בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

 החלטתי להוסיף לבלוג על אירלנד מימד אקטואלי ולכן הכנסתי לשולי הבלוג עדכוני חדשות על אירלנד. טכנית, מדובר בעניין פשוט למדי: מוסיפים את התוסף של גוגל ניוז ובמילת החיפוש כותבים אירלנד ו-voilà, עדכוני חדשות שוטפים על אירלנד מופיעים בבלוג.

טוב, לא ממש שוטפים. בחנתי את החדשות שהופיעו שם. הידיעה הראשונה, כלומר החדשה ביותר, הופיעה לפני שישה ימים ב-NRG, הגרסה האינטרנטית של מעריב (או מה שנשאר ממנו). קראתי את הכתבה עם הכותרת המבטיחה "כך הפכה אירלנד לאחת המדינות העוינות את ישראל" מאת שרה ליבוביץ'-דר.

התמונה של אירלנד המצטיירת מהכתבה כה מעוותת שקשה להחליט היכן להתחיל את התגובה. נראה לי שאדבוק בסדר ההופעה בכתבה ולא אנסה לערוך סיכום תמתי, שכן בטקסט תמה אחת - הצגת אירלנד כמקום אפל.

הראיון בפתיחת הכתבה עם פאט ברין (Pat Breen), ציר ב-Dail (הפרלמנט האירי) מ-Fine Gael, מפלגת השלטון שהיא מפלגת ימין-מרכז מתון (כרגע בקואליציה עם הלייבור, מפלגת העבודה האירית) בו הכתבת מצוטטת כמי ששאלה את הפרלמטר האירי "אולי אתם אנטישמים, ולכן תמתחו ביקורת על כל מה שישראל תעשה?". הוא כמובן דוחה את זה על הסף (ועם יד על הלב, הוא בטח תהה מאיזה כוכב היא הגיעה).

החלק השני, תחת הכותרת המבטיחה "תיעוב אינהרנטי" מספר כיצד הפכה אירלנד למקום מפחיד הנוטף שנאה כלפי ישראל ויהודים, שני מונחים שכידוע קיימת ביניהם הלימה מלאה.

חמישית מהאירים לא היו רוצים שישראלים יהיו אזרחי אירלנד (מה שאומר ש-80% מתושבי אירלנד מברכים התאזרחות של ישראלים, אבל לכך הכתבה לא מכווינה), 11% לא רוצים אף יהודי כאזרח (ושוב, 89% מקבלים בברכה יהודים כאזרחים שווים במדינתם), וכ-46% מבני ה-18 עד 25 לא היו רוצים יהודים במשפחתם (זה המקום לציין שעל פי הכתבה הסקר נערך על ידי כומר קתולי. כלומר קיים הקשר דתי וסביר להניח שמבין ה-46% אחוזים הללו, הרוב המכריע לא היה מתנגד ליהודי שהתנער מיהדותו במשפחה שלהם. זאת ועוד, ליותר ממחצית הנשאלים אין התנגדות ליהודי במשפחתם, אחוז גבוה בהרבה מהנתון המקביל על משפחות יהודיות טהורות בישראל שיקבלו בשמחה מי שאינם יהודים למשפחתם. תשאלו את הרב ב"כיפה" או ב"מקו" או שתריצו בעצמכם חיפוש על "להתחתן עם גוי" ותראו מה הלך הרוח של דוברי העברית).

בהמשך הכתבה מראיינת ליבוביץ'-דר את מוריס כהן, ראש הקהילה היהודית באירלנד. "בוודאי לא קל לחיות כיהודי באירלנד בימים אלה?" היא שואלת ומציגה את הכיוון אליו מנשבת הכתבתה. גם מוריס לא ממש מבין מה היא רוצה מחייו. הוא לא מאושר מביקורת שנשמעת כלפי ישראל ועל פי רוב מגיעה מהשוליים, אך מדגיש שאנטישמיות לא קיימת באירלנד.

הכתבה ממשיכה עם עוד מספר דוגמאות של מקרים המעידים על מורת רוח שמספר קבוצות ואינדיבידואלים מביעים על מדיניות ישראל בשטחים שכבשה לפני 45 שנה והפיכתם לקול היחיד הנשמע מאירלנד. לא אכנס כאן לכל הדוגמאות, משום שנדמה לי שהתמונה העולה מהכתבה ברורה. אירלנד היא מדינה שהפכה לעוד מעוז אנטי-ישראלי ואנטישמי, כך סתם, אולי בשל התמימות של האירים הפתיים המזהים את מאבקם הנושן בבריטים עם המאבק הפלסטיני בישראל, אולי בשל האנטישמיות הקתולית הזורמת בדמם וכנראה בשל השילוב של השניים. הרי מה למדיניות ישראל עם הפגנות כנגד מדיניות ישראל?

אני מניח שמה שאני חושב על הכתבה ומה שהיא מציגה וכן העיתון בו פורסמה ומי שהנפיקה תחת ידייה כתבה כזו ברור מהאופן בו סיכמתי את הטקסט וסתרתי את הטענות שבו. אבל בכל זאת, אולי שווה לרשום פה כמה מילים על אירלנד. בכל זאת, אני גר פה מעל ארבע שנים והתפלאתי לקרוא על המדינה שתוארה בכתבה, שכן עושה רושם שזו לא אותה אירלנד בה אני חי.

אירים הם אנשים חביבים, חביבים מאוד. החביבות הזו מדבקת, אם להודות על האמת, אם כי אני עדיין מנסה להישאר נאמן למקור הזועף שבי.

בכל חברה קיימת גזענות, על פי רוב היא בשוליים ונשמעת מפי אלו שהגורל התאכזר אליהם. על פי התרשמותי הסובייקטיבית, השוליים הללו רחבים בישראל וקיימת זליגה ליתר שכבות האוכלוסיה, בעוד באירלנד מדובר בשכבה דקיקה למדי של שונאי זרים (בריטים לחוד, אם כי גם זה יותר סוג של קוריוז, משהו שאומרים לפני שעוברים לאנגליה. ילידי בריטיניה הם המיעוט הגדול ביותר באירלנד וההיסטוריה המשותפת כמו גם קשרי הדם פשוט הופכים את ההבדלה בין אירים לבריטים לעניין מלאכותי למדי).

אף אחד מחברי האיריים לא גרם לי לחוש ששוררת באירלנד אנטישמיות או שלא מקבלים אותי משום שאני זר או במקור מישראל. נהפוכו, ברוב המקרים הם התפלאו שאני לא מחזיק בדרכון אירי ותמיד קיבלו אותי כשווה בין שווים. כמובן, כאשר ישראל שדדה דרכונים איריים מבעליהם החוקיים כד לחסל את מחמוד אל-מבחוח, עמית לעבודה דרש את הפספורט שלו בחזרה ונשמעו עוד כמה בדיחות כאלה, שבאו בעיקר כי העניין התפרסם בתקשורת וחשבו שאמצא את זה משעשע.

באופן טבעי, לא כל אירי שפגשתי הפך לחברי הטוב עלי אדמות. חלק מהאנשים שהכרתי נותרו אנשים של היי וביי. אלו תחומי עניין שונים וכימיה בין בני אדם שעובדת בדרכים מסתוריות שהביאו לכך שהקשר ביני לבין אירים רבים לא הבשיל לכדי חברות, לא המקור האתני, דתי או לאומי שלי. התלונה המרכזית ששמעתי מאירים, כמו גם מזרים הגרים פה, ומידי פעם שוחחו עם לקוחות מישראל היא שהם מוצאים לקוחות ישראלים כלקוחות המעצבנים ביותר (בשורה אחת עם לקוחות מעוד מספר מדינות, אך לא ניכס לזה כאן). היכרותם עם ישראלים מסתכמת בהיכרות עם אנשים שלא מברכים לשלום, מתקשים להסביר את עצמם, לא מוקירים תודה, באים בדרישות חצופות ומנסים לרמות את נותן השירות. נשמע מוכר? וכשמדברים עברית במילים אנגליות זה נשמע רע אף יותר.

שמעתי כמובן דעות אחרות על אירים מפי ישראלים. הנה למשל בקטע הזה. אני לא מכיר את הכותב באופן אישי (אם כי חברתו למדה איתי בתיכון), אך אני כן מכיר את החברה הבינלאומית בה הוא עובד. וזה מה שהוא כותב:

"אל תצפה לעשות חברים מקומיים כ"כ מהר, רוב החברים הם ישראלים או זרים אחרים. האירים לא בדיוק ממהרים להתחבר עם זרים, בעיקר אם הזרים האלה מגיעים מישראל".

כמדומני זה נובע יותר מחוסר הרצון של הכותב להתנתק מנטאלית מישראל או ליתר דיוק להיפתח למנטאליות האירית ואולי אף יותר בשל העובדה שבמקום העבודה שלו אירים הם מיעוט קטן ביחס לשאר העובדים. אם אתה עובד עם זרים, מתחבר רק עם זרים ובאופן כללי מחשבותייך במקום אחר, אל תתפלא שהמקומיים לא נופלים שדודים לרגלייך. לאירים שאני פגשתי היו חברים משלל מקומות, כן, אפילו מישראל.

כמובן, אין מדובר רק במישור הבין-אישי. גם ברמה הלאומיות או המדינתית, מצחיק לשמוע ביקורת על אנטי ישראליות באירלנד, שלא לומר אנטישמיות. למשל הנשיא מייקל די היגינס, בחור חביב שבכתבה ב-NRG מתואר כעוכר ישראל. הוא דווקא ביקר לא מזמן בבית הכנסת המקומי בדרום דבלין, אבל אם הכתבת מתארת את מי שעומד בראש הפירמידה כאיש רע, למה לקלקל לה? באופן עקרוני המדיניות של אירלנד, מדינה ניטראלית היא לא אנטי ישראלית, אלא פרו-הומאנית. אמת, בכירים באירלנד התנגדו למצור הישראלי על עזה. אך לאורך הדרך, ברור שהבעיה היא המדיניות הישראלית הספציפית - פגיעה באוכלוסיה - לא אנטי-ישראליות ובטח לא אנטישמיות. צריך להיות עיוור או קורא מעריב כדי לא לראות את זה.

אך כמובן, ניתוח המדיניות האירית בשנים האחרונות יגזול ממני זמן יקר שלמרבה הצער אין לי. הרי רק רציתי לכתוב על שיקולי העריכה באי האיזמרגד.

כתבה נוספת שעלתה בגוגל ניוז, השנייה בסדר כרונולוגי, היא מ-Ynet, מהדורת האינטרנט של ידיעות אחרונות. כותרתה: "אירלנד: ביקשה לעבור הפלה, נדחתה ומתה". בניגוד להזיות בכתבה במעריב, הסיפור העצוב בכתבה הזו נכון. אך גם הכתבה הזו, כפי שאתם מנחשים מהכותרת, היא בהקשר שלילי למדי.

מדובר בסיפר טראגי שהתרחש במערב אירלנד לא מזמן. צעירה הרה בת 31 מצאה את מותה לאחר סיבוכים בהריון כאשר הרופאים סירבו לבצע בה הפלה, שכן לעובר עוד היה דופק.

אין מדובר כאן בעבודה עיתונאית משובחת, אלא בתרגום של סיפור שהתפרסם בהרחבה בעיתונות הבינלאומית. ב-Ynet מספרים שתרגמו את הסיפור שהופיע באייריש טיימס, אם כי צילום המסך שהביאו מראה ששאבו את הסיפור מהביביסי. אחרי הכל הרבה יותר קל להסתמך על תקשורת זרה הגלויה לכל מאשר לשלוח כתב למקומות אקזוטיים כמו אירלנד. יקר שם.

תפקידו של הופעת הסיפור בעיתון הישראלי, מעבר הסיפור האנושי העצוב שאמור לרגש את הקורא והקוריוז המקברי (הנפטרת הייתה הודית והינדית בדתה ומצאה את מותה באירלנד בשל חקיקה נגד הפלות המושפעת מהדת הקתולית) היא ללמד את הקוראים שאמנם לא הכל בישראל שפיר (no pun intended), אך גם באירופה הנאורה דת חשוכה שולטת ואף הורגת קורבנות תמימים.

אין בעיה גדולה בהבאת הסיפור ואף לא במסגור שהוצג. הבעיה היא שזה פחות או יותר המידע היחיד שהקוראים יקבלו על אירלנד (ואולי על מותו של הנמר הקלטי ויתר הצרות הכלכליות שפקדו את אירלנד) והסיכוי שהקורא יקבל מידע על האופן בו יתפתח הסיפור הוא אפסי. הדיון הציבורי שמתקיים באירלנד בנוגע להפלות יישאר נסתר מהקוראים של Ynet. מה הסיכוי שהקורא יגיע לאתר של האייריש טיימס ויחפש עוד מידע בנושא?

אני לא יודע אם הפלות באירלנד תהפוכנה חוקיות בשל מותה המצער של סאביטה או רק ישונו מספר נוהלים על מנת למנוע הישנות מקרים שכאלו בהם אישה הרה הנמצאת בסיכון נפטרת כתוצאה מפרשנות מחמירה של החוק (המצב החוקי באירלנד הוא שהפלה מותרת רק כאשר קיימת סכנה לחיי [בניגוד לבריאות] האישה והפלה היא הפסקת הריון כאשר לעובר יש דופק). בימים אלו מתנהלת חקירה של המקרה ויתכן שדברים ישתנו (או שלא. גם זה קורה. אירלנד היא לא מדינה מושלמת).

אך בניגוד לישראל, אירלנד צועדת קדימה ביחסי דת ומדינה. 90% מבתי הספר עדיין מנוהלים על ידי הכנסייה, אך גוברים הקולות להיפרד מהכנסייה לשלום, לפחות מאותו ממסד רקוב ששתק לנוכח ניצול מיני של ילדים ואף השתיק את הנושא. נישואים חד מיניים עוברים לגליזציה בימים אלו ורבות הן הרשויות המקומיות שכבר מאשרות אותם (וכן, שני בני הזוג, בנות הזוג או בן ובת הזוג יכולים להיות בני דתות שונות, אבל ספק אם ישראל תקדם רעיון פרוגרסיבי שכזה). בכלל, הקבוצה הדתית השנייה בגודלה באירלנד, אחרי כ-84% מהאנשים המזדהים כקתולים באירלנד הם... חסרי הדת. סביר להניח שהמספרים היו גדולים יותר לטובת חסרי הדת אם קתולי לא היה מילה נרדפת ל"לא אנגליקני" או "לא בריטי".

לשון אחר, אמנם בעיתון הישראלי רוצים להביא את הקוראים לכדי קתרזיס, תחושת מירוק על כך שהדת הנוראה הורגת שם, באירלנד ולא כאן, בישראל השלווה. אך הקורבן בטרגדיה הזו הוא קהל הקוראים הישראלי, זה שסובל יותר מחדירת דת פולשנית לחייו.

כפי שהבנתם כבר, חדשות החוץ בעיתונות הישראלית, יותר משהן באות ללמד את הקורא על העולם, הן באות ללמד אותו כמה טוב לו בבית. וכך, קורה בעוד ידיעה ב-NRG מסופר על פיגוע בצפון אירלנד, כי הרי בישראל הכל דבש ואין עוקץ. וכשהחדשות לא עוסקות באנטישמיות נוראה או זוועות, מדובר בחדשות ספורט.

מי שירצה ללמוד על אירלנד מעיתונים בישראל יקבל תמונה מעוותת המתבססת על סלקציה של חדשות רעות בלבד במקרה הטוב וניתוח מגמתי ושקרי במקרה האחר. כמובן, אין מדובר בתופעה ייחודית לאירלנד. רוב החדשות שתקראו מכל מקום הן רעות. את מי מעניינות ידיעות על רבבות תינוקות שנולדים בריאים? את מי מעניין שלרוב האנשים בעולם לא ממש איכפת מישראל?

אלו הם פני הדברים כאמור. מי שמודע לכך יופי. מי שלא, מוזמן לפקוח את עיניו או לחילופין להמשיך לחיות בפרנויה. אני את החדשות על אירלנד הסרתי מהבלוג, שכן מטרת הבלוג היא לספר על דברים שקורים באירלנד ומה אפשר לעשות כאן (בדגש על טיולים). אין טעם לזרוע פאניקה לא מבוססת ולהפנות לצהובונים. להם ממילא יש יותר קוראים. הניסוי היה מעניין.

בסרט המטריקס צפיתי לראשונה כשהייתי בסוף התיכון. הימים היו שלהי האלף הקודם והסרט היה להיט בקרב בני גילי, לפחות חלקם. במחשבה לאחור, נדמה לי שרובם ככולם התלהבו מהסרט מסיבות אחרות מאלו שהניעו אותי לכתוב קטע זה.

מספר שנים לאחר מכן קראתי את קובץ המאמרים של סלבוי ז'יז'ק, "ברוכים הבאים למדבר של הממשי" (שם הלקוח מציטוט דבריו של מורפיוס, אחת הדמויות הראשיות בסרט מטריקס, כאשר הוא מגלה לניאו, הגיבור המרכזי בסרט, שהמציאות היא לא בדיוק מה שהוא חשב עד אז [וזה המקום להזהיר, קטע זה נכתב מתוך הנחה שצפיתם בסרט ואף בשלושת הסרטים שבטריולוגיה. אם זה לא המצב ואתם חוששים מספויילרים, מוטב שתפסיקו לקרוא כאן]) ואת "מטריקס: האחר הגדול והמציאות הווירטואלית" מאת אותו פרופסור סלובני.

בשנת 2003, כארבע שנים אחרי שהסרט המקורי יצא לאקרנים, התווספו שני פרקים לעלילה בהם לא צפיתי עד השבוע האחרון. לסרטי המשך יש נטייה להיות גרועים מסרטים עם עלילה מקורית. אך הואיל וזכרתי שהסרט המקורי היה טוב למדי, הסתקרנתי בכל זאת לראות כיצד התפתחה העלילה. לשם כך צפיתי שוב בסרט הראשון על מנת לרענן את זכרוני באשר לפרטי הסיפור ולאחר מכן המשכתי לצפות במטריקס רילודד (Matrix Reloaded) ומטריקס רבולושנס (Matrix Revolutions).

כאשר חוזרים לסרטים (וכן ספרים) ישנים שהיו טובים בעבר, מגלים לגביהם תובנות חדשות או למצער מעוררים תובנות ישנות שנשכחו. ומטריקס לא אכזב לרגע.

אפשר לצפות בסרט ולהבין אותו כפשוטו. האקר המכונה ניאו (מר אנדרסון בשמו הפחות מחתרתי) מגלה יום אחד שמה שחשב עד אז כמציאות הוא למעשה בלוף, מציאות מדומה שגורמת לו להאמין שהוא חי בסוף המאה ה-20 בזמן שלמעשה הוא מחובר למטריקס, מין רשת מחשבים שצריכה אותו כדי לספק לעצמה אנרגיה בעולם בו פוטוסינתזה אינה אפשרית עוד.

ניאו עובר חוויה לימודית באמצעות שתי דמויות מפתח, מורפיוס וטריניטי, ובמהלכה הוא לומד להשתחרר מהכבלים התודעתיים שקשרו אותו למה שסבר שהוא המציאות עד ההתפכחות. הוא לומד שהעולם בו העביר את מיטב שנותיו היה לא יותר מאשר אשליה, כך שבסוף הסרט יוכל לגבור על המערכת ולשחרר את שארית המין האנושי.

כאשר מתבוננים בסיפור כפשוטו, אפשר למצוא בעיות רבות בסרט. אם בני אדם הם לא יותר מבטרייה, מה טוען את הסוללות הללו? הרי ידוע שבני אדם לא מייצרים אנרגיה יש מאין, אלא תלויים גם הם בחסדי הפוטוסינתזה דרך המזון שהם צורכים. יתרה מזאת, מי ערב לכך ש"המציאות" העגומה לתוכה ניאו התעורר היא אכן המציאות ולא עוד שכבה דמיונית? על פי הקטע הזה שגם מתייחס לסרט, בודריאר שבהשראת הגותו נכתב התסריט לסרט, לא אהב את מטריקס בדיוק בשל ההנחה המוטמעת בתסריט שיש מציאות מאחורי האשליה, כלומר אפשר להקיץ מחלום המטריקס למציאות שהיא מין חלום בלהות, בעוד שהוא, כיאה לפוסט-מודרניסט, סבר שאין מציאות אלא רק אשליות.

כמו כן, נחמד לצפות בסרטים עתידניים מספר שנים לאחר שנוצרו. צפייה במטריקס שנוצר בשנת 1999 בסוף 2012 מעלה חיוך על השפתיים. אלו לא רק הטלפונים הניידים המגושמים בהן הדמויות עושות שימוש, אלא עצם הרעיון שעל מנת להיכנס ולצאת מהמטריקס, להתחבר ולהתנתק מהרשת, הדמויות נאלצות למצוא טלפון, כי כידוע רשתות מחשבים מתקשרות באמצעות קווי טלפון. כפי שניאו אשר על אף שהשתחרר מהמגבלות התודעתיות ומצליח לשבור מחסומים פסיכולוגיים וכך לעופף ולכופף את חוקי הפיזיקה עדיין לובש צורה אנושית ולא משהו מוצלח יותר, כך גם יוצרי הסרט מטריקס ניסו ליצור משהו שהוא מעבר לנתפש באמצעות דברים גשמיים למדי. ואולי זה הוא רק תעלול קולנועי שנועד להסביר לצופים את הרעיון המופשט באמצעים מוכרים ומובנים.

אך כמובן, אין באלו כדי לפגום בהנאה שבצפייה בסרט. בעיקר משום שאפשר גם להבין את הסרט באופן שונה.

הסרט נוגע בקו התפר בן הממשי לבין המדומיין ומניח שרוב האנשים חיים במדומיין. רק מספר מלכים פילוסופים אפלטוניים יודעים מה היא האמת. כמו במשל המערה של אפלטון, רובנו אסירים החיים בתוך מערה, רואים רק את צל המציאות על פני מסך החוסם את פתח המערה. זאת ועוד, במטריקס כמו בפוליטיאה (הרפובליקה) של אפלטון, כאשר אחד האסירים מצליח להשתחרר מכלאו, דרוש לו זמן כדי להתרגל לאור. אך מרגע שגילה את האמת, אין הוא מסוגל לחזור לתודעה הכוזבת בה היה שרוי קודם לכן והוא יחוש צער על אלו שנשארו מאחור ומשוכנעים שמופע הצללים אותו הם חושבים כמציאות כשלמעשה הוא לא יותר מאשר צל. דרי המערה מצדם, כאשר חברם ישוב ויספר להם על העולם האמיתי שגילה מחוץ למערה לא יאמינו לו ואף ינסו לפגוע בו, כפי שבסרט אחת הדמויות העדיפה לחזור לעולם האשליות של המטריקס גם במחיר פגיעה בדמויות שהשתחררו (בסרט זה לא צלח).

ומה היא אותה מציאות שמתאר הסרט מטריקס הראשון? אנחנו חיים חיים מאושרים או ליתר דיוק חיים נורמליים. משהו שאנו מעדיפים לראות כדבר האופטימלי עבורנו בנסיבות בהן אנו חיים. עבור רובנו זה עובד מצויין, איש איש מוצא את מקומו בחברה, למעט חריגים שאין להם השפעה של ממש ובאופן כללי המערכת דואגת להשיבם למוטב.

אך הנורמליות הזו היא למעשה כיסוי. אנחנו לא יותר מבטריות, מספקים חשמל למשהו שאנחנו מתקשים להבין או אף לא מודעים לו.

האם אין זו בדיוק המציאות בה אנו חיים? אין צורך בחבורת רובוטים שינצלו אותנו לצרכיהם. בני אנוש עושים עבודה נהדרת. המערכת עובדת בצורה כה משומנת עד שאיש לא מרגיש שעמלו נועד לספק את צרכיה של אליטה קטנה. ואם מישהו מרגיש מטפלים בו. בעבר (במקומות מסויימים בעולם גם כיום) היו אלו עינויים ו"העלמות", אך נדמה שכיום שמי שינסה להצביע על הבעייתיות שבאשליות שמוכרים להמון דינו שיתעלמו ממנו. תמיד ישנן בעיות חשובות יותר על הפרק. או לחילופין, אפשר לדאוג לשלבו במערכת במקום בו לא יוכל להזיק.

לעיתים קיים בליפ שכזה, מין סרט מטריקס שמתריס בצופים ומציב מראה מול המציאות בה הם חיים. אבל רוב האנשים שלא ראו אספקלריה מימיהם לא יזהו את הבבואה של עצמם. האשליות המתוקות בהן הם חיים, כמו הרוק בפה, מקבלות טעם ניטראלי ורוב האנשים חיים את החיים כפי שהם משתקפים בתוך הנורמה החברתית הקיימת, לא כפי שיכולים היו להיות.

לכן מטריקס היה סרט נהדר. כפי שבסוף הסרט לא רואים את בני האדם משתחררים, אלא ניאו מתחיל תהליך שבסופו ישתחררו האנשים מהעבדות הבלתי מודעת שנכפתה עליהם על ידי המכונות, כך גם העולם שמחוץ לסרט לא משתנה כהרף עין, אלא רק מעטים מבינים את מה שהסרט מרמז. כמובן, רוב, אם לא כל, מי שמבין את המסר בתום הצפייה בסרט מבין זאת גם לפני הצפייה ומי שלא פקח את עיניו בטרם צפה בסרט יעדיף להתמקד בקטעי הלחימה, הפיצוצים והאקשן בסרט ולא בתובנות לגבי מהות החיים. לסרט מספר רבדים ואנשים שונים ימצאו בו דברים אחרים.

כאמור, עבר יותר מעשור מאז צפיתי במטריקס בפעם הראשונה. בצפייה הראשונה נגעלתי מעט מחלק מהסצנות. בפעם השנייה ידעתי למה לצפות, כך שהשד לא היה כה נורא. שני הסרטים הנוספים, על אף שיצאו לפני כעשור, היו חדשים לי. מעולם לא טרחתי לצפות בהם קודם לכן ויתכן ופספסתי משהו בצפייה הראשונה בהם (וכפי הנראה האחרונה).

סרטי ההמשך עשויים היטב מהבחינה הטכנית. מי שנמשך למטריקס בשל השימוש בסצנות קרבות אומנויות לחימה ופיצוצים ימצא את סרטי ההמשך טובים למדי, אולי אף טובים מהמקור. למרבה הצער, זה עיקר התרומה של שני סרטי ההמשך לקו העלילה.

הסיפור של שני הסרטים (אתייחס אליהם כאחד משום שהם יצאו בהפרש של כשישה חודשים, כאשר הסרט השני בטרילוגיה נגמר באופן סתמי עם הכתובית "המשך יבוא" בסופו) מתרחש זמן קצר לאחר תום הסרט הראשון. ניאו החל לשחרר אנשים שהיו עד אז משועבדים למכונה. אך אז העניינים מסתבכים, סוכן בשם סמית' שהיה דמות משנית למדי של נבל במטריקס המקורי הופך לארכי-אויב שיפיל את המין האנושי והמטריקס גם כן בשני סרט ההמשך.

מקץ ארבע שעות וחצי, באופן לא מפתיע, המין האנושי שורד. ניאו מביס את מר סמית' שבינתיים שיעתק עצמו מאות ואף אלפי פעמים כמו וירוס שהשתלט על המטריקס ועל אף שמספר דמויות קיפחו את חייהן (טריניטי למשל), הנרטיב מסתיים בשלום ששורר בין בני האדם למכונות כתוצאה מכך שניאו עזר להן להתגבר על סמית'.

ישנם מקרים בהם בתום הסרט הצופה נותר עם שאלות בנוגע לדמויות או לכיוון אליו התפתחה העלילה. מטריקס בהחלט לא היה מקרה שכזה. הסרט הראשון הסתיים באופן סביר למדי. ההמשכים לא נבעו מאיזה צורך לספר סיפור בלתי גמור, אלא בעיקר כדי לנפק הכנסות למפיקים משימוש חוזר בפורמט מוכר ומוצלח.

אם לא צפיתם במטריקס המקורי, אמליץ עליו בחום. אם צפיתם בו בעבר, אולי זה המקום להקרין אותו שוב, להתעלם מהאלמנטים של האקשן ולשקוע במציאות העגומה שהסרט חושף. זה מדכא, אך בה בעת משחרר.

מסרטי ההמשך אמליץ להתנזר. הסקרנות, כפי שאומרים, הרגה את החתול ובמקום זיכרון של סרט נהדר מקננות בי כעת מחשבות על טרילוגיה מגוחכת. במה תרמו סצנות של המונים רוקדים ומתגפפים לצלילי מוזיקת טכנו, פלישת רובוטים ל"ציון" והמחשה כיצד ניאו עושה עבודה של גיבור על כמו "סופרמן"? הן לא, אלא אם מטרת שני הסרטים היא להראות שהמציאות, זו האמיתית, לא האשליה של המטריקס, היא עניין טריוויאלי ומגוחך, לא משהו שראוי להילחם עליו.

בנוסף, תוכלו לצפות בסרטון באורך כחמש דקות בו סלבוי ז'יז'ק מסביר על התובנות שלו לגבי המטריקס ומה הוא אומר על חייכם כאן.

המדבר של הממשי - ניו גריינג', אירלנד בבוקרו של יום חורף קר

אני קורא כי בשלושה ימים נורו כ-500 רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל, בעיקר דרומה, אך גם לאזור גוש דן וירושלים. הספירה ממשיכה.

מה זה אומר על שני הצדדים לסכסוך?

עם כל דיבורי הרהב בישראל, מצור  אפקטיבי הם לא ממש יודעים (או למצער לא מסוגלים) להטיל.

עם כל הבכיינות הפלסטינית על מצב הומניטארי קשה שנגרם כתוצאה ישירה מהסגר הישראלי, כאשר קיים רצון הם יכולים להבריח המון דברים לרצועת עזה.

מכתבות, תגובות, סטטוסים ושיחות עולה בפני תמונה בה איש-איש מתבצר בעמדותיו בנוגע לסכסוך, גורמיו ועל מי צריכה להיות מוטלת האשמה (אחריות?).

מי שהאמין שישראל תמיד צודקת, מצא את התימוכין לכך שמדובר בעוד קנוניה פלסטינית המתגרה בישראל רודפת השלום.

מי שהאמין שהפלסטינים תמיד צודקים, הזכיר את הכיבוש הישראלי (מזה 45 שנה ו-5 חודשים), היד החופשית שישראל נוקטת בפגיעה בפלסטינים וכיוצ"ב.

וגם אני מתבצר בעמדתי הישנה, עליה אני חוזר כאשר אני נשאל לדעתי על הסכסוך ישראלי-ערבי. שני הצדדים צודקים כאשר הם משחירים את הצד האחר. שני הצדדים טועים בראייתם את עצמם כזכים וטהורים.

יכולתי לכתוב כאן מאות פסקאות מנומקות המוכיחות שכל צד אשם. אולם זה מתיש והמילים הללו נשפכות שוב ושוב בלאו הכי בידי אחרים. אין לי בעיה רבה עם מילים שנשפכות, הבעיה היא הדם שנשפך. וכיאה לחוקי השוק, ככל שהיצע הדם עולה, והוא עולה, כך מחירו יורד והוא נעשה זול יותר.

מעניין עוד כמה זמן יחלוף עד שהקזת הדם ההדדית הזו תימשך עד ששני הצדדים ישובו לנקודת ההתחלה ויבינו שמה שמשניא אותם האחד על האחר הוא הדמיון הרב ביניהם. מרחוק, כל המזרח-תיכוניים הללו דומים. לפני מספר חודשים כתבתי על העלייה בילדותיות שמובילה להתגברות באמונה. לא צריך להיות מומחה גדול או חד הבחנה כדי לראות שמשני צדי הגבול ישנם אנשים מזוקנים יראי שמיים. הואיל וילדים נוטים לריב האחד עם האחר בעבור סיבות שנראות חסרות חשיבות כאשר מתבגרים, אין זה מפליא ששני הצדדים האינפנטיליים מתקוטטים ללא הרף. מאותה סיבה שאנו רואים עלייה בלאומנות ובדתיות בישראל ובעזה, אנו רואים עלייה בתכיפות המלחמות. ילדים, מה אתם רוצים.

כלום לא רואים האנשים כיצד מלחמות הכזב הללו שרק מביאות הרס וחורבן משרתות את האינטרס של ההנהגה המושחתת משני צדי המתרס?

וכך לפתע כלומניקים שבנסיבות אחרות היו נשכחים בתהום הנשייה הופכים מנהיגים בשעה גורלית והיסטורית.

ושוב, זה המקום להעתיק ולהדביק את הציטוט שמופיע בראש בלוג זה בשנים האחרונות, מתוך הספר מלכוד 22 של ג'וזף הלר:

It doesn't make a damned bit of difference who wins the war to someone who's dead

או בתרגום חופשי לעברית, "זה לא משנה בכלום מי מנצח במלחמה למי שמת".

צוללת גרמנית, שלל ממלחמת העולם הראשונה, מגיעה ללונדון, 1918 (הארכיון הלאומי של הולנד)

לאחרונה יצא לי לנהל בטלפון שיחה ארוכה, ארוכה מידי, במהלכה נשאלתי על ידי הבחור מצדו השני של הקו, קיי שמו, מה הדבר הכ יקר שרכשתי מימיי.

השיחה התנהלה כלהלן (בתרגום שלי מאנגלית):

קיי: מה הדבר הכי יקר שקנית?

אלעד: לא יודע. אני לא קונה דברים יקרים.

קיי: קנית דירה?

אלעד: לא קניתי דירה.

קיי: מכונית?

אלעד: לא, לא רכשתי מכונית.

קיי: מחשב נייד?

אלעד: לא, לא ממש קניתי מחשב נייד.

קיי: אתה רוצה להגיד לי שאין לך מחשב?

אלעד: בוודאי שיש לי מחשב, אך לא קניתי אותו. תן לי רגע לנסות להיזכר.

(לאחר הרהור קצר ושתיקה מצדו האחר של הקו המשכתי)

אלעד: נדמה לי שזה היה כרטיס טיסה.

קיי: כרטיס טיסה?!

אלעד: כן, זה הדבר הכי יקר שקניתי.

קיי השמיע צליל לא ברור ומבולבל.

זה המקום לציין כי מי שחי באירופה בימינו רואה בכרטיסי טיסה מוצר זול למדי, אך אני טסתי לפני כעשור מישראל לסין וזה, כפי שהיה נדמה לי במהלך השיחה, היה הדבר היקר ביותר שקניתי.

בשלב הזה הוא התייאש ולצורך ההיפותזה שלו, שעד עתה לא ברורה לי (וכפי הנראה גם לו. אבל אם הבנתי נכון הוא ניסה לשכנע אותי שבקניית מוצרים גדולים וחשובים אבחר במוכר רציני עם מוניטין ולא אחפש את הזול ביותר. זה כמובן לא נכון לגבי כרטיסי טיסה שרוכשים, טסים ושוכחים), הוא הניח שאני מעוניין לקנות אייפד. תוך כדי התגלגלות המונולוג שלו, על כך שכולם מוכרים את אותו המוצר, אך אני אמור לבחור לקנות מהמוכר שנראה לי הכי נחמד ומסביר פנים (כך!) הוא השתמש לסירוגין במילים אייפד ואייפון. קשה להאשים אותו. בסופו של דבר, ההבדל ביניהם זניח. כפי שקראתי בתגובה לכתבה על קו המוצרים החדש שלהם, מאז השקת האייפון הראשון, כל מה שאפל עושים הוא לשווק את אותו המוצר בגדלים שונים. ובכלל, אייפון יקר יותר מאייפד, כי קשה ויקר למזער טכנולוגיה והרי עלות החומרים זניחה (וכמובן, אפל לא המציאו שום דבר באופן כללי).

לצערו של קיי, לא הסכמתי עם התיאוריה שלו. אם המוצר, המחיר והשירות, כלומר האחריות, זהים, אזי אין לי עניין במוכר. למען האמת, אם המוכר חביב בצורה מחשידה, זה מדליק אצלי נורת אזהרה.

זה הזכיר לי כי כשנה קודם לכן נכנסתי לחנות סוני בסטיפנס גרין. המוכר, סאני, ניסה לשכנע את בטקה ואותי לרכוש מחשב נייד וניסה לזרז את ההחלטה שלנו באומרו שהדגם הזה לא יישאר במחיר הנוכחי לזמן רב וכי רק יחידות בודדות נותרו במלאי. השבתי שהוא צודק לגמרי, שכן ככל שנמתין יותר, כך המחשב שנקנה יהיה מהיר יותר וכפי הנראה זול יותר, לפחות בכל הקשור למחיר ביחס לביצוע. כתבתי בקטע הזה על סאני מסוני. מה שלא יכולתי לנבא בעת כתיבת השורות הללו הוא שהחנות תפשוט את הרגל זמן קצר לאחר מכן, על אף שלטענתם היא הייתה בין 50 העסקים המצטיינים באירלנד לשנת 2008. סאני, אם כן, נאלץ למצוא עבודה חדשה כי לא היה איש מכירות מוצלח. למען ההגינות, הם סגרו כמדומני את רוב, אם לא כל, חנויות סוני בדבלין, כך שהסיבה כנראה גדולה עליו וקשורה למיתון המתמשך, לירידה בערך המותג סוני או בעיה של היבואן.

נחזור לקיי. אולי שווה לציין כי בשנת 2004 דווקא כן רכשתי מחשב חדש מכספי, אך קיי במפורש שאל האם קניתי לפטופ. ואת זה מעולם לא קניתי. גם אם המחשב שקניתי אז היה מעט יקר לזמנו, כי רציתי לערוך עליו סרטי וידאו, במחיר של כ-4,000 ש"ח, כ-800 אירו, אפילו לא הגעתי לסכום בן ארבע ספרות ולכן אני מתקשה לראות בזה מוצר יקר. מה גם שבניגוד למחשבים ניידים המורכבים על ידי היצרן ונמכרים כמקשה אחת, המחשב הנייח שלי הורכב מחלקים על ידי בן דודי ולאחר מכן פשפשתי בקרביו והוספתי לו חלקים (כתבתי על זה כאן תחת "מחשב נייד - עוד מוצר צריכה"). את המחשב הנייד הנוכחי עליו נכתבות שורות אלו, קיבלתי לא מזמן במתנה מאח שלי. הואיל והוא רכש מחשב חדש, אין לו מה לעשות עם המחשב הישן ואם ימכור אותו יקבל בעבורו לכל היותר 200 פאונד. זה המקום להודות לו מקרב לב, כי זה חסך לי כמה מאות אירו על קניית מחשב.

כפי שאתם מבינים מעצם זה שטרחתי לכתוב על השיחה, יצא לי להרהר עליה מעט מאז התנהלה. לעיתים יש צורך בשיחה עם אדם סתום בלום ומשעמם להחריד כדי להביא עצמך להרהר על דברים שלא היית דש בהם לולא השיחה.

ובכן, על המובן מאליו, כלומר מה באמת המוצר היקר ביותר שקניתי מעולם, כבר כתבתי בטוויטר. אחת לזמן מה אני קונה זעפרן, תבלין נהדר לפאייה ועוד כמה מאכלים שמחירו על פי משקל גבוה מזהב!

זה הופך את הזעפרן על חוטיו האדמדמים-כתמתמים לדבר היקר ביותר שרכשתי מימיי. וללא ספק אחד הטעימים שבהם!

בנוסף הרהרתי על מחשבי לוח וטלפונים חכמים. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, אינני מחזיק באף אחד מהם, אם כי יצא לי לבחון את שניהם מספר פעמים. הם הרי בכל מקום.

מעט קשה להתעלם מהם בשל מכונת השיווק המשומנת המקדמת אותם. אלו פרסומות משעשעות או לחילופין כאלו המציגות לקהל המטרה מציאות בה החיים נהדרים יותר עם האפשרויות החלומיות שמחשבי לוח או טלפונים חכמים מעניקים. אלו כתבות שמדווחות חדשות לבקרים על המכשירים החדשים שיוצאים, היתרונות, החסרונות, כמה הם נהדרים ואיך הם בהשוואה למתחרים דומים, במה שנראה לכאורה כביקורת ניטראלית, אך נובע ומושפע מהכספים האדירים שמושקעים כדי לקדם את המוצרים. אלו כתבות שמדברות על אפליקציות חדשות, הדגמות של מפות דיגיטליות ושירותים אחרים מבוססי מיקום והאפשרות להתחבר לאנשים שייקרים לך בכל עת. כל השקת מוצר זניח זוכה לכותרת במוספי הטכנולוגיה, המחשבים והאינטרנט וכל דור חדש הדומה להפליא לקודמיו זוכה לידיעה חדשותית של ממש. על פי המציאות המתוארת על ידי בעלי העניין, הסיבה היחידה שאני יכול לדמיין חיים ללא טלפון חכם או טאבלט היא שטרם רכשתי אחד.

לעיתים מוצגים כמובן סיפורים נגדיים, כגון התמכרות לטלפונים חכמים (ו"תופעה" של התמכרות קיימת לכל דבר), פלישה לפרטיות והפקרתה, גניבת זהויות ושאר סיפורי אימה והסברים מלומדים. אך אלה כטיפה בים וגם הם נועדו לכל היותר להעלות מודעות לשימוש זהיר במכשירים, חלילה לא לגרום לכם לשחות נגד הזרם. כנאמר, גם פרסום שלילי הוא פרסום ובלבד שיאייתו את שמך נכון.

שטף המידע הזה והפרסום הבלתי פוסק מבלבל למדי והוביל אותי לבחור שלא לבחור, לפחות לפי שעה.

חשבתי להצטרף לקהל מעריצי אפל כי היה די נחמד לנסות את הגאדג'טים שלהם. אבל המכשירים שלהם רצופים בבעיות (מפות, קליטה באייפון 4, התחממות האייפד 3 ועוד), המחיר שהם גובים עבורם הוא שערורייתי, קיימות הגבלות דרקוניות של אפל על אופן השימוש במכשיר (שניתן לפרוץ במחיר פגיעה באבטחה) וגם זכור לי ממכשיר אייפוד ישן שמרגע שקונים את אחד המכשירים שלהם, לא חולפים חודשים ספורים עד שהמכשיר הופך מיושן, הסוללה גוועת לאיטה ואמורה לקנן בך התחושה שאתה צריך לקנות מוצר חדש, של אפל, איך לא.

אז חשבתי להצטרף לקהל מעריצי מערכת ההפעלה אנדרואיד מבית גוגל (אגב, שמתם לב שהמשמעות של המילה אנדרואיד היא רובוט דמוי אדם, בעוד הסמל שלהם הוא רובוט ירוק שאינו אנושי כלל ועיקר?). אבל אז ראיתי הסרטון המשעשע הזה על השירותים של גוגל וחזרתי בי. סרטון האנימציה לוקח את עניין המעקב אד אבסורדום, אולם ויתור על הפרטיות הוא לא עניין של מה בכך. כאן יש הסבר מצויין מדוע. לאחרונה גיליתי גם שבמקרים רבים אני מרוצה מתוצאות החיפוש של דקדקגו יותר מאשר אלו של גוגל (ויש בו המון פונקציות מגניבות). למרבה הצער, בעברית התוצאות עדיין לא טובות דיו. אך אלו לא רק פרסומות ופגיעה אפשרית בפרטיות. לפחות עד כה, כל מכשירי האנדרואיד שבדקתי לא הרשימו אותי במיוחד. אחרי שקראתי ביקורות נלהבות על מכשיר מסויים, תמיד אחרי התנסות קצרה הממשק נראה לי איטי ומגושם.

וזה לא שמוצרי אפל בהכרח טובים יותר. אם זה לא ברור, בקרב הטיטאנים בין אפל לגוגל, אני לא שותף לאף צד. לכולם יש יתרונות וחסרונות ובסופו של דבר מי שמעוניין לקנות אחד המוצרים שלהם ייאלץ לבחור. אני שמח שלפי שעה אינני "נאלץ" לעשות את הבחירה הזו שהיא כמובן איננה אילוץ. אפשר לחיות חיים טובים ושלמים ללא אף אחד מהם, כולל המתחרים הנשכחים העונים לשם בלקברי של חברת רים (מכשיר שהפך מכינוי ל"סמרטפון" לשם נרדף ל"סמרטוטפון"), מערכת ההפעלה של מיקרוסופט שטרם המריאה וקשה לנבא מה עתידה והקינדל פייר שתפקידו המרכזי הוא להכניס את החנות המקוונת של אמזון אל בין הידיים ובכלל, הוא מבוסס אנדרואיד.

ברם הדיון על מה הוא הטלפון או המחשב האולטימטיבי הוא דיון לא מעניין משתי סיבות. בראש ובראשונה מדובר בדיון סתום, משום שלכל אחד העדפות שונות ודגשים אחרים ולכן המוצר האידיאלי עבור פלוני אינו הדבר האידיאלי עבור אלמוני. שנית, מה שעשוי היה להיכתב עכשיו, ייראה מיושן בעוד מספר חודשים. אי שם במעבדותיהם, עובדים בחברות הללו על קו המוצרים הבא. לא רק שהמכשירים הבאים יהיו מהירים ו"חכמים" יותר, יש סיכוי לא רע שהם יעבדו באופן שונה לגמרי מזה שהם עובדים בו היום. אם כן, זה לא רק מסך גדול וחד יותר אלא אולי מכשיר ללא מסך בכלל היוצר תמונה הולוגרפית בחלל החדר או אשליה במוח (ואולי כשלב ביניים משקפיים למציאות מתוגברת אשר אבטיפוס שלהם כבר הוצג על ידי גוגל). אחרי הכל, עם כל ההסברים הנלהבים על הדור הנוכחי של המחשוב הנייד, המוצרים הללו, מחשבים, הם כה גדולים ומגושמים גם כעת, כך שיש מקום רב לשיפור ובאופן אולטימטיבי להעלימם ולהופכם לחלק אמיתי ממרקם החיים, לא איזה גוש פלסטיק או שגשוגת מתכת עם מסך זכוכית שהיום נחשב לקדמת הטכנולוגיה ומחר יראה מיושן כמו מחשבים משנות התשעים של המאה הקודמת.

דיון מעניין יותר יעסוק בשאלה כללית יותר, כפי שהיטיב לנסח אותה המשורר חיים חפר עליו השלום: "מה בסך הכל צריך בן אדם בשביל לחיות"?

ככר אחת של לחם?

כד אחד של יין?

אהבה?

ובכן, אפשר להתנזר מלחם ומיליוני אנשים בעולם לא שותים משקאות חריפים, כך שאמנם זה לא הופך את תשובתו של חפר לשגויה, אולם אם הציפייה הייתה לענות על השאלה מה הכרחי עבור אדם כדי לחיות, שתי התשובות הראשונות הן בהחלט מותרות. הייתי גם מכניס את האהבה לקטגוריית הלוקסוס שאפשר להסתדר בלעדיו, גם אם מוטב שיהיה בנמצא. אך מיד הזכרתי לעצמי שלמילה אהבה פירושים כה רבים שאחדים מהם ודאי הכרחיים. בניגוד ללחם ויין, שני מוצרים ברי קיימא, אהבה היא מושג מופשט. ללא אהבת ההורה לילד, בהחלט יתכן והילד לא יחיה זמן רב, לפחות ללא אהבתם של זרים. לכן, ניתן לאהבה ליהנות מהספק ונכניס אותה אחר כבוד לרשימת הדברים ההכרחיים לחיים, הדברים שאדם צריך כדי לחיות.

מה עוד, אם כן, צריך בסך הכל בן אדם בשביל לחיות?

אם זה טרם ברור, זו שאלה המעסיקה אותי קצת יותר מאיזה מחשב לוח צריך בן אדם לקנות בשביל לחיות. התשובה לשאלה האחרונה הרי ברורה - אף אחד.

חיים חפר טעה כאשר הכריז שאדם זקוק ללחם ויין. אך כמובן, הוא השתמש בלחם כסמל למזון ובכך הוא לא טעה. לחם בפני עצמו אינו מספיק לתזונה מאוזנת ויש צורך בפירות, ירקות, אגוזים, דגנים נוספים, וקטניות על מנת לקבל את חומרי הבנייה להם הגוף זקוק. גם נוזלים הם הכרחיים, אם כי לא יין אלא מים, צריך האדם כדי לחיות.

לא כל מה שאפשר להכניס לפה הוא דבר שהאדם צריך. בשר למשל, אינו נופל תחת הקטגוריה הזו. יש אנשים שבוחרים לאכול בשר מנימוקים אלו ואחרים, אולם מיליוני צמחונים וטבעונים בעולם מוכיחים כי אפשר לחיות שנים ארוכות מבלי לגזול את חייהם של אחרים. גם ממתקים למיניהם, לא זאת בלבד שאינם נחוצים, הם אף מזיקים לשיניים, ללבלב ובכלל, מומלץ לאדם להתנזר ממתקים בשביל לחיות, לפחות לאורך זמן ועם פחות מחלות. עוד על פירמידת המזון והתפריט המומלץ מוטב שתקראו מפי מומחים. אך קחו גם את דבריהם בעירבון מוגבל, שכן ההמלצות באשר למה כדאי ובריא לאכול משתנות כתלות בזמן, במקום ובמי ששואלים.

גם בין דברי המאכל והשתייה שהגוף כן צריך, אין חובה לצרוך את כולם. בהחלט אפשר לבחור באחדים על פני אחרים ולהרכיב תפריט מגוון להפליא, הכל על פי הטעם. הייתי מסכם את כל האמור בשלוש הפסקאות האחרונות כמזון, הכולל גם שתייה.

מה עוד צריך בן אדם?

מזג האוויר ההולך ומתקרר בחוץ כבר נושק לנקודת הקיפאון. רוחות חזקות, גשמים ויתר פגעי מזג האוויר נותנים אותותם. מכל אלו צריך הגנה. במקומות אחרים, שמש יוקדת וחומם המתיש של ימי הקיץ גם הם מצריכים מענה. מאז שאבותינו נטשו את מולדתם האהובה באפריקה, הרוויה עצים בצילם אפשר לחסות ואקלים חמים ונוח כל ימות השנה, עושה רושם שיש לנו צורך בלבוש.

עם השנים אנשים העניקו פירושים שונים ללבוש. יש הרואים בלבישת בגדים אקט של צניעות. אחרים רואים בבגדים שהם לובשים צו האופנה או אמירה חברתית שלהם אודות עצמם. אבל כל הפירושים הנלווים הם רק הסברים משניים להסבר העיקרי. נסו להתהלך ללא בגדים למשך זמן מה. סביר להניח שגופכם יתרגל למשבי רוח קלילים, אך שהייה ממושכת בשמש תצרוב את עורכם וירידה חדה בטמפרטורה תכריע את המערכת החיסונית. אנשים לא יכולים לחיות ללא בגדים, לא משום שצניעותם תיפגע, אלא כי בריאותם תיפגע. אם תחליטו ללבוש שמיכה, פונצ'ו, שמלה או מכנס, זה עניין של טעם והתאמה לאקלים. אך כדי לחיות, בין אדם צריך בגדים שיגנו עליו מהסביבה העויינת.

צורה אחרת של הגנה שהגוף האנושי זקוק לה היא מחסה. מערות יכולות לשמש לצורך מסתור, אך למרבה הצער, מספרן מוגבל ולכן בני אדם החלו לבנות צורות מחסה אחרות בדמות בתים. גם במקרה זה קיים מגוון עצום, מבקתות בוץ וקש שעדיין תוכלו למצוא במקומות שונים, דרך בתי מגורים צרים, ארמונות ועד סטיות שנוצרו ובינן לבין מתן מענה לצורך אנושי קשר רופף למדי, למשל אותן טירות חול, מגדלי הענק שנבנים בכמה ממלכות ונסיכויות נפט ערביות. אך מבלי להיכנס לדיונים על טעם אדריכלי טוב ורע, אין ספק שהביגוד הוא הכרחי, אך בהחלט לא מספיק כדי להגן על האדם כאשר מזג האוויר קפוא, החום בלתי נסבל, הגשם והשלג יורדים ללא הרף, רוח פרצים מנשבת וכן הלאה. בית, הוא ללא ספק נדבך מרכזי בקיומו של האדם.

אם כן, עד כה העליתי שלושה דברים שצריך בן אדם כדי לחיות:

מזון ושתייה

בגדים או כיסוי גוף אחר

מחסה, מסתור או בית

והייתה גם האהבה שאולי אפשר לתמצתה לכדי מישהו שיידאג לאדם כאשר הוא פגיע, בילדותו, בזקנתו או בעת מחלה.

אפשר להעלות על הדעת עוד דברים חיוניים לאדם. חשבתי על ספרים, מוזיקה, אומנות, תרבות ומדעים. אך על כל אחד בנפרד אפשר לוותר והוא עניין של בחירה. עושה רושם שהמצאות רבות בנמצא נוצרו בשלב זה או אחר כדי למצוא תעסוקה לאנשים שלא היו נחוצים עוד לייצור, כלומר עם כל היתרונות והעושר שבתרבות היא בעיקר נועדה להפיג את השעמום האנושי. והמדע אמנם משפר את איכות החיים או לחילופין מזיק עד סיכון המין האנושי, אולם הוא בהחלט לא הכרחי לצרכי קיום, אלא הכרחי לקיום המין האנושי כמות שהוא, אפשרות שהיא רק אחת מיני רבות.

ואם בתרבות וידע עסקינן, מה לגבי אמצעי תחבורה כגון מכוניות, אופנויים, אוטובוסים, מערכות הסעת המונים ועוד. הם הרי מאפשרים מסחר ושגשוג. אפשר לדבר על הזכות לחינוך, הגשמה עצמית, חירות ועוד כל מיני רעיונות נשגבים שוודאי לא ארצה לוותר עליהם, אך הם בהחלט מותרות, בהתחשב בכך שבפסקה הקודמת ויתרנו על תרבות ומדע משום שאינם הכרחיים לקיום, אלא לכל היותר עבור קיום טוב יותר.

ובכן, אם הכרנו בכך שהאדם זקוק בסך הכל למזון, בגדים, מכסה ומישהו שיידאג לו בשעות משבר וכאשר הוא פגיע, אלו הדברים הבסיסיים ביותר שאסור להפקיע ממנו. הם שקולים לזכות לחיים, כי מרגע שנלקחו במוקדם או במאוחר ייגמרו החיים.

נדמה לי שבשלב הזה אעצור משום שמחשבותיי החלו לנדוד למחוזות אליהם אינני חפץ להגיע, לפחות לפי שעה.

בכל מקרה, אין לאדם צורך במה שהרברט מרקוזה וחבריו שקדמו לו כינו צרכים כוזבים (False Needs). למרבה הצער, נדמה שעבור רבים הצרכים הכוזבים הם הצורך היחיד ולו רק משום שמטפטפים להם ללא הרף שזה מה שמפריד בינם לבין חיים של ממש, מלאים סיפוק ואושר.

כפי שכבר כתבתי בנוגע לצורך כוזב אחר - עישון, יש אנשים המספרים כי התחילו לעשן משום שחיפשו דרך להפיג את השעמום. מהיכרותי את עצמי, אם הייתי מתחיל לעשן מתוך שעמום, זה היה הופך אותי לאדם משועמם עם סיגריה.

מי שאושרו ואף קיומו תלויים בסיפוק חיצוני, כנראה לעולם לא יימצא את האושר ואף קיומו לא משמעותי.

פראג - אוגוסט 2012

כיצד הופכות חדשות אמריקניות למעניינות

מחר, כמידי יום שלישי שלאחר יום שני הראשון בחודש נובמבר אחת לארבע שנים, תתקיימנה בחירות לנשיאות ארה"ב (ועוד שלל תפקידים נבחרים, מהסנאט ובית הנבחרים ועד רמת פקידים מקומיים). בכך תסתיים לה המולה שנמשכה חודשים, למעשה למעלה משנה, במהלכה במין טקס עתיק שרובו ידוע מראש הוצגו ונבחרו מועמדים, נשמעו פרשנויות, נערכו סקרים, ניתנו תחזיות ונעשו אינספור ספקולציות שכל מטרתן לנבא כיצד יבחרו כמה עשרות מיליונים (מעל 200 מיליון בעלי זכות בחירה) את נשיאם הבא, מי יהיה ומה תהיה דמותו.

האם יהיה זה ברק אובמה, הנשיא השחור הראשון מהמפלגה הדמוקרטית שמכהן מזה כארבע שנים או שמא יהיה זה מיט רומני, המושל הרפובליקני של מסצ'וסטס, מדינה שכפי הנראה לעולם לא אלמד לאיית את שמה נכון.

קרנבל הבחירות הזה מאוס למדי. אין לי בעיה עם המיליארדים שנשפכים על הקמפיינים, הניתוחים, הפרשנויות והסקרים. אמנם עודף מידע עלול לסנוור את אלו לגביהם הוא מופנה, אבל בגדול עדיף שיתנהל דיון פורה מאשר בחירות שתתנהלנה בחשאי או לא תתקיימנה כלל.

הבעיה שלי היא שאני נאלץ לשמוע על כך השכם וערב. לא משנה איזה אתר חדשות פתחתי בחודשים האחרונים, תמיד הגעתי לידיעות על הבחירות באופן הולך וגובר ככל שמתקרבות הבחירות. יתכן וזה היה רלוונטי עבורי אם הייתי חי בארצות הברית של אמריקה. אבל אני לא. אינני אזרח אמריקני. אין בכוונתי לרכוש אזרחות אמריקנית, לפחות כך נדמה לי בשלב זה של חיי. מעולם לא ביקרתי באמריקה (יתכן ואבקר בעתיד, יתכן וכף רגלי לעולם לא תדרוך שם). על אחת כמה וכמה מעולם לא גרתי שם.

יבואו ויטענו שהואיל ומדובר בבחירות למנהיג המעצמה הגדולה בעולם או מה שכונה בעבר מנהיג העולם החופשי, דמותו של מי שייבחר חשובה ותשפיע על גורלי. משבר פיננסי בארה"ב בהחלט נותן אותותיו היכן שאני גר למשל. מלחמה שתוביל ארה"ב עשויה בעקיפין להשפיע עלי ובמישרין על אנשים שאני מכיר. ארה"ב כה גדולה וחזקה, גם אם באופן יחסי היא נחלשת, שאין דבר חשוב יותר עבורי מהבחירות לארה"ב או למצער הבחירות בהחלט ראויות להבלטה שהן מקבלות בתקשורת בעולם, לא רק זו האמריקנית.

אינני חולק על ההשפעה שיש לארה"ב. וגם הנשיא, על אף שכוחו מוגבל, בין אם בשל אילוצים פנימיים (מאבק עם קונגרס לעומתי למשל) ובין אם בשל אילוצים חיצוניים (באו"ם חברות עוד 192 מדינות נכון לשעת כתיבת שורות אלו. במועצת הביטחון של האו"ם 14 חברות נוספות, מתוכן 4 קבועות עם זכויות וטו), בהחלט יכול להשפיע על המדיניות האמריקנית, בין אם בסגנון (ראו אובמה לעומת בוש) ובין אם בשינוי סדרי עדיפות (ראו אובמה לעומת בוש) ובכך להשפיע על דברים שנוגעים בי.

הנקודה היא שלי אין יכולת להשפיע על כך. כפי שכבר כתבתי, אינני אזרח או תושב אמריקני, אינני יכול לבחור את הנשיא ולפיכך אין לי עניין במיליוני אם לא מיליארדי מילים שנשפכו ונזרקו לעברי. בהחלט יש לי עניין לדעת מי ייבחר לנשיאות, אבל אסתפק בכתבה אחת המסכמת את הקמפיין בקצרה ומעט לאחר הבחירות אשמח לשמוע על התוצאות, בדומה לבחירות לנשיאות או לבית הנבחרים של מדינות רבות אחרות. למען האמת, על רוב החומר שהיה זמין על הבחירות בארה"ב דילגתי וקראתי רק מספר זעום של מאמרים על הבחירות באקונומיסט. לא טרחתי לקרוא כל דבר שטות על מי ניצח בעימותים וכיצד התנהלו הבחירות. את כל מערכת הבחירות אפשר לסכם בדקה וחצי, כפי שעושה הסרטון הזה.

ההבדל המרכזי בין בחירות בארה"ב לבחירות בכל מקום אחר נעוץ כמדומני בתקשורת האמריקנית. ראו למשל את מקרה הסופה האחרונה, הוריקן סנדי. אסונות טבע, גם כאלו בקנה מידה נרחב יותר, פוגעים באזורים אלו ואחרים של כדור הארץ כל הזמן. על פי רוב באזורים פחות מבוססים, הן משום ששם רוב אוכלוסיית כדור הארץ חיה והן משום שחלקם ממוקמים באזורים המועדים לפורענות (וכן, ניו זילנד, יפן ומערב ארה"ב נמצאים באזורים אקטיביים למדי מבחינה סייסמית וכו', אבל רבים הם האזורים הפגיעים בהם חיים עניים).

במקרה של סנדי, גם מי שלא חי בחוף המזרחי של ארה"ב יכול היה לשמוע ללא הרף דיווחים על מהלך הסופה, הנזקים הצפויים ואלו שכבר נגרמו, ההיערכויות בארה"ב וכך הלאה. שלא יובן לא נכון, לבי בהחלט עם הקורבנות ואי הנוחות שנגרמה לכה רבים. יש לי אמפטיה כלפי כל בני האדם באשר הם. פעם אני נמצא בחיפה המופגזת בטילים או בדבלין ללא אספקת מים בשל צניחה בטמפרטורות ויש מי שחושבים עליי, ובפעם אחרת אחרים הם נפגעי הוריקן ואני חושב עליהם. וכאשר מתבקש, בהחלט יש לסייע פיזית, לא רק לחוש צער שלא עוזר לאיש. אך הסופה שפגעה בארה"ב היא רק אחד ממאות אסונות שרובם מדווחים ביובש, אם בכלל. אפילו בסופה האחרונה, על פי ויקיפדיה, 113 אמריקנים נספו באסון, אך גם 54 מתושבי האיטי, 11 מתושבי קובה ותושביהן של עוד מספר מדינות מצאו את מותם כתוצאה מאותה סערה שתוארה כבעיה אמריקנית בעיקרה.

ובתיאור סופות כמו בתיאור בחירות, יש בדיווח החדשותי עניין של ממש למי שגר באזור. חייהם של מאות אם לא אלפי אנשים ניצלו משום שיכלו להתכונן לסופה. למי שיש קרובים באזור, אני מניח שאלפי ניתוחים, תמונות וסרטונים לא עזרו לדעת מה עלה בגורלם כפי ששיחת טלפון אחת יכלה לעשות. ולכן, בדומה לבחירות, דיווח על הסופה הוא בהחלט חיוני, אך הבעיה היא בהכוונת הדיווח לקהל מטרה שאינו בארה"ב.

ומדוע זה קורה? התקשורת האמריקנית זמינה. מדובר בתעשייה מקצועית עם אלפי בעלי מקצוע שתפקידם לדווח מה קורה. כאשר זה מתרחש בחצר האחורית שלהם, מדובר באירוע זמין מבחינתם. לכן במקום לשלוח כתב או שניים לאזור מוכה אסון בפינה נידחת של העולם, כל המערכת היא באזור בו מתרחשות החדשות. וכך בבחירות, הקלות של השגת החדשות היא נדבך מרכזי בעובדה שהן שם. מועדי אסיפות בחירות ומסיבות עיתונאים מתפרסמים מראש והעיתונאים מוזמנים. המועמדים דואגים להרעיף חומר על הכתבים. מדובר בנושא שקרוב ללבם של כותבי החדשות האמריקנים. המסרים פשוטים ונועדו לצריכת הקהל הרחב. אין צורך לשלוח כתבים לעשות עבודת תחקיר, אלא פשוט לפרסם קומוניקטים.

לכן, בין אם מדובר באסונות טבע המתרחשים בארה"ב, בלב לבה של אמריקה - ניו יורק, וסביבתה ובין אם מדובר במערכת בחירות, הקלות שבדיווח מובילה לכך שיש הרבה ממנו. אם אתה בארה"ב זה אף עשוי להיות שימושי.

למרבה הצער, מערכות חדשות מחד ובלוגרים מאידך, נוטים לכתוב על המוכר והזמין. הסכמים שונים לשיתוף תוכן והזמינות של מידע על ארה"ב מובילים לכך שגם מי שהמידע לא קריטי עבורו, קרי רוב תושבי העולם, נאלץ לקרוא על ארה"ב. לא משום שזה חשוב. לא משום שיש לכך השפעה ישירה על חייו. לא מפני שאין דברים חשובים יותר לדעת. אלא משום שזה שם! משום שזה נוח לעיבוד עבור אמצעי תקשורת שמטרתם היא לספק מידע מורכב בכמה שפחות מאמץ.

השפעת הבוחר

כמדומני דשתי יותר מידי בתקשורת האמריקנית והשפעתה על תקשורת בניכר ובכך נפלתי לבור ממנו התרעתי. רבים מדברים וכותבים על אמריקה, לא בשל העניין אלא בשל הקלות והזמינות שבדבר והנה אני כותב על אמריקה בדיוק מאותן סיבות. הרי יכולתי להתעלם מכך ולא לכתוב כלל. אך הייתה נקודה שאליה רציתי להתייחס הקשורה לבחירות מחר, שנראתה לי מעניינת והייתה שווה את כתיבת הקטע, גם אם השקעתי יותר משהכתוונתי בתלונה על האמריקניזציה של התקשורת בעולם, כלומר לא הפיכתה לבעלת סגנון אמריקני (וגם מזה לא חסר), אלא מדווחת על אמריקה גם לאלו שזה לא אמור לעניין אותם.

עם כל הרעש וההמולה על הבחירות, על כך שבעלי זכות הבחירה הם אלו שמשפיעים, יש נטייה לשכוח (או לא להכיר) את שיטת הבחירות האמריקנית. קיימת הבעייתיות בבחירת חבר האלקטורלים (Electoral College) שלמעשה אומרת שהאזרחים האמריקנים לא הולכים לבחור נשיא אלא לבחור אדם שמבטיח להצביע עבור הנשיא. על אף שזה נדיר, הוא או היא רשאי/ת להפר את ההבטחה, לפחות במדינות שלא הסדירו אחרת.

אבל הבה נניח שפיהם ולבם של האלקטורים שווים והם מקיימים הבטחות. והבה נתעלם גם כן מהבדלים מינוריים במספר הבוחרים הדרושים עבור כל אלקטור שאומרים שלכאורה קולם של תושבי אזורים דלילי אוכלוסין על פי רוב שווה מעט יותר מאלו שגרים באזורים צפופים.

ברוב רובן של המדינות, 48 מתוך 50 (כולן למעט נברסקה ומיין), המועמד שזוכה ברוב הקולות זוכה בכל האלקטורים. הווה אומר, אם אתה רפובליקאי במדינה דמוקרטית או דמוקרט במדינה רפובליקאית, יתכן ומדינתך לעולם לא תצביע עבור נשיא שבחרת. יש מדינות שצביונן פחות ברור, הן מכונות מדינות מתנדנדות (לא בטוח לגבי התרגום לעברית, באנגלית זה Swing States).

מה שזה אומר בסופו של יום, עם כל הרעש וההמולה על מערכת הבחירות האמריקנית, לבוחר היחיד אין השפעה. לא זאת בלבד שיתכן מצב בו הנשיא שנבחר הוא לא בהכרח זה שקיבל את מירב הקולות (ע"ע ג'ורג' בוש הבן ב-2000). זה אומר שגם אם אתה אזרח אמריקני בעל זכות הצבעה, לא משנה מה תשים בקלפי, לא תשנה דבר. יש שיגידו שזה נכון רק למי שמגיע ממדינות בעלות צביון ברור, אדומות או כחולות. אך גם במדינות מתנדנדות, אם במקרה בחרת בלוזר, איש לא יספור אותך.

לאחר קטע ארוך למדי, אנסה לסכם את אשר על לבי. נמאס לי לקרוא על בחירות בארה"ב משום שיותר משלהן אין השפעה עלי, לי אין השפעה עליהן. וגם לאלו שיש להם השפעה תיאורטית, קולם נאלם ונעלם, אלא אם יצליחו להניע מאות ואלפים (פריווילגיה השמור בימינו למי שיש באפשרותם להוציא מיליונים ומיליארדים על אמצעי תעמולה). יכולתי להרחיב על כך עוד, אך נראה לי שכעת זה ברור.

מאחורי מסכות חגיגת הדמוקרטיה האמריקנית קיימת מערכת שלאזרח בה, לפחות ברמה הפדרלית בכלל ובחירת הנשיא בפרט אין השפעה. המערכת מנציחה את צורתה. יש כמובן יתרון ביציבות המשטר (גם אם זה עשוי להוביל לצוק פיסקלי לעיתים). אבל בגדול, אין הבדל גדול בין הבחירות המתקיימות בארה"ב בימים אלו לבין חילופי גברי שגם הם בדיוק מתרחשים במפלגה הקומוניסטית ברפובליקה העממית של סין.

דגל אמריקה תלוי במהופך על מלון בדבלין