| 12/2008
הזעם והזוהמה
השמות המטופשים שצבא ההגנה לישראל בוחר למבצעיו הם שם דבר. זה הנוכחי, "עופרת יצוקה", לרגל חג החנוכה, מבוסס על שיר הילדים המפורסם "לכבוד החנוכה" של חיים נחמן ביאליק המדבר על סביבון מעופרת יצוקה (אגב, מעניין שביאליק בחר שם אחר לסביבון, כרכר, כך שבשיר המקורי "מורי נתן כרכר לי"). גם כן חומר להכנת סביבונים - גם כבד ובקושי מסתובב וגם רעיל. מי אמר שפעם הזמנים היו יותר טובים?
בכל אופן, לו רק השמות היו הדבר הנורא מכל במבצעים הללו...
כמו תמיד, קטונתי מלהיכנס לכל הדקויות הללו של מי פחות פחות-צודק (והרי כולם צודקים, כולם מוצדקים וכולם מצטדקים). יצא לי לקרוא את הביטוי "הבריון השכונתי" מספר פעמים בימים האחרונים, לעיתים לצורך תיאור החמאס ולעיתים לצורך תיאור מדינת ישראל. ונראה לי שהשימוש ההדדי (ובכן, בכל מקרה נעשה השימוש ע"י דוברי עברית ישראלים כמדומני) קולעים בדיוק לרמת הסכסוך.
כמו בביטוי הילדותי "שניים רבים והשלישי לוקח" או כמו במלחמות הפלופונז בהן במלחמה בין אתונה לספרטה המרוויחים הגדולים היו המוקדונים, נראה לי שבכל המלחמות המטופשות (והמוצדקות כמובן) אף אחד מהצדדים לא באמת מרוויח.
אני נוטה לגלות אמפטיה כלפי כל האנשים הללו שאוהבים לבחור צד, מי לכאן ומי לכאן, ומכאן והלאה לנסות לחזק את העמדה שבחרו. אולם באופן אישי, אני מעדיף לראות באלו וגם אלו קורבנות של ממשלות או ארגונים שעל מנת לשרת את מטרות העומדים בראשם לא מהססים לשלוח אנשים להרוג ולההירג.
שום מקום, דת או לאום לא שווים שייהרגו עבורם. ואם מישהו אומר לכם אחרת, תנסו לחפש מה הוא מרוויח או מה אלו ששיכנעו אותו הרוויחו (או את אלו ששיכנעו אותו וחוזר חלילה).
הציטוט שמתנוסס פה בכותרת כבר מספר חודשים, של ג'וזף הלר מתוך מלכוד 22, הספר שמתאר בצורה הטובה ביותר את מלחמת העולם השנייה, חרף העובדה שאין לו שום יומרה לעשות כן, מסכם את דעתי על הנושא:
It doesn't make a damned bit of difference who wins the war to someone who's dead
כל מה שהסיבוב הנוכחי מביא עמו הוא עוד סיפור קצר שאולי יופיע כשורה באיזה ספר (ושורת ספרים רבי-מכר בני חלוף שיעסקו במבצע הספציפי), בעיקר סבל (והסבל, הוא בל יתואר, לא משנה מאיזה צד של הרצועה מסתכלים עליו) וכתוצר לוואי זיהום אוויר.
ואפרופו זיהום האוויר הנורא הנושב מכיוון עזה, רציתי להתייחס בכלל לכתבה הזו שקראתי לפני מספר ימים באקונומיסט.
היא פרטה בדיוק על המיתרים הנכונים שמזה זמן רב רציתי לנגן בהם.
הכתבה מתחילה במילים הבאות:
“Please consider the environment before printing this message.” או בתרגום חופשי, "אנא התחשבו בסביבה לפני שתדפיסו מייל זה".
הו, כמה פעמים ראיתי את השורה הזו וחשבתי לעצמי שמי שמודע לצורך להימנע מהדפסה, בלאו הכי לא ידפיס ומי שלא, יתעלם מהשורה הזו בכל מקרה ותוספת השורה רק עלולה לגרום להדפסת עוד עמוד ולבזבוז עוד כמה מיקרו-טיפות צבע.
יותר מידי, וזה טעמי האישי בלבד, מוקדש לברבורים על הדרכים בהן אנו, אזרחי כדור הארץ כמובן, צריכים לזהם פחות. מי בצפייה במופעי רוק ומי באמצעות כל מיני שיטות ביזאריות אחרות שהן עניין של אופנה צרכנית בלבד.
כמו בכל אופנה, צריך למצוא את הרשעים האמיתיים התורנים. במקרה של הסביבה, מאז שהחור באוזון שאיים עלינו לפני קצת למעלה מעשור התחלף בפליטת פחמן דו חמצני (או לפחות הוחלף בפמפום התקשורתי), הרשעים בסיפור הם אלו שפולטים פחמן דו חמצני (וכלל לא אכנס לנקודת המוצא של מרבית הדוברים, כאילו ההתחממות הגלובלית היא מעשה ידי אדם ולא חלק ממחזורים גדולים יותר של התחממות והתקררות גלובלית שסימנים להם ניתן למצוא בשכבות הסלע של כדור הארץ. הרי אם כך הוא, עסקינן בעיקר בשיח עקר). נכון, כל אדם פולט, אבל זה לא יפה לרשום שהפתרון להצלת הפלנטה כרוך בהשמדת המין האנושי ולכן מחפשים דרכים קצת יותר הומאניות לאיזון הפליטה וצריכת הקרבון (מצד שני, לפחמן הדו חמצני ישנן השפעות אחרות זולת התחממות, למשל התמוססות במים שהופכת אותם לחומציים יותר וכך משנות את מרקם החיים העדין, כפי שכתוב בצורה יפה בכתבה הבאה, גם היא מהאקנומיסט של השבוע הנוכחי).
ומי הם אותם רשעים? מפעלי תעשייה גדולים (בעולם השלישי כמובן. הרי קל יותר להיטפל לסינים רשעים מאשר לאלו הצורכים את מרכולתם) וחברות תעופה (ושוב, לא את אלו העושים שימוש במטוסיהם).
הכתבה הזכירה לי מחשבות שעברו בי לפני זמן די רב, על כך שבעצם כל אחד ואחת מאיתנו הוא מין שטן קטן בהדחקה.
רובנו ככולנו, מעדיפים לקרוא ולצקצק מעל דפי עיתון או מול מסך מחשב על ההתחממות, לשלם איזה מס שפתיים במחזור (גם אם מדובר במשאבים הניתנים לשימוש חוזר דוגמאת נייר או כאלו שאין בהם מחסור של ממש כמו החול המשמש לייצור זכוכית) ולהרגיש טוב עם עצמנו, תוך התעלמות מכך שבעצם היותנו אנחנו כבר מפרים איזה איזון רגיש ואין ממש מה לעשות, מלבד לקוות שאלו שכותבים את דברי האימה שאמורים לעורר בנו רגשות אשם יסלחו לנו אחרי שנשים קץ לחיינו.
הכתבה מאזכרת דוגמאות של חברות המנסות לצמצם את פליטת הפחמן של המוצרים שהן מייצרות, בעיקר מתוך דאגה כנה ליחסי הציבור שלהן ואולי גם קצת מתוך איזו התחשבות בסביבה (ושוב, אם בדאגה לסביבה הן תחפוצנה, הן תחדלנה להתקיים, אלא אם ראשיהן יתמלאו בשכנוע עצמי שמוטב להיות חלק מהם וסביבתי וכך לא להשאיר את הסביבה לחסדי המתחרים המזהמים).
נכון, היצרתיות בפתרונות חוגגת לעיתים, למשל העלאת הטמפרטורות בהן יכולים שרתי מחשב לעבוד וכך לחסוך את חשבון החשמל על הקרור.
אך בסופו של דבר, יצירתיים ככל שנהיה, אלא אם נבחר לזניח את הדרך שבה הובל המין האנושי לפחות מאז החלה המהפכה התעשייתית בבריטניה, האיזון בין יצירת דו תחמוצת הפחמן לבין פירוקה, יהיה לרעת הפירוק. ובכן, יתכן כמובן והדברים ישתנו עם תום השימוש בדלק מבוסס מאובנים, אבל זה ייקח עוד קצת זמן ואז תתעוררנה בעיות אחרות, אל חשש.
רוצה לומר, מה שיפה בכתבה הזו, במיוחד כשקוראים אותה במהדורה המקוונת, זה שתוך כדי קריאתה, תורמים לזיהום האוויר. כן, גם במהדורה המודפסת הבאנו לכריתת עץ או שניים, שלא לדבר על האנרגיה המפעילה את המנורה שלאורה אנו קוראים. אבל מחשבים, משהו שמי שקורא שורות אלו מתבסס עליו ברגעים אלו ממש, תורמים לזיהום האוויר.
וזו בדיוק השעה להנהן בראש להסכמה ולהמשיך לנהוג כמנהגינו.
"אנושי, אנושי מידי" אם להשתמש במילותיו של ניטשה.
לסיום, אם כבר הזכרנו כי עולם כי מנהגו נוהג, סוף שנה היומחר (תלוי אזור זמן ומועד הקריאה), סילבסטר וכו'.
כשהייתי היום בסופר בנמסטובו, כל כך הרבה אנשים קנו כל כך הרבה אלכוהול. זו מין מסורת מטופשת, בסלובקיה בכלל ובחלק הזה בפרט להשתכר בחוג המשפחה והחברים לכבוד בוא השנה החדשה.
עגלות מלאות מארזי בירה ובקבוקי יין אשר ודאי לא הם שיישמחו לבב אנוש.
אני מתרגש בהרבה מכך שכבר כמה לילות הטמפטורה בלילה יורדת מתחת למינוס עשר והעצים קופאים כך ששכבת קרח דקיקה מכסה אותם.
אני בטוח ש-2009 הולכת להיות שנה לתפארת.
חורף בנמסטובו
| |
מותש מהסמסרה בחיפושים אחר הנירוונה
שלומות וברכות לרגל חג הסופגניות וחג המולד
הכותרת לא בהכרח קשורה לתוכן, אלא היא פשוט סיכום (לא מקיף ולא שלם) של ביקורינו בספריית צ'סטר ביטי (Chester Beaty) בדבלין.
זהו ביקורנו השני במקום (ובוודאי לא האחרון) וטרם הספקנו להתרשם מכל המיצגים. אם אתם בבירתה של אירלנד ומתעניינים בהיסטוריה של יצירת ספרים, כתב ודתות, בקרו בהמוניכם בספריה.
ולעיינינו, בעוד ימים ספורים, בסלובקיה עומדים לוותר על הקרונה (כתר) לטובת מטבע קצת יותר, איך נאמר, אוניברסאלי - האירו. השער עומד על פחות או יותר 30 קרונות לאירו.
באותה עת, אנו עומדים בימי דעיכת הכלכלה העולמית ועוד כל מיני דברים שמביאים לכך ששער החליפין של הלירה שטרלינג הבריטית הוא כמעט אחד לאחד עם זה של האירו והדולר האמריקני כבר מזמן נראה ככסף מונופול שחוסר ערכו עדיף רק על הכתר האיסלנדי והדולר של זימבבואה.
וכך, אני נזכר בקומדיה האמריקנית מלפני מספר שנים, יורוטריפ. בסרט, צעירים אמריקנים טיילו באירופה וחוו חוויות שהיו אמורות לייצג סטריאוטיפים לאומיים באירופה (היינו "חוליגנים" האוהדים את מנצ'סטר יונייטד, איטלקים חרמנים וכו').
וכך, אחת הסצנות הבלתי נשכחות שבסרט, הייתה שמורה למזרח אירופה - ברטיסלבה, בירת סולבקיה (עזבו אתכם גיאוגרפיה - סלובקיה ממוקמת במרכז אירופה - בלאו הכי רוב הצופים לא יודעים למקם את סלובקיה או אירופה על מפת העולם).
גיבורי הסרט הגיעו בטעות לברטיסלבה, במקום ברלין לאור אי הבנה עם נהג משאית דובר גרמנית.
מלבד אפרוריותה של ברטיסלבה (לאחר יותר משנה שגרתי שם, אני יכול להעיד שאם תבחרו להתגורר בפטרז'לקה, הסרט לא ממש חוטא למציאות. מצד שני, יש בברטיסלבה קצת יותר, בדגש על הקצת), העיר הובאה על מנת לשמש דוגמא לשערי המטבע והמחירים המגוחכים שהיום באזור לאחר נפילת בריה"מ.
באופן אישי, אני זוכר שהטיול לסלובקיה ב-1999, היה זול משמעותית מהפעם הבאה שביקרתי במקום באמצע העשור הנוכחי.
וכך, כפי שתוכלו לראות בסרטון המצורף, החבר'ה האמריקנים מוצאים עצמם כמעט ללא כסף. הם מגרדים דולרים בודדים וכמה סנטים ותוהים מה ניתן לעשות עם סכום כסף כה נמוך.
התמונה הבאה בסרט, מציגה חיי מותרות השמורים למלכים ושועי עולם בהמיספירה המערבית, להם זוכים גיבורי הסרט בעבור סכום הכסף הפעוט אותו שילמו.
אני מוצא אירוניה קלה. חמש שנים, פחות או יותר, אחרי שהסרט הציג את פערי המטבע בצורה הזו, הנה, סלובקיה אוטוטו מאמצת את האירו, בעוד האמריקנים סובלים ממטבעם החלש.
נכון, עדיין השכר בסלובקיה נמוך באופן כללי מזה שבארה"ב וסלובקיה לא עומת להחליף את ארה"ב בתורת המעצמה ההגמונית.
אבל בכל זאת, אני מחייך לי בעודי מדמיין תיירים סלובקים בארה"ב, נתקעים ללא כסף ושואלי את עצמם מה אפשר לעשות עם אירו ו-83 סנט בניו יורק. 
גלגלים מסתובבים וכו'
וזהו. מחרתיים כריסמס ושוב אני ארגיש מעט מוזר לקבל מתנות לחג שאני לא ממש חוגג.
פה, בדבלין, החלו לקשט לקראת חג המולד כבר בתחילת נובמבר. בכל צעד ושעל, רואים אנשים מתהלכים בעודים אוחזים שקיות נייר מלאות מתנות. בטלוויזיה, כל שטות היא "המתנה" לכריסמס (בכל מיני וריאציות שכולן כמעט זהות).
מועדים בשמחה!
סנטה מבואס שצילמתי היום ברחוב אוקונל
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
