בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

צפו בסרטון הבא של ג'ורג' קרלין (George Carlin), קומיקאי בחסד שלמרבה הצער כבר לא עמנו מזה מספר שנים. הסרטון עוסק בזמן. התמקדו במילותיו מעט לאחר הדקה 2:40:

בסרטון מנפץ קרלין בדרכו האופיינית, מלאה משחקי מילים ודיון במשמעות המילולית של ביטויים נפוצים, אשליות שיש להמונים בדבר הזמן. אחרי הכל, מדובר בכלי שרירותי שבקלות יכול היה להתפתח בדרך שונה. ראו למשל כמה לוחות שנה קיימים, כיצד הם מבוססים על מקורות השראה שונים (הלבנה, החמה וכו') וכל אחד מצביע על שנה ותאריך שונים. לפי לוח השנה של המאיה, ה-21 בדצמבר של השנה הזו הוא היום האחרון, נקודה.

כפי שקרלין אומר כאמור כשתי דקות וארבעים שניות אל תוך הסרטון, המושג שלנו בזמן כה קלוש עד שכל ארבע שנים צריך לדחוף יום נוסף (למען ההגינות, כל 100 שנים לא עושים זאת, אם כי כל 400 שנים גם כלל זה מבוטל. כך שנת 2000 הייתה שנה מעוברת, בעוד 1900 ו-2100 לא, אם כי זה לא רלוונטי עבור איש מהקוראים ביום בו טקסט זה נכתב).

אין דבר כזה ה-29 בפברואר. זה הראשון במארס ואתם יודעים את זה...

והיום הזה הוא היום. הודו על היום הנוסף שקיבלתם בעבור שום כלום.

אלעד

הזמן הוא כעת - כרזה שצילמתי בכלא קילמיינהם, דבלין

לפני כחודש הגעתי במקרה לידיעה הזו במאקו המספרת על סגן במיל' ששמר את תעודת החוגר שלו לאחר שהשתחרר ובמשך שש (6) שנים השתמש בה על מנת לנסוע ברכבת. על פי הידיעה, העלות המשוערת של הנסיעות הצטברה לכדי 12,000 שקלים.

שם הקצין לא מופיע בידיעה. גם הסמיכות לביטול נסיעות חיילים ברכבות בימי ראשון מעוררת חשד כי מדובר בידיעה "שתולה" מטעם מערכת הביטחון.

מחד מערכת מאקו קיבלה סיפור פיקנטי על גנב ערמומי שתחמן את מערכת הביטחון ורכבת ישראל. סיפור עם סוף טוב בו הגנב נתפס ויחזיר את הכסף (ואני חשבתי שסוף גנב תלייה. ובכן, על פי הכתבה, אין כאן כלל ענישה. לא משפט, לא מאסר, לא תשלום ריבית ואפילו ההתנצלות לא ממש כנה).

מאידך הציבור לומד כי נסיעות החינם של חיילים מנוצלת לרעה. לא זאת בלבד שאנשי צבא צובאים על הרכבת וגודשים אותה מידי בוקר יום ראשון, כפויי הטובה גם מנצלים את טוב לבו של משרד הביטחון על מנת לנסוע בזמנם החופשי על חשבון הצבא והנה, בכל הזדמנות גם יגנבו נסיעת חינם.

למותר לציין שהקשר הלוגי בין הבעיה לפתרון רופף. הרי איסור נסיעת חיילים בבוקר יום ראשון לא פותר את הבעיה ולא ימנע שימוש לרעה בחוגרים בשאר הזמן.

באופן אישי אני רואה בחיוב את העדפת האזרחים על פני חיילים ברכבת. דנתי על כך בקטע הזה בבלוג של פישר (שרשור מתחיל כאן). זה יפחית את מספר כלי הרכב על הכביש, לעומת חיילים שיימצאו חלופה אחרת.

מאידך, קל להבין מדוע חיילים שלא מקבלים שכר יראו כל פגיעה בהטבות הזעומות שהם מקבלים (אם ניתן לקרוא לאפשרות להגיע ליעד אליו הם מחוייבים להגיע הטבה) כאסון.

אחרי שהבהרנו שסביר שמדובר בידיעה פיקטיבית שנועדה בעיקרה לרכך את "רוע הגזירה" או האופן בו היא נתפשת בציבור (משהו בסגנון "מערכת הביטחון והרכבת אמנם נהגו באכזריות בלתי מידתית כלפי החיילים בבטלם את הנסיעות בבוקר יום ראשון, אבל אין ברירה כי חייבים לטפל באלו שמנצלים את כספי הציבור לרעה"), אפשר להמשיך. הבה נניח שהידיעה אמיתית ואכן הקצין הסורר אינו אגדה אורבנית.

השנה יציינו 45 שנים למלחמת ששת הימים שתוצאותיה ניכרות גם ארבעים וחמש שנה לאחר מכן. על פי ספר העובדות של ה-CIA, הגיל החציוני בגדה המערבית עמד ב-2011 על 21.3 שנים. לשון אחר, מחצית האוכלוסיה בשטחים צעירה מ-21.3 וגדלה כדור שני (או שלישי) לכיבוש. הכיבוש עבורם אינו מצב חולף אלא עובדת חיים.

גם החיילים הישראלים גדלו אל מציאות בה הם האדונים בשטחים. הם אמנם לא סופחו לישראל, אך ישראל מחזיקה בהם, צבאה הוא הריבון והתושבים המקומיים חסרי זכויות. הם צריכים לקבל אישור על מנת לנוע ממקום למקום, לחפש עבודה מחוץ למכלאותיהם והס מלהזכיר את אימת הצבא ופראות המתנחלים.

אפילו הרמטכ"ל הישראלי הנוכחי חגג בדיוק 8 שנים בלבד כאשר כבשה ישראל את השטחים. לשון אחר, גם הוא גדל לאותה מציאות בה ישראלים יכולים לעשות ככל העולה על רוחם שכן הם בעלי הבית בשטחים. להם הארץ הזו. אלימות שלא לצורך, ביזה, ועוד, ועוד ועוד הם לחם חוקם. על קצה הקרחון רק מחמש השנים האחרונות אפשר למשל לקרוא כאן.

והמציאות הזו זלגה כמובן לישראל. הגדה המערבית, המערב הפרוע, אמנם שונה מישראל. מבחינה חוקית ומבחינה תודעתית כאחת. אבל הפער הולך ונסגר. מה הפלא שבחוגי הימין כותבים כמשה ארנס אומרים בריש גלי שיש לספח את השטחים. אלו למעשה האמיצים שמודעים לבעיה בהחזקת אוכלוסיה נטולת זכויות במשך שנות דור, מספר דורות. רוב אנשי הימין פשוט מעוניינים בסיפוח השטח תוך התעלמות מיושביו, טרנספר או למצער דחיקתם למספר מובלעות, ערי-מדינה פלסטיניות.

גנבים כמובן מתהלכים על פני הגלובוס. אבל הם כמובן החריגים, החלכאים והנדכאים שיש בכל חברה.

אך כאשר הפשיעה הופכת למעשה שבשגרה, כיצד נלין על בחור שרק רצה לחסוך בעלות הנסיעה ברכבת?

העוון הזה מחוויר לעומת על הפשעים שמתרחשים דקות ספורות מישראל גופא.

יכולתי להמשיך, אולם נדמה לי שאעצור את הקו המחשבתי הזה כאן. מי שלא מבין את הקשר, לא ישתכנע מעוד עשרות, מאות, אלפי או רבבות מילים שאכתוב על המובן מאליו - הכיבוש רע לכובש כמעט כפי שהוא רע לנכבש.

במקום, אגיד שכאשר קראתי את הידיעה נזכרתי בקטע הבא מהחמישה הקאמרית. רמי הויברגר מספר מה הוא הכי שונא בצבא. התשובה היא כמובן: להשתחרר. באמת אחד הקטעים המשובחים. לשם מה מבקשים ממנו את פנקס החוגר שלו? מה, יתנו אותו לאיזה רפי פפרבלט אחר? הוא הרי לא ישתמש בו כדי להתפלח לטירוניות, הוא לא דפוק. כולה ישתמש בו בשביל לקנות כרטיסים לקולנוע, גג בשביל כניסה לקולוסיאום...

ואם כבר בחמישיה הקאמרית עסקינן, הקטע הבא על הקרקס העברי של צה"ל גם הוא זכור לטובה ומומלץ לצפייה:

וכמובן על אף שמדובר במשאבת כספים שרובה לא נחוצה ופועלת ביקום אבסורדי, אין ברירה אלא להתגייס לצבא. ושאין נימוק הגיוני מדוע לשרת פורטים על מיתרי הרגש...

שלום

בפליקר בדיוק חגגו אתמול שמונה שנים לעלייתם לאוויר או למצער לשרתים.

תהיתי מה הייתה התמונה הראשונה שאי פעם הועלתה לשרתים שלהם, הרבה לפני שיאהו! רכשו אותם. חיפוש זריז הביא אותי לדיון הזה.

התמונה הראשונה בפליקר שזכתה למספר הרץ 74 היא כיתוב ירקרק על רקע אפרפר "TEST IMAGE" - תמונת ניסיון. על פי הטקסט ליד התמונה מדובר בניסיון שלישי, כך שאין זו התמונה הראשונה, אלא התמונה הראשונה ששרדה, לא נמחקה ונמצאה בחיפוש.

התמונה ה"אמיתית" הראשונה בפליקר, מספר 88, היא של כלב צ'יוואווה קטנטן וניתן לראות אותה כאן.

איזה כלבלב צמרירי וחמוד על מרבד קסמים. זו בהחלט הייתה ראויה להיות התמונה הראשונה שהעלו לשרתים של אתר שיתוף התמונות הפופולארי. או שלא.

רגעים ראשונים מהסוג הזה נוטים להיות בנאליים. לניל ארמסטרונג היו ארבעה ימים לחשוב על מה שהוא עתיד לומר כשייצעד לראשונה על אדמת הירח (במהלך המסע לירח בין ה-16 ל-20 ביולי 1969) וכעשור של תוכנית חלל שקדמה לשיגור בטרם אמר "צעד קדם לאדם, צעד גדול לאנושות" (כפי שזכור לי מילדותי התרגום לעברית של המשפט האלמותי "That's one small step for man, one giant leap for mankind" כיום ודאי הייתי מתרגם זאת כ"זה צעד קטן לאדם, זינוק ענק לאנושות").

הסרטון הראשון ביוטיוב מ-23 באפריל 2005 (כשנה לאחר התמונה הראשונה בפליקר) היה מעט פחות מעורר השראה וניתן לראות בו בחור צעיר מסביר על הפילים שמאחוריו בגן החיות בסן דיאגו. מה שממש ממש ממש ממש מגניב בבחורים הללו זה שיש להם חדק ארוך, הוא אמר, זה הכל.

במחשבה שנייה, לפחות הסרטון הראשון ביוטיוב הוא לא השיר הזה של ג'סטין ביבר (ובכן, השיר של ביבר הוא לא עד כדי כך גרוע. פשוט מצאתי שהוא הסרטון הנצפה ביותר ביוטיוב לפי שעה עם מעל 702 מיליון צפיות נכון לשעת כתיבת שורות אלו. אני בקלות יכול לחשוב על מספר רב של דברים יותר ראויים לצפייה. אך אולי זה רק אני והטעם המוזר).

הצ'יוואווה הזכיר לי גם את הסיפור על שיחת הטלפון הראשונה שניהל אלכסנדר גרהם בל, עליה ניתן לקרוא כאן.

"ווטסון, בו הנה. אני רוצה לראות אותך" (או במקור: "Mr. Watson, come here. I want to see you") היו המילים הראשונות שנאמרו אי פעם בטלפון. אם בל היה ממציא ישירות את סקייפ או אייפון 4 הוא ודאי היה עושה שיחת וידיאו ובוחר מילים אחרות. אולי היה רוצה למשש או לרחרח את עוזרו, ניתן רק לנחש.

הפלא הזה שבעשיית משהו ראשוני שאתה יודע שאיש לא עשה לפניך ודאי מלהיב. אך כפי שכתב יורם טהרלב, "במקום שאליו אני הולך, היו רבים כבר אחרי" ("הייה לי חבר הייה לי אח", שם). ואכן, החוויה הראשונית כה נדירה וכה קסומה שכה רבים מנסים לחקות אותה.

נסו למשל לחפש בחדשות את המילה "לראשונה" ותראו שהוא רווח למדי.

הנה רק מספר דוגמאות מהימים האחרונים:

לראשונה ישלמו על חניה בקריון, קרית ביאליק (זה בו זאב נחמה הולך כמו מלך. איך הכל מתחבר פתאום).

לראשונה מפלגת ש"ס מקימה אתר אינטרנט.

לראשונה הורשעו מי שהונו עובדים זרים.

לראשונה הקים מכון היצוא ביתן לאומי בתערוכה חקלאית זניחה בברלין.

לראשונה מאז נכנס לכלא האנס והנשיא לשעבר של ישראל, משה קצב הוא נפגש עם אישתו גילה.

הזילות של זכות הראשונים המופלאה ניכרת לעין. אם כל דבר הוא ראשוני, בראשיתי ומיוחד אזי דבר הוא לא ראשוני, בראשיתי ומיוחד.

זכורה לי הרצאה מלפני כעשור של מי שהיה אז אלוף משנה חדש וכיום הוא תת אלוף בכיר, במהלכה הוא הפציר לא לעשות שימוש במילה "לראשונה". הוא אמר כי ברוב, אם לא בכל, המקרים בדיעבד מסתבר שהיו תקדימים והכותב/אומר מתגלה במערומיו. במקום, כמדומני, הוא המליץ לגשת ישר לנקודה ללא סופרלטיבים.

אז כן, התמונה הראשונה שהועלתה לפליקר היא לא באמת תמונה ולא באמת ראשונה. צילום דיגיטאלי התקיים קודם לכן. תמונות הועלו לרשת האינטרנט לפני כן. צילום התחיל לפני למעלה ממאה ושבעים שנה. כתבתי לפני כשנה וחצי על האנשים הראשונים שהופיעו בתמונות החל מ-1838 או 1839.

אבל החיים מלאים נקודות ציון משמעותיות ולו רק משום שאנשים מעניקים להן משמעות.

פייסבוק מבססים את ממשק ה-Timeline שלהם בדיוק על זה, על הרצון של אנשים למצוא משמעות בחיים לא ייחודיים להפליא. הקליפ הזה ששלח לי אורי שלשום של כניסת הצדפה בבת המצווה של גל מדגים זאת היטב.

החיים, אחרי הכל, הם אוסף של חוויות ראשוניות שמסתיים בפעם הראשונה בה מתים.

איכשהו הגעתי לסרטון הבא של יאיר לפיד ואפילו צפיתי בו:

הוא מדבר לכששת אלפי תומכיו (מספר אמיתי או דמיוני) שהביעו נכונות להיות אקטיבים בקמפיין למען בחירתו (להבדיל מרבבות הזומבים מפייסבוק).

אין לי ממש דיעה מגובשת לגבי יאיר לפיד (הטורים שכתב נראו לי משעממים וכמדומני מעולם לא הצלחתי לקרוא אחד מהם עד הסוף) וגם אין לי צורך באחת כזו, שכן בבחירות הקרובות לכנסת לא אצביע (כתבתי על הבחירה שלי לפני כשלוש שנים).

מועמדים קיקיוניים לבחירות קמים ונופלים (אחד שזכור לי מהרצאה לפני כמה שנים הוא עוזי דיין [כתבתי על ההתרשמות שלי מדיין כאן] שלאחרונה קראתי שגם הוא עוסק במינוי מקורבים מהסוג נגדם הטיף במאבקו קצר היומין נגד השחיתות). סביר להניח שלפיד יהיה כמותם. וגם אם לא, שינוי גדול ודאי לא יביא.

אך האזנתי בקשב למה שהוא מציע. כל אחד מתומכיו המובחרים צריך לגייס חמישה מתנדבים. להשיג את כתובתם ודרך ההתקשרות עימם וכו' ולספק את הפרטים למטה של לפיד. לא אני אמרתי, זה מה שלפיד הציע.

בעולם המונחים המוכר לי זה מכונה שיטת הפירמידה או שיווק רב שכבתי.

כל איש משווק לאנשים תחתיו במטרה להרוויח מהם ואלו שיבואו אחריהם. הואיל ומתישהו אין יותר אנשים, לפאיירים שמצטרפים לפירמידה מאוחר לא נותר למי לשווק את המוצר והם נתקעים עם הסחורה ללא רווח. אלו בקודקוד הפירמידה מרוויחים בעוד אלו שבסיסה פשוט אוכלים אותה.

למותר לציין ששיווק רב שכבתי נמצא על הגבול בין החוקי לבלתי חוקי במקומות רבים.

לפיד ודאי יטען שאין הוא מוכר מוצר אלא רעיון פוליטי (או "האמת" כדבריו, הרי כל אותם פונדמנטליסטים לא מדברים בשם "האמת". או לחילופין כאשר עיתונאי מבוסס שמרוויח לא מעט מפרסום בנק גדול מתיימר לדבר בשם מעמד ביניים מדומיין זו "האמת". שוין). לי באופן אישי אין בעיה עם כך שאנשים מנסים לשכנע בצדקת דרכם ולגייס תמיכה פוליטית בדרך הזו. זה ודאי עדיף על תעמולה גזענית.

אבל היי, פירמידה היא פירמידה היא פירמידה. יאיר לפיד הוא ספאמר. לא היחיד. לא הנורא מכל. אבל הוא בהחלט זבלן לא קטן.

המשך יום מהנה לכם.

את הקטע הבא כתבתי לראשונה בבלוג שלי על אירלנד - אי האיזמרגד. זו באמת הזדמנות לספר על הבלוג החדש יחסית ולהפנות את הקוראים שמעוניינים לקרוא מידע רלוונטי על אירלנד שם. הואיל והקטע הזה עוסק גם בדיון שאינו גיאוגרפי בלבד, חשבתי שיהיה זה מן הראוי לפרסם אותו גם כאן.