בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בשבועות האחרונים, תולי החלה להקיא קצת יותר מבד"כ. כן, חתולים מקיאים אחת לכמה זמן. זה טבעי.

בימים האחרונים, היא ישנה יותר מכרגיל, לא אכלה ולא שתתה ובנוסף היא התחילה להריח בצורה מזוויעה, הרבה מעבר לנורמאלי.

לקחנו אותה לווטרינר.

כמו הרבה חתולים בגילה המתקדם, לתולי יש בעיות גריאטריות , המוכרות גם בבני אדם.

במקרה שלה, הכליות יצאו מכלל שימוש.

כאשר הכליות של בני אדם מפסיקות לתפקד, בדרך כלל הם עוברים דיאליזה ובמקרים מסוימים, בהנחה והאדם הנכון מת בזמן הנכון (או שנמצא אדם מתאים שמוכן לתרום את אחת הכליות שלו), משתילים להם כליה (כמדומני באגן ולא במקום המקורי של הכליות, לפחות במידה ואין צורך לכרות את הכליות).

במקרה של חתולים, נותנים להם אינפוזיה, על מנת שהנוזלים ינקו את הגוף.

נכון לעתה, כיום וחצי אחרי הטיפול, היא רחוקה מלחזור לעצמה.

קצת לא נעים לראות את החתולה הפרועה שמלווה אותי מגיל 11, במצב של גסיסה מתמשכת.

אם לא יחול שיפור דראסטי במצבה בימים הקרובים, יתכן מאוד ונאלץ להרוג אותה (כן, חתולים לא מרדימים, הורגים. זו המשמעות של הזריקה הזו, כמו שלא מרדימים נידונים למוות, אלא הורגים אותם, שלא נאמר רוצחים אותם, שכן הכוונה להרוג ברורה).

עיון קצר במידע בנושא, הביא אותי לאתר אינטרנט המספר על השתלת כליות לחתולים.

אני רק תוהה, כיצד מוצאים את התורם.

מוצאים חתול שנדרס, קובעים לו מוות מוחי, וממהרים להעביר את הכלייה למרכז הרפואי הקרוב?

או שאולי מוצאים חתול, קרוב משפחה, ומבקשים ממנו לתרום את אחת הכליות שלו. הרי הוא יוכל להסתדר רק עם אחת.

ואולי, מוצאים את הכלייה באותו אופן שחלק מאנשי המערב הנאורים שרוצים להמשיך לחיות את חייהם הנורמלים מוצאים אברים, כלומר מוצאים חתול רחוב (רצוי סיאמי, כי החתולים בסיאם, הלא היא תאילנד, מוכרים עצמם בזול), "מרדימים" אותו, מוציאים את הכליות שלו, כדי שמיצי האהוב שלנו יחיה?

מה נורא הוא העולם ומעוות, כאשר מנסים להכיל כללי מוסר של בני אדם על בעלי חיים.

העולם משתבש ממש.

בני אדם, בעצמם קבעו כללי מוסר על מנת שיוכלו להפר אותם, בדיוק כפי שבני הדת היהודית קבעו את יום השבת הקדוש, כדי ש"פיקוח נפש" יידחה אותו (ומעניין מתי מישהו מחזיר את השבת הזו שדוחים) ושעון שבת יינתב את החשמל שנוצר בו (על ידי גויים או יהודים שמקבלים תשלום כפול כמובן) למקום הרצוי ובזמן הרצוי.

כאשר אני מאכיל את תולי במזון רפואי, הקרוי משום מה "פסטה", למרות שהוא כלל לא מזכיר לי את המאכל האיטלקי הנפלא מחיטת דורום, מזון שעשוי מכל מיני שאריות פגרי בעלי חיים, דוגמת כבד עוף, אינני יכול שלא לתהות מה הטעם בכלל בכללי מוסר.

מי אני שאקבע שתולי תחיה, ואיזה תרנגול ימות (שלא משפעת העופות).

לא רק מציאת תורם להשתלת כליה לחתול היא עניין אבסורדי עד דמעות, אלא עצם העובדה שלקחתי יצור חי אחד והחלטתי, באופן שרירותי, לדאוג לצרכיו, על מנת שהוא ישעשע אותי ויספק לי אי אילו צרכים חברתיים (היי, הייתי בכיתה ו' וזו לא הייתה החלטה שלי, אלא של אחותי. אבל הרשו לי לקחת את תפקיד המחליט).

כן. בין אם הייתי לוקח את תולי ובין אם לאו, תולי הייתה.

אולי לא שורדת עד עתה, אבל היא בהחלט הייתה.

ב"זכותי" (ושוב, לא ממש בזכותי), תולי מעולם לא המליטה. ב"זכותי" אפשר לספור על שתי ידיים את מספר הפעמים שתולי יצאה את ביתי.

אני לא בטוח שזה הוגן כלפיה.

לכן, אחרי תולי, אני לא חושב שיהיה לי עוד חתול, או בעלי חיים בכלל (אולי למעט כל מיני חרקים ופרוקי רגליים שיתעקשו להיכנס את פתחי ביתי).

זה לא הוגן שאני אהפוך יצור חי כל-שהוא ל"רכושי", ליצור שאטען לחזקה עליו, ל"בעלות" עליו.

לא!

בעלי חיים נועדו להיות בטבע, הרחק מעיני שפוגעות בהן בהוספת כל מיני ערכים מזויפים ומוסר בני אדם שגם בני אדם לא דובקים בו.

הולכי ארבע פראיים, אמורים לחיות בסוואנה, לצוד ולהיות נצודים.

המוות אמור להכות בן משפחת החתולים שלא יכול לדאוג לעצמו.

כפי שהוא אולי צריך לעשות לבני האדם.

אולי הדבר הטוב ביותר לעשות לתולי, הוא לתת לה לסיים את חייה במהירות המיידית.

לא מוות בגסיסה ארוכה, חיים הכוללים אינפוזיה פעמיים בשבוע והרבה סבל בין לבין, אלא פשוט הפסקת החיים ומתן חיים לכל מיני אוכלי נבלות ויצורים קטנים מכפי שעיני יכולות לראות, אשר גם להם מגיע לחיות.

לעיתים, באמת כדאי להניח ליצורים למות בשלווה.

גימלאים

אמנם תמרה טראובמן מסבירה חלק מההצבעה למפלגת הגימלאים ( מפלגת גיל עם 7 מנדטים נכון לעתה) כהצבעת מחאה של צעירים.

אולם בהמשך הכתבה שלה, ההסבר האמיתי מופיע, והנה חלק ממנו:

"רובם ראשי ועדים של גמלאים באזורים שונים בארץ ובחברות גדולות במשק, כגון בזק וחברת החשמל. ראש הרשימה, רפי איתן, היה בעבר מראשי המוסד". לאחר מכן גם מוזכר כי בן יזרי, מספר 2, היה מראשי קופת חולים.

זהו לדעתי, ההסבר העיקרי להצלחתה של מפלגת הגימלאים – לוגיסטיקה טובה המבוססת על ועדי עובדים וועדי פנסיונרים.

חלקים ממכריי העומדים לצאת לפנסיה בשנים הקרובות, הצביעו לגמלאים אמנם, כי הבינו שהנה קרב היום בו הם יזרקו לכלבים.

ההצבעה למפלגת הגימלאים מראה מחד גיסא מיאוס מהפוליטיקה הקיימת, אשר דואגת לכרישים הגדולים ומותירה את האדם הקטן נשכח ומאידך גיסא געגועים לפוליטיקה הישנה, של ועדים גדולים, בעלי יכולת לוגיסטית מרשימה המסוגלת להניעה אנשים.

אגב, בעוד במפלגת העבודה הציגו אתמול בלילה חזות מאושרת מהמקום השני עם 20 המנדטים. אולם הם צריכים לחוש כישלון צורב על כך שלא השכילו לנתב אל עצמם את קולות אותם גימלאים, אשר בסופו של דבר, גם מפלגת העבודה, לפחות באופן מוצהר, הציעה להם סעד.

אני חושב שכאשר הגימלאים זכו ל-7 קולות, המצב עדיף מאשר העבודה הייתה זוכה ב-27 קולות. כך הקולות של הגימלאים הם קולות פר אקסלנס לטובת זכויות סוציאליות לקשישים ולא קולות שאפשר לטעון במניפולציות הפוליטיות שהם בעצם בעד השקפה מדינית (כנראה יונית) ברורה.

יש בי יותר מספק סביר, שחלק מן הקשישים שהצביעו לגימלאים, היו בעבר מצביעי עבודה שלא יכלו להצביע לעמיר פרץ, בשל היותו מזרחי, יליד מרוקו. במדינה בה מפלגה שעניינה הוא בעיקר כל ליוצאי עדות המזרח – ש"ס, זוכה ל-13 מנדטים, מפלגה גזענית (שאגב מייצגת יוצאי רוסיה) – ישראל ביתנו, זוכה ל-12 מנדטים, והדוגמאות להצבעות שבטיות-עדתיות-גזעניות עוד רבות, יש בי כאמור יותר מספק סביר באשר למניעים, של לפחות חלק מהאנשים שהצביעו למפלגת גיל במקום למפלגת העבודה.

יש משהו מעודד בבחירת הגימלאים. יש בי תחושה, שהם לא ידאגו רק לעצמם ואוכלוסייתם, קרי הפנסיונרים, אלא גם לקבוצות אחרות, דוגמת הנכדים.

מעניין יהיה לראות מה יהיו עמדותיהם מבחינה מדינית ומעניין אף יותר, יהיה לראות כיצד ינהגו מבחינה חברתית. מאוד קל להבטיח, בקווים כלליים, לדאוג לרווחת הקשישים בישראל. אולם כאשר צריך לגבש תוכנית פרקטית, יש מרחב ענק של אפשרויות פעולה וסיכוי גדול לשחיקה בהטחות.

סקרים

את עלייתם המטאורית של הקשישים, לא חזו הסקרים. כך גם את שחיקת הליכוד (11 מנדטים) למקום החמישי לא בדיוק חזו.

נכון, יטענו הסוקרים שמדובר במדד הנכון ליום בו נערך הסקר. יטענו כי קולות צפים רבים, לא אפשרו את חיזוי התוצאות ובכלל, טעות הדגימה בסקרים המקצועיים, היא כ-4%, שזה כמדומני 4-5 מנדטים לפחות.

אולם זה עדיין מותיר אותנו עם שאלה מהותית למדי, לגבי תפקיד הסקרים בדמוקרטיה הפרלמנטארית בשיטת הבחירות היחסית.

מצד אחד, כפי שהתברר (ובהחלט לא בפעם הראשונה, בהחלט לא באופן מפתיע, כך שאינני מסכים עם טענות פופוליסטיות דוגמת "יום הכיפורים של הסקרים", המנסות לשוות מראה מחדל לכל דבר ולמעשה, עושות חטא גדול לאמת, שכן הבעיה היא באותם פרשנים המאמינים בסקרים, ולא בציבור שיותר סקפטי ולא באיזה גורם מדיני שפועל על פיו), הסקרים אינם מנבאים דבר באשר לתוצאות הבחירות.

ומן הצד האחר, יש ביכולתם של הסקרים להעלות ולהוריד מועמדים, להעצים או להעלים מפלגות, להמליך או להשליך מנהיגים.

כך למשל, שמעתי לא מעט אנשים שהשיקול שלהם להצביע קדימה, היה כי קדימה הולכת להיות המפלגה הגדולה ביותר. שיקול אווילי ביותר, אם תשאלו אותי, אך בהחלט לגיטימי.

מצד אחד, יש כאן תוספת של מרכיב המעצים את החזקים ופוגע בחלשים ("מה, אני אצביע למפלגה הזו? הרי הם לא עוברים את אחוז החסימה, זה בזבוז קול").

מצד שני, אני מניח שחלק מירידתה של קדימה מכ-43 חברי כנסת וירטואליים, לכ-28 חברי כנסת בפועל, נובע מתחושה של אנשים שאמרו שקדימה בלאו הכי תנצח ולכן אין טעם של ממש להצביע עבורה.

הסקרים בתקשורת מאוד בעייתיים (כפי שכינה זאת פרופסור גבי וימן לפני מספר חודשים – מחלת הסקרת).

הם בהחלט כלי עבודה חשובה, למגבשי אסטרטגיית בחירות של המפלגות השונות. הם מאפשרים להן לראות מה כוחן המשוער, אילו ספינים עובדים ואלו פחות.

אך כאשר הם מוצגים לציבור, כסטטוס קוו האמיתי, בטעות אפשרית של כ-4%, יש בכך מן הפגום.

אין מדובר עוד בכלי בידי מעצבי הקמפיין של מפלגה פלונית, אלא בהשפעה על הבוחר בכלי שמהימנותו מוטלת בספק (לא באשר למהימנותו הסטטיסטית, אלא ככלי לניבוי תוצאות בחירות, שגם אם עורכי הסקר מדגישים שאין מדובר בכלי ניבוי, הדבר נראה נשכח לעיתים קרובות).

אין מדובר בכלי המתאר מציאות ברמה מסוימת של אמינות, אלא במידה לא מבוטלת, מדובר במכשיר המעצב מציאות, משפיע על המציאות, בכך שהוא יכול להעלים מפלגות קטנות ולנפח מפלגות גדולות.

אני לא חושב שצריך לאסור עריכת או למצער פרסום סקרים, בתקופה שלפני בחירות.

בסופו של דבר, הם מכשיר לא רע לייצוג הלכי רוח כלליים. כל עוד הבחירות הן כלליות ולא מבוססות על מדגם מייצג, אני לא רואה פסול בקיומם של סקרים.

אולם האחריות על פרסום הסקרים, בהחלט מוטלת על מזמיניהם ומפרסמיהם – גופי התקשורת השונים.

כפי שמסתייגים הם מאסטרולוגים וקוראים בקפה וכן עכו"ם שונים, כך צריכים עורכי העיתונים, אתרי החדשות ומהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה בטלוויזיה וברדיו, להסתייג מהסקרים.

לא להתפתות להעלות אותם לכותרות, לא לעשות ניתוחים על מפה פוליטית היפותטית, אלא להציג אותם במקום הראוי שלהם – סקרי מצב רוח של קבוצת אנשים ביום מסוים.

אפשר ואף ראוי, לא לציין שמות מפלגות מסוימות, אלא להציג מגמות כלליות והלכי רוח בציבור.

אני לא רואה בכך חובה שאמורה להיות מוטלת על העיתונאים, אלא המלצה, אם הם באמת רוצים שיתייחסו אליהם ברצינות הראויה.

ולמרוויחים הגדולים של הסקרים – בעלי מכוני הסקרים עצמם, נדמה לי שהפופולאריות שלהם בעוכריהם. אמנם מכוני המחקר הללו ימשיכו להתקיים. אולם כמו בכל שוק גואה, גם הם יעמדו בפני שלב מיתון, שיבוא דווקא מהפיכת השוק לגדול מידי, שלא נאמר בועתי, אשר בסוף מתפוצץ אל ממדיו האמיתיים והראויים.

קדימה

המנצחת של הבחירות היא מפלגת קדימה – 28 מנדטים.

אולם מדובר בניצחון דחוק, 8 חברי כנסת בלבד יותר מאשר למפלגה השנייה אחריה – מפלגת העבודה.

כפי שאמרתי בטרם הבחירות, לאחר שמיעת דבריו של מספר 8 בקדימה – שאול מופז, אני באמת מתקשה לראות כיצד היציבות שדיברו עליה בקדימה מתממשת, כיצד תיאור מצב קיים בסקרים, הוא המצב הרצוי.

לא, הבעיה היא לא ב"ציבור טיפש" שלא השכיל להבין ש"טובה קדימה גדולה וחזקה".

מדובר בציבור מפוכח שהשכיל להבין שקדימה היא מפלגת אופורטוניסטים, שהסתופפו בצלו הגדול של שרון, שנמוג בינתיים. מדובר בציבור שהבין שמי שערק פעם אחת, עשוי בהחלט לערוק פעם נוספת בהינתן ההזדמנות. מדובר בציבור שהשכיל להבין, שגם 40 מנדטים לקדימה, לא היו משנים בכהו זה את יכולת המפלגה לשלוט, שכן היא בנויה טלאים-טלאים, כאשר הדבר המגשר שלהם מוטל כמעט מת בבית החולים הדסה.

הבעיה היא גם לא במפלגות הקטנות (זה עבורך נועה) שהפריעו לקדימה. אם כבר, הבעיה בשיטת הבחירות היחסית-מפלגתית, שמאפשרת את קיום המפלגות הקטנות מצד אחד ואת חוסר היכולת של הציבור לבחור את נבחריו מצד שני, מה שבעצם מגדיל את מספר האנשים שבאים עם מצע דומה לזה של המפלגות הגדולות ולא הצליחו לעבור את הבירוקרטיות המפלגתיות.

יהיה תענוג לראות את המפלגה הגדולה, עם פחות מ-28 מנדטים, מתפקדת לאורך זמן.

"קדימה גדולה וחזקה לממשלה יציבה". עדיין מרוח לי חיוך על הפנים שאני נזכר בדברים של מופז (שאגב התחמק מלתת לי תשובה, כאשר שאלתי אותו כיצד קדימה עם פחות מ-40 מנדטים, תהיה חזקה כפי שהוא מתאר) מלפני הבחירות ואני מביט אל תוצאות האמת.

אחוז הצבעה נמוך

אחד הנושאים שדיברו עליו, היה אחוז ההצבעה הנמוך – 63.2% (שני רק לבחירות המיוחדות לרשות הממשלה ב-2001, אותן החרים הציבור הערבי כמעט לחלוטין).

יתכן וכל ההסברים על מיאוס מהפוליטיקה, תחושת ניכור וחוסר יכולת להשפיע נכונה. אפילו זה נשמע די סביר.

אולם, לאור הסתכלותי על ביתי, יתכן והסיבה שונה.

הייתכן והסיבה לאחוז ההצבעה ההולך ופוחת עם השנים, היא ירידה מהארץ?

אני מכיר לא מעט אנשים, שבחרו לחיות מחוץ לישראל, הם לא טורחים להגיע לממש את זכות ההצבעה שלהם (ובצדק) אך לא ויתרו על האזרחות שלהם ועל זכותם התיאורטית להצביע.

נכון. הם היו תמיד ויהיו תמיד.

אולם יתכן ומספר היורדים פשוט עולה ממערכת בחירות אחת לאחרת?

נוסיף על כך עוד לא מעט אנשים במצב סיעודי, שגם הם לא חסרים במשפחתי, שלא הולכים להצביע ונזכור שאוכלוסיית ישראל מזדקנת, ואולי הירידה באחוז ההצבעה, לא באמת כזו מדאיגה.

You may say I’m a dreamer. But I’m not the only one...

אלעד

נקודה ראשונה להבהרה, רפי איתן, ראש מפלגת הגימלאים, הוא לא רפאל איתן (רפו"ל) שהיה ראש צומת ומצא את מותו בסערה בנמל אשדוד לפני כשנה וחצי.

רפי איתן. ראש מפלגת הגימלאים ואיש השירותים החשאים בעבר

רפאל איתן ז"ל - ראש מפלגת צומת בעבר וראש המטה הכללי של הכוחות המזויינים

אחרי שמיצינו את זה, אפשר לעבור הלאה.

להלן תוצאות המדגמים השונים של הערוצים השונים:

בחרתי את התמונה הזו, בעיקר בשל המבט היפהפה בעיניו של גדעון סער מהליכוד.

מרתק לצפות בספקולציות שונות על הרכב הממשלה העתידית ונסיונות לפרש את את ההצבעות, כפי שראיתי בערוצים השונים.

לא נראה לי שממש מעניין את המראיינים והמרואיינים שלא מדובר בתוצאות אמת, אלא במדגמים.

לפי שעה, מספיקה השוואה בין שלושת הערוצים.

אם ננסה לחפש מרוויחים ומפסידים, דבר שודאי יעשה הרבה על ידי טובים ממני, נראה לי שרק אגע במרוויחים הגדולים של מערכת הבחירות הזו. ואני חושב שמעטים יחלקו עלי בכך.

ילדי ישראל, הרווחתם בגדול!

לא עוד לימור לבנת במשרד החינוך (והבה נקווה שלא רונית תירוש, המנכ"לית האווילית שלה, שרצה במסגרת קדימה).

צרת החינוך (מעניין אם אני מתכוון לצרה מלשון אויבת או מלשון אסון) לשעבר לימור לבנת. ילדיי ישראל הרוויחו בלי ספק!

וכאן אקטע עצמי מלעסוק מספקולציות ותחזיות. זאת משלושה טעמים:

א. אני לא באמת מבין בזה.

ב. זה לא מעניין אף אחד.

ג. יש לי משהו חשוב לעשות כעת.

אלעד

אנסה להיות קצר וממוקד.

כיצד ניתן להתלונן על אחוזי הצבעה נמוכים בבחירות היום, כאשר בודקים מה יש לערוץ 10 בטלוויזיה להציע ביום הבחירות?

הצצתי קצת בשידורים שלהם.

אולפן שקוף בלב כיכר רבין, כיכר הקרויה על שם איש שמסמל את שבריריות הדמוקרטיה, בכך שהיה ראש הממשלה הישראלי הראשון (ובינתיים היחיד) שנרצח.

עד כאן, הכול טוב ויפה. שקיפות הדמוקרטיה במקום סימבולי.

יכולתי גם למצוא משהו חיובי בילדים שבוחרים בקלפי עבורם ומרואיינים על ידי דני רופ.

אבל "בחירת הדוגמניות", "בוחרים מסלול" או "הדוגמניות בכיכר", הבחירות בספארי ברמת גן (בהן בוחרים את בעל החיים המועדף, ולא חיות בוחרות את המפלגה העדיפה) ועוד כל מיני רעות חולות שאנשי חדשות ערוץ 10 ודאי ראוי כהיתוליות, משעשעות ומושכות רייטינג, יוצרות קשר בלתי רצוי בתודעת הצופים, בין בחירות לבין בידור.

חברה אמנם לא צריכה לקחת עצמה ברצינות יתרה. רצוי שיהיה הומור במערכת הפוליטית.

אולם כאשר משדר אקטואליה המתיימר להיות רציני, מכניס באותו רצף של משדר לבחירות לבית הנבחרים הישראלי, גם בחירת דוגמניות וחיה בספארי, משהו, ללא ספק, רקוב באותו ערוץ ובטעם של מרכיבי מהדורת החדשות שבו.

מה הפלא אפוא, ש"הישראלי מאס בפוליטיקה"?

אלו לא הפוליטיקאים שהמאיסו עצמם על הציבור. זו לא אדישות בלתי מוסברת של הציבור.

אלו חדשות ערוץ 10, שהן אינן היחידות לחטוא (צרפו להם את שני העיתונים הגדולים, אשר עמודי החדשות שלהם משרתים בעיקר צורך בידורי אצל הקורא ופחות צורך באספקת מידע רלוונטי, ואני מניח שגם את ערוץ הבידור מספר 2 המתחרה ששוקי גלילי החליט להחרים בשל היותו בלתי מאוזן ומשרת את מפלגת קדימה), אשר ממאיסות את הפוליטיקה על הציבור.

אם בתוכנית כמו "ארץ נהדרת" שנועדה להראות כמה ישראל מדינה שאין טעם לחיות בה וכמה הפוליטיקאים בה נבובים, ואם בכתבותיהם של אנשים כמו נתן זהבי הזועקות "המלך עירום ומושחת" או "הליצן הפך למלך", כאשר המלך במקרה זה הוא הפוליטיקאי, אם באלה ניתן למצוא ביקורת על המערכת הפוליטית הישראלית, על פופוליזם זול ושחיתות גואה, הרי כל אלה חסרים במשדר האולפן השקוף של ערוץ 10.

הצבעה לבעל החיים האהוב בספארי ביום הבחירות בכנסת, אינה ביקורת על התנהלות מערכת הבחירות (ואם כן, אני מסיר את הכובע על מידת התחכום ומביע ספק אם הביקורת תיקלט בציבור), כי אם הזניית מערכת הבחירות.

כאשר בחירת הפיל האהוב והדוגמנית החביבה מקבלים משקל דומה לזה של בחירת המפלגה שתהיה אחראית על תקציב מדינה בשווי כ-250 מיליארד שקלים מכספי משלם המיסים, משהו רקוב.

אל ייפלא הדבר שבציבור הצופים, אין נראית מערכת הבחירות חשובה דיו כדי להטריח את האזרח לקטוע לזמן קצר את יום החופשה שזכה בו.

בחירת בעל החיים האהוב בספארי, לא נראית לי, ואני מניח למרבית אזרחי ישראל, חשובה דיו, ואם הבחירות לכנסת עומדות באותו מישור, לשם מה להצביע?

תוספת מאוחרת (השעה 21:30 ב-28 במרץ).

גם בערוץ הראשון דיברו על הבחירות בספארי. פלי הנמר ניצח.

כפי שכתבתי, הביקורת שלי אינה על ערוץ 10, אלא על אופ סיקור המערכת הפוליטית בכלל ומערכת הבחירות בפרט.

טקטיקה מול אידיאולוגיה

מחר, אם לא תפרוץ מלחמה, יושמד העולם או סתם יבוטלו הבחירות מכל סיבה שהיא, תתקיימנה בחירות.

הערב שלפני, הוא הזדמנות פז עבורי, להרהר כיצד יש להצביע. כוונתי באופן עקרוני ולא אם למפלגה זו או אחרת.

לצורך העניין, אניח שהבוחר כבר החליט למי להצביע והחליט שהוא מעוניין לבחור בדרך שתביא שלום בתנאים הכי קרובים לאלו שהוא רוצה, ביטחון בדרך שהוא רוצה, כלכלה ורווחה כראות עיניו וכן הלאה.

האם על הבוחר להצביע למפלגה שהכי משקפת את עמדותיו (הצבעה אידיאולוגית) או בזו שנראית שהיא זו שתגשים את המדיניות הכי קרובה לזו שהיה רוצה (הצבעה טקטית).

נדמה לי שהדרך הטובה ביותר להסביר את כוונתי, היא על ידי דוגמא.

האם בבחירות האחרונות ב-2003, בהנחה והבוחר רצה להתנתק מרצועת עזה, היה לו עדיף להצביע למפלגת העבודה בראשות עמרם מצנע, שהציע את ההתנתקות מעזה לפני הבחירות או לחילופין להצביע לליכוד בראשות אריאל שרון שבסופו של דבר הוציא את התוכנית אל הפועל, על אפם וחמתם של כמה מבני מפלגתו.

האם הייתה באמת עדיפות להצבעה האידיאולוגית על זו הטקטית אז, בהנחה וניתן היה לחזות את המהלך?

אם מעוניינים גם בנסיגה מהגדה המערבית, תקראו לה פינוי, תקראו לה גירוש, קראו לה אפילו בשם המוזר "התכנסות" (על שום ההתכנסות במספר גושי התיישבות), האם נבון יותר להצביע (בהנחה שאנו מצביעים למפלגה ציונית, הנחה שכלל אינה מובנת מאילו) למרצ, לעבודה, לקדימה או אולי לליכוד?

ההבדלים בין קדימה, לעבודה ולמרצ, די זניחים, למיטב הבנתי, בכל האמור לסוגיה הזו. מרצ כמדומני לא פוסלת שיג ושיח עם החמאס על מנת שישנה את אמנתו הקוראת להשמדת ישראל, העבודה תנהל משא ומתן עם החמאס בתנאי שיכיר בישראל וגם קדימה תנסה קודם כל למצוא שותף. שלושת המפלגות מעדיפות לנהל את הדיונים עם אבו מאזן, דבר מעט תמוהה בעיני, אם הוא מייצג כעת את מפלגת המיעוט. וכולן אומרות שבאין ברירה, תבצענה נסיגה חד צדדית (ל"גבולות של ביטחון" כמובן).

יתכנו שינויים קלים במפות הסופיות, אך אני מניח שהצבעה לשלוש המפלגות הללו, תשיג תוצאה דומה, לפחות בכל האמור ליחסי חוץ וביטחון.

הליכוד באופן מוצהר לפחות, מבדל עצמו "מהשמאל". אולם אני יכול להניח שברגע האמת, (בתקווה שלא יהיה...) ראש הממשלה נתניהו, יעשה ויתורים דומים, כפי שעשה בזמנו בעת הסכם חברון ב-1997.

לכל היותר, הרטוריקה תהיה שונה.

נשאלת השאלה במקרה דנן (ושוב, יתכן והבוחר רוצה משהו אחר לחלוטין. לגיטימי), איזו מבין המפלגות תניב את התשואה הגבוהה ביותר.

האם הליכוד הימני או מרצ השמאלית?

או שאולי העבודה היונית עם סוללת הגנה ביטחוניסטית או בכלל קדימה המתיימרת להיות גדולה?

כיצד ניתן לנחש או לדעת להעריך נכונה כיצד תנהגנה מי מהמפלגות לאחר הבחירות?

הניסיון מלמד, שבדיעבד הפעולות נראות בגדר הסביר והמוסבר, אך במבט קדימה התנהגותן מפתיעה.

בשיטת בחירות רובית-אזורית, המגדילה את הסיכוי למפלגה אחת בעלת רוב מוחלט בפרלמנט (מגדילה אך לא מבטיחה. בהודו, גם בשיטה הרובית אין מפלגה אחת בעלת רוב המושבים בבית הנבחרים), קלה יותר הבחירה.

הרי שם הבחירה הטקטית, מתאחדת עם השיטה האידיאולוגית.

הרבה יותר קל לבדוק האם המפלגה שבחרת, עמדה בהתחייבויותיה. ואם לא עשתה כן, להחליף אותה.

בשיטה היחסית הנהוגה בישראל, גם אם הבוחר ירצה לבדוק האם המפלגה עמדה בהתחייבויותיה, תמיד יוכלו נציגיה לטעון שבשל שיקולים קואליציוניים, לא ניתן היה להגשים את המצע במלואו (אך הנבחרים באמת התאמצו. "תסמוך עלי").

כשזה המצב, לא פלא אפוא שמרבית הבוחרים כלל לא טורחים לעיין במצע של כל מפלגה, שלא רק שמבחינה חוקית אינו מחייב את המפלגה לממשו, מבחינת המציאות מתחייב שהוא לא יתממש.

וכשלחלק ניכר מהבוחרים אין בכלל עניין לעיין במצע, כלל לא מפליא אותי שכאשר שלחתי אי מייל למפלגת העבודה, ובו כתבתי שאני מבקש לראות את המצע המלא ולא את התקציר המופיע באתר, קיבלתי כעבור יומיים אי מייל שבו הודו לי על הפנִייה והפנו אותי לעיין בעיקרי המצע המופיעים באתר (מה שמעורר אצלי ספק גדול אם בכלל טרחו להעמיק בבקשתי הקצרצרה ומה שמעלה בי ספקות האם לטרוח להצביע למפלגה שמזלזלת בבוחרים פוטנציאליים).

וכך, עם מה נותרנו?

הצבעה טקטית אשר כמדומני שמורה רק לנביאים כאורקל מדלפי.

או הצבעה אידיאולוגית, למפלגות שהאידיאולוגיה שלהן לוטה בערפל (חלקה מהמפלגות כן חושפות את מצעיהן. אציין לטובה את מרצ, אשר נציגיה התעקשו ממש שאקח את המצע המלא) והמימוש שלה מוטל בספק.

בצר לי, לא הגעתי למסקנה, איזו משתי החלופות רעה פחות.

והמעניין הוא, שאין שולל ממני את זכות הבחירה.

דברי אחרים

הואיל וכאמור אינני רואה בעצמי צורך לשכנע אחרים בדברים שאינני משוכנע בהם והואיל ואני אדם ספקן מטבעי ואינני משוכנע כמעט בכלום, אולי אביא שתי כתבות מעניינות (אותי) שקראתי ב"הארץ" הבוקר.

הראשונה של שחר אילן המטילה על הציבור אל האחריות לאדישותו.

"הפוליטיקאים שלנו הם תדמית נוף בוחריהם. הם עסוקים בקומבינות בדיוק כמו הציבור שהם מייצגים" כותב אילן. אמנם מדובר בשיקוף דרך מראות עם עיוות אופטי מסוים, אבל בהחלט קל לי לקבל את הטענה הזו.

בכל מקרה, תקראו את הכתבה ואולי תשתכנו ללכת להצביע.

אם הוא לא הצליח, יש את דבריה של השופטת בייניש. אולי היא תשכנע אתכם (זה וידיאו ובעברית [עם תרגום לערבית], אז תקשיבו):

הכתבה השנייה היא כתבתו של תום שגב, שאמנם כתבתו פורסמה לפני פרסום הקטע הנ"ל על הטקטיקה מול האידיאולוגיה, אך קראתי אותה הרבה אחרי שהקטע נכתב במחשב שלי בטרם פורסם.

שגב, מהרהר גם כן בדבר הטקטיקה הנכונה להצבעה ומעלה נקודה מעניינת והגיונית, שאותם אנשים שערקו למפלגת קדימה, יתכן ויקבלו רגליים קרות ויזוזו ימינה לפני ביצועה "ההתכנסות" ובכך יסכלו אותה. אחרי הכול, כבר לפני עידנים, אמר קהלת כי "מה שהיה הוא שיהיה".

שגב, כאמור, כותב את הדברים ביתר חן ממני.

הבטחות של לפני בחירות

כעת לפני הבחירות, מאוד פופולארי להבטיח הרבה דברים. החל מה-29, זה יהיה כבר פחות פופולארי, אז אם לא עכשיו, אמתי?

אני מבטיח, שאם אבחר, אנהיג עונשי מאסר כבדים, כבדים – אתם שומעים אותי, לאנשים נחמדים שכל מילה שלישית שלהם היא כמה אני מוכשר, כמה כיף לדבר איתי וכדומה!

אני מבטיח, שאם אבחר, אדאג להשהיית חשבון פליקר, של כל תייר מרגיז שמתייג את כל התמונות שלו מישראל תחת התג Haifa. כולל תמונות של ים המלח!

אני מבטיח שלום, רווחה ושגשוג.

הואיל ואינני עומד לבחירה, אינני מבטיח לקיים.

אולם נראה שגם אלו שכן עומדים לבחירה, לא בהכרח יקיימו את אשר הבטיחו.

בחירות נעימות.

הייתי אומר "מי ייתן והטוב ינצח". אבל אסתפק בזה שלא יהיו יותר מידי זיופים.

אלעד