בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

"חג הקורבן"

אדם נוסף שלא יראה אור לשנה החדשה הממשמשת ובאה הוא סדאם חוסיין שהוצא הבוקר להורג בתליה בבגדאד.

אינני תומך נלהב של דיקטטורות סוניות או דיקטטורות באשר הן, אבל אני מוכרח לציין שלפחות על פי מבחן התוצאה, נדמה שהייתה עדיפה עיראק דיקטטורית תחת סדאם חוסיין, מאשר עיראק דמוקרטית תחת ראש הממשלה נורי אל-מליכי ומשטר כיבוש אמריקני.

אולי זו סתם תחושה סובייקטיבית שלי, לאור זה שכיום ניתן לשמוע על בסיס יומי דיווחים מעיראק, בין אם על פיגועים המכוונים נגד קבוצות מסוימות, בין אם השתלטות שיטתית בכוח על שכונות בבגדאד וגירושים ובין אם על התעללויות שנעשו במקומיים על ידי הצבאות ה"משחררים", בעוד בתקופת חוסיין, כל שניתן היה לשמוע, היה דיווחי אימה על דרכיו של הרודן (תמיד זה היה סדאם, או בניו, לעיתים נדירות שמעתי דיווחים על כך שסתם חמומי מוח פעלו על דעת עצמם. כאלה נוטים להיות דיווחים) להתעמר במתנגדיו או סתם לנצל את כוחו האבסולוטי ולא נתנו יותר מידי מספרים כמותיים על ממדי הזוועות שביצע.

אולי זה סתם עקרון "קדושת החיים" שטופטף לי במרוצת חיי שמדבר מבין אצבעותיי כרגע, אבל נדמה לי שעדיף להיות מדוכא שחי (אני מניח שניתן היה לחיות בעיראק, על פי רוב, אף כבן אחת הקבוצות שלא שלטה, כל עוד שמרת על לשונך ובחנת בקפידה את מעשייך, וכך עשו גם קרוביך, שכן כמדומני גם ענישה על בסיס משפחתי הייתה נהוגה שם) מאשר אדם חופשי שמת (ושוב, מידת החופש הקיימת היום בעיראק מוטלת בספק).

ממה שלמדתי משהותי הקצרה במדינות הנחשבות דיקטטורות, גיליתי שגם שם אנשים, נהנים מהרגעים הקטנים ולעומת זאת, החופש הקיים בדמוקרטיות, נמוך בהרבה מכפי שנוהגים להפליג בשבחו והוא שם, כל עוד זה משרת את המטרה של המערכת הקיימת וכל עוד אינך מזעזע לחלוטין את קבוצת הרוב.

אבל שוב, אין לי איזו העדפה רומנטית לדיקטטורות, אני רק אומר שבמציאות, החיים קצת מורכבים יותר מהתמונה הקוטבית שמנסים להציג בבתי הספר או בדיווחים התקשורתיים.

מעבר להשוואה הבלתי ניתנת להשוואה שעשיתי בין עידן חוסיין לעידן הבתר-חוסייני, אני נוטה להסכים עם מה שקראתי לפני ימים מספר באקונומיסט.

הוצאתו להורג של סדאם, אכן מציגה איזה צדק פואטי, מין "סוף גנב תלייה", אך בהחלט ראיתי סיבות, בטרם נפל הפור, מדוע יש להמתין ואף לא להוציאו להורג, אלא לתת לו להירקב במחבוש.

זה לא רק שעונש מוות רע כשלא עצמו (אם כי במידה והוא מקובל, הרי אין ראוי מחוסיין להיות הקורבן), אלא הוצאתו להורג של חוסיין עשויה לזרוע עוד ריב ומדון בעיראק (שהרי גם ככה גואה באלימות), היא יכולה להיתפס יותר כנקמת המערב בחסות עיראקית מאשר עונש מקומי וכמובן, חוסיין הרי הוצא להורג על חלק די קטן מהפשעים שביצע ויוחסו לו והמשך החזקתו בחיים, יכול היה אולי לסייע לחשוף עוד משנותיו הרבות כשליט עיראק.

אבל כאמור, אינני יושב כעת ומזיל דמעה על הטיראן העיראקי שהוצא הבוקר להורג.

אני רק לא מבין, מדוע בחרו להוציא אותו להורג דווקא בחג הקורבן.

תוספת מאוחרת בעניין (משעה שתיים וחצי):

פורסמו תמונות, רגעים לפני התליה. הנה אחת מהסאן לדוגמא:

זה לא היה בלתי צפוי, אחרי תמונות גופות בניו החרוכות, אחרי התמונות החטטניות שהופצו כאשר נתפס, התמונות שפורסמו מכלאו בתחתונים וכן הלאה.

המעניין בתמונות הללו שהתליינים, כפי הנראה מחשש לעורם, רעולי פנים (או שאולי ממש קר בבגדאד היום?).

אין זה חדש שכאשר הופכים בני אדם למכשירי הריגה, מנסים לטשטש את זהותם.

הדוגמא הבולטת היא חיילים, שכחלק מהסרת זהותם מלבישים אותם מדים אחידים ושולחים אותם להרוג באויב, חסר פנים גם כן על פי רוב.

אבל כאמור, אין בתמונות הללו מן ההפתעה.

יותר מוקדם, אף התפלאתי שהן טרם הופצו.

הרי "הצדק צריך להיראות". לגבי מהות הצדק, הוויכוח טרם הוכרע עד היום וכפי הנראה, לא יוכרע בקרוב.

בינתיים, "Might is Right". זה אפילו משכנע לא מעט אנשים.

רכבות

ביום חמישי האחרון, נסעתי לתל אביב ברכבת.

הסיבה?

לא חשובה, אבל אני מוכרח לציין שיותר משנהניתי, היה מרתק ומחכים. ובסוף אפילו שיחקתי עם אלי.

תל-אביב, כהרגלה הייתה מכוערת והזכירה לי שלא משנה כמה יפליגו בשבחיה של ישראל, עדיין חיים בה עניים מרודים שמשכונות העוני שלהם יכולים רק להשקיף בקנאה על המגדלים בהם עובדים העשירים.

זה מעט הזכיר לי את יוהנסבורג בה ביקרתי לפני מספר שנים, רק שבתל-אביב כמעט ואין את הארכיטקטורה היפה.

בכל מקרה, אמצעי התחבורה אשר עמד לרשותי היה רכבת ישראל. בעבר כבר אמרתי שאם הייתה לי בחירה בין רכבת ישראל לכל רכבת אחרת, ודאי הייתי בוחר באפשרות השנייה.

אך מה לעשות, בארץ, לפחות לבינתיים, יש חברת רכבות אחת (ואני חושב שעדיף שכך יהיה. הפרטת רכבות, לפחות בבריטניה, הביאה לאי-השקעה בתשתיות – הפסים, מה שהוביל לריבוי תאונות. אני רק מקווה שהשירות המונופוליסטי ישתפר).

הספקתי כבר לשכוח מה הן רכבות יום חמישי. בכל זאת, עברו כבר לא מעט שנים מאז הנסיעה האחרונה שלי בחמישי, באותן שעות מסוימות שנסעתי (או ביום ראשון בכיוון ההפוך. גם את זה לא עשיתי מזמן).

כאשר הרכבת נכנסה לתחנת האוניברסיטה, נדחסה לתוכה מסת אנשים כה גדולה, עד שכמה היו צריכים לחפש פתח אחר כדי להיכנס, משום שאם היו רוצים להיכנס מהדלת בה אני נכנסתי, פיזית הם לא יכלו לעשות כן.

גם אני, לא יכולתי להתקדם לאחת משני המפלסים של הרכבת הדו-קומתית.

נשארתי כל הנסיעה באותו מקום בו עליתי לרכבת.

הואיל וכך, התיישבתי על המדרגה שעל מפתן דלתה של הרכבת וקראתי.

מעניין לציין שלא זכורות לי תלונות אנשים על הצפיפות הבלתי אנושית של הרכבת. כאילו קיבלו שיש מצבים מסוימים בהם איש יכול לדרוך על רעהו במהלך נסיעת רכבת ומדובר בגזרה משמיים שהצבא לא מוצא פתרון אחר לשנע את חייליו בחופשותיהם הרבות מידי.

כאשר תכננתי את נסיעתי, הערכתי מראש שהרכבת לא תעמוד בלוח הזמנים המופיע באתר הרכבת.

לכן, לקחתי מקדם ביטחון של כחמש דקות, שהן לעניות דעתי זמן מספק לעצירות מעט ארוכות יותר בכל תחנה, כדי להעלות ולהוריד נוסעים.

ידעתי שיש סיכוי, לא קטן במיוחד, שהרכבת תאחר בזמן רב בהרבה, וגם לכך נערכתי.

ואכן, הרכבת לא אכזבה. היא איחרה בכעשרים דקות.

התנצלות על איכות הנסיעה או איחור הרכבת, כמובן לא שמעתי. אבל בכל זאת, הרכבת כן נתנה פיצוי נהדר, בדמות עצירה בעוד שתי תחנות שלא הייתה אמורה לעצור בהן – חדרה מערב ופרדס חנה.

פיצוי כספי, כמדומני ניתן רק אם הרכבת איחרה בחצי שעה או יותר.

הרי עשרים דקות הן בעצם לא איחור. זה לא שפספסתי אוטובוס שיש פעם בשעה או משהו כזה.

תל אביב במבט מהקומה השביעית של התחנה המרכזית

TARAKO TARAKO!

אני לא זוכר איך בדיוק הגעתי לסרטון הבא. אבל הוא פשוט ממכר!

אני לא יודע אם זה הצליל או הבובות שאמורות להיות אלגוריה לרוטב עם פרצוף אנושי אחיד וחמוד. מה שבטוח שאפשר להתבונן בזה עשרות פעמים ולהמשיך לצחוק.

חבל רק שמדובר ברוטב פסטה עשוי דגים, כך שלא אנסה אותו בפעם הבאה שאני ביפן.

שנה שונה

הנה באה אל פרקה עוד שנה.

מקץ שנת 2006, אני לא יכול להגיד שהיה בה משהו מיוחד או חשוב.

אני לא נלהב במיוחד לעשות סיכומים בצורה מלאכותית, על פי לוח שנה שנקבע באופן די שרירותי. לוח השנה הוא אמצעי מאוד נוח ושימושי כאשר חיים בחברת אנשים, אך עדיין, אני לא שש לנהוג כאילו הוא זה המכתיב את התנהגותי ובכך הוא שולט בי. אחרי הכל, אנשים יצרו את לוח השנה ולא לוח השנה יצר את האנשים.

ובנוסף, מה שווה הסיכום שלי לשנה האחרונה, יהא מקיף ומדוקדק ככל שיהא, כאשר כה רבים טורחים לסכם ולהתייחס לכל מיני נקודות טפלות.

שנת 2006 הייתה, מבחינתי, סתם עוד שנה באמצע העשור הראשון של האלף הנוכחי. וגם זו קביעה מאולצת ושרירותית.

אבל, אם אתם מאלו המוצאים עניין בעשיית דבר-מה מיוחד ברגע בו שנה אחת חולפת באופן סינטטי ומתחלפת בשנה אחרת, לא פחות מלאכותית מקודמתה, אני ממליץ להעביר את השנה בצפייה בסרט הפרסומת של Tarako!

לפחות השנה החדשה תיפתח בחיוך.

סיונארה

הו הו הו. חג מולד שמח.

משנה לשנה, אני מוצא עצמי מברך יותר ויותר אנשים לכבוד החג הזה שאני לא חוגג.

השנה, אחרי שברכתי אותה לחג מולד שמח, אף השתעשעתי לי עם מכרת אינטרנט סלובקית, קתולית בדתה, והזכרתי לה שהיא לא תוכל להתרגש (אחרי שתתחתן כמובן).

תשובתה הייתה פשוטה וקולעת. היא תוכל להתגרש, אם רק תינשא בנישואים אזרחיים.

בישראל זה אסור (המדינה מכירה בכאלו שנעשו מחוץ לגבולותיה, אבל בישראל? עדיף להשאיר מאות אלפי אנשים מבלי יכולת להתחתן ובכך להדגיש את אווילותו של מוסד הנישואים).

אז מי יצא הפארש כעת?

הסתובבתי אתמול לא מעט בשכונת הדר. אפשר לחוש את אווירת החג. בין אם אלו חנויות שמקושטות בעצי אשוח, בין אם אלו קולות נפץ מזיקוקים שנשמעו עם רדת החשיכה, בין אם אלו קולות שירה שהיה נדמה לי שעולים מוואדי ניסנאס אחרי השעה אחת עשרה ובין אם אלו שירי חג המולד ששמעתי אתמול לא מעט, בעל כורחי כמובן (למרות שלא הייתה לי התנגדות).

לכבוד חג מולד, הכריסמס ועיד אל אדחא, חשבתי לכתוב על "החג של החגים", לא הפסטיבל המזויף שאמור להציג איזה מצג שווא של דו קיום, אלא על הדמיון שבין הדתות שזועק לעין כאשר מציינים את האירוע.

הו, מה רבים הם קווי הדמיון.

כל הדתות רוצות שלום, אהבה, אחווה. לפחות כך מצהירים מאמיניהן.

שיחות עם האנשים בני הדתות הללו, לפחות מרבית אלו שקיימתי, מגלות שגם האנשים המאמינים אכן רוצים את הדברים הללו, כל עוד הם מושגים בתנאים שלהם.

אין הם טורחים לבדוק (וראוי לציין שזה גם בלתי אפשרי מבחינה מעשית) את שורשי הסכסוכים ביניהם ולגלות שהם נעשו על רקע סכסוכים אנושיים לגמרי, נטולי שמץ של אלוהיות.

די להם לראות את דרכם כנכונה, על מנת שכל עוד היא אינה נחלת הכלל, מטרתם לא תושג ויש להם לאן לשאוף.

מהבחינה הזו, עולם בו כולם חוזרים בתשובה, שהוא תיאורטי לגמרי, יהיה הרע ביותר עבור המטיף הדתי, תהא דתו אשר תהא.

שערו בנפשכם כי מחר כל אדם הנתפש כיהודי על פני זרם מסוים, יקיים תרי"ג מצוות כפי שהן צריכות להיעשות על פני אותו זרם.

מה יאמר הרבי אז, כאשר יידרש לתת הסברים לכך שלא בא המשיח?

זה קל. הוא לא יידרש, כי מרגע שיישאל, הרי קיים ספק בלב האנשים וכבר אפשר להאשימם בהכשלת קיום רצון בורא עולם.

ומגוון הדעות והאמונות (ובמידה גדולה אף יותר אי האמונות), הוא בעצם סם החיים של הדתות השונות.

לו לא היה עמלק להשמיד, גויים שקמים עלינו לכלותינו או סתם יהודים שכופרים בשם יתברך, כלום אז לא הייתה עילה של ממש לחזור בשאלה, שכן התשובה לא סיפקה תשובה?

לעולם לא נדע.

נוח לי להיטפל ליהדות, משום שהיא טופטפה לי, גם אם בראייה מעט ביקורתית, לאורך השנים.

למיטב התרשמותי, הווריאציות הללו חוזרות גם ביתר הדתות המונותיאיסטיות שהכרתי. ואם מישהו רוצה להגדיל ולסבך ולהוסיף עוד אלים שונים, שיבושם לו.

דווקא החזרה הזו על אותם עקרונות יסוד – פסילת האחר (כמובן, תוך כדי האדרתו ומחוות כבוד אחרות כמס שפתיים), על בסיס אמונה שונה, משעשעת למדי.

קיומם של מאמינים רבים בצדקת דרך שהיא פסילת דרכי אחרים, מובילה לכך שכפי הנראה כולם, או למצער רבים מאוד מתוכם, טועים.

אז לשם מה לטרוח וללכת אחר נביא שקר זה או אחר?

כי נולדנו לכאלו שהאמינו בו?

כי שליחיו עלי אדמות לבושים בצורה מעוררת גיחוך ורוקדים בחוצות תל אביב או טסים לאוקראינה להשתטח על קברי צדיקים ולבחון את בנות המקום?

לא מפריעות לי האמונות הקטנות של אנשים. באומרי אמונות קטנות, הן יכולות להיות גם גדולות מאוד, אך כוונתי היא למידת השפעה על מי שאינו אותו אדם.

אמת, אם כחלק מאמונתי אני דבק בעשיית מעשים טובים, אני משפיע על אנשים אחרים במעשיי הטובים.

אך כוונתי, נדמה לי, ברורה (לפחות לי): כל עוד אין נעשית כפייה על אחרים לנהוג בהתאם למצוות אמונה כל שהיא של אחר, אלא אם שכנע בדרכי נועם. אז אינני רואה כל בעיה באותה אמונה אישית.

ולאחר שעמדתי על זה, גם אם באופן חלקי, שכן אין ברצוני להקדיש זמן רב מידי לכך כעת, אשוב לעניין החג של החגים. כאמור, לא בהכרח האירוע עצמו, אלא בעיקר דיבורי האחווה למיניהם על דו קיום.

המטרה במין גילוי סולידאריות מוקצן ומלאכותי שכזה, היא לנסות להשכיח כאבים וצלקות שיש מעימותים בין-דתיים וליצור דבר אחר, המבוסס על הכרה וכבוד.

מטרה יפה, גם אם יומרנית, שכן משקעים של עשרות, מאות ואף אלפי שנים, קשה להמיס בין רגע.

אך כפי שאמרתי, היא מזכירה לי דבר אחר – כל מיני השתלחויות שאני שומע לא אחת על בסיס דתי, כי הרי אם מדברים על אחווה בין-דתית לכאורה, היא עומדת כנגד משהו – אותן יריבויות ישנות ומוכרת מקדמת דנא.

הבון טון האחרון, השתלחויות במוסלמים (לעיתים מוחלף בערבים. כי הרי את מי מעניין אחוז הערבים מבין המוסלמים או אחוז הלא מוסלמים מבין הערבים? פקיסטאנים שמפוצצים עצמם למוות והורגים עשרות אנשים בלונדון למשל, הם הרי ערבים. לא?).

לא אכנס לכולן, אפילו לא לחלקן, שכן הן מוכרות וידועות. קראו טוקבקים או שוחחו עם יושבי קרנות למיניהם.

רק אומר שכאשר מגיעים לדיון על מוסלמים, על פי רוב הדיון הופך להיות מאוד אבסטרקטי (הם) וכאשר הוא יורד מהמופשט למוחשי, הדוגמאות בהכרח רעות.

תיאורים כה רבים שמעתי על המוסלמים באשר הם מוסלמים, עד אשר חוששתני שאם לא הייתי טורח להכיר כמה מוסלמים ולשמוע מעט דעות אנושיות מפיהם, הייתי יכול להיות בטוח שמדובר במפלצות (ובנקודה זו, אני לא רואה שוני רב בין אנטישמיות לאסלאמופוביה, אם כי תמיד נוכל למצוא הבדלים דקים בין שנים דברים שאינם זהים במרחב ובזמן).

באופן אירוני משהו, שמעתי לא מעט אנשים המחשיבים עצמם יהודיים, מספרים על "הכוונות האמיתיות" של המוסלמים, קרי להשתלט על העולם.

אירוני, כי יצא לי לקרוא שלא מעט אנטישמים טענו (וממשיכיהם עדיין טוענים) שזו מטרתם של היהודים.

תאמרו שיש דוגמאות כמו אל-קעידה. נכון, גם יש מקבילות יהודיות שיכולות לשמש "הוכחות", בין אם אלו תנועות טרור יהודיות דוגמת כך (היא בינלאומית, היא פעלה בארה"ב ובישראל לפחות) ובין אם מדובר בכל מיני יהודים שאפתנים שהגיעו לעמדות מפתח.

ראוי לציין, אני לא תומך באנטישמיות. אני פשוט מתנגד לאסלאמופוביה.

עולות גם כל מיני דוגמאות מתוך היסטוריה אלימה שכללה כפיית הדת בחרב. יש להניח שיש דברים בגו. אך מה הייתה הפצת הבשורה של ישו (מזל טוב ג'יזס) בחלקה? ומה באשר להשמדת עמלקים, ניתוץ מזבחות ויתר הפעולות שיש להוכיח שיש אל אחד לעובדי האלילים, שהיהדות מצווה? אה, כן. היהדות לא כופה על אנשים המרת דת. עדיף הרי שבעתיים להתיר גויים, שכן במי יוכלו לשים מבטחם בשבת כגויים של שבת ומי לעזאזל יהיה העבד הנוכרי? גם "דתות חילוניות", "ציוו" לא אחת על מאבקים אלימים ובשמן המוצהר נהרגו לא מעט אנשים.

כאמור, אין לי קובלנה כלפי דת זו או אחרת. כפי שציינתי בהתחלה, בכולן ישנה הצהרה חיובית. רק שהצהרה זו, לא מכסה את כל הפעילות של אותה דת. הדברים הרעים, בדרך כלל מוצנעים או מוגדרים כנוגדים את "האמונה האמיתית" של אותה דת. אבל הם שם.

אך טבעי שינסו אנשי הדת להסתיר או להצניע את הדברים הפחות סימפטיים בדתם, בו בזמן שהם מפארים ומרוממים את הנקודות החיוביות.

מי כמו הדבקים באמונה, מודעים גם לבעיות שבה, בין אם הם מדחיקים אותן ובין אם לאו.

דת, כפי שאני מבין אותה (לפחות חלקית, אך כעת אופן ההצגה הבא ישרת אותי נאמנה), היא סט של חוקים שאנשים מקבלים על עצמם מבחירה או מתוך מצב שנקלעו אליו, אך לא התנגדו לו (מסיבותיהם שלהם, נוחות או כפייה).

כאוסף חוקים, הרי החוקים יכולים להיות מתאימים או לא מתאימים וברוב המקרים, הם עומדים היכן-שהוא באמצע.

אם אשאב לרגע השראה מהגל, הרי שזרם דתי מייצג את רוח בני אותו זרם ברגע נתון. לו אני חבר בכת מסוימת, קיבלתי את חוקיה ואת הפרשנות של פרשניה לחוקים אלה.

מעצם היות הדתות השונות מערכות חוקים למאמיניהן, אשר להסיק עוד עניין מעניין.

כמו חוקים ארציים, גם חוקים אלוהיים (או כאלה שנטען שהם כאלה) ניתן לקיום או מאידך לאי-קיום.

במילים אחרות, קבלה של דת מסוימת, לא הופכת את המאמין בה בהכרח ל"שומר חוק", כאשר כוונתי לחוקיה של אותה דת.

לכל היותר זה מורה על הצהרת כוונות, כנה או שקרית.

כפי שאם אדם הוא אזרח מאוריטניה, אין הכרח שהוא יקיים את כל החוקים של מדינתו ואף סביר שלא הקפיד בכולם, הרי אם אדם הוא שומרוני, אין הכרח שהוא אותו שומרוני טוב מסיפורו של ישו (מזל טוב, שוב).

לכן, קצת משעשעים אותו אנשים שלא אחת מנסים לשכנע אותי שמוסריותם, צדקתם, יושרם וכיוצא באלה, גבוהים משלי, משום שהם אנשים מאמינים (חובשי כיפה למשל, אבל כאמור, זה נוגע לכל דת ולכל זרם).

לא זאת בלבד שעצם זה שאינני מקבל את מערכת החוקים שבחרו (או לא בחרו, אבל הם חיים תחתיה), לא הופך אותי לטוב יותר או טוב פחות ולכן ההשוואה במישור הזה לקויה מיסודה.

הרי גם עצם העובדה שהם בחרו לחיות תחת מערכת חוקים מסוימת, לא אומר בהכרח שהם כפופים לכל יתרונותיה המוסריים, ערכיים וכו'.

זה אגב יכול להסביר לא מעט באשר להבדל שבין הצהרת הכוונות הטובות של כל דת לבין מה שמתרחש בשמה בפועל.

ובנקודה זו אעצור לבינתיים.

חיפה פלשתינית (ההוכחה בגרמנית כמובן)

אתמול חיפשתי פודקאסטים מחיפה והצפון (אם מישהו מכיר אגב, אשמח אם יידע אותי).

רבים לא מצאתי, אבל במקרה, הגעתי לבלוג של היית'אם סבאא (Haitham Sabbah), אדם שמגדיר עצמו כבעל, אבא לשני ילדים וילדה, מהנדס אלקטרוניקה ותקשורת שנולד בכווית ב-1969 והוא אזרח ירדן עם שורשים פלשתינים שעובד כיום בבחריין (אני דוגל בזכותם של אנשים להגדיר את עצמם ולאומיותם כראות עינם. אך מעניין בעיני שכל ארבעת המדינות שהוא בחר לציין הן מדינות ערביות, אשר גבולם במידה רבה הוא תוצר של קולוניאליזם ומאבקי עוצמה בין מעצמות. מרתק לראות כיצד אותם קונפליקטים עצבו את "תפישת האני" של אותו אדם).

לא סתם הגעתי לבלוג של סבאא, אלא הגעתי לקטע הזה ששמו בניין חיפאי – 1872.

בקטע נראית התמונה הבאה:

התיאור המלווה את התמונה, בתרגום חופשי שלי הוא:

"הציונים טוענים שפלשתין היא 'מדינה ללא אנשים לאנשים ללא מדינה'" ואז הוא מספר שאת התמונה הוא קיבל מחבר פלשתיני. "זו תמונה של בניין מורשת פלשתינית-ערבית בחיפה. שנת הבנייה 1872" הוא כותב לקוראים הנדהמים שהם לא טועים, חיפה היא עיר פלשתינית שקדמה למדינת האפרטהייד המכונה ישראל. אז הוא קובל על כך שהם (הציונים, אלא מי) קוראים לה "רצועה צרה של מדבר".

טוב, על בעיית ניסוח הזמנים באנגלית, לא אלין. זה לא שהאנגלית שלי משהו.

גם אין לי בעיה עקרונית עם קביעתו שישראל היא מדינת אפרטהייד, למרות שחבל שהוא לא יכול לבוא לחיפה לראות את ההפרדה לכאורה שהוא מדבר עליה (כוונתו לשטחים? ראוי שיציין זאת, לא?) שאינה מתקיימת.

בעניין הרצועה הצרה של המדבר, הייתי מפנה אותו לכמה שירים המדברים על "ארץ זבת חלב ודבש" ואם כוונתו לטעון לכך שהיהודים טוענים שהגיעו לארץ ריקה מאנשים, הרי אפילו אריק, בנאומו באו"ם טרח ואמר שהיהודים לא הגיעו לארץ שוממה (זה היה לפני קצת יותר משנה).

אין לי כוונה לטעון שכל מה שהציונות עשתה היה בהכרח טוב או שמדינת ישראל לא חפה מבעיות.

אבל לקחת את הקצה השני לגמרי, מבלי שום ניסיון לבחון דברים לעומקם, גם הוא עוול די רציני, לדעתי.

אך לא הייתי מתייחס לזה כאן, לולא דבר אחד ששעשע אותי.

הבית המצולם, אם אינני טועה, נמצא במושבה הגרמנית של חיפה. כמדומני המבנה משמש כיום את אחת המסעדות בשדרות בן גוריון (יכול להיות שאת "השמורה"?).

הבית הזה בהחלט מראה שלא רק יהודים שמו פעמיהם לארץ ישראל במאה ה-19, אלא נוצרים לא מעטים, בין היתר הטמפלרים, גרמנים למהדרין.

סמוך לעיירה הערבית חיפה (ובעוד מספר מקומות בארץ) בנו להם מושבה לתפארת בסגנון אירופי למהדרין.

זה לא שהיו ערבים בחיפה באותה תקופה. הם פשוט גרו כקילומטר או שניים משם, באזור בו היום נמצאת קריית הממשלה, באזור שהיה מוקף חומה. היו גם כמה כפרים נוספים באזור אשר גם אותם ניתן לציין.

אך מה איזה בניין בחר חברינו, הבלתי משוחד לחלוטין, להציג?

את מיטב הארכיטקטורה הגרמנית.

ובאמת לא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת, שבכתב הערבי, הספרות נראות אחרת. גם לוח השנה ששימש באותה תקופה את הערבים היה ההיג'רי. נכון, לא כל הערביים בארץ היו מוסלמים והיו גם נוצרים רבים (יותר מהיום באופן יחסי, בשל ענייני ריבוי טבעי). אבל הייתם מצפים שמבנה ערבי, יכיל תאריך על פי לוח השנה המוסלמי, לא?

טעם רע בבחירה, אם תשאלו אותי.

לעיתים, ניסיונות להוכיח איזו נקודה, יכולים להציג את מי שמנסה להוכיח אותה באור מגוחך.

זה גם מעלה את השאלה שנשאלה כבר זיליון פעם, כמה באמת ניתן ללמוד מתמונה והכיתוב שלידה ולהסיק ממנה על איזו מציאות אובייקטיבית.

חבל שלא הייתה אפשרות להשאיר לבחור תגובה.

אימפריות נופלות לאט

לסיום, אם כבר דשתי מעט באימפריאליזם-קולוניאליזם של הכובש-הציוני-האכזר, הנה מפה דינאמית, נהדרת אם תשאלו אותי, שמציגה את המי ומי ששלט באזורים שונים במזרח התיכון לאורך ההיסטוריה.

אינני יודע לשפוט את הדיוק של המפה, האם הגבולות הנראים שם מדויקים לחלוטין והאם לא נפלה טעות בשנים אלו ואחרות.

אך גם אם אין מדובר בנתונים מדויקים לגמרי (ובכל מקרה, מטבעה של מפה כזו, אין היא יכולה להציג מאבקים קטנים, מרידות באימפריות וכדומה), הרי זה נותן תחושה של פרופורציה מסוימת ביחס לאירועים העכשוויים לעומת אלו שהיו בעבר.

וגם מעורר מחשבות באשר לעתיד.

עם כל מיני מאבקי שליטה בין ישראלים לפלשתינים, בין יהודים לערבים, אין כל ערובה שהנצים הנאבקים כיום, בכלל יהיו כאן מחר. הם נוטים לחשוב על עצמם כמנצחים או מפסידים, אבל מלחמות עבר עליהן קראתי, לימדוני לא מעט שכאשר שניים רבים, השלישי לוקח.

ומי ערב שכבר כיום זה לא המצב?

אפשר להמשיך ברטוריקה הנהוגה על ידי צדדים ריבוניים, אך נשאלת השאלה על מידת עצמאותם של הצדדים.

אולי במפות שתופענה בעוד כמה אלפי שנים, המקום יראה, בשנת 2006, כמעט 2007, תחת שליטת כוחות אחרים שהם בכלל לא אלו המצוירים על המפות המוכרות כיום, אלא כוחות סמויים מהעין?

והאם זה בכלל משנה?

כאמור, המפה.

נועה שלחה לי לאי מייל, קישור לכתבה הבאה מתוך YNET. היא אמרה שיש שם מספר דברים מעניינים.

את נועה, לעולם אתקשה להאשים במניעים רעים, ולכן החלטתי לבדוק הכצעקתה.

התחלתי לעבור על מוצרים. לא התלהבתי. אבל זה נתן לי חשק לכתוב כאן ביקורת על ה"כתבה" הזו ב-YNET.

עיקר הבעיה שלי, על מנת לחסוך אי הבנות, היא העובדה שהיא מופיעה במדור הצרכנות. לעניות דעתי, היא מתאימה יותר למדור השיווק (במקרה שלהם הוא בתוך מדור הצרכנות, אבל הוא נפרד ומופיע תחת הערך "שיווק ופרסום").

בכתבה הזו, תחת הכותרת "הופעת בכורה" מופיעה רשימת 24 מוצרים ופירוט קצר אודותם. הואיל ואין לי באמת חשק לעבור על כולם, ואני גם לא רואה בזה צורך של ממש, אציע למי שמעוניין דבר פשוט ואחריו אתן מספר דוגמאות מהכתבה.

העניין הוא שאם תעברו על המוצרים האלה, אחד אחרי השני, ותנסו למצוא מה שם חדש עבורכם, במה לא נתקלתם בעבר (או שמוצר די דומה לו), תגלו שהמוצרים החדשים לכאורה, מתקזזים למספר נמוך מאוד, אולי אפס. חלק מהמוצרים החדשים לכאורה, לפחות על פי הפרסומת, מתהדרים בהיותם עם אריזה חדשה ותו לא. וואו!

לזה כמדומני, קוראים גימיק שיווקי. לא מוצר חדש בכל אופן.

אבל בכל זאת, אתעכב על מספר דוגמאות מצומצם.

נקניק טופו

מדובר במוצר של חברת דלי, שבעבר (ויתכן שזה עדיין קיים על המדפים, אני לא ראיתי) טופו בכל מיני טעמים – שניצל, מעושן וכו'.

ב-YNET, בכתבה שאיש לא חתום עליה (ובצדק), מספרים שהחברה משווקת נקניק טופו בשלושה טעמים: כפרי, כפרי פיקנטי ואיטלקי. כן ישווקו גרסאות דלות שומן ומעושנות.

רגע. אני צריך להרגיע את עצמי מרוב התלהבות.

ובכן, אפשר להמשיך.

מוצרים מקבילים, ולחלוטין לא מוצלחים, קיימים כבר בטבעול (עוד חברה שהפכה חלק מתאגיד אוסם).

בנוסף , עניין נקניק הטופו המעושן, מעלה נקודה מעניינת.

יש כאן ניגודיות מסוימת, מין אוקסימורון שבין סמלים. מצד אחד הטופו, שאמור לסמל בריאות, מצד שני המעושן שמסמל את הרעות החולות.

אם הטופו אמור להיות מוצר הבריאות הסיני בן אלפי השנים (למעט מחקרים המוכיחים לכאורה שפולי סויה מאוד מסוכנים לבריאות. והרי אלה, תמיד יהיו, כי אם תדעו משהו בוודאות והכל יהיה ברור, לשם מה לגלוש ל-YNET?), הרי שעישון המוצר, לצרכי הטעם כמובן, אינו ניטראלי, אלא נחשב למקלקל בריאות ידוע (סרטן וחבר מרעים).

בהנחה והנקניק שלהם דומה לקוביות הטופו בטעמים שמכרו בעבר, אני צופה להן עתיד קצר. בכל מקרה, גם אז, קוביות הטופו היו ספוגות שמן וברשימות המרכיבים היו כל מיני דברים מוזרים, שבהחלט היו מרחיקות ממנו כל אדם שבריאותו יקרה לו ועיניים לו.

אני מתקשה להניח שזה יהיה שונה, במיוחד לאור אופי המוצר – נקניק (לא מזמן ב"הארץ" כתבו, כחלק מסדרת כתבות בנושא "תעשיית המזון", על האופן בו מכינים נקניקיות סויה. אין לי סיבה להאמין שנקניקים מיוצרים באופן טוב יותר).

וכפי שכבר אמרתי, חידוש גדול, אני לא רואה במוצר הזה.

עולמי לא הזדעזע. לעזאזל, אני שונא להיות חלק מדור שסף הרגישות והריגושים שלו הולך וגובר.

קרוטונים אורגנים

היאח, מספרים לנו ב-YNET, כזכור תחת הערך "הופעת בכורה", שחברה בשם "אדמה" משיקה קרוטונים אורגניים בתיבול עדין או שום ובצל. המחיר, כך מציינים, יהיה 12:90.

טראח!

קרוטונים!

גאוני!

איך לא חשבו על זה קודם?

מה זאת אומרת חשבו?

אבל זו הופעת בכורה!

לא דובים ולא קרוטונים, אני עדיין מנסה להבין מה חדש במוצר הזה. כולה לחם שלא היה מה לעשות אותו אז ייבשו אותו (זרזו את התהליך בתנור).

חדש לחברה הזו? יופי, ברוכים הבאים למאה ה-21, את הקרוטונים המציאו מזמן. אין טעם להציג את זה כדבר חדש.

עניין האורגני חדש?

בולשיט. הבה נניח שאכן הם עומדים בכל התנאים, הלא מחמירים במיוחד, לגידול חיטה אורגנית. מזה אפו לחם אורגני. ומזה יוצרים קרוטונים אורגניים (בהופעת בכורה, לא סתם. ממש בריטני ספירס במועדון של מיקי מאוס).

So fucking what?

זה מה שלעזאזל יביא לי בריאות, אושר ואריכות ימים?

או...

יש כאן דרך, סופר-לא-מתוחכמת, שכבר מזמן הפכה לשיטה, להגדיר כל דבר כאורגאני, ירוק ו/או סביבתי ולמכור אותו במחיר גבוה יותר.

מה, לא תשלמו יותר למען כדור הארץ החמים (חם, חם, מתחמם), הנעים, המקסים והמדהים שלנו?

מה, בשביל כמה שקלים, לא תקנו קרוטונים אורגאניים ותסתכנו בבעיות בריאות שהן כה מופרכות שאפילו לא מנסים לשכנע אתכם שהן קיימות?

כבר כתבתי בעבר, שבהולכי בסופר, בד"כ אני מסתכל ורואה מוצרים באריזות, מלאכותיות למהדרין, הצבועות בירוק, בניסיון לשדר לי איזו רמיזה על סגולותיהן הירוקות והבריאות.

יש כאן כמה בעיות במקביל, שצפות על פני השטח, לא כאלה שהעמקתי במיוחד כדי לראותן.

מצד אחד, מקלים על הצרכן לקנות – כי זה הרי בריא, ידידותי לסביבה, ועוד כמה דברים שהסמלים הללו אמורים לייצג, מבלי שבהכרח למוצר שבתוך האריזה יהיה קשר אליהם – כך שהצרכן קונה יותר.

מצד שני, מה שנובע מכך שקונים יותר, מתוך סל מוצרים שרע, בערך כמו זה הקודם והלא ירוק, בהשפעותיו המזיקות על האדם והסביבה, חושפים את אותם אנשים דווקא ליותר בעיות.

ואם הזכרתי קודם את הטופו, בהנחה שמוכרים לאנשים את הסויה כמוצר בריאות ועל האריזה מטביעים מסר שיווקי מפוקפק שזכה לחותמת הכשר של משרד הבריאות על כך שסויה עשויה אולי להיות מועילה, הרי שאם המחקרים האחרים שמציגים את הסויה כמוצר השטן נכונים, אותם צרכני סויה כפייתיים, מטעמי בריאות כמובן, בצרות צרורות.

ובל נשכח את הסיבה המרכזית שבגינה יש היום הרבה יותר מוצרים אורגאניים:

המודעות עלתה...

המודעות של המשווקים עלתה לכך שאנשים מוכנים לשלם יותר עבור מוצר שנכתב עליו שהוא אורגאני/ידידות לסביבה, גם אם הם לא בדיוק יודעים מה זה אומר שהמוצר אורגאני, מה ההשלכות של זה, איזו טובה באמת תצמח מזה והאם באמת המוצר ראוי להיות מכונה אורגני.

פפסי

תחזיקו חזק, כי פה פשוט אצטט את התיאור של עוד מוצר בהופעת בכורה:

"טמפו משיקה מהדורת חורף מוגבלת של פפסי מקס: אריזה חדשנית, מעוצבת בגוונים כחולים במראה חורפי עם ידית אחיזה נוחה, שתכיל 6 בקבוקי זכוכית. מחיר: 19 שקל".

אני מוכן להישבע שכבר שמעתי על המוצר הזה, פפסי בעבר.

בדקתי בוויקיפדיה. כתוב שם שהמשקה יוצר לראשונה ב-1890.

ניתן להם קרדיט. הם לא כאלה ותיקים. פפסי מקס, שווק לראשונה רק ב-1993. חדש. לא?

הכל יחסי כמובן.

אז במה מתהדרים פה?

ב"אריזה חדשנית", כזו ה"מעוצבת בגוונים כחולים" ויש לה "מראה חורפי" ואפשר לאחוז אותה "עם ידית אחיזה נוחה".

אני לא מזלזל בנוחות. גם לא במראה.

אבל, כפי שאמרתי, מוצר חדש אין כאן.

גימיק שיווקי? כן!

אחרים

הרשימה, כפי שאמרתי, ארוכה ולא אתייחס להכל.

משקה שוקו שבפנים יש שוקולד. מדהים! עד היום השוקו היה עם (פה הורדתי מילה לא יפה, אבל היא קצת מזכירה את המילה "מה" ברוסית).

רטבים לפסטה. איך לא חשבו על זה קודם? שמישהו יתקשר לאפיפיור ויגיד לו להעיר את האיטלקים.

מקדונלדס מציעה מתנות כדי למכור את הזבל הזה המכונה מזון? זה חדש. אה, לא. הם עושים את זה במשך שנים.

And so it goes on into the darkest depths of infinity...

לסיכום, מה אגדיל ואומר?

אני לא ממש מת על המסר, אבל אין לי התנגדות עקרונית אליו.

אני מקבל מאות פרסומות מידי חודש ומשליך אותן לסל המחזור.

הבעיה היא כאשר הגבולות הללו מתערבבים.

כאשר בתוך אתר, המתיימר להיות אתר חדשות, בתוך מדור צרכנות ותחת הכותרת "הופעת בכורה", מופיעים התכנים הללו, ישנן מספר אפשרויות:

אנשי האתר, בצימאון לקבל תכנים ולא לשלם עליהם דבר, פשוט ליקטו הודעות לעיתונות ששלחו מספר חברות (יתכן ואפילו מדובר באיש יחסי ציבור אחד לכל ה-24).

עיקר העבודה היה טכני – להפוך את ה"מידע" למספר שורות בודדות.

במקרה הזה, הדבר מעיד על כך שיש לאתר בעיית כתבים, כי הרי אין מי שמספק תכנים של ממש.

אם הבעיה אינה בכתבים, הרי העורכים עושים עבודה רשלנית, בכך שהם מספקים פתחון פה לאנשי יחסי ציבור, ללא בקרה של ממש.

הייתי מצפה שאתר החדשות, יסנן ויפיק תובנות מסוימות ולא רק יעביר לצרכן מסרים שיווקיים.

אפשרות נוספת היא שהאתר קיבל כסף, על מנת לפרסם את המוצרים הללו.

אני מתקשה להחליט האם החיסכון שמוביל לירידת התוכן שתואר בפסקה הקודמת, גרוע מהמקרה הזה.

פה, לא זאת בלבד שלא משקיעים כסף, מקבלים כסף, וגורמים לפרסומת להיראות ככתבה.

היא אמנם נטולת כל יסוד של כתבה עיתונאית ראויה, כלומר מחקר, ביקורת, השלכות, תובנות וכדומה. אבל הקורא בעין הבלתי מזוינת, יכול לעבור על הרשימה, מבלי להגיד "וואלה, אין פה שום דבר חדש" ולקבל את זה שמדובר במוצרים חדשים למהדרין, או לפחות יש פה משהו חדש שלא היה קודם.

זה, לעניות דעתי, תפקידו של העיתונאי – להגיד את הדברים, גם אם הם מובנים מאליהם, ולא רק לשמש מדיום להעברת מסרים מהמשווק לקהל המטרה.

הואיל ומרבית הקוראים מניחים שזה מה שהעיתונאי בלאו הכי, כאשר הוא מועל בתפקידו, ומעביר פרסומת בכסות של ידיעה עיתונאית, זו בעיה.

וכאשר מדובר באתר שלעיתים כן עושה עבודה עיתונאית של ממש, יתכן והקוראים יחשבו, מבלי לשים לב שלא כך הוא, שכן נעשתה עבודה עיתונאית.

ישנן כמובן עוד אפשרויות, אך אלה נראות לי הסבירות. קמצנות הנובעת מתאוות בצע או תאוות בצע לשמה.

מה שקורה בפועל בכתבה הזו, לפי התרשמותי, הוא עבודה בעיניים.

הנה, נועה שלחה לי קישור לכתבה, התחלתי לקרוא ולקח לי זמן מה להבין שלא מדובר בכתבה, אלא באוסף פרסומות שאפילו ג. יפית מצליחה להתעלות עליהן.

והיכן שמים זאת?

במדור הצרכנות, מדור שלפחות ביומרה שלו, אמור להגן על הצרכן מפני הטעיות ורמאויות, אמור להביא לקוראים תובנות של ממש הבאות מתוך גישה ביקורתית ולא להביא להם מסרים שיווקיים ופרסומות.

כפי הנראה, למי שחשוב להיות צרכן נבון, רצוי שידיר עצמו מ-YNET (לאן? רמז, המתחרים ב-NRG, ממה שאני זוכר בעבר, לא עולים עליו בהרבה).

ובינתיים, אני אלך לי לישון, מבלי שגיליתי שום דבר חדש.

אבל זאת ידע כבר קהלת.

לפני הכל, הרשו לי להמליץ לכם לבהות בסרטון הזה, בו רואים דקה את המאני, אותו גלגל תפילה בודהיסטי שמסובבים תוך כדי מלמול המנטרה Om mani padme hum.

ואחרי שגילינו מחדש את טעם החיים, אפשר להתחיל בענייננו.

באחד הימים, שילמתי עם שטר של 50 שקל עבור קרואסון.

קורה.

בעודף, בין יתר המטבעות, קיבלתי ארבעה מטבעות של 10 שקלים (החיקוי הלא מוצלח בצבעים ההפוכים למטבעות בני 2 ליש"ט [אל תתנו לעובדה שהמטבע הישראלי יצא לראשונה ב-1995 והמטבע הבריטי ב-1997 להטעות אתכם. הבריטים עשו הרבה ניסויים לפני כן {מטבעות בריטים יפים בני 2 פאונד תוכלו לראות כאן}] וחיקוי לא מוצלח, אם כי בצבעים נכונים, למטבעות ה-100 פורינט ההונגריים).

עשיתי בהם שימוש בהמשך. בעיקר לצורך קניית קרואסונים. מה לעשות, התמכרות זו התמכרות, יש לזה השפעה חזקה עלי.

וכך, המטבע האחרון בן עשרה שקלים, נותר בארנקי כעבור מספר ימים. רק הוא ועוד מטבע של שקל אחד ומטבע של חמש אגורות (לא שחוקות. המטבע היה ועודנו במצב מצוין [הרי איזה שימוש אפשר למצוא בימינו לחמש אגורות?]).

יום שני אחד, לפני זמן מה, כהרגלי לקחתי קרואסון. בבואי לשלם, שלפתי את המטבע היחיד שהיה בארנקי ויכול היה לכסות את ההוצאה הכרוכה ברכישת המאפה הפסבדו-צרפתי.

"זה מזויף" אמרה המוכרת, אחרי מבט חטוף במטבע.

"מה מזויף? אתם נתתם לי אותו" קבלתי.

"מצטערת, זה מזויף" היא ענתה וכבר סובבה את ראשה לטפל בלקוח אחר, תוך כדי שהיא מצפה שאשלם במטבע אחר.

"אבל אין לי כסף אחר לשלם איתו" הצהרתי.

בשל ההתעקשות, היא הציעה לעשות "ניסוי". היא תיקח את המטבע, תסובב אותו על השולחן, ואם הוא יסתובב כמו סביבון (וזה עוד היה לפני חנוכה, פשוט נס אני אומר לכם), כלומר יסתובב ממש מהר ולא ייעצר מיד, הרי הוא מזויף והיא לא תיקח אותו. אם הוא לא יסתובב, היא תיקח.

הסתובב. כמו טטלה הסתובב.

כדי להוכיח את הנקודה שלה, היא לקחה מטבע לא מזויף והראתה כיצד סגסוגת המתכות הנכונה אמורה להסתובב כשהיא פחוסה.

בצר לי, השארתי את הקרואסון. מה יכולתי לעשות?

הרגשתי מבויש. גם בלי קרואסון וגם מבטי אנשים מסביבי ננעצו בי (טוב, זו הייתה הרגשתי, אני בטוח שהם ייחסו לכך חשיבות קטנה בהרבה).

המשכתי בסדר יומי רעב.

חלפו להן כשעתיים, בהן הרהרתי בדרכי הפעולה העומדות בפני כדי להיפטר מהמטבע. הדבר ההגיוני ביותר היה ללכת לקפיטריה אחרת, על מנת לרכוש שם קרואסון.

אפילו בחרתי שהקרואסונים שם עדיפים במרקמם, לדעתי כמובן.

לקחתי קרואסון אחד, הכנסתי לשקית נייר וניגשתי לשלם.

"זה מזויף", אמרה הקופאית.

אפילו לא ניסיתי להעמיד פני מופתע, כי זה נראה לי לא לעניין כאשר אני לא מופתע.

"מזויף? טוב, אין לי כסף אחר לשלם איתו, אז אני משאיר את הקרואסון הזה כאן" אמרתי והתרחקתי, מבויש שוב.

לא יודע למה, אבל נדמה לי שהייתה בי מין ציפייה כזו שהמוכרת תצעק לי "אלעד, בו, אני אקח ממך את המטבע הזה ואתן לך בתמורה קרואסון ועודף. הרי מה אכפת לי, אני שכירה ומרוויחה שכר מינימום ואף פחות ולכן לא אכפת לי בכלל. בוא, כך את הקרואסון, אל תתרחק".

זה לא קרה.

היא טיפלה באנשים שעמדו אחריי בתור.

"זהו, הלך עלי" אמרתי לעצמי במלודרמה. בכלל לא הוצאתי את הדברים מפרופורציה. אבל היי, הייתי רעב, טרם אכלתי בוקר והשעה הייתה כבר שתיים בצהריים.

התחלתי לקטר בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב, למען האמת גם בפני מי שלא היה מוכן להקשיב אבל נקרה בדרכי.

"מי ירצה לזייף עשרה שקלים? זה לא משתלם, עדיף לזייף שטרות של מאה או מאתיים" אמרתי. היו שהשיבו לי ברצינות שאגרגציה (aggregation) של הרבה מטבעות קטנים יוצרת כסף גדול. דא.

"מה רע בכך שכסף מזויף מסתובב בשוק? הרי בלאו הכי מדובר במשהו סימבולי שכבר מזמן לא צמוד לכלום והדבר היחיד שהבנק מתחייב לעשות עם שטר/מטבע כסף שמוחזר אליו זה להעניק שטר/מטבע חדש באותו ערך". היו גם שניסו להסביר לי את זה, כאילו מעולם לא נכחתי במבוא למקרו כלכלה.

וכך, המשכתי לי להתלונן, ובו בזמן חשבתי כיצד אפטר מהמטבע הלא מטבעי שנתנו לי ואותו עסק עצמו לא היה מוכן לקבלו בחזרה.

בין שלל הרעיונות, ראיתי כיצד אני מוצא חנות שכן תיאות לקבל את המטבע שלי, כיצד אני משליך את המטבע לתוך מזרקת טרווי (Fontana di Trevi) ברומא ומביע משאלה או סתם זורק את הכסף לכובע/ספלו/כל דבר אחר לאיסוף כסף של איזה קבצן, גורם לו לחייך ולהיות מבסוט לזמן קצר, עד אשר גם הוא יגלה שמדובר במטבע מזויף.

הם קבצנים, הם יודעים איך להסתדר, הם בוודאי יצליחו להיפטר מהמטבע וגם לקנות בו קצת אלכוהול.

הרגשתי קצת כמו בפרק ההוא של סיינפלד, שהמכונית של ג'רי נהייתה מסריחה, לא ניתן היה להיפטר מהצחנה, ובסופו של דבר הוא נתן את המפתחות לאיזה קבצן.

יתכן וסיטקום נראה משעשע לצופים בבית, אבל מי שחי בתור דמות בסיטקום, חייו אומללים, כך מסתבר.

בסופו של דבר, אחד האנשים שסיפרתי לו על מר גורלי וגם הצעתי לו להחליף 10 שקלים של מונופול ב-10 שקלים של ממש, אמר "מה הבעיה? אני אחליף איתך".

"לא תהיה לך בעיה?" שאלתי תוך כדי הבעת פליאה. לא חשבתי שיהיה מישהו שירצה להחליף איתי את המטבע המקולקל.

הוא הסביר שבעבודתו, הוא מחליף כספים כל הזמן, כך שלא תהיה לו בעיה להעביר כבר את המטבע המקולל למישהו אחר.

הוא עובד בתור מוכר סנדוויצ'ים.

וכאן מסתיים החלק שלי בסיפור הזה. מכאן והלאה, המטבע ודאי כבר החליף לא מעט ידיים.

ודאי גרם לעוד כמה פרצופים חמוצים.

זו היא למעשה הגדוּלה או ההצלחה של אלו שמזייפים כסף. העובדה שהמטבע ממשיך לעבור בשוק, בזמן שהם קיבלו תמורתו כסף של ממש או שווי ערך לכסף.

לו מלכתחילה לא היו משתפים עימם פעולה, כל המחזור המזויף הזה לא היה מתרחש. אבל הם הצליחו, ואני ושכמותי, וכמו מי שקיבל ממני את המטבע, מניעים את העגלה הזו.

המקרה החזיר אותי כשנתיים אחורה.

כאשר לנתי בבייג'ינג, היה איתי בחדר זוג אוסטרי צעיר ונחמד. בחדר המכיל שתי מיטות קומותיים, הם עשו דברים הראויים לחדר עם מיטה זוגית אחת. אבל מי אני שאלין?

בכל מקרה, שוחחתי איתם לא מעט, בין היתר על כמה שטרות קטנים שמצאנו בחדר.

זה המקום להסביר שבסין, מולדת שטרות הכסף, מטבעות הם אופנה של השנים האחרונות והיא פופולארית בערים הגדולות ונדירה יותר באזורים הנידחים יותר (מעריכים את זה מאוד. הארנק בסין קל בהרבה, גם כשהוא מלא בכסף).

המקביל הסיני לשקל הוא היואן (Yuan או Renminbi או בקיצור RMB). 1 יואן מתחלק ל-10 ג'יאו (Jiao הידוע גם כ-Mao, אם כי באופן אירוני, מאו מצויר על השטרות החדשים של היואן ולא של המאו). 1 ג'יאו, מתחלק ל-10 פן (Fen), מטבע שכמעט לא נעשה בו שימוש בימינו, הואיל ולא ניתן לקנות בו דבר ובעיקר מקבלים אותו כעודף בבתי כלבו גדולים המקפידים להחזיר סכום עודף מדויק.

השטרות שונים מבחינת הגודל, כאשר שטר ששווה יותר גדול יותר מאלו ששווים פחות. זה הגיוני (לכן היה לכל הסינים שהראיתי להם מטבע של שקל ומטבע של חצי שקל להבין את ההיגיון והייתי צריך להמציא משהו על סוגי המתכות שנכנסים למשוואה).

אחרי ההסבר הקצר והלא ממצה, נשוב אלי ולזוג האוסטרי. מצאנו כאמור בחדר שטרות קטנים, של פן ושני פן, שטרות חסרי ערך של ממש, אבל יפים להפליא, בהיותם קטנים מאוד, כמו כסף של מונופול מעוצב. פן על נגזרותיו, הוא גם השטר הסיני היחיד עליו לא מופיע כתב לטיני (פיניין – Pinyin), אלא רק הכתבים הסינים המסורתיים.

דשנו בסוגיה המרתקת, מה ניתן לעשות באוסטריה בעבור שני פן (תשובה – שיחת טלפון בה אפשר להספיק להגיד "זה עולה לי שני פן").

אך לא לפני שהבחור האוסטרי לקח את השטר הקטנטן, כיוון אותו אל מול האור ובחן אותו בקפידה, תוך כדי תנועות מוגזמות ומגוחכות.

כן, הוא צחק על הסוחרים הסינים שכולנו נתקלנו בהם במהלך הטיול שלנו, שכולם בחנו כל שטר כסף שקיבלו על מנת לראות שלא מדובר בשטר מזויף. לנו, ובמיוחד לאוסטרים שבאים מגוש האירו, שטר של יואן נראה חסר ערך, כמה אירו-סנט בודדים. מי ירצה לזייף שטר שכזה?

והנה, שנים ספורות לאחר מכן, בישראל – לא שלא הייתי מודע לכך שזה קיים, אבל עד שלא נתקלים בזה אישית, נוטים להדחיק – מזייפים מטבעות בעלי ערך נמוך.

כן. לא רק שטרות של מאה ומאתיים ראויים לזיוף. אפילו לא דולרים. שקלים, שקלים חדשים, מטבעות של 10 (מזייפים אגב גם 5, למיטב ידיעתי) מזויפים פה וצריך לבדוק טוב, פן תקבל מטבע לא אמיתי.

מתי יגיעו אוסטרים ויצחקו עלי שאני מסובב כל מטבע שאני מקבל, לראות האם הוא קל משקל?

טוב, אני לא באמת עושה את זה ואין לי כוונה לעשות זאת, כפי שיובהר בהמשך, אבל בכל זאת, זה רעיון שעלה בי.

רציתי לתהות מה מפריע לאנשים בלקבל כסף מזויף.

נתעלם לרגע מעצם זה שהמדינה הפקיעה את הזכות להטביע מטבעות ולהדפיס שטרות באמצעות קבלן המשנה שלה – בנק ישראל (במקומות אחרים, לא הממשלה מדפיסה כסף, אלא הזכות ניתנת גם למספר בנקים [כמו בהונג קונג, שם שלושה בנקים ועוד גוף מטעם המושל יכולים להדפיס כסף] או הממשלה מוותרת על התענוג המפוקפק של אחריות למדיניות מוניטארית ומטבעות זרים הופכים להיות המטבע שנעשה בו שימוש, בד"כ דולר או אירו כפי שקיים במונטנגרו ובל נדבר על האיחוד האירופי, בו מדינות ויתרו על המטבע שלהן לטובת מטבע כלל אירופי).

הכסף מעיקרו משמש תחליף סמלי לסחורות. אם בעבר למשל נקבע שסוס אחד שווה שני חמור ששווים חמש תרנגולות ששוות 10 ק"ג קמח וכך הלאה, מתישהו עלה הרעיון שאפשר להחליף את הסחורה (בעלי חיים, למרבה הצער, במקרה הזה הם סחורה) במוצר שיהיה מקובל על העוסקים במסחר ויהיה נטול ערך כשלעצמו.

עם הזמן, הלכה השיטה והתפתחה, הכסף יכול היה לייצג לא רק סחורות ברות קיימא, אלא גם שירותים ודברים פחות מוחשיים. הוא אף יכול היה להתגלות כשלילי (קרי "אתה חייב לי פרה" או יש לך מינוס אלף זוזים בבנק, אפילו שמעולם לא הייתה לך פרה או אלף זוזים). אנשים, לפחות בחלקם, שכחו שהכסף הוא הסמל נטול הערך והוא הפך להיות לערך בעצמו.

לא מאמינים לי? חישבו כמה מכם היו מוכנים לקבל תרנגולת במקום משכורת או כד חרס (מין פך קטן שכזה) כאמצעי תשלום.

ויש היגיון. הכסף, מהיותו נטול ערך בפני עצמו, מבטיח שאנשים יהיו מוכנים לקחת אותו מבלי להתחיל לחשב בכל פעם את ערכו (נתעלם כמובן מכך שערכו מחושב כל הזמן ביחס למטבעות אחרים ונניח שערכו יציב לאורך זמן ואין דבר כזה אינפלציה).

"לכסף אין ריח", כפי ששמעתי כמה אנשים אומרים (ואם הבנתי נכון, מקור הביטוי בימי רומי, כאשר דרשו תשלום על משתנות).

בעבר היה נהוג להצמיד את ערכו של הכסף למתכות יקרות. בד"כ זהב. נקבעו כללים שאין להדפיס כסף מעבר לכמות מסוימת של זהב ששוכנת במרתפי הבנקים.

הקפידו על כלל הזהב הזה (שכונה Gold Standard), עד שבשלב מסוים, בשנות השבעים של המאה הקודמת, העניין ננטש וכיום מרבית הכסף בעולם הוא Fiat money, כלומר כסף שהממשלה מצהירה שהוא חוקי, מבלי שיש לו כיסוי של ממש (או כפי שציינתי קודם, אם תביאו שטר של 100 ₪ לבנק ישראל, הבנק מתחייב להחליפו בשטר חדש, במידה וזה התבלה).

לשון אחר, אנשים משחקים על פי איזה מנגנון מטורף בו הם מוכנים לתת את היקר להם ביותר, רכושם, גופם או מה לא (כל אחד והגבולות שלו) בעבור משהו חסר ערך שלא מובטח להם דבר בעדו.

היפה הוא שזה עובד.

כפי שכבר ציינתי, אם נתעלם לרגע קט מכך שהממשלה הקפידה לקחת לעצמה את הסמכות הבלבדית להדפיס ולהטביע כסף (ומכאן נגזר שאם תגיעו לבנק עם מטבע עשרה שקלים מזויף, הבנק לא ייתן לכם בעדו מטבע חדש), הרי שאין בעיה של ממש שרבים יטביעו מטבעות שנראים כמו אלו שהממשלה יצרה.

המטבע יעבור מיד ליד, אף אחד לא יטרח לתהות מי הטביע את המטבע ומי הדפיס את השטר והעולם ימשיך להסתובב. זה קורה גם היום עם המטבעות המזויפים.

הבעיה כמובן תתעורר כאשר המטבע יישחק או השטר יהפוך בלוי (מה שקורה די מהר, במקרה של שטרות).

אז הבנק יגיד "את זה לא אני יצרתי ולכן אני לא מוכן להחליף".

בעצם, האחרון שיעשה שימוש בכסף שלא הכין הבנק, לא יוכל לשמר את המוצר חסר הערך שעמל עליו, כפי שיכול היה לעשות אם היה מגיע עם שטר אמיתי ומחליפו בבנק בשטר חדש.

אפשר כמובן לתאר מצב בו אותו אדם שמדפיס את הכסף הלא אמיתי, היה מבטיח גם הוא, להדפיס שטרות חדשים ולהטביע מטבעות חדשים, בעבור הכסף הבלוי.

במקום כסף של בנק ישראל, יוכל בוזגלו להדפיס גם הוא כסף, כל עוד הוא יצליח לשכנע את קהל משתמשי הבוזגלואים שגם בעתיד הם יוכלו להחליף בוזגלו בבוזגלו.

הבעיה שתתרחש במקרה כזה היא כמובן ברורה. מה ימנע מאינספור בוזגלואים, לייצר עוד ועוד כסף, מבלי כל הגבלה ומבלי כל ריסון?

עד מהרה, השוק יהיה מוצף בכסף, עבור כמות סחורות נתונה, וכך אותו כסף יוכל לקנות פחות ופחות. תיווצר אינפלציה, היפר-אינפלציה.

ובכלל, מה יהיה הטעם לעבוד, אם כל אחד יוכל להיות מיליארדר? כיצד אפשר יהיה להמשיך לשמר מנגנונים שמבטיחים שעבודם של אנשים על ידי אנשים אחרים לצורך עבודות שלא היו עושים מיוזמתם?

אני לא מתיימר לטעון שאם מחר יעלם הכסף או לא תהיה לו המשמעות שיש לו כיום, יהיה פתאום נפלא ולא ישאו גוי אל גוי חרב.

את החלל שייוותר יהיה צריך למלא, לפחות כל עוד לאנשים יש צורך לסחור זה עם זה או להיעזר זה בזה בצורה שאינה וולונטארית ואינה בכפייה פיזית.

למעשה, די מרור מדוע רצוי שהכסף יונפק על ידי גוף אחד או מספר מצומצם של גופים אחראיים.

וכן, ברור מדוע הבנק לא צריך לקבל את זה שיש מי שמציפים את השוק, לרווחתם האישית בלבד, בכסף שלא אישרו את הדפסתו, במין ציפייה שבסופו של מחזור, הכסף יגיע לבנק ויוחלף בכסף של ממש. כסף, בהיותו נטול ערך של ממש, יכול להיות מודפס יש מאין, אבל אין זה משנה את מאזן הסחורות או השירותים שיכולים להינתן.

אין בעיה של ממש אם מבין כמה מיליארדים, כמה מאות אלפים הם מזויפים. נכון, יתכן וזה דופק מאזן פה ושם, אבל נזק של ממש לא נגרם. הבעיה היא מדרון חלקלק של יצור כמות עצומה של כסף מזויף שמורידה בטווח הארוך את ערך כלל השטרות ומייקרת את המוצרים והשירותים.

בזה רשויות החוק, של המדינה שלקחה על עצמה להיות אחראית למטבע, צריכות לטפל, ע"י תפיסת הכסף המזויף בטרם הגיע לשוק, השמדתו, וענישת אלו שמדפיסים אותו.

הנמלים הקטנות, אלו שעושים את השימוש בכסף, ולא אלו שמייצרים אותו (בין אם באופן מוסמך ולגיטימי ובין אם באופן פיראטי), לא באמת צריכות להתרגש אם הן נתקלות במטבע מזויף, כל עוד הן סוחרות בינן לבין עצמן.

הבעיה עם מוכרי קרואסונים, שאת הכסף, במקרים רבים, הם מעבירים לבנק, שכן הרווחים ממכירת קרואסון הם עצומים. והבנק לא מוכן לקבל את הכסף הזה, מהטעמים שפירטתי למעלה.

לכן, מה שעושה מי שנתקל במטבע מזויף, כפי שאני עשיתי, ואני לא ממש גאה בכך, הוא מנסה לבעוט את הכדור לשחקן הבא, תוך כדי ניסיון לנקות את מצפונו שהוא בעצם הקורבן ולא העבריין, מה שבמידה מסוימת נכון, אך באותה מידה יש בו היתממות מסוימת.

מה שבטוח, שהתליין והנדון למוות, אחד הם. כולם קורבנות של שיטה שאולי נראית הגיונית כשמתרגלים אליה, אבל היא לא שפויה אם מהרהרים בנוגע אליה קצת יותר.

ובינתיים, כל מה שאוכל לומר לסיום הוא שאיבדתי אמון.

איבדתי אמון בשקל. אמון בשקל כקונספט.

אני לא מאמין יותר בשטרות נייר ומטבעות מתכת, ללא קשר לטיב הנייר או סוג המתכת.

עד שלא יעברו לכסף אלקטרוני, אני חוזר לשימוש בכרטיס האשראי, תוך כדי הימנעות מקנייה במקומות שלא מכבדים אותו.

זה לא אתם בתי עסק חביבים. זה אני.

הסיפור של בני סלע די עצוב.

צפיתי בטלוויזיה בערוץ 2 במהדורת החדשות, בציפייה ל"ארץ נהדרת".

בדיוק כאשר שוחחו על מלחמת לבנון 2.0 והשלכותיה, או משהו דומה שנראה נוגע בעניין מעניין (עניין מעניין, איזה צירוף מילים נחמד), החליטו לפרוץ לשידור ולספר שאולי בני סלע, עבריין נמלט שהפכו לסוג של סלבריטי, נתפס.

לרגע היה ניסיון עוד לחזור ולעסוק בנושא בעל עניין לציבור, אבל אז הם חזרו לדווח על העבריין שנתפס ולא עברו לנושא אחר עד תום מהדורה, מרגע שהתברר כי אכן מדובר בסלע.

יתכן ואני חי במין עולם משלי, כמעט אידיאלי שכזה, בו מעדיפים להתעסק במהדורות החדשות, במיוחד אלו המסכמות את השבוע, בדברים חשובים ומעמיקים בהם.

כי לא עשו זאת ובמקום לדון בנושאים בעלי חשיבות לאומית (מזמן כבר איבדתי שידונו בסוגיות בעלות עניין בין-לאומי. אולי קצת נוגעים בזה בתוכנית רואים עולם בערוץ 1 ביום שבת), דנו בתפיסתו של העבריין.

לצורך העניין, אם הייתי מהדורת החדשות הייתה אמורה לתאר את הארוחה שבישלתי והגשתי לכבוד יום שישי, היו דנים בכך שהצלחתי לחתוך את הבצל מבלי לבכות במשך כל התוכנית. הס מלהזכיר את שאר אתגרי הבישול או את ההשלכות, כלומר הסעודה.

טוב, כאמור זה לא היה בלתי צפוי. אחרי שטחנו את עניין בני סלע, הן מטעמים מוצדקים (העלאת מודעות ציבורית וכך עזרה בתפיסתו של אדם שהוא פושע שנמלט מריצוי עונש) והן מטעמים לא מוצדקים (סיפור הרואי של אנס מסוכן שהערים על המשטרה ונמלט), כלום יכולנו לצפות שלא ידושו בתפיסתו באריכות מעוררת פלצות?

מעט דחו את הקרנת ארץ נהדרת.

בסוף הקרינו. לא היה משעשע או מהנה. צדקו הביקורות שקראתי על הפרק שראיתי רק קטעים ממנו בשבוע שעבר.

סאטירה זה לא. אולי אוסף חיקויים מוצלח של שלושה ראשי מטה כללי.

את התוכנית שאמורה הייתה להיות אחרי, "מועדון לילה", לא שידרו ועברו ישר לסיינפלד. גם ככה התוכניות הללו מוקלטות מראש ולא תוכלנה לעסוק ב"דבר החשוב", כלומר תפיסתו של סלע. אפשר יהיה לשדר את הפרק שהחמיצו בכל יום אחר.

חבל, היא אמורה הייתה להיות משעשעת.

אני מוכרח לציין שממש לא הסכמתי עם מוזי ורטהיים כאשר הוא כתב שערוץ 2 לא צריך לעסוק באקטואליה.

כעת אני מהרהר אם אולי הוא צדק. לא מהסיבות הנכונות אמנם, אבל הערוץ מוכיח שכאשר נותנים לערוץ הזה לעסוק בחדשות, הוא עושה את זה בצורה כל כך גרועה שאולי עדי, שלא יעסוק בהן כלל.

עדיף בידור המבוסס על תוכניות משעשעות על פני בידור המבוסס על חדשות. כן, דיווחים אנקדוטאליים על אנס שברח, נראים לי כסוג של בידור (ובמקרה של סלע, בידור שמאפשר דרך הגונה כביכול לעסוק בסקס, לפחות לפי בני ציפר)

אין לי רחמים רבים על אנשים שאנסו וביצעו מעשי סדום ב-13 נשים (אני מתבסס על ויקיפדיה, מעולם לא העמקתי בעניינו של סלע ורק כעת בדקתי, כדי לציין זאת כאן). גם לא באדם אחת.

מצד שני, צפייה במהדורות החדשות שלא אוכל להגיד שנכפו עלי, כי הרי יכולתי לסגור את המקלט או לעשות משהו אחר, אמנם לא עוררו בי רחמים גם כן, אבל בהחלט גרמו לי לתהות על הגועל נפש שמשודר בחדשות הערוץ המסחרי, בעידוד משטרת ישראל.

כמו חיה נדירה המגיעה לגן חיות פרובינציאלי, עטו על סלע המוני צלמים.

השוטרים הזחוחים, עמדו שם והחזיקו אותו גאים בעודו בוש ומנסה להסתיר עצמו – כלום חשב לעצמו שתמונתו לא פורסמה ולא יודעים שהוא עבריין מורשע? – כאילו היה דג גדול שזה עתה שלוּ מהמים והם מצטלמים איתו, רגע לפני שפורסים אותו ומחלקים בתוך מאות קופסאות שימורים מסריחות.

גם כן גאווה. אלפי אנשים תפסו אדם אחד, משל היה הצרה האחרונה.

ומלבד התמונות עם השלל, משך את תשומת לבי משהו שנדמה לי שכבר שמתי את לבי אליו בעבר, אבל כעת הוא ממש צעק.

ראיינו מספר שוטרים. חלקם בכירים, אחד תואר כשוטר שתפס את בני סלע (בראיון הוא היה צנוע ואמר שהוא רק פיקד על הכוחות שתפסו).

זה בלט במיוחד אצל השוטר הזוטר (אם רב סמל נחשב שוטר זוטר), אך גם בקרב הדרגות הבכירות יותר זה נכח.

שוטרים מדברים בעיקר בזמן הווה!

ברור לכל שבשעת הראיון, בני סלע כבר נתפס בלשון עבר. בוודאי שברור לשוטר שמספר כיצד עצר את סלע.

מדוע אפוא, הוא דיבר בלשון הווה? לא ציטוט מדויק, אך דיבורו היה:

"בשעה X אני מקבל קריאה, אני רואה את הרכב של החשוד, החשוד נמלט מזרחה לשדה, החשוד מסתיר את פניו..."

את אותו משפט אפשר היה לנסח באופן אחר:

"בשעה X קיבלתי קריאה, ראיתי את רכבו של החשוד, החשוד נמלט (פה בניין נפעל בלשון עבר, בניגוד לדברי השוטר), הוא הסתיר את פניו".

בעברית יש שלושה זמנים, למעשה ארבעה, אם נחשיב את לשון ציווי כזמן.

מדוע להשתמש רק בלשון הווה?

האם אין לשוטרינו עבר ואין להם עתיד והם פועלים רק אד הוק, לפי הצרכים המזדמנים של הרגע?

יהיה זה קצת נמהר להסיק זאת על פי אופן הדיבור הנהוג במשטרה (וגם בצבא, אגב. זה כאמור גם הציק לי בראיונות הבלתי נגמרים עם קצינים שלא אמרו שום דבר חשוב בעת המלחמה האחרונה), כלומר שדרך הביטוי משפיעה על אופן הפעולה.

הואיל ונדמה שיש איזו הלימה בין השניים, בהנחה שלא מדובר בדברים נטולי קשר, נדמה שדווקא ההתעסקות במיידי, דבק הבולט בעיקר בקרב השוטרים הצעירים, אך כמובן נגרר גם אל מכבי השריפות בדרגות הגבוהות יותר, גוררת עימה את אופן הדיבור בזמן הווה בלבד.

יתרה מכך, מי שבשגרה רגיל לדבר בקשר ובאלחוט, מדוע שיחרוג משגרת יומו בשעת ראיון בטלוויזיה ויחדל לרגע לדבר על פי נדב"ר?

וזה מחזיר אותי בערך שנתיים אחורנית, כאשר טיילתי בסין.

לכל שפה, יש את המילה שלה לתיאור שפה קשה ובלתי מובנת. באנגלית למשל שפה לא מובנת נשמעת כמו יוונית (sounds Greek to me), בערבית-מצרית שפה לא מובנת היא הינדית, באיטלקית שפה לא ברורה היא ערבית וכן הלאה (רשימה נחמדה כאן).

בעברית, משום מה בחרו סינית כשפה לא ברורה (זה נשמע לי כמו סינית). לסינים אגב, כך מסתבר, שפה לא ברורה היא "כיתוב שמיימי". ולאנשים שמדברים פינית ובחלק מהנסיבות בצרפתית, שפה לא ברורה היא, החזיקו חזק – עברית. אני דווקא יכולתי להבין את זה.

כשהייתי בסין, לא למדתי סינית-מנדרין או כל ניב אחר של השפה, אבל למדתי לזהות את השפה כאשר אני שומע אותה ולמדתי כמה אנקדוטות על השפה.

אחת האנקדוטות היא שבסינית אין זמנים (Tenses). יש זמן דקדוקי אחד בו משתמשים בכל הנסיבות ומההקשר והמילים הנלוות ניתן להבין על איזה זמן מדובר.

לצורך העניין, ניקח את השורש ה.ל.כ וננסה לתאר כיצד הוא ייראה בסינית.

הילד הולך אתמול.

הילד הולך שלשום.

הילד הולך עכשיו.

הילד הולך לפני שעה.

הילד הולך בעוד שבועיים.

בעברית זה נראה מעט צורם על פיו רוב, אבל בהחלט ניתן להבין, אם רק מסבירים מתי זה קרה. בסינית זה בא בטבעיות.

והנה, צפייה באנשי המשטרה, מדברים על לכידתו של עוד עבריין לא חשוב שבשל נסיבות מסוימות הפך למטעם תקשורתי, לימדה אותי משהו.

כששוטרי ישראל מדברים, במקרים רבות, זה נשמע לי כמו סינית.

טוב, אפשר לצאת כעת לרחובות. אין יותר אנסים, אין יותר רוצחים, אין יותר גנבים, אין יותר סכנת מלחמה הצפויה בזכות המלצת קברניטי מערכת הביטחון שכדאי לצפות לאחת כזאת בקיץ הקרוב, אין יותר תאונות דרכים, אין יותר זיהום אוויר ואין יותר שום דבר שעלול להרוג אתכם שם בחוץ.

אמנם זה לקח כמה חודשים, אבל הגענו אל הנחלה וישראל הפכה למקום שכיף לחיות בו, בדיוק על פי האג'נדה הלא קיימת של אהוד אולמרט.

כיפאק, היי!

אה, אגב, קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, ביקשה למסור שלא היא כתבה את המניפסט הקומוניסטי. זה הוא והוא.

זו סתם טעות נפוצה.