משהו קינקי!!!
לפני מספר ימים, לאחר שהעלתי לאתר TREKEARTH את התמונה הזו שצילמתי בנארה, בירת הקבע הראשונה של יפן, גיליתי שהעיר נארה (כמו גם קיוטו, בירתה הקודמת של יפן ואוסאקה, העיר הראשונה שביקרתי בה ביפן ובה אכלתי את ארוחת הצהריים היפנית המוזרה הראשונה שלי, ביחד עם כעשרה חבר'ה יפנים) נמצאת במחוז העונה לשם "קינקי" (KINKI).
המילהKINKY, באנגלית, פירושה "סוטה" או ביזארי.
אבוי!
האירוניה. הייתי במקום שנקרא קינקי ואפילו לא ידעתי זאת בשעתו...
אבוי!
הייתי במקום שנקרא קינקי ולא טרחתי לספר על כך לכל העולם ואחותו...
טוב, מעתה ועד עולם, אם מישהו ישאל אותי : "אלעד, האם עשית משהו קינקי בחייך?", אוכל להשיב ללא כל בושה "כן".
לגבי שאר הדברים שלא קשורים לקינקי שנמצא בהונשו (האי הגדול ביפן), פשוט אתבייש... 
צונמי
בימים האחרונים, באופן די ברור, רבים הגיעו לבלוג שלי על ידי חיפוש המילה "צונמי" (צונאמי, בכל מקרה מדובר במילה יפנית) או צירופים שונים כגון גלי צונמי, גל צונמי וניכר כאילו רבים מהם מעוניינים לצפות בתמונות של גלי צונמי...
אני מניח שרוב אלו שצילמו גלי צונמי מקרוב, לא זכו לראות עוד גלים לאחר מכן וסביר להניח שגם המצלמה שלהם נהרסה כליל ותמונות אין (אם כי דווקא האסון האחרון, זכה לצילומים רבים שכן שרדו וכן זכו להיות מוצגים במהדורות חדשות רבות).
אבל בכל זאת, לא אשאיר אתכם בידיים ריקות. באתר הזה (שהתפרסם בזכות הפצת סרטוני זוועה, כמו ההוצאות להורג בעיראק, תאונות דרכים וכדומה), ניתן לצפות בסרטון שצולם לאחר גל הצונמי האחרון שהכה בחופי האוקיאנוס ההודי בעקבות רעידת האדמה האדירה שהתרחשה ב-26 בדצמבר וגבתה רבבות קורבנות.
אם חובבי זוועות אתם, אני לא רואה סיבה מדוע למנוע מכם את הזוועות האלה (בהנחה ואתם עומדים בתנאים שהאתר מציב לקוראיו).
ולמי שממש מתעקש, אני מקדיש את השיר Wave of mutilation של הפיקסיז (הואיל ושלחתי את זה כהודעת SMS לכמה אנשים, בהם אלכס הטירון המסכן, הבדיחה מופיעה גם בבלוגו של אלכס).
"אסון בגן עדן"
ובהקשר של גל הצונמי :
האם רק אני מצאתי כאירונית את הכותרת של YNET מה-28 בדצמבר 2004 - "אסון בגן עדן" באשר לרעידת האדמה שפקדה והרגה יותר מ-20 אלף אנשים ב-26 בדצמבר.
לאיזה גן עדן הם בדיוק מתייחסים?
עבור מי?
עבור התיירים המערביים שמגיעים למדינה עם אקלים חמים, חופים מרהיבים ואנשים חביבים שמשרתים אותם ממש בזול?
או עבור המקומיים שצריכים לסבול עונות טייפון, חיים בבתים עלובים ליד אתרי תיירות נוצצים ומשתכרים בעבור עבודות פרך שכר רעב?
אבל, הכל כאמור בעיני המסתכל. YNET הוא אתר ישראלי, הנכתב על ידי ישראלים ומבחינת הישראלי הממוצע, התרחשה רעידת אדמה בגן עדן.
תמונה מתוך העמודה הראשי של YNET
בינתיים אגב, הספיקו ב-YNET לארגן ולהביא לידיעת הגולשים קמפיין להצלת העולם השלישי, כי הרי "כולנו בסך הכל בני אדם".
מי שאי פעם למד משהו על תקשורת המונים, ודאי יצא לשמוע שאחד המאפיינים של העיתונות הצהובה הוא מבצעי גיוס של הציבור לטובת מטרה נעלה. זה יכול להיות איסו, שמיכות לקשישים לקראת החורף, זה עשוי תרומות לקניית מזון לאוכלוסיות חלשות לקראת החג הקרוב ויכול להיות איסוף פריטים לאנשי העולם השלישי לאחר גל צונמי גדול שהחריב את עולמם.
לא משנה מה היא אותה התגייסות, העיקר שהפעולה (הברוכה אגב, אל תציירו תמונה שלי כאדם רשע) תצולם, תתועד ותהיה הסיפור הבא של אמצעי התקשורת, כי הרי מדובר בסיפור אנושי קורע לב.
הרי אם קהל צופינו/קוראינו חובב אופרות סבון וסרטים מלודרמטיים, מציאות קורעת לב היא שילוב נפלא של בידור וריאליטי-TV כאשר הבמאי הוא מר טבע מכבודו ובעצמו שהחליט להפגיש שני לוחות טקטוניים מתחת לאוקינוס ההודי.
זה מוכר ידידיי. תראו שהסיפור הזה יהיה הסיפור הכי טוב בשעות הספורות שהסיפור הזה יככב באתר YNET (או בגיליונות של ידיעות אחרונות בהם הסיפור יתפרסם).
וצרות העולם השלישי יפתרו?
חוששתני שלא. אבל יהיו תמונות יפות של ילדים מלוכסני עיניים מחייכים והרי את זה כולנו אוהבים לראות, לא?
"שם הרי גולן"
השבוע הייתה בחיפה ראות משגעת, לפחות בחלק מהימים.
כתוצאה מכך, ניתן היה להרים מבט ולהטיב לראות אף את הרי הצפון המושלגים, גם מחיפה הרחוקה...
כמובן שבכל פעם שניתן לראות מהעיר בה אני גר הרים מושלגים, אני מתמלא רגשות נפלאים.
ואם אני מתלהב מזה, דעו לכם שאח שלי, מתלהב מכך עשרות מונים יותר ממני...
לפני מספר שנים, נסענו באוטו, אח שלי, סיון (חברתי באותה תקופה) ואנוכי, אי שם ברחבי חיפה.
הואיל וכבר אז הכרתי את התלהבותו של אח שלי מהימים בהם ניתן לראות את החרמון, לחשתי לסיון "תראי איך אני משגע אותו" ואת אח שלי שאלתי "זה לא החרמון שם?"...
כמובן שסתם אמרתי זאת, בלי שאראה כלל את החרמון.
במשך עשרים הדקות הקרובות, אח שלי דיבר אל שנינו לסירוגין :
"זה כן החרמון".
"זה לא החרמון".
"נראה לי שזה כן החרמון".
"נראה לי שזה סתם ענן ולא שלג".
לאחר מספר דקות (כתבתי עשרים, אולי זה היה קצת פחות, בכל זאת עברו מאז שנתיים-שלוש), לא יכולתי לראות עוד את נפשו המתענה של אחי, בשאלה הרת הגורל - האם רואים את החרמון או לא ואמרתי לו שסתם עבדנו עליו...
אח שלי אמר "יופי" בצורה מזלזלת וסיון ואני צחקנו, עד שהגענו הביתה, שמחים ומאושרים.
"המיזנתרופ"
קראתי בימים האחרונים את מחזהו של מולייר "המיזנתרופ" (בתרגום של יהונתן גפן, השם הוא "המיזנטרופ", אבל משום מה, ביל גייטס חושב שזו שגיאת כתיב [מצד שני, גם המילים ביל וגייטס, הן שגיאות על פי המאיית הנפלא של מיקרוסופט]).
כמיטב המסורת של מולייר, מדובר במחזה משעשע למדי שיש בו גם אמירה חברתית פוליטית.
לא אכביר במילים (פשוט אומר "לכו לקרוא"), אבל אני תוהה אם העובדה שאני חש הזדהות עם גיבור המחזה - אלצסט, שהוא המיזנטרופ שלא יכול לסבול את הצביעות שקיימת בחברה והוא מאוד ביקורתי כלפי הבריות, מעידה על פגם חמור באישיות שלי...
את המסקנות כמובן, ברשותכם, אשמור לעצמי.
בכל מקרה, אני ממליץ לכל מי חושב שאנחנו חיים בארץ מיוחדת או בתקופה מיוחדת, לקרוא מחזה או שניים של מולייר, על מנת לקחת את תקופתנו ומדינתנו בפרופורציה הראויה.
בכל המקומות ובכל התקופות, היו דברים טובים יותר ודברים טובים פחות ובמקרים רבים היו אנשים שידעו להנציח את המצב בצורה משעשעת, סרקסטית ונפלאה.
אני אטרקטיבי! אני?!
ביום רביעי האחרון, בעודי עומד בתחנת אוטובוס, ממתין לאחד האוטובוסים שנוסעים מהטכניון הדרה או העירה ושקוע בכתיבת תזכורת לעצמי ביומן האלקטרוני (שם שתרגמתי באנגלית בעצמי, כי הוא הרבה יותר מגניב מ"פאלם" או PDA), שמעתי צפצוף...
הרמתי את הראש וראיתי שבעודי עומד בתחנה האוטובוס, נעצרה לידי מונית קו 11 (עסק די מצחיק, כי לא משנה לאן הייתי צריך, הוא היה מחליף את המספר בהתאם). משראה הנהג שאני לא מבחין בקיומו, החליט ללחוץ על הצופר על מנת להעיר את תשומת לבי, שמע אני הלקוח שיביא את הקופה ופשוט לא הבחנתי בו.
כמובן שבמקום להציג חיוך אסיר תודה לנהג האדיב שהחליט להציל את האנושות ולצפצף לי, החזרתי לו מבט בוז עמוק, תוך כדי נפנוף ידיים הפגנתי שמשמעותו "אתה נורמלי?! מה אתה נעצר לידי וצופר" או "מה קרה לאמא שלך יא חמאר?" (עבודה עם נוער ערבי, רוסי ואתיופי העשירה את אוצר המילים שלי כפי שניתן להבחין בנקל)...
הוא נעלם ואחרי דקה או שתיים הגיע קו 19, איתו כן נסעתי, כי הרי אין כל צורך לנסוע במוניות, כאשר יש חופשי חודשי.
אגב אוטובוסים, אני יודע שכמות הקוראים פה שמשתמשים באוטובוסים החולפים בשכונת נווה שאנן בחיפה קטנה, אבל עבור המעטים, דעו לכם כי החל מהשני בינואר, הקווים 14, 15, 16, 17 ו-18, יסעו דרך שדרות המגינים (היכן שבית החולים האיטלקי) במקום דרך שדרות העצמאות ושדרות בן גוריון (הרחוב הראשי במושבה הגרמנית) ותוצבנה תחנות חדשות לכיוון נווה שאנן ליד אולמי רון, בשדרות המגינים (מול הכנסייה) ועל יד בית המוסד לביטוח לאומי הישן. תחנת המוצא החדשות של האוטובוסים תהיה במתחם יוטבתה בעיר שבשכונת בת גלים, במקום התחנה המרכזית הישנה והאפורה.
רמקול
רבים (יותר מאחד) ודאי מכירים את הסטייה הקטנה שלי לאהבת מילים עבריות מיוחדות.
הפעם אני רוצה להקדיש מעט תשומת לב למילה "רמקול" שודאי אין אחד או אחת שלא השתמש/ה בה.
האם שמתם לב שהמילה היא היתוך של שתי המילים רם (גבוה, נישא) וקול (צליל)?
אני פשוט מתמוגג כאשר אני משתמש במילים כאלו והן כה רבות...
"מכתב השמיניסטים - הדור הבא" (הגרסה המעוותת)
אני מניח שרובכם זוכרים את מכתב השמיניסטים (ההוא משנת 2001 שנשלח שוב ב-2002, לא ההוא שנשלח לגולדה מאיר בשנות השבעים), בו קראו בני נוער בכיתות י"ב שראו את הפעילות של צה"ל בשטחים וכתבו מכתב לראש הממשלה שרון שהם לא יהיו מוכנים לשרת בשטחים.
אני זוכר שכאשר אלכס פולונסקי, שרק אתמול סיים טירונות שאל אותי לדעתי בנושא בטרם גיוסו, הסברתי לו מה הבעייתיות במכתב, בלקיחת החוק לידיים, בבחירה הסלקטיבית אלו חובות אזרח יבצע ואלו לא (מה גם, שאני מניח שלא כל החותמים אכן אידיאולוגיסטים מושבעים, אלא חלקם פשוט תפסו את גל הנאורות ממניעים אנוכיים בהחלט) וגם בבעייתיות שקבוצה שלמה באוכלוסיה, בוחרת להתעלם מחובת השירות בשטחים, מה שבדיוק גורם לכך שהקבוצות שכן מגיעות לשם, הם אלו שאנחנו לא רוצים שיגיעו.
ובכן, כאמור גם אם מכתב הסטודנטים זכה לאמפטיה והבנה בקרב אנשי שמאל (ואפילו בקרב היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז), המכתב שהיה יוזמתם של חבר'ה צעירים מטעם עצמם, לא זכה לתמיכה גורפת בקרב אנשי השמאל מסיבות מובנות - העובדה שמדובר בקריאה לעבירה על החוק ביודעין ובגלוי.
וכעת, מנסה חבר הכנסת אריה אלדד (האיחוד הלאומי), ליצור באופן מלאכותי את אותה התארגנות ספונטאנית (או לפחות בלתי מאורגנת מלמעלה).
חבר הכנסת אלדד שלח מכתבים לתלמידי כיתות י"ב (לא ברור לי האם כלל תלמידי כיתות י"ב, או רק חלקים מסויימים, למשל כאלו שיש סיכוי שמבחינה אידיאולוגית יתמכו ברעיון) בו הוא קורא להם לשלוח מכתב לראש הממשלה על מנת שהם, אלו שיתגייסו בקרוב, לא יאלצו לפעול במשימות שאינן קשורות לייעודו העיקרי של הצבא, או במילים אחרות, לא לפנות התנחלויות.
כמובן שזכות המחאה היא זכות בסיסית בדמוקרטיה, במיוחד של הקבוצה החלשה שנראה לי כי היא מקופחת ושהממשלה הולכת לפעול בניגוד לאינטרס שלה.
אבל יש טעם קצת פגום בכך שיוזמת תיכוניסטים לכאורה, נהגת על ידי חבר כנסת.
מה גם שאני לא בטוח שבאמת יש לו כזו השפעה על הנוער בימינו...
בכל מקרה הבעת מחאה היא עניין לגיטימי (בשונה אגב מקריאה להפר את החוק, כמו במקרה של ולרשטיין) וזכותו (ולדעתי גם חובתו המוסרית) של כל אזרח לשלוח מידי פעם מכתב לראשי המדינה, על מנת לצקצק ולאותת שמשהו לא בסדר (לדעתו של אותו אזרח כמובן).
ראש הממשלה כמובן לא חייב לסור לדום לאחר כל מכתב. אבל בהחלט מכתבים רבים ואי-אדישות פוליטית (משני צידי המתרס), הם אלו שמונעים מהשלטון לעשות במדינה כבשלו.
זכרו - בישראל העם הוא הריבון! לא הממשלה, לא ראש הממשלה, לא נשיא המדינה ולא מלכת בריטניה (בפני הפרלמנט כמובן)!
או במילים אחרות, גם את ואתה (בהנחה ואתם אזרחי ישראל כמובן), בעלי הזכויות על המדינה הזו בדיוק כמו ראש הממשלה. לא פחות ולא יותר.
JAHR
הנה חולפת לה עוד שנה, הנה חולפת לה תהילת עולם...
מה עשיתי עם חיי בשנת 2004?
קרבתי עצמי בעוד שנה לשנה שאני אמות...
ואם זה לא הישג אדיר, אז מה כן?
אם אצליח לשרוד ולו כמה שעות נוספות, הרי שאפסול כל סיכוי למות לפני 2005, כלומר שרדתי לפחות עד מחצית (בערך, הבה לא נהיה קטנוניים) העשור הראשון של האלף השלישי.
בכל פעם ששנה נגמרת, אני אוהב להתריע ולהגיד שיש עוד כמה ראשי שנה (יהודי [שמתחלק לארבע], היג'רה, סיני [שבא בקרוב] וכולי, כך שכמעט כל יום הוא ראש שנה עבור מישהו)...
ובכלל, השנה החלה, לפחות על פי הלוח הרומאי בחודש מרץ, עם בו האביב (זו גם הסיבה שהחודש פברואר כה קצר, כי תמיד גונבים מהחודש האחרון של השנה יום, על מנת להאדיר את החודש המוקדש לקיסר רומי - יוליוס או אוגוסטוס).
אז מה מיוחד ב-31 בדצמבר או בראשון בינואר?
כלום!
אבל כמובן שמחפשים סיבה למסיבה והרי מה מושלם יותר מלחגוג את הלילה בו נגמרת שנה אחת ומתחילה השנה העוקבת?
או את היום שמסמל את יום השנה בו נולדת, על פי מספר ההקפות של כוכב לכת אחד, לא הגדול ביותר, מסביב לשמש אחת, לא הגדולה ביותר.
אין משמעות לתאריך, אין משמעות ליום או לשעה.
הכל שרירותי, המצאה שהומצאה על פי האדם. אני חושב שראוי יותר לחגוג ימים בהם גרמי שמיים מסתדרים בקו אחד, או ימים בהם השמש זורחת והשמיים מלאים ענני כבשה יפים.
כן, בימים יפים, אני רואה הרבה יותר טעם לחגוג ואת זה אני משתדל ליישם במציאות, כאשר אני רואה כל יום כיום יחיד ומיוחד.
אז נכון, חגיגות השנה החדשה הן אירוע משמח.
גם אותו אני נהנה לחגוג. הנקודה היא שאני לא מייחד את היום הזה ומעניק לו משמעות מיסטית מסויימת, כי הרי המשמעות המיסטית לכאורה, נקבעה באופן שרירותי ויכלה להקבע בכל יום נתון אחר.
אז ברכות לחוגגים והחוגגות.
יהיה מוזר, אחרי ארבע שנים, להעביר את הלילה הזה ללא בת זוג.
לפחות זה יעצים את הזיכרון הנפלא במיוחד משנה שעברה וגם מהשנים שקדמו לה.
שנה אזרחית טובה שתהיה לכם
אלעד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
