| 12/2002
השנה שחלפה בראייתי
אז כפי שודאי שמתם לב, השנה האחרונה לא היתה מן הטובות במצב העולם בכלל ובמצב המשק הישראלי בפרט.
מספיק להקשיב למילותיו של נגיד בנק ישראל מלפני מספר ימים על קח שקריסה של המערכת המוניטרית בישראל היא דבר שהוא לא בהכרח מנותק מהמציאות...
רבבות של אנשים נוספו למעגל האבטלה. מעגל אולי מזכיר ריקוד לחלק מאיתנו, אבל כמעט כל אדם מובטל הוא אדם שקשה לו להביא בעיני קרוביו כל בוקר. מובטל הוא אדם שלא בטוח שמחר הוא יוכל להביא אוכל לילדיו.
מאות הרוגים בתאונות דרכים ואלפים של פצועים.
מאות הרוגים במלחמה המיותרת עם הפלשתינאים.
הבעיה הגדולה היא, שנכון לכתיבת שורות אלו, לא נראה פיתרון אמיתי באופק.
אנשים טוענים שרע להם. אנשים מודים שהפוליטיקה מושחתת, אבל הם יבחרו בבחירות הבאות במפלגה המושחתת שראש הממשלה מטעמה לא הביא לשום הטבה, אלא להפך מאז שהושבע לתפקיד ראש הממשלה.
אותם מובטלים, יצביעו לאותם אנשים שעושים פחות מהם, אך קובעים לעצמם את המשכורת...
חלק ניכר מהחברה ילמד בישיבה על חשבון החלק האחר שישלם מיסים ויגן עליהם במילואים...
עוד אנשים יתחמקו משירות צבאי ומילואים, כדי לא להרגיש פראיירים.
באותו זמן יטיפו אחרים לחלק שכן נושא בנטל על החשיבות של חובת גיוס ותרומה למדינה בעוד שהם לא יקריבו מעצמם דבר.
משרדי הממשלה יזעקו שאין להם כסף, אך ימשיכו להגדיל את משכורת הבכירים בהם...
עמיר פרץ (חביתוש, סטאלין הישראלי) יזעק את זעקת העובדים, כדי לזכות בפופולאריות ולא כי איכפת לו מרווחת העובדים.
לצערי, איך שאני רואה את העניינים כעת, השנה הבאה תהיה בדיוק כמו השנה שהיתה
אני מניח שאם הייתי אומר שהתאומים קרסו השנה בסיכום השנה שלי, רוב הקוראים היו עוברים הלאה ומסכימים לדברי.
אגב, זה היה ב-2001, לפני שנתיים. איך שהזמן עובר ועדיין לא תקפו את עיראק...
בעצם בן לאדן הוא תימני, אז מה הם קשורים?
אני לא אכנס לזה, כי זה נושא סבוך, אבל בקיצור, שום דבר לא ישתנה בשנה הקרובה.
העולם לא ייחרב.
עוד אנשים ימותו
יותר יוולדו.
2003, עוד שנה רגילה בהיסטוריה...
אלא אם אני טועה.
שנה טובה וזהו פוסט אחרון לחודש זה ולשנה זו.
אלעד
| |
 תשובות לשאלון השבועי ששוב אני נטלתי חלק בכתיבתו
האירוע הכי טוב שהיה לי השנה הוא
קשה. לא זכור לי ארוע ממש משמח שהיה לי השנה. אולי שהתחלתי לכתוב את הבלוג?! או שזה חנפני מידי?!
פשוט היתה לי שנה גרועה ואפילו שאני ניסחתי את השאלון לבלוגרים גם הפעם, אין לי מה להגיד בקטוגריה זו.
הדבר הכי רע שהיה לי השנה
מותו של אבי ללא כל צל של ספק. אח"כ של סבא שלי ושל סבתא שלי...
נורא הייתי רוצה ששנה הבאה תהיה
שנה טובה יותר, הן מהבחינה האישית והן מהבחינה הלאומית.
אני נורא מפחדת ששנה הבאה...
תהיה כמו זו ואף גרועה יותר.
ובסילבסטר אני....
עם סיון.
| |
יום ללא סלולאר
אז אתמול היה יום ללא טלפונים סלולארים.
הכל התחיל שקיבלתי הודעה ב-ICQ לפני מספר ימים שביום ראשון ה-29 בדצמבר, חברות הטלפון הסלולארי אמורות להעלות את המחירים ולכן אנחנו הצרכנים, נוכיח שאנחנו לא פראיירים ולא שבויים של חברות הסלולאר ופשוט יום שלם לא נדבר בטלפון הסלולארי.
נתחיל בזה שאני בעד.
בהחלט בארץ יש מגמה כזאת שכל החברות הגדולות מתאמות עמדות ומישרות קווים על מנת לדפוק את הלקוחות ולא לאפשר להם בחירה אמיתית.
שימו לב שכמעט כל דבר בארץ מתחלק לשלוש או כמעט שלוש:
4 חברות סלולאר שאחת מהן לא משמעותית.
3 חברות לתקשורת בינלאומית.
3 חברות כבלים עד לא מזמן.
3 עיתונים גדולים.
ככה זה, שחמש משפחות גדולות מחלקות ביניהן את השוק בכלל ואת שוק התקשורת בפרט... (ואני יודע ששלוש זה לא חמש, פשוט צריך להתאחד על מנת לשרוד, כך שיש איחודים בחלק מהתחומים).
לצערי, נתקלתי ביותר מידי אנשים שלא שמעו על החרם, או ששמעו, אבל חשבו שהוא לא יעבוד ולכן הם דיברו.
לצערי, שוב אנו תקלים בראש הקטן ובמחשבה האנוכית של אנשים שבסופו של דבר חוזרת עליהם בעקיפין כבומרנג...
אני, לא פתחתי את הטלפון הסלולארי שלי (סלקום המושחתים)
זה הוביל לכך, שהיום בבוקר, אמא שלי התקשרה והתפלאה למה היא לא יכלה לתפוס אותי אתמול.
בכלל, במהלך היום, הפלא-פון לא היה בכיסי השמאלי כבדרך כלל. הרגשתי מין תחושה כזו של כיס ריק, של משהו חסר...
בסוף התרגלתי והרגשתי ממש נוח שאין את הדבר המציק הזה בכיס.
בכלל, נראה לי שאני אוותר עוד כמה חודשים על הפלא-פון, כאשר ההסכם הכופה עם סלקו ייפסק.
לסיכום, פלא-פון זו המצאה טובה, אבל בהחלט אפשר להסתדר בלעדיה...
בכלל, מי רוצה לדבר במכשי שעלול לגרום לו לסרטן וכל משפט שלישי בו הוא "מה אמרת? לא שמעתי".
אלעד
| |
 חלום בלהות שהחזיר אותי למה שארע לפני שנה
התעוררתי בחמש בבוקר מסיוט, הסוף שלו לא היה רע, אלא מוזר.
כשהתעוררתי, כתבתי את החלום על שלושה דפים, בכיתי (מיד תבינו למה) וחזרתי לישון.
בחלום אבא שלי חטף התקף לב, בפעם השלישית במספר (אין לי מושג מאיפה הגיעה הפעם השלישית, כי בפועל הוא נפטר לפני שנה אחרי התקף הלב הראשון).
פינו אותו לבית חולים כרמל, עם אמבולנס שאני הזמנתי, כי אבא שלי לא רצה להגיד לאח שלי שהוא לא מרגיש טוב, אז הוא התקשר אלי ואמר שהוא מרגיש כאב קל בחזה.
איכשהו באותו זמן הייתי בחוג הרכבת קטנועים שניתן היה לרכב עליהם, אבל הם ניראו צעצועים בעיני. איכשהו החוג הזה היה קשור לצבא.
בזמן שאני הייתי בחוג הזה, גם אמא שלי הלכה לאיזה חוג ובינתיים אבא שלי המתין לאיזו בדיקה.
ראש הענף הקודם שלי בצבא שיגע לי את המוח ולא הרפה ממני עד שצעקתי לו שלאבא שלי חטף התקף לב. גם אז לא ניכר שזה מזיז לו במיוחד.
אז ביקרתי סוף סוף את אבא שלי בחדר בו הוא המתין לטיפול, אחרי שלא אמא שלי ולא חברים אספו אותי ונאלצתי ללכת לבית החולים ברגל, ובזמן שאבא שהה שם הוא ישב על המיטה, ועבד עם מחשב שהיה לידו.
כאשר דיברתי אליו הוא לא הגיב, כי היו תקועים לו אטמי אוזניים שלא איפשרו לו לשמוע את הסביבה והוא רק התרכז בעבודה שלו.
אז, אישהו מצאתי את עצמי ברמת גן, באזור הבורסה, באוטובוס שסבתא שלי (אמא של אבא שלי) היתה עליו וגם אח שלי ובקצה השמאלי האחורי של האוטובוס ישב יצחק שמיר שנוסע בקו הזה שנים מידי יום.
האוטובוס הזה הקיף את כל רמת גן בשעה וחצי. אין לי מושג למה ודרך איפה.
אז התעוררתי והתחלתי לכתוב ותוך כדי כתיבה ממש התחלתי לבכות ולרעוד, כי כמה שהחלום לא היה הגיוני, היו בו קטעים ממש אמיתיים שהחזירו אותי שנה אחורה, ל-14 בינואר 2002, כאשר אבא שלי חטף התקף לב.
גם אז, אבא שלי חיכה זמן רב עד שהוא אמר שהוא סובל ולא אמר לאח שלי שהיה בבית אלא רק לי כאשר חזרתי הביתה ונכנסתי לחדר שלו.
גם אז, הייתי בשטות טיפשית מטעם הצבא, אז זה היה מטווח לפני אבט"ש, במקום להיות לידו ברגעים הכי קשים ועד היום זה כואב לי שלקח לי שעות להגיע חזרה הביתה מהמטווח הארור הזה!
החלק שאבא שלי ישב ועבד עם המחשב גם בבית חולים, הזכיר לי את זה שגם אחרי שהוא כבר היה מאושפז הוא עדיין אמר לאחותי שצריך להודיע לסטודנטים שלו שהוא לא יגיע למחרת ויקח לו כנראה שבוע עד שהוא יחזור ללמד.
זה שהוא לא דיבר איתי בחלום והיה עסוק עם המחשב, הזכיר לי את הימים אחרי הניתוח שלא יכלתי להכנס לחדר ההתאוששות, כי הייתי חולה, בעוד הוא היה בהכרה ותקשר עם אחותי, אח שלי ואמא שלי.
אני מניח שסבתא שלי ואח שלי ברמת גן, מסמלים את זה שהם לא היו קשורים ומסבתא שלי אפילו הסתרנו את זה שאבא שלי חטף התקף לב והוא בבית חולים, כדי שלא תיכנס לפאניקה.
ויצחק שמיר, ובכן, אין לי מושג מה הוא קשר, אבל בטח יש לו איזו משמעות עמוקה.
בכל אופן, זה הפוסט הקשה ביותר מבחינתי לכתוב, וכרגע אני מוצף בבכי של עצמי ובמהלך כל כתיבת הקטע, שקלתי אם לפרסם אותו או לא ואני עדיין לא בטוח אם עשיתי את הדבר הנכון.
כך אגב התחילה השנה האחרונה שלי, שמבחינתי היתה הקשה מכולן.
| |
עוד שנה מתקרבת לקיצה
החלטתי, שאת הימים הקרובים אנסה להקדיש לסיכומי השנה שעברה וציפיות לקראת השנה הקרובה.
הואיל ומדובר בסידרה של פוסטים, שאכתוב כאשר יהיה לי זמן, אני מקווה שאזכור לכתוב את כל הדברים שאני רוצה ולא אשכח ואפספס כל מיני נקודות.
אך לפני הכל, בעוד מספר ימים אנחנו הולכים לחגוג את הסילבסטר, סוף השנה האזרחית לאלה שמתעקשים כי סילבסטר היה אפיפיור עוכר ישראל.
בכלל, מעניין איך כל אדם שרוצה לדאוג לקבוצת האוכלוסיה שלו, תמיד מואשם בשנאת ישראל...
לא תמיד אנשים שונאים אותנו כי הם אנטישמיים, אלא שונאים אותנו כי אנחנו נמצאים ואנחנו מתעקשים שזה אנטישמיות...
אבל שוב, אני משוכנע שלא אני הבן אדם המתאים לכתוב על תולדות האנטישמיות, כי אני לא מומחה גדול בנושא ומעולם לא גיבשתי דעה מוצקה בנושא.
אז לטובת אלו שלא שמעו על סילבסטר או אלו שחשבו שסילבסטר הוא רק החתול שמנסה לתפוס את טוויטי, הציפור הקטנה, החמודה והתמימה אני מקשר אתר שיסביר על פועלו של האפיפיור סילבסטר.
בנוסף, אני מצרף עוד אתר שמסביר קצת על סילבסטר, אך מוסיף על הנופח של ראשי השנה השונים (אין הכוונה לראש השנה היהודי, ההיג'רי, הסיני או משהו כזה אלא בין הפלגים השונים של הנצרות ומתי חגגו פעם).
באמת מוזר שיש כל כך הרבה ראשי שנה. רק ביהדות יש 4 ראשי שנה - ראש השנה למלכים ולרגלים בראשון בניסן, ראש השנה למעשר בהמה בראשון באלול, ראש לשנים, לשמיטין ליובלות וכו' בראשון בתשרי וראש השנה לאילנות אשר נקבע בחמישה עשר בחודש שבט (ט"ו בשבט) ע"פ בית הלל ואילו בראשון בשבט על פי בית שמאי.
כשחושבים על זה בשנה יש כל כך הרבה ימים ויוצא שאם חוגגים את כל ראשי השנה, עולה מספרם על הימים שאינם ראשי שנה. במיוחד אם נוהגים על פי השנה של 10 ימים כפי שהנהיג פעם מוסוליני באיטליה.
אז אני אלך לישון ואחשוב עוד איך אני מסכם את השנה...
אלעד
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
