בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

מאח שלי שמעתי שחברת אל על החלה לנגן על עצבי לקוחותיה ובמקום להשמיע מוזיקה קלה בזמן העלייה למטוס החלו להשמיע לבאים את תפילת הדרך(!). כתבה על השמעת תפילת הדרך בטיסות והתנצלות החברה והסבר שמדובר ביוזמה אישית של רב החברה ב-Ynet.

הפעם האחרונה שטסתי עם אל על, כמדומני, הייתה ב-2007. העובדה שאני מגיע אל (או יוצא מן) ישראל לעיתים נדירות משחקת תפקיד בתדירות הנמוכה. אם הייתי מבקר בישראל מאז הפעם האחרונה שהייתי שם לפני למעלה משלוש שנים, אולי הייתי עושה שימוש בשירותיה של חברת אלעל. בין 2007 ל-2010 חברות אחרות הציעו כרטיס זול יותר כאשר טסתי לבן גוריון.

לפני כעשור הצטרפתי למועדון הנוסע המתמיד של החברה, שם קצת מוזר בהתחשב בזה שטסים עם אל על, לא נוסעים. לא עשיתי בחברות במועדון שימוש רב, כך שגם המילה מתמיד לא ממש מתארת אותי. ואף על פי כן, חברות במועדון היא עניין סמלי. אינני סתם לקוח מזדמן של החברה, אלא יש בינינו יחסים ארוכי טווח. יחסים הם עניין שאמור להביע אמון וכבוד הדדי.

לכן, כאשר חברת אל על מאפשרת השמעת תפילות יהודיות לנוסעיה, מדובר בעניין שאינו לרוחי. האמון שלי בחברה נפגע ואני חש שאין מכבדים אותי. גם אם כל הנוסעים היו יהודים אורתודוקסים (והם לא. זה הרעיון בטיסות בינלאומיות), מטוס הוא מרחב ציבורי ואין לכפות על עוברי אורח האזנה להטפה דתית.

לדעתי האישית קמעות מסוג זה הם דברי הבל, מילים ריקות מתוכן.

אם מישהו מעוניין למלמל אותם בלבו באופן אישי מתוך אמונה שזה ישמור עליו מצרה, שיבושם לו. אם אדם פרטי היה מנסה לשכנע אותי בנחיצותה של תפילה זו או אחרת ומדקלם לי אותה הייתי חושב לעצמי שהוא נודניק טרחן, אך מנחם עצמי בכך שלפרט יש זכות לנסות לשכנע את האחר.

אך כאשר חברה מסחרית משמיעה דברי הבל מסוג זה, אני בוחר לא לעשות שימוש בשירותיה. אם באל על חושבים שזו אסטרטגיה עסקית נבונה, אשריהם. בהצלחה. התרשמותי מטיסות ל/מישראל בחברות זרות היא שהעובדה שיש לחברת אל על רב, הם לא טסים בשבת וכל האוכל במטוס כשר היא לא ערובה לשימור לקוחות יהודים דתיים. אלה בוחרים בשירות הזול/טוב מבין שלל האפשרויות.

אני, על כל פנים, לא רוצה להיות מקושר אליהם, גם אם הקשר שלי לאל על הוא עניין סמלי כמו חברות במועדון לקוחות.

זאת ועוד, השימוש בנימוק שרב החברה, יוחנן חיות, פעל על דעת עצמו בהשמעת תפילת הדרך לכל הנוסעים אינו תירוץ. אם אכן כך הדבר (ואין זה מובן מאליו. מדוע ולמה לרב החברה יש גישה להקלטות המושמעות לנוסעים?), מדובר במחדל חמור השקול להשתלטות טרוריסט על הטיסה. יתכן והשתלטות טרוריסט על מטוס נראית מסוכנת יותר לשלמות גופם של הנוסעים כאן ועכשיו. אך להשתלטות סמכות רוחנית בשקל על המרחב הציבורי השלכות ארוכות טווח, פסיעה נוספת בהפרת הסטטוס קוו ביחסים בין דת לפרט.

לפיכך ביקשתי מהחברה להפסיק את חברותי במועדון. כוונתי היא להימחק ממאגר הלקוחות שלהם באופן מוחלט, לא רק להיות מוסר מרשימת הדיוור (דבר שכבר עשיתי מזמן). מדובר באקט סמלי, שכן לא הכנסתי לקופת החברה אגורה שחוקה בשש וחצי השנים האחרונות. כתבתי לשירות הלקוחות של מועדון הנוסע המתמיד של אל על את הדברים הבאים:

שלום רב,

לאחרונה התבשרתי שבטיסותיכם מושמעת לאחרונה תפילת הדרך.
הגם שאני מבין שאין מדובר במדיניות רשמית של חברת אל על, אלא ביוזמה אישית של רב החברה, אינני מעוניין להיות מקושר לחברה שלא מצליחה למנוע מעשי חבלה מסוג זה.

לפיכך, אני דורש מכם לבטל את חברותי במועדון הנוסע המתמיד מיד.

אם וכאשר יפוטר רב החברה, יוחנן חיות ולא יוחלף אשקול את חברותי בשנית.

בברכה,
אלעד יאיר

אם וכאשר אקבל את תגובתם אפרסם אותה כאן. אם אתם חברים במועדון הלקוחות של אל על וחושבים שאין זה ראוי להשמיע לנוסעים גיבובי שטויות כמו תפילת הדרך, אתם מוזמנים לבטל את חברותכם גם כן.

עדכון 16 בינואר 2014

חשבתי להרים צלצול לאל על ביום ראשון הקרוב על מנת לדרוש בשלומה של פנייתי. למרבה ההפתעה (בכל זאת עבר רק חודש פחות שבוע מאז שהתלוננתי), הבוקר התקבלה התגובה הבאה מאל על:

מר יאיר היקר,

אנו מודים לך על פנייתך למועדון הנוסע המתמיד של חברת אל על ומתנצלים על העיכוב במענה.

בהמשך לפנייתך, נושא זה טופל במסגרת הנהלת החברה.

השמעת תפילת הדרך הוסרה מייד כשנודע לנו על קיומה ונשמח באם תשקול את בקשתך בשנית.

במידה ותחליט בכל זאת לבטל את חברותך במועדון, נענה לבקשתך.

אשמח לעמוד לשירותך בכל עת,


הדס פלוטקין

מועדון הנוסע המתמיד,

חברת אל על.

אציין שבסוף ההודעה הקצרה שנשלחה אלי הופיעו מספר טלפון (טלפון – 03-9771111, שלוחה 2), פקס (המצאה חדשה שטרם התרגלתי אליה. אני עוד עובד עם יוני דואר) ואתר החברה. אין זה אשמת הכותבת שהם בחרו במערכת CRM גרועה שלא מאפשרת מענה ישיר לאימייל. אך היא בהחלט יכולה הייתה לתת את כתובת האימייל שלה.

בצר לי, בחרתי באפשרות היחידה שנותרה לי להתכתב עם החברה דרך האינטרנט באופן שיאפשר העתקה והדבקה של הדברים לכאן. התחברתי לאתר המנויים של החברה ופניתי אליהם שוב תוך מתן מספר הפנייה הקודמת. השבתי להם את הדברים הבאים:

שלום רב,
בהמשך לתגובתכם לפנייתי הקודמת, אציין כי תגובתכם לא השביעה את רצוני.

הפסקת השמעת תפילת הדרך בטיסות היא אמנם צעד בכיוון הנכון. אך כלל לא ברור מדוע היא הושמעה מלכתחילה.

למיטב הבנתי, מדובר היה ביוזמה פרטית של רב החברה, יוחנן חיות. מדוע מקבל הרב, איש בעל תפקיד רוחני, גישה למערכת הכריזה של המטוס שהיא עניין בטיחותי מובהק?!

כשבתגובתכם, המנוסחת בלשון זהירה, אתם מציינים שהתפילה הוסרה כאשר ״נודע״ לכם על קיומה, מה פשר הדבר? האם אין לאחראים על כך באל על מושג מה מתחולל תחת כנפם? הרי אין מדובר בפעילות חיצונית שלפתע התגלתה על ידי החברה, אלא בפעולה מודעת של גורמים באל על עצמה.

בפנייתי המקורית לכם, דרשתי מכם לבטל את חברותי במועדון הלקוחות של אל על מיד. תשובתכם כלל לא סיפקה אותי. לא טרחתם לציין מה עלה בגורל הרב שהגניב את תפילת הדרך לטיסות.

נותר לי רק להניח שהוא עדיין עובד החברה, שכרו עדיין משולם מכספם של לקוחות החברה ולי אין עניין בפרנסת אנשים מסוג זה שלא בוחלים בקידום משנתם הרוחנית גם במחיר חבלה במערכת הבטיחות של מטוסים.

כאמור, אנא בטלו את חברותי במועדון הנוסע המתמיד של אל על. גם אם אין בעצם החברות תמיכה פיננסית של ממש באל על, יש בה תמיכה רוחנית בה אינני חפץ.

אם וכאשר ישובו אלי מאל על, אביא את הדברים כאן.

עדכון מה-27 בפברואר 2014

זה לקח קצת זמן. אך אתמול קיבלתי את האימייל הבא מחברת אל על:

אלעד שלום רב,

בהמשך לפנייתך החוזרת בנושא הפסקת השמעת תפילת הדרך בטיסותינו, צר לי על אכזבתך מתשובתנו. ניסיתי להשיגך טלפונית

אולם ללא הצלחה.

ההחלטה להשמיע התפילה התקבלה על ידנו משיקולים שונים, ובאותו אופן הוחלט להסירה.

אני שבה ומצרה על מורת הרוח שנגרמה לך בעקבות זה.

לבקשתך, חברותך במועדון הנוסע המתמיד בוטלה.

במידה ותשנה דעתך אשמח לעמוד לשירותך.

בכבוד רב,

מיכל ברק

קשרי לקוחות אל על

אז זהו. באופן רשמי אינני ״לקוח״ של אל על או ״חבר״ במועדון הנוסע המתמיד שלהם. למרבה השמחה, יש אלטרנטיבות. אם למשל אינכם מרוצים מכך שאגד מאפשרים הפרדה בין נשים לגברים באוטובוסים, איזו חלופה עומדת לרשותכם זולת רכב פרטי או אופניים?

בכל מקרה, תם ונשלם הרומן שלי עם אל על.  אם ״שיקולים שונים״ מובילים אותם לשמוע בעצת הרב, שיבושם להם. הם עסק פרטי וככזה, כך מספרים לנו, הם יודעים הכי טוב מה טוב עבורם.

עברו כבר כמה שנים מאז הבאתי כאן את סיפורו של אחד ממסעותי. אין זה אומר שלא טיילתי. חרשתי לא מעט מקומות באירופה. פשוט לא מצאתי את הזמן או הכוחות הנפשיים לגולל כאן את תלאות הטיולים שערכתי, כפי שעשיתי לאחר הטיול לדרום אפריקה או הטיול לסין, יפן וקוריאה. וגם הקטע הזה יושב בטיוטה מאז ה-16 באפריל 2013, כך שניתן להסיק שאין הוא בראש מעייני. אך בתחילת אפריל ערכתי טיול בן כחמישה ימים בחבל אנדלוסיה שבדרום ספרד. הטיול היה כה נפלא ונהדר ואני משוכנע שבעוד מספר שנים ארצה לחזור לקרוא על הטיול, אז במספר מילים ומספר תמונות, הנה רעיונות למה אפשר לעשות באנדלוסיה, דרום ספרד.

וכמו בסיפור האלכימאי של פאולו קואלו, גם הסיפור של הטיול של בטקה ושלי מספר על רועה צאן באנדלוסיה. אולם אני לא בטוח אם שמו היה סנטיאגו. אך לכך נגיע בהמשך. להלן סיפור המסגרת: נחתנו בסביליה, בירת אנדלוסיה, בערבו של יום שלישי ה-9 באפריל 2013 והמראנו ממלאגה ביום ראשון ה-14 באפריל. בין לבין גמענו כ-1,000 קילומטרים ברכב שכור ועוד כמה עשרות ברגל. הבה נתחיל.

יום שלישי

נחתנו בערב בשדה התעופה של סביליה (Sevilla). תוך זמן קצר היינו באוטובוס העירה (4 אירו לאדם). הליכה קצרה מתחנת האוטובוס שב-Plaza de Armas והגענו לאכסניה. בחור ארגנטינאי חביב בשם אריאל, שעשה רושם כי הוא מנהל את המקום, קיבל אותנו על אף שהגענו אחרי סגירת הקבלה והסביר לנו על העיר. הוא גם שדרג אותנו מחדר עם 10 מיטות לחדר רק לשנינו בו 4 מיטות. המחיר נותר 10 אירו לבן אדם. (האכסניה מכונה דיסטריקט 1 והיא מומלצת).

היינו רעבים אז הלכנו לאכול טאפס במקום שאריאל המליץ עליו. היה להם מספר לא קטן של מנות צמחוניות. הסיבוב הראשון היה מצויין (מין תרד עם גרגיר חומוס למשל), הסיבוב השני מעט פחות מוצלח (מין מנה שכונתה לזניה, על אף שלא הכילה אף איטריה אחת לישועה). משסיימנו המשכנו לכיוון הקתדרלה של סביליה ואלקסר הסמוך אליה. אחר כך עברנו דרך החלק של הגנים של אלקסר הפתוח לקהל. זה שינוי מרענן לראות פארקים ציבוריים פתוחים לקהל בשעות החשיכה (בדבלין, ממנה הגענו לטיול, הם סגורים) ואנשים יושבים בחוץ במשך זמן רב (בדבלין עושה רושם שקר מידי אז יושבים בפאבים). גם ריח הפריחה וההדרים, בעיקר ההדרים, כמעט ופרח מזכרוני לאחר שנים רבות בהן לא חייתי בעגן הים התיכון ובסביליה הניחוח הנפלא הזה שוב עלה באפי.

זוכרים שכתבתי על וינה שהיא עיר מסריחה? סביליה לעומתה היא ריחנית במובן המאוד חיובי של המילה. לפחות באביב. בכלל, אנדלוסיה באביב פורחת, נראית ומריחה נפלא. חבל שהטכנולוגיה עדיין לא מאפשרת לאגור את הניחוחות של הטיול ולשתף אותם ברשת, כפי שניתן לעשות עם תמונות וצלילים, אך בעוד כמה שנים או עשורים זו אולי תיראה פעולה מובנת מאליה. אגב, הנה סרטון מעניין ב-Vsauce על ריחות, האופן בו הם נוצרים וכיצד הם מתקשרים לזיכרון. צפייה נעימה.

טוב, הבה נלך לישון ונתעורר למחרת. לפני כן תמונה של סביליה בשעות החשיכה:

לה חיראלדה והקתדרלה של סביליה בשעות החשיכה

יום רביעי

למחרת התעוררנו מוקדם, כדי שנספיק לבקר בקתדרלה ובאלקסר בטרם נמשיך במסענו. אכלנו ארוחת בוקר ליד השמשיה העירונית (Metropol Parasol de la Encarnación, ראו תמונה). לא היה משהו.

סככה עירונית, סביליה - Metropol Parasol de la Encarnación

משם המשכנו לקתדרלה. הקתדרלה של סביליה היא אחת הכנסיות הגדולות בעולם. באמונה דתית מסתבר שהגודל דווקא כן קובע. במקום שכן בעבר מסגד (המינרט, המגדל ממנו קורא המואזין למתפללים, עדיין עומד על תלו וידוע בשם לה חיראלדה [La Giralda], אם כי הוא משמש כמגדל הפעמונים של הכנסייה) ומשהמסגד נחרב/הוחרב והיה צורך להראות שספרד היא ממלכה נוצרית קתולית ולא חליפות מוסלמית, נבנתה הכנסייה הגדולה בעולם מסוגה.

עוד נקודה מעניינת הקשורה לבית התפילה העצום הזה הוא שכריסטופר קולומבוס אולי קבור שם. מדוע רק אולי? את הסיפור המלא אתם מוזמנים לקרוא כאן, אך למגלה יבשות ממעמדו (והוא לא ידע שהוא כזה) נוטים להיות מעריצים רבים וכך נוצר ויכוח לגבי השאלה היכן הוא קבור, סביליה או ברפובליקה הדומיניקנית, שכן מיקום שרידיו הועתק מספר פעמים ביחד עם כמה מצאצאיו. בהוואנה קובה הוא כנראה לא קבור, אבל הוא לא היה רחוק גם מזה. בדיקות DNA שבוצעו הראו שקולומבוס, לפחות בחלקו, אכן קבור בסביליה. בין אם זה נכון ובין אם לא, בקתדרלה תוכלו להתרשם מהקבר שלו. אגב, לפחות אנו יודעים בוודאות שהוא כנראה נולד בגנואה, איטליה.

הכניסה לקתדרלה כרוכה בתשלום, אך עד השעה 10 בבוקר ניתן להיכנס למקום בחינם, שכן מדובר בבית תפילה פעיל ואין זה ראוי לגבות דמי כניסה ממתפללים או להטרידם. רק שמרו על השקט.

 שער בסגנון מורי בקתדרלת סביליה

הקתדרלה של סביליה והחיראלדה, מגדל הפעמונים שהיה צריח של מסגד

בתוך הקתדרלה של סביליה

סמוך לקתדרלה שוכן אלקסר (Alcázar או בשמו הספרדי המלא Reales Alcázares de Sevilla, כלומר האלקסר המלכותי של סביליה), שהוא מצודה מורית (Moorish), כלומר של החבר'ה ששלטו בספרד לפני הרקונקיסטה, הכיבוש מחדש על ידי הנוצרים.

המקום הוא לא פחות ממדהים. לפחות שני אנשים שסיפרו לי שהיו בסביליה לא נכנסו למקום, אם בשל קוצר זמן, העלות או שהיו להם דברים טובים יותר לעשות. טעות פטאלית! מדובר בביקור שפשוט אסור להחמיץ. בהמשך תקראו על אלמברה שבגרנדה, מבצר עם אווירה דומה. אך אלקזר בסביליה לא סובל מעודף תיירים כמו אחיו בגרנדה, לפחות בשעות שאני ביקרתי בהן (9:30 בבוקר, עת פתחו את המקום).

מדובר בקומפלקס ארמונות וגנים שראשיתם במאה ה-10 אשר נבנו כדי לשכן את המושל המוסלמי של האזור. כמה פעמים כבר יוצא לכם להסתובב בארמון של סולטן או חליף? מבחינה אדריכלית, המקום עוצר נשימה. הוא לא דומה לארמונות אחרים שנבנו באירופה שנים לאחר מכן (ורסאי, שנברון וכיוצא באלה), אלא הרבה יותר יפה, לטעמי. הקשתות שמעבר לתפקודן הפונקציונלי במבנה משמשמות כעיטורים, הקרמיקה הצבעונית, הערבסקות וציורי הקיר הם לא פחות ממדהימים. אללה אכן שוכן בפרטים וכל אריח חרסינה הוא עולם ומלואו. הגנים הים תיכוניים, שכפי שכבר ציינתי מריחים בצורה יוצאת מגדר הרגיל באביב, שופעים במזרקות, בריכות בהן משכשכים דגי זהב, שבילים ומבוכים, מזמינים אתכם ללכת לאיבוד למספר שעות, אולי אפילו ליום או יומיים. במקום גם מרחצאות (ראו תמונה).

ביקור באלקסר בסביליה לא רק שמבהיר ללא צל של ספק את עליונותה (או למצער אי-נחיתותה) של התרבות הערבית בתקופת ימי הביניים, הוא מעלה ספקות לגבי הקידמה של מה שבא שנים רבות לאחר מכן.

הכניסה לשני מבוגרים עלתה 17.5 אירו, אז תעשו את החשבון כמה זה יוצא לבן אדם. מומלץ בחום ושווה כל סנט. אם אתם גרים בסביליה (רעיון שמומלץ לשקול ברצינות) אגב, הכניסה בחינם. עוד על המקום שהוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו כאן.

אלקסר, סביליה

חצר פנימית

עיטורי קירות

המרחצאות באלקסר

הייתי ממליץ לבקר בסביליה במשך יומיים או שלושה לפחות. מספר השעות הזעום שבילינו בעיר רק השאיר טעם של עוד. אם אתם שם שבוע אפשר גם לשכור אופניים בכ-12 אירו.

יש זמן לעוד כמה תמונות מסביליה?

החילזון מהשטן או פסל שבלול על בניין בסביליה

שרידי אקוודוקט רומי בסביליה

ב-11 היינו אמורים להגיע לתחנת הרכבת לשכור את הרכב. מעט לפני 12 השלמנו את הביקור החפוז באלקסר והיינו רעבים. אכלנו סמבוסק טעים ממולא ברוטב עגבניות במסעדה שבגני אלקסר. היה טעים, קנינו עוד אחד. ב-12 וחצי הגענו לתחנת הרכבת ושכרנו את הרכב. משם המשכנו מספר קילומטרים צפונה אל עבר איטליקה.

איטליקה (Italica) הייתה בעבר אחת הערים הגדולות באימפריה הרומית ואחת ההתיישבויות הראשונות בחצי האי האיברי. היא הוקמה בשנת 206 לפני הספירה במהלך כיבוש האזור מידי קרתגו. העיר הייתה מקום לידתם של שני קיסרים רומים, טריאנוס ואדריאנוס.

כיום, שנים לאחר שהעיר ננטשה, מדובר באתר עתיקות המצית את הדמיון ומעורר מחשבות בנוגע לאופן בו חיו במקום רבבות אנשים לפני אלפי שנים. ניתן למצוא במקום את שרידיו של אמפיתיאטרון שעל אף שגודלו כמחצית מזה של הקולוסאום ברומא (בו יצא לי לבקר לפני שנים ספורות ולשלם על הכניסה בעשרות מטבעות מהם הייתי צריך להיפטר), הוא גדול ומרשים בפני עצמו וכמדומני נחשב לשלישי בגודלו ברחבי האימפריה הרומאית.

עוד ניתן להתהלך בחלק קטן של העיר. מי שביקר בפומפיי שבדרום איטליה (אם לא, מומלץ בחום!) ודאי מכיר את התחושה של שוטטות בעיר רפאים המשתרעת על פני עשרות קילומטרים רבועים. הבתים באיטליקה אינם עומדים על תילם כפי שבפומפיי והרקולנאום הסמוכה, אך אף על פי כן הדרכים הרומיות ואבני הענק הזכירו לי את הימים בהם התהלכנו בטקה ואני בפומפיי. במקום התגלו מספר בתים עם פסיפסים יפהפיים (זה המקום לציין כי למרבה הצער, האתר נפל קורבן לשודדי עתיקות רבים, מקומיים וזרים, שחמסו את המקום במאות ה-18 וה-19 וראשית המאה ה-20. מי יודע מה נלקח מהמקום ללא תיעוד כדי לשמש קישוט בבתי בורגנים אירופאים). המפורסם בהם הוא הפסיפס של נפטון, אל הים (תמונה למטה), אך גם האחרים לא נופלים ביופים.

הכניסה לאיטליקה היא בחינם לתושבי האיחוד. הם הסתפקו ברישיון הנהיגה האירי שלי כהוכחה להיותי אירופאי. תושבים זרים ייאלצו להיפרד מכשלושה אירו, סכום מגוחך בהתחשב באוצרות שאפשר למצוא במקום.

האמפיתיאטרון, מתחת לבמה, איטליקה

דרך רומית עתיקה, איטליקה

מוזאיקה, איטליקה

פסיפס נפטון, איטליקה

חלפו מספר שעות של שיטוטים בינות לעתיקות ועשינו את דרכנו אל קורדובה (Córdoba), היעד הבא בטיולנו. מדובר בעיר נוספת באנדלוסיה, ספרד, ולא בעיר בארגנטינה אליה נסע מרקו רוסי הצעיר כדי לחפש את אמו, אנה רוסי, בסדרה האלמותית, הלב.

הגענו אל קורדובה חיש מהר. הדרך הייתה מצויינת. גם לא הייתה לנו בעיה גדולה למצוא את בית ההארחה בו התאכסנו על המפה (כן, לא טרחנו להצטייד ב-GPS או כל אמצעי ניווט דיגיטאלי אחר). מאידך, נסיעה בעיר העתיקה של קורדובה היא כמו שיטוט במבוך, דרכים רבות מאפשרות נסיעה בכיוון אחד בלבד או שהן חסומות לתנועת מכוניות פרטיות לגמרי, הרחובות צרים ומפותלים וכך הלכנו לאיבוד. אחרי שהתייאשנו (וכאן אני חוסך מהקוראים תיאור כיצד טעינו בכל סמטה אפשרית, כיצד הקפנו את אותו המקום שלוש פעמים לפחות ועוד) שילמנו לנהג מונית 5 אירו ו-20 סנט (אני מניח שהוא המציא את המחיר כדי שזה יישמע אמין) ותוך דקות ספורות הגענו ליעדינו (הוא עבר דרך אזור חסום לתנועה, אך לאחר שיג ושיח קצר עם השוטרים במקום הם אפשרו לנו לעבור וחייכו. הדו״ח, אגב, נשלח אלי בדואר חודשים לאחר מכן).

הבעלים של האכסניה הראה לנו חניה סמוכה למקום (במחיר של כ-12 אירו ליום. זה המקום לציין כי הגעה עם רכב לקורדובה היא עניין לא משתלם ומומלץ לעשות שימוש ברכבת או אוטובוס. ראו את אחת מפסקאות הסיום) והסביר מעט על מה אפשר לעשות באזור (זאת כבר ביררנו מראש, אך בהחלט נחמד מצדו. הוא היה מין מוקיון זקן וחביב למדי). המסעדה עליה המליץ הייתה סגורה, אז החלטנו לנסות את מזלנו במקום אחר.

הלכנו לכיוון העיר העתיקה. אחרי כשעה של חיפושים, התיישבנו במסעדה שנראתה מעט כמלכודת תיירים עם מלצרים משופמים בשנות הארבעים או החמישים לחייהם, ב-Plaza de las Tendillas, אחת הכיכרות המרכזיות באזור. מה שגרם לנו לבחור במקום היה פאייה (Paella) צמחונית בתפריט. לא היה מדובר בתבשיל האורז הטוב שאכלתי מימיי, אך בשעה ההיא היינו רעבים והאורז הספרדי סיפק את הסחורה.

בתום הארוחה התהלכנו בעיר כשהלילה החל לרדת. חלפנו על פני המסקיטה (Mezquita), על פני אלקזר שהיה סמוך למקום הלינה שלנו והלכנו על פני הגשר הרומי שעומד במקום מאז המאה הראשונה לפני הספירה וממנו ניתן להשקיף על העיר היפהפיה. כשכבר נהיה מאוחר התקפלנו. שוב הלכנו לישון מאוחר, בין אחת לשתיים לפנות בוקר.

המסקיטה של קורדובה בשעות החשיכה

מבט על המסקיטה מהגשר הרומי

יום חמישי

למחרת השכמנו קום שכן יום ארוך היה לפנינו וניתן לבקר במסקיטה מסביבות השעה שמונה בבוקר, שוב, חינם עד 10.

מסקיטה, מסגד בספרדית, היה בעבר... מסגד, המסגד המפואר של קורדובה. עם הכיבוש/שחרור הנוצרי המבנה שינה ייעודו והפך לקתדרלה. מדובר באחת הכנסיות היפות ביותר שראיתי מימיי, אם לא היפה בהן.

בפנים מאות קשתות צבועות לבן ואדום הניצבות מעל 856 עמודי שיש, גרניט ויתר סלעים יוקרתיים מחזיקות את תקרת ההיכל העצום. קשה להפריז ביופי שנגלה בשוטטות במבנה. המחראב (Mihrab), הנקודה המרכזית במסגד לשעבר נמצאת בקצה המרוחק מהכניסה והיא מהפנטת ביופיה.

לא הרחק מדלת הכניסה תמצאו תחת רצפת זכוכית חפירה שמצאה במקום פסיפס רומי. הרבה לפני שהמקום הפך לקתדרלה ולפני שהוסב למסגד מכנסייה נוצרית ויזגותית שהוקמה במאה ה-6, המקום שימש כמקדש רומי או למצער כמקום פולחן בעל חשיבות רוחנית כלשהי לפני ששתי הדתות המונותאיסטיות התקוטטו על המקום (אגב, בשנים האחרונות עלתה דרישה בקרב קבוצות מוסלמיות להתפלל במקום, הרי מדובר במסגד לשעבר) או בכלל הופרחו לאוויר העולם. לפני שנים כתבתי על הפיכת מסגדים לבתי כנסת והמסקיטה הוא רק דוגמא נוספת להשתלטות ההדדית על מבני קודש כדי להוכיח האלוהים של מי גדול יותר.

אם כבר נגענו באתרים רומים, כמו הגשר הרומי עליו כתבתי מספר פסקאות קודם והמוזאיקה הרומאית שנמצא מתחת לכנסיה/מסגד, שווה לציין שבין האתר שביקרנו בהם בערב הקודם היה מקדש רומי שכיום בעיקר ניתן לראות את עמודי השיש שתמכו בתקרתו. עוד על כך כאן.

אחד השערים הרבים של המסקיטה בקורדובה

דוגמא לשער נוסף במסגד/כנסיה

עשרות קשתות בתוך המסגד, סליחה, הכנסיה

קשתות נוספות

אחת הקשתות המרכזיות, מורכבת בעצמה ממספר קשתות בארכיטקטורה מורית מהפנטת

לאחר שהסתובבנו בתוך המסקיטה והחצר הסמוכה לו, קנינו מאפים לארוחת בוקר. לאחר מכן הלכנו לרובע היהודי של קורדובה. זה אולי המקום לאזכר את ההיסטוריה הארוכה והמרשימה של יהדות ספרד. בתקופת השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי, יהודים שגשגו והגיעו לעמדות מפתח. תור הזהב של יהדות ספרד, אגב, פסק עם החלפת השלטון המוסלמי בשלטון הנוצרי. זה הגיע לשיא בשנת 1492 וגירוש יהודי ספרד והמוסלמים שחיו במקום ולא היו מוכנים להמיר את דתם לדת האמת של המקום והזמן. חלקם אגב לא קיבל את הגזרה וחיו כאנוסים, כלומר נוצרים כלפי חוץ ויהודים (או מוסלמים) בבית. לאינקוויזציה הספרדית היה תפקיד מפתח במציאת אותם נוכלים.

בכל אופן, מבלי להיכנס שוב למלחמות דת, שכן אלו תמיד מטופשות (האלוהים שלי חזק יותר וכו'), אחד היהודים המפורסמים ביותר שנולדו ב(חליפות) קורדובה הוא רבי משה בן מימון (הרמב"ם) שהגיח לעולם באמצע המאה ה-12.

בספרד שרדו עד ימינו שלושה בתי כנסת בלבד. שניים מהם עומדים בטולדו שנמצאת לא הרחק ממדריד ואחד בקורדובה. ביקרנו במקום (הכניסה חופשית). בית הכנסת נבנה ב-1315 ובדומה לבתי כנסת רבים, הוא שאב את השרעתו הארכיטקטונית מהאדריכלות האסלאמית הרווחת באזור. התוצאה יפהפיה. סמוך למקום תמצאו את בית ספרד (Casa de Sefarad) הוא המוזיאון ליהדות המקום. מפאת קוצר זמן לא נכנסו למקום, אך אני סמוך ובטוח שאם אתם מתעניינים ביהדות ספרד, זה המקום עבורכם.

בתוך בית הכנסת של קורדובה

מבית הכנסת המשכנו וחלפנו על פני קפלה שנראתה מעניינת. שם המקום הוא Capilla de San Bartolomé. הדקורציה במקום נעשתה בתקופה שקורדובה כבר הייתה תחת שלטון נוצרי, אך האומנים המורים המשיכו לפעול במקום וההשפעה האסלאמית מורגשת וניכרת בעבודתם. עוד המשכנו למקום הידוע בשם הספרדי זוקו או סוקו בהגה המקומית (Zoco) הנגזר מהמילה הערבית סוק (Souk) היא שוק בעברית, שהיה בעבר שוק וכיום הוא סתם חצר עם סדנאות יצירה וחנויות למכירת אומנות. אין שם יותר מידי דברים לראות, אך לפחות היה שם נגן גיטרה מוכשר שהנעים את הדקות הבודדות בהן היינו במקום. החל לטפטף כשעזבנו את המקום, אפילו ירד ממטר רציני למשך מספר דקות. אך אז הגשם פסק וזה היה כל הגשם שחווינו בטיול, כלומר במונחים אירים הטיול היה יבש למדי.

קפילה דה סן ברטולומה

סוקו, שוק האומנים

אחת מסמטאותיה הרבות של קורדובה

לאחר שסיימנו עם הביקור ברובע היהודי המשכנו לאלקסר של קורדובה (Alcázar de los Reyes Cristianos) והגנים הנפלאים שסביבו. בעבר היו ימים בהם המקום שימש בית כלא והיכל חקירות של האינקוויזיציה הספרדית (וכידוע לכל חובב מונטי פייטון, אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית). בשל כך לא תמצאו במקום את אותם הוד, הדר ואריחים מעוטרים הממלאים כל פינה באלקסר של סביליה. ולמרות האמור מומלץ מאוד לבקר במקום. מדוע?

ראשית, ניתן לטפס למגדל של המבצר השולט על האזור ולהשקיף ממנו על קורדובה וסביבתה. הנוף מרהיב. נוסף על כך, הכניסה כוללת כניסה לגנים רחבי הידיים שבעונה הזו של השנה (אביב) פורחים בשלל צבעים, אך גם ביתר עונות השנה אני סמוך ובטוח שאפשר לבלות בגנים זמן רב. נוסף, מוצגים באלקזר של קורדובה פסיפסים שנמצאו ברחבי העיר וכעת מוצגים על קירות אחד החדרים, חדר שממנו אגב אפשר להשקיף לחפירות המבנים הרומיים שהיו במקום. בקומת הקרקע, ליד הפטיו, אפשר להיכנס למרחצאות, שאמנם יש מרשימות מהן באנדלוסיה (ועל כך בהמשך), אך הן בהחלט שוות ביקור.

מחיר הכניסה למבוגר הוא 4.5 אירו. בהחלט לא בשמיים. ישנם במקום גם סיורים ליליים, אך עלותם גבוהה יותר.

מבט מהמגדל על גני אלקסר של קורדובה

Elaad be nimble, Elaad be quick, Elaad jump over the water fountain

בזאת הסתיים הזמן שהקצנו לקורדובה ולכן חזרנו לרכב שהמתין לנו בחניון. היעד הבא בתכנון היה מדינת א-זהרה.

מדינת א-זהרה או א-סהרה כפי שדוברי הספרדית ודאי יבטאו זאת (השם בוויקיפדיה הוא Medina Azahara, אך בדף המידע הרשמי שם המקום מאויית כ-Medinat Al-Zahra, כלומר העיר המבריקה בתרגום מערבית. אני מניח שהמתעתקים לכתיב לטיני לא היו בטוחים לגבי השימוש באותיות שמש, סרטן זללן צד רשת, שטן תרד לצד וכו', כאשר משתמשים באל הידיעה) שוכנת כעשרה עד חמישה עשר קילומטרים מקורדובה. היא הוקמה יש מאין באמצע המאה העשירית לספירה כדי לשמש כבירת אל אנדלוס (המקבילה הערבית מימי הביניים של אנדלוסיה). כיאה לבירה של אחת הממלכות החזקות באירופה באותה תקופה, במקום נבנו ארמונות, בתי מגורים מפוארים לווזירים ואנשי החצר, גנים, וגם מסגד שהיה בין היחידים בו הקיבלה, כלומר כיוון התפילה לעיר מכה, נעשה כפי שצריך ולכן המסגד לא ניצב במקביל ליתר המבנים בעיר.

בעקבות חיכוכים ומלחמות פנימיות בממלכה, העיר כמעט נחרבה וננטשה כשמונים שנה אחרי הקמתה, ב-1010 ומאז עמדה שוממה ונקברה באזור ההררי. בשנים האחרונות נחפרה מדינת א-זהרה והתגלתה במלוא פארה. האדריכלות המופלאה של המסקיטה בקורדובה, מתגלה רק כקצה הקרחון ששרד ממה שהיה נפוץ למדי באזור באותה תקופה. הקשתות האדומות-לבנות המוכרות המסגד/כנסיה הן אלמנט עיצובי חוזר בבתים רבים במקום.

לא אהרוס לקוראים את הביקור במקום ולא אתאר כל מה שאפשר למצוא במקום בסיור של מספר שעות. רק אומר שקל למצוא את מרכז המבקרים שנפתח במקום לפני מספר שנים. הם מציגים במקום ממצאים רבים ומספקים הסברים מפורטים על ההיסטוריה העשירה של אנדלוסיה בכלל ומדינת א-סהרה בפרט. כמו כן, תוכלו לצפות בסרטון קצר שמתאר את המקום ובנייתו.

הכניסה למקום היא בחינם לאזרחים אירופאים (ושוב, סכום מגוחך למי שלא מגיע מאירופה). מרכז המבקרים תוכנן לאכלס ולארח תיירים רבים, אך אתר החפירות עצמו, המרוחק מספר קילומטרים ממרכז המבקרים בכיוון מעלה ההר, נגיש רק באמצעות אוטובוס היוצא מחניון מרכז המבקרים. מחיר הנסיעה לאתר מהחנייה 2.10 אירו לאדם, הלוך וחזור והאוטובוס עושה את הסיבוב כל 10 דקות בערך.

מדינת א-סהרה

זהו, עזבנו את אזור קורדובה וסביבתה. היעד הבא בתכנון היה גרנדה (Granada). לא חלף זמן רב והרי סיירה נבאדה המושלגים התרוממו מולנו.

לא היה מסובך למצוא את בית ההארחה בו לנו, אך היה בלתי אפשרי למצוא חניה על יד וכך עצרנו מעט מחוץ לרובע העתיק והקסום, אלבייסין שמו, בו לנו וצעדנו למקום. הבחור האמריקני שמריץ את המקום נראה מעט מוטרד מכך שהגענו בשמונה בערב (כאשר בהזדמנה הערכנו שנגיע בשתיים בצהריים). מצד שני, הוא הציע להראות לנו את האזור, באלו חנויות אפשר לקנות וכו'. נחמד מצדו. מצד שלישי, מהאזנה לדבריו, לא נשמע כאילו הוא מתרשם במיוחד מהתושבים המקומיים ומנהגיהם. למעשה הוא די זלזל במנטליות שלהם. מצד רביעי, ניכר בו שהוא היה תחת השפעה חזקה של מריחואנה בעת ששוחחנו. מצד חמישי, בעיה שלו.

לאחר שנפרדנו ממנו, הלכנו למסעדה צמחונית שבטקה מצאה מראש, פפריקה שמה. במטבח היה זוג היפי חביב שבישל מול עיני הסועדים. שניהם בישלו, היא גם מילצרה כאשר לא הייתה עסוקה בחיתוך ירקות. עסק משפחתי חביב. בטקה ניסתה את הטופו והייתה מרוצה, אני לקחת קארי תאילנדי ירוק שהיה טוב, אם כי מלוח מידי לטעמי. המקום מומלץ לכל מי שמחפש אוכל צמחוני בגרנדה.

אחרי הארוחה טיילנו עוד קצת בעיר, באזור הקתדרלה ולבסוף חזרנו לחדרנו, עייפים.

יום שישי

בבוקר יום שישי שוב התעוררנו מוקדם. לפנינו ביקור במבצר אלהמברה (למען האמת יש לבטא זאת אלמברה, כפי שאעשה לסירוגין, אך נראה לי מוזר לתעתק זאת מבלי להתייחס ל-H. בכתב לטיני זה נכתב: Alhambra). הלכנו ברגל מאלבייסין למבצר. בקו אווירי המרחק לא רב, אך הואיל ושני המקומות נמצאים על שתי גבעות סמוכות אך שונות, ראשית היה עלינו לצעוד מטה לכיוון הנהר דארו ואז טיפסנו לאיטנו למבצר. בבוקר אפריל קריר, הצעידה הייתה ספתח נהדר ליום הארוך שלפנינו. עושה רושם שאנו היינו היחידים שבחרו במסלול הזה והמוני התיירים שראינו בשער הכניסה הגיעו לאלמברה במכוניות ואוטובוסים עד החניון.

אלהמברה (Alhambra, מערבית אל-חמרא, כלומר האדומה [כמו אדמת חמרא], והצבע האדמדם של קירות המקום בהחלט הולם את השם שניתן למקום) הוא מבצר מורי עתיק מאמצע המאה ה-13 ובתוכו קומפלקס ארמונות, שכן גרנדה שימשה כבירת הממלכה המוסלמית במשך זמן מה. מדובר במקום מדהים ביופיו.

בין יתר הדברים שניתן לראות במקום אפשר לציין ארמון רנסנס יפהפה הידוע כארמון של קארלוס החמישי (Palacio de Carlos V), מגדל שמירה עתיק (Torre de la Vela) ממנו נשקף נופה המרהיב של גרנדה וגולת הכותרת של המקום לו ארכיטקטורה עוצרת נשימה הוא קומפלקס ארמונות מוסלמי בשם Palacios Nazaríes (ארמונות נסאריס). שלושת המקומות הללו הם באמת רק קצה הקרחון של האתר הנרחב והמדהים הזה. רק לביקור בארמון האחרון שהזכרתי תאלצו להקדיש שעה עד שעתיים ומדובר רק בכ-10% משטח המבצר. אם תרצו להתרשם מכל מבנה, להתבונן בכל מזרקה, בכל קישוט ועיטור ובשלל האלמנטים העיצוביים שבמקום, אפשר בקלות למלא ספר עב כרס ולשרוף מספר ימים. מעטים הם המבנים בעולם שאפשר להשוות את יופיים לאלמברה. אולי הטאג' מאהל שבאגרה ומספר מבנים פרסיים באיראן שזכיתי לראות רק בתמונות (תודה לך מציאות פוליטית סבוכה).

הטרגדיה של אלמברה היא הפופולאריות של המקום. הצלחתו בעוכרו. המוני תיירים נוהרים למקום, על פי רוב בקבוצות, כך שלא שכדי ליהנות ממספר רגעי שלווה באמת צריך להתאמץ ולחפש פינה נידחת. תוצאה נוספת של הפופולאריות הגואה של המקום היא שהכניסה מוגבלת מ-8:30 עד 14:00 או ומ-14:00 עד הסגירה ב-20:00 (או 18:00 בחורף) ובכל חלק של היום צובעות על המקום קבוצות תיירים אחרות. שימו לב שעל הכרטיס נקובה שעה, היא שעת הכניסה לארמונות Nazaries, כך שמומלץ לא לפספס את המועד הזה. גם לחלק של המבצר המכונה הקסבה (שם נמצא מגדל השמירה) הכניסה מוגבלת לפעם אחת, כך שמרגע שביקרתם בחלק הזה של המבצר וסרקתם את הברקוד לא תורשו לחזור אליו.

עלות הכניסה לאלהמברה משתנה. ישנן כל מיני עלויות, בהתאם לסוג הכרטיס שתקנו. קנינו את הכרטיס המקיף בעלות 13 אירו לאדם, אך אם תרצו לוותר על הגנים והארמון המכונים Generalife, הכרטיס יהיה זול יותר (אישית לא הייתי ממליץ לוותר). מידע על הכרטיסים כאן. הם כותבים שמומלץ לרכוש את הכרטיס מראש, שכן כמות המבקרים מוגבלת, אך זה ודאי חשוב למי שמבקרים בימי חופשת הקיץ ופחות למי שמבקרים מחוץ לעונה.

דבר אחרון שיש לקחת בחשבון כאשר מבקרים במקום הוא שאין  שם מסעדה או מקום שמוכר אוכל, מלבד מכונות סנדוויצ'ים. על פי רוב במקומות מהסוג הזה תמצאו קפיטריה, מסעדה ואולי אף כמה מהם. באלהמברה תמצאו רק מכונות לממכר חטיפים, כך שמומלץ בחום להצטייד באוכל מראש.

הקאסבה (מבצר) של אלמברה

גרנדה נשקפת מאלמברה

חוזרים למקורות בארמון נסריאס

Generalife

אחרי הביקור באלמברה, שכאמור הסתיים בסביבות השעה שתיים, היום עוד היה צעיר. אכלנו פאייה, לא טובה במיוחד, מתחת למבצר, טיפסנו במעלה הגבעה לחדר שלנו, מילאנו מים בבקבוקים, התמרחנו שוב נגד השמש הקופחת והמשכנו למכונית.

היעד, הרי אלפוחרס (Alpujarras, ששמם מזכיר לי עוגיות ריבת חלב, אם כי אלו ידועות כאלפחורס, Alfajores, לא בדיוק אותו האיות או הגייה) וסיירה נבדה (Sierra Nevada), רכס ההרים בו שוכנת הפסגה הגבוהה בספרד. הדרמנו מגרנדה על A-44 (או בשם אחר E-902) וירדנו מהדרך הראשית לכיוןן טרבלס (Trevélez). בכפר ששמו אורחיבה (Órgiva) עצרנו בפאב חסר גג עם טיפוסים מעניינים ושתינו מיץ תפוזים סחוט.

פאב חסר גג בו שתינו מיץ תפוזים ב-Órgiva

המשכנו בנסיעה בין הכפרים שבשיפולים הדרומיים של סיירה נבדה. קירותיהם הלבנים של הבתים ובאופן כללי סגנון הבנייה בנוף ההררי הזכירו לי מעט נופי ילדות בגליל, במורדות החרמון ורמת הגולן ואפילו את השכנים הדרוזים מדרום לחיפה בדליאת אל-כרמל ועוספיא. מעניין מה שאקלים וטופוגרפיה דומים מחוללים.

הדרך הייתה רצופה הרפתקאות. למשל, בעודנו עוברים בדרך הפתלתלה, נאלצנו לעצור עבור עדר של כבשים שחצו את הכביש. הושטתי את המצלמה, כי על אף שמדובר במראה שכיח למדי באירלנד, כבשים חוצות הן תמיד מראה מלבב, בעיקר בנוף ההררי של סיירה נבדה. הבחנתי גם בכלב רועים המדרבן את העדר לנוע במהירות. ואז על הגבעה הסמוכה, לפתע הבחנתי ברועה צאן. נופפתי לו לשלום וצילמתי. מיד נזכרתי שלפני מספר שנים, כמדומני קצת יותר מעשר, קראתי את האלכימאי של פאולו קואלו וגיבור הספר היה רועה כבשים מאנדלוסיה. מי יודע מה הסיפור של האיש הזה. אולי גם הוא רצה לחצות את הים בתיכון אל עבר הלא נודע.

רועה כבשים באנדלוסיה אם ניסתם לדמיין אל האלכימאי

כלב רועים אנדלוסי

אחרי זמן מה שברנו צפונה והתחברנו ל-A-92, הדרך המהירה בין אלמריה (מקום שאם היו ברשותנו יום או יומיים נוספיים היינו כוללים בטיול) לגרנדה. בעודנו תוהים וטועים בדרך מידי פעם, הלילה החל לרדת וגם המחט הורתה שהדלק במיכל כבר לא מה שהיה פעם כאשר גירדה את האדום מבפנים. אך אל חשש, במהרה מצאנו את דרכנו, מילאנו דלק ושבנו אל גרנדה.

כבר היה מאוחר וחיפשנו מקום לאכול. הסתפקנו בטפאס. המילה טפאס היא שם גנרי שפחות או יותר כולל כל מאכל שבא במנות קטנות (או מתאבנים). במקרה שלנו, היה מדובר במזנון עם אוכל סיני שהמה בבליינים (שישי בערב כאמור). האוכל היה בינוני מינוס (מלח אינו תבלין שעושה את זה), אך זה הספיק להשביע את רעבוננו. בדומה לחיפה בה כדי להגיע לכל מקום יש לעלות או לרדת במורד הר, במקרה הזה טיפסנו לכיוון הבית בו התאכסנו. שוב הלכנו לישון בשעות הקטנות של הלילה, רק כדי להתעורר למחרת מוקדם בבוקר ולהמשיך בטיול האינטנסיבי.

הכפר Pitres למרגלות הרים מושלגים

סוסים בטרבלס (Trevélez), אחד הישובים הגבוהים ביותר בספרד

יום שבת

בבוקר רצינו להעיף מבט אחרון במה שיש לעיר הנהדרת גרנדה להציע.

הלכנו למרחצאות המוריות שנמצאות במורדות אלבייסין (שמן בספרדית אל בניואלו, El Bañuelo). מקום חביב והכניסה אליו בחינם (יתכן ומי שאינם תושבי האיחוד יאלצו להיפרד מאירו או שניים, אך לא ראיתי שזה נאכף).

אגב, אין לבלבל את המקום עם האתר הזה, האמאם באניוס אראבס (Hammam Baños Árabes), שהוא אתר ספא. עושה רושם שאתר הספא נחמד למדי, גם אם קיטשי. בכל אופן, מדובר בשני אתרים שונים.

מרחצאות

בנוסף הסתובבנו עוד קצת בגרנדה, באזור הקתדרלה. אפילו קנינו תבלין לפאייה, כי מכל המזכרות שאפשר לקנות ואין מה לעשות איתן כשחוזרים הביתה, זו נראתה המזכרת הטובה ביותר מהטיול לעצמנו. הערה לקוראים התמימים, אין דבר כזה תבלין לפאייה. כלומר יש תבלין ושמו זעפרן (הדבר הכי יקר שקניתי מימי) ושימוש בו תמיד יוצר תבשיל ערב לחך, אך לא הייתי קורא לו תבלין לפאייה, מה גם שתבלין הפאייה שקנינו היה רחוק מזעפרן כמרחקה של גלקסיית אנדרומדה מכדור הארץ. התבלין שקנינו לא התקרב בטעמו לטעמו הייחודי של הזעפרן (אך על חשש, אולי בעוד 4 מיליארד שנים תבלין הפאייה שמכרו לנו ישתווה לזעפרן). לפחות ה״נזק״ הסתכם באירו אחד.

שוק קטן בגרנדה, לא רחוק מהקתדרלה

אשת השטיחים

עזבנו את גרנדה בשעות הבוקר המאוחרת ונסענו מערבה. היעד הבא בטיול היה לגונת פואנטה פיאדרה (Laguna de Fuente Piedra). המקום, שמורת טבע ובה אגם גדול בו מקננים עופות רבים, בין היתר פלמינגו. למעשה הפלמינגו הם האטרקציה המרכזית בשמורה. מדובר באחד המקומות הבודדים באירופה בו ניתן להשקיף (פועל המתאר את המציאות מהימנה. הפלמינגו רחוקים למדי ויש להצטייד במשקפת) על הציפור הוורדרדה בטבע.

תוכלו לקרוא עוד על פארק הפלמינגו בדף הזה בטריפ אדבייזור. המידע בדף היה שימושי וברור יותר מאשר במדריך הטיולים ששאלנו מהספרייה, במידה ותהיתם מתי מומלץ לבקר. האביב הוא עונה מצויינת. השכרנו משקפת (ב-3 אירו לשעה. אפשר גם להשכיר אופניים, אך חשבנו שהליכה היא רעיון טוב יותר, שכן גם ככה אנחנו רוכבים מידי יום). יצאנו להליכה די ארוכה בשמש האביבית החמימה. ספרד באפריל חמה יותר מאירלנד בשיא הקיץ. מצד שני, מזג האוויר היה סימפטי יותר מזה של תל אביב באוגוסט.

בעמדת התצפית הנמצאת כחצי שעה הליכה ממרכז המבקרים ניתן היה להבחין בפלמינגו המרוחקים, כתמים ורודים במים העכורים. הלהקה המשמעותית ביותר מבחינת מספר העופות הייתה רחוקה מכדי שנוכל להבחין בפרטי הנוצות או המקור המתעכל עם הציוד שעמד לרשותנו. למרבה המזל כן הצלחנו להבחין במספר פלמינגו אינדיבידואליסטים מתבודדים וכן בעופות רבים אחד וצבים למכביר. בהחלט היה שווה להגיע למקום ולבלות מספר שעות.

פלמינגו בלגונת פואנטה פיאדרה מבעד משקפת

אחרי הלגונה בפואנטה פיאדרה, תוכניתנו הייתה לבקר בשניים מהכפרים והעיירות הלבנים שבאזור. Olvera ו-Ronda.

הואיל וכבר נהיה מאוחר, בערב היינו צריכים להגיע למלגה והדרכים ההרריות, הצרות והעקלקלות שבאזור לא מאפשרות מעבר זריז ממקום למקום, החלטו לדלג על אולברה ולהגיע ישירות לרונדה. לא יכולנו להספיק לבקר בשתי העיירות באור יום. אציין שהבחירה להשמיט את אולברה מהמסלול הייתה הדבר היחיד שלא הלך על פי התוכנית, כלומר מקום שרצינו לראות ובסופו של דבר לא ביקרנו. לא רע בהתחשב בלוח הזמנים הצפוף שעמד לרשותנו. בכל מקרה, אולי עוד נחזור למקום יום אחד.

רונדה והעיירות הלבנות שנמצאות צפון-מערבה למלגה (Malaga) הם מקומות מרהיבים המשתלבים נהדר בנוף ההררי הירוק של האזור. מדובר בעיר בת כ-35 אלף תושבים שהיא אטרקציה תיירותית ידועה, לא רק לזרים, אלא גם ואולי אף בעיקר לספרדים הרבים שמבקרים במקום. החננו את הרכב ליד תחנת הרכבת וצעדנו ברחובות הרובע החדש (יחסית, בהשוואה לסמטאותיה של העיר הימי-ביניימית) לכיוון העיר העתיקה. בדרך גם עצרנו לאכול במסעדה הודית בינונית באיכותה.

המעבר לרובע העתיק חוצה גשר עוצר נשימה בגובה 120 מטר. הגשר, Puente Nuevo או הגשר החדש, שוב, יחסית, נבנה במשך כארבעים שנה במחצית השנייה של המאה ה-18. כחמישים פועלים הקריבו חיים במהלך בניית הגשר, הישג לא רע בהתחשב בתקנות הבטיחות הרפויות של אותם ימים. רק בגלל הגשר שווה להגיע לרונדה! להלן תמונה פנורמית של הגשר וחלק מהרובע העתיק של רונדה:

העיר הלבנה רונדה (Ronda) והגשר החדש

הצל שהטיל ההר עליו עמדתי לא מאפשר להתרשם עד כמה גבוה ניצב הגשר הזה מעל הנהר Guadalevín הזורם תחתיו. מתחת לגשר, מעל הקשת המרכזית, ישנו חדר רב שימושי ששימש בעבר ככלא ויש האומרים חדר עינויים. כשהעינויים לא עבדו השליכו את הנחקרים אל מותם במורד הנקיק.

רוכב אופניים צעיר בסמטאות רונדה

לאחר מספר שעות ברונדה המשכנו מזרח אל מלגה. הלילה ירד על ההרים והעיירות הלבנות החשיכו. בחלקן עצרנו בחטף, למשל ב-Alozaina. הרי מומלץ לעצור לרענון כשנוהגים ואם כבר עצירה, למה לא להסתובב במקום מלא חן?

בשעה די מאוחרת הגענו לעיר מלגה. התמקמנו באכסניה, כור או סיר ההיתוך (Melting Pot), מקום לא רע ביחס לעלות. היינו רעבים והלכנו לכיוון המרכז, לחפש מקום שעדיין היה פתוח. מצאנו פיצריה. השעה הייתה כמעט חצות ובמקום עמדו לסגור את המטבח. אכלנו פיצה של חצות בזמן שהצוות במקום קיפל את הבסטה. שכחנו עד כמה פיצה היא מוצר נוטף גבינה מותכת. יש שאוהבים את זה. אנחנו לא. חזרנו לאכסניה כדי לנום מעט בטרם יעלה שחר.

יום ראשון

מלגה אינה עיר יפה במיוחד. הקרבה לים התיכון אולי שירתה אותה נאמנה לאורך ההיסטוריה, אך בעשורים האחרונים היא היוותה מגנט לתיירים שעיקר עניינם הוא שריצה בשמש הים-תיכונית באפס מעש ויזמים שמנסים לספק את מבוקשם של הראשונים במטרה להתעשר. כתוצאה מכך העיר סובלת מהכיעור שפיתוח מודרני בלתי מרוסן גורר עמו. גושי בטון מכוערים בהם משתכנים תיירים ופנסיונרים המוצאין מפלט מארצות הקור מזדקרים בכל פינה בנופה הבהיר של העיר.

וזה חבל. למלגה פוטנציאל כה רב. במקום תמצאו מבצר מורי נהדר, הקסבה, Alcazaba of Málaga (לא לבלבל עם אחד הירקות המזינים את יבשת אפריקה) וקתדרלה מפוארת. על אף הפיתוח המאסיבי, עדיין ניתן ליהנות מרובע היסטורי קטנטן המעניק תחושה ים תיכונית של פעם.

הסתובבנו מעט בעיר העתיקה, טיפסנו למבצר, שוטטנו בסמטאות והתרשמנו מכמה מהפסלים המעניקים למקום חן מסויים. למרבה הצער, ביום ראשון אתרים נפתחים יחסית מאוחר ולנו הייתה טיסה לתפוס ב-12:15. לא היינו מתנגדים לעוד כמה שעות בעיר, אולי ביקור בגנים הבוטניים, אך היה עלינו לחזור למכונית ולנסוע לכיוון שדה התעופה.

המבצר המורי העתיק של מלגה

בתוך הקתדרלה של מלגה

פסל ברחוב, מלגה

בספרד כמו בספרד, השילוט על הפנים. על אף שידענו באיזה כיוון נמצא שדה התעופה, הצלחנו לטעות בדרך פעם או פעמיים, רק כי לא היה ברור באיזו פנייה לפנות. בשלב מסויים חששנו שנאחר את הטיסה, אך לשמחתנו הגענו בזמן ואפילו הספקנו למלא את המיכל.

וכך באו אל סיומם כחמישה ימים אינטנסיביים למדי באנדלוסיה. כמו תמיד, חזרנו בטקה ואני מהחופשה עייפים ומותשים יותר מכאשר התחלנו אותה. והאין זו היא מטרתה של חופשה באשר היא? לגלות דברים חדשים ומעניינים. לנוח ולהירגע יהיה לנו מספיק זמן בקבר. לא לחינם קוראים לזה מנוחת עולם...

ניצלנו בין 12 ל-16 שעות ביממה לטיול, לראות דברים ולהגיע ממקום למקום. באפריל הזריחה באזור זה של ספרד היא בסביבות שמונה בבוקר והשקיעה בתשע בערב, המון זמן לטייל לאור יום.

הטיול שלנו היה נהדר וגמענו כאלף קילומטרים במכונית. אך אף על פי כן, רכב, לא מומלץ לטיול שבעיקרו הוא עירוני, כמו זה שאנו עשינו. אם הייתי צריך לחזור על אותו טיול מחר (בשמחה), הייתי מוותר על המכונית ומתעדכן בלוח הזמנים של הרכבות. קיימים פסים שמאפשרים נסיעה זולה, אך מחיר הרכב הוא לא העניין כמו הטרחה שגורמת נהיגה. החיפוש המרגיז אחר חנייה, השילוט הבלתי-קיים או בלתי-ברור, הצורך המעצבן להתרכז בנהיגה ולא ליהנות מהנופים, כל אלה קוראים לחשוב פעמיים לפני שמשכירים רכב בספרד (או בכלל). כמובן, נוח להגיע עם מכונית לפארקים המרוחקים ממרכזים עירוניים. אך בטיול הזה פחות התמקדנו בהם ולרובם (למשל לאיטליקה) ניתן להגיע באוטובוס, כאשר הרכבת מהווה אמצעי תחבורה משלים למעבר מעיר לעיר. בתוך הערים אפשר להשתמש בתחבורה הציבורית המצויינת, אופניים או סתם לצעוד. אז אם תהיתם, הטיול הזה מתאים בהחלט לאנשים שלא נוהגים או לא מעוניינים לנהוג. אם בכל זאת בחרתם במכונית, ודאו שברשותכם מכשיר ניווט (טלפון הוא מכשיר די פופולארי בימינו) עם מפות מעודכנות.

כאמור, זה היה באפריל. מאז הספקנו לעבור לגור במדינה חדשה ולבקר במקומות רבים אחרים אשר לא נופלים ביופים. אך נצרנו את אנדלוסיה בלבנו. כעת כל זה נראה כמו חלום ליל קיץ מתקתק שמענג להיזכר בו.

You have but slumber'd here
While these visions did appear
And this weak and idle theme
No more yielding but a dream

תמונות רבות נוספות מהטיול לאנדלוסיה

The Doors - Spanish Caravan - השיר שהתנגן לאורך הטיול

כותב שורות אלו באלמברה, גרנדה

היום כמעט כל אחד יכול להפיק סרטוני וידאו, אך בסוף המאה ה-19 מצלמות בכלל ומסרטות בפרט לא היו מחזה שכיח כפי שהן כיום. הסרטונים הראשונים של האחים לומייר, מחלוצי הקולנוע, החלו בסביבות 1895. כבר ב-1896 נשלח נציג מטעם האחים לומייר לארץ הקודש, פלשתינה, כדי להנציח את אותו חבל ארץ שהיה אז בשליטת האימפריה העות'מנית, האיש החולה של אירופה אשר ימות בשיבה טובה כעשרים שנה לאחר מכן.

להלן כשתי דקות מתוך הסרטון המוקדשות לירושלים:

מרתק לראות כיצד נראתה ירושלים בשלהי המאה ה-19. אני לא מכווין לרחובות והמבנים בעיר הקטנטנה בת כ-30,000 תושבים, אלא לאנשים שחיו בה. פרטי הלבוש שבוחרים גיבורי הסרטון לעטות מעניינים. היהודים, לא בהכרח מתלבשים באופן אחיד. ראו למשל בדקה 1:15, כיצד המתפלל בכותל חובש תרבוש תורכי ואלמלא היה נתפס מתפלל מול הקיר המקודש, היה קשה לנחש שהוא יהודי. ב-0:44 לעומת זאת, אפשר לראות יהודי אחר בלבוש חרדי המוכר למדי גם בימינו.

אני מניח שההבדל נובע מהשיוך העדתי של השניים. המתפלל עם התרבוש ראה עצמו חלק מהוואי המקום, מחוז ערבי באימפריה התורכית, בעוד החרדי הגיע זה מכבר מאירופה ושימר את האופנה שהייתה נהוגה שם בקרב קרוביו.

כל מי שהסתובב ולו לזמן קצר בשכונת מאה שערים בירושלים ודאי שם לב שלבוש חרדי אינו תלבושת אחידה, אלא מהווה תג זיהוי המאפשר לנחש בשבריר שנייה לאיזה זרם וחצר משתייך פלוני. וכפי שאין אחדות בין הלובשים, גם האחדות בזמן הינה למראית עין בלבד. הרי יצרני הבגדים מתחלפים ובכלל מעטים יהיו נאיבים עד כדי להאמין שחרדים התלבשו באותו אופן ״מאז ומעולם״. היה זה יום אחד או, יותר סביר, תקופה מסויימת, בה הוחלט שכדי להציג מראית עין של שמירה וכבוד למסורת, הוחלט להקפיא את צו האופנה. זאת ועוד, על אף הניסיון להציג שיוך למסורת עתיקה, יהדות חרדית היא עניין חדש למדי. היא בטח ובטח לא הייתה שם מאז ומעולם.

אולם כפי שלרוק בפה יש טעם, זה רק המרייר שהתרגל אליו עד שנדמה שהוא חסר טעם, גם לבוש חרדי הוא בחירה אופנתית מודעת שאולי מתקבלת כמובנת מאליה, אך אין היא הכרח המציאות. הואיל וקיים נוהג של לבישת בגדים לא ניתן להתחמק מהבחירה. יתכן והבחירה קלה יותר כאשר הקבוצה אליה אדם משייך עצמו נראית הומוגינית ומסורתית, אך אף על פי כן זו בחירה.

אך מדוע המסורת הזו נתקעה בתקופה מסויימת ולא חזרה, נגיד, לימים בהם התעצבה היהדות הרבנית (המשנה, למשל, נחתמה במאה השנייה לספירה)? למה אופנה יהודית אותנטית אינה עושה שימוש במלבושים של אברהם אבינו, לכאורה היהודי הראשון (אם כי על פי מעשיות המקרא יהודה היה נינו של אברהם ולכן לא ניתן לומר שאברהם היה יהודי)?

לא אדוש בזה כאן, אך נדמה כי הלבוש מעיד שיהדות, לפחות הזרמים האורתודוקסים חרדיים שבה, היא תופעה אירופאית יותר מאשר מזרח תיכונית. בימים שהלבוש החרדי התקבע, הלובשים לא היו רחוקים בהרבה מצו האופנה של יתר בני האנוש בסביבתם. זו רק האופנה של יתר בני האנוש התחלפה מספר פעמים מאז והחרדים בניסיון להתרפק על עבר טוב יותר בוחרים שלא להחליף מלתחה.

הבה נדלג 21 שנים קדימה, התורכים מובסים על ידי הבריטים. הגנרל אלנבי בא בשערי ירושלים ב-1917:

שימו לב כיצד הרבנים הספרדיים של ירושלים (דקה 2:30) לבושים באופן שהזכיר לי את הרמב״ם, אשר חי ופעל כ-700-800 שנה קודם לכן בעולם הערבי (ספרד, מצרים וכו׳). זה האיש מהתמונה שהתנוססה על שטר השקל, למי שעוד זוכרים (אם לא, כנסו לדף הזה באתר של בנק ישראל, לכו לסדרה א׳ משנת 1985 ולחצו על השטר בגובה שקל אחד).

גם כיום הרב הראשי הספרדי לבוש בשמלה שאמורה לשדר מסורת, זיקה לעבר וכבוד ללובש אותה.

אך הכבוד וההדר שמעניקה השמלה המעוטרת הם שרירותיים כמו הרעיון שעניבה או אפילו חליפה הם סימן ליוקרה או רצינות. במקרה של עניבה, מזה זמן רב אני רואה בה פריט לבוש לא חיוני בעליל, מין מטרד שמשום מה אנשים ברוב כסילותם תולים על עצמם כדי לסמן משהו ריק מתוכן. או סתם כניעה ללחץ שנוצר ללכת בתלם, לא לשבור מוסכמות.

ראו למשל את מארק צוקרברג (זאקרברג) שמרבה להסתובב בחולצה עם קפוצ׳ון (Hoodie) והפך זאת למעין סימן היכר. כאשר פגש את נשיא ארה״ב אובמה, הפך הנמר המקופצ׳ן חברבורותיו וחנט עצמו בחליפה, כי זה מה שאנשים רציניים עושים. או זה מה שמצפים מהם, לא?

מארק צוקרברג פוגש את הנשיא אובמה בעניבה וסניקרס

למען הסר ספק, שימוש מכוון בלבוש שחלף מהאופנה אינו עניין שמוגבל לרבנים או יהודים. כל מי שהסתובב מעט באחת מבירות אירופה ודאי הבחין בשייחים שמסתובבים בבתי הכלבו במלבושים המתאימים יותר לטיפוס על דיונת חול באקלים של ערב הסעודית. התופעה אינה מוגבלת לזרים הבאים לביקור קניות חטוף אלא גם חלק ממוסלמים המקומיים מתלבשים על פי מיטב האופנה של מקום וזמן אחר. כמובן, הכמורה הנוצרית לא טובה בהרבה ולבוש האפיפיור נתקע מתישהו בין הבגדים של פטרוס הקדוש, לו הוא משמש יורש ומחליף, ללבוש שבני תמותה אחרים לובשים בימינו. גם כהני דת בודהיסטים והינדים נראים מוזר אם ממקמים אותם שלא בסביבה המיידית של בתי מקדשם.

לא רק אנשים יראי שמיים מתלבשים בטעם של פעם. גם המקרה של בני אצולה ומלכים הוא עניין מרתק. הם רואים בתפקידם שני כובעים (או כתרים). האחד הוא שהם מי שמשמשים קשר בין העבר וההיסטוריה של ממלכתם (אמיתית או מדומיינת או שילוב של השניים. ממלכת בלגיה, למשל, לא הייתה בנמצא לפני שבית המלוכה הבלגי בא לאוויר העולם. שושלת המלוכה הבריטית הנוכחית החלה למלוך בבריטניה אך לפני 300 שנה). האחר הוא תפקידם כמדינאים המייצגים את ממלכתם המודרנית בהווה. לפיכך בהקשרים מסויימים, תראו אותם עטויים לבוש ״מסורתי״ (שוב, לא משהו שהיה בנמצא מאז ומתמיד, אלא משהו שהתחיל בנקודה מסויים ומישהו בחר להתייחס אליו כדבר הקלאסי), בעוד בהקשרים אחרים הם ילבשו חליפה עדכנית כדי להיטמע בסביבתם הדיפלומטית. ישנו כמובן נדבך נוסף לרוב המלכים, הם העומדים באופן מסורתי בראש צבאם ולפיכך קיימת מלתחה שלישית לרוב המונרכים ובה תמצאו מדים וכמובן, איך לא, שלל עיטורים צבאיים.

בקצרה, אופנה אינה רק בגדי מעצבים לא נוחים על גופן של דוגמניות מזות רעב על מסלול תלוש מהמציאות ואפילו לא בחירה אקראית של צבעים שאמורים לסמן מה אופנתי העונה (לדוגמא, הנה דיון על הצבעים האופנתיים של לק לציפורניים). אופנה היא אמירה והיא לא בהכרח חייבת להיות עכשווית, אלא בהחלט יכולה להיות ניסיון להציג קשר של הלובש לעבר, אמיתי או מדומיין.

ואם כבר בבגדים עסקינן, הנה עוד נקודה למחשבה. בעבר לבוש היה צריך להתאים לאקלים בו חי הלובש ונוצר מהחומרים שהיו בנמצא, כלומר על הביגוד להגן מהקור באזורי הכפור ומהשמש הקופחת במקומות המועדים והוא לא נוצר יש מאין, אלא מהחומרים הזמינים לאורגים, אם זו חיה פרוותית, אם צמר כבשים, אם זה שיח כותנה וכך הלאה.

ככל שהטכנולוגיה התפתחה, המסחר נפתח וייצור המוני הפך לעניין שבשגרה, כך נחלשה התלות בחומרים הזמינים והבגדים הפכו עניין מתחלף, אופנתי. אם בעבר היה היגיון להוריש בגדים מאב לבן, מדור לדור, הרי משהבגדים הפכו זולים (ואיכות הייצור שלהם ירדה פלאים) לפתע החלפת המלתחה פעם או מספר פעמים בשנה הפכה אפשרית.

כמובן, העובדה שניתן לייצר יותר בגדים מאשר אנשים באמת צריכים לרכוש הביאה לירידת איכות הבגדים. אם הבגד נשחק יש להחליפו. אם בגד היה שורד במשך עשור, הביקוש לבגדים היה יורד באופן דרסטי. ואם איכות הבגדים הנוראה לא משכנעת את הצרכן לקנות כסות חדש, הרעיונות שהזכרתי לעיל על צבעים שנחשבים עכשוויים וגזרה שמתחלפת ללא הרף ללא סיבה נראית לעין כבר עושים את שלהם. כבר אין צורך להמתין עשור עד שהבגד ייפרם, כי זה קורה אחרי שנה שנתיים. ואין צורך להמתין שנה או שנתיים עד שהבגד יהיה במצב בלתי-לביש, גם בגד שמתפקד מצויין יצא מהאופנה ויהיו מספיק אנשים שיהיו מוכנים להשליך אותו לאשפה רק בשל כך.

בשלב מסויים גם הצורך בפונקציונליות של הבגד הלך ודעך, יעידו לובשות נעלי עקב, לובשי חולצת טריקו בימים מקפיאים וכדומה. כלומר לא רק שאנשים משילים את מעיל העור שקנו מהר יותר מאשר נחש משיל את עורו שלו עצמו, אלא הבגדים החדשים שהם קונים לא בהכרח מתפקדים על הצד הטוב ביותר. יותר משחשוב שמעיל יגן מפני גשם וקור, חשוב שהוא ייראה טוב, בהתאם למה שנחשב לנראה טוב החורף. יותר משחשוב שנעל תהיה נוחה ולא תעודד צמיחת יבלות על כף הרגל, חשוב לשים לב האם השנה העקב הדק פופולארי או שמא זה העקב העבה (כסיל שכמותי, קיימים הרבה יותר סוגים של עקבים וכמובן בכל שנה יש משהו אינהרנטי שקובע באיזה עקב יתאים יותר להתהלך או זה לפחות הרעיון מאחורי אופנה).

אם לסכם את העיקר של קבוצת הפסקאות הנ״ל, אנשים מחליפים בגדים בתדירות גבוהה יותר מבעבר וכאשר הם מחליפים, סביר שהבגדים החדשים יהיו באיכות פחות טובה מאלו שקדמו להם. לא אכנס לניתוח מעמיק של המניעים לכך, אך רמזתי שלייצרני הבגדים אינטרס לייצר הרבה בגדים שצריך להחליף בתדירות גבוהה.

בהתחשב באיכות הבגדים העכשווית והרדיפה חסרת ההיגיון אחר אופנה שלא אומרת כלום, אפשר להבין מדוע קיימת כמיהה ללבוש מסורתי בקרב אנשי דת, כיסופים לעבר שהיה טוב יותר. האין זה עיקר הטענה של רוב הדתות, שאנשיהם מייצגים את העבר הנאור והנשגב, המסורת המוצלחת, בניגוד לשחיתות המוסרית של החברה בהווה (ואין זה מוגבל לשנים האחרונות או העשורים האחרונים. סוקרטס השחית לכאורה את הנוער של אתונה לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, בהציגו אלים חדשים וכו׳).

כלום יוכלו רבנים, כמרים, גורויים, נזירים, אימאמים ודומיהם לטעון לזיקה לעבר כאשר הם לבושים בג׳ינס וחולצת טריקו? הדיוטות לא ייקנו את זה. הקנקן חשוב יותר מתוכנו.

קוקו שאנל על אופנה