגדלת הרווחים.
בנוסף, בעלי החיים צריכים דגן ומספוא כדי להתקיים והואיל והם צורכים אנרגיה, הם צריכים לאכול יותר מאשר ה"אוכל" שהם "מייצרים". באמצעות מעבר לתזונה צמחונית, לבני האדם יהיה יותר אוכל (הנתונים האחרונים של ארגון המזון העולמי מדברים על 870 מיליון(!) אנשים רעבים ברחבי העולם). כמובן, יש עוד דרכים להגדיל את מלאי המזון הזמין, למשל לוותר על דלק ביולוגי, אבל מעבר לתזונה המבוססת על הצומח בהחלט יעשה טוב למאבק ברעב.
ומה בדבר קרניבורים מצפוניים? אלו שצורכים רק ביצי חופש, תרנגולים שהתרוצצו מחוץ לכלוב ופרות שרעו באחו במקום ברפת מצחינה. כלומר, אם לבעלי החיים יש חיים טובים לפני שהורגים אותם בכאב מינימלי, אולי בכל זאת אפשר לאכול בשר מבלי לגרום צער, כאב, יגון ולזהם את הסביבה?
לפי סינגר, זהו צעד בכיוון הנכון, אבל זה יכול לעבוד רק בקנה מידה קטן, אך לא להחזיק אוכלוסיה שלמה בכמות בה צורכים בשר בחברה המודרנית.
סינגר גם נוגע בסוגיה של מזון אורגני והשפעתו החיובית על הסביבה ועל פי רוב על רווחת בעלי החיים המשתתפים בייצור. מצד שני, אין בדיוק סטנדרטים אחידים לגידול אורגני, כך שאריזה ירוקה לא בהכרח מבטיחה חוות גידול ידידותית יותר ליושביה ולסביבה. ומי באמת יכול ללכת ולבדוק את התנאים בהם מגודל המזון האורגני?
בנוסף, סינגר מדבר על גידול מקומי שבשנים האחרונות יש נטייה לעודד כדרך אכילה ירוקה וידידותית לסביבה. האם זה באמת עוזר לסביבה?
למשל, אכילת עגבניות שגודלו בעונה הנכונה באזור עם האקלים הנכון עשויה להפחית את זיהום האוויר. לעומת זאת, מחוץ לעונה או באקלים לא מתאים, אכילת מזון מגידול מקומי מצריכה יותר אנרגיה משינוע המזון מאזור אחד לאזור אחר בגלובוס.
דיון באתיקה של מה שאנו אוכלים, האם זה טוב או רע, לא יכול להתעלם מההשלכות והאפקטים של התזונה האנושית על בעלי חיים ובני האדם המגדלים את המזון או מושפעים מהאפקטים הסביבתיים של גידול המזון.
בטוויטר הבחנתי שאריק הובסבאום מופיע תחת הטרנדים. מיד הבנתי שכפי הנראה לא מדובר בבשורות טובות, שכן מה הסיכוי ששמו של ההיסטוריון הדגול באמצע שנות התשעים של חייו יעלה כך סתם בברומטר של מצב הרוח העולמי.
קראתי כמה מספריו העוסקים בהיסטוריה חדשה, יחסית. המאות ה-18, ה-19 וה-20. חלקם בתרגום לעברית, אחרים במקור האנגלי. תמיד הם היו כתובים בצורה קולחת, מרתקת ומעניינת, מביאים ניתוח מעניין ומעמיק של האירועים שעיצבו את מאות השנים האחרונות.
לפני שבועיים, במקרה, צפיתי במספר סרטונים בהם הרצה על ספרו "כיצד אפשר לשנות את העולם" שיצא בשנה שעברה. כמעט ונדהמתי כיצד בגיל 95, הובסבאום נותר צלול, רהוט עם מחשבה חדה וזריזה, מעודכן בענייני אקטואליה ובענייני השעה יותר מרוב האנשים הצעירים ממנו במספר עשורים.
כשביקרתי בלונדון בשבוע שעבר, עברה בי המחשבה שאני מטייל בעיר בה הוא, בין היתר, חי. לא עוד.
אריק הובסבאום היה סוציאליסט מוצהר, מרקסיסט ליתר דיוק, אבל בניגוד למיליוני סומים (מלשון סומא) שמצטטים הוגים קומוניסטים מבלי לחשוב, הובסבאום השתמש בכלים המרקסיסטים על מנת לנתח את החברה והתהליכים ההיסטוריים שהיא עוברת.
אין מילים שיתארו את האובדן בלכתו של הג'נטלמן והאיטלקטואל בחסד. פשוט הקשיבו לראיונות עם האדם הנערץ שזיקנתו לא לעולם ביישה את נעוריו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
