בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בעוד כמה ימים נציין כאן באירלנד ולמעשה מסביב לגלובוס את יום פטריק הקדוש, הפטרון של אירלנד שהביא עימו את בשורת הנצרות לאי האמרלד לפני למעלה מאלף וחמש מאות שנה.




סנט פטריק על ויטרא'ז שצילמתי בקתדרלת כרייסצ'ארץ' דבלין בחודש האחרון



אין לי כוונה להעמיק במיוחד בפולחני הקדושים הנוצריים. חלקם מזוהים ברחבי העולם, כמו פטריק. אחרים, כמו ג'ורג', הם הפטרונים של כמה וכמה מקומות, כמו אנגליה, קתלוניה וכדומה. בכל מקרה, אני מניח שרוב הקוראים בעברית ודאי לא יזהו את מרבית הקדושים.

אולם כמו מרבית החגים, המשמעות משתנה בחלוף השנים, פסטיבלים פגאנים מחליפים משמעות לחגיגה מונותאיסטית, חגים יהודיים, נוצריים ומוסלמים הופכים לעוד סיבה לצאת לקניון של עיר השדה הקרובה.

וכך, יום פטריק הקדוש שיצויין ביום רביעי הקרוב הפך ברבות השנים ליום שצריך להתלבש בו בירוק, הרי כאן הכל ירוק סביב, מהשמארוק שמבצבץ מעל כר הדשא ועד הרי קונמרה. קהילות איריות בניכר וסתם אירופובים (היינו חובבי אירלנד, לא חובבי אירופה) מציינים את היום בחגיגה ופוליטיקאים אירים מהדרג השני והשלישי מרבים לטוס לבקר את החגיגות בארה"ב ואוסטרליה על חשבון משלם המיסים ברפובליקה של אירלנד (לפחות על פי מה שקראתי לאחרונה באייריש טיימס או באייריש אינדיפדנדנט).

וכאן בדבלין, אתמול התחיל פסטיבל בן חמישה ימים. הפסטיבל עתיר באירועים, סיורים היסטורים, הופעות, בידור והשיא המצעד הססגוני.

לפני שנה, בטקה ואנוכי התנדבנו לצעוד במצעד. היינו דגלנים, החזקנו דגל של אחד הספונסרים למצעד. בחרנו לאחוז דגל של שנת האסטרונומיה או משהו שכזה. אם להתמסחר, אז לפחות למען מטרה טובה.

הנה כמה תמונות מהמצעד בשנה שעברה:

השנה החלטנו לא להתנדב ונשתדל לצפות במצעד מבין השורות, יחד עם רבבות ילדים אדמונים ומנומשים ולבושים בירוק אשר דגלי אירלנד מצויירים על לחייהם. נקווה שיהיה מרהיב כאשתקד.

ולכבוד יום פטריק הקדוש, העלו בספריית הקונגרס האמריקני תמונות נוף מאירלנד של שלהי המאה ה-19 (שנות התשעים של המאה, אם לדייק) בצבעי מונוכרום מרהיבים המעלים תהיות האם מדובר בצילום או ציור.

אני מניח שמי שביקר או חי באירלנד ימצא את התמונות מרגשות יותר מאשר מי שאירלנד מעולם לא לחשה באוזנו.

הרומאים, כך מספרים, קראו לאירלנד היברניה, היינו ארץ החורף הנצחי, על אף שמעולם לא ביקרו כאן. לטעמי האישי, החורף כאן לא ממש קשה. אני הייתי מכנה את דבלין בסינית קונמינג, היינו עיר האביב הנצחי, כשמה של בירת מחוז יונאן שבסין.

וכך, התמונות, מספרות את סיפורה של ארץ ירוקה שעל אף שנות הנמר הקלטי שבינתיים נדם, נדמה כי לא השתנתה הרבה. למעט אולי שאם לפני כמאה שנה החלוקה לצפון ודרום האי לא ממש שינתה שכן הכל היה חלק מהאימפריה הבריטית, הרי היום מחוזות כאנטרים נמצאים בצפון, בעוד אחרים הם חלק מהרפובליקה, בין דואליות מעניינת של אירלנד ואירלנד תחת הכתר הבריטי.

הנה כדוגמא אתרים שכיום נמצאים בצפון ומתוחזקים בעיקר על ידי ה-National Trust הבריטי:

גשר החבלים הזה שבצפון אירלנד למשל, לא השתנה הרבה במאה ועשר או מאה ועשרים השנים שחלפו בין הזמן שצולמה התמונה לזמן בו ביקרתי בו.

הקוזווי שהניח הענק מק'קול, על פי האגדה כמובן (בעברית Giant"s Causeway תורגם ל"סוללת הענק". משום מה לא הזדהתי עם התרגום) לא השתנה במאום, מלבד מאות ואלפי תיירים שפוקדים אותו מידי יום שמפריעים לתחושת הראשוניות שבביקור במקום.

בקורק, רחוב פטריק נראה זהה למדי בפעם האחרונה שביקרתי בו, למעט הקרוניות הנגררות על ידי סוסים, בימים עדיין לא קראו להן "חשמליות".

רחוק אוקונל בדבלין עוד נראה באותם ימים סאקוויל (Sackville), שם שכמדומני אינו השם המקורי של הרחוב גם כן. גשר אוקונל כבר היה לגשר אוקונל.

האנשים התהלכו על הכביש, התערבבו בכרכרות והקרוניות (כיום, רק הלואס הנוסע ב-Abbey Street חולף לרגע קט דרך אוקונל. לפני כמה חודשים הוא אפילו התנגש באחד האוטובוסים הצהובים). הפסל של האדמירל נלסון עמד בצומת הרחוב עם רחוב הנרי. יעברו עוד כמה עשורים, עד אשר ב-1966 המחתרת האירית, ה-IRA, יפוצץ את הפסל. Up Went Nelson In Old Dublin... יעברו עוד כמה עשורים עד שירכיבו במקום את הספייר, "החוד של דבלין" בתרגום ה"נפלא" של ויקיפדיה, אותו ניתן לראות באחת מתמונות המצעד לעיל.

בקולג' גרין הסמוך לטריניטי קולג' ולבניין הפרלמנט (המשמש כבנק אוף אירלנד מאז אקט האיחוד עם בריטניה ברשית המאה ה-19) אמנם לא מתהלכים חיילים ממשמר המלכה. גם כרכרות ופסי חשמלית המגיעים מדרום העיר אינם חלק מהנוף עוד. ואף על פי כן, כמי שעובר במקום כמעט מידי, אני יכול להעיד שהמקום לא השתנה כמעט בכלל.

דן לירי (זו הדרך הנכונה לתעתק לעברית את השם Dún Laoghaire) היה ידוע כ-Kingstown באותם ימים.

ואף על פי כן, בכל פעם שאני ממריא מ או נוחת בדבלין, שוברי הגלים של הנמל בולטים בנוף. גם הספינות מעט שונות מאלו של המאה ה-19, עידן הקיטור. אבל הוויקטוריאניות שבמקום עדיין מורגשת.

ואם בוויקטוריניות עסקינן, הרי בריי שנמצאת מעט דרומית לדן לירי, נראית כאותה עיירת שעשועים ויקטוריאנית גם כיום. בריי הד, עדיין נישא מעל הנוף, אם כי כיום ניתן למצוא במקום צלב גדול, כמו שניתן לראות בסרטון הקצרצר שצילמתי שם לפני כשנה:

לסיום, קצת נוף, גני פאואר סקורט שליד אניסקרי שמדרום לדבלין, לא השתנו כמעט במאום:

כך הם נראו בשלג של פברואר 2009 (לפני שנה בערך):

רק העצים צמחו בינתיים...

ולסיום, מהו סיור באירלנד ללא ביקור בצוקי מוהר (Cliffa of Moher)?

הצוקים, השלישיים בגובהם באירלנד, אך המזוהים ביותר עם המקום מזדקרים לגובה כמאתיים מטר מעל פני האוקינוס האטלנטי.

גדר הבטיחות ושלטי האזהרה עדיין לא הותקנו במקום. והכובע שחובש האיש שיושב ליד השולחן הם היום קיטש ולא עניין של אופנה.

על אף שהצוקים נשחקים ולבסוף יכנעו למים, כמאה שנים הן שבריר שנייה בזמן הגיאולוגי והם נראים היום, כמו לפני מאה שנה וכפי הנראה כפי שנכדי נכדיכם יראו אותם.

אז שיהיה יום פטריק שמח, במידה ואתם בוחר לציין את היום בפאב האירי הקרוב למקום מגוריכים.

אלעד

דבלין