בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לפני כשבוע גיליתי את דף הפליקר של לשכת העיתונות הממשלתית (של ישראל, אם כי הם לא מציינים זאת, גם לא באנגלית, כי הרי קיימת רק לשכת עיתונות ממשלתית אחת בעולם [Government Press Office, או בראשי התיבות GPO, שזה גם שמו של משרד הדואר הראשי בדבלין, אתר חשוב בהיסטוריה האירית ומרד הפסחא של 1916]). שמתי לב כי למרבה הצער הדף שלהם לא התעדכן מאז ינואר וכולי תקווה שהם רק יצאו להפסקה ולא סתם החליטו לזנוח את השימוש באתר.

הדף הוא אוצר בלום של תמונות מההיסטוריה הציונית וההתיישבותית בארץ ישראל (פלשתינה) ומדינת ישראל. על אף שתמונות לעולם נתונות לפרשנות ואינן מספרות סיפור שהוא בהכרח חד משמעי, יש להן ערך רב בתיעוד וביצירת סקרנות בקרב המתבוננים. ראו למשל את הקטע שכתבתי על הנשיקה הנצחית בכיכר הטיים בניו יורק ביום הניצחון על יפן וסיום מלחמת העולם השנייה.

הבטתי בתמונות מתקופת המנדט. יש רק מעטות מאלו בסט. אחת התמונות שסקרנה אותי במיוחד הייתה התמונה הבאה מחגיגות ל"ג בעומר בהר מירון, אפריל 1939. בהצטרפות מקרים, ל"ג בעומר נופל השבוע וחשבתי שיהיה מעניין לכתוב על התמונה כ-74 שנים לאחר שצולמה, בעידן בו ל"ג בעומר הוא בעיקר חג של גניבת קרשים מאתרי בנייה וזיהום האטמוספירה באמצעות רבבות מדורות הדולקות סימולטנית (גילוי נאות, לא חווית ל"ג בעומר ישראלי מזה שש שנים ואני כותב מנקודת הנחה שאם דברים השתנו, הם רק השתנו לרעה מאז ילדותי).

חגיגות ל"ג בעומר, הר מירון, אפריל 1939

כפי שניתן להבחין, במרכז התמונה אוחז אדם חייכן בכאפייה בילד קטן הלבוש בלבן. סביבו אנשים בכובעי לבד, עושה רושם שחלקם לפחות מרכין ראש. מצד ימין פורץ לתמונה קלרינט עליו פזורות אצבעות. התמונה, בשחור לבן, אמנם הקפיאה רגע שחלף לפני כשלושה דורות, אך בהחלט אפשר לדמיין את התמונה בתמונה ואת פס הקול המתנגן. מוזיקת כליזמרים חגיגית מתנגנת ברקע. המונים מפזזים בהילולת רבי שמעון בר יוחאי. בהמולה הרבה שנוצרה (שוודאי לא השתוותה או אף התקרבה בהיקפה לאירוע ההמונים המתרחש בימינו באותו מקום, אך סביר להניח שהייתה אותנטית מהפסטיבל המטורלל אליו נוהרים רבבות באוטובוסים) שכן ערבי שגם כן הסתופף במקום אחז בבן של שכנו, אולי למשך דקות ארוכות ואול רק לצורך התמונה.

מתיחות דתית ודאי הייתה קיימת בפלשתינה ערב מלחמה העולם. המאורעות השונים של שנות העשרים והשלושים, הם הרי ודאי מה שתלמדו עליו בשיעור היסטוריה (לימודי היסטוריה תיכוניים, בדומה לקריאת חדשות, עוסקים בעיקר באירועים טראגיים כגון מלחמות ומבצעים צבאיים ונוהגים להצניע ולא לדווח על אירועים שלווים ויחסי שכנות טובה שהם הרוב המכריע על ציר הזמן). ואף על פי כן, התמונה הזו, של רגע סתמי אחד לפני זמן כה רב, לא נותנת לכך זכר. היא פותחת צוהר אל המורכבות של היחסים בין הקהילות בארץ ישראל המנדטורית.

היהודי המזוקן בצד שמאל של התמונה עבר לעולם האמת מזמן. גם הערבי בכאפייה כפי הנראה כבר איננו. העולל הקטן שעל כתפו, אם עודנו בחיים, נושק לגיל 80. מי יודע, אולי סיפר במרוצת השנים על החברות שנרקמה בין בני משפחתו לשכניו הערבים. שמעתי סיפורים מסוג זה מבעלה המנוח של סבתי. הוא נולדת בטבריה בעשור השני של המאה העשרים וחי רוב שנותיו בשכונת הדר שבחיפה. על אף שהיה וטרן של מלחמת העצמאות, תמיד התרשמתי מיחסי השכנות הטובה בינו לבין שכניו הערבים (הם כולם עשו רושם של חברים טובים ומעולם לא ייחסתי חשיבות לשפתם או לאומם). זאת בניגוד לאנשים שגדלו באותו מקום בדורות לאחר מכן, שהעובדה שרובם ראו ערבים בעיקר מבעד לכוונות רובים או באמצעות שידורי טלוויזיה המדברים על ארגוני טרור, הביאה לדה-הומניזציה ודמוניזציה של אנשים אשר רובם ככולם אדיבים וטובים.

במידה מסויימת אני מתגעגע לל"ג בעומר של 1939, גם אם הוא התרחש כארבעים ושתיים שנים בטרם נולדתי. כיסופים לתקופה שעבורי מעולם לא הייתה קיימת.

ל"ג בעומר 2007 - הזיהום הגדול.

ל"ג בעומר 2006.

ל"ג בעומר 2005.

תמונה אחרת מהארכיון בה נתקלתי, צולמה כארבעים שנים לאחר מכן, בתל אביב. בתמונה נראה משה דיין מתעסק בעתיקות בחצר ביתו שבשכונת צהלה. מספיק לקרוא מעט על חייו הסוערים של משה דיין כדי ללמוד שהיו שתי אהבות גדולות בחייו: נשים ועתיקות (הנה כתבה קצרה ב-YNET שמסכמת זאת או על קצה הקרחון על חייו הרומנטיים קראו על פרשת אלישבע או סיכום חלק מהפרשיות בדף הזה או על שוד העתיקות בספר הזה).

מה שמרתק בתמונה הוא לא איזה הישג ארכאולוגי מרשים של דיין, אלא דווקא הזחיחות בה יכול היה איש ציבור (גם אם היה מצביא דגול לעת וכושל לעת אחרת) ליטול אוצרות היסטוריים מרשות הכלל ולהחזיקם ברשותו. בדומה ללא מעט אנשים, דיין טשטש או בלבל את ההבחנה בין היחיד לבין הארגון (או המדינה במקרה שלו) ולכן, לא רק שלא ניסה להסתיר את גזל העתיקות שאסף (לעיתים באמצעות שימוש בכוחם של החיילים שסרו למרותו), אלא אף היה גאה בכך. אחרי הכל, מבחינתו הוא תרם להוכחת הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ ישראל.

אגב, לזכותו יש לציין את הכנות בדיבוריו על יחסי ישראל והפלסטינים, כפי שבאה לידי ביטוי בהספד שנשא על קברו של רועי רוטברג באפריל 1956. כמובן, דיין חיפש הצדקה לתקיפה בעזה וניסה לשכנע את מאזיניו שהיוזמה חייבת לבוא מצד ישראל. "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי" אמר. "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם".

מילים ברורות וחדות כאלו לא נשמעות עוד בימינו. הנרטיב שנבנה בעמל רב הוא של ערבים שמאז ומעולם שנאו את היהודים, כך סתם ללא סיבה של ממש זולת רשעותם האינהרנטית של הערבים ואולי קנאה בגניוס היהודי. דיין יכול היה לדבר על גזל אדמות מערבים שישבו במקום במשך דורות מבלי להצטדק, בדיוק באותו אופן בו יכול לקחת עתיקות ולעשות בהן כבשלו. הוא לא ראה בכך פסול. היה זה רק "גורלנו" ו"יעוד דורנו במלוא אכזריותו".

ונדמה לי שבשלב זה אעצור. חג שמח לחוגגים.

משה דיין מתעסק עם עתיקות בחצר ביתו, 1979

על פי רוב קשה לשחרר ממני מילות תמיכה כלפי ראש ממשלת ישראל הנוכחי. לא התרשמתי ממנו ב-1996 כשנבחר לראשונה לתפקיד. לא הערכתי את המשך דרכו הפתלתלה בנבכי הפוליטיקה הישראלית.

מבחינה מדינית, פעילותו הרחיקה ומרחיקה את הסיכוי של ישראל להגיע לשלום. תאוות השטחים הכבושים והרחבת מפעל ההתנחלויות (למען ההגינות, בזה הוא לא שונה בהרבה מראשי העבודה ומדובר בעיקר בהבדל סגנוני מאשר פרקטי) שנתניהו מקדם (או למצער לא מתנער מהם) יביאו לכך שישראל תחדל להיות יהודית ו/או דמוקרטית, אם אי פעם הייתה. זה לא בהכרח רע, לפחות באחד התרחישים הנ"ל, אבל בהחלט מדובר בשינוי מהותי שרבים בישראל מעדיפים להתכחש לו ולהדחיקו. אה, וגם אסטרטג מזהיר נתניהו הוא לא.

מבחינה חברתית וכלכלית, אני מתוודה שאחרי למעלה משלושים שנה לא גיבשתי דעה מוצקה בשאלה מה עדיף, סוציאליזם או ליברליזם (קומוניזם מול קפיטליזם או כל שם אחר שתבחרו). מחד גיסא אני רואה את הצורך להעניק לבני אדם רשת ביטחון לימים קשים, אך מאידך גיסא אני איך רואה רשת הביטחון יכולה להיות מנוצלת לרעה או להפוך לזריקת עידוד לחוסר מעש. מחד אני רואה בחיוב את הצורך להגן על החלשים בחברה, אלו שאין להם ולא יכולים לעמוד מול החזקים שיש להם, אך מאידך אני רואה כיצד הגנת יתר נותנת עוצמה לאלו שבהחלט לא היינו רוצים להעניק להם אותה. אפילו מהצד הפרקטי, הדוגמאות הקרובות ביותר לסוציאליזם לא ממש עשו חסד עם ההמון העני, אלא העניקו כוח למיעוט של עסקנים שכל קשר בינו לבין מעמד הפועלים היה מקרי בהחלט, כפי שאפשר לראות כיצד רטוריקה ליברלית משמשמת מסווה למספר מצומצם של בעלי הון לקידום ענייניהם, תוך כדי התעלמות מטובת הכלל.

אם לסכם הפסקה לעיל, אני רואה עצמי כליברל, מבחינת התמיכה בחופש של הפרט (מתוך תקווה ואמונה נאיבית שאנשים לא ינצלו את החופש לרעה), אך אני לא מקבל את זה שיש איזו אידיאולוגיית-על שהיא-היא הדרך הנכונה. לשון אחר, אני משתכנע מנימוקים בעד ונגד שתי הגישות הכלכליות ואינני אידיאולוג או תומך נלהב של אף אחת מהן. המציאות היא ניסוי וטעייה, חיפוש אחר קו הזהב המדומיין העובר באמצע.

משהבהרתי זאת (בצורה רעה למדי, אני מניח), אפשר לומר שלא ראיתי בעין יפה את ההפרטה הנלהבת בה דגלה תאצ'ר והלוחמנות כלפי האיגודים, כפי שהחיקוי של נתניהו מעולם לא נראה לי מלהיב. נתניהו הוא זאב בעור של כבש המשתמש ברטוריקה ליברלית של שוק חופשי ובחירה, תוך קידום מספר מצומצם של טייקונים (אולי מפני שזה הדבר היחיד שהוא מכיר או אולי משום שהוא רואה את טובות ההנאה שיזרמו אליו באופן אישי כתוצאה מכך). לקידום האידיאולוגיה הזו שפוגעת ברוב הישראלים, הוא אימץ את הקו הלוחמני (ראו הפסקה על הבחינה המדינית) מתוך ידיעה שלהמונים אין יכולת אמיתית לראות את האינטרס שלהם, אך הם בקלות יכולים לראות את האויב האמיתי ו/או המדומיין.

ומדוע טרחתי לכתוב את תמצית השקפת עולמי על קצה המזלג? כי הבוקר במקרה הגעתי לקטע "לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון" בבלוג של אורי משגב, בו הוא מלין על ההוצאות הרבות שהיו כרוכות בנסיעתו של נתניהו ללונדון לצורך ההשתתפות בהלוויתה של מרגרט תאצ'ר. אליבא דמשגב, נתניהו לא הכיר אותה אישית ומדובר בבזבוז כספי ציבור לצורך נסיעה פרטית (שכן תאצ'ר לא כיהנה כראש ממשלת בריטניה מאז 1990).

חשבתי לעצמי שזו צרות עין מצד משגב. משפע המעשים הנכלוליים של נתניהו, ביקור בהלוויית מנהיגה בשיעור קומה עולמי, מהזן שהביא לנפילת בריה"מ, שגם אם הייתה ונותרה שנויה במחלוקת במולדתה, אין חולקים על כך שהייתה אישיות רבת פעלים, נראה לי כדבר הגיוני לעשות. זאת ועוד, מלבד חלוקת כבוד אחרון לחברה אידיאולוגית (ומסתבר גם אישית, ברמת חברות זו או אחרת), הנסיעה גם שימשה כנסיעה מדינית, שכן הלוויות מסוג זה פוקדים מנהיגים של מדינות שונות והן הזדמנות לראש ממשלה מנודה כמו זו של ישראל להתחכך באנשים שאינו בא עימם במגע לעיתים קרובות. בכלל, כאשר ראש ממשלה של מדינה מצורעת מוזמן לאירוע בסדר גודל עולמי רצוי שלא יסרב.

באופן כללי, אני לא מתרשם עמוקות מאורי משגב. אני מתפעל מהאנרגיה הרבה שהוא משקיע בכתיבת הבלוג, בתחקירים, בניסיון להביא עובדות כאשר הוא מפרשן אירועים פוליטיים. אולם כאשר קראתי את הבלוג שלו בתקופת הבחירות האחרונות בישראל, הוא עשה רושם של מגלומן שהעניין המרכזי שלו בבחירות לא היה הבחירות עצמן, אלא הוא עצמו.

הבחירות שימשו כתמונת רקע לסיפור האמיתי שהוא כמה מוכשר הוא משגב, כיצד הוא קורא את כל הסקרים ומבין את האופן בו הם משתנים וכיצד המצביעים משנים דעתם, כיצד הוא מנבא את תוצאות הבחירות והרכב הממשלה בזכות המקורות שלו (המקורות, תמיד המקורות) וכו'. אז כן, מדובר בבלוג, גם אם כזה המתפרסם באתר החדשות של "הארץ" ולכותבים רבים יש נטייה לכתוב בנימה אישית. אך כאשר פרשן מדיני/פוליטי הופך עצמו למושא הכתיבה, זה נראה לי הולם פחות. אך לא הופתעתי לקרוא את הקטע של משגב על נסיעת נתניהו. אחרי הכל, נסיעתו של ראש הממשלה הישראלי לבריטניה היא הסיפור המשני והלא מעניין (הרי ראשי ממשלות מטיילים בעולם). הסיפור האמיתי הוא מאבק האיתנים של משגב בלשכת נתניהו וכיצד, אפילו לאחר שהצליחו להגחיך אותו הם יוצאים נפסדים, כי הוא הרי יודע טוב יותר מכולם.

אז כתבתי תגובה, אותה אני מביא תחת התמונה של נתניהו ותאצ'ר.

בנימין נתניהו ומרגרט תאצ'ר

עושה רושם שנחיצות הקטע הזה אף פחותה מנחיצות השתתפות נתניהו בהלוויה של תאצ'ר.

כפי שהשיבו מלשכת ראש הממשלה, נתניהו הכיר את גברת הברזל אישית (אני מניח שעוד מימיו באו"ם). אך גם אם זה לא היה המצב, מדובר בראשי ממשלות שחלקו אידיאולוגיה (לטוב ולרע, תאצ'ר הייתה טובה יותר בהוצאתה לפועל). ההלוויה הייתה רשמית (גם אם לא ממלכתית) ולקחו בה חלק מנהיגים שדוגלים באותה אידיאולוגיה, וכפי שציינו בלשכת ראש הממשלה זו הזדמנות עבור נתניהו לחזק קשרים עם מדינאים שעשויים לתמוך בישראל, מיעוט הולך ונכחד בימינו.

על פניו, עושה רושם שכל שקל שהושקע בהשתתפות הישראלית בהלוויה היה מוצדק. אני לא תאצ'ריסט מושבע ובטח שלא מתומכי נתניהו, אך בהחלט נראה לי לגיטימי שראש ממשלה נבחר פועל לקידום הקשרים של ישראל עם מדינות שהנהגתן הנוכחית מקדמת את אותה אידיאולוגיה, גם אם זה מתוך תקווה לקדם את המדיניות שלו בישראל. לשם כך הוא נבחר.

השאלה בדבר עלות הנסיעה בהחלט ראויה. כמדומני, עובר מעט זמן עד שהעלויות מתפרסמות לעיון הציבור ובדיקת הגופים המבקרים. מה הדחיפות של לקבל את המידע כאן, עכשיו ובתשובה ישירה לשאלת כותב הבלוג? נדמה לי שרק גודל האגו של הכותב. עדיף להמתין שחשב המשרד ישלים את עבודתו.

לסיכום, מכל הפעילויות האוויליות והשנויות במחלוקת של נתניהו וממשלתו, נטפלת לאחת הפעילויות הנופלות בגדר הסביר. תגובת ההמשך שלך קנטרנית וקטנונית ותקבל עליה תשובה בהמשך בלאו הכי, אם לא תשכח להתעניין בנושא ברודפך אחר הסקופ הבא.

נ.ב. בהחלט היה מוטב לו שרה נתניהו הייתה פוקדת את ההלוויה בג'ינס וטישירט ללא כל כובע.