| 12/2009
בין פריז לטהראן
והנה עוד קטע שהחל להיכתב בסוף יוני 2009 ומתפרסם כחצי שנה אחרי.
שוב, זה עשוי להיראות מנותק בהקשר של כתיבת בלוגים מהיום להיום. בטווח הארוך, כפי שהסברתי בקטע האחרון, זה לחלוטין לא משנה.
אני מניח שהמהומות שפקדו לאחרונה את איראן תתפשנה באופן שונה בהתאם למקום, לזמן ולאדם שינסה להיזכר בהן.
כמו כל ארוע, החוויות של מי שנכח שונות ממי שלא נכח, של מי שנכח ממי שנכח במקום ובתפקיד אחר וכך הלאה.
היסטוריון סיני ב-2209 ודאי יסיק מסקנות שונות ממזרחן ירושלמי ב-2009. הם יתמקדו בהיבטים אחרים וידונו בעיקר במה שמוקר להם מיתר האירועים בחייהם.
זה טבעי.
על אף שכפי הנראה אני מסוגל לנקוב בשמות יותר ערים ואזורים, אישים ואירועים היסטוריים באיראן מאשר מרבית קוראי שורות אלו, אינני מחזיק מעצמי מומחה גדול לענייני איראן.
תמיד מרתק אותי לקרוא את דבריהם של אלו שזה מכבר נושא מסוים היה חשוך בעיניהם והנה, קראו מספר ידיעות או מאמרים (במקרה הטוב כמובן) והם יודעים טוב מכל אדם אחר על המתרחש.
אני מודע לכך שהזהירות שלי בהסקת מסקנות מוחלטות היא לעיתים חולשה. אבל עדיף בעיניי להיות ספקן מאשר להצטרף לשורות אלו שיודעים הכל.
אולי זה פחות משכנע. אך מדוע לנסות לשכנע כאשר אתה בעצמך לא משוכנע?
וכך, יצא לי לקרוא ניתוחים רבים על המצב באיראן שהיו מבוססים על משאלות לב במקרה הטוב וכלום במקרה היותר נפוץ. והמעניין הוא שנדמה שכבר נמוגו בתודעתי מאז קראתי אותם, שכן חלף כבר זמן מה מאז.
כפי שרמזתי בפסקה הקודמת, אין לי עניין להצטרף לשורות מקהלת אלו שתורמים ניתוחים מעמיקים לתופעות שאינם מבינים. עדיפה קריאה בקפה, שכן שם ברור לכל (ובכן, ברור שלא באמת ברור לכל) שמדובר בשרלטנות.
רציתי רק להיזכר באירועים נשכחים למדי, במהומות פריז האחרונות.
אוקטובר 2005, שני נערים מוצאים את מותם בהתחשמלות לאחר מרדף משטרתי.
עוד באותו הלילה פורצות מהומות של שכחו כמעט חודש.
והשאר היסטוריה או למצער ערך בוויקיפדיה...
שוב, גם את המהומות הללו אין בכוונתי לנתח. הן עוד תחזורנה, כפי הנראה. מהומות ואי-שקט חברתי מלווים את האנושות, כך נדמה, מאז ומעולם (הנה זה מכבר התבשרנו על עוד מהומות, הפעם באורומצ'י שבמערב סין).
מספיק לפתוח כמעט כל ספר היסטוריה (ובכן, לפחות אלו העוסקים בפן הזה של ההיסטוריה), על כל אזור בעולם, על מנת לראות שהניסיון להביא לשינוי באמצעות אלימות הוא טבעי.
או הנה לדוגמא, רק כמתאבן, כתבונת קטנטונת על מהומות בפריז, יוני 1869 (כשנתיים לפני ימי הקומונה הפריזאית המפורסמת). וזו באמת סתם דוגמא אנקדוטלית (בחרו שנה אחרת - 1789, 1830, 1848, 1968 ועוד כל מיני שנים ביניהן).
ביקור בכל מקום בילוי טיפוסי ידגים לכם שאלימות כמעט שקולה לאנושיות.
ולכן המהומות הן בעצם מן שסתום חברתי, כזה שהוגי הדמוקרטיה הליברלית ניסו לתעל לכיוון ההשתתפות הדמוקרטית של האזרחים.
כמובן, המנגנון לא ממש מוצלח ברוב המקרים כי כיצד ניתן להביא את סך כל הדעות?
משחקי כדורגל, לפחות עבור קהל הצופים בהם הן אמצעי יעיל ודאי יותר.
אך הבה נעזוב את זה. כל שברצוני לומר, באמת לא הרבה, הוא כמה מילים על ההבדל בשיח, כפי שאני הבחנתי בו, בין פריז (ואזורים אחרים בצרפת) 2005 לטהראן (ואזורים אחרים באיראן) 2009.
ניקח למשל את YNET, אתר לא חשוב בעליל בכל קנה מידה שאינו של קוראי צהובונים ישראליים.
בכתבה הזו מ-6 בנובמבר 2005, האירועים בפריז ב-2005 נתפשו כהפרות סדר של חוליגנים העושים שמות. "חלאות" במילות שר הפנים דאז ניקולא סרקוזי.
שום מילה על לגיטמיות המשטר בצרפת. הם שם, בארמון האליזה וארמון הבורבון, הרבה זמן, גם אם בגרסאות שונות של הרפובליקה/מונרכיה. הם מוכרחים להיות לגיטימיים.
(במאמר מוסגר, אם אנו דנים על התקשורת הישראלית, הרי פקפוק בקיומה של מדינה מערבית ודאי לא יעלה על הדעת, כפי שעיתונאי ישראל, רובם, לא רוצים שיפקפקו בזכות קיום מדינתם הם)
לעומת זאת, ניקח כתבה מ"הארץ", גם אתר של עיתון שהוא כבר לא מה שהיה פעם. בלשון המעטה.
בכתבה הזו מ-17 ביוני 2009, על מהומות שהחלו לאחר שעלה חשש כי תוצאות הבחירות לנשיאות זויפו, דנים בהיחלשות המשטר באיראן (אם כי עדיין אל תספידו את שלטון האייתוללות...).
כמובן, משטר שעלה ב-1979, כלומר קיים שלושים שנה בלבד, מט לנפול.
זו שאלה בזמן בלבד עד אשר הציבור האיראני יימאס לחלוטין בנבחריו (גם אם נבחרים מתוך רשימת מורשים מצומצמת או כוהני דת ממומונים בעיקר ע"י עצמם) וישליכם למי המפרץ הפרסי.
כמובן, אל תתנו להיסטוריה בת אלפי שנים של "האימפריה הפרסית" שהתגלגלה בשלב מסוים לרפובליקה האסלאמית לבלבל אתכם. אל תתנו לתהפוכות והגלגולים שהביאו להקמת הרפובליקה החמישית של צרפת להטעות אתכם.
הכל חד וברור כשמש, כאשר מסתכלים דרך האספקלריה המקומית.
שינויים לא מתרחשים "כאן", במה שאנו מדמים כמערב, אלא "שם" במזרח.
מה שבמערב יציב ובטוח , הוא בדיוק מה שבמזרח ארעי ועתיד ליפול במוקדם או במאוחר.
רעיונות שמצאו ביטוי במסעותיו של כריסטופר קולומבוס לפני יותר מחמש מאות שנה, אם תפליגו מערבה אולי תגיעו לבסוף למזרח (בהנחה ותמצאו את המיצרים הנכונים, אחרת ודאי תפגשו עולם חדש שתזהו בטעות כעולם ישן), ודאי לא תופסים כאן.
כמובן, חיזוקים לגישה הזו ניתן למצוא. המזרח התיכון רבוי בתהפוכות (אם כי כיום המשטרים הערבים מסביב לישראל יציבים יותר מאשר בימים המאושרים של הפיכות הקצינים). ניגודים אתניים מביאים לסלידה הדדית בין קבוצות שונות.
מאידך, הטקסים, הפרומליות, הארמונות המפוארים (שנבנו בימי משטרים אחרים כמובן), המונומנטים, ההוד, ההדר והממלכתיות שכאילו יצאו מספרו של אדמונד ברק (Edmund Burke), מביאים רבים לראות בדברים שאיתנו לא יותר מידי זמן כנצחיים.
אולם המציאות פשוטה. אף אחד לא באמת יודע מה יילד יום. השערות ישנן תמיד.
אבל המתכון הבטוח, היחיד, לדעת מה צופן לנו העתיד הוא סבלנות. הרבה סבלנות...
ואז להסתכל מה קרה. אמת, אז כבר לא מדובר בעתיד. יחד עם זאת, מדוע להתלכלך בתחזיות חסרות שחר?
אבל איזה כתב יסכים לזה? איזה בעל טור יגיד - שמעו, אני לא יודע?
עיתונות עובדת מהיום למחר. עיתונאים רואים עצמם כמי שמספקים תשובות (גם אם אין להם, אף פעם, או למצער לרוב, אין להם) יותר מאשר מי ששואלים שאלות.
זה אולי מרגיז, אולי לא נכון כמתודה.
אך כפי שזה נדמה, כך הם פני הדברים.
אפילו עיתונים שאני מחבב, לפחות בתקופה זו של חיי, כמו האקונומיסט, מתיימרים להסביר את העולם בתשובות ולא להסתבך בהצגת.
כן, ישנו באתר האקונומיסט מדור המיוחד לדיונים. אולם הכתבות לא מסתיימות בשאלות פתוחות.
והנה, עוד ידיעה מ-YNET בשיתוף חדשות ערוץ 2.
יותר מידי אנחנו לא יודעים, אבל בכל זאת נספר לכם, כי זה תפקידנו. או התפקיד שלקחנו על עצמנו.
עד על כמה תחזיות שוות - תחזיות הנדל"ן של פרופסור לכלכלה בטריניטי קולג' דבלין.
תחזית כושלת על שוק הנדל"ן באירלנד היא כמובן לא הסיבה לכישלון. אולם לרבים שתלו תקוות בתחזיות מסוג זה, אין הדבר מספק נחמה.
ובכן הדיון על הקבלות היסטוריות, מוגבלותן ונבואות שוטים יכול היה להימשך עוד שורות ארוכות.
אולם נדמה לי זו השעה לעצור אותו.
כפי שכתבתי לעיל כביקורת על העיתונות ובלוגים, שכמדומני גם כן שפכו דיו וירטואלי רב על סופו הממשמש ובא של משטר האייטולות, דיונים מהסוג הזה, ראוי להם שיסתיימו בשאלות ולא בתשובות.
נכון, אנו רוצים לדעת, אבל מוטב שנבין כי ידיעותינו מוגבלות ומצומצמות למדי.
אינני מעוניין בדיון שיתפתח אודות מה שנכתב. אולי מדובר בהנמכת ציפיות שלי לאור ההכרה בכך שהבלוג הזה הפך מזמן לאות מתה במרחב הקיברנטי. אולי מדובר בחוסר רצון של ממש לכתוב טקסט שמעטים יטרחו לרפרף עליו.
רק משימה קטנה, אם כבר הטרחתם עצמכם לסיים לקרוא את השורות הבלתי גמורות הנ"ל, שאלו את עצמכם...
כמה באמת משמעותיים הדברים שאתם קוראים, אם אתם עדיין טורחים לקרוא אותם?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
