בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לפני מספר ימים התפרסם ב"הארץ" מאמר מאת משה ארנס תחת הכותרת "ישראלים חסרי שורשים". היה זה מסוג המאמרים שאתה קורא, מתקשה למצוא בו פרטים לא נכונים ואף על פי כן הוא צורם. לקח לי מספר דקות להבין מדוע המאמר בו מנסה להסביר ארנס מדוע דין מערת המכפלה וקבר רחל הוא כדין מצדה - שרירות תוצאות קרבות מלחמת 1948 - הוא אולי נכון עובדתית בנוגע לאירועים המוזכרים בו והניתוח בו אף לא שקרי. אך הוא מחמיץ את התמונה הגדולה ומוביל למבוי סתום.

החלטתי לכתוב ל"הארץ" ולבקש מהם לפרסם מאמר תגובה (או למצער מכתב למערכת). אינני יודע אם זה משום שלקח לי יומיים למצוא זמן לכתוב את התגובה או משום שמעולם לא כיהנתי כשר ביטחון. אך נכון לעתה, לא זכיתי לתגובה מאת העיתון ולכן החלטתי לפרסם את התגובה בפורום הזה.

סביר להניח שאם הייתי מייעד את הטקסט לבלוג מלכתחילה, הניתוח היה ארוך ומעמיק יותר. ואף על פי כן, אמנע מלהרחיב את המאמר לעת עתה. רק קראו את המאמר בהקשר הזה, כלומר מאמר רדוד במעט שמפשט נושא מורכב ולא משקף את דעתי במלואה.

ישראלים חסרי ענפים

כאשר הלגיטימיות של ישראל מעורערת כמעט בכל פורום אפשרי ומה שמפריד בינה לבין דרום אפריקה של משטר האפרטהייד הוא וטו אמריקני שנסמך על שיקולים פוליטים של אובמה, חשוב שישראל תמשיך לדבוק בקו הירוק ותנסה להגיע להסדר שייקבע את גבולותיה מהר ככל האפשר. האלטרנטיבה עלולה להיות געגוע לגבולות הרחבים של 1949.

עץ בשלכת, אי שם בדרום דבלין

קשה, באמת קשה לאמצעי תקשורת שצריכים לספק את מירב האינפורמציה על אירועים סמוך ככל האפשר להתרחשותם. קשה שבעתיים לדווח על חדשות שלא מסתיימות במהדורת החדשות הבאה או בעת סגירת הגליון של מחר. האינטרנט אמנם מבטל את הצורך של ארגוני חדשות להגמיש עצמם לצרכי מועדי פרסום מדוקדקים, אך הוא לא המושיע שפותר את הבעיה כאשר מדובר באירועים מתגלגלים.

לשון אחר, הרבה יותר קל לדווח על תאונת דרכים, אירוע נקודתי (הגם שלקורבנות וקרוביהם צפויות לעיתים שנים של ייסורים) מאשר על מהפכה עם עשרות גורמים שנמתחת על פני ימים, שבועות, חודשים ואף שנים ותוצאותיה עשויות להתברר זמן רב לאחר מכן.

האירועים במצרים החלו, כך על פי הכתבה מהאקונומיסט של השבוע שעבר, ב-25 בינואר כתגובת שרשרת לעזיבתו או הימלטותו לערב הסעודית של נשיא (אם זה הכינוי ההולם לטיראן השולט ביד רמה במשך מספר עשורים) תוניסיה זמן קצר קודם לכן.

גם האירועים בתוניסיה (סיכומם כאן) הם אירוע מתגלגל שהחל בבחור צעיר שהיה ממורמר על חוסר ההזדמנות ושרירות הלב של רשויות המדינה והצית עצמו ב-17 בדצמבר אשתקד. באירוע המצער הצית מוחמד בועזיזי  לא רק את עצמו, אלא גם את כל תוניסיה (ויש שיטענו את רוב המזרח התיכון). המדינה הייתה לשדה קוצים ואש ההפגנות התפשטה עד אשר לדיקטטור לא נותרה ברירה אלא להימלט. אירוני אגב שנשיא שהיה תומך נלהב של חילוניות בתוניסיה נאלץ להימלט דווקא לתיאוקרטיה הסעודית.

והנה ב-11 בפברואר כבר התבשרנו כי גם חוסני מובראק שעמד בראש מצרים מ-1981, חודשים ספורים בטרם נולדתי, עזב את מטלטליו, לאחר קרב בלתי עיקש שארך כח"י ימים, והעיר קהיר שמחה וצהלה. סליחה, לא בדיוק ברור מהו המסלול המצרי לדמוקרטיה, אם בכלל קיים מסלול שכזה.

גם בשכנתה ממערב של תוניסיה תובעים ההמונים חירות ויש לתהות האם תהיה אלג'יריה אבן הדומינו הבאה ליפול.

גם כסאות העריצים בלוב, תימן, ירדן, סוריה והיכן-לא רועדים מתחת לישבני המנהיגים.

אולי זה המקום לקשר לכתבה נוספת מהאקונומיסט של השבוע שעבר עם סיכום אורך הקדנציה של המנהיגים בעולם הערבי ודיון בסיכויי הישרדותם.

זה מכבר הזכרתי את גאורג הגל והינשוף של מינרווה שפורש כנפיו רק עם רדת הלילה. כך גם טיבם של בני תמותה הוא להבין התרחשויות רק בדיעבד. זה לא בהכרח רע, זה אנושי, אנושי מידי. רק צריך להיות מודעים למגבלות.

אנו אוהבים לנתח אירועים כאילו היו נקודה ולא תהליך. אך החיים דומים יותר לסרט מאשר לתמונה. לרומן ארוך ומורכב ולא לחמשיר קליט.

טבעם של אירועים הוא שהם מתגלגלים ומתפתחים. עצירה בנקודת זמן זו או אחרת היא חיונית לצרכי הערכה. ההשוואה למוכר, חוויותינו בעבר או חוויותיהם של אחרים עליהן קראנו או שמענו מסתכמת בתמונה פשוטה למדי שאנו מציירים לעצמנו ועימה אנו מתמודדים עם הבלתי מוכר המשתנה ללא הרף.

בדומה לפיזיקה ניוטונית, הדבר משמש אינדיקציה לא רעה לתהליכים כפי שהם קורים ומאפשר לנו לפתח שלל היוריסטיקות שבלעדיהן היינו אובדי עצות.

אבל זה לא זה.

כפי שאפשר לנחש מהנכתב לעיל, לא אתיימר לנתח את האירועים במצרים, במגרב, במזרח התיכון או בעולם.

מודה ומתוודה, הניחוש שלי טוב כניחושו של כל אחד אחר, אולי מעט יותר מלומד אם כי גם זה מוטל בספק.

החופש, חופש מעריצות, הוא זכות יסוד של בני אדם באשר הם ומחמם את הלב לראות גיבורים המחרפים נפשם (גם אם המהפכות האחרונות מצטיירות כשקטות באופן יחסי, הרי אין להתעלם מהסיכון הרב אותו נטלו מפגינים אמיצים בעודם מוחים נגד המשטר במדינות המוח'אבראת [שב"כ בתרגום צולע]) בשם הדמוקרטיה. דמוקרטיה היא שלטון העם, היינו שלטון על ידי העם (או נציגיו) למען העם.

כפי שמרמז ג'ון לוק בתום ספרו "על הממשל המדיני", אנשים אמנם מעבירים חלק מחירותם לשלטון במסגרת האמנה החברתית בידיעה שזה ישמור עליה, אך היה והשלטון לא עומד בחלקו באמנה, לאנשים יש הזכות (אם לא החובה) לקחת את השלטון בחזרה לידיהם על מנת לעצב אותו מחדש באופן שייתן ביטוי לחירות המוקנת להם. רעיון די מהפכני לסוף המאה ה-17 עת נכתב הספר, אולם לא עניין חדש למדי בראשית המאה ה-21.

יש איזו שמחה לאיד, Schadenfreude, בקריאת דבריהם של פרשנים  מביני עניין, מומחים בגרוש או בעמל של שנים רבות שמתקשים (או מתוקף תפקידם לא מסוגלים) להודות שאין להם מושג מה יקרה ונבואותיהם מתנפצות בזו אחר זו כגלים על החוף.

זה ודאי עדיף על בורות ואדישות. אך מעט צניעות והכרה במגבלות כוח החיזוי, בהחלט יכולות להואיל.

הנה, לפני סיום, תיבול אירי מאת שינייד אוקונור ששודר בלייט לייט שואו ב-RTE לשירו של בוב דילן משנות ה-60: The Times They are a Changin'.

שיר מקסים שכמו אקסיומה יש לי תחושה שתמיד יהיה נכון, גם אם הפופולאריות שלו תדעך.

Come writers and critics
Who prophesize with your pen
And keep your eyes wide
The chance won't come again
And don't speak too soon
For the wheel's still in spin
And there's no tellin' who that it's namin'
For the loser now will be later to win
For the times they are a-changin'

(התמלול הנ"ל מכאן)

ולסיום, שיר נוסף שהיה פופולארי בתחילת שנות ה-90, Wind Of Change מאת ה-Scorpions.

השיר נכתב לאחר ביקור הלהקה הגרמנית במוסקווה. כבר קראתי על השוואות בין האירועים המתחוללים בימים אלו במרחב הערבי לבין מהפכות הקטיפה של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 ברחבי הגוש הסובייטי. כמו אז כך היום, משטרים רודניים נפלו בזה אחר זה בעת דעיכת ברית המועצות.

נפילת בריה"מ מדגימה את המורכבות הבלתי נדלת שהופכת כל הכללה למגוחכת.

חלק מהמדינות עלו על המסלול המהיר לדמוקרטיה ואף הצטרפו לאיחוד האירופי (אם כי זה לא היה ברור אז ובהחלט יתכנו תסריטים אחרים וגם היום המדינות הללו לא חפות מבעיות שצפות מפעם לפעם). אחרות נותרו לחסדיהם של דיקטטורים שלא שונים בהרבה מחבריהם במזרח התיכון (מדינות הסטאן למיניהן, בלרוסיה וכו'). מדינות אחרות, סין צפון קוריאה וקובה, שימרו את המפלגה הקומוניסטית בשלטון (אם כי גם במקרה הזה, כל אחת מהשלוש היא סיפור שונה לחלוטין, אבל זה כבר עניין לקטע אחר שוודאי לא ייכתב) ורוסיה עצמה, זו שברחובות בירתה התהלכו חברי הלהקה וחשו את רוח השינוי בשיר הפכה ממדינה קומוניסטית באחרית ימי שלטונו של גורבצ'וב לסוג של דמוקרטיה חלשה בימיו של ילצין בשלטון ולמין אוטוקרטיה לאומנית בימי פוטין והבובה שלו מדבדב. וזה כמובן, סביר שישתנה גם כן במוקדם או במאוחר.

ובדיוק כפי שניסיתי לרמז בקטע לעיל, אופוריה ואופטימיות מחד ופחד וחשש מהלא נודע מאידך הם מובנים וטבעיים.

אך המציאות היא עניין הרבה יותר מורכב מכפי שאנו רוצים לקוות וניתן להבינה בדרכים רבות.