| 2/2007
My Funny Valentine
החלטתי לעלות לכרמל על מנת לדלג בדלגית הצהובה שלי מול נוף מפרץ חיפה בסמטה שקטה ונידחת.
היה נהדר.
אין לי ספק שדלגית היא אחת ההמצאות הנהדרות ביותר שנהגו.
היא הופכת את הקפיצה והניתור, פעולות נפלאות כשלעצמן למשהו מעבר.
אבל לא באושר הבלתי נדלה שאני שואב מחבל קפיצה עסקינן.
עליתי לכרמל וכדי לעשות זאת, תפסתי אוטובוס.
בדיוק פספסתי את קו 28, אז כאשר הגיע קו 123 דקות ספורות אחריו עליתי עליו, על מנת להחליף אוטובוס בחורב.
תוך כדי שהמתנתי לקו 123, ראיתי שורה ארוכה של רכבים חונים לצד הקיוסק הסמוך, כמובן מפריעים לזרימת התנועה, כאשר הנהגים רוכשים פרחים.
אה, "ולנטיין", פתאום נזכרתי.
בדקות הקצרות שעמדתי שם, קנו שם פרחים לפחות עשרים לקוחות.
הם באו, בחרו איזה זר קטן מאחד מהדליים הרבים שהיו שם, שילמו והלכו לדרכם, מי למכוניתו ומי שבאמת הלך.
כולם, בלי יוצא מהכלל, היו גברים.
חלק היו צעירים למדי, אחרים מבוגרים עד מאוד. כולם היו גברים.
עמדתי והתבוננתי בקיטש.
כבר לפני כמה שנים אמרתי שאין צורך ביום אהבה . מי שאוהב, אוהב כל השנה. מי שלא אוהב, יום מיוחד לא יעזור לו.
במובן מסוים זה דומה ליום הזיכרון. מי שמישהו מקרוביו נפל, מציין את הנפילה ביום השנה לנפילה. יום הזיכרון נועד לאלו שהקשר האישי שלהם רופף ומנסים לדחוף אותם בכוח למין איזה קולקטיב דביק.
יתכן והיו כמה מבין האנשים שראיתי שם, מסתובבים עם זרי פרחים חשים אהבה. אבל נראה לי שהרוב פשוט עשו את מה שעשו כדי לצאת מידי חובה.
הו, כמה מקורי, כמה מחשבה השקיעו במתנה הזו. "פרחים"...
אותם פרחים שמביאים לימי הולדת, אותם פרחים שמביאים להלוויות.
פרחים.
יש משהו סמלי בהענקת פרחים באירועים הללו. אתייחס ל"יום האהבה" בלבד הפעם.
פרחים, במידה מסוימת מסמלים את המהות האמיתית של אהבה. ברגע שאתם קונים אותם (או קוטפים, אבל כמה בימינו כבר קוטפים פרחים בחג האהבה? אסור, אמרו לנו ברחוב סומסום שאסור!) הם כבר מתים. הם מתחילים לנבול.
כזו היא גם האהבה. מרגע שהיא שם, גם היא קמלה לה לאיתה.
בהתחלה היא עוד צבעונית ומפיצה ניחוח טוב (לפחות בחלק מהמקרים).
אתם תוכלו לנסות לתחזק אותה, לשים אותה במים, להוסיף אקונומיקה או סוכר, לגרום לה להחזיק עוד כמה ימים.
אבל היא תנבל. היא תמיד נגמרת. ברי המזל רק מצליחים להבין את זה ולהשליך אותה לפח האשפה. אחרים סובלים עם פרח מת או מתרשמים מפרחי פלסטיק או פרחים מיובשים שאולי מזכירים פרחים, אבל הם לא פרחים.
כמה חודשים אחרי שנפרדתי מאנה, החלטתי להמשיל את האהבה לגפרור דווקא.
לקח לי עוד כמה חודשים עד שבאמת התגברתי.
ואולי עדיין לא התגברתי על סיון.
יש לי בעיית זיכרון קלה. יש דברים שאני מתקשה לשכוח.
אחזור ליום זה.
עוד יצא לי לראות אנשים עם פרחים במהלך היום.
המשכתי לכיוון חורב, שם כאמור החלפתי אוטובוס.
בעוד צועד מתחנה אחת לאחרת, מרחק כמאה או מאתיים מטרים, עצרה אותי ילדה אחת, אולי בת 14, ליד אחת מחנויות הדראגסטור (פיצוציה ללא חיפאים שבינינו).
"אתה יכול לקנות לי סיגריות?" היא שאלה אותי, במין צורה שכזו שניסתה לשדל אותי לדבר פשע.
מצאה לה את מי לשאול...
"שאני אקנה לך סיגריות?" הבאתי פליאה.
"לא, אני משלמת" היא אמרה תוך כדי שהראתה לי שטר של עשרים שקלים ועוד כמה מטבעו, "פשוט אין סיכוי שימכרו לי".
"אז אם לא ימכרו לך, למה שאני אקנה לך?" שאלתי.
היא לא כל כך ידעה מה להשיב לי, אז ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי "כנראה שיש סיבה למה לא מוכנים למכור לך. בכל מקרה, סיגריות זה לא דבר טוב, החיים יפים יותר ללא עישון", אמרתי ותהיתי האם להוציא את הדלגית מכיס מעילי ולהגיד שעדיף שתשקיע את זמנה בדילוגים ולא בעישון, אבל הנחתי שזה יהיה ביזארי מעט ולכן המשכתי במסלולי, בעוד הילדה הקטנה נהייתי עוד יותר קטנה באופק.
אח"כ הצטערתי שלא התעכבתי עם הילדה הזו עוד כמה דקות, בניסיון לברר מה גילה ולמה לעזאזל היא מעשנת.
אני מניח שלנזקי העישון היא מודעת (מטפטפים את זה מגיל צעיר) ומישהו כבר יקנה לה את הסיגריות הללו, כך שהסירוב שלי לא טרם בהרבה, הוא רק דחה את סיפוקה במעט (והרי גם לימוד דחיית סיפוקים הוא דבר חשוב ואם את זה עשיתי, אשרי). גם לא אני הייתי זה שיגרום לה להפסיק לעשן.
אבל בכל זאת, הייתה בה איזו תחושת החמצה, כי אולי בכל זאת, כן יכולתי לעשות משהו.
אולי.
באוטובוס הבא שלי, קו 99א, ראיתי כיצד כל בית קפה ומסעדה התקשטו בבלונים אדומים. מעטים בהם גם שילבו בלונים לבנים.
"סוף בלון להתפוצץ" כבר אמרו. אכן, גם אהבה סופה...
הו, אדום.
כוכב הלכת מאדים, נקרא בלועזית מארס, על שם אל המלחמה הרומי.
צבעים מסמלים הרבה דברים. במקרה של אדום, גם אהבה וגם מלחמה קיבלו אותו, כפי הנראה בגלל הקשר למערכת הדם.
כאשר רואים דם, מרבית האנשים מעוותים את פרצופם במין סלידה בלתי נשלטת, לפחות בשבריר השנייה הראשון.
נמאס לי כבר לחזור על מה שזה אומר לי.
כפי שכתבתי לפני שלוש שנים, אני לא באמת מוצא טעם לציין יום מסוים לאוהבים. אוהבים לא באמת צריכים את זה. אבל גם אז, אמרתי שגם אין כל רע בלחגוג, סתם כשאין סיבה של ממש. זה יכול להיות נחמד. יתכן ואם לא הייתי גלמוד בימים אלו, הייתי עושה משהו חביב ביום הזה, כפי שעשיתי בשנים עברו (ולא, בשום פנים ואופן לא הייתי קונה פרחים. פרחים זה רע!).
אבל יצא לי לשמוע לא מעט אנשים המתכחשים ליום הזה, מכל מיני "טעמים אידיאולוגיים.
כן כן, הכל תירוצים הרי.
"זה חג של גויים", "זה חג קפיטליסטי שהמציאו יצרני שטויות קיטשיות כדי להגדיל את המכירות" ועוד יתר תירוצים ממין זה.
יתכן והם נכונים והאומרים אותם מתכוונים לכל מילה בהם, יתכוון וזה רק מן השפה אל החוץ ובפנים הם מתפוצצים.
מה שבטוח, כאשר חיקיתי בדרך לאוטובוס חזרה מהכרמל (בפעם 28, שהגיע כעבור כשבע דקות), הייתה שם אחת שדיברה בטלפון, שהתיאור הכי מחמיא שאני יכול להעניק לה הוא "הבת של השטן שנמצאת בעודף משקל רציני" (ולא שיש לי בעיה עם אנשים מכוערים ו/או שמנים, אבל צריך לתאר אותם באופן כלשהו, לא?) שדיברה בטלפון בקול צווחני.
תחילה היא סיפרה למי שדיברה איתה על כל מיני סידורי לבבות שוקולד בתוך סל קש.
"כמה נחמד" חשבתי לעצמי. "בסופו של דבר, אם הם רוצים, כולם יכולים למצוא את החצי השני" (ובמקרה שלה יחד עם החצי השני, הם ודאי שניים וחצי אנשים, ושוב, סליחה שאני מרושע. גם ככה קשה לי עם זה, אין צורך להעיר לי על זה).
אחרי כמה דקות, התברר שהיא כלל לא מדברת על עצמה ואיזה בן או בת זוג ממשיים.
המשפט האחרון שאני זוכר מהשיחה שלה והוא ציטוט מדויק (רשמתי, כי ידעתי שאכתוב את הקטע הזה בערב) היה "מי חוגג את היום הדפוק הזה".
אם הייתי צריך לענות לה, הייתי משיב ש"הרבה אנשים" ושבכל מקרה, "אני יודע מי לא חוגגת, אבל הייתה מתה לחגוג"...
אבל גם לרשעות שלי יש גבול.
הרבה יותר כיף לקפוץ על חבל.
וזהו. בעוד כמה ימים, יתכן ואטוס למספר ימים להיכן-שהוא באירופה. נכון לעתה זה נראה כמו איטליה או יוון, עם נטייה שלי לכיוון אתונה. אבל תמיד יתכן ובסוף בכלל נמצא עצמנו ברחובות של פריז או ברצלונה.
אז, אם יש לכם המלצות על מקומות מלבד האקרופוליס, אתם יותר ממוזמנים מלהמליץ לי (בתגובות, באי מייל, להתקשר אלי, לתפוס אותי ברחוב, העיקר ליידע אותי). כן, רכב הוא לא בעיה אם צריך... אני טס לווינה וחוזר מפראג. אם למישהו יש הצעות לטיול שלנו, אנחנו נשמח.
אלעד
ואיך אפשר Valentine's day בלי השיר הקליפ הנהדר הזה של ה-Prodigy ל-Voodoo people?
איזו נוסטלגיה לשנות התשעים העליזות, כאשר הקליפ הוא גרסה מחודשת ומוצלחת יותר, לטעמי, לגרסה המקורית.
| |
לא צעקה האישה "כן, הו, כן!" תיחשב הבעילה כאונס
פסיקת בית המשפט העליון מלפני מספר ימים (גם כאן, כאן ואפילו כאן, למען לא יאובד העניין בקרוב) לא אהודה עלי במיוחד.
(בקצרה, למי שאין חשק לעקוב אחר כל הקישורים, אומר שמדובר בהחלט לפיה גם במהלך יחסי מין שהחלו בהסכמה מלאה, במידה והאישה התחרטה תוך כדי ואם הבהירה את חרטתה באופן ברור, ייחשבו יחסי המין כאונס).
לא, אין זה משום שאני חושב שמרגע שאישה נתנה הסכמתה ליחסי מין, ניתן לעשות בה כרצוננו.
לא, אין זה משום שאני חושב שמרגע שהתחיל האקט המיני המוסכם, אין אדם יכול להחליט שנמאס לו.
נהפכו.
אני סבור שבכל רגע ורגע, בכל שנייה ושנייה, יש לכל אחד מהצדדים באקט המיני (בכוונה לא כתבתי שני הצדדים, מבחינתי שיהיו יותר, "ככל המרבה, הרי זה משובח") הזכות להפסיק.
כואב למישהו? להפסיק!
מישהו לא מרגיש בנוח? להפסיק!
למישהו לא מתחשק פתאום? להפסיק!
מישהו התחרט? להפסיק!
זה כל כך אלמנטארי.
כל כל אלמנטארי שאני חושב שמי שלא נוהג כך, בהחלט יכול להיות מוצא אל מחוץ להגדרה של האנושות החברתית ויכול להיות מושלך לביבים.
נכון, אין אנו חיים במין עולם אידיאלי. לא כולם נוהגים בעולם הזה כפי שהייתי מצפה.
יתרה מכך, לפני שנכנסים עם מישהו למיטה, גם לא בהכרח ניתן לצפות כיצד הוא יתנהג (כמובן, זה המקום לציין שהכתיבה היא לשני המינים, מין זכר לצרכי נוחות בלבד).
אני חושב שהביטוי המעניין ביותר שנתקלתי בו לזה היה בספר "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" של מילן קונדרה. אצטט מתך התרגום מצ'כית לעברית של רות בונדי (נדפס סישראל תשנ"ו, 1996) בעמודים 145-146:
מה הוא חיפש בהן? מה משך אותו אליהן? כלום אין המישגל חזרה נצחית על אותו הדבר? בהחלט לא. תמיד נותר אחוז מזערי של הבלתי-צפוי. כאשר ראה אשה בבגדיה ידע לתאר לעצמו כיצד היא בערך נראית ערומה (כאן סייע ניסיונו כרופא לניסיונו כמאהב), אך בין הדימוי המשוער והמציאות לאשורה נשאר רווח קטן של הלא-יתואר וזה מה שלא נתן לו מנוח. איך היא תתנהג אחרי שתתפשט? מה תאמר בשעת האהבה? מה תהיה נימת אנחותיה? איך יתכרכמו פניה ברגע של אביונה?
ייחודו של ה"אני" טמון דווקא במה שאין לתאר מראש. אנו יודעים לתאר לעצמנו רק את המשותף לכל בני-אדם, את המצוי. ה"אני" האינדיבידואלי הוא הנבדל מן המצוי, כלומר מה שלא ניתן לשער או לאמוד מראש אלא צריך לחשוף, לגלות ולכבוש.
רוצה לומר, אני יכול להבין מדוע ישנו החשש, בעולם האמיתי (בניגוד לזה האידיאלי או להבדיל, זה המשפטי) שאנשים לא יתנהגו בצורה הולמת בשותפיהם. זה הרי מוכרח לקרות.
אבל, וכאן בא האבל, אין זה תפקידו של בית המשפט להיכנס במקרה הזה אל בין סדיניהם של אנשים.
על אף שהשופטים קלעו בהחלטתם לטעמי, בכל הנוגע לאופן בו צריכה הסכמה להיות, הרי הם הרחיקו למחוזות בהם אין הם רלוונטיים.
מה הועילו חכמים בתקנתם?
האם באמת ניתן לערוך בירור רציני לגבי מה מתרחש ומה לא מתרחש במקרה כזה?
הרי גם אם מדובר ביחסי מין שנעשו במהלך הסרטת סרט פורנוגרפי, כלומר הם מצולמים מתחילתם ועד סופם ממספר זוויות, הרי מדובר בהלכי רוח של המשתתפים, ברגשות, במחשבות, בתחושות ובכל מיני תפישות של המציאות ברגע של ערפול חושים.
האם באמת במקרה שכזה, ניתן לטעון בלב שלום שיתכנו מקרים בהם ניתן לברר את ה"אמת" במקרה הזה (וזה הרי תפקידו של בית המשפט, לא?), אפילו במקרים מסוימים?
האם לא יתכן מצב, הגיוני לחלוטין, בו חרטה שאחרי, תהפוך להיות הבעת התנגדות שתוך כדי?
ואין כוונתי לניסיון שקר מכוון (אם כי גם אלה אפשריים), אלא לתהליכים קוגנטיביים שיגרמו ל"קורבן" להיהפך להיות כזה, גם אם לא היו דברים מעולם.
הרצון של בית המשפט להתערב ברור במקרה הזה והוא מתומצת באמרתו של נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס אהרון ברק - "הכל שפיט".
אך האם אין ההחלטה הזו שמה את בית המשפט ללעג ולקלס, בכך שהוא מחליט החלטות שלא רק ש"אין הציבור יכול לעמוד בהן", אלא אין בית המשפט יכול לברר אותן.
בית המשפט ודאי יגיע לכדי הכרעה כל אימת שיידרש לכך. אין לי ספק בכך, זה הרי תפקידו.
הוא אף יעמיק וישפוך הררי מילים, דימויים, מבחנים וציטוטים.
אך האם תהיה לכך זיקה כל-שהיא לעולם המציאות או ל"אמת" שבית המשפט מתיימר להגיע אליה?
סבורני שלא.
וכי למה לא יחליט בית המשפט שכל יחסי מין בהם לא מגיעה האישה לאורגזמה ולא גומרת בגניחות וצעקות "כן, הו, כן!", ייחשבו כאינוס?
במקרה הזה, הצבנו אפילו קריטריון ברור למה מותר ומה אסור, בניגוד לקריטריון המגומגם שהציב בית המשפט העליון במקרה המדובר.
על אף שאני מסכים עם דרך ההתנהגות שבית המשפט מנסה להנהיג (כולל דימויים די מחליאים, כשחושבים על הדימוי שהביא השופט ג'ובראן, בכך שהשווה בסעיף 22 של פסק הדין את המקרה לחנייה בתשלום שהשעה הראשונה שולמה, בעוד יתר שעות החניה הן עבירת תנועה. עולם דימויים רע למקרי אונס, לטעמי), הרי שבמקרה הזה, הניסיון הנואל להכתיב איזו דרך התנהגות נראה נידון לכישלון ובכל מקרה יש בו טעם רע של התערבות מיותרת.
אמנם מדובר ביחסים שבין שני אנשים או יותר ולא בעולמו של היחיד, מה שאומר שעלולות להתרחש אי-הבנות.
ואפשר להבין בקלות את עוגמת הנפש הרבה שעלולה להיגרם למי מהצדדים במקרה שאכן מתרחשת אי-הבנה שכזו.
מעטים המקרים הנוראיים יותר מאלו בהם אדם הופך חפץ ונעשים בו דברים בניגוד לרצונו.
מצד שני, בהינתן המין האנושי הנתון, הדברים הללו קרו, הדברים הללו קורים והדברים הללו עוד יקרו.
ואין זה עניינו של בית המשפט לקבוע בהם אשמה.
ובאופן דומה, נראה לי שאין זה ראוי שהחלטות הנוגעות לריבונות האדם על גופו או ליתר דיוק ריבונות האישה על גופה, למשל האפשרות לבחור האם להביא ילד לעולם או לא ומתי, באמצעות הפלה, תהיה נתונה למשאל עם.
מעבר לכך שהיעילות של זה באיחוד האירופי מוטלת בספק, לאור זה שהחוק רק מייקר את המחיר ומייסר את הנשים שצריכות לצאת מגבולות פורטוגל על מנת להפיל את עוברן ולא מונע את ההפלה, הרי במקרה הזה, אין זה מן הראוי להפלות אישה בשר ודם אל מול צביר של תאים שאולי ביום מן הימים יהפכו לילד.
| |
 רוצים מבצעים באלעל? תלמדו עברית!
לכתיבת הקטע הבא, הגעתי לאחר מבצע שנתקלתי בו באתר הדקה ה-90.
אולי לפני שאתאר את הבעיה שהרגיזה אותי שם, אגיע ישר לתלונה העיקרית שלי.
כך נראה החלק הרלוונטי באתר אלעל בעברית:
כפי שאתם ודאי רואים, ישר קופצת לעין בשורת התפריט המילה "מבצעים".
לחיצה עליה תוביל לחלק הבא, בו החברה מציעה כל מיני הצעות לטיסות במחירים מופחתים, חבילות של טיסה ומלון וכדומה:
כפי שניתן לראות, יש כאן מגוון הצעות, חלקן עשויות לעניין אנשים מסוימים.
רציתי לשלוח את ההצעה למכרה מחו"ל שאינה דוברת עברית, על מנת שתוכל לראות מה היצע הטיסות מישראל.
אך הפלא ופלא, חלק מסוים שכן מופיע במהדורה העברית של האתר, נשמט מהמהדורה האנגלית של האתר. רוצים לנחש איזה חלק?
הייתי מצפה לאיזו קטגוריה של Deals או Special offers, כפי שלמשל נהוג באתרים לישראלים וזרים של חברה אחרת מעבר לים שאני מכיר (לופטהנזה).
אך קטגוריה כזו לא קיימת, כפי שאתם יכולים להיווכח בעיניכם.
ניסיתי למצוא חלק דומה גם באמצעות מפת האתר. אך מפת האתר, לא סייעה בידי למצוא חלק כזה, המציע את המבצעים שמופיעים בעברית בשפה האנגלית.
ובכן, חשבתי על כמה אפשרויות מהן דבר כזה עלול לנבוע:
1. החלק כן מופיע, אך לא הצלחתי למצוא אותו, על אף הניסיון שלי במשך דקות ארוכות.
2. חברת אלעל לא טרחה לתרגם את החלק הזה שדורש תרגום לאנגלית, משום שאין להם את כוח האדם בעל היכולת לכתוב באנגלית ברמה מכובדת מספיק על מנת להימנע משגיאת מביכות.
3. חברת אלעל לא טרחה לתרגם את החלק הזה, משום שהיא יוצאת מנקודת ההנחה שדוברי אנגלית הם ממעמד סוציו-אקונומי טוב ולכן לא יחפשו מבצעים ודילים, ויהיו מוכנים לשלם יותר מאלו שדוברים עברית.
4. חברת אלעל לא טרחה לתרגם את החלק הזה, משום שהיא יוצא מנקודת הנחה שדוברי האנגלית לא מגיעים מישראל, אלא רק לישראל. הואיל וההצעות מתייחסות רק לטיסות מישראל, אין טעם לפנות לקהל שמגיע מחוצה לה.
אלו האפשרויות המרכזיות שאני העליתי. כולי תקווה שלא פספסתי סיבה טובה יותר (מלבד אולי חוסר איכפתיות ורשלנות, כי הרי אלעל לא תנהג באופן כזה. הלא כן?). ניסיתי לראות מה עמדתי לגבי כל אחת מהאפשרויות שהעליתי:
1. אני מחשיב את עצמי כגולש בעל כישורים מספיקים לגלישה והתמצאות באתרים וגם היכולת שלי בקריאת אנגלית מספיקה. אבל לא עשיתי לעצמי הנחות, התקשרתי לאלעל, למוקד המכירות (03-9716111) ושאלתי את הגברת שענתה לי מדוע לא ניתן למצוא את המבצעים באנגלית.
היא אמרה שזה לא נשמע לה הגיוני, ובמקביל לשיחתנו גם היא עברה על התפריטים וראתה שזה לא שם. היא ביקשה ממני להמתין, האזנתי לצלילי שיר הלל לאלעל וכשחזרה, היא אמרה שאכן כך הדבר והיא תעביר את תלונתי הלאה.
לזכותה אומר כי היא שאלה אם אני מסוגל לקרוא עברית או רק אנגלית (העברית שלי נשמעת עד כדי כך גרוע כשאני מדבר?) והבהרתי שאני רוצה לשלוח את המבצעים למכרה שלא מדברת עברית.
בכל מקרה, גם אם אכן קיים מידע בנושא באנגלית (ולא נראה שכך הדבר), הרי שהוא כל כך חבוי ונסתר שהוא מאבד מהפרקטיות שלו.
אם כך הדבר, זה מעיד על זלזול באלו שלא דוברים עברית.
2. יתכן ואלעל ניצבת בפני כל מיני קשיים כלכליים שגרמו לצמצום מצבת כוח האדם ובכלל זה אנשי תחזוקת האתר שמדברים אנגלית.
יחד עם זאת, הואיל והמבצעים מתעדכנים בתדירות נמוכה למדי, אפשר היה להעסיק קבלן שיעשה זאת.
אם טרחתם להקים אתר באנגלית, מדוע לא לעמול על עדכון מבצעים בו? והרי שטח ייעודי למבצעים, כלל לא נמצא.
גם במקרה הזה, מדובר במה שנראה כזלזול במי שלא מדברת עברית.
3. בהנחה והסיבה האפשרית השלישית שציינתי היא הנכונה, כלומר יוצאים מנקודת הנחה שדוברי האנגלית הם ברמה סוציו-אקונומית טובה יותר, זה נראה לי שיקול לא לעניין.
ראשית, משום שאין הדבר בהכרח נכון. ישנם עולים מארה"ב שלא בהכרח באו עם רכוש רב.
שנית, משום שגם אם כולם היו ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, עדיין אין סיבה לא להציג בפניהם את אותם מבצעים.
שלישית, מעבר לכך, הרי שמי שמשתמש באנגלית, הוא לא בהכרח מי שהגיע מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות או הממלכה המאוחדת. אני יכול לחשוב על עולים מארגנטינה למשל, שאנגלית נוחה להם יותר מעברית ולכן הם יעדיפו לגלוש בגרסה האנגלית, בידיעה שהם רואים תרגום מהימן של החלק בעברית, כלומר כזה הכולל גם את מדור המבצעים.
בכל מקרה, שיקול העושה קישור בין שפה ליכולת כלכלית, הוא פגום מיסודו ובכל מקרה, אין הוא הוגן, כי לדעתי חברה מסחרית לא צריכה להפלות לרעה אנשים בעלי יכולות כלכליות גבוהות יותר.
4. הטיעון הגיאוגרפי, על פניו יכול להישמע סביר. המבצעים של אלעל הם מישראל ולא אל ישראל. מי שנמצא בישראל, סביר שיידע לדבר עברית.
גם כאן, המציאות שונה. יש בישראל תושבים שלא מדברים עברית. אני יכול לחשוב לדוגמא על סטודנטים זרים שאני מכיר שבמהלך לימודיהם עשויים להיזקק למבצעים מהסוג המוצע, למשל לביקור מולדת חפוז.
כמו בטיעון הכלכלי, הרי גם מבין אלו שחיים בישראל, אין הכרח שידברו עברית וגם אם כן, אין הכרח שיעדיפו את המהדורה העברית של האתר.
מעבר לכך, גם אנשים מחו"ל, ברגע שהחליטו לבקר בישראל, עשויים לגלות לפתע שאולי במהלך הטיול שלהם בישראל, הם יכולים למצוא מבצע ממש טוב של כמה ימים למקום אחר. אפשרי? כן. סביר? בהחלט.
בכל מקרה, אף אחד מהאפשרויות שהעליתי, לא מחמיאה לאלעל.
גם אם מדובר בדברים אליהם לא בחרתי להתייחס, משום שאין למצוא בהם היגיון נאור, אלא רק רשעות גרידא, אלעל לא מצטיירת טוב בסיפור.
אם תשאלו אותי, זו עילה טובה בהרבה לחרם מאשר טיסות שהחברה מבצעת (כבר לא וגם כשעשתה, עשתה מעט) בשבת (כתבתי על זה כאן).
אני מניח שחרדים רבים, אלו שחייהם נמצאים בברוקלין, אבל מבקרים פה לא מעט, גם יכולים להיות נפגעים מזה (אם כי ודאי אלעל משווקת להם בדרכים אחרות שאינן אתר האינטרנט).
אבל, כל אחד עושה את הבחירות שלו באשר להחרמות וסיבותיהן...
ברוסית אגב, אם תהיתם, ישנו מדור מבצעים (המילה בה הם משתמשים בכתיב לטיני היא Meropriyatiya, שנדמה לי פירושה הוא פעילויות) באתר של אלעל:
אפשר לפסול כך נימוק של גאווה בשפה העברית...
וכפי שהבטחתי, מדוע הגעתי לזה?
ובכן, חיפשתי טיסות זולות לאזור סלובקיה.
את עיני צד המבצע הבא:
99 דולרים לכרטיס טיסה לווינה. זה זול!
נשמע טוב מכדי להיות אמיתי.
התחלתי להזמין וזה עדיין אפשר לי לבצע את ההזמנה.
אז רגע לפני שמסרתי את פרטי האשראי שלי, התקשרתי אליהם (כוכבית 9090 ואפשר גם במספר ברשת מירס).
אין קול ואין עונה.
אני מניח שאת הכסף הגדול שלהם הם עושים בסכום שהם מקבלים על שיחות טלפון ארוכות שמבצעים אליהם...
נציג בכל אופן, לא ענה לי.
כך בכלל הגעתי להתקשר לאלעל, שבאתר שלהם המבצע הזה לא מופיע, על מנת לראות אולי בטלפון הם יוכלו לספר לי על המבצע הזה, נוסף על ענייני השפה והמבצעים.
"והשאר יסופר בתולדות ישראל"...
| |
חפירות של אדם מאושר
Musik
ראשית כל, אני מוכרח להפנות אתכם לאתר הזה.
Musicovery הוא אתר נהדר, מסוג אלה שמגלים אחת לכמה חודשים.
הוא בהחלט מספק מענה לחובבי המוזיקה באשר הם, ללא תלות בז'אנר. שעות של הנאה!
תודות לג'ניה ששלחה לי את כתובת האתר הזה לפני מספר ימים. רק בשביל זה היה שווה ליפול איתה באותה כיתה בתיכון.
לאבד זה להרוויח
פתאום קם אדם בבוקר, מדליק את מחשבו ונחרד לגלות שמערכת ההפעלה ממענת לעלות בטוענה שאיזה קובץ לא קיים.
הוא מנסה במשך כמה שעות (אם כי לא ברציפות) לפתור את הבעיה, באמצעות כל מיני חברים טלפוניים, אך לריק.
מאמציו יורדים לטמיון, שעות מבוזבזות שאיש לא ישיב, זמן אוויר יקר (באמת, הם שוחטים אותי!) וכך הלאה.
בסופו של דבר, אותו אדם קם בבוקר המחרת ובמקום להחליט שהוא עם ולהתחיל ללכת, הוא מחליט שהוא מפרמט את אחד הכוננים שלו.
אין שם יותר מידי דברים חשובים. רק תמונות נהדרות של מישהי מיוחדת, שהוא לא טרח להעביר משולחן העבודה לתיקייה ראויה, סרט ארוך שהוא הוריד לאותו כונן מהמצלמה והוא אולי יצטרך להוציא ממנו כמה תמונות, לצורך משהו שיציאתו לפועל כלל לא בטוחה בשלב הזה ובנוסף אחד השירים הראשונים שהוא כתב באנגלית, לבטח הראשון שבהם שגם יצא מוצלח או למצער לא ממש-ממש-אבל-ממש-רע.
טוב. איבדתי את השיר הכי טוב שיצא לי לכתוב אי פעם בלשון נוכרית. מצד שני, זה פטר אותי מלהקריא אותו למי שהשיר היה אמור להיות מושמע באוזניה ויצא הפסדי בשכרי.
הידד.
חוץ מזה, תמיד טוב לראות את המחשב קורס. יש שיטענו (ובמידה לא מבוטלת של צדק) שאפשר להאשים את מיקרוסופט בדבר.
אני מעדיף להאשים האנושות כולה. זה הרבה יותר כיף ולא יעיל באותה מידה.
טוב לראות את המחשב קורס, כי זה מחזיר קצת דברים לפרופורציה.
טוב להפסיד כמה דברים שאגורים על איזה אביזר מכאני, כדי לתהות בכלל לגבי נחיצותם (אפשר כמובן להגיע למסקנה שהם נחוצים, אבל קודם, מוטב לתהות על כך, במקום לקבל אותם דברים כמובנים מאליהם).
טוב לאבד את אמצעי התקשורת העיקרי שלך (אינטרנט = עיתון + טלוויזיה + רדיו + טלפון + טלפון וידיאו + עוד כמה דברים שוודאי פספסתי), כדי לראות שהשד לא כזה נורא.
הייתי מכניס איזו שורה על התמכרות, אבל ההתמכרות היא לא במערכת ההפעלה שקרסה כמובן, אלא באדם. דווקא יכולתי לראות זאת טוב מאוד.
חוץ מזה, גם לא קראתי יותר מידי דברי אקטואליה בימים האחרונים. פה פרוסה, שם פרוסה, אבל ודאי אפשר לומר שהפחתי מהתדירות של ההבלים הללו. דברי אקטואליה ואת המופיע בעיתונים בכלל, אני נוטה לסווג כ"מעט מידי מידע שעוסק במעט מידי נושאים ובכל זאת מקבלים אותו יותר מידי והוא עוסק ביותר מידי נושאים".
זו עדיין מין חידה שלא הצלחתי לפתור, אבל בכל זאת, כל כך הרבה זבל שנותן כל כך מעט לחייו הפרטיים של אדם ו/או יכולתו לתפקד בחברה הקרובה/רחוקה/הגלובלית, בתוך כל כך הרבה הררי מלל שזה פשוט מטמטם.
אם אתם רוצים לדעת מה קורה בעולם, הפסיקו לקרוא עיתונים (ונגזרותיהם האלקטרוניות) ותתחילו להסתובב בו ולשוחח עם אנשים.
זה הרבה יותר כיף, הרבה יותר מעניין ועוזר בחיים הרבה יותר.
כן, גם את גיבובי השטויות פה, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא בזה הרגע.
פחות זה בעצם יותר, מסתבר.
אולי אורוול באמת צדק כשכתב ב-1984:
War is Peace. Freedom is Slavery. Ignorance is Strength.
מלחמות יוצרות שלום בין אנשים אחרים, חופש של אנשים מסוימים הוא העבדות של אחרים. ובורות, היא באמת כוח!
אוטובוסים זה לא נחוץ
לפני כשבועיים, מצאתי את עצמי נוסע בשני אוטובוס במקום אחד, סתם כי התחשק לי להאריך את המסלול ולפגוש אנשים שונים מאלו שאני פוגש בקו הרגיל. גם לא מיהרתי, וכך יכולתי לקרב עצמי יותר למועד בו הייתי אמור להגיע אל אותו מקום.
בדרך, בום טראח, חזיז ורעם, חפץ חשוד!
האוטובוס עמד במשך שעה קלה.
כמה נהדר!
ישבתי לי בספסל לקראת סוף האוטובוס והאזנתי לשיחה המרתק של השניים שישבו לפני.
הם הכירו זה מכבר, היה להם איזה נושא משותף והשיחה שלהם הייתה זורמת, כיאה לשיחה ראשונה בין שני אנשים חביבים.
לאט-לאט, האוטובוס החל מתרוקן, בעודו תקוע באותו המקום על ציר רכס הכרמל (נדמה לי שבאזור הזה, מדובר ברחוב אבא חושי).
נער צעיר שהלך ברחוב, חבר של אחד שישב באוטובוס, חלף ואמר שיש חפץ חשוד בהמשך ולכן התנועה לא זזה.
כאשר האוטובוס החל לנוע שוב, מספר הנוסע שהיה בו עמד על כמחצית ממספר הנושאים שהיו בו טרם העצירה הכפויה.
אז פתאום הבנתי (אם כי הבנתי זאת כבר לפני שנים, באותם פקקים בציר ז'בוטינסקי, בעיקר בימים בהם טרם נבנו נתיבי התחבורה הציבורית בפתח תקווה) שאנשים (כולל אני כמובן), עושים שימוש די מיותר באוטובוס. מין נוחות או פינוק.
אחרת, כיצד כאשר האוטובוס לא יכול לנסוע, פתאום מחצית האנשים יכלו להמשיך את מסלולם ברגל?
הם רק רצו לחסוך תחנה או שניים, ודאי.
אבל עצם העובדה שיכלו ללכת, מראה שהבחירה באוטובוס היא לא צו עליון ובהחלט יש לחלק ניכר מהאנשים היכולת ללכת ברגל במקום.
היתרון היחיד לרכבים הממונעים, הוא כמובן הזמן שהם חוסכים. המאמץ הפיזי, לא באמת כזה נורא, אם בוחרים בהליכה שלווה ובכל מקרה, אם יש קושי, תוך זמן לא רב צוברים כושר סביר המאפשר לנו לנייד עצמנו ממקום למקום בכוחות עצמנו.
אני רק רואה את האנשים הרצים על כל מיני מסילות מסתובבות שלא מגיעות לשום מקום, רק משום שהן בתוך חדר ממוזג ומול טלוויזיה, מרימים משקולות, במקום לסחוב כל מיני מסעות כבדים וזה משעשע אותי.
לשם מה לעשות ספורט במיוחד, אם אפשר לשלב את הפעילות כחלק מדרך החיים?
מחשב נייד - עוד מוצר צריכה
קודם לכן כבר עסקתי במחשב שקורס. אז למה לא להתעסק בעוד פן של מחשבים?
במרוצת השנים, אני רואה סביבי יותר ויותר מחשבים ניידים (Laptops). אפילו אני הרהרתי בנוגע לרכישה של אחד ואני אף לא פוסל שבשלב מסוים, ארכוש אחד.
בינתיים, אני מסתפק במחשב שולחני המורכב חלקים-חלקים.
בכל אופן, אני מתבונן סביבי ואני מוכרח לציין שלעיתים המראה די מגוחך.
כך למשל, כבר יצא לי לצפות באדם אחד, יושב מקופל על המושב באוטובוס ומחשב נישא מונח על השריר הארבע-ראשי שלו.
הוא תקתק לו שורות קוד חסרות קוד לתוך מערכת הפעלה לינוקסאית.
אין בכך רע כמובן, אבל זה נראה מעט מיותר בנסיעה של כרבע שעה עד עשרים דקות בקו 11 מהטכניון עד מרכזית חוף הכרמל, כאשר בשלב מסוים צריך לפתוח את המחשב, בשלב מסוים לסגור אותו והכל, בשביל להקליד כמה שורות קוד שוודאי כבר חשבו עליהן לפניו.
במקרה אחר, בן דודי שבדיוק "ירש" מאחיו לפטופ לפני זמן לא רב, שלף אותו בבית שלי והחל לנוע ממקום למקום בבית שלי, תוך שהוא מספר לי אילו רשתות אלחוטיות הוא קולט.
הוא נשמע מאוד מתלהב, כאשר הוא סיפר על הרשתות שהוא קולט והביע אכזבה כנה כאשר ראה שכולן מוצפנות.
הוא גם סיפר לי למי משכניו יש רשת אלחוטית, מי מהם לא משתמש בסיסמא וכמה שהם "פראיירים" שהוא גולש דרכם (ובכלל, יש לו חיבור משלו. אין למה שהוא עושה איזו מטרה).
בשלב מסוים, הוא אפילו עמד בקור די מקפיא במרפסת ביתי, כדי לראות האם הוא קולט עוד איזו רשת. כיף אדיר ממש.
דוגמאות כמובן למכביר. אני מניח שלכל מי שטורח לקרוא, ודאי יש דוגמאות טובות פי אלף.
אתם רואים אותם יושבים בבתי קפה, במסדרונות האקדמיה, ברכבת ובעוד שלל מקומות, שם הם יושבים, בוהים ומקלידים כל מיני דברים שהיו יכולים להידחות למועד אחר.
אולי אפילו אתם כאלה. אם לא, במוקדם או במאוחר כנראה גם אתם תהיו.
אולם בשלב הזה, בטרם קניתם, זה המקום לבקר מעט את הדבר הזה - המחשב הנייד.
ישנם כמובן את הדברים הרגילים והכמעט מובנים מאליהם - המחיר גבוה יותר מאשר מקביל נייח, כאשר הביצועים על פי רוב פחותים.
כמובן, יבואו ויטענו ש"הביצועים מתקרבים", "פער המחירים מצטמצם" ועוד שלל משפטי שכנוע שכאלה שוודאי כבר שמעתם.
אבל המציאות, נכון להיום פשוטה - עבור אותו סכום, תקבלו מחשב נייח חזק יותר מאשר נייד.
מעבר לפער המחירים (שהוא ודאי חשוב, הרי על פי רוב אני שומע את הגאווה על צמצום ההוצאות ולא על הגדלתן), יש כמובן את העניין של חוסר הניידות האמיתי של מחשב.
שוב, כפונקציה של כמה שתשקיעו, הגודל ישתנה. ככל שהוא יהיה גדול יותר, הוא יהיה אטרקטיבי פחות לניידות.
גם השימוש מוגבל בזמן, בטרם תצטרכו להתחבר לאיזה שקע שיצמיד אתכם לאיזה קיר (וכל כבלי החשמל האלה או סוללות נוספות, גם שוקלים קצת).
וגם אסור להשאיר אותו לבד, כי הרי אפשר ומישהו יחמוד את מחשבכם.
כך שבסופו של דבר, הניידות הזו יכולה להתגלות כמוגבלת למדי ואף כסוג של עבדות (והרי פתחתי כבר בכך שיותר זה בעצם פחות או "לאבד זה להרוויח").
אך גם זה, דבר שמודעים אליו על פי רוב ולוקחים בחשבון.
בסופו של דבר, כמעט כל אחד יכול להתעלם מהשיקולים הללו ולדמיין עצמו חופשי כציפור דרור, שולף את המחשב הנייד שלו בלב הסהרה וגולש לאתר הפורנו החביב עליו במשך שעות ארוכות ללא שום בעיות וצוחק לעצמו על אלו שהם לא ברי מזל כמוהו.
כן, בפסקה האחרונה טמון המפתח להבנת העובדה שרבים מוכנים לשלם הרבה יותר עבור מוצר שהם לא בהכרח צריכים ויכלו למצוא לו חלופות טובות יותר.
כן, מחשב נייד הוא מוצר צריכה (גם מחשבים נייחים, אבל זה פחות בולט שם, כפי שאסביר בהמשך).
כאשר מוכרים מחשב נייד, מוכרים בעצם מין חלום. מוצר קומפלט שיפתור את הצרות של אותו אדם או למצער יאפשר לו לעשות דברים נהדרים שכלל לא חשב לעשות.
אז נכון, זה לא חייב להיות גלישה לאתרי פורנו בלב השיממון, אבל אני מוכן להישבע שראיתי ברק מסוים בעיניים של אנשים שסיפרו לי על הניסים והנפלאות שהם יעשו עם המחשב הנייד שלהם (אני לא רוצה לנקוב בדוגמא ספציפית שיש לי בראש, אז רק אכתוב למען קריאה עתידית שלי - זה קשור למישהי מסוימת ומחשבות סרק על אינטרנט ברכבת), בדיוק אותו ברק שיש לאנשים בעיניים כאשר הם משוכנעים לקנות מוצר צריכה אחר שאין להם בו צורך (צרכים כוזבים, מרקוזה וכיוצ"ב).
מחשב נייד הוא מוצר צריכה פר אקסלנס.
הוא בא באריזה נוצצת במקרים רבים (או לחילופין אריזה סולידית. אבל גם אותה, משווקים כמוצר רציני לאנשים רציניים, לנישה המכובדת של אנשי עסקים למיניהם). על האריזה לוגו גדול של החברה המייצרת/משווקת אותו, מין סמל כזה שנועד למכור ללא מילים אינספור משמעויות (גם אם הן כוזבות) ללקוח.
הוא למעשה חלום רטוב עבור משווקים רבים - מצד אחד הוא מספיק קטן כדי שיצאו איתו ומצד שני הוא מספיק גדול כדי שיראו אותו, מה שהופך את השיווק לוויראלי.
יש לאנשים מין תכונה כזו, שכאשר הם רואים משהו שיש לאחרים, בשלב מסוים הם ירצו גם.
זה כמובן בולט פחות במקרה של מחשב נייח. כמה אנשים ראיתם מסתובבים עם מחשב שולחני ברחוב? פעמים ספורות, אלא אם אתם גרים בפתח של חנות מחשבים...
לכן, על פי רוב, המארז של המחשבים הללו פחות אטרקטיבי. נכון, ישנם מארזים חצי שקופים עם נורות נוצצות בפנים, משל היו ערס-מובּיל. אבל זה המיעוט. המארזים של מחשבים שולחניים נוטים להיות קופסה מתכתית מרובעת בצבע אחיד.
כן, יש חריגים, כמו מחשבי מקינטוש שלעיתים המחשב בהם כלול בתוך המסך או בעיצוב לא שגרתי אחר. אבל אלו לעניות דעתי נופלים יותר לקטגוריית מוצרי הצריכה בדומה למחשבים הניידים.
עוד מרכיב חשוב במחשבים ניידים שהופך אותם למוצר צריכה המוני ופחות מוצלח מאלו הנייחים, הוא חוסר הגמישות של המוצר.
שערו בנפשכם שתתרחש במחשב שלכם תקלה מצערת והמסך יחדל לעבוד. עם איזה מחשב, נייד או נייח, תחליפו מסך ואיזה מחשב תאלצו לזרוק, בהנחה והמסך לא יהיה בר תיקון?
וכמובן, זה לא רק מסך. גם יתר החלקים החיצוניים.
ומה שקורה בפנים אף גרוע יותר.
המחשב הנייח שהוא צאצא של תואמי ה-IBM למיניהם, בנוי בצורה כזו שאפשר ליצור קומבינציות מעניינות מאוד, בו לוח האם של יצרן אחד, המעבד של יצרן שני, כרטיס המסך של יצרן שלישי, כרטיס הקול של יצרן רביעי, המקלדת של יצרן חמישי, המצלמה של יצרן שישי, המסך של יצרן שביעי, הרמקולים של יצרן שמיני, העכבר של יצרן תשיעי וכך הלאה. אתם יכולים להתאים את הקומבינציות שמתאימות לכם והן רבות (כד לכדי בלבול שמצריך סיוע מאנשים מביני עניין).
במחשב הנייד מאידך, יתכן וכל רכיב מיוצר במפעל אחר, אבל השליטה לא בידי הלקוח. בשל מגבלות הנפח והמשקל, גם לא ניתן להוסיף רכיבים ממגוון רחב של יצרנים. צריך למצוא רכיב מתאים, מה שהופך את ההיצע לקטן יותר ואת המחיר לגבוה יותר.
גם כאן, אפשר לאתר תופעות שקיימות גם במחשבים הנייחים.
למשל, ההיצע לא באמת רחב, מרגע שהתקבעת על לוח אם מסוים, אתה די מוגבל בחלק מהרכיבים (למשל סוג זיכרון מסוים ולא אחר, מעבד כזה ולא אחר).
אבל, נכון לעתה, עדיין, המחשב השולחני מאפשר הרבה יותר משחק.
כי ככה בדיוק עובדים מוצרי צריכה...
למה להוסיף עוד זיכרון, אם אפשר לזרוק את המחשב לאשפתות או להחליפו בטרייד אין באחד חדש (שגם מתאים לוויסטה, כן כן)?
מחשב נייד קונים כדי ללכת איתו, להיראות איתו, להרגיש טוב שיש לנו אותו ולעסוק בכל מיני פעילויות שאולי לא היינו רוצים לעשות באותו זמן.
קצת מזכיר טלפונים סלולאריים, עוד מוצר צריכה שאעזוב לעת עתה.
לפטופ בהחלט יכול לשמש תחליף למחשב שולחני. גם מי שצריך ביצועים גבוהים (לכל מיני משחקים עתירי גרפיקה, עריכת וידיאו ועוד כל מיני פעולות זוללות משאבי חישוב) יכול לקבל מוצר סביר, אם ישקיע לא מעט כסף.
אבל עדיין, ככל מוצר צריכה, הוא אותך להישאר איתו או להיפטר ממנו, ללא שום נקודת אמצע.
טוב ורע
יש שתי מילים שהמשמעות שלהן לכאורה ברורה - המילה "טוב" והמילה "רע".
לאחת משמעות חיובית, לשנייה משמעות שלילית.
כך לפחות זה נראה במבט ראשון.
אבל ככל שהתבוננתי בהן יותר, התחלתי לפקפק במקצת בנחרצות שהייתה לי לגביהן.
שמעתי כבר אנשים אומרים "אתה טוב מידי" ומתכוונים למשהו שלילי למדי (משמע, הרבה טוב זה בעצם רע).
גם שמעתי אנשים אומרים "אתה רע" ומחייכים במבט מרוצה על דבר מליצה שעשיתי ונראה להם טוב.
וכך, איבדתי במקצת את הביטחון שלי לגבי משמעותן של מילים.
אם טוב יכול להיות רע ורע יכול להיות טוב, כיצד אצליח להבין מה אנשים בעצם רוצים להגיד לי?
באופן אינטואיטיבי, אני מצליח בזה בחלק מהפעמים, אבל אני משוכנע שלא אחת שגיתי בפירוש של הדברים שרצו להגיד לי, רק מפני ששום מילה לא מגדירה כלום...
בכל מבט במילון, אני רואה שכל מילה מוגדרת על ידי מילים אחרות.
כשאני בודק את המילים הללו, גם הן מורכבות מעוד מילים.
ועוד.
ועוד.
וחוזר חלילה.
מין לולאה כזו שאין לה סוף.
הייתכן שלשום דבר שנכתב או נאמר אין משמעות בפני עצמו?
בדיוק באותו אופן שבוקר מכונה בוקר, הוא יכול להיות מכונה צפרא, Morning וכן הלאה...
והוא בכלל יכול להיות קאובוי.
מי יודע...
המסקנה היחידה שהצלחתי להוציא מתוך כל אותן מחשבות הוא שאסור לסמוך על מילים.
כשמישהו אומר "יש לך את המילה שלי", אני בראש ובראשונה מסתייג ולוקח את דבריו בעירבון מוגבל.
לעיתים אני שומע מילים יפות ונעימות לאוזן, אבל אני יודע שאין מאחוריהן דבר.
וכך אני גם אומר לכל מי שמעוניין לשמוע, כותב לכל מי שמעוניין לקרוא:
אל תסמכו על מילים של אחרים, גם אם זה נראה הדבר הנכון לעשות באותו הרגע.
או שתסמכו, אבל תמיד תהיו נכונים לאכזבה.
מסתבר שמעולם לא התכוונתי לשום דבר שאמרתי, כתבתי, השמעתי או צייצתי.
אני לא אחראי לשום מילה שיצאה מפי.
נהדר.
חתונות
הקיץ האחרון היה מתיש. לא זכורה לי ממהלך חיי עוד עונה שהייתה כה רוויה בחתונות שהצלחתי להתחמק מהן.
נדמה לי שהיו לפחות חמש.
בחלק מהן פשוט אמרתי שאין לי כוונה לבוא ולא הרגשתי צורך לנמק, באחרות, הכל כמובן בהתאם למערכת היחסים שהייתה לי עם בעלי השמחה, הייתי צריך למצוא תירוץ טוב (הייתי בחו"ל זה בהחלט תירוץ טוב) או להסביר מדוע אין באפשרותי להגיע ולהתנצל.
אני לא אוהב חתונות, לפחות לא בשלב הזה של חיי. ולמרבה הצער (או השמחה, תלוי כמובן עבור מי), הן רווחות יותר ויותר בסביבתי. אז פשוט צריך להדיר רגליים. לא?
בכל מקרה, לא על "גבורותיי" רציתי לשוחח, אלא דווקא על החתונה.
"חתונה", "נישואים" המילים הללו נראות לכאורה כל כך ברורות מאליהן.
אני מניח שלרוב המוחלט של האנשים שאומר להם חתונה, תצטייר מיד בראש איזו תמונה אסוציאטיבית.
אולם, חופה, רב, כלה בלבן, גבר בחליפה, כוס, מוזיקה מזרחית.
אולי את האולם יחליף "גן", את החליפה יחליף איזה בגד מחויט אחר, את המוזיקה המזרחית תחליף תזמורת שתנגן את מארש החתונה של מנדלסון מתוך חלום ליל קיץ (טוב, אני אופטימי, לכל היותר תחליף מוסיקת פופ אחרת).
לאחרים אולי תעלה תמונה של כנסיה, אם הם ראו כמה סרטים אמריקנים או ביקרו במקרה בכנסייה בעת חתונה בפעם האחרונה שביקרו בבולגריה.
אחרים אולי יחשבו על יריות שמחה בכפר.
ומי יודע, יש מי שידמיינו משהו כמו החתונה האוסטרית הכפרית הזו, החביבה להפליא.
אני מניח שאחרי הדוגמאות הללו, ועוד רבות אחרות שוודאי אפשר היה להעלות כאן, יניחו הקוראים שטקס הנישואים עשוי להשתנות, אבל התוכן נותר דומה - איחוד בין גבר לאישה.
אולי גם בין גבר לגבר או אישה לאישה, כפי שנהיה מקובל בכמה מקומות או בין גבר לאישה, ועוד אישה, ועוד אישה, ועוד אישה, כפי שמקובל בכמה חברות.
אבל הפרינציפ נשאר דומה.
האומנם?
כאשר אומרים לי חתונה, אחרי העלאת התמונות הבנאליות מחתונות מוכרות שיצא לי להיות נוכח בהן, אני חושב על ימים אחרים.
ימים בהם חתונה הייתה יכולה למשל לשמש כאמצעי מדיני בו מלכים מגשרים על ריבים ביניהם (יש ערך קצרצר בנושא בוויקיפדיה).
טוהר הדם במקרה הזה הוא מטרה חשובה למשל (אהבה? זה לא במקרה הזה).
לא צריך להרחיק לאירופה ולמשפחות האצולה שלה. במקרים רבים, כדי לשים קץ לסכסוך עקוב מדם בין חמולות, מקובל לפתור את הסכסוך באמצעות נישואים בין חמולות, במין קואופטציה שכזו (אם אינך יכול להביס אותם, מזג אותם למשפחתך) שנועדה להביא לסיום שרשרת של מעשי רצח על רקע נקמת דם.
חתונות, כפי שכבר הזכרתי, יכולות להיות טקס המנוהל על ידי רב, כומר, קאדי, עו"ד, רשם נישואים, פקיד וכדומה.
על פי רוב הוא מלווה בחוזה (אפשרי בעל פה בחלק מהמקרים, על פי רוב כתוב) בשפה המוכרת לצדדים החותמים עליו או בארמית, כדי שלא יבינו על מה חותמים. כל הצדדים חייבים להיות נוכחים בעת חתימת החוזה או שלא, כי אפשר לוותר על האישה בחלק מהמקרים ולהביא את אביה או מי שהיא נמצאת בחזקתו (כי היא הרי רכוש על פי חלק מהתפיסות).
ויש כאלה שמתחתנים מאהבה. כך לפחות הם טוענים. זה עדיף הרי על להודות שזה נובע מהפחד להישאר לבד, מהרצון להוליד בתוך איזו מסגרת חברתית מקובלת המעניקה לכך לגיטימציה לכאורה, מביטחון כלכלי או אישי ועוד כל מיני סיבות אחרות שאפשר לחשוב עליהן.
זה מוביל אותי להתלבט באשר למשמעות של הנישואין, אם יש להם בכלל משמעות.
הרי אם ישנה משמעות, היא בוודאי לא זהה עבור כל אדם בכל מקום, היא ודאי לא זהה מתקופה לתקופה וממעמד למעמד.
חתונתו של אברהם אבינו עם שרה אימנו, ודאי לא יכולה להיות בעלת משקל ומטען שווים לחתונה של הזמר הבינוני אייל גולן ומלכת היופי הדי מכוערת אילנית לוי, למשל.
מי שנישא בנישואי קפריסין או פרגוואי, ודאי לא יכול לטעון שהם דומים במשהו לנישואים אצל רב או כומר.
גם מבט על הנישואים כעל חוזה, לא הופך אותי ליותר חכם, כי התוכן שלו מגוון ומשתנה מנישואים לנישואים.
אלו יכולים להיות נישואים נוסח מרי אסטל שבספרה "Some reflections upon marriage" מ-1700 טוענת, פחות או יותר, שתפקיד הצד החלש במערכת יחסים הוא לציית לחזק ולכן כל אישה שבוחרת להינשא צריכה להבין שהיא נכנסת למערכת כזו ואם זה לא מוצא חן בעיניה, אזי היא לא צריכה להיכנס לנישואים מלכתחילה (אני מרגיש שאני עושה עוול לה ולהשקפתה, כאשר אני לא נכנס להשקפותיה הדתיות והמדיניות, אבל למרבה הצער, לא בכך עסקינן ולא אוכל להרחיב כעת).
ואלו יכולים להיות נישואים של שוויון, הדדיות וחלוקה שווה של הטיפול בילדים והורדת הזבל.
התוכן של החוזה משתנה ובמקרים רבים כלל לא מתקיים והוא כמו אותיות מתות על גבי קלף.
עבור, מה שחשוב הוא המסיבה הגדולה, החגיגה עד אור הבוקר.
מהחשיבות הזו נובעת ההשקעה הכספית העצומה באירוע, כאילו מדובר באיזה פסטיבל שהוא מסורת מאז ימי הביניים באיזו עיירה מרכז אירופית טיפוסית.
צלמים, צלמי וידיאו, תלבושות, תסרוקות, מוזיקה, מזון, משקאות ועוד.
עבור אחרים מה שחשוב הוא הנופש שאחרי, "ירח הדבש" שבלחץ של מרבית האנשים שמתחתנים הופך להיות מין אילוץ שכזה, שדוחים, מעוותים, משלבים עם עיסוקים, יוצאים אליו בלחץ, עם כל מיני פשרות ובכלל שוכחים את המשמעות של המילה הראשונה בו - ירח, קרי חודש, והזמן שלו בדרך כלל מתקצר (ולעיתים נדירות מתארך).
אז מה הם בעצם נישואים? מה אפשר להגיד עליהם, מלבד זה שהם יכולים להיות כל כך הרבה דברים והם תלויים הן בהגדרות הפורמאליות שנותנים להם והן בתוכן שיוצקים לתוכם?
נדמה לי, שמעבר לזה אין כלום.
ואם כך הוא המצב, נדמה לי שמי שבוחר לא להתחתן הוא דווקא הנורמאלי.
הרי צריך להיות מטורף להיכנס לתוך משהו שכלל לא ברור לך מה הוא אומר...
פוליגמיה
כהקדמה, אומר שהדברים כבר היו כתובים על המחשב שלי, ורק שתי הפסקאות האחרונות טרם נכתבו, עת הלכתי לי אתמול לים לצפות בשקיעה הנהדרת, אגב קריאת אחד מספריו של ישעיהו ליבוביץ.
בעודי יושב ומזמר לעצמי על ספסל בחוף זמיר, נשמעו צעקות בערבית. תחילה שמעתי צעקות בקול נשי צפצפני במיוחד, כזה שוודאי הטריד כמה מן המתים שנחו אותה שעה בבית הקברות כקילומטר מזרחית משם.
סובבתי את ראשי וראיתי גבר ואישה רעולה בשחור הולכים לכיוון שובר הגלים.
כבר הכנתי עצמי לכך שעוד רגע יופיעו ילדיהם הקטנים והרעשנים שיפריעו לי לקרוא את הספר. בכל זאת, השפלתי מבטי והמשכתי לקרוא.
בפעם הבאה שהתבוננתי לכיוונם, שוב בשל הקולות החזקים בהם בחרו לתקשר שגברו בקלות על רחשי הים הגועש, שמתי לב שהזוג האמור הוא בעצם שלישייה.
נוסף על הגבר שהיה לבוש בג'ינס וחולצה קצרה והאישה ברעלה השחורה, הייתה עוד גברת, מעט יותר מלאה, עם רעלה בהירה יותר.
עד עכשיו אני מתלבט באשר לטיב הקשר בין השלישיה.
מצד אחד הוא נראה משתובב עם הבחורה ברעלה השחורה.
מצד שני, כאשר הלכו משם, מעט לאחר השקיעה, הוא נראה הולך יד ביד עם הבחורה ברעלה הבהירה יותר.
יתכן וכולם אחים?
אחת אולי רעייה והשנייה האימא (זו בעיה עם אנשים רעולים, לא ממש רואים אותם. בכלל, אנשים שהולכים בימינו עם לבוש מסורתי, מתויגים אצלי בראש, בטעות יש לומר, כמבוגרים בהרבה מכפי גילם).
ואולי באמת מדובר בגבר לו שתי נשים. הרי גם אם הדבר אסור מבחינת חוקי המדינה, השריעה (ההלכה המוסלמית) מתירה לגבר לשאת עד ארבע נשים אם מצבו הכלכלי מאפשר זאת (והרי לא היה טעם לחשוב בימים בהם זה התאפשר על בעיות חברתיות שזה עשוי ליצור, כמו למשל "מחסור בנשים", כי הרי היה מדובר בעולם של עבדים, אריסים וסריסים. אם היו יותר מידי גברים, ודאי אפשר היה להרוג אותם באיזו מלחמה שבטית. ובכל מקרה, האסלאם דווקא צמצם את הסטנדרט של תקופתו, הרי זכור לנו שהחכם באדם, יהודי אגב, החזיק אלף נשים ופילגשים). יתכן בהחלט ושלושתם חיים באושר על פי צו מצפונם, על פי דרך אמונתם ורק הדיווח לרשויות לא מתבצע.
הרי זה קיים בדרום (שם עושים שימוש בגירושים פיקטיביים להלבנת הפוליגמיה), אז מדוע שלא זה יהיה המצב גם של השלישייה מחוף ימה של חיפה?
ברגעים שלא קראתי לי או לא התלהבתי מהעננים הנצבעים כתום, חשבתי לי עליהם. יותר מעליהם, חשבתי בכלל על המצב הזה של פוליגמיה, ביגמיה (היידה מתי כספי, אם כי לזכותו ייאמר שהיה מדובר בהליך טכני בגלל עודף בירוקרטיה בהליכי הגירושים ולא ברצון לחיות עם שתי נשים, כפי שביגמיה נתפסת בציבור. כתבתי כבר כמה נישואים הם מונח חמקמק, כזו היא גם הביגמיה), פוליאנדריאה (אישה עם מספר גברים) ויתר חבריהם ה"מוזרים" לכאורה.
בראשי עלו כל מיני פנטזיות שיצא לי לשמוע עליהן או לקרוא עליהן מפי אנשים.
חלק לא מבוטל מהן כלל יותר משני בני/בנות זוג. הוא כלל כל מיני צירופים שונים ומשונים.
גם בתרבות הפופולארית (טוב, נו, אני מתייחס לאתרי פורנו, אבל הם סוג של תרבות פופולארית), אורגיות אינן דבר בלתי שכיח.
על אחת כמה וכמה ריבוי פרטנרים שלא באותו הזמן, הוא עניין נפוץ למדי בימינו.
כמובן, זה הדבר הרווח בחברה בה אני חי לפני הנישואים, אבל אני מעדיף שלא להיתמם ולהכיר בכך שגם אנשים נשואים מקיימים פה ושם, מי יותר ומי פחות, קשרים שלא במסגרת הנישואים, אם יש באפשרותם לעשות זאת. לא כולם, אבל יש כאלה ולא מעט.
קטונתי כמובן מלשפוט אם זה חיובי או לא, אבל אין להתכחש לכך שזה מצב קיים בפועל, מצב שהוא חוקי בלא מעט חברות ונראה טבעי בנקודות לא מעטות בהיסטוריה.
ובאותו אופן בו תהיתי לגבי נישואים, מי הנורמאלי - מי שמתחתן או מי שלא ולא בהכרח הגעתי למסקנה שהיא ההגדרה המקובלת, גם במקרה הזה, אני נוטה לחשוב שאולי דווקא הפוליגמיה לסוגיה, בהחלט יכולה להיות המצב הטוב עבור לא מעט אנשים.
וכי מה רע בעצם שיש גבר אחד שנהנה בחברתן של מספר נשים?
ומדוע לא תוכל אישה ליהנות מחברתם של מספר גברברים?
אישה עם עוד כמה נשים, גבר עם עוד כמה גברים...
כמה נשים וכמה גברים שמתנים אהבים אלו עם אלו?
בהנחה והסיטואציות הללו אכן יכולות להתקיים ולהתקיים בהסכמה של כל הצדדים, מה רע בהן בעצם?
מדוע חלקנו לפחות רואה בכך דבר פסול מכל וכל?
ובכן, כמובן אין כוונתי לכתוב כאן שיר הלל לנפלאות הפוליגמיה.
אני גם מודע לחלוטין, לפחות כך נדמה לי, לאותן בעיות שעלולות להיווצר ומוכרות ממערכות יחסים שכאלו, אשר הגרועה בהן היא הקנאה.
ברור לי גם ההבדל התהומי בין מין מזדמן או אפילו מין על בסיס קבוע לבין מערכת יחסים שיוצאת מחדר המיטות (או שירותי המטוס, אולם הספורט של בית הספר ועוד כמה מקומות מוכרים ואהובים).
אני רק תוהה לי מדוע אם הדבר אפשרי מבחינה רגשית, אוסרים אותו בחברה דמוקרטית.
האם הסיכוי שמדובר בקשר שעלול להיות נדון לכישלון הוא סיבה מספיק טובה?
אם כך, אסרו כלל על נישואין, הרי כמחציתם מסתיימים בגירושים ובמקרים לא מעטים בריבים מכוערים לחלוטין!
כן. מבלי לדעת, ומבלי גם שיהיה בי רצון עז לקיים קשר עם יותר מבת זוג אחת, מצאתי את עצמי יושב לי על שפת הים, ביום חורף קריר, תומך בפוליגמיה.
הבחור שראיתי נראה מאושר, כמוהו שתי בנות זוגו.
אז למה לא בעצם?
כולנו עבדים אפילו...
הנה עוד נושא שרציתי לגעת בו, ולו בקצת, כבר די הרבה זמן, הוא השורש ע.ב.ד.
פעם המילה עבד, הייתה מילה די ניטראלית.
נכון, גם בתנ"ך, לעיתים העדיפו להשתמש במילים נרדפות כגון "נערים", אך מוסד העבדות היה כה מושרש באותה תקופה (וגם הרבה מאוד זמן אחריה, למעשה, גם היום, בחלקים מסוימים בעולם, למשל באפריקה, העבדות קיימת למעשה בגרסאות המוקדמות שלה ולא נאמר בגרסאות המתקדמות שאזכיר עוד רגע), עד שהם זכו למעמד לגאלי-פורמאלי בחוקים שהתקדשו כגון דיני עבד עברי, כנעני וכן הלאה.
הדברים נחקקו, הם כתובים וידועים ואינני רואה צורך להיכנס אליהם כרגע, כי ודאי אשגה, אחמיץ כמה נקודות מרכזיות ובכל מקרה אין זה מענייני כעת. החוקים הללו מדגימים יפה מאוד את הרלוונטיות של ההלכה היהודית לחוקי מדינה מודרנית, אך לא בזה עסקינן.
האנשים באותם ימים, לא ראו בעבדות דבר נורא כל כך.
אחרי הכל, אם היו אדונים, על מה ילינו? ואם היו עבדים, הרי זה הגורל שנגזר עליהם (על פי רוב, היו כוחות עליונים שוודאי גזרו זאת) ולכן מה להם כי ילינו?
וכאמור, הכל לווה בחוקים (אלוהיים. גם לא ביהדות, עדיין היו אלים שהכתיבו את המצב הקיים) שהסדירו והנציחו את המצב. לשם מה קיימים חוקים הרי?
ובכלל, חלק מהעבדים "רצו" להיות במצבם, כי הרי אם לא יהיו עבדים, גורלם יהיה רע עוד יותר (ככה תמיד משכנעים את העשוקים).
גם הדמוקרטיה האתונאית, זו שהיא אות ומופת, הנחילה לנו בעיקר דיונים פילוסופים מעניינים (וכמובן אומנות, ספרות וכו'), אך לא ביטלה את מוסד העבדות. בל נשכח שזו הייתה דמוקרטיית סוחרים גברים. אם היית גבר בעל רכוש, היית להלכה שווה. אם ירדת מנכסיך (למשל, נלקחת בשבי האתונאי במלחמה), היית עבד עם הזכויות המוקנות לעבדים (שהן פחותות על פי רוב ובכל מקרה שונות מאלו של האדון). נשים? מי ספר אותן...
הנקודה הבאה שקופצים אליה בסקירות מסוג זה, למרבה הצער (כי יש עוד כ"כ דוגמאות. אבל מה לעשות, הגמוניה אמריקנית ואנחנו מוטים. אצא נגד זה בפעם אחרת, אולי), היא ארה"ב שעל אף חוקתה הדמוקרטית והנאורה, שהיא דגם לחוקות רבות אחריה, הנציחה את מוסד העבדות עוד שנים רבות אחרי שנכתבה ואחרי שהתווספה לה "מגילת הזכויות" (Bill of rights) בתיקונים הראשונים לחוקה.
זו אמנם תשובה ניצחת לאנשי "חוקה בהסכמה" (של מי?) למיניהם, בכך שזה מראה שלא החוקה חשובה, אלא החיים חזקים יותר מכל מסמך משפטי, אבל זה בהחלט לא מעודד משאר הבחינות.
אם בא לכם לקרוא על מרידות עבדים בארה"ב, יש את העבודה הזו של עמוס שקראתי לפני כשנה וחצי ונזכרתי בה כעת, אז אני מקשר.
כל הדוגמאות הללו ועוד רבות שהחלטתי לא להביא, על מנת לא להעמיס יתר על מידה, מובילות אותי לחשוב שבכל אחת מהתקופות בהן עבדות הייתה הלך קיים, היא לא נחשבה, לפחות לא ברבים (כמובן שבשלבי המעבר, היא נחשבה פסולה על ידי חלק מהאנשים), כמשהו רע או פסול מהיסוד.
נכון, זה לא נעים, יש כל מיני יצורים שנבראו "בצלם" (זוכרים, צלם של ההוא הגדול שאין לו ממש צורה והוא בכל מקום), אבל סך הכל זה לא כזה נורא ובכל מקרה, יש לזה היתר והכשר דתי. בין אם ביהדות ובין אם ביתר הדתות.
וכך, אם העבדות נתפסה במשך זמן רב נחשבה כדבר הגיוני ונסבל, עד שהפכה ל-Faux pas המוכר לנו, מי ערב שדברים דומים שהיום נכנסים בגבולות המותר, לא ייראו מזוויעים בימים אחרים?
בדיוק כפי שעבודת ילדים במכרות נתפסה כדבר מקובל לפני כמה מאות שנים והיום היא טאבו (שוב, תלוי איפה, התייחסתי לאחרונה למשל לריבוי תאונות הכרייה בסין), כך יתכן ודברים נוספים יוצאו ממעגל המקובל.
במקרה של תחומים מסוימים אגב, נראה לי שאפשר לתפוס, ולו במעט, איך נראית תקופת מעבר כמו זו בה עבדות הפכה להיות לא הולמת.
כך למשל, עבודות יזע במשך שעות הפכו מוקצות במערב, יובאו למזרח, נהיו לגיטימיות, ולאט הן הופכות פחות לגיטימיות או לחילופין הניצול צריך להיות מוחבא טוב יותר ובכל מקרה, התגובות של אנשים נעות בין החרמות (שלא בהכרח יעילות) דרך צקצוק עד כמה הדבר רע ועד אדישות ואף בדיחות מרושעות על הסינים והתאילנדים שיעשו עבורנו את העבודה.
אתם הרי ודאי שמעתם על כך בדיחה או שתיים.
זו תקופת מעבר. כך היא נראית או למצער זו וריאציה שלה.
בין הדברים שנראים לי יהפכו למוקצים יום אחד, הוא עוד מושג שקשור לשורש ע.ב.ד.
עבודה.
נשמע מוזר, לא?
ובכן, אין לי כוונה בעידוד פרזיטים או באיזו אמירה שכל עבודה היא רעה ודינה להיכחד.
היא צורך קיומי, לפחות בתנאים הקיימים (יתכן ויגיע היום בו אנשים לא יצטרכו לעבוד כלל, כך שהקוטף בפרדס, החורש בשדה והלבלר בבנק, כולם יהיו לא אנושיים).
גם במושג עבודה, כולל בתוכו אינסוף וריאציות ונתון לאינטרפרטציה של כל אחד.
בתוכו, ישנן לא מעט עבודות שלטעמי נופלות בהגדרות הישנות של עבדות ורק מטעמים של תקינות פוליטית, הן מוגדרות כעבודה.
אלו גם תחומים מסוימים (שלא אנקוב בהם כעת), אך בעיקר כוונתי לתנאים של אותן עבודות.
עבודות בשכר שלא מאפשר קיום, בעיני היא עבדות. למעשה, מצבו של עובד כזה, עשוי להיות גרוע משל חלק מהעבדים, שכן גם עבדים נהנו מזכויות, ואחת מהן, בחלק מהמקרים, הייתה שהאדון ידאג לעבד למקום הולם לשינה, לאוכל, בריאות וכו'.
כל מיני עבודות שמנצלות את העובד, לא נראות לי שונות בהרבה מעבדות.
ההבדל בעיקר סמאנטי.
לכן, אם וכאשר אני שומע מילים הנגזרות מהשורש ע.ב.ד אני מנסה לחפש את המלכוד.
כאשר אנשים נכנסו בשערי מחנה עליו הרשם "העבודה משחררת", הם היו צריכים לחשוד שמשהו רקוב מהיסוד.
דאו
נדמה לי שזה הוא סופה של תקופה בעבורי.
לקח לי אמנם כמעט חצי שנה ליישב את הדילמות שהעליתי בפני עצמי.
אבל נדמה לי שבימים אלה מצאתי את התשובות ואני כבר יודע מה הדרך הכי טובה עבורי לנהוג בה.
הדבר היפה מבחינתי, הוא שהתשובות תמיד היו שם. הן רק חיכו כדי שאגלה אותן.
כל דבר בעתו. ולאחרונה הגיעה העת שלי לגלות את הדרך.
זה לא שאני לגמרי בטוח בה. נהפכו, גיליתי שדווקא הדרך הנכונה היא לא להציב כל מיני מטרות ולדבוק בהן כעיוור וכך להימנע מנתיבים אחרים שאולי מרתקים יותר, רק משום שהצבתי איזה יעד שאני מוכרח להגיע אליו.
אולי אמשיל את הדבר לאנשים שכל חלומם חלמו להיות רופאים, מכיתה א' הם הכינו כל הזמן שיעורי בית, למדו קשה והכל כדי להתקבל ללימודי הרפואה. את הפסיכומטרי הם עשו כמה פעמים ולמדו את כל המילון, בעברית ובאנגלית.
יש לי הערכה רבה לאנשים כאלה, שיודעים בדיוק מה הם רוצים ומרגע שהם הציבו לעצמם את המטרה הם לא מרפים עד שהם מגיעים אליה.
מצד שני, הם מפספסים כל כך הרבה דברים אחרים שיכלו להיות ויכלו לעשות, אם לא היו מקובעים לדרך אחת, אם כן היו עוצרים מידי פעם ומהססים.
נראה לי דווקא שעדיף לטעום מכל מיני דברים, תמיד להסס, תמיד לפקפק, לעולם לא להיות בטוחים במשהו לגמרי.
המסלול בחיים, שהוא בהכרח הרבה יותר חשוב מקו הסיום (הרי כולם מגיעים בסוף לאותה נקודה), הוא הדבר המרכזי ורצוי שהוא יהיה מעניין.
פתאום, כל כך הרבה דברים, שלא יכולתי לחזות מראש בכלל, השתנו להם.
דברים שנראו לי מדאיגים בספטמבר אשתקד לא מגרדים לי את קצה החוטם.
אין לי כל מושג כיצד הדברים בדיוק יתפתחו ולאן הם יובילו אותי.
אבל זה כלל לא חשוב. אין כל סיכוי שאכשל, משום שהחלטתי לא להציב בהם מטרות, אלא פשוט לראות עד היכן הם יובילו אותי.
אין כל טעם לשאול אם הם יובילו אותי למקום שאני רוצה להיות בו, משום שאין שום מוגדר מקום שאני רוצה להיות בו.
מה שמתרחש כרגע, הוא מה שחשוב.
וכל דבר שיקרה, יקרה לטובה.
ואולי בכלל אמצא את עצמי באוסטרליה. אוסטרליה כמשל שרק אני אצליח להבין כעת.
הללויה.
| |
השופטים החמירו בפרשת רמון
קראתי את הכרעת הדין במשפטו של שר המשפטים לשעבר חיים רמון (חלק שני כאן).
לעניות דעתי, השופטים החמירו.
החמירו עם עצמם כמובן, לא עם רמון (גזר דינו יינתן במועד מאוחר יותר, כך שקשה לדבר כעת על החמרה).
אני מבין את הסביבה בה פסק דין שכזה נכתב על אורך כמעט 100 סעיפים. זו מין דרישה שכזו משופטים, כדי שיהיה צדק למראית עין. לא אתלונן על כך, לפחות לא לפי שעה.
אולם במקרה של רמון, לאור מה שנכתב בפסק הדין, נראה לי מעט מיותר לדוש כל כך הרבה בנושא.
להלן אציע את המבחן שלי, קצר וקולע לקביעת האשמה של רמון:
המבחן שלי (אני לא שומר לעצמי זכויות יוצרים, נדמה לי ששמעתי דברים ברוח דומה בעבר) הוא מבחן "מה היה קורה אילו זו הייתה הבת שלי".
עיקרו פשוט - כאשר אנו דנים בפרשיה כל-שהיא העוסק ביחסים בין בני אדם, יש לבחון את הדברים מנקודת המבט של מה היינו חושבים אילו הייתה זו הבת שלנו, שעל עניינה אנו דנים.
הבה נסביר במקרה של רמון למה כוונתי.
הבה נהפוך את הדיון מדיון על ה' (אבוי, רמון התעסק עם האדם הלא נכון. מי יעז לצרפת את אלוהים, לעזאזל?) לדיון על הבת שלנו. לאו דווקא בת ברת קיימא, אלא בת תיאורטית שאולי קיימת, אולי תהיה קיימת ואולי לעולם לא תהיה קיימת.
כעת, ננסה לתאר את בתנו, בשנות העשרים המוקדמות של חייה, ניצבת לה באיזה משרד צבאי, מבקשת להצטלם עם איזה ידוען, כאשר לפתי אותו ידוען, מבוגר ממנה יותר מכפליים, באמצע שנות החמישים לחייו, מנשק אותה בפתאומיות, אגב דחיפת לשונות ללועהּ.
במקרה הזה, עבורי היפוטתי, כי אין לי בת שעונה לקריטריונים, לפחות בינתיים, התשובה ברורה.
כל הדיון על השאלה האם היא התחילה איתו לפני כן, האם היא "זנזונת", האם תפקידו - שר המשפטים, חשוב או לא, נראה לי לפתע עקר לחלוטין.
אני מניח ששום אב (או אם) סביר, לא היה מקבל את זה שגבר מבוגר, בעל שררה, יתעסק עם הבת שלו.
לטעמי, גם לא אם היה מדובר באדם בן גילה, שהיה פוגע בפרעות ובכוחניות.
זו לדעתי אמורה להיות מסגרת הדיון. לא ה' אלמונית ולא השר רמון שאנחנו אוהבים או אוהבים לשנוא.
לכן, נדמה לי, כאמור, שהשופטים החמירו יתר על המידה עם עצמם, כאשר פרטו את המקרה, הכל כך מובן באספקלריה שהצגתי, בזוויות רבות.
לא שאני חושב שההחמרה הזו רעה. פשוט עבורי, באופן אישי במקרה הזה, היא מיותרת.
בנוגע להשלכות על החברה בכללותה, לא אהבתי את מאמר המערכת של "הארץ" היום.
תלונתם על משפטיזציה רבה מידי של החברה ועל כך שהשופטים מתעלמים מהנורמה הקיימת של מתירנות מינית מסוימת, נראית לי בלשון פשוטה: מטומטמת.
על אילו נורמות מנסים להגן במאמר המערכת האומלל של "הארץ"?
של אינוס נשים בשירותים של מועדוני ריקודים או סם אונס?
של בעלי שררה שחושבים שאנשים שעובדים (או אפילו לא מקבלים על כך כסף של ממש) תחתם יכולים להיות כלי פורקן שלהם?
של החפצת בני אדם?
אין משהו רע במתירנות מינית כשלעצמה.
הבעיה היא שיש לה קורבנות שבוחרים, בצורה לגיטימית מאין כמוהה, לא לקחת חלק באותה אווירה, אבל נגררים ממנה, בשל אותה פתיחות עליה מדברים.
הבעיה היא שנראה כאילו המרחב הפרטי וחירות האדם על גופו נשכחו, לטובת איזו חירות מינית מדומה.
אם הגדלת האפשרות של כל אדם להיות אדון על להגיד לא היא אובדן פרופורציה או "היחסים שבינו לבינה", "גבולות החיזור" כפי שנכתב ב"הארץ", אז אני מעדיף לצמצם את גבולות החיזור עד למינימום.
מה קרה, מישהו שם ב"הארץ" חושש שהוא הלך צעד אחד יותר מידי בכיבושיו?
שוב, ראוי שיבחן את הדברים כאילו היה מדובר ברחל ביתו הקטנה. לא באיזו ה'.
לסיום, נראה לי חסר טעם לדון במאבקים בין רשויות השלטון, בין הרשות השופטת לזו המבצעת, בין הדרגים הממונים לדרגים הנבחרים.
כן, מאבקי עוצמה תמיד יהיו. גם במקרה הזה כמובן ישנם.
אני לא חושב שיש טעם לדבר על רשות שהיא נציגת הצדק האוניברסאלי ולעולם אין שיקולים זרים לנגד עיניה.
כפי שלא צריך לשאול אלקטרון מדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג, כך אין טעם לצפות מאנשי משפט לתושבה שתסביר את מניעיהם האמיתיים.
אך אין בין כל האמור לעיל למעשה הטוב שנעשה ולא כלום.
החלטה טובה, גם אם היא נעשית כחלק מ"תיק" ש"תפרו" לחיים רמון, כפי שמנסים כמה חדלי אישים שאת תגובתם שמעתי לטעון, היא החלטה טובה.
במקרה הזה, ההחלטה ראויה.
דין נשיקה, גם אם אינו כדין אינוס, הוא עדיין שהיא חדירה בלתי נסבלת לתחומו הפרטי של אדם אחר.
ורצוי שיידע זאת כל שר המדבר במתק שפתיים, כל חבר כנסת בעל לשון חריפה וכל אדם בישראל שאוהב לשלוח ידיים, אבל קצת פחות אוהב לשאול אם זה בסדר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
