בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

סוף הוא תמיד התחלה

לוחשים לי כאן מאחור, כי מחר, שזה בעוד שעות ספורות, חל ה-1 באפריל, חג השוטים...

לא ניכנס כאן להסברים מפי פרופסור הרסגור ששמעתי בעבר על מהות החג (חג השוטים, שכן אנשים בירכו את האביב שבא בעונה הלא נכונה) ופשוט אגש מיד להסבר האלטרנטיבי, שהוא "ההסבר האמיתי" מדוע כל ראשון בחודש (לאו דווקא אפריל) הוא חג שוטים שכזה...

הכל התחיל ב-25 באוגוסט 2001, עת הקים יריב חבוט את ישראבלוג (למעשה ההתחלה הייתה לפני, אבל נתייחס לקטע הראשון שנשמר בבלוג הראשון שנשמר).

בעודו מתכנת את אתר ישראבלוג, דאג י. חבוט לכלול באתר מנגנון "ארכיון" האוגר בתוכו את כל הקטעים שנכתבו באותו חודש (מאוחר יותר נעשתה חלוקה לדפים בתוך חודש, אבל לא נתחיל לגולל כאן את כל תולדות האתר, בשביל זה יש אנשים שעושים את עבודת הדוקטורט שלהם על האתר).

כך, רצה הגורל (או יותר נכון רצה המתכנת) ובכל חודש מושלכים לארכיון כל הקטעים של החודש שקדם, בהנחה שנכתב קטע חדש...

הדבר כמובן הוביל לכך שכמעט בכל חודש וחודש, בלוגרים חדשים תהו לאן נעלמו ה"פוסטים" (אותם קטעים חסרי חשיבות בבלוג) שלהם...

כמעט בכל חודש חדש, זכו גולשי פורום התמיכה של ישראבלוג לקרוא תחת כותרות המעידות על פאניקה "דחוף...", הודעות מלאות בתוכן מייבב על מחיקת תוכן הבלוג, שכן הארכיון הקטן, היה חמקמק למדי...

או. הייתה זו מתיחת אינטרנט נפלאה!

היא התרחשה בכל פעם שהתחלף החודש...

התאריך ה-1 באפריל, נבחר באופן סמלי, לייצג כל יום בו מתחיל חודש חדש...

(הנה הוכחה שהכל היה מתוכנן...)

נו, נכון שההסבר האלטרנטיבי משכנע?

מזל שעוד מעט חודש חדש והשטויות הללו יעברו לארכיון, שאנשים נוברים בו לעיתים רחוקות בלבד...

וכעת אפשר לעבור להמשך הבלוג...

רחשים מהמושב האחורי

ישנם נושאים שאני די שמרן בהם, ישנם נושאים שאני פחות קונסרבטיבי.

אחד הנושאים שאני פחות שמרן לגביהם, הוא כל מיני דברים שאנשים עושים במושב האחורי של מכונית (ולמי שאין שמץ של מושג במה דברים אמורים, שייקח סרטים אמריקנים מסויימים ויבין את כוונתי).

כל עוד אנשים תוקעים את הרכב שלהם באיזה חור, שיעשו ככל העולה על רוחם...

מצד שני, יש לי קצת בעיה עם כל מיני דברים המתרחשים במושב האחורי, כאשר מדובר באוטובוס ציבורי ואני יושב במושב שלפני, נאלץ לשמוע כל מיני צלילים מוזרים ולהרגיש חבטות בגב המושב.

נכון, אין בעיה עם התגפפות בפרהסיה, לפחות לפי מה שידוע לי.

אבל בכל זאת, מדובר בסיטואציה לא נעימה לצופה מהגב...

ציטוט החודש

אני מניח שרוב האנשים אוהבים לקבל מחמאות. הרוב גם נבוך קצת כאשר הוא זוכה לקבל אותן.

אבל לעיתים, יש דברים שקצת קשה לקבל מבלי להיות נבוכים לחלוטין...

למשל, שערו בנפשכם כיצד הייתם חשים לו היו אומרים לכם את המשפט הבא:

"תעשה לי התרמת זרע, אני רוצה ילדים מתולתלים".

שערו לעצמכם, כיצד הייתם חשים לו היו חוזרים על המשפט הזה שוב ובשתי הפעמים היו מדברים בטון רציני למדי...

ובכן, אם אתם מצליחים לדמיין זאת, אתה ודאי מבינים כיצד הרגשתי ביום שלישי האחרון, ה-29 במרץ 2005, בסביבות השעה 20:15.

זה החזיר אותי ליום אפל למדי, אי שם בשנת 2002.

לא אגיד בדיוק מה אירע באותו יום, רק אומר ששכבתי לי עם בוקסר על מיטה במרכז רפואי כלשהו בת"א. שתי נשים היו שם בחדר, האחת בעלת המקצוע, השנייה מתלמדת.

בשלב מסויים היא אמרה לי, תוך כדי שהיא מצחקקת עם הבחורה השנייה, "כעת נעבור לייצוב האגן. לא עיצוב, ייצוב, האגן שלך די מעוצב".

או, הרגשתי אז כמו חפץ, כמו אובייקט שנועד לשעשע אנשים.

אני מניח שעד עתה נותרה איזו צלקת קטנה בנפשי הרכה.

הפעם ניצלתי

אתמול, כבכל יום, עשיתי שימוש ב-iPod לצורך שמיעת מוזיקה. רצה הגורל ובעודי יושב ומאזין לשיר רקוויאם של מוצארט, ניגש אלי מישהו ודיבר איתי, מעט לפני שהשיר הגיע אל קיצו.

כיביתי את האייפוד, על מנת שאוכל להתרכז בשיחה. לאחר דקותיים, כאשר מי ששוחח איתי הלך לדרכו, ניסיתי להדליק את האייפוד, אך אבוי, אין תגובה...

ניסיתי לבדוק, אולי כפתור ה-HOLD ננעל בטעות, אולי הבהרתי את המסך, אבל כלום. האייפוד פשוט מת!

בצער וביגון, חשבתי לעצמי, כמה סימבולי שהאייפוד שלי החליט למות מיד לאחר השמעת שיר האשכבה של מוצארט...

חשבתי שמזל שרק המכשיר האלקטרוני העלוב נדם ולא נשמתי החוטאת...

התחלתי להריץ בפלייליסט שבראשי כל מיני שירים שלא הייתי רוצה שיקרה לי מה שמתואר בשיר או לפחות שמו...

בסופו של דבר, בערב חיברתי את המכשיר למחשב והוא החל להיטען.

נראה לי שהייתה נפילת מתח במכשיר, או כל דבר דומה שהביא להתרוקנותה הפתאומית של הסוללה.

כולי תקווה שהדבר לא יחזור, אחרת זה באמת יהיה לא נעים.

רחוב רופאי השיניים

אתמול הייתי אצל רופא השיניים, לצורך בדיקות תקופתיות (משל הייתי רכב) וניקוי אבן שן.

רצה הגורל והייתה לי כחצי שעה פנויה בטרם החל הטיפול וכך הסתובבתי ברחוב של רופא השיניים שלי, במטרה למצוא דברים מעניינים.

התהלכתי לי מעט ברחוב אנה ואנה, כאש/ר לפתע זה הכה בי...

רופא השיניים שלי אינו רופא השיניים היחיד ברחוב...

ליד כל בית שלישי, ניצב שלט מתכתי נוצץ עליו מוטבע שם של דוקטור זה או אחר (אגב, מי שיסביר לי מדוע תמיד השילוט הזה מתכתי, כסוף או מוזהב ולא למשל כחול, יזכה להערכה רבה).

הרגשתי מוזר כשזה התחוור לי.

מדוע אני הולך דווקא לרופא הזה ולא לאחרים (התשובה פשוטה, לשם אח שלי לקח אותי פעם אחת)?

המבחר כה גדול ואני כה מקובע...

וסביר להניח שאני אמשיך ללכת אל אותו רופא, כל עוד הוא ימשיך להגיד לי שהשיניים של במצב סביר ביותר ושנתראה בעוד חצי שנה (דבר שאני גורר בד"כ יותר).

הרי כבר בבית הספר נמצאו רופאי שיניים שמצאו את שיניי ראויות לטיפול כירורגי מסור (שלהם כמובן). אפילו בצבא, שם אוהבים לעשות ניסויים בבני אדם (או סתם להתאמן עליהם) עשו לי צילומי שיניים, בהם הרופא אמר שהוא ממליץ לי על טיפולים שונים ומשונים (ובאותה הזדמנות הוא אמר לי שהוא חאפר, שהוא לא מבין ממש ברפואת שיניים ושכדאי לי ללכת למרפאה אזרחית ולשאול את חוות דעתם). מזל שאבא שלי מת מספר ימים לאחר הביקור אצל רופא השיניים, מה שגדע את הביקורים של במרפאות שיניים צבאיות מאז ועד עולם (רואים, המוות שלו לא היה לחינם).

כל כך הרבה שנים רופאים אומרים לי שהשיניים שלי במצב דפוק ואני בן 23.5 ועדיין עם שיני חלב בפה (כמדומני נותרו עוד שתי שיני חלב). אז כל שנותר לי הוא לא להאמין לרופאי שיניים...

במיוחד על אלו שממליצים לצחצח שיניים במשחת השיניים של קולגייט. הרי קולגייט-פלמוליב, עושים ניסויים בבעלי חיים.

לא, חייזרים לא חטפו אותי, כך צילמתי את עצמי במהלך צילום נשך לשיניים

כאן צילמתי עצמי תוך כדי ניקוי אבן שן (יש הטוענים שזו סטייה, אני טוען שצילום מפיג מתחים)

מוקדש למומחית לבריאות החניכיים של הבלוג - שלוותא...

בית הספר משנות השמונים

לפני מספר ימים, הגעתי לאחד הקטעים בבלוג שלי, בו ציינתי את אתר בית הספר התיכון בו למדתי ככזה שיש בו תמונה ממש לא מעודכנת לתיאור מצב בית הספר...

היה זה לפני כשנה ומאז לא חל שינוי באתר...

נכון, אני לא מצפה שישימו את סיפורי הדקירות והחבר'ה שבאים לבית הספר עם גרזנים...

אפילו תמונות ערסאוותים לא ביקשתי שישימו...

אבל שנות השמונים (הנוראיות) לא חלפו כבר מזמן?

מה פשר התסרוקות המגוחכות הללו?

לא יכלו לצלם משהו קצת יותר מעודכן ולהעלות לאתר, במקום לנבור בארכיון תמונות שנות השמונים בספריית בית הספר?

עירוני ג' - תחליפו תמונה!

מתוך אתר עירוני ג' (שנת 2005, לא אמצע האייטיז, על אף התסרוקות)

ועד כאן להפעם.

שיהיה לכולם חודש נחמד ואל תתנו לאף אחד לעבוד עליכם...

הלילה לא מחליפים שעון ולא עוברים לשעון קיץ...

זו סתם מתיחה לכבוד הראשון באפריל...

אלעד

PAX!

הנה לנו עוד פוסט שלמעשה מספר סיפור בתמונות. לאו דווקא סיפור הגיוני, לאו דווקא סיפור הרפתקאות מופלא של דן בראון, אבל בהחלט סיפור שהוקדשה לו מחשבה על ידי ולכן הוא ראוי בעיני (בלבד).

את התמונה הבאה, צילמתי בבית של שמש, מפני שכאשר ראיתי את הבובות (אגב, את השמאלית אני קניתי לשמש מתנה ביפן ושלחתי בדואר), במיוחד האמצעית, נזכרתי בלצ' האלמותית...

צפו בתמונות פורים שלה ותבינו למה כוונתי...

התמונה הבאה היא של יונה שנמצאת שלא במקום הטבעי שלה - בתוך מבנה.

את קרב הארטיק נגד ספל תה חד פעמי, בין עידן לבין אלכסנדרה, צילמתי בצורה מבויימת למדי.

הוא סמל לאווילות הקיום וכולי. אבל אתם יכולים שלא להסכים עם המסר העמוק שניסיתי להעביר.

אלכסנדרה מדגמנת ספל חד פעמי - לפני.

לי זה אגב הזכיר את הפרק של סיינפלד שג'ורג' שימש כדוגמן ידיים.

ואלכסנדרה מציגה את אותו ספל, הפעם אחרי.

שערו בנפשכם כמה ספלים כאלה נזרקים מידי יום לאשפתות, בעולם הצרכני בו אנו חיים.

לדעתי, אין לכך הצדקה.

בתמונה הזו, תוכלו לחזות בסמל המכונה פנטגון (פנטה - חמש, גון - מצולע [ייתכן והתרגום לא מדוייק]).

אני עדיין סמוך ובטוח שהגברת שלובשת אותו מכת השטן.

כאשר התאמנו טאי צ'י ביחד, היא תמיד לבשה שחור ובכלל, היו עוד כמה סימנים...

לא אתפלא אם יום יבוא ואתפוס אותה שוחטת חתולה בתולה לאור ירח כחול (הירח המלא השני באותו חודש לועזי, דבר שהוא די נדיר ומכאן הביטוי Once in a blue moon).

את התיק הצבעוני היפהפה הזה, תפסתי באוטובוס. הספקתי לצלם, שנייה לפני שהבחורה שהוא שייך לה, ירדה מהאוטובוס.

מזכיר לי קצת מנגה, בשילוב עם המון קיטשיות.

אני אהבתי!

וכאן אנחנו מגיעים לאזור אחר בחיפה.

כאן תוכלו לראות למשל שער פתוח (לא נגעתי, כך היה מצב הדברים כאשר חלפתי באזור) עליו הכיתוב "נא לסגור את השער".

ראיתי חתול חמוד (יש אנשים המאמינים שהוא מביא מזל רע, שכן חתול שחור הוא ולכן יש לירוק שלוש פעמים. דעתי היא שהוא חמוד כאמור).

אתם חושבים שהוא הרגיש מאויים מעצם העובדה שאני מצלם אותו?

ועכשיו חידה קשה שכנראה לעולם לא תצליחו לפתור...

הבית הזה ברחוב פאר בחיפה.

מישהו יכול לנחש מה מספר הבית?

אני לא הצלחתי...

ומסתבר שתופעת החזרות על מספר הבית, פעמיים ושלוש היא תופעה די רווחת באותו רחוב.

ואם כבר עסקנו בשם הרחוב, לא אירוני במשהו, לקרוא לאחד הרחובות העלובים בחיפה, לפחות מבחינת חזות פני הבתים, "רחוב פאר"?

ראו כיצד כל הצנרת בחוץ, כנ"ל החיווט החשמלי. הטיח מתקלף ותיקונים נעשו בחופזה.

וצר לי, אבל מרבית הבתים ברחוב הם בעלי חזות די מזוויעה (חלקם יפים מאוד, כחלק מפרוייקט חזות פני העיר).

אז אם מדברים על אירוניה, ראו את רחוב פאר כדוגמא...

עוד דוגמא לבית מפואר ברחוב פאר...

וכעת, ראו איזה יופי. כאשר מצלמים חתול בחושך (ובכלל, כאשר מאירים עליו בחושך), העיניים שלו מחזירות אור בצורה יוצאת מגדר הרגיל (שהוא הרגיל לחתולים, אבל עדיין נראה לי הולם להשתמש בביטוי זה כעת).

ראו את החתול הפנסאי הזה...

וכעת, נחזור למקום בו צולמה התמונה הראשונה. חדרו של שמש.

שמש מאוד אוהב סרטי DVD.

הגידו אתם, אתם חושבים שהוא אספן אובססיבי במקרה?

כמובן שכל הסרטים שברשותו חשובים ונפלאים...

אבל הוא הפך את הספרייה שלו, לספריית דיוידי, שמתחרה בבלוק באסטר לכל הפחות...

לפחות יש לו קוף מגניב, תלוי בכניסה לחדר.

כאשר מדברים על שביתות רופאים, מדברים גם על הקוף שלו...

אגב שמש, אמא שלו הרגה את אבא שלי...

אבל זה סיפור ארוך וכאוב שאין לי עניין לגולל בבלוג.

אמצע שבוע (mittwoch) שמח לכולם...

אלעד

תודות לוורד, יקירת הבלוג, החלטתי לבחון אתמול את משחק הכדורגל בין נבחרת ישראל לנבחרת אירלנד.

לא, חלילה לא התחלתי להתעניין במשחק המטופש הזה. למעשה, אפילו לא צפיתי בכל המשחק, כי אם רק ברבע השעה האחרונה.

הסיבה העיקרית בגינה צפיתי במשחק, הייתה הרצון שלי לראות שידור של משחק כדורגל בערוץ 10, הערוץ המסחרי השני בישראל (הרי בכל זאת, עשרות מיליוני שקלים משולמים בעבור זכויות שידור למשחקי כדורגל באופן כללי, כמו לדוגמא זכויות השידור של משחקי כדורגל בליגת העל הישראלית).

פתחתי לי, כרבע שעה לפני סיום המשחק את הטלויזיה, העברתי לערוץ מספר 10.

הדבר הראשון שהפליא אותי, היה העובדה שמשחקי הכדורגל הפכו להיות דומים יותר למשחקי הטניס, מאשר בתקופה שאני זוכר.

למה הכוונה?

ובכן כאשר יורד גשם, אני מניח שלא מכסים את המגרש כמו בווימבלדון (תקנו אותי בבקשה אם אני טועה), אבל הנערים האלה שעומדים מאחורי השער ובצידי המגרשים, מחזיקים מלא כדורים ספרים, כך שכיום אין צורך להמתין עד שיביאו את הכדור שנבעט למרחקים, שינוי גדול מהתקופה שאני זוכר כיצד משחקי כדורגל נראו.

והכדור...

הוא הפך דומה לכדורעף ומורכב מפסים במקום טלאים בעלי צורת משושה (כמדומני).

אבל אלו כמובן שינויים מינוריים, שאני מניח שלפחות הראשון בהם, הוכנס בשל העובדה שהתקציב גדלו וכי היה מדובר במשחק כדורגל חשוב (חשוב למי, זו כבר שאלה אחרת), בניגוד למשחקי הקטרגל ששיחקתי בתקופת בית הספר היסודי.

הדבר שכאמור שמתי את לבי אליו, היה הפרסומות. ערוץ 10, שבד"כ מדשדש עם אחוזי צפייה נמוכים מאלו של הערוץ הראשון (השיא למשל בשבוע שבין ה-13 ל-19 במרץ, היה בתוכנית "הדוגמניות" שהגיעה לשיעור צפייה של 11.8 אחוז, כפי שפורסם באתר הוועדה הישראלית למדרוג), ודאי זכה לנתוני צפייה מרשימים מאשר בד"כ (ואת זה תוכלו לקרוא באתר הוועדה למדורג בעוד מספר ימים, [עדכון מה-28 במרץ, המשחק הגיע לרייטינג של 33.7% צפייה ולאחר מכן אחוזי הצפייה בערוץ נותרו גבוהים בהרבה מבד"כ]).

מערוץ מצליח, היינו מצפים שינצל את הרייטינג מרקיע השחקים לשידור פרסומות רבות ועשיית קופה, אבל ערוץ 10 (שאגב, הפך להיות "ישראל 10"), אבל היה מעניין לראות ברבע השעה שצפיתי במשחק כי חלק ניכר מהפרסומות הוקדש להעברת מידע על התוכניות של הערוץ עצמו.

במילים אחרות, נתין לראות בבירור כי ערוץ 10 שילם סכום כסף בעבור זכויות השידור הבלעדיות של משחק כדורגל בין אירלנד לישראל, כדי למשוך אל עצמו צופים, על מנת שאלו יישארו בערוץ לאחר מכן, בשל תוכניות "נפלאות" אחרות.

אסטרטגיה מעניינת. השאלה אם קהל צופי הכדורגל הוא הקהל המתאים לשידורי הערוץ (מישהו יודע מה הם?!) ואם כן, האם ההשקעה הייתה שווה.

לדעתי האישית, משחקי כדורגל ושידורי ספורט פופולארי בכלל הם אומנם מכפיל כוח רציני, אבל הבעיה היא שאוהדי הכדורגל יעברו לערוץ אחר, ברגע שזה יקנה את זכויות השידור. כלומר אם הערוץ ירצה לשמר את אותם לקוחות, הוא ייאלץ להשקיע עוד הרבה מאוד כסף על רכישת זכויות שידור משחקים. זה לגיטימי. השאלה היא אם זו האסטרטגיה הנכונה.

הואיל ואני לא צופה טלוויזיה נלהב, אשאיר את השאלה טובה.

לאחר המשחק שהוכרע (כלומר הושווה) על ידי גול בדקה ה-90 (וזה המקום היחיד בו לכתוב "בדקה ה-90" יהיה נכון ולא דימוי עלוב מעולם הכדורגל), שנכבש על ידי השחקן עבאס סואן, שחקן ערבי המשחק בקבוצת בני סכנין, קבוצה ערבייה המשחקת בליגה הערבית, החלטתי לגלוש לכתבה באתר YNET, על מנת לראות מה הייתה דעת הגולשים, באמצעות מנגנון ה-TALK BACK אמצעי בלתי תלוי (למעט סינון שאמור להיעשות באתר של תגובות "רעות" במיוחד, דבר שאני בספק אם מתקיים), אבל בהחלט לא מייצג לדעותיהם של הגולשים.

ליקטתי פה כמה תגובות, על מנת שתוכלו להתרשם.

חלקן מאוד מלודרמטי, כמו הודעה 102 - "עבאס מציל את המדינה". שמעו, לא ממש הרגשתי שהמדינה בסכנה אתמול. אבל גם אם כן, בוודאי שלא השער של אותו שחקן כדורגל, הוא שהציל או יציל את המדינה. הוא לא פתר בעיות של אבטלה, שחיתויות ואתם יודעים מה, אפילו את הגזענות המקננת בישראל הוא לא פתר.

אבל ההודעה מעניינת, אין ספק, באשר לתחושותיהם של אנשים.

הודעות אחרות היו שונות, למשל הודעה 137, של אדם, שלפחות היה כנה (או ששתם בעייתי ותשומתי) שכתב שהיה מעדיף לראות את נבחרת ישראל מפסידה, רק כדי שהגול המכריע לא יובקע על ידי ערבי.

כאמור התגובות הללו כלל לא מייצגות, אבל הן נותנות ביטוי של ממש לאנשים הנמצאים בישראל, דרך מחשבתם וסדר היום שלהם.

מיתר ההערות אתם מוזמנים להתרשם לבד, אם באמצעות גלישה לכתבה וקריאת התגובות ובין אם עוד מספר תגובות שהבאתי צילם מסך שלהן בהמשך והוספתי את הערותיי במידת הצורך.

אז זהו לבינתיים. שיהיה לכולכם שבוע נפלא.

ותזכרו, כדורגל הוא לא הכל בחיים. למעשה, כשחושבים על זה, כדורגל הוא שום דבר בחיים - אנשים רודפים 90 דקות אחרי כדור וכשהם מגיעים אליו, הם בועטים אותו הלאה...

אלעד

עבאס הציל את המדינה - ועכשיו אפשר ללכת לישון בשקט...

כעת גם עבאס יזמזם את התקווה...

הגולש הכנה. גזען, מגעיל, אבל כנה...

גם מלך, גם ישוע. המילה "דווקא" מפריעה לי. מערבים לא מצפים שישחקו כדורגל כמו שצריך?

הנה גולש התחפש לבדואי (פורים), או שהוא חשב שרהט זה ישוב ערבי וכתב עם המון שגיאות כתיב בנסיון לא מוצלח להתסיס

הודעה שאהבתי שבאה כקונטרה למרבית ההודעות שהבאתי כאן

האם הערבים נעלמו ממפת ישראל שהיה צורך להחזיר אותם, או שמאז טל ברודי, כולם מדברים על מפות?

והנה עוד אדם נאור פורש את משנתו במנגנון התגובות של YNEY

עוד תגובות, מלבבות יותר ומלבבות פחות בכתבה עצמה. זה מעניין לפעמים.

שלשום הייתי בסינמטק בערב שהוקדש לתרבות צרפת והתרבות הפרנקופונית בכלל והוקרנו בו פרסומות בצרפתית מרחבי העולם דובר הצרפתית (מדינות כמו שוויץ, לבנון, מרוקו, בוריקנה פאסו, קנדה זאיר [שהיום היא הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו] וכמובן, גם צרפת).

ובכן, הגעתי לערב ומהר מאוד התברר לי שערב של פרסומות מהעולם דובר הצרפתית מתקיים בשפה הצרפתית (נכון, זה כלל לא מפתיע, אבל התרגום היה חלקי והיה לאנגלית בלבד וגם ההנחיה של הערב, הייתה בידי ראש המרכז לתרבות צרפת שדיבר בעיקר צרפתית וקצת אנגלית)...

באופן די מפתיע, גילתי שאני מבין פחות או יותר על מה המרצה מדבר...

מימי לא למדתי צרפתית, בוודאי לא באופן מסודר.

ההיכרות הראשונה שלי עם צרפת הייתה בקיץ 1988, תשעים ותשע שנים לאחר בניית מגדל אייפל, מאה תשעים ותשע שנה לאחר פרוץ מהמפכה הצרפתית. אז נסענו משפחתי ואני (שמתם לב כיצד הפרדתי את עצמי ממשפחתי במשחק מילים קליל?) לטייל באירופה, בין היתר בעיר האורות, בירת הרפובליקה (החמישית באותה עת ועד עכשיו) של צרפת, הריביירה הצרפתית ומונקו.

טיילנו לנו בפריז, רקדתי עם אחותי באולם המראות שבארמון וורסאי (שם נחתמו ההסכמים שהשפילו את גרמניה ב-1919 ושם ייסד אוטו פון ביסמארק את הרייך הגרמני [השני כמדומני]) ובסוף גם לקחנו מעבורת וחצינו את תעלת למנש, על מנת להגיע ליעדנו האחרון בטיול - לונדון.

אולם אז הייתי קטן (טרם הייתי בן 7) וצרפתית לא למדתי, אלא דווקא מספר מילים שימושיות באנגלית, כמו I want Chocolate Ice cream, Where is… וכדומה).

הפעם הבאה בה באתי במגע עם צרפת, הייתה ב-14 באוגוסט 1996, עת נחתי יחד עם שני הוריי בשדה התעופה שארל דה-גול שליד פריז. שבועיים טיילנו לנו בפריז ואף בעמק הלואר (Vallée du Loir) בו בנו להם מלכי צרפת טירות (châteaux) כה רבות, בעיקר למען מאהבותיהן.

את עיקר הטיול אני תכננתי, אני בחרתי את האתרים המרכזיים בהם נבקר וההורים שלי זכו לטיול נפלא בארץ הרומנטית. לא שאני מזלזל ביכולתם של הוריי לתכנן ולהוציא לפועל טיול, הרי הם עשו זאת לפני. אבל משום מה, יכולת ההתמצאות שלי במערכות מטרו (שהן כל כך דומות בכל העולם), הייתה כה מרשימה, כך שיכולתי למצוא את תחנת Bir Hakeim שהייתה קרובה למלון בו לנו תוך שניות, בזמן שהם עדיין נאבקו בצרפתית ובניסיון להבין היכן בפריז אנו נמצאים.

באותו טיול לצרפת התאהבתי...

התאהבתי בצרפת ובצרפתית. אני זוכר שהיה לי חלום ללמוד צרפתית (שנגוז כשהבנתי שכדי ללמוד שפה, צריך ללמוד) ואוצר המילים הצרפתי שלי התחיל לגדול...

מילים כמו בונז'ור, פטי (PETIT) ומרסי בוקו (אני זוכר שהתבדחתי במשך שנים שפירוש המילה Merci הוא "אשפה" או "פח זבל", שכן על כל הפחים במקדונלדס היה כתוב Merci) התווספו לאוצר המילים שלי והחליפו מילים בעברית...

אבל בזאת זה הסתכם. אמנם מידי פעם פגשתי צרפתים (ותושבי קוויבק), עם חלקם טיילתי בכל מיני מקומות בעולם, אבל התקשורת ביני לביניהם התנהלה באנגלית.

אבל תמיד נותרה בי הפינה החמה בלב לצרפת ולצרפתית. קראתי מאז כל מיני טקסטים שהכילו מינוחים בצרפתית. קראתי ספרות צרפתית מתורגמת (אנשים כמו מולייר וקאמי הם מבין הכותבים החביבים עלי ביותר), שמעתי מוזיקה בצרפתית - החל ממייק בראנט ועד להיטים צרפתיים מהשנים האחרונות, כמו Moi Lolita של ALIZEE ואחרים שאהבתי בגלל השפה המצטלצלת בחן כה רב באוזן, למדתי על ההיסטוריה הצרפתית מעט ותמיד הייתה לי זיקה לצרפת.

בסמסטר האחרון, אפילו היו לי שני מרצים פרנקופונים.

אבל צרפתית כאמור, מעולם לא למדתי.

לכן, עדיין מפליא אותי שהצלחתי להבין פחות או יותר את מילותיו של המנחה, אם כי הפליאה לא כה רבה, שכן מילים רבות בצרפתית נשמעות כפי שהן נשמעות באנגלית, אך עם מבטא צרפתי כבד...

ומכאן אני רוצה להגיע לנקודה שלי...

אני יודע כל כך מעט מילים, בכל כך הרבה שפות...

אני פשוט מגדל בבל המכיל קצת מכל שפה בעולם, מכל מיני תקופות - כמה ביטויים באידיש, כמה מילים בספרדית, איטלקית, צרפתית, יפנית, קוריאנית, מנדרינית, קנטונזית, רוסית, פולנית, רומנית, ערבית, פרסית, יוונית, לטינית, פורטוגלית, שוודית, נורווגית, תורכית ובטח עוד כמה שפות שאני יודע בהן מילה או שתיים, לצד אנגלית לא שוטפת ועברית בלתי קולחת.

אני יודע הרבה שפות ובעצם לא יודע כמעט כלום...

אני חושב שהתיאור של קיפוד כזה באשר לדרך בה היא לומדת שפות עשוי לתאר אותי נאמנה.

וזהו. בזאת מסתכמת ידיעתי שפות -הרבה שפות ומעט ידע.

נו, אבל איך אמרו בסרט קזבלנקה...

"We'll always have Paris"

אפילו כאשר לא מבינים צרפתית, פרסומות בצרפתית עשויות להיות דבר משעשע למדי.

וזה לא מגדל בבל, אלא מגדל אייפל כפי שצילמתי באוגוסט 1996

ראשית, אני רוצה להביא בפניכם תמונה שצילמתי, של פרסומות חוצות חדשות לבזק, לאור העובדה שכיום שיחה מבזק לסלולארי זולה משיחה מסלולארי לסלולארי באותה חברה (כפי שהבאתי לידיעתכם לפני כחודש).

האם שמתם לב למשהו מעניין?

הפרסומות יוצאות נגד חברת סלקום ונגד חברת אורנג', כלומר הן מסבירות שיותר זול להתקשר מבזק מאשר מאותם שני ענקי תקשורת.

אבל רגע, מה עם חברת פלא פון?***

הרי גם יותר זול להתקשר מבזק לפלא-פון, מאשר ממכשיר אחד של חברת פלאפון למכשיר אחר באותה רשת.

אז מדוע אין בזק "מלכלכים" בפרסומות שלהם גם על ענק הסלולאר השלישי (שהוא הראשון מבחינה כרונולוגית)?

התשובה פשוטה והיא מתגלה באחד הדפים באתר פלא פון. חברת פלאפון היא בבעלות מלאה של חברת בזק, כפי שגם ניתן לראות בצילום המסך ששמתי מיד. במילים אחרות, אמרת פלאפון, אמרת בזק.

האינטרס של תאגיד התקשורת הענק - בזק, הוא להרוויח כמה שיותר, לא לחנך אותכם לצרכנות נבונה.

מכאן שעדיף לתאגיד שתדברו במחיר יקר ממכשיר פלא פון מאשר במחיר הזול יותר מהמכשיר הביתי.

אז לכאורה, מי שלא מודע לעניין הבעלות של בזק על פלאפון והוא לקוח פלאפון, עשוי לחשוב שהפרסומות לא מיועדות אליו.

***מסתבר, כך על פי אחת התגובות, שקיימים שלטים המציינים שגם שיחה מבזק לפלא פון שולה יותר מאשר שיחה מפלאפון לפלאפון. אולם עושה רושם כי זהו מיעוט מהשלטים, היוצא מהכלל המעיד על הכלל, אולי כחלק מהצורך של בזק במס שפתיים מסויים.

ואחרי שדנו בנקודה זו, הנה כמה תמונות פרחים (ועוד כמה דברים, אבל בעיקר פרחים), לכבוד האביב, שבאופן רשמי איתנו מזה מספר ימים...

המדבקות האלה כבר שנים בכל מקום

ואחרי התמונות של הפרחים האמיתיים, הנה מספר תמונות של פרחים מסוג אחר שצילמתי שלשום

אשה עם חולצה פרחונית

מגף פרחוני

זר פרחים

ועד כאן להפעם.

המשך שבת שלום

אלעד