לאחרונה קראתי בבלוג של גוגל כי משתמשי האנדרואיד, הסמארטפון של גוגל, חצו 50 מיליארד קילומטר באמצעות שימוש בשירות גוגל מפות (Google Maps) למכשירם.
בגוגל מספרים בגאווה כי מדובר במרחק אקוויוולנטי (שווה ערך) ל-130,000 (מאה ושלושים אלף) מסעות לירח, 334 טיסות לשמש, 10 קפיצות לכוכב הלכת נפטון (הרחוק מהשמש מאז ההדחה של פלוטו מהמעד של פלנטה) או 0.005 שנות אור (המרחק שהאור, הנע במהירות של כ-300 אלף ק"מ בשנייה, מטייל בשנה). וזה באמת מרשים. ברצינות.
לוויני GPS (מערכת מיקום לוויני או Global Positioning System בלעז) החלו להיות משוגרים על ידי הצבא האמריקני בשנת 1978 בתהליך שהסתיים ב-1995, עת הקיפו את כדור הארץ 24 לווינים. השימוש במערכת החל ב-1983 על ידי גורמים צבאיים כמובן. השימוש האזרחי במכשירי ניווט לוויני החל בסביבות שנת 2000, לפני כ-12 שנים בלבד.
הקונספט של טלפונים ניידים סלולריים החל לקרום עור וגידים בסוף שנות השישים של המאה העשרים. אחר הרעיון עצמו אפשר להתחקות לפחות עד שנת 1947. בתחילה הטלפונים הותקנו על רכבות ורכבים, אך החל משנת 1973 גם מכשירים לאחיזה ביד פותחו. הם לא התכווצו בין לילה. ראו למשל את הטלפון שהחזיק אהרון ברנע זמן קצר לאחר רצח רבין ב-4 בנובמבר 1995 (דקה 5:10 של הסרטון).
מערכת האנדרואיד פותחה ב-2003. החברה נרכשה על ידי גוגל ב-2005.
ייקח עוד זמן, לא רב במיוחד, לפחות לאור ההשוואה להיסטוריה הארוכה יחסית של הטלפון בכלל והנייד בפרט, בטרם מכשירי האנדרואיד יהפכו פופולאריים כפי שהם בשעת כתיבת שורות אלו.
בשנת 2012, הזיכרון של מכשירי הבלקברי והסימביאן עדיין טרי. שלא לדבר על כמות לא מבוטלת של מכשירי אייפון המיוצרים ומשווקים על ידי אפל, המתחרה באנדרואיד (או שמא האנדרואיד מתחרה באייפון). ומי יודע, אם לא תישכח בתהום הנשייה, גם חלונות 8 של מיקרוסופט בטנגו צמוד עם נוקיה, עוד ענקית סלולארית על סף הכחדה (או שלא), עשויה לגרוף חלק מקהל המשתמשים.
50 מיליארד ק"מ הם אם כן באמת ובתמים הישג מרשים. ההישג כאמור מרשים אף יותר אם לוקחים בחשבון את כל הצעדות, הנסיעות, הרכיבות והמסעות שהסתייעו במכשירים אחרים.
לא יירחק היום ואנשים המסוגלים לקרוא מפה יהפכו לזן אקזוטי נכחד. מין חובבי עתיקות או אספני טרחנים.
אף על פי כן, כשאני קורא את הידיעה, יש משהו מדאיג בקפיצה הטכנולוגית הזו. כאשר קרטוגרפים הוציאו מפה בעבר, לא היה להם צל של מושג כמה אנשים השתמשו בתוצרתם. במקרה הטוב הם ידעו כמה מפות ואטלסים מכרו, אך כמה אנשים באמת פתחו את המפות? כמה אנשים שאלו אטלס מהספרייה העירונית? זאת לא יכלו לשער.
והנה, גוגל מודיעה בנונשלנטיות כי 50 מיליארד קילומטרים נחצו תוך שימוש במכשיר שלה. נכון, יכול להיות שחלק מהמכשירים היו דלוקים כך סתם מבלי שהנהג השתמש בהם. יתכן ומסעות מסויימים לא דווחו ותועדו. אך אי שם בשרתיה של גוגל נאגר מידע על תנועתם של אנשים. יתכן והמידע לא מזוהה ולא ניתן לקשר בין משתמש פלוני למסע אלמוני. אך המידע שם.
לשון אחר, מיליוני אנשים לא מהססים לטייל בידיעה שמישהו יודע מה הם עושים באותה השעה. הם מדחיקים זאת טוב, או שהם כלל לא מודעים לכך.
זה לדעתי ההישג המדהים, לא 50 מילארד קילומטר או עדכון תוכנת המפות לגרסה חדשה.
כמובן, אל לנו לחשוש שהאח הגדול יושב רק במשרדי גוגל. המתחרים ודאי עושים אותו הדבר, אם כי במקרה שלהם פשוט לא נתקלתי במאמר המתגאה בנקודת ציון זו או אחרת.
לא צריך להיות עבריין נמלט כדי לחשוש מהתוצאות של המעקב הוולונטרי הזה.
אין צורך לנסות לשער מה היה קורה לו גרמניה הנאצית הייתה מחזיקה במאגר עם מאות מיליוני משתמשים המספקים מרצונם החופשי מידע דמוגרפי ועל העדפתם בתחומים שונים, כמו זה הקיים בפייסבוק. אם יכלו לאכן את הקורבנות באמצעות טלפון נייד מלאכתם ודאי הייתה קלה לאין ערוך.
מספיק רק להבין שבכניסתך למועדון הטכנולוגי, אתה מכניס עצמך מרצונך החופשי (כמעט. מעט קשה להימנע מזה כאשר "לכולם יש") לניסוי ענק בו אתה לא יותר מאשר נמלה פועלת בתך קן הנתון למעקב צמוד של אנטמולוג.
דרך העמוד הראשי של ישראבלוג הגעתי לקטע הזה שכתב בחור בן 18 על הבחינה הפסיכומטרית.
אם לסכם את טענותיו, האוניברסיטאות עושות הרבה כסף מהבחינה שעולה כ-500 שקלים וזאת מבלי להזכיר אלפים נוספים שנשרפים על הכנה שנמתחת על פני חודשים ארוכים. על הפן הכלכלי אפשר היה אולי להתגבר, אבל הבחינה מראה רק "עד כמה אנשים הם תוכים" ותו לא.
אינני חובב גדול של בחינות בכלל והבחינה הפסיכומטרית בפרט. אם להודות על האמת, גם לימודים אקדמיים הם כבר לא מה שהיה בימים בהם אפלטון הקים את האקדמיה שלו ואפילו לא מה שהיו עד לפני כמה עשרות שנים. בספר הנהדר "23 דברים שהם לא מספרים לך על קפיטליזם" של הא-ג'ון צ'אנג, אחד הפרקים מוקדש לבועת הלימודים האקדמיים, שאמנם תורמים להעשרת רוחם של הלומדים, לפחות חלקם, אבל מבחינה כלכלית הם לא תורמים בהרבה לכלכלה. אינפלציית התארים הביאה לכך שההכשרה האקדמית חסרת קשר לשוק העבודה מחד (שזה בסדר כשלעצמו), אך הופכת לתנאי קבלה לעבודה מאידך. כפועל יוצא, עבודות שמולאו בהצלחה בעבר ללארקע אקדמי, החלו לדרוש תואר. ומשתואר ראשון הפך נפוץ, תואר שני שפעם העניק יתרון הפך להיות תנאי קבלה. ואם המגמה תימשך, בשלב מסוים תאלצו להציג דוקטורט כדי לעבוד בדלפק הבורגר ראנץ'...
זה המקום בו אוניברסיטאות עושות כסף. מיליארדי דולרים מושקעים מידי שנה על מנת לקבל בסופם מסמך שרק מאפשר לך להתקבל לעבודה שלא באמת דורשת כישורים מיוחדים. הכסף הזה לא אחת מושג בהלוואות שבתנאי השוק הקיימים והמגמות שלעיל כנראה לעולם לא יוחזר. זו הבועה האקדמית עליה נכתב מפעם לפעם במקומות שונים, למשל בכתבה הזו באקונומיסט.
אך הבה נחזור לפסיכומטרי. חשבתי לכתוב תגובה קצרה, אבל איכשהו גלשתי ונאלצתי לפצל אותה לשלושה חלקים. לכן חשבתי שאורך כזה מצדיק קטע תגובה בבלוג העומד בנפרד.
להלן התגובה שלי, בשינויים והרחבות קלים:
לימוד עצמי וקורס הכנה לפסיכומטרי (שהוא מסגרת יקרה למי שלא מסוגלים לעודד את עצמם ללמוד) יכולים לשפר את הציון הסופי, אפילו לא במעט. אבל למען האמת, ההכנה לבחינה ארוכה משלושה חודשים. היא כוללת את היכולת שלך להבין את שפת אמך, שפה זרה וכישורים כמותיים שנרכשים במשך שנים. לשון אחר, שינון רשימת מילים שרובן תישכחנה לאחר הבחינה וטריקים מתמטיים יעזרו, אבל הם לא ההבדל בין 200 ל-800, לכל היותר בין 400 ל-600 וכפי הנראה בין 480 ל-520.
בעניין הרווחים העצומים שהאוניברסיטאות גורפות מהבחינה, המרכז לבחינות והערכה הוא מלכ"ר (מוסד ללא כוונות רווח). בהתחשב בשכר שיש לשלם לאלו שמחברים את הבחינה, מנסים לשמר מידה מסויימת של אחידות, המשגיחים, הבודקים, המדפיסים ויתר העלויות שבקיום מרכז כזה, אני בספק אם נותר רווח רב מהעמלה שגובים על הבחינה. גם אם המרכז עושה רווח, לא נראה לי שהוא תרנגולת המטילה ביצי זהב עבור האוניברסיטאות. את הכסף בעיקר עושים גופים פרטיים, המנצלים בעיקר את העצלות של הלומדים לבחינה שהזכרתי בפתיחת הפסקה הקודמת.
לגבי חוסר התכלית של הבחינה, גם כאן אני מבין את הדברים אחרת. ברור שעל מספר מצומצם של מקומות מתחרים מועמדים רבים. יש צורך לסנן אותם בצורה זו או אחרת. בחינות הבגרות איבדו מאמינותן מזמן. יתרה מכך מחצית הציון נקבעת על ידי בתי הספר עצמם שאינם חפים מנסיונות לקדם את תלמידיהם ולנפח את ציוניהם.
לבחינה הפסיכומטרית קיימות מספר אלטרנטיבות והמרכזיות בהן הן:
בחינות פרטניות לכל פקולטה וחוג. הן יבחנו כישורים רלוונטיים יותר ועשויות לנבא טוב יותר סיכויי הצלחה, אבל הן ידרשו מהמתכוננים יותר משאבים, במיוחד אם הם שוקלים לימוד מספר תחומים, במספר אוניברסיטאות או לא יתקבלו לבחירה הראשונה שלהם. במקום ללמוד לבחינה אחת, הם יצטרכו ללמוד למספר בחינות. מבחינה כלכלית כמדומני המחיר יהיה רב מאשר הפסיכומטרי.
קבלה אוטומטית של כל המועמדים לשנה ראשונה בתחום אותו הם רוצים ללמוד וניפוי התלמידים החלשים. בהנחה ויהיה זה אפשרי להכיל את הסטודנטים בכיתות מבחינה פיזית, זה יצור עומס עצום בשנה הראשונה, יוריד את רמת הלימוד (הנמוכה מלכתחילה) ויביא לכך שבסוף השנה הראשונה יהיה צריך לפטר סטודנטים טובים, במידה ורבים יצליחו או להקשות את המבחנים כך שרבים ייכשלו שלא לצורך. ושוב, שנת לימודים מבוזבזת יקרה מפסיכומטרי.
קבלה של כולם לשנה ראשונה כללית, עם קורסים שסטודנטים יכולים לבחר בתחומים שמעניינים אותם או דרושים להמשך הלימודים. גם כאן, מפתה לחשוב שסטודנטים ילמדו קורסים כלליים וייבחרו על פי כישורים, אבל גם פה יהיה צורך לנפות רבים מידי בתום השנה הראשונה, אחרי שהשקיעו זמן וכסף. אלא אם תמצא דרך אחרת לצמצם את המתקבלים, אבל אז אנו חוזרים לבעיה הראשונית.
כמובן, אפשר לחשוב על שיטות נוספות. הגרלות, הגדלת שכר הלימוד כך שהיכולת הכלכלית (של ההורים על פי רוב) תקבע מי יקבל חינוך וכדומה. אבל לא נראה לי ששרירות לב או עומק הכיס מהווים שיטה טובה במיוחד.
דווקא הפסיכומטרי, מנבא במידה מסוימת את ההצלחה בלימודים לאחר מכן. הוא מראה את היכולת לשנן ("הוא מראה עד כמה אנשים הם תוכים", כפי שאמר כבר אדם חכם) שחשובה בלימודים אקדמיים לא פחות מהיכולת לחשוב ולנתח, הוא מראה ביצועים בנושאים כלליים למדי שמדגימים כיצד התלמיד עשוי יהיה להתמודד עם תיאוריות מופשטות אותן יילמד באוניברסיטה. בנוסף, הם גם נותנים אינדיקציה לגבי יכולות בתחום ההומאני (מילולי), ריאלי (כמותי) ושפה זרה, מיומנות חשובות במגדל השן ולא רק ממוצע כללי.
כאמור, לא אידיאלי. רבים וטובים עשויים להתפספס ולהתאכזב. אבל האלטרנטיבות לא בהכרח נוצצות יותר.
מי שטוב, יכול להתקבל כבר כיום ללימודים באוניברסיטה הפתוחה ללא דרישות סף. שם אין כיתות פיזיות שעשויות להתמלא ולכן אין צורך בבחינה הפסיכומטרית.
ואם להודות על האמת, תואר אקדמי, לא מעיד רבות על הרמה של האדם לו הוא מוענק. זה נכון לכל התארים, אך במיוחד לתואר הראשון, עליו מתנהל הדיון בשאלת הבחינה הפסיכומטרית. לתואר מתקדם מתקבלים על סמך עבודות בתואר הראשון והמלצות. אלא אם אתם יאיר לפיד, אז גם תעודת גמר של בית ספר עממי מספיקה.
כמובן, יתכן וכל המילים שכתבתי לבחור נשפכו לריק. יתכן וכשלתי לזהות את המניע לכתיבתו. יתכן והבעיה אינה בשיטה, אלא במקום בו היא מציבה אותו בהיררכיה. כפי שהוא כתב, לאחרונה הוא ניגש לבחינה פעמיים ולא הוציא את הציון לו ציפה. בנסיבות אחרות, אולי היה מרוצה מהשיטה.
אם זה המקרה, הרי אז הייתי ממליץ על אלטרנטיבה נוספת לבחינה הפסיכומטרית, כזו שמעדיפה אותו על פני יתר המועמדים, טובים ככל שיהיו. ובא לציון גואל.
הבהילות והדחיפות אגב בצורך שלו לעבור את הבחינה כאשר הוא רק בן 18 נבעה מהרצון שלו להתקבל לעתודה האקדמית של צה"ל.
לכן כתבתי לו: "אתה צריך לברך על שלא התקבלת לעתודה. אין טעם להתחייב לבזבז שלוש שנים, נוסף על השלוש שדורשים ממך בלאו הכי, רק בעבור הזכות לממש את המובן מאליו בכל מדינה אחרת - להמשיך ללמוד באוניברסיטה מיד עם תום התיכון".
בכל סביבה נורמלית הרי, מי שמוכשר ולא מתקבל ללימודים יכול לנסות את מזלו במדינה אחרת, שם תנאי הקבלה שונים והצוות האקדמי תמיד שמח ללמד תלמידים הבאים מרקע אחר. בישראל האפשרות הזו פתוחה גם כן, אך לא לבני 18. הם צריכים לקבל אישורים על מנת לממש את הזכות הבסיסית הזו המגיעה לכל בן אדם.
אם כבר להתלונן על שיטה מסוימת, רצוי להפנות משאבים לכיוון הנכון.
לסיום, נחמד לכתוב בלוג במשך עשור. כך יכולתי לקרוא דברים ישנים שכתבתי על הבחינה הפסיכומטרית בעבר, למשל ב-2003 וב-2004 ולראות כיצד התפתחה העמדה שלי בנושא.
צפיתי בעימות הקצר הבא בין חבר הכנסת אחמד טיבי לבין נפתלי בנט, מי שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע בערב חדש:
מדובר, כמובן, בוויכוח בין חבר כנסת ערבי עם בחור יהודי דתי. הוא נסוב, לפחות מבחינת המתנחל, בשאלה למי זכות הראשונים, מי היה "פה" קודם.
מה שצד את אזני צץ בדקה ה-2:32 של הסרטון. נפתלי בנט אומר לאחמד טיבי "כשאתם עוד טיפסתם על עצים היה לנו פה מדינה יהודית".
בתגובה טיבי כינה את הבחור "אתה אדם בזוי".
ובכן, נסלח לבנט הבלבול הקל בין זכר לנקבה ("היה לנו פה מדינה" ולא "הייתה לנו פה מדינה"). הוא נפוץ בעברית מדוברת.
אתמקד בתוכן של המשפט בו בחר להשתמש.
אניח שבנט לא השתמש במטפורה לתיאור הילדות של האומה הפלסטינית או הערבית, בה כילדים צעירים טיפסו על עצים תוך כדי משחק.
בנט, בפליטת פה פרוידיאנית, מקבל למעשה את האבולוציה, התיאוריה הפופולארית של צ'ארלס דארווין שכה שנואה על אנשים יראי שמיים (גילוי נאות, יראת השמיים העיקרית שלי היא מהסכנות העורבות מקרינת השמש או חשש לשטפונות).
ובכן, גם כאן אפשר למצוא אי דיוקים ובורות בהבנת התיאוריה שכנראה למד עליה ממקורות פופולאריים ולא מעלעול בספריו של דארווין או ביולוגיים אבולוציוניים מאוחרים יותר (החביב עלי אגב הוא סטיבן ג'יי גולד שהיה סופר מדע פופולארי מרתק).
על פי הכרונולוגיה המקראית למשל, אברהם נולד לפני כ-4,000 שנה, מעט פחות מזה. אם בנט מתייחס לתקופה שקדמה להבטחת הארץ לזרעו של אברהם (הבה נתעלם לרגע מהגר וישמעאל שהצדק מחייב להוריש את הארץ להם גם כן), אני בספק אם אבות הערבים טיפסו באותם ימים על עצים.
או האם כוונתו במדינה יהודית היא לממלכת ישראל או ממלכת יהודה, לפני בערך 2,500-3,000 שנה?
אבות בני האדם ירדו מן העצים הרבה לפני כן. נכון לעתה הממצאים מלמדים כי האדם המודרני הראשון הופיע באזור אתיופיה לפני כ-200 אלף שנה (הנה למשל סיכום כרונולוגי מוויקיפדיה), שזה בקירוב טוב כ-200 אלף שנה לפני בריאת העולם על פי האמונה היהודית הרווחת.
אך הבה לא ניתן ללוח הזמנים לתעתע בנו או בבנט. בנט מקבל כפשוטו שמוצא האדם הוא מהקוף או ליתר דיוק פרימטים קדמונים אשר בילו את עיקר זמנם באכילת פירות וחיו על עצים אי שם ביבשת אפריקה.
בשלב מסוים הם ירדו מהעצים, החלו לנדוד על פני יבשות, אימצו כל מיני אמונות שכמה מהן עדיין עימנו בצורה זו אחרת ואיבדו שיער, לפחות רובם.
כמובן, אם נשאל את נפתלי בנט לדעתו על המשפט בו השתמש, הוא ודאי יסביר שמדובר בהקנטה ותו לא או לחילופין עלבון לגניקולוג, הרופא, אחמד טיבי המייצג את איש המדע (על אף לשונו הבלתי מרוסנת והמתלהמת על פי רוב. בבתי ספר לרפואה לא מלמדים את תרבות הדיון כנראה). הוא עשוי לומר שהשתמש בביטוי כפי שאפיקורסים יגידו "בעזרת השם".
הוא יסרב להכיר באבולוציה כהסבר עדיף על הבריאתנות ומעשיות הבריאה החביבים המאמינים המונותאיסטיים.
אך זה לא יעזור. בתוך תוכו יודע בנט שגם אבות אבותיו, אבות העם הנבחר, טיפסו על עצים, הרבה לפני שאלוהים החליט לברוא את העולם
וזה מנחם.
אנשים אמנם עדיין עסוקים במאבקי עוצמה, מי ישלוט על פיסת אדמה עבשה זו או אחרת והרשות לחוקק חוקים או למצער מי יעביר את עיקר השליטה על פיסת האדמה למספר מצומצם של תאגידים בתמורה לכמה פירורים.
אבל לפחות הם משלימים, גם אם בתת-מודע, עם כך שהם צאצאים של חד-תאים ועוד כמה מיליארדי שנים של שינוי.
קראתי הבוקר את המאמר "נישואים סוג ב'" מאת אלכס טנצר. בעיקרון, הוא צודק. זה בהחלט רע שיש בישראל אזרחים שלא יכולים להינשא במדינתם שכן הם מוגדרים כ"חסרי דת" (אחרים הם ספק ממזרים, אבל הבה נצמצם את הדיון). רק מה, מהיכרותי עם חלק מקהל היעד אליו פונה טנצר, מהגרים מרוסיה ויתר הרפובליקות הסובייטיות לשעבר ומבחינת העמדות של אלו המייצגים אותם בכנסת ("ישראל ביתינו", "ישראל בעלייה" ז"ל וכו'), לא נראה לי שהנפגעים העיקריים מהחוק נמנים עם התומכים בשוויון אזרחי לכל האזרחים בישראל ללא הבדל גזע, לאום, דת ומין. נהפוכו, במקרים רבים הם ממובילי המחנה התומך בצמצום זכויות לערבים, אלו שיימנעו מלאפשר לערבים אזרחי ישראל שהתחתנו עם ערבים שאינם אזרחי ישראל לגור בישראל.
לשון אחר, הנפגעים מהמצב הקיים הם, על פי התרשמותי, התומכים הגדולים בשימור המצב הקיים ואף הרעתו.
ברוח זו כתבתי מכתב תגובה ל"הארץ". המכתב מופיע כאן. במידה ויתפרסם, אעדכן את הבלוג.
מדינה סוג ב'
במאמרו "נישואים סוג ב'"כתב אלכס טנצר על בעיית הנישואים בישראל. בלב
הדברים הוא המצב החוקי בו מי שאינם יהודים רשאים לבוא ב"ברית הזוגיות" עם
לא-יהודים אחרים ואינם יכולים להתחתן עם יהודים. אם ירצו להינשא ליהודים
(או בני כל דת אחרת) יאלצו לכתת רגליהם אל מחוץ לגבולות ישראל, שכן על
נישואים בישראל ניתן מונופול לאנשי הדת.
אכן, נוגע ללב שבמאה ה-21, במדינה המגדירה עצמה דמוקרטית וחתומה על
מגילת זכויות האדם של האו"ם, הזכות הטבעית של אוהבים להינשא לכל מי שלבם
יחפוץ אינה מובנת מאליה ויש צורך במאמרים דוגמת זה של טנצר. אך ההסבר לכך
פשוט להפליא.
המונופול שניתן לאנשי הדת על מעמד האישות נועד לשמר את המבנה השבטי של
החברה בישראל. הנוהג נתקבע בימי השלטון העותמאני, נשמר בימי המנדט על ידי
הבריטים שניסו לשמור על הקבוצות בפלשתינה מרוצות ואומץ בחום על ידי מדינת
ישראל. ומדוע נשמר?
טוהר אתני. הרוב היהודי חשש מהתבוללות, הטמעות של קבוצות המיעוט הילידי
בעם היהודי. כמובן, גם לזקני העדות הערביות היה נוח לכבול את צעיריהם
למסורת, אך שימור המצב לא היה אפשרי ללא הסכמת הרוב היהודי.
בתווך
הזה הגיעו העולים מבריה"מ לשעבר. ההתבוללות שכה מגונה עבור ישראלים ותיקים
נראתה לעולים החדשים עניין טבעי, שכן הגיעו ממדינה חילונית.
הנישואים עצמם כמובן אינם שורש הבעיה, אלא רק קצה הקרחון שבמקרה פוגע
בספינתם של רבים מיוצאי חבר המדינות. מתחת לפני השטח מבעבות קסנופוביה
וגזענות שפורצות חדשות לבקרים. פה בוז כלפי מלכת יופי שהתחתנה עם לא-יהודי,
שם "מבצע הצלה" לצעירה יהודיה שיוצאת עם "בן מיעוטים". סיפורים אלו
מתרחשים מדי יום והם בלב הקונסנסוס בישראל, בה הרוב כופה את דעתו על המיעוט
כדרך קבע.
מובן מאליו שזו זכותם של אנשים לבחור להתחתן רק בתוך עדתם ואף לנסות לשכנע
אחרים לנהוג כמותם. אך אף חשובה מכך היא האפשרות לבחור אחרת ועל המדינה
לאפשר זאת, בתחומה ולא בהכרה במין רוע שנעשה במדינה זרה.
למרבה הצער, כל עוד שנאת הזר היא הנוהג הרווח וחוסר הרצון לשילוב האחר –
יהא ערבי יליד הארץ, מזרח אסיאתי שבא לישראל לפרנסתו, אפריקאי שהורי-הוריו
התנצרו או אירופאי שעלה לישראל מכוח חוק השבות – הוא הכלל, לא יתאפשרו
נישואים אזרחיים בישראל. אך נדמה ש"ישראל ביתינו" ודומיה לעולם לא יכירו
באמת פשוטה זו ולכן הפתרונות שהם מנסים להטליא לעולם יכשלו. יש לקוות שאולי
מצביעיה כן יפנימו זאת.
יכול להיות שזה הרצון שלי לרכוב על ההצלחה של מחשב הלוח של החברה ששווה הכי הרבה כסף כיום שמביא אותי לכתוב את הקטע הזה. לשון אחר, אם אתה רוצה קוראים, רוצה רייטינג (כמו דודו טופז שחי עבור הרייטינג ומשזה נלקח ממנו, הסתבך ובסופו של דבר שם קץ לחייו. הנה ראיון מרתק עמו שניהל רינו צרור מעט לפני מות טופז) הרי אתה מוכרח להזכיר את חברת אפל (או פייסבוק או גוגל), על מנת שידבק בך אבק כוכבים ואולי תזכה במעט מתהילתם (במקום בו אני מגיע ממנו צורת חיים זו מכונה טפילות או למצער סימביוזה, שכן כפי שהעיתונאים מרגישים שיימשכו קוראים/צופים/מאזינים על ידי אזכור ענקי טכנולוגיה, כך אותם ענקים בונים עצמם מתהילה הנבנית באמצעות תקשורת המונים אוהדת).
יותר סביר שבדיוק מהסיבה שציינתי לעיל, מעט קשה לברוח מ"הידיעה המרעישה" על מחשב הלוח השלישי שמוציאה אפל, האייפד החדש (The new iPad) שמשום מה מכונה אייפד 3, כנראה מחרושת הקדימונים והשמועות לקראת להשקת המכשיר (בקרוב ידקלמו את השם שאפל קבעה, אני מניח). כך למשל נכתב בז'ורנל ופחות או יותר בכל אתר חדשות אליו נכנסתי.
כן, אני יכול לפתוח במקום ספר (בימים אלו אני עסוק בקריאת קובץ סיפורים קצרים של ג'יימס סטיפנס, אבל לא ממש מתחשק לי לפתוח אותו כרגע) או למצוא עיסוק אחר, רחמנא ליצלן, שלא דורש לוח אם וחיבור למרשתת. אבל אני לא, והאייפד החדש רודפני כרוחו של בנקו במקבת.
כפועל יוצא של האובססיה בכל הנוגע למוצר אפל, מילים רבות תשפכנה לריק על ביקורת המוצר. כמה הוא נפלא, מרגש, חדשני וכיוצא באלה. או לחילופין כמה הוא דומה לקודמו. עד לדבר הגדול הבא, בערך בעוד יומיים. אז מדוע בכלל לטרוח?
ובכן, על מנת לחלוק את התהות שלי על הפרסום בו נתקלתי באתר האירי של אפל (הואיל ומדובר בפרסום גנרי, אני סמוך ובטוח שהאתר האמריקני מכיל את הפיצ'ר אליו אתייחס בעוד רגע קט וגם האתר בעברית יתורגם בעוד שנתיים וחצי).
הנה התמונה לשיפוט הקוראים:
מדובר בצילום מסך מהעמוד הבא שוודאי ישתנה בעוד מספר חודשים, לכל היותר שנה.
בתמונה נראית השוואה בין המסך של אייפד 2 (משמאל) למסך האייפד החדש. ניתן להעביר את זכוכית המגדלת, שאמורה להגדיל פי 3.5, לאורכו ולרוחבו של הדף.
ואז, שוד ושבר, הרזולוציה של האייפד 2 נראית כה אומללה בהשוואה לתצוגת הרטינה (Retina) המדהימה של האייפד החדש!
כל זה יכול היה להיות טוב ויפה. קראו לזה אבולוציה, רבולוציה (או כפי באפל בחרו לכנות זאת, Resolutionary. אבל אין זה משנה את העובדה שעל מנת למכור את המוצר החדש, מכונת התעמולה של אפל מכפישה מוצר שהיא עדיין מוכרת בחנויות ולא במחיר זול במיוחד.
ישנם שני תסריטים אפשריים להשוואה הזו:
א. ההבדל בין המסכים לא משמעותי. לא לחינם צריך זכוכית מגדלת על מנת לראות את ההבדל בין המכשירים. במילים אחרות, השיפור-לכאורה מיותר ולא מורגש בעין בלתי מזוינת.
במקרה הזה, מי שמאמין שמחשב הלוח החדש היה מוצר טוב יותר מהקודם הוא נאיבי.
ב. ההבדל כן משמעותי. בתסריט הזה, כפי שרמזתי, אפל מודה שמה שהציגה עד אתמול כמחשב הלוח המעולה בעל התצוגה המדהימה הוא למעשה גרוטאה, עגלה בעולם של מכוניות מרוץ. וזה עדיין מוצר הדגל שהם מוכרים בחנויותיהם עד להשקת המכשיר החדש באירלנד בעוד כשבועיים.
במקרה הזה מי שהאמין שהמחשב הישן היה מוצר טוב טעה וסביר מאוד שגם הפעם אין המצב שונה. אני מוכן לשים את כל יוקרתי על כף המאזניים ולהצהיר שבעוד שנתיים האייפד החדש לא יהיה מוצר הדגל של אפל. הם יימכרו מחשבי לוח חדשים יותר (האייפד החדש 2? אייפד 3? אייפד 4? מי יודע. לעיתים נדירות עד כה הם גילו יצירתיות בבחירת השם - האייפד הראשון היה חריג במשחק מילים לאייפוד שקדם לו במספר שנים - ועניין השם הוא בחירה בין מספר מצומצם של תבניות מוכרות. קשר להאשים אותם בזה, שכן מדוע להחליף סוס מנצח?).
אוקי, שיפורים טכנולוגיים צצים כל הזמן או למצער האפשרות לנצל טכנולוגיות קיימות לייצור המוני בזול. לפיכך הגיוני שכעת אפל תוכל להציע מכשיר עם מסך חדש במעט, חיבוריות מהירה במעט, מעבד עם מעט יותר ליבות שיוכל לבצע מעט יותר חישובים בשנייה כאשר מריצים עליו אפליקציות, בעיקר משחקים. אבל מדוע לשווק את המחשב כמוצר מהפכני? אמרו בבקשה כי מדובר במוצר דומה עם שיפורים קלים ומתבקשים לאור ההשינויים שחלים בתעשייה כל הזמן. לשון אחר, בין אם אפל תרצה או לא, אין זה אפשרי לייצר אייפד עם מעבד 486 למשל, כי לא מייצרים אותו מזה למעלה מעשור.
המחיר של מוצרי אפל, אגב, הוא עניין של החלטה שיווקית, משהו שבקושי מושפע מעלות הייצור, המחקר והפיתוח וכדומה. מחשבים, מחשבי לוח, טלפונים חכים ומוצרים דומים מחברות אחרות עולים פחות, הרבה פחות, גם כאשר אינם נופלים מ, ואף עולים על מוצרי אפל. אפל מבטיחים מוצרים שפועלים בהרמונה, ניחא, ומכירת מוצר יוקרה בעבור תשלום פרימיום.
הצרה היא שכאשר מדובר במוצר צריכה להמונים שכמעט כל אחד ואחת יכולים להרשות, אין מדובר במוצר אקסקלוסיבי, אלא באופנה מטופשת, תלבושת אחידה שאוחזים ביד על מנת להראות ולהיראות.
אני ודאי לא הראשון לומר זאת, אבל מוצרי אפל, כולל האייפד החדש, הם הסמל העכשווי לקונפורמיזם. לא מדובר במשהו קוּל. אל נא תאמרו חובבי אפל, אמרו קונפורמיסטים.
באותו עניין, אשתף את הקוראים בכך שלאחרונה בטקה ואני שקלנו לקנות מחשב נייד חדש. אולי בשל כך הלהט לכתוב על הנושא הנדוש הזה שנדמה לי מרתק ככתיבה על דגמי מכוניות (יש כמה אנשים שאוהבים את זה וממש חשוב להם המפרט הטכני של כל דגם מכונית שיוצרה אי פעם. עבורי מדובר במוצר אחיד היורד מפס הייצור. אם אתם חושב שיגואר מייצרים מכוניות יוקרה, הן אמנם עולות הרבה כסף ביחס לערך המוסף שהמכונית נותנת, אך בפעם האחרונה שבדקתי יגואר הייתה שייכת לחברת טאטה מוטורס ההודית, זאת שייצרה את המכונית המתלקחת הזולה בעולם).
לא אלאה אתכם בהשוואות שערכתי, בביקורים בחנויות (אהבתי במיוחד את הביקור בחנות של סוני בסטיפן גרין, שם מוכר בשם סאני [סאני מסוני, הוא פשוט נולד לתפקיד!] הסביר לנו על מחשבים משל היינו בגן חובה, מבלי לטרוח לברר מה רמת הבקיעות שלנו בנושא). אומר שדנתי עם אורי בסוגיה והוא אמר שבמקום לקנות לפטופ, עדיף שאקנה מחשב לוח, לניידות, ומחשב שולחני לבית, שכן הם זולים בהרבה ממחשבים ניידים.
באשר למחשב השולחני, הסברתי לו, אין לי מקום לכך בבית. דרוש ריהוט מיוחד שאמנם היה נהוג לרכוש בעבר ("שולחן מחשב", אך, אלו היו ימים), אבל למרבה השמחה אין לי בהם צורך כיום. יתרה מזאת, לעיתים נוח שהמחשב נייד, אפשר להעביר אותו מחדר לחדר, להשתמש בו להרצאות, להמשיך לעבוד בו למשך מספר שעות גם כאשר החשמל פסק ואפילו, חזיז ורעם, לסגור אותו, לקפל אותו ולא לראות מחשב.
באשר לטאבלט, אמרתי לו, מדובר במוצר שמתיישן מהר מידי. האייפד החדש הדגים זאת שוב. אם תקנה את המכשיר המתקדם ביותר, בעוד שנה יהיה כבר מי שידאג לגרום לך להרגיש שנתקעת עם מוצר איום והדרך היחידה להיחלץ מכאביך היא לקנות את הדגם החדש. אם תקנה מכשיר שלא נמצא בחזית, הרי שתחיש את התהליך הנ"ל במספר חודשים.
בכלל, יתכן וזו רק ההרגשה שלי, אבל מחשבי הלוח הם לא חידוש כה מרנין, אלא מדובר בטלפון נייד "חכם" עם מסך גדול יותר וכפועל יוצא, מגושם יותר. אם הטלפונים החדשים, על סטרואידים, נראים גדולים מידי לכיס (כיס שמתרוקן על מנת לפנות להם מקום, למרבה השמחה, כאשר משלמים עליהם מאות אירו), אזי מחשבי לוח הם בגודל של לפטופ קטן ללא מקלדת.
רק מה, הם לא מאפשרים, לפחות כיום, את השימושיות הוורסאטילית של מחשב נייד. לא לחינם צריך להוריד אפליקציות, מיליארדי אפליקציות, לטלפונים ניידים עם מסכים בשלל גדלים. הסיבה המרכזית לחלק ניכר מהאפליקציות היא שאתרי האינטרנט הרגילים לא מותאמים למכשירים הללו כהלכה ולכן יש צורך בתוכנה ייעודית. על הדרך, לעיתים, מוצעים מספר פיצ'רים מיוחדים לנייד, שירותי מיקום או לפחות גישה מהירה לשימושיות שמציעה האפליקציה.
ובכן, על פי התחזיות והאופן בו מתפתחים הדברים, נראה שמחשבי לפטופ לא יישארו עמנו זמן רב. יכול להיות שהם יישארו שם כמוצרי נישה, אומרים למתכנתים, כותבים ועוד כמה עובדי משרד הזקוקים למקלדת, בעוד ההמון יצרוך את תוצרתם דרך מכשירים דקיקים (מעין טלוויזיה להמונים [טאבלט] לעומת אולפן למעטים[לפטופ]).
הנה חלונות 8 אמורה לרוץ על מחשבים (שולחניים וניידים) ומחשבי לוח וטלפונים כאחד ולהדביק את הפער בין שתי קטגוריות המוצרים.
וייתכן כי פיקוד קולי או קריאת מחשבות יחליפו את המקלדת. הקלדה היא עניין מסורבל מידי לרבים וגוררת לא מעט טעויות שיכלו להימנע. יחד עם זאת, אני מתקשה לראות עצמי כותב את הקטע הזה על ידי הכתבה למיקרופון זעיר, ולו רק בשל כל השינויים והעריכות שאני עורך ללא הרף. אבל היי, אני משוכנע שיהיה קל להתרגל לזה כפי שבמידה מסויימת נולדתי עם מקלדת ביד.
נכון למרץ 2012, נדמה לי שמחשב נייד עדיף על מחשב לוח. האחרון מוגבל אך במעט מהמחשבון המדעי עתיר הפונקציות ששימשני בתיכון. הראשון הוא מחשב שמאפשר המון פעולות לצרכן הביתי, למדען, לסטודנט, לעובד המשרד ובעצם למי לא?
וגם אם לפי שעה לא מסתמן מתחרה דומיננטי לאייפד של אפל, זה עוד יבוא. אם לא מחר, אז מחרתיים. אסיים בציטוט המיוחס לאברהם לינקולן:
You can fool some of the people all of the time, and all of the people some of the time, but you can not fool all of the people all of the time.
אפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן, וכל האנשים חלק מהזמן, אך לא את לא ניתן לרמות את כל האנשים כל הזמן.
תיהנו מהמפכה המדומיינת!
אגב, תוספת כשעה אחרי פרסום הקטע, הנה סרטון המסכם בדקה וחצי את השקת האייפד החדש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
