בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

צפיתי שלשום בכ-35 הדקות שהסרטתי בדרום-קוריאה, לפני כשנתיים וחצי. איכשהו, כמה שעות לאחר מכן, מצאתי עצמי מתבונן ב-Youtube בכל מיני סרטונים העוסקים בשכנתה מצפון – "הרפובליקה הדמוקרטית של קוריאה" הידועה גם כצפון-קוריאה.

הסרטים הראשונים שצפיתי בהם, בין אם דיברו אנגלית ובין אם קוריאנית (שלא הבנתי, אבל התמונות היו ברורות), הציגו את צפון-קוריאה כגיהינום עלי אדמות. נראו בהם אנשים קופצים מעל גדרות, זוחלים תחתיהן, מורעבים, מסוממים, מוכים על ידי שוטרים ועוד מראות לא נעימים. על פי רוב, על מנת להעצים את תחושת הזוועה, צורפה מוסיקה בעלת נופח דרמטי, כדי שהצופה הנבון כבר יידע מה לחוש ויבין את גודל הסלידה שאמורה להיות לו לקוריאה הצפונית והמטר האכזר שלה. דוגמא לסרטון כזה כאן.

די מהר התחלתי לחשוב לעצמי, לאור מה שאני מכיר מסיטואציות אחרות, שתמונות מהסוג הזה תמיד נתונות למניפולציות. הן לא בהכרח מייצגות דבר של ממש במציאות, אפילו כאשר הן לא מבוימות, כי הרי תמיד ניתן לטעון שמדובר ביוצא מהכלל המעיד על הכלל.

זה היה די צפוי שעיקר הסרטים שהגעתי אליהם יציגו את צפון קוריאה באור שלילי. אבל אז הגעתי לסרטון הבא שעונה לשם "Capitalist "America", Socialist Korea" ומתיימר להיות סרט דוקומנטארי אובייקטיבי המשווה בין ארה"ב הקפיטליסטית הפושעת המפרה זכויות אדם בשיטתיות לבין המדינה הסוציאלית השמה את האדם במרכז בהתאם לעקרון ה-Juche (עליו הסברתי בעבר, בהקשר של לוח השנה) – צפון קוריאה.

הסרט מציג מחזות קשים מארצות הברית של אמריקה הכוללים אלימות ופשע (בדגש על אלימות זרועות אכיפת החוק, בדגש על אלימות נגד שחורים) והפגנות נגד הנשיא בוש, כאשר ביניהם שזורים כחוט השני מחזות מרהיבי עיניים ומשובבי נפש של החיים הטובים בצפון קוריאה (שהם לעניות דעתי משעשעים מאוד, בעיקר לאור המוזיקה הקלילה, הצבעוניות היתרה, האנשים המשועשעים ואווירת סרטי התעמולה הקומוניסטיים).

על פניו, נדמה לי שמדובר בבדיחה רעה. במונחים ישראלים, ניתן לדבר על סרטון שיטען כמה נהדר היה בגרמניה הנאצית וכמה רע בישראל כיום.

נדמה לי שמדובר באיזה סרטון שמישהו שמתנגד לנשיא ג'ורג' בוש או למדיניות ארה"ב ואורך החיים האמריקני בכלליות יצר והעלה לרשת, על מנת להציג בצורה סאטירית עד כמה החיים באמריקה חלולים ואלימים. צפון קוריאה נבחרה לפיכך כהנגדה משום שהיא מייצגת את הרוע ולכן מה שיותר רע מהרע הוא ממש רע.

אבל כמובן, ישנה האפשרות שאני טועה ומי שיצר את הסרטון אכן חושב ומאמין שצפון-קוריאה היא מקום טוב, בעוד ארה"ב היא מקום רע. לא טרחתי להעמיק בהררי הטקסט המלווים ולעשות גנאולוגיה לסרטון. זה פשוט לא משנה במיוחד מבחינתי. למי שירצה, יש גם בלוג, עמוס בחומר טוב בנושא מאת יוצרי הסרטון.

מה שאהבתי בסרטון, בין אם הוא "אמיתי" ובין אם לאו (והוא הרי אמיתי, לפחות בדבר הממשיות שלו – צפיתי בו, הוא שם), היה השימוש באותן טקטיקות אשר עושים בהן שימוש לעיתים תכופות על מנת ליצור דמוניזציה ליריבים.

באופן יותר ספציפי, התעמולה שעושים כנגד המשטרים בכמה מדינות, אשר צפון קוריאה ביניהן (סין היא עוד דוגמא מצוינת, אך לא אתייחס אליה כעת).

 בכל פעם שצפון קוריאה מוזכרת, היא מוזכרת בהקשר שלילי. בשנים האחרונות בנושא הגרעין וייצוא הטילים והנשק בכלל (אם כי הנושאים שאינם גרעין מעט הוזנחו לאור ההתפתחויות בגרעין. פעם עוד התרגשו כשהם שיגרו טאיפו דונג מעל יפן), אך גם כל הקשר שאינו צבאי הוא בהכרח רע.

משטר שמדכא את אזרחיו, בין אם בעבודות כפייה ובין במחנות ריכוז. הגבלות תנועה חמורות, מחוץ למדינה כמובן ובתוכה עצמה. ניסויים בבני אדם. הוצאות להורג של מתנגדי משטר ושימוש בתאי גזים. חטיפות (די ישנות) של נערות יפניות מחופי יפן באמצעות כוחות קומנדו ימיים. ועוד כהנה וכהנה סיפורי זוועה המובאים שאמורים להוביל את הקורא המערבי המתעניין הרואה עצמו כבעל צלם אנוש לכדי זעזוע.

כתוצאה מהזעזוע הזה כבר אמורים לנבוע הדה-לגיטימציה לה זוכה המשטר הקוריאני, כי הרי מי יכול לתמוך במשטר שנוהג באופן כה שרירותי?

הסיבות אגב, לרוב לא מצוינות. על פי רוב הצופה/קורא/מאזין לסיפור הזוועה אמור להסיק לבד שהרוע נובע מתוך עצמו ולעיתים פשוט מדובר בשיגעון של קים ג'ונג איל שמתואר כסדיסט חסר תקנה שכל עניינו הוא עינוי בני כמו.

אין אני רואה עצמי כסנגור של צפון-קוריאה. מעולם לא ביקרתי בה (לצערי) ואני משוכנע שגם אם הייתי מבקר בה, התמונה שהייתה נגלית לנגד עיני ודאי לא הייתה "המצב האמיתי" במדינה. כי מה לעשות, גם אם לא היו הגבלות התנועה על המבקרים הזרים במדינה (ואלה קיימות להחריד, זאת אני יודע ממקור ראשון, אדם אשר שוחחתי איתו בדיוק כאשר שב משהות בקוריאה הצפונית), הרי מי יכול היה להבטיח לי שלא ניתן היה להסתיר דברים זוועתיים? הרי לא כל תייר שמגיע לישראל, בהכרח נתקל במחסומים צהליים, כפי שלא כל אדם המבקר באפריקה בהכרח רואה את שיכוני העונים האינסופיים והעוני המחריד ועוד אינספור דוגמאות שכל עניינן להסביר שמראה עיניים עשוי להטעות ובכל מקרה, אין העיניים יכולות לראות הכל.

כך, גם קטעים במהדורות חדשות, פסקאות בעיתון וסרטונים ב-Youtube לא נותנים לי תמונה מלאה לגבי מה שקורה. נהפכו, הם ודאי מציגים תמונה מעוותת לחלוטין.

והסרטון על ארה"ב הרעה וצפון-קוריאה הטובה ממחיש זאת בצורה פנטסטית – לא משנה את מה אתה מציג, חשוב איך אתה מציג זאת. לא משנה איזו מדינה בחרת להציג, חשוב יותר מה בחרת להציג.

יכולות להיות סיבות רבות להצגת צפון-קוריאה כמקור הרשע.

סיבות פוליטיות, הן של מהפוליטיקה הדרום-קוריאנית והן מזו האמריקנית. כאשר עשרות מדינות לחמו בצפון-קוריאה בראשית שנות החמישים של המאה ה-20, תחת דגל האו"ם בראשות צבא ארה"ב, צפון-קוריאה לא הייתה בדיוק איום צבאי רציני ולא התעמרה באזרחיה, לפחות לא באופן קשה יותר מאשר היפנים אשר מעול כיבושם קוריאה בדיוק השתחררה. היה נוח להציג את הצפון בראשות קים איל סונג כרע בתעמולה המערבית, בעיקר כי הם תמחו באידיאולוגיה ה"לא-נכונה" ורצו להפיץ אותה בכל חצי האי הקוריאני. באותם ימים עדיף היה לתמוך במשטר המושחת משהו בדרום, בראשות Syngman Rhee, כי הוא פשוט לא היה קומוניסטי.

עם נפילת הקומוניזם במרבית המקומות בהם עיצב את המשטר, פשוט היה צריך להמשיך את קו התעמולה הקיים. זה אפילו היה קל יותר, ללא הגב הסובייטי בצירוף ההוכחה שהמשטר בקוריאה הוא רע, כי הוא ניזון מהאידיאולוגיה של בריה"מ שבהכרח הייתה רעה (כי הרעים תמיד מפסידים, לא?).

סיבות אחרות יכולות להיות כלכליות. החלשה של קוריאה, פירושה יותר הגדלת הסיכוי ליצירת עוד אזורים כלכליים מיוחדים שמספקים כוח עבודה זול ללא מעט גורמים כלכליים.

סיבה נוספת היא התחושה הטובה שזה יוצר אצל מי שמפיץ את החומר האנטי-צפון-קוריאני. יש רוע? אנחנו נגדו אז אנחנו טובים! הרוע הזה ממש-ממש גדול? מעולה, אנחנו ממש מתנגדים ומצקצקים, אומרים כמה זה נורא ואף אומרים שצריך לעשות משהו.

בין הסיבות הללו ואחרות לבין מה שמתרחש בפועל בקוריאה אין ולו קשר קלוש. כלומר יש הרבה קשרים לכאורה, ברוח "אין עשן בלי אש". אבל כפי שהם יכולים להעיד על זוועות נוראיות שקיימות בקוריאה הצפונית, הם יכולים להעיד על מספר מצומצם של מקרים שנופחו בשל כל מיני צרכים כאלה ואחרים.

כתבתי דברים ברוח דומה כבר בעבר.

הבעיה הגדולה, כמדומני היא חוסר זרימת המידע החופשית. עצם העובדה שהצפון-קוריאנים לא מוכנים שמקומות החשודים שמתבצעות בהם כל מיני פעולות אפילות שהוזכרו לעיל, יהיו מפוקחים. קריאה בהיסטוריה של המדינה המעניינת הזו, מסבירה מהיכן נובע החשש הזה. אבל ההבנה שלי לא בהכרח אומרת שאני מקבל את חוסר השקיפות.

מאידך, עצם הסירוב לא מעיד בהכרח שמסתירים משהו. ע"ע סדאם חוסיין שלא הסתיר נשק בלתי קונבנציונאלי ועל אף זאת התנגד לביקור פקחי או"ם, מסיבותיו הוא שלקח איתו לעמוד התלייה.

אני חושב שרק אחרי שהות של כמה חודשים בסין ושיחות עם חברי טים, הבנתי שאולי החיים במשטרים שמתוארים כאפלים לא כל כך רעה כפי שמציגים אותם.

ובכן, הם לא נהנים מחופש הביטוי לו אני זוכה. אבל כשאני חושב על כך, בכל פעם שאני כותב קטעים מהסוג הזה בבלוג, אני חושש מאיזה שירות ביון שיאשים אותי בתמיכה במדינת אויב (אני מניח שניתן לראות זאת בכל מיני הסתייגויות שאני מוסיף), כך שחופש הביטוי שלי די מוגבל גם הוא (וכלל לא התייחסתי לכך שחופש הביטוי לא מוגבל כלל כאשר הוא מתנגש בעוד כל מיני זכויות). גם אני, אם ממש אחרוג מהנורמות המקובלות עשוי למצוא עצמי באיזה חדר חקירות לא סימפטי או מוסד חולי רוח לא חביב.

נכון, לא חייתי כאזרח מבטן ומלידה בדיקטטורה נוראה, אבל מהתרשמותי הצלחתי להבין שאם מסגלים אורך חיים מסוים, אנושי לגמרי, אפשר לחיות במקומות הללו. אז נכון, הענישה על עבירה על החוק עשויה להיות יותר חמורה במקומות מסוימים וגם החוקים עצמם פחות גמישים, אבל זה לא שאני חי במין אוטופיה אנרכית העומד כניגוד מוחלט להיררכיה הדיס-אוטופית של אותם מקומות אפלים.

בסופו של דבר, נדמה לי שלא פחות חשוב מהיכן בעולם נולדת והיכן את חייך אתה חי, יש אלמנט של "מזל" או "מזל-ביש".

נכון, חברות מסוימות מנסות לצמצם את הפערים האפשריים הללו עד כמה שניתן, בעוד אחרות ינסו לשמור על משטר קסטות המנציח מעמדות מהלידה ועד המוות.

אך בכל חברה קיים אלמנט של חוסר שוויון ולעיתים עדיף מין ראש לשועלים מאשר זנב לאריות.

אז צפון-קוריאה היא לא מקום "טוב" או "רע" לחיות בו. זה תלוי במי אתה ומה הן ההליכות שסיגלת לעצמך.

גם בצפון-קוריאה חיים אנשים. והמשטר שם. הוא רע, כי כל משטר הוא רע והאנשים המרכיבים אותו ינסו לצבור עוצמה רבה ככל שניתן.

כלום ינהגו אחרת, כל עוד הם יכולים?

שביתה – בעד ונגד

ביום רביעי האחרון הייתה שביתה ואני מוכרח לציין שלא ממש הרגשתי, מלבד ההסתלקות המוקדמת של ראש ממשלת סלובקיה שניסה להימנע מלהיתקע בישראל ועזב בטרם פרצה השביתה.

ככה זה שלא טסים, לא נוסעים ברכבות ולא משתמשים בשירותים של הגופים ששובתים. יתכן ואם היו שובתים יותר משעות בודדות, הייתי חש במצוקת השביתה על בשרי, אבל בשביתה שהייתה לא הרגשתי כאילו אני "חי את השביתה".

השביתה הייתה, אם זה לא ברור, על כך שעובדים בכמה (עשרות) רשויות מקומיות, לא קיבלו את שכרם, מי מספר חודשים ומי חודשים רבים.

סיבה מוצדקת. אין זה יפה שמעסיקים אנשים ולא משלמים על זה. הלנת שכר אינה דבר מקובל על פי חוקי המדינה, למיטב ידיעתי. לכן, מרגיז שבעתיים שמלינת השכר היא המדינה או באי כוחה ברשויות המקומיות.

קצת קשה לדבר על "מוסר" או "מסרים" שמועברים לאותם אנשים שלא מקבלים את שכרם ודרכם, באמצעות המדיה, לשאר החברה, הואיל ונדמה שכבר מזמן הדיון על ערכים, אחריות חברתית וכל אלה, נראה כדיון ריק, מילים לשם מילים שייאמרו שנעשה רק כדי לומר שהוא נעשה.

הנה, אני כאן צקצקתי על המקלדת ותקתקתי בלשון, או שמא תקתקתי על המקלדת וצקצקתי בלשון, כמה רע להעביד אנשים מבלי לשלם להם את שכרם.

ולא עשיתי דבר מלבד לשפוך מילים ריקות מתוכן, שכן הן מובנות לכל הדיוט.

אז כאמור, הבעתי זעזוע מתומלל מאי התשלום. נדמה לי שגם יש איזה יהודי, פסח שמו, המתקרב בצעדי ענק ואז בכלל לא יפה לשלם שכר, כי בכסף הזה צריך לקנות הרבה מוצרים כדי להכין מזון פסח טפל ולחגוג את יציאתנו מעבדות לעבדות מודרנית.

אני מניח שגם המצרים ראו ביהודים עובדים שאפשר לא לשלם להם, בדיוק כפי שעושה מדינת ישראל. לכן אינני רואה צורך לחגוג ולכן אינני מבין את ההתעקשות להזרים את הכספים לקראת חג המצות והדיקטים.

טוב. אני מבין, אך מבחינתי האישית, היה אפשר לבחור בכל תאריך אחר לשביתה. למה לא בחרו ב-29 בפברואר 2007 למשל?

נזכיר שוב, הקלדתי כמה רע לא לשלם לאנשים עבור עבודה.

מצד שני, שאלתי את עצמי מדוע אותם אנשים עובדים, אם לא משלמים להם.

ההסבר הפשוט, ואני מניח שהוא גם נכון לרובם ככולם של העובדים, הוא הציפייה לקבל את השכר. אולי אחרי שביתה שכזו, אולי עם פחות מאמץ משקי, אבל העבודה היא בידיעה שהכסף יגיע, גם אם באיחור מה. אין היא בגדר "שלח לחמך על פני המים", אין הם עובדים ללא ידיעה באשר לגמול שיקבלו, אלא העובדים ברשויות יודעים שיקבלו את שכרם.

אך מעבר לכך, השביתה הזו, גרמה לי לתהות באשר לנחיצותם של העובדים ששכרם הופקע מהם.

הלנת השכר המדוברת, לפי ההסתדרות הייתה ב-33 רשויות מקומיות ו-18 מועצות דתיות.

כמובן, כל בורג, גם הקטן ביותר במערכת השלטונית חשוב, אך מצד שני, חיי לימדו אותי שבתי הקברות מלאים באנשים שלא היה להם תחליף.

זה רע ומר לא לשלם שכר, אך מהיכן נובע הצורך להעסיק את כל אותם אנשים?

מועצות דתיות מתעסקות בעניינים כגון: רבנים, נישואין, מקוואות, כשרות ועוד כל מיני דברים כאלה המכונים "שירותי דת" שחלק ניכר מהאנשים לא צריכים ואם הם צריכים, הם יכולים לשלם עליהם בעצמם. מועצות דתיות היו לא אחת מקור לבעיות ובמקרים מסוימים לא הסכימו להתכנס, משום שנכפה עליהם, רחמנא ליצלן, להכניס נציגים לא אורתודוכסים (זכור לי באופן אישי המקרה מחיפה, בו המועצה לא הסכימה להיכנס בשל בחירתה של ענת פרוינד כנציגת התנועה ליהדות מתקדמת – הרפורמים).

אני תוהה (ואין לי תשובה חד משמעית), מה הטעם בהעסקת כל האנשים הללו, אם הם עושים עבודה חסרת טעם ואין כסף לשלם להם (או שיש, כי הרי בסופו של דבר העבירו את הכספים).

יתרה מכך, המקומות הנוספים בהם השכר לא שולם היו כל מיני רשויות מקומיות.

לא טרחתי לבדוק כל מקרה לגופו. אפילו לא בדקתי מקרה מבחן אחד, אך אני יודע שמבין כ-250 הרשויות במקומיות בישראל, יש לא מעט כאלה שההתנהלות בהן מוגדרת בעייתית, בלשון המעטה.

בישובים לא מעטים, ישנם אי-סדרים לא מעטים. בין אם משפחות פשע שולטות בעירייה או במועצה המקומית, אחת החמולות שמרגע שהגיעה לשלטון הדירה את החמולה המתחרה, קרובים של ראש המועצה שמקבלים כל מיני הטבות נדל"ן או משרות בעירייה ובין אם מדובר באחותו של שר הביטחון שנבחרה להיות ראש המועצה (שזו לא בעיה בפני עצמה, אבל בימים אלו נבדק האם אחיה השתמש במשאבי המשרד לעזור לה להיבחר לרשות מצפה רמון).

כל כך הרבה משרות הן מבחינת "ג'ובים" למקורבי ראש העיר או לחברי מרכז המפלגה השלטת וקרוביהם.

לא שלהם בהכרח מגיע שילינו את השכר. חלקם ודאי אנשים טובים שרק נעזרו בקשרים כדי להגיע למשרה, כי אם לא היו עושים זאת, מישהו אחר ודאי היה עושה זאת. המאבק הזה הרי מוכר.

אבל בכל זאת, הידיעה שאולי העבודה שקיבלו היא פיקטיבית, מין "מש"ק ממטרות" שכזה שנמצא שם רק כדי לקבל שכר מכספי משלמי המיסים והארנונה, מרחפת כל הזמן בתודעה של מרבית האנשים ששומעים על עובדי רשויות מקומיות.

באווירה הזו ובמצב הזה, התרחשה לה הלנת השכר שגררה שביתה. יש עוד עובדים אחרים שמצבם רע יותר, יש גם כאלו שלא עובדים. אך זה כמובן לא אמור למנוע מאבק למען עובדי השביתות. הרי זה תירוץ "נוח" לומר "עד אשר לא תיפתרנה יתר בעיות העולם, לא נטפל בזו שלכם". בעיות תמיד תהיינה ולכן אין היות המצב טוב באופן יחסי, אמור להוות תירוץ למניעת מאבק שהוא צודק.

חוץ מזה, מקננת בי תחושה שדווקא אותם אלו שהגיעו למשרתם בדרכים העקלקלות ואלו שבאים לעבודה (במקרה הטוב), במקום לעבוד, הם לא אלו ששכרם הולן.

לאור האמור לעיל, אין לי איזו דעה נחרצת לגבי השביתה. היא ודאי טובה לחלקים, פחות טובה לאחרים.

האנשים ששבתו למענם ודאי הרוויחו, אך לדעתי הם קלף במשחק של אנשים אחרים שצוברים על גבם הון פוליטי המתורגם להון של ממש בשלב אחר.

ומי רוצה להיות קלף, גם אם מזרימים לו כמה ג'ובות לכבוד הפסח?

ההבדל שבין כלכלה לפילוסופיה

טעמתי קצת מלימודי כלכלה, טעמתי מעט יותר מלימודי פילוסופיה.

חשבתי קצת על שניהם, ואני חושב שהצלחתי לתמצת לעצמי את ההבדל העיקרי בין שתי הדיסציפלינות...

כלכלנים לוקחים נושא מאוד מורכב ומסובך ומייצגים אותו במודל פשוט.

זה מתחיל בכל מיני הנחות שלא דווקא מתקיימות במציאות על עולמות אידיאליים וזה יכול להגיע למסקנה שהיטלר הפסיד את מלחמת העולם השנייה רק כי הוא ניהל את הכלכלה שלו בצורה נכונה (כששמעתי את זה, נזכרתי בבדיחה על כך שהסיבה שהיטלר התאבד בשלהי המלחמה, בבונקר שלו בברלין [הסרט "הנפילה" עוסק בנושא] היא שהוא קיבל את חשבון הגז. גם זה הסבר כלכלי, לא?).

פילוסופים מאידך, לוקחים נושא פשוט ומסבכים אותו ללא כל צורך.

זה מתחיל בכל מיני מונחים עם שמות מפוצצים להסברת תופעות יומיומיות פשוטות וזה יכול להגיע לספרים בני מאות עמודים שבסופו של דבר את מסיים לקרוא חכם בדיוק כפי שהיית לפני שהתחלת לקרוא אותם.

אני מודע לכך שעשיתי רדוקציה "קלה" לשתי הדיסציפלינות הללו. זה עושה לעוול למה שאני יודע בשני התחומים ועל אחת כמה וכמה למה שאני לא מבין בשני התחומים הללו ואף לא שמעתי עליו (קשה לשער כמה לא יודעים, אבל בדרך רב הנסתר על הגלוי).

אך נדמה לי שזו התחושה שאני מקבל מטעימת שניהם.

זו התורה על רגל אחת.

ואידך זיל גמור...

Ahoj!

ראש ממשלת סלובקיה, רוברט פיצו (Robert Fico) עושה בביקור רשמי בישראל.

הנה, היה שווה להירשם לעדכוני RSS של יומן האירועים של אתר משרד ראש הממשלה.

הרי מה הסיכוי שהייתי מגיע לידיעה ב-NFC שדיברה על בואו, לולא הייתי מתעדכן קבוע בפרופוגנדה הזולה של משרד ראש הממשלה (המידע שם לא רציף, לא מתעדכן בתדירות, לא מלא ולא ברור לי על פי אילו קריטריונים הם בוחרים לעדכן אותו)?

יתכן ופספסתי משהו, אבל באתרי החדשות הגדולים של ישראל (YNET, NRG ו-הארץ) לא הזכירו את האירוע החשוב הזה וגם חיפוש דרך גוגל ניוז לא העלה תוצאות, מלבד הידיעה ב-NFC שבכלל מתעסקת בעניין אחר ומזכירה את הביקור החשוב של היום.

זה רק מוכיח שאתרי החדשות והאקטואליה בישראל מתעסקים בשטויות (שביתה במשק על כך שלא משלמים לעובדי רשויות? שטויות! זה קורה כל הזמן [שביתות, הלנת שכר וכאלה]) במקום בדברים האמיתיים - יחסי סלובקיה-ישראל, שזה הדבר החשוב באמת!!!

בכל אופן, בהתלהבות, בהתרגשות ובנחישות, עדכנתי את סילביה ובטקה בהתפתחויות הדרמטיות וכן הבעתי צער שהן לא הצטרפו אליו למטוס, לביקור חטוף בישראל (מה שמעלה בי את השאלה, אם החטופים במטוס אייר פראנס ב-1976, יכולים להגיד שהם זכו בביקור חטוף באוגנדה? אבל מספיק לנסות להיות שנון בשתיים בלילה).

Dobru Noc!

5 דברים שאולי לא ידעתם על סלובקיה

השיר הראשון שכתבתי בסלובקית

אולמרט ופיצו (מתוך אתר משרד רה"מ)

ואגב, פתאום שמתי לב שהנה, אנחנו ב-21 במרץ...

שמח רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, אך פסח טרם בא...

שיהיה לכולם יום שווה (והוא אכן יהיה כזה - היום והלילה שווים באורכם)!

אלעד

עדכון תשע בבוקר

ב"הארץ" היו מספיק פקחים לדווח על הביקור ההיסטורי, גם אם ביום איחור (וכבר היה מי שאמר שמוטב מאוחר מאף פעם).

לגבי הדברים על מחויבות סלובקיה להנצחת השואה, אני מוכרח לציין שנעשים בסלובקיה בשנים האחרונות מאמצים להנציח את המורשת היהודית שהייתה במדינה. אם בעידן הקומוניסטי לעיתים אף נבנו כבישים על בתי קברות יהודיים, הרי היום מנסים לשמר אותם, מתחזקים בתי כנסת, קיים מוזיאון יהודי לא קטן בברטיסלבה, מועלות הצגות בנושא היהודים והמורשת היהודית וגם הדור הצעיר מגלה התעניינות מרשימה בישראל ויהדות.

זה לא ייחודי רק לסלובקיה. אבל שם אני מכיר את התהליך באופן קצת פחות מתווך.

והנה שלוש תמונות שסילביה צילמה בעיר דולני קובין שבסלובקיה, שתי הראשונות בבית הקברות היהודי העתיק ואחת במקום שמשמש כיום כקולנוע:

בכניסה לבית הקברות היהודי העתיק בעיר קובין, סלובקיה (צילום: סילביה)

בבית הקברות היהודי בקובין (צילום: סילביה)

בקובין (צילום: סילביה)

לאחרונה קיבלתי מגדי אי מייל שאמור להיות מסוג אותם אימיילים משעשעים ובו נאמר שלכבוד יום העצמאות, ינפיק בנק ישראל שטר חדש:

חה חה חה.

שטר על סך 0 שקלים עם תמונתו של אהוד אולמרט כי הוא לכאורה אפס.

דווקא בימים ראש הממשלה זוכה לאחוזי תמיכה נמוכים שלא עולים על אחוזי השומן ביוגורט או הסיכוי לזכות בווינר, חרף העובדה שמעולם לא תמכתי באולמרט (עוד משהיה ממלא מקום ראש ממשלה), אינני מתלהב מאווירת הנכאים האופפת את המדיה ושאני שומע גם מכמה מחברי.

לא. זה לא אסון שאולמרט יושב בכיסא ראש הממשלה. נכון, זה חירבוש של ארבע שנים (או כמה שהקדנציה שלו תחזיק מעמד. אולי רק עוד חודש) בהן התקדמות לכיוון פתרון הסכסוכים של מדינת ישראל עם שכנותיה היא בלתי משמעותית עד לא קיימת. אבל אין זה מה שרוב הציבור רצה?

כוונתי לקיפאון מדיני, לא ספציפית לאולמרט. בל נתחזה לרודפי שלום, הרי אנחנו די נהנים מהמצב.

ממשלה שניתן להתלונן עליה?

יש.

שכנים רעים שלא נאים בעינינו?

יש (וכאמור, אם היינו מצליחים לפתור איתם את הקונפליקט, זה היה הורס את התזות הרבות שלנו על עד כמה הם רעים).

אויבי ציבור, נבלים ורשעים יש?

לא חסר.

גיבורים טראגיים?

אנחנו, האנשים הטובים שחיים בישראל.

בקיצור, יש בישראל של 2007, את כל המרכיבים של סיפור טוב. ואנחנו הרי אוהבים שמוכרים לנו לוקשים.

במובן מסוים, לא יכולנו לדרוש ראש ממשלה טוב מאהוד אולמרט, כזה שמצליח להגשים את כל מה שביקשנו.

ובכל מקרה, גם אם הוא לא היה כזה נהדר, הרי שבארבע שנים אמנם אפשר להרוס לא מעט, אבל בהחלט קשה להצעיד את המדינה לאסון.

לכן, כמדומני, מסע התעמולה האנטי ממשלתי, אשר השטר בן 0 השקלים מייצג, אינו תורם. הוא הופך את הדיון במעלות ובחסרונות של מהלכי הממשלה לדיון אד הומינם, במקום לדיון בגופו של עניין.

אבל השטר של אולמרט, לא היה השטר היחיד שקיבלתי.

הבוקר, שלח אלי גם דוברמן אי מייל שאמור להיות משעשע שאת התמונה בו קיבלתי כבר לפני מספר חודשים.

ובאי מייל התמונה הבאה:

חה חה חה.

שרון מופיע על שטר של 17 שקלים. הואיל והבדיחה עשויה להתגלות כלא מובנת להדיוטות, מוסבר ש-17 זה כמעט ח"י (18).

על הבדיחה המורבידית הזו, לא אתעמק יותר מידי משום שהיא נושנה.

אומר שבשתי התמונות, אותי דווקא שעשע שמי שהכין את התמונה, סרק שטרות (או יותר סביר – הוריד את תמונתם מהאתר של בנק ישראל) תמונות שטרות די ישנים, כדי ליצור את השטר ה"חדש".

כיצד אני יודע?

נגיד בנק ישראל שחתום על השטר בשתי התמונות הוא פרופ' יעקב פרנקל שתקופתו כנגיד תמה בשנת 2000. מאז עוד הספיק לכהן דוד קליין ומאז 2005 אנחנו עם הנגיד סטנלי פישר.

אני מצאתי מעט אירוניה בכך שבאופן בלתי מודע כדי ליצור את החדש, לקחו את הישן ביותר.

שטרות כסף רוויים סמלים ומוטיבים. כך יוצא שבשני השטרות המזויפים על סך 0 ו-17 שקלים, אמנם החליפו את הפרסונה על השטר, ממשה שרת לאריאל שרון ואהוד אולמרט, אבל ביתר הסמלים לא טיפלו (לא ציפיתי שלצורך בדיחה יטרחו לעשות כן, אבל בכל זאת).

האירוע המופיע ברקע תמונתו של שרון בשטר הכה פופולארי של 20 שקלים הוא טקס הנפת הדגל הישראלי בחזית בניין האו"ם בניו יורק מה-12 במאי 1949, כאשר ישראל הצטרפה כחברה לאו"ם.

שרת היה אז שר החוץ של ישראל. קטע מנאומו, ניתן למצוא על השטר, באותיות קטנות וצפופות.

לשרון היה לפני מעט יותר משנה נאום פייסני משהו באו"ם, על כך העם היהודי לא הגיע לארץ ריקה (הנאום כאן).

גם לאולמרט, היו כמה נאומים מלאי פאתוס, אם כי לא זכור לי אחד שהיה משמעותי ונישא על בימת העצרת הכללית של האומות המאוחדות.

משום מה, אינני רואה כיצד הנאום של שרת מתחלף בנאום של אחד משניהם. אבל אולי זה נראה רק מפני שלא חלף מספיק זמן מאז ששניהם הסתלקו.

מה שבטוח, שמי שהיה רוצה להנפיק שטר חדש, היה ראוי שיעבוד גם על הסמלים.

כאשר אני רואה את הפיחות שחל בערכו של השקל, שרבים מגלים נכונות לייצר מטבע ישראלי משלהם, בין אם לצורך בדיחה ובין אם על מנת לגרוף הון על ידי הצפת השוק במטבעות מזויפים (עניין שכתבתי עליו לא מעט ב"איבדתי את האמון בשקל"), אני נזכר שבגרסה השמינית של פוטושופ, פוטושופ CS (כמדומני, הגרסה הנוכחית היא CS3), מי שהיה מעוניין לסרוק דרך התוכנה שטרות של המטבע האמריקני, זכה לקבל אזהרה שהוא עלול לבצע הליך לא חוקי (זיוף דולרים אינו דבר חוקי, אפילו שיש כמה מדינות שעושות זאת) והתוכנה לא אפשרה את הסריקה.

הדבר עורר תרעומת ואינני זוכר כיצד הוא בא על פתרונו, אם בא. אחרי הכל, לא כל מי שסורק דולרים, רוצה להדפיס כסף מזויף. יש אנשים שרוצים, למשל, לשים תמונות של בוש על השטר, ברוח השטרות ההומוריסטיים הישראליים עם אולמרט ואחרים אולי רוצים לייצר כסף למשחק המונופול של ילדיהם.

הדואליות הזו, שפעילות בלתי חוקית יכולה להיראות כחוקית ולהיפך, פעילות חוקית עשויה להעלות חשש שמדובר בעניין לא חוקי, יכולה להיות מרתקת והיא ודאי עושה כאב ראש לא קטן ללא מעט אנשים.

ואם נחזור לשטרות הכסף, עם כל האידיאולוגיה המוכנסת לתוכם (וגם בשטרות תמימים לכאורה, כמו הראנד הדרום אפריקאי עם החיות החמודות המאוירות עליו, יש אידיאולוגיה – "אנחנו ארץ עשירה במגוון ביולוגי ואנחנו גם דואגים לשימורים ולראייה, שמנו אותם על השטר, אז לא נרצה שהן תיכחדנה"), הם הפכו להיות דבר כל כך בנאלי, שגם כאשר הם מזויפים, אנחנו מקבלים אותם כמובנים מאליהם, כאילו רק אלמנט אחד בולט ודומיננטי בתוכם קיים (למשל דיוקנו של משה שרת), בעוד כל השאר הוא מבחינת רקע לבן.

כאשר אנחנו מגיעים למקום בו משתמשים בשטרות אחרים, שם לעיתים קרובות הבנאליזציה שאנו עושים אף גדולה מזו שאנו עושים בשטרות בהם אנו עושים שימוש בדרך כלל ומתפישת השטרות כמייצגים אישים, אנו עוברים למספרים, שכן האנשים או הסמלים על השטר, מוכרים לנו עוד פחות.

לשטרות עצמם, כמדומני כבר אין ערך, אלא בעיקר למספר שכתוב עליהם.

ולסיום, אם התייחסתי לירידת הערך של הכסף, אני חושב שראוי להזכיר את המצב הקשה בזימבבואה, הסובלת כעת מהיפר אינפלציה מטורפת, העומדת על כ-1,700% בשנה.

נכון, בעיית הכסף שם היא רק סימפטום לבעיה האמיתית של שלטון האימים של רוברט מוגאבה (Robert Mugabe), אך זו הזדמנות להיזכר שיש לא מעט רוע ותאוות בצע בעולם ועל פי רוב ההבדל הוא בעוצמתם ודרך הביטוי שלהם ולא בשאלה האם הם קיימים או לאו.

הכתבה הזו מהגארדיאן של אתמול מביאה לא מעט סיפורים על מה שמתרחש במדינה הזו, שכבר כמה שנים נמצאת במשבר נוראי.

ועד כאן להפעם.

שבוע טוב.

אלעד