בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

מן המפורסמות שיש בני אדם שעיסוקם הוא עשיית בגדים.

בישראל הם הולכים ומתמעטים, כי זה לא משתלם לשלם לאנשים בישראל, כי כדי לחיות, הם צריכים יותר מ-100 דולר בחודש.

ורחמנא ליצלן, בישראל צריך גם לשלם עוד כל מיני דברים מוזרים, כמו הפרשה לביטוח לאומי וכדומה.

את בעיית ההתאגדות פתרו מזמן. לא לטובת העובדים.

אבל לא רציתי לעסוק כאן בבני האדם אשר מייצרים בגדים או בבעיות החברתיות, שרובנו בישראל סובלים מהן. לפחות על שבריר מזה תוכלו לקרוא בכתבה הזו של ג'קי אדרי ב"הגדה השמאלית".

אני רציתי לטפל מעט בכיוון ההפוך של המשפט – "הבגדים עושים את האדם".

אני מניח שודאי שמעתם את המשפט הזה. בטח גם הרהרתם בנדון וגיבשתם דעה, האם באמת הבגדים עושים את האדם או שמא אדם יבחר ביגוד בהתאם למה שהוא והתדמית אותה הוא מנסה לשדר.

לא אנסה לשנות את עמדתכם. העמדה שלי היא שלובשים בגדים, בעיקר על מנת לשדר איזה רושם מסוים, ליצור איזו תדמית של מי או מה היינו רוצים להיות.

כך למשל, בסיטואציות מסוימות נלבש חליפה ונענוב עניבה, בעוד בסיטואציה אחרת, נתלבש בלבוש "ספורט-אלגנט", בהתאם לרושם שנרצה ליצור ולמה שנחשוב שמצפים מאיתנו לשדר.

לעיתים, כאשר טועים בהערכה הזו, של מה הסביבה מצפה ממך, המצב יכול להיות בהחלט לא נעים ואפשר שמרגישים כמו אביר בשריון נוצץ היישר מימי הביניים, המסתובב בחוף נודיסטים.

דווקא הרגעים האלה, שאנו באים בחליפה לריצת מרתון בחליפה או בעניבת פרפר למסיבת כיתה בכיתה ג' (ולא, לא עשיתי את שניהם), אלו הרגעים בהם ניתן להבחין בכך שאנשים לובשים בגדים רק כדי ליצור רושם מסוים, שהוא במסגרת מה שמצופה מהם.

זה די דומה לכך שנזכרים שיש טכנולוגיה שלמה שאינה מובנת מאליו, מאחורי הדברים שאנו משתמשים בהם מידי יום, כאשר למשל יש הפסקת חשמל, מערכת רמזורים שקרסה וכן הלאה.

באחד הימים בחודש שחלף, ישבתי ליד מחשב, אי שם בטכניון ובמחשב לידי גלשה סטודנטית, בערך בת גילי באתר My scene (הסצנה שלי).

אתם מוזמנים להעיף מבט באתר ולהתרשם בעצמכם.

באופן עקרוני, מדובר באתר שמיועד לילדות (כן, ילדות ולא ילדים. הם עובדים חזק על הבדלת הזהות המגדרית) ונערות, שגם בנות גילי, כך מסתבר, מוצאות בו עניין.

בוחרים דמות ועושים בעבורה שופינג וירטואלי של בגדים ומוצרים נלווים.

אני מוכרח לציין שלצפות באנשים שגולשים באתר, זו חוויה מרתקת.

לפחות אותה סטודנטית, הייתה מודעת לכך שהאתר עושה רושם די מטופש, אך היא ציינה ש"כיף" לה.

ובאמת, מי אני שאתווכח עם אנשים שנהנים, באשר להנאה שלהם?

כן, גם My scene, הוא אתר המחנך אותנו לצרכנות, או בהקשר הספציפי שלנו, מתן דגש להופעה החיצונית.

וכאמור, אני נפעם בכל פעם מחדש, כאשר אני מגלה כמה אנשים משקיעים במאה החיצוני שלהם. אני לא מדבר רק על ניתוחים פלאסטיים, שעלותם גבוהה והם כרוכים בנטילת סיכונים (הרי ניתוח הוא ניתוח או במקרה הזה, התערבות כירורגית מיותרת).

אני מדבר גם על כל מיני נשים שפותחות מראה באוטובוס, רק כדי לבדוק שהאיפור לא נמרח וכדי לסדר אותו.

לפני המייק אפ של הבוקר ואחריו, הן נראות כמעט אותו דבר. תמיד אני תוהה, לשם מה לטרוח.

ויש את הבנות, סליחה מהן מראש, שנראות זוועה. גם בקרבן, יש כאלו המשקיעות שעות בטיפוח המראה החיצוני.

ולשם שם?

שימפנזה נותרת שימפנזה, גם אם סדרה ריסים ושמה פודרה.

אין לי צל של ספק, שלתעשייה הגדולה והרווחית מאחורי עולם הזוהר והיופי, יש חלק של ממש באותם אנשים המלאים תקוות שווא לגבי המראה שלהם.

לא מוכרים להם מוצרים של ממש, אלא בעיקר חלומות.

ומה רע במכירת חלומות?

אין רע, אולם לאור העובדה שרוב רובם המכריע של האנשים חולם מספר חלומות בלילה, זה נראה לי מעט מיותר.

לסיום, בתקווה שאתם לא מהאנשים שנפגעים מעירום, אני מביא כאן קישור לאתר נפלא, המציג את אחת הפנטזיות של אנשים רבים – הפשטת אנשים, סליחה, נשים (כי הרי החברה שלנו, על אף הצהרות על שוויון, עדיין רחוקה ממנו שנות אור).

הסיבה שאני מביא את הקישור, היא כי לדעתי, הוא ממחיש בצורה יוצאת מגדר הרגיל את הטענה ש"הבגדים עושים את האדם" וכאשר נפטרים מהם, לעיתים מצפה הפתעה ובכל מקרה, מתגלה אדם קצת שונה ממה שציפינו, לאור ההופעה החיצונית (וכדי להמחיש זאת טוב יותר, צריך אתר שגם מציג את הפנימיות הערומה ולא רק את החיצוניות נטול הבגדים.

אלעד

באופן שהפך להיות די רגיל, יצאתי לצלם מעט בעיר ואני מביא כאן תמונות בליווי מעט הסברים.

הפעם צילמתי בעיר התחתית, באזור רחוב הנמל ובשכונת בת גלים.

את רוב בתמונות, מסיבות מובנות (מובנות לי, אין זה אומר דבר עליכם), לא אביא. נכון הדבר בעיקר לאתר הצילומים הראשון בעיר התחתית.

התמונה הראשונה, היא תמונת מועדון בשם "מפיסטו" ברחוב הנמל. מעולם לא הייתי בו, מעולם גם לא אהיה, ככל הנראה.

רחוב הנמל עלוב במראה ורק תוכנית בשם "קמפוס הנמל", שאמורה להפיח בו חיים, אם תצא אל הפועל, רואה באזור מתחם סטודנטיאלי שוקק.

שני אנשים הולכים באזור שהוגדר מסוכן להליכה, משום שבונים בו. אין במקום באמת בנייה, אבל ניתן לראות את נמל חיפה ממש מקרוב.

התמונה הזו, צולמה ונחתכה, בהשראת טל, הצלמת הנפלאה.

והנה צלם, שצילמתי בחוף בת גלים. צילמתי מספר תמונות שלו ושל עוד קשיש שצילם בווידיאו תחרות שייט מפרשיות.

אני אוהב לצלם אנשים בפעילות, ובעיקר צלמים.

גלי הים התיכון נשברים אל הסלעים בחוף בת גלים.

לדעתי האישית, חוף בת גלים, על אף היותו מוזנח בשנים האחרונות, יפה בהרבה מאזור החופים הדרומיים בחיפה. נכון הדבר שבעתיים, אם אתם רק מעוניינים ללכת על הטיילת ולא להיכנס למים. בעוד בחופים הדרומיים, בין הטיילת לקו המים מפריד חול, כאן הים נשבר אל הטיילת.

חבל כאמור שהעירייה לא משקיעה במקום והוא נראה מוזנח, בדיוק כמו בית הקינו הישן על יד, שהחלו בשיפוצים שלו לפני שנים ספורות, עד שהיזם פשט את הרגל, וכיום המקום משמש מפגש לנרקומנים מהאזור.

איש צופה בתחרות המפרשיות.

יש משהו רומנטי בזוג הקשישים הללו, היושב על ספסל צהוב מול הים.

בתמונה אחרת, שאני לא מפרסם כאן, ניתן להבחין בטרנזיסטור שהגבר אוחז ולו שניהם מאזינים.

יש הרגלים ישנים, שקשה להיפטר מהם (ואולי בעצם לא צריך, כי אין בהם כל רע).

הנה חכה שדייגים במקום השאירו, בזמן שהם ישבו על ספסל סמוך ודיברו.

איש נוסע על אופניים כחולים-לבנים.

בשתי התמונות הבאות, ניתן להבחין בדייג בפעולה.

צמד חתולים, שמאוד נהנה להצטלם, ותוך כדי לא הפסיק לשחק איתי.

החתולים באזור רבים, והם גם נראים די מאושרים, שכן הדייגים מספקים להם מזון רב - דגים שקטנים מכדי לספק את הדייג, אך בהחלט מספקים את החתולים.

גלישה עם מצנח (Kite surfing).

גלשני רוח וברקע מפרשיות רבות, וגלשן מצנח אחד.

ילד סיני קטן, ליד מסעדת יוטבתה בעיר, תחנת הרכבל התחתונה.

התמונה הזו, של ילד קטן של אחת מהמשפחות הסיניות שבאו לחוף, לעסוק בפעילות הסינית המסורתית, של הפרחת עפיפונים, מצאה עצמה כאן כי חשבתי שאחת הקוראות תמצא בה עניין (מי אמר שאינני מתפשר בעבור הגולשים).

אני חושב שזה נחמד, שיש בישראל לא מעט משפחות מהגרי עבודה סיניים. אחרי הכל, יש משהו קסום בתרבות הסינית.

ילדה קטנה (לא סינית, אלא ממוצא רוסי כמדומני), רצה באותו אזור בשמחה.

הרכבל של חיפה, הידוע בפי חיפאים רבים כ"ביצים של גוראל", על שם אריה גוראל, ראש עיריית חיפה שקדם ליונה יהב ועמרם מצנע, שבנה את הרכבל הזה, המורכז משתי שלישיות כדורים ומחבל בין שכונת בת גלים לסטלה מאריס.

אם אתם תיירים בחיפה, זו יכולה להיות אטרקציה בעבורכם. בתכלם, הוא לא ממש שימושי.

לסיום, בדרך חזרה הביתה, עברתי ליד התחנה המרכזית הישנה בחיפה.

עד לפני מספר שנים, המקום היה הומה ושוקק במזללות, שאוורמות, חנויות בגדים ועוד כל מיני שטויות המאפיינות תחנות מרכזיות בישראל.

מאז המקום נסגר, הוא התמלא במועדוני חשפנות וסקס (אם זכרוני אינו מטעה אותי, היו בשולי התחנה גם כאלו בזמן שהיא פעלה, אך הם נדחקו לקרן זוית, בעוד היום הם מאכלסים את רוב המבנה).

לא שיש בזה משהו רע, אבל קצת צובט בלב לעבור במקום עם אוטובוס או רכב ולראות שלטי נאון מנצנצים, המכריזים שבמקום זה מוכרים נשים כבשר (ואני צמחוני, אני גם לא נהנה משלטים המעידים שבמקום מוכרים בשר, אבל זו לא הנקודה).

שנת 94 (כן 94. לא 1994 ובטח לא 2005, ככה זה, כאשר עובדים על פי לוח השנה בשיטת Juche, לוח השנה הצפון-קוריאני המהולל [ודרך חיים בפני עצמה, שעיקרה אוטרקיה] שהחל בשנת 1912, שנת לידתו של קים איל סונג) מסתיימת אוטוטו.

כל מיני מוספי עיתונים המסכמים את השנה שהייתה פתאום צצים (ויש מי שמלין על כך שאין לו לקרוא המוסף של "הטוש" [The marker], עב הכרס), המוני אנשים עוצרים רגע וחושבים, מה הם עשו בשנה שחלפה (ואם יש להם בלוגים, הם אפילו כותבים על זה) ובכלל, יש מין אווירה כזו, של חובת סיכום, כי הרי אם נגמר משהו, חייבים לעצור ולהחליט אם אהבנו את הדבר או לא.

אבל היי, זמן הוא לא דבר עם נקודות קיצון. אני לא רואה שפתאום מחר, מחרתיים, בעוד שנה או שנתיים, משהו ייגמר.

גם בעוד מיליון שנה, עדיין יהיה "משהו", גם אם לא יהיה מין אנושי לראות אותו...

שום דבר, לא באמת מסתיים בתום השנה.

התאריך, כידוע, הוא דבר שנבחר באקראי. אם רוח הקודש הייתה מתאפקת קצת לפני שהיא הייתה מבצעת את זממה במרים מנצרת, זה אמנם לא היה משפיע בכהו זה על לוח השנה. אבל אפשר להגיד שכן, אם טוענים שהספירה החלה עם הולדת ישוע. לא?

וכאמור, מדוע לוח השנה הקובע לסיכומים הוא לא לוח השנה הסיני?

מדוע שנת ההיג'רה רעה?

לוח השנה של המאיה, מכיל 18 חודשים בני 20 ימים ועוד חמישה ימים אקסקלוסיביים. למה לא לנהוג על פיו?

השמטתי לוח שנה אחד במיוחד לצורך הפסקה הזו.

אני כמעט משוכנע שבחודש אוקטובר כבר היה לנו ראש שנה אחד ולכבוד השנה שקיבלנו, התשס"ו, היו המון סיכומים.

מדוע אפוא אנחנו מקבלים סיכומי שנה, כשלושה חודשים לאחר סיכומי השנה הקודמים?

לא נמאס קצת?

הסינים אגב, סובלים מאותה בעיה. לוח השנה הסיני, גם כן ירחי ומתוקן על פי החמה, נחגג סביב החודשים ינואר ופברואר.

אם כן, אני מניח שהצלחתם להבין שאני לא מוצא טעם רב לסיכומים. בגדול, השנה שלי הייתה לא רעה.

בכלל, מרגע שפעלתי בדרך מסוימת, ואין לי אפשרות לשנות אותו, אין טעם להצטער שלא פעלתי אחרת. לכן, אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי. זה לא אומר שאני לא חושב על דברים ומסיק מסקנות, על מנת לפעול בעתיד בדרך טובה יותר. פשוט, אני באמת לא רואה טעם להצטער על דברים שלא עשיתי השנה, אלא אני רואה בהם הזדמנות לכך שאלו יהיו חוויות שאחווה בשנה הקרובה. יש למה לצפות!

אז אלו הם דבריי לשנת 94 (2005 במניין של הלא צפון-קוריאנים). אני מניח ששנת 95, תהיה מלהיבה ונפלאה, כמו 94 השנים שקדמו לה. מעניין אגב שקים איל סונג, נולד ב-15 באפריל 1912, חודשיים פחות שלושה ימים לפני שסבתא שלי נולדה, ובדיוק ביום בו טבעה הספינה טיטאניק.

אגב, שמתם לב שהשנה, 26 בדצמבר עבר בשקט יחסי, ללא רעידת אדמה באיראן (2003) או צונאמי (2004)?

הסיבה ידוע והיא תירוץ לכל דבר כמעט – אל ניניו (ואל תתנו לעובדה שזה לא באמת קשור להטעות אתכם)!

לסיום, אני שם כאן "יצירת אומנות" שלי, מאסטרפיס, שאם הייתה מיוצרת על ידי אומן בעל שם, ודאי הייתה זוכה לביקורות נלהבות.

היצירה מכונה "מוות".

כל הזכויות שמורות כמובן ואין להעתיק או להפיץ אותה ללא רשותי.

אלעד

מוות (יצירה מקורית מאת אלעד יאיר, כל הזכויות שמורות, שכן זה הוא קניין רוחני!)

חג החנוכה, ידוע במאכלים הייחודיים לו – לביבות וסופגניות.

הסיבה ששני אלו הם מאכלים רשמיים לחג, נראית מעט תלושה – נס פך השמן ה"מופלא" שהספיק להבעיר את האור במנורת הקודש בבית המקדש שמונה ימים.

זו גם הסיבה שבחנוכייה ישנם 9 קנים (8+1, במין מבצע מטורף שכזה) ולא שבעה, כמו במנורה המקורית.

אני מניח שאם היהדות הייתה מתעצבת בימינו, כנראה שהשמן לא היה נכנס להיות מוטיב מרכזי בחג. הרי אם פעם, שמן נחשב דבר יקר שהתקשו להפיק אותו והוא היה מרכיב מרכזי במזון, הרי בימינו, השמן הוא מוצר לוואי שמוכנס לכל מזון (בעיקר אם הוא תעשייתי או במסעדות) והגאווה היא בדרך כלל על מוצרים דלי שמן ושומן (והם גם עולים יותר, בד"כ).

כן, היום אף דת לא הייתה מנסה למשוך מאמינים באמצעות אכילת מוצרים שמנים ועתירי קלוריות דוגמת הסופגנייה והלביבה.

אם היום היה צריך לקבוע מאכל לחג דוגמת חנוכה, ודאי היו בוחרים בטופו.

כיצד?

בטח היו מכניסים את הטופו לסיפור של יציאת ישראל מסין (שם כמובן אלוקים הרחמן המטיר עליהם במסע הנדודים שלהם דרך הגובי, גושי טופו מוקפצים) וגם לסיפור של חנוכה, כבר היו מוצאים איזה מוצר בריאות, נגיד איזה תבשיל כוסמת, שהספיק לכוהנים בבית המקדש...

בכל מקרה, הבנו שהסופגניות והלביבות, הן לא הדבר החשוב בחג החנוכה בעצם. הן הסמל לשמן (המסמל את "הנס המופלא" שאירע בבית המקדש, נס שנראה לא חשוב בימינו, שכן מנורה אמנם יש [וגם לא הייתה לאורך כל התקופה בה חגגו חנוכה], אך בית מקדש אין, כך שאותם שמונה ימים, בטלים בשישים).

מדוע אפוא לא לבחור מוצרים אלטרנטיביים הספוגים בשמן?

בורקס, צ'יפס ופלאפל, גם כן טבולים בשמן. פלאפל הוא אפילו "המאכל הלאומי" (גם כן "מאכל לאומי" מצ'וקמק שנגנב מגויים והוא בכלל לא טעים).

אפילו מזון תאילנדי, כאשר אוכלים אותו במקומות מסוימים, מלא בשמן.

מדוע שלא נאכל אגרול ופאד-תאי לכבוד החנוכה?

גם הם, ספוגים בדרך כלל בשמן...

שיהיה לכולם חג חנוכה שמח!

כמתנה לחג, אני מצרף תמונה של סופגניות שצילמתי לפני כשבועיים.

אתם יכולים לראות גרסה יותר גדולה שלה (אף בגודל המתאים לטפט מחשב) בפליקר.

אלעד

אתמול בלילה, נסענו (שזה אח שלי שהגיע לשבועיים לארץ, אימא שלי ואנוכי) לירושלים, לכבוד חג המולד הנחוג היום.

יצאנו מחיפה בשעות הערב, כאשר התחנה הראשונה הייתה ביתה של אחותי המתגוררת בת"א.

האזכור לכך מובא כאן, רק כדי לציין שאת קטע הדרך הזה אני נהגתי ולכל אורכו "נפתחו ארובות השמיים". לא, זה לא היה גשם. התחושה הייתה שמישהו עומד למעלה ומשפריץ עלינו עם צינור.

הכבישים המזופתים (מלשון זיפת, כי הזפת בכבישים לא משהו בכלל), שנוטות להיווצר עליהם שלוליות, לא תרמו גם כן ל"חוויית הנהיגה".

חלק ניכר מהדרך, נסעתי במהירות 60-70 קמ"ש. אכן שברתי שיא שלילי אישי.

טוב, נדלג לנו כאן ונגיע היישר אל כנסיית "סנט סטפן" ליד שער שכם (הידוע באנגלית כשער דמשק וכשער סטפן בפי המוסלמים, אם אינני טועה), אליה הלכנו למיסה שהתקיימה בסביבות השעה 21:30, לא לפני שאח שלי ואני עוד הספקנו לחטוף איזו פיסת "לחם קודש", או ליתר דיוק, בייגלה במאפייה סמוכה.

את הכנסייה מילאו תיירים דוברי צרפתית. המיסה והשירים, היו בצרפתית. בגדול זה חיובי. גם לא מבינים את התוכן וגם נהנים מהשפה.

מעט לאחר שנסתיימה המיסה, תהינו אם מלך לכנסיית סנט ג'יימס הנמצאת ברובע הארמני הסמוך או שנלך למקום אחר.

בחרנו ללכת לכנסיית הדרומציון (Dormition Abbey), שתמונות שלה מבחוץ תוכלו לראות בקטע הזה שכתבתי על ירושלים.

כבר כשהמתנו בחוץ, עלה בנו חשד שהגענו ל"שואו" עבור ישראלים-יהודים. כמעט כל האנשים המתינו איתנו בקור הירושלמי (הטמפרטורה אז עמדה על כ-5 מעלות צלזיוס) ובגשם, דיברו בינם לבין עצמם בעברית. רובם אגב, כך על פי מה שאמרו, השתייכו לקבוצות מאורגנות ושילמו כחמישים שקלים בעבור סיור הכנסיות (שהוא כמובן חינמי לגמרי), מה שגרם להם לתחושת מרמור מסוימת, שכן לדעתם הארגון היה מחפיר. נו, ישראלים – אלה שלא אוהבים לצאת פראיירים ו...

ההמשך ברור.

הכנסייה הייתה מלאה עד אפס מקום. אני ומשפחתי ישבנו על הספסל באחת השורות הראשונות, אולם מרבית הנוכחים עמדו מסביב ואף יותר ישבו על הרצפה.

זוהי הפעם הראשונה בחיי שהלכתי לכנסייה וראיתי אנשים יושבים על הרצפה בזמן תפילה. בד"כ, מספר זעום של אנשים, יושבים על הרצפה בכניסה לכנסייה ומבקשם נדבה.

אבל בל נשכח שמדובר היה ביהודים שבאו לראות הצגה של "כיצד חוגגים חג נוצרי" ולא במתפללים מיומנים.

לכן, אין להתפלא שתוך כדי הטקס, היו אינספור התלחששויות בנוסח: "רגע, אז עכשיו עומדים?!", "אז מה הולך להיות עכשיו?!" וכדומה.

לכן אין פלא, שכאשר אנשי הכמורה במקום ביקשו בכל לשון של בקשה לא לצלם במהלך המיסה (באנגלית ובעברית), במהלך הטקס נשלפו מצלמות רבות, כולל פלאשים.

לכן, אין זה מוזר שבמהלך הטקס, אנשים שבתחילה נדחפו כדי לשבת או לעמוד במקום טוב, קמו ויצאו במשך כל מהלך האירוע.

במובן מסוים, האנשים שיצאו תוך כדי, הזכירו לי ביקורים ביציעה של אופרה, בעיר אופראית גדולה.

אנשים מצלמים, לבושים לא בהתאם ויוצאים באמצע.

אם תשאלו את אותם עוברי אורח לגבי דעתם, הם יגידו שהם לא נהנו מהמוזיקה או מכל דבר אחר, "אבל זו הייתה חוויה".

אם הם לא נהנו ולא אהבו, מדוע הם צילמו כל כך הרבה?

כנראה כי זה מעביר להם את הזמן יופי, במקום להשתעמם מהאירוע אליו הלכו, שהם ידעו מראש שהוא כזה.

הדורמציון הוא מנזר שהוקם על ידי גרמנים. לכן, המיסה הייתה בגרמנית (וקצת לטינית).

אני מניח שהרגישות היהודית-גרמנית המיוחדת, לאור העבר הטראגי ביחסים בין שתי האומות, הייתה אחת הסיבות המרכזיות לצפרדע שבלעו אנשי הכמורה הגרמנים, שקיבלו בהבנה את המוני התיירים ה-Juden שבאו לחזות בהם ותוך כדי עשו הרבה רעש ובלגאן.

מה הסיכוי שגרמנים ימתחו ביקורת כלפי פעילות של יהודים בימינו?

לכן, אני מבקש לשמש להם פה, על אף שלא שמעתי תלונה מאיש מהם ולהגיד שיהודים שבאים לטקס דתי של בני דת אחרת ולא מכבדים את הטקס, הם לא בדיוק אותם "שגרירים של רצון טוב" עליהם דובר. תיירות ישראלית, היא לא רק מחוץ לארץ, אלא גם בתוך הארץ.

המיסה כאמור, הייתה בגרמנית, מה שהזכיר לי חלק מהמיסות שהייתי בהן באוסטריה באוקטובר. לפחות שיר אחד, יכולת למלמל לי בשקט בחיוך.

חוץ מזה, חלק ניכר מהדברים נאמרו, היו מובנים לי בשפת המקור. אולם ליתר ביטחון, הואיל והמקום הייתה מסה יהודית במיסה (המשעשע שמיסה באנגלית היא Mass), אחד מאנשי הכמורה דיבר גם בעברית והסביר את אשר נעשה בטקס.

העברית שלו, זו שהקריא מן הדף והספר, הייתה גרועה להפליא (ועם מבטא גרמני חביב, המזכיר פרופסורים ודוקטורים מהאגדות).

אוכל רק להשוות את העברית שלו, לאנגלית של עמיר פרץ בנאום המפורסם.

המיסה הייתה נחמדה. היא החלה בסביבות השעה חצות (לכן היא נקראת "מיסה של חצות", מבריק!) ונסתיימה קרוב לשעה שתיים לפנות בוקר.

בדרך חזרה, עוד עצרנו ליד הכותל, לדפוק שתי תמונות של אל-אקצה מואר יפה בחושך.

היה גשם די כבד, אז רק אני יצאתי לצלם.

הדרך לחיפה עברה בנעימים. אולי לאור העובדה שישנתי והתעוררתי בסביבות השעה 4:30 במבואות הדרומיים של חיפה.

כמה נחמד שלא אתה צריך לנהוג.

היקיצה הייתה לצורך שינה נוספת, עד תשע בבוקר. ואז, כבר התחיל יום חדש.

והנה, אנו ביום הזה. ה-25 בדצמבר 2005.

חוגגים יום הולדת לישוע מנצרת. יום הולדת 2005?

ככל הנראה לא. כך לפחות מצביעים מרבית המחקרים בנושא. יחד עם זאת, האמת ההיסטורית לא באמת מעניינת, לפחות לא ברזולוציה של השנה המדויקת בה נולד ישו.

התוצאה היא שיש מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם שחוגגים יום הולדת לאדם שלא באמת ברור באיזה שנה הוא נולד (ולא באיזה תאריך, כי יש פלגים אחרים בנצרות שחוגגים את חג המולד במועד אחר).

בכלל, צריך להיות קצת נאיבי כדי לחשוב שפתאום קם אדם בבוקר ומחפר על כל החטאים של האנושות. לא?

הדת הנוצרית, כמו כל הדתות שעד היום נתקלתי בהן, הן מכשיר שנועד למשוך המוני אנשים ולשלוט בהם.

זה יכול להיות בצורה חביבה ויפה של מוזיקה ושירה, כמו בכנסייה. זה יכול להיות על ידי אינקוויזיציה והבטחת עינויים בעולם הבא לאלו שלא מאמינים.

דווקא הפלגנות בין הדתות השונות ובין הזרמים השונים בתוך כל דת, הם ההוכחה הטובה ביותר שהסיכוי שאחת מהן היא "דת אמת" נמוכה מאוד.

אסיים בפרדוקס משעשע שהתחוור לי אתמול.

איש הדת שדיבר עברית, כינה את היהודים "אחינו הגדולים".

אני מניח שהוא התכוון שהנוצרים רואים ביהדות את הדת שקדמה לנצרות והנצרות מסתמכת עליה (מספיק להאזין לשיר הכריסטמס, אשר חלקם דומה בצורה מופלאה לשירי חנוכה. אינני יודע איזו דת השפיעה על איזו דת מבחינת השירים, אך ההשפעה ההדדית ניכרת) ולכן היהודים הם האחים הגדולים והנוצרים לפיכך הם האחים הקטנים.

אני גם יודע שכאשר מדבר על ערבים, נוהגים לכנות אותם "בני דודים", שכן הם בני הגר ובני ישמעאל.

ידוע גם שקיימים ערבים נוצרים רבים.

מכאן שאותם ערבים נוצרים הם גם אחים קטנים וגם בני דודים שלנו.

אני לא יודע מי שכב שם עם מי, אבל מה שבטוח שגילוי העריות הזה, לא עושה טוב לכל גילויי המחווה המלוקקים הללו.

חג מולד שמח לכולם!

אלעד

תמונות (שצולמו לפני המיסה ואחריה ולא במהלכה):

מסה במיסה (Mass in the mass) - החלק הארי יהודים

אנשים מפהקים

אנשים מפהקים ומתעייפים

לאיזון - אל אקצה והמסגד על יד ומתחתם הכותל המערבי