בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אחד הנושאים שעלו לאחרונה באירלנד הוא נישואים בין-לאומיים, על פי רוב בין גברים יוצאי תת היבשת ההודית (קרי הודו, פקיסטן ובנגלדש) או אפריקה (ניגריה כמדינה המאוכלסת ביבשת השחורה גם כן זוכה למספר אזכורים) לנשים מזרח אירופיות, בעיקר מהמדינות הבלטיות.

בכתבה הבאה למשל מתוארים הקשרים בין נערות (ליתר דיוק נשים שכן מבחינה טכנית הן אינן קטינות) מלטביה, אחת המדינות הבלטיות שהצטרפה לאיחוד האירופה ב-2004 (וכחמש עשרה שנה קודם לכן היו רפובליקות סובייטיות), לבין גברים מתת היבשת שעיקר מבוקשם הוא כרטיס כניסה לאיחוד האירופי (או העולם העשיר אם תרצו) וכפועל יוצא אשרת שהייה ועבודה.

הנשים מקבלות סכום כסף פעוט ובתמורה מעתיקות את מגוריהן לאירלנד לתקופה קצרה (בתקווה) על מנת להתחתן עם גבר שלא הכירו קודם לכן.

שני הצדדים מרוויחים מה"עסק". האישה מקבלת כסף, מתנות וטיול חינם לאי האמרלד שבקצה השני של היבשת. הגבר מקבל אפשרות חוקית להשתקע באירלנד.

כמובן, כפי שעולה בכתבה לא הכל ורוד. מי שעושה מעשה פאוסט, אל לה להתפלא שהשד עמו באה בברית לא יתגלה בהכרח כנסיך על סוס לבן.

חלק מהנשים נכלאות, מוכות ונאנסות. גורלן, במקרים מסוימים, לא שונה מזה של נשים אחרות שנופלות קורבן לסחר בבני אדם, Human Trafficking.

למותר לציין במדובר בדבר נורא. גם אם נתנה אישה את הסכמתה לנישואין בעבור בצע כסף וגם אם מדובר בהסכמה לעבירה על החוק, הרי אין גופה וחירותה הופכים הפקר.

על מנת להילחם בתופעה, נתנו הנחיות לרשם הנישואין. בין היתר, תעודות לידה זרות צריכות להיות מאומתות על ידי שגרירות המדינה המנפיקה. כך, יוכלו גורמים רשמיים לנסות להתריע בפני הנערה על סכנות צפויות ואי נוחות הנגרמת בשל נישואי נוחות מסוג זה.

בשלב הזה אעצור את הדיון בעובדות ומי שירצה להעמיק מוזמן לקרוא את שני הקישורים שנתנו לעיל לשתי כתבות מהאייריש טיימס באוקטובר האחרון.

רק אתהה במה זה בעצם שונה ממוסד הנישואים כפי שהיה במקור?

האם הכתובה הניתנת לכלה בחתונה יהודית אינה שטר קניין הדומה במשהו להסכם ה"ג'נטלמני" לפיו אם תסכים אישה עם הדרכון הנכון להינשא לגבר עם הדרכון הלא נכון היא תקבל כסף?

במה, באופן מהותי, שונה אישה שמתחתנת עם מי שאינו אזרח האיחוד האירופי על מנת לשפר את מצבה הפיננסי מקייט מידלטון שתינשא בעוד מספר חודשים לנסיך וויליאם מווילס ולמעשה לבית המלוכה הבריטי?

נישואים מסיבות רומנטיות הם עניין חדש יחסית בהיסטוריה.

לפי כן שלטו בכיפה נישואים מטעמי נוחות, כסף, מעמד וכיוצא בזה. אלו, לא בהכרח הוחלפו על ידי הנישואים הרומנטיים, אלא הרומנטיקה הוסיפה נופח חדש לאותן סיבות.

רוצה לומר, הפנטזיה היא אולי להינשא לנסיך רגיש ויפה תואר, אך בראש ובראשונה חשוב שיהיה נסיך והגב הפיננסי שהתואר מקנה. אם הוא גם יפה תואר אז מה טוב.

אני מניח שהדוגמאות לעיל עשויות ליצור מצג שווא לפיו אלו רק נשים המבקשות להזניק את מעמדן באמצעות נישואים. כמובן זה מתרחש גם בכיוון ההפוך. דוגמא אחת שאני מגרד מפדחתי היא נישואי עופר גלזר למיליארדרית שרי אריסון. אך כמובן, דוגמאות רבות אחרות קיימות.

לא מזמן, צפינו (יתכן והקישור עובד רק בבריטניה ואירלנד) בטקה ואני בתוכנית "עולם לא מדווח" בערוץ 4 על אלימות ורצח על רקע "כבוד המשפחה" בהודו. זוגות נתלים בכפרים או פשוט "נעלמים" אם אנשים מתאהבים בבן זוג מהקסטה, מעמד הודי, הלא נכונה. הדוגמאות שהובאו שם היו בעיקר של נישואי גברים מקסטה נמוכה עם נשים מקסטה גבוהה. כמובן, איני בוכן כליות ולב, אך גם הדוגמאות הללו היו של שיפור מעמד הגבר באמצעות הנישואים (אם כי אני מניח שהדוגמא אינה טובה. במקרה הזה, נידוי וחרפה הם תוצאה בסבירות גבוהה יותר).

ובכן, מבלי להיכנס למורכבות של חיי הנישואים ומשמעותם כתלות במקום ובזמן (מה בין חתונה מלכותית על מנת להשכין שלום בין שתי ממלכות עויינות לפני כמה מאות שנים לבין החתונה האחרונה בה ביקרתם?) ומבלי לגרוע בתוצאות הנוראות של בחירות אומללות של נשים הזקוקות להגנה, כל מה שרציתי לבטא הוא שהשימוש במושג נישואי נוחות, Sham Marriage, אינו בהכרח Shame ואינו רחוק בהכרח מרעיון הנישואין המקורי למרות שזה מתואר וממוסגר כהונאה וניצול מערכת החוקים הליברלית במדינות מערביות על ידי אנשים ממדינות מתפחות.

אם באמת ובתמים רוצים להילחם בתופעה, אזי מוטב להשקיע בצמצום פערים בין מערב למזרח. לא שיש לי אשליות שרבים מעוניינים בכך או שאירלנד לבדה יכולה לפתור את הבעיה. אבל, כל עוד התמריצים קיימים, המאבק בנישואי נוחות דומה למאבקו של דון קישוט בטחנות רוח.

אפרופו עירוב גזעים, על אף שהתחלתי לכתוב את הקטע מספר חודשים בטרם יצאו תושבי בת ים להפגין כנגד גזילת בנותיהם (או אחיותיהם, הרי כל ישראל אחים ואחיות הם) החסודות על ידי ערבים, ולמעלה מעשור מאז שמעתי בתיכון כי פלונית אלמונית יוצאת/שוכבת עם ערבים כדבר גנאי ומעשה שבל ייעשה, שווה לאזכר את העניין גם בקונטקסט הזה.

במוסף סוף השבוע האחרון של "הארץ" כתב סייד קשוע, בהומור אופייני, שגניבת הבנות היהודיות התמימות תוביל להגדלת הביקוש לבנות יהודיות בשל ההיצע הנמוך (אם לבחור מונחים מתחום הכלכלה). במוקדם ובמאוחר לגברים היהודים לא תישארנה נשים יהודיות והם, אבוי, יאלצו להסתפק בנשים הערביות, מה שיוביל לצמיחת גזענות בקרב ערבים שירעמו על היהודים שגונבים את בנותיהם.

נו, שוב הפלשתינים, הפעם מר קשוע, מתעלמים מגורם שלישי שיכול להיכנס לתמונה. כפי שהאינתיפדה הראשונה לא פגעה אנושות בכלכלה הישראלית אלא הביאה להגדלת מכסות העובדים הזרים שמילאו את מקום הפועלים הפלשתינים החסרים (ולאחרונה זוכים לגילויי שנאה דומים לאלו להם זוכים ערבים), כך גם הנשים היהודיות שתילקחנה "לכפרים שלהם" תבאנה, לכל היותר, להגדלת יבוא הנשים מאוקראינה, כפי שכבר עושים השומרונים.

וברצינות. ידוע לכל מי שאיכשהו נקשר ליהדות שהשיוך לדת היהודית נעשה על פי דתה של האם (וחלילה מבחירה אישית כמובן. אתה הרי נולדת אל דת ולא בוחר בה או כך רוצים שתאמינו כי בשוק הדעות החופשי, דתות בכלל ויהדות בפרט לא ימצאו קונים רבים).

הסיבות לכך רבות ומגוונות, כפי שניתן לקרוא במקום המתאים בוויקיפדיה, מאונס נשים יהודיות בעבר לרצון להגדיל ולהשביח את הגזע (כנו זאת "עם" אם תרצו) הנבחר שנודע לשלוט באחרים.

למען ההגינות, אם חפצים היו בטובת העם היהודי, מפגיני בת ים צריכים היו להפגין למען עידוד עירוב נשים יהודיות וגברים שאינם יהודים. אומה קטנה השוכנת בדד זקוקה לכל ראש שעשוי בעתיד לחבוש כיפה. הואיל והילדים יהיו יהודים, הרי נישואי תערובת, כאשר מדובר באישה יהודיה, הם עניין מבורך.

אלו דווקא הגברים שלפתע יצטרכו לעבוד קשה, מי על מנת למצוא את שארית הבנות היהודיות ומי שייאלץ לעמול על שכנוע גויות להתגייר. אפשר אם כן להבין על מה יוצא קצפם, עצלות אם לתמצת. אבל אם טובת היהדות היא הדבר היחיד שעומד לנגד עיניהם, הם הם צריכים לחבק את אותם קדושים שמעוניינים בהצטרפות לעם היהודי.

עוד סיבה, כמובן, היא פטרונות ושוביניזם. בעיני אותם מפגינים בחירה חופשית, אם קיימת, שמורה אך ורק להם עצמם, כפי שדמוקרטיה יהודית פירושה המצומצם והמקובל עליהם הוא דמוקרטיה ליהודים בלבד ולא לכל (בדומה ללבנים בדרום אפריקה, אבל הס מלהזכיר משטרי אפרטהייד, כי לרוב זה מצלצל רע, אם כי כבר קראתי דברי ישראלים, אם אמיר חצרוני הוא ישראלי, שרואים באפרטהייד מודל רצוי, כל עוד אתה האדם הלבן).

לכן, אלימות על מנת להשתיק את הסוררים היא דבר רצוי.

והאשה, בתפישה היהודית אותה הם מאמצים, הרי היא ארורה ("ברוך שלא עשני" וכו'). היא קלילה ובדומה לילד רצוי שלא תחליט לעצמה. בדומה לאופן בו מוסלמים מתוארים בתקשורת הישראלית כמדכאי נשים (במקרים רבים בצדק, יש לומר), כך גם בתפישת אותם חמומי מוח מבת ים, האישה היא לא יותר מאשר רכוש שיש לשמור עליו.

ופה בעצם קבור הכלב. אין אלו הנשים, הבנות והאחיות שאת שלומן רוצים אותם גזענים להציל. זה הוא כבודם שלם עצמם שעליו הם מנסים להגן. כפי שלא יעלה על הדעת שתיתן למישהו לדפוק את ה-BMW שלך ולצאת ללא מאבק, כך לא תרשה פגיעה בכבודך על ידי דפיקה מסוג אחר.

לשון אחר, אותו אספסוף מבת ים ובמקומות אחרים מרגיש מאוים. כבודו נרמס ואין ביכולתו להגן עליו, שכן לא באמת מדובר ברכושו עליו הוא יוצא להגן אלא במטפורה שמסופרת על בני אדם אחרים שהם בני חורין ואין לו שליטה עליהם.

הם רוצים להיכנס ליחסים בינו לבינה, כאילו היו גם לבינם.

זוג טרי בפארק סטיפן גרין, דבלין. צילמתי ב-4 ביוני 2010

I've looked at clouds from both sides now,

From up and down, and still somehow

It's cloud illusions i recall.

I really don't know clouds at all.

היה זה הקורס השני, אולי השלישי שלקחתי במחשבה מדינית, עת המרצה, ד"ר גרזון, ניסה לסכם את תורתו של גאורג הגל בקצרה באמצעות שירה של ג'וני מיטשל (גם כוכבי מוזיקה פופולארית מן העבר מנפיקים לעיתים תובנות רבות משמעות).

כפי שינשופה של מינרווה, אלת החוכמה הרומית, פורש את כנפיו רק עם רדת החשיכה, כך אפשר להבין את החוויות אותן עברנו אך ורק לאחר שחווינו אותם.

אדם יכול לתפוש את פשר היותו ילד רק משחדל להיות ילד. את היותו חי רק על ערש דווי או מעט אחרי...

זהו התהליך הארוך והמייגע של לימוד תוך כדי התנסות שמביא אותנו להבין מה אנו בעצם חווים.

והנה, כמות היה שאול מתוך שירה של ג'וני מיטשל, "הדבר החם הבא" מזה מספר שנים הוא Cloud Computing, מחשוב עננים בלשון הנישאים מעם (למען ההגינות, התרגום לעברית לא רע ונוח בהרבה מאשר תעתוק "קלאוד קומפיוטינג").

הרעיון, על קצה המזלג, הוא שבמקום להשקיע בחומרה, תן לשרתים אי שם במקום אחר, לאגור את המידע עבורך. תן למחשב במקום אחר לערוך חישובים זוללי משאבים עבורך ולשלוח לך את התוצאות. מדוע להתווכח האם עדיפה תוכנה שנכתבה בקוד פתוח או בקוד סגור כשלא צריך תוכנה כלל, למעט אולי דפדפן?

"הענן הוא ירוק", כפי שקראתי לאחרונה. רצה הכותב לומר שחסכוני יותר לערוך מיקור חוץ לפעולות המחשוב שלך ולרכז אותן במקום אחד. במקום עשרה מחשבים שעובדים על עשרה אחוזים מהקיבולת שלהם, מחשב אחד יעבוד במאה אחוזים מיכולתו ולמען האמת בהרבה פחות, שכן המחשב ההוא אמור להיות חזק עשרות מונים.

אני מניח שזה נכון. פשוט יותר למשתמש הקצה לרכוש מחשב זול וחכסוני ואת פעולות החישוב עתירות המשאבים לערוך ב"ענן".

על פניו גם נדמה שגם משתלם מבחינה אנרגטית, בדומה לאפיית מאה ככרות לחם בו זמנית בתנור תעשייתי גדול מאשר אפיית מאה ככרות לחם במאה תנורים ביתיים.

(כמובן, יש החולקים על כך, אם בוחנים את כמות האנרגיה המושקעת במשלוח חבילות מידע ממחשב למחשב. אבל כמדומני, תמיד יקומו המפקפקים)

אולם המעבר הזה מהמקומי לגלובלי, מהמחשב לענן המחשוב מעורר בי תהיות. האם באמת כל מה שזול הוא בהכרח טוב יותר (התשובה - ודאי שלא. יסכים כל מי שקנה מוצרי Tesco)? עם כל יכולות האבטחה המתקדמות, אשר כפי הנראה לחברות המתפעלות שרתים בעננים יש סיכוי טוב להתמחות בהן מאשר רוב המשתמשים הביתיים או בעלי העסקי הקטנים והבינוניים (או הממשל האמריקני אם לשפוט על פי פרסומי ויקיליקס האחרונים), האם אין הוצאת כל המידע יקר הערך שברשותך לענן אינה שקולה לשימת כספך על קרן הצבי?

ובכן, אין מחלוקת שכך אנשים עושים. אני עוד זוכר את תיבת ההוטמייל הראשונה שאח שלי עזר לי ליצור, [email protected], אי שם באמצע שנות התשעים, עוד בטרם הוטמייל נרכשה על ידי מיקרוסופט. באותם ימים, לפי מיטב זכרוני, לא ממש היה לי שימוש של ממש בתיבת הדואר האלקטרוני. למעט אבי ואחי, לא ממש הכרתי אישית אנשים עם תיבת דואר אלקטרוני.

עד מהרה למדתי להשתמש בכלי הזה. זכור לי שהייתי שולח אימיילים למורה שלי לביולוגיה. יום אחד, כאשר ניתנה לנו האפשרות לבחור האם להציג את תוצאות מבחן הבגרות שלנו במעבדה על נייר מילימטרי או להשתתף בפיילוט על אקסל, אמרתי שאעדיף לעבוד על נייר מילימטרי. המורה, שלמה דיסקין, שאל למה אני לא רוצה להשתמש בגליון אלקטרוני, על אף שקלטתי את הפרנציפ חיש מהר והשבתי שאני טכנופוב. הוא צחק ואמר שעם כל הדואר שאני שולח לו הוא לא קונה את זה. נשארתי אגב עם הנייר המילימטרי, בעיקר משום שבאמת ובתמים העדפתי את העבודה עם הנייר הפיזי, הסרגל והעיפרון על פני המקלדת.

אופס, גלשתי (ואין כוונתי לגלישה באינטרנט). ובכן, הרעיון הוא שכבר לפני כחמש עשרה שנה, לי באופן אישי לא הייתה בעיה גדול לנהל את תעבורת המכתבים שלי על שרתים אי שם.

כמה שנים לאחר מכן כמה חברה קטנה שהתמחתה בחיפוש. היא הוקמה על ידי שני דוקטורים צעירים והצטיינה בדף חיפוש נקי. ודאי שמעתם עליה, גוגל.

יותר מאוחר החברה התפתחה לכדי תמנון חובק עולם, ידו בכל ויד כל בו. גוגל מציעה שלל שירותים, ויש האומרים שהיא הפכה לרשת מסעדות ופארקי שעשועים (או, על הסרטון הזה יש הרבה מה לומר. אולי בפעם אחרת).

בין שלל השירותים שגוגל מציעה, אפשר למצוא את תיבת ג'ימייל, אותה בדיחת אחד באפריל שהפכה לתיבת דואר עם נפח אכסון עצום, יחסית למתחרים בתקופת פתיחת השירות.

החידוש של גוגל בעת השקת השירות, מלבד גודל התיבה, היה הצגת פרסומות תלויות הקשר המשולבות במכתבים האלקטרוניים של המשתמשים. במילים אחרות, גוגל ביקשה בתמורה לשימוש בשירות הדואר שלה רשות לקרוא את הדואר של המשתמשים, על מנת "להבין" על מה הם קוראים ולהציג פרסומות מותאמות הקשר. זה עורר מעט הדים בשעתו, אך המדיניות הזו לא שונתה וגם כיום גוגל ממשיכה "לקרוא" את פרטי הדואר של משתמשיה, תוך הבטחה שלא ייעשה שימוש בקריאת התוכן מעבר להצגתן של פרסומות מותאמות אישית.

כמשתמש גוגל אני רוצה להאמין ולקוות שאלו הם פני הדברים, אך כוח משחית וגו'.

ואף על פי כן, מרבית תעבורת הדואר האלקטרוני האישית שלי מתבצעת דרך תיבת הג'ימייל שלי.

כמובן, העלאת מידע לרשת אינה מסתכמת בפרטי דואר אלקטרוני שבלאו הכי נשלח דרך הרשת ועשויים להיות מיורטים ונקראים בכל שלב מרגע המשלוח ועד הגעתם ליעדם זמן קצרצר לאחר מכן.

מבחינה אישית, אני מעלה תמונות לרשת מזה כעשור. משפץ אותן, אם כי לעיתים רחוקות, גם אי שם בענן. גם זכיתי להעלות מאות דקות וידיאו. שלא לדבר על שירים שכתבתי ופרסמתי פה ושם. וכמובן, מה הוא בלוג אם לא שימת מידע אישי אי שם בענן?

כמובן, אפשר לעשות כאן את ההפרדה הברורה בין הפרטי לציבורי. קטעים שכתבתי בבלוג נוצרו מלכתחילה כזמינים לכל. כך גם מרבית יתר הסיביות שהעלתי לשרתים אי שם עלו לשם בידיעה (ואולי אף בתקווה) שיהיו נצפות על מסך אי שם במקום אחר.

אבל נדמה לי שאין עוררין שמדובר בשינוי עצום. הנגישות לאלבום התמונות הפרטי היא פתאום באופן פטנציאלי אינסופית.

תמונות שהעלית עם עצירים פלסטינים מהתקופה היפה בחייך בידיעה שרק את וכמה מכרים קרובים יוכלו לראות מוצאות עצמן פורסות כנפיים.

במקרים מסויימים, כמו שזה שקישרתי אך לפני שורה, המפגש עם העולם החיצון עשוי לעשות טוב בחשיפת עוולות לעיני הציבור. אולם במקרים רבים מדובר באי נעימות מיותרת. כבר יצא לי לקרוא על בני נוער שבחרו לשים קץ לחייהם הקצרים בעקבות אאוטינג שלא היה עולה על הדעת כמה שנים לפני כן (כמובן, לחץ חברתי הוא עתיק כחברה עצמה, אבל מעולם לא היה "כל העולם" נגדנו).

בשנתיים האחרונות יוצא לחוות על בסיס יום יומי כיצד חברות רבות שמות מבטחן בענן. אולי זה המקום לחצי גילוי נאות, אני מנוע, בעיקר מטעמי בחירה אישית, להתייחס לנושא באופן ספציפי. אני חושב שהאנשים עימם יוצא לי לעבוד עושים עבודה נפלאה, איש-איש בתחומו הוא.

כמובן, כפי שכבר כתבתי לעיל, קשה להתווכח עם זה שזה קורה. חברות רבות בוחרות לנהל את המידע שלהן על שרתי חברות אחרות.

גם כאן אין מדובר בעניין חדש לחלוטין. חברה שבחרה ביישומי אופיס של מיקרוסופט בעבר פתחה, במודע או שלא, דלת אחורית או למצער לא נעלה את אותה דלת או לא מגנה אות כראוי.

שוב, העניין הוא העוצמה, הכמות והתדירות.

והנה, אנו מסיימים עם שירה של ג'וני מיטשל ודבריו של הגל.

נוכל לדעת את פשרם של דברים רק בדיעבד. ואף על פי כן, תמיד טוב עצור ולנסות לחשוב על התוצאות.

כתבה בניו יורק טיימס שבהשראתה התחלתי לכתוב את הקטע הזה במרץ השנה.

וכתבה שפורסמה חודש לאחר מכן בדה מרקר על גוגל, הענן ושירותי מיקום.

ג'וני מיטשל - Both Sides Now בהופעה חיה מ-1970, הרבה לפני שעלתה לענני יוטיוב