בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לפני מספר חודשים נתקלתי בכתבה הזו ב-YNET המספרת על אלופי העולם הטריים (שוב, הכתבה היא מינואר) בדיבייט, האחים עומר וסלע נבו מאוניברסיטת תל אביב שזכו במקום הראשון בקטגוריית ה-ESL (אנגלית כשפה שנייה, בניגוד ל-EFL, אנגלית כשפה ראשונה. כולם מתחרים באותה תחרות, אך לאלו הבאים ממדינה בה רוב התושבים אינם דוברים ילידים של השפה [היינו מדברים אנגלית כשפת זרה], יש דירוג סופי משלהם).

ראשית כל, ברכות לזוכים. בהחלט מדובר בהישג מבורך. הרי גם אם בסופו של דבר מדובר במאגר קטן יחסית של מתחרים, כלומר רק מעטים משתתפים בתחרויות מהסוג הזה ולכן ישנם דוברים מצויינים רבים ונואמים בחסד שפשוט לא משתתפים בתחרויות דיבייט מכל מיני סיבות, עדיין אין זה מוריד מגודל ההישג, בדומה נאמר לשחקני שחמט, שאמנם תיאורתית ייתכנו טובים מאלו שבנמצא, אך בסופו של דבר אליפויות ותחרויות מתקיימות בין אלו המשתתפים, לא אלו שאולי היו יכולים להשתתף.

גם העובדה שנדרשת קטגוריית זנב אריות או ראש שועלים אינה מפחיתה מגודל ההישג. הרי גם אם חלק מדוברי ה-ESL הם בפועל EFLים שהיגרו לישראל בגיל מתקדם יחסית ומתחרים מול דגי רקק הנאבקים לבטא עצמם באנגלית, לפחות חלק מהמתחרים בהם בהחלט ראויים. בנוסף, הם בכל זאת נאלצים לבנות ולפתח את טיעוניהם באופן משכנע ללא קשר לשפה בה נערכת התחרות.

אך מה שמשך את עיני בכתבה שנכתבה על ידי אחד המשתתפים בתחרות, יוני כהן-אידוב, היא לא התחרות עצמה וההישגים שנחלו הקבוצות התל-אביביות, אלא דווקא התגובות לקטע, בעיקר הראשונות בהן, המבקשות לרתום את היכולת הרטורית של הדיבייטורים להסברה הישראלית.

הרי אם "אנחנו" כה טובים בדיבור ושכנוע וזוכים באליפויות העולם שנה אחר שנה, מדוע "אנחנו" כושלים בהסברה, שלא נאמר "מפסידים במלחמת ההסברה" (כיאה למדינת קסרקטין)?

ובכן, ההסבר הפשוט, העולה בתגובות מאוחרות יותר, הוא שבסופו של דבר, בניית טיעון, לאחר שמסירים את הפעלולים הרטוריים, מתבססת על לוגיקה, על היגיון פנימי, כלומר רצוי להסביר דברים הגיוניים ולא מדוע חשוב לדפוק את הראש בקיר. זאת ועוד, ישנן כמה הנחות יסוד שעומדות בבסיס הדיבייט, מין הסכמות אוניברסאליות על כך שיש דברים שהם טאבו ולא דנים עליהם. לא משנה כמה יעיל יהיה לשעבד את יתר החברה האנושית לצרכינו, זה משהו בל יעשה. או לחילופין, פתרון בעיית צפיפות אוכלוסין לא יכול לבוא על ידי הוצאה להורג המונית של מיליארד אנשים, גם אם באופן תיאורטי המצב של השורדים יהיה טוב יותר (ואין זה בהכרח המצב, אלא רק היפותזה לצורך המחשה של מה לא מקובל).

לשון אחר, ישנו תחום המכונה אנושיות שאנו לא רוצים לסטות ממנו, גם אם היה מדובר בעניין יעיל.

ולכן, ברי לכל שקשה לפתח טיעון מנצח שמסביר את ההיגיון בכיבוש ובשפיכת מילארדים על חבל ארץ משועבד שכנראה לעולם כבר לא יהפוך לחלק מישראל. לכל היותר אפשר לזרוק מספר טענות לחלל האוויר על כך שמדובר בצעד מבורך (וזה המקום לעמוד על ההבדל בין טענה - משפט המספר משהו על המציאות ויתכן שהוא נכון, אך יכול להיות שאינו נכון, לדוגמא כל הפילים סגולים. לבין טיעון - טענה המלוות בניסיון להסביר ולבסס אותה, למשל כל הפילים סגולים כי נערך סקר בקרב על הפילים שבחן את צבע עורם ונמצא שהוא סגול, לצבע הסגול יתרון אבולוציוני עבור הפיל ולכן רק אלו הסגולים שרדו וכו').

המחיר שמשלמת ישראל על כיבוש השטחים כה יקר, בין אם בכסף שהוזכר לעיל, חיי אדם (יהודים וערבים כאחד), השחתה מוסרית, המעמד הבינלאומי המדרדר של ישראל עליו נסוב הדיון על חשיבות ההסברה ועוד כהנה וכהנה. הוא גבוה עשרות מונים מהתמורה לישיבה על עוד כמה גבעות ונטילת זכויות בסיסיות כגון חופש תנועה, שלא לדבר על חיים נורמלים ללא משטר כיבוש, מהתושבים המקומיים.

לכל היותר ניתן להשמיע כמה טענות "מנצחות" בזכות הכיבוש הישראלי של הטריטורייה הפלסטינית, למשל הגאולה שאולי תגיע מסיפוח חבל ארץ אבות, או יצירת אזור חיץ בין ישראל לפלישה יבשתית מכיוון ירדן וכדומה, לא לבנות טיעון מנצח שיעמוד בהפרכה פשוט המבוססת על נתונים ועובדות.

זאת ועוד, גם אם היה נמצא הטיעון המוכיח באותות ובמופתים שאין דבר טוב לישראל מהכיבוש, וגם האוכלוסיה הנכבשת יוצאת נשכרת תחת מגפי הצבא הישראלי על פני חיים תחת הדיקטטורות הערביות שהיו במקום עד 1967, הטיעון לא יעמוד מפני שהוא עומד בדיוק באותו מקום בו ישנה מוסכמה רחבה שהוא אינו דיבייטבל, כלומר אינו נתון לדיון.

גם אם היה זה נהדר ונפלא לכבוש, עדיין אין מדובר בעניין מקובל בחוקי המלחמה הקיימים ולכן לא תעזור הסברה שופרא דשופרא.

ומשהבנו זאת, ניתן לשוב למגיבים שבגינם התחלתי לכתוב את הקטע הזה. הם, חלקם לפחות, סבורים שלו רק הייתה ניתנת לישראל תעמולה טובה יותר, "הסברה" טובה יותר, כזו שיש בנמצא כי הרי ישראלים זוכים באליפויות שיג ושיח באופן סדרתי, או אז יבינו הגויים הערלים שהצדק עם ישראל ולא עם הפלסטינים (שכולם טרוריסטים ושקרנים לשיטתם).

הבעיה באמונה העיוורת שלהם בתעמולה היא שהם מבלבלים בין שני מושגים מעולם התקשורת: פרסום ושיווק.

פרסום עיקרו העברת מסר לגבי מוצר בניסיון לשכנע לרכוש אותו. זה יכול להיות מוצר פיזי, אך גם שירות, רעיון או דעה. המפרסם מקבל את המוצר כמות שהוא ועליו לנסות לשכנע אנשים לקנות אותו. מפרסם טוב, כמוכר טוב, יצליח למכור קרח לאסקימוסים, כדברי המשפט הידוע.

שיווק מאידך עוסק במכלול המרכיבים של המוצר או השירות. בתהליך יתכן והמשווק ייתן דעתו גם לפרסומות, אך הוא יבדוק מה מחפשים הרוכשים הפוטנציאלים וייעצב את המוצר בהתאם.

לשון אחר, בעוד המפרסם ינסה למכור מיץ מנגו לקהל מסוים ויהי מה, המשווק ינסה לבדוק איזה מיץ מנגו אנשים אוהבים, יערוך מבחני טעימה, ישפר את המתכון, יבחן את האריזה, ישחרר זמריר לרדיו או אולי בכלל יחליט ללכת על הכנה ושיווק של מיץ תפוחים לאור הממצאים.

במקרה הנדון התעמולה היא פרסומת והמוצר הוא ישראל. פרסומאים טובים ולצורך העניין דיבייטורים מהמעלה הראשונה, יכולים לנסות לשווק את המוצר העפש והרקוב, הוא המדינה היהודית והדמוקרטית, אבל מרגע שרכשו הקונים את המוצר ויראו כי רע הם פשוט לא ישובו ויקנו את המוצר, למעט אולי מיעוט סומא שישוב ויקנה את הבונבוניירה גם אם הקופסא תמיד מכילה תולעים ומקקים.

אז אם אתם מכירים מישהו שמתקשה להבין מדוע ישראל "מפסידה" ב"מלחמת התעמולה", אתם מוזמנים להסביר לו על ההבדל בין פרסום לשיווק. על כך שעל אף שאולי מדברים על הצורך בשיווק טוב יותר לישראל, למעשה מתייחסים לפרסום וללא מלאכת שיווק הכוללת בדק בית רציני, הצרכנים יעדיפו את המוצר של המתחרים.

התחלתי לכתוב את הקטע הזה ב-4 במאי לאחר מספר הרהורים על הרציונאליות של המתנגדים ליחסים הומו-לסביים. בהצטרפות מקרים מעניינת, בין תחילת כתיבת הקטע לפרסומו הודיע הנשיא האמריקני ברק אובמה שהוא תומך בנישואים חד מיניים. מעניין שהצהרת המובן מאליו הופכת לחדשה מרעישה כאשר היא נשמעת מפי האדם הנכון. מרתק לראות כיצד בעיתונות הישראלית - המדווחת על העניין כאילו לזכויות להט"ב בארה"ב קשר רב לזכויות הקהילה הגאה בישראל - טורחים לברבר על הנושא ולשאול לדעתם של כמה "אושויות" ישראליות (הנשיא, ראש הממשלה וכו') בנושא ומצקצקים כאשר הם מסרבים להגיב לכל אמירה שמאן דהוא שיחרר (ראו למשל מאמר המערכת של "הארץ"). רוצה לומר כי הנושא בהחלט חשוב, אבל האם לא ראוי לדאוג להסדרת הנושא בחקיקה במקום לשפוך מילים לריק ולנסות לדחוק פוליטיקאים עפשים לפינה?

הקטע נכתב תוך קבלה עקרונית של רעיון האבולוציה הדארווינסטית, היינו הישרדות של הייצורים המתאימים ביותר לסביבתם תוך כדי ברירה טבעית. הצמחים, בעלי החיים, החיידקים, הנגיפים, הפטריות ושאר היצורים התפתחו כפי שהם רק משום שהם, אבותיהם ואבות אבותיהם התאימו לסביבה בה הם חיו ולכן לא נכחדו. אמת, יש גם הרבה שרירותיות בתהליך, כך שגם יצורים מופלאים המותאמים לסביבתם לעילא עשויים להיעלם באסון קטקליזמי או סתם בשל ביש מזל, אך בגדול, מי שמתאים שורד ומי שלא מתאים שוקע בתהום הנשייה וסלעי המשקע.

מנקודת המוצא האבולוציונית, אנו צריכים לשאול עצמנו האם למאפיין זה או אחר ביצור חי יש יתרון בשיפור סיכוי ההישרדותו והעברת הגחלת לדור הבא.

לדוגמא, אם לאדם מסוים יש בעיה שתוביל למותו בגיל צעיר והיא באה לכדי מימוש בטרם העמיד צאצאים, הרי הוא לא יספיק להנחיל לדורות הבאים את הנטייה הזו ולכן היא לא תישרוד לאורך זמן. מאידך, אם הבעיה צצה בגיל מבוגר, אין היא משפיעה על הסיכוי להיות מועברת בתורשה לצאצאים.

לפיכך, אין זה מפליא למשל שהזמן לא ברר למשל את הזיקנה, אלא להיפך, יצורים שמתבגרים מהר יכולים להעמיד צאצאים מוקדם יותר ולשמור ולהגן עליהם (לפחות אצל חלק מהיצורים. אחרים משריצים ונעלמים), בניגוד נאמר ליצורים שיוותרו בינקותם לעד. ההתנוונות והמוות שבסוף התהליך הם תוצר לוואי שלא ממש משפיע על הברירה הטבעית. למעשה, מותם של הדורות הקודמים מאפשר את המרחב לדורות הבאים ולכן הוא אף יתרון אבולוציוני.

לעיתים מדובר פשוט בשונות שלא משנה, לפחות עד אשר היא עומדת למבחן. למשל, עמידות לנגיפים שאינם בנמצא לא הייתה חשובה לאוכלוסיה הילידית באמריקה עד אשר היא באה במגע עם האדם הלבן. אז, מי שהיו עמידים בפני המחלות האירופאיות שרדו, בעוד רבים אחרים גוועו.

משזה הובן, הבה נתבונן בהומוסקסואליות מבעד לאספקלריית האבולוציה.

בטבע קיימים יצורים שמשכפלים עצמם בצורה א-מינית. אחרים הם אדרוגינוס (או טומטומים בלשון חז"ל). בני אדם, לפחות רובם, הם לא כאלו. צריך שניים לטנגו ועל פי שעה גם כדי ליצור שיעתוק גנטי (ותודה לאבינועם על החדרת השימוש במושג "שיעתוק גנטי" במקום "ילדים"). יתרה מכך, השניים צריכים להיות ממין שונה, זכר ונקבה, גבר ואישה או כיצד שלא נבחר לכנותם.

לכן, כאשר הומוסקסואלים באים במגע, ובמגע כוונתי למגע פיזי, משכב זכר (או נקבה, אך לא גם וגם) אם תרצו, הם לא מתרבים, אלא רק נהנים ובאים על סיפוקם או למצער מנסים.

נותר עוד לבדוק את הקשר בין היחסים לנישואים. מן המפורסמות הוא שהקשר בין נישואים לרבייה אמנם קיים, אך בהחלט אינו הכרחי. לא סתם מבוצעות בדיקות אבהות במקרים רבים וכן ילדים נולדים מזיווג שני אנשים שאינם נשואים. התינוק יבוא לאוויר העולם בין אם הוריו נטלו חלק בטקס זה או אחר ובין אם לאו.

אך לפחות בחברה השמרנית, זו שהמתנגדים לנישואים חד מיניים כה רוצים לשייך עצמם אליה, ישנה ציפייה לפיה יחסי אישות יתקיימו אך ורק במסגרת מוסד הנישואים. לא זה המקום להרחיב בדינם של ממזרים, ספק ממזרים, ניאוף, בגידה ועוד יתר המצאות חסרות משמעות בטבע שהחברה האנושית בכלל וזו היהודית בפרט פיתחה כחלק מתורת המוסר העקומה שלה, אך הנ"ל הם תזכורת מצויינת לשאיפה הזו.

לכן, הנישואים, לפחות חלק ניכר מהם, הם הסכם בין שני אנשים, מין הצהרת נאמנות זה לזו, זו לזה וכמובן בתקווה גם זה לזה וזו לזו. הם ההבטחה הדדית של שני אנשים להישאר יחדיו עד תום החיים מבלי לרעות בשדות זרים.

ולכן, בהינתן זה שהסיכוי כי הומוסקסואלים יתרבו במגע מיני האחד עם בני מינו הוא אפס ובהינתן זה שמוסד הנישואים מגדיל את הסיכוי שהיחסים יתקיימו רק בין בני אותם בני זוג שכאמור אינם פוריים כאשר הם באים זה בזה או זו בזו. זה רק טבעי שהומופובים דווקא ירצו לקדם נישואים בין בני אותו המין.

הרי אם הומוסקסואליות היא מולדת ועשויה לעבור בתורשה, הפיתרון הרצוי מבחינת ההומופוב המצוי הוא לאפשר להומואים להמשיך בפעילות העקרה שלהם, בניגוד לאיסור נישואים הומוסקסואלים ומגע מיני בין בני אותו המין. ה"מחלה" (לשיטתם) ההומוסקסואלית היא חשוכת מרפא (ולראייה, לא משנה שהיא נאסרת ומובטחים עונשים כבדים למאמינים, היא עדיין רווחת בקרב מיליוני בני אדם בעולם), אך היא עוברת מדור לדור בשל כפייה ולחץ על הומוסקסואלים "לחזור למוטב". לו יציאה מהארון וחיי זוגיות של הומוסקסואלים היו מעודדים, בתוך דור או שניים הדור הגאה היה הולך ופוחת. "הגן ההומוסקסואלי", בהנחה וישנו גן יחיד האחראי להעדפה המינית, הוא גן קטלני עבור אלו המחזיקים בו, לא בשל מוות מוקדם או כל פגם מוסרי שלעיתים מנסים להדביק להם, אלא פשוט מפני שהוא מעודד אורח חיים שבסופו האינדיבידואל לא מעביר את מטענו הגנטי הלאה.

מהבחינה הזו, אם לא יופרעו וייעזבו לנפשם, הומוסקסואלים כקולקטיב חיים על זמן שאול.

כמובן, המתנגדים לנישואים חד מיניים חוששים להשלכות של הקמת משפחות בראשן עומדים אבא ואבא או אמא ואמא.

ראשית, זה שובר את ההיררכיה המסורתית בה יש הורה חזק ודומיננטי, כנראה גם המפרנס, והורה רצסיבי ורגיש, כנראה גם האחראי לסידור משק הבית. הואיל והטון של המתנגדים נקבע על ידי גברים, גם אם ישנן נשים השמחות לאמץ הומופוביה מתוך ההנחה שמוטב להיות זנב לאריות (או זנב לבואשים, אם תשאלו אותי) מאשר אזרחיות שוות זכויות, להם האינטרס לשמר את מבנה המשפחה הפטריאכלי ולא להציג אלטרנטיבה יותר שוויונית.

שנית, הזכות לנישואים מקנה זכות טבעית אחרת, הזכות להקמת משפחה. אם אחד ההורים יתרום זרע או ביצית, הגן המרושע יונחל לדור הבא (כאן ודאי לא תהיה להם בעיה להסכים עם העברת המטען הגנטי. אחרי הכל, ילדים די דומים להוריהם ברוב המקרים וניתן להלביש על התופעה הסבר אמוני). אם יהיה זה ילד מאומץ, הרי הזוג ההומואי או לסבי כבר ידאג לשטוף את המוח הרך בערכים ליברליים ויציג בפני הילד וחבריו מודלים אלטרנטיביים לחיי משפחה, זולת שני אלו הקיימים: המשפחה המסורתית (אבא, אמא וילדים, בסדר הזה); והמשפחה החד-הורית, על פי רוב מוכת הגורל, שתפקידה בעיקר להוכיח שהמשפחה המסורתית היא המודל הראוי.

שלישית, על פי רוב, הבנתם של המתנגדים לנישואים חד מיניים את הטבע שונה מזו שהטבע מבין את עצמו (כמובן, אין בכוונתי לרמוז שלטבע יכולת להבין עצמו אלא פשוט לציין את האופן בו הטבע פועל). הם יחפשו ניסים ונפלאות, אותות ומופתים שיוכיחו שלא זאת בלבד שיש בורא לעולם, אלא שהוא גם פעיל ומעורב בענייני דיומא והוא בהכרח מעדיף אותם, את דרך חייהם ובחירתם המוסרית.

לכן הם לא מקבלים את הרעיון כי עולם החי כיום הוא תוצאה של שינויים שהתחוללו במשך מיליארדי שנים או במילה אחת - אבולוציה, ומתעקשים על כל מיני רעיונות עיוועים ובובע מייסעס על יצור תבוני שברא את העולם, לשון אחר - בריאתנות (ונניח לשאלה מי ברא את הבורא. כשחושבים על זה, סיפור הבריאה מותיר יותר שאלות מתיאוריות מדעיות כמו המפץ הגדול ואבולוציה).

לפיכך, הם ייתקשו לקבל כי הומוסקסואליות היא עניין נרכש, שאינו בשליטת מי שהוא כזה ודווקא אם ייכפו עליו להתרבות הוא יעביר את הגחלת (ושוב, דווקא אלו הם האנשים שסבורים שיש בהומוסקסואליות משהו רע). לשיטתם, משיכה מינית לבני אותו המין היא מבחן שהאל עורך לאמונתם, בדומה למשל ללידת ילדים הסובלים מפיגור, אוטיזם, ניוון שרירים וכיוצ"ב.

לבסוף, כפי שנכתב בפסקה מעל, ההומופובים ייתקשו לקבל את זה שהומוסקסואליות היא עניין נרכש, שאינו בשליטת מי שהוא כזה. אך גם אם לא הייתה נרכשת היא הייתה בחירה אישית של הפרט שלא פוגעת באחרים (אלא אם הם מחליטים לדחוף את האף שלהם לעניינים לא להם) ולכן אין שום סיבה להגביל אותה.

אם שני אנשים רוצים רוצים לאהוב אחד את השני, המין שלהם אינו חשוב לאיש זולתם. אם שני אנשים רוצים להביע את אהבתם בעריכת טקס אנכרוניסטי, נישואים, שיהיה להם לבריאות. ההבדל המרכזי בין זוג עם תעודת נישואים לזוג ללא פיסת הנייר ההיא הם ענייני ירושה, מיסים וכו' (וכאמור אימוץ). לא החיבה שהם חשים.

מניעת נישואים חד מיניים אינה עניין של דעה, כזה בו עורכים הצבעה, סופרים את התומכים והמתנגדים ולפי ההצבעה בוחרים כיצד לפעול, משום שהנישואים הם הבחירה של הזוג, לא של יתר החברה. כאשר קראתי על נישואים חד מיניים שאושרו במדינת ניו יורק, משך את תשומת לבי ציטוט של סנאטור רפובליקני מבאפלו בשם מארק גריסאנטי המתנגד לנישואים חד מיניים בשל אמונתו הדתית אך הצביע בעד ההצעה (מתוך הכתבה הזו באקונומיסט):

"I cannot legally come up with an argument against same-sex marriage. Who am I to say that someone does not have the same rights that I have with my wife, who I love, or to have the 1,300-plus rights that I share with her?"

מומלץ כי הנושא יוסדר בחקיקה, כי הרי עיקרה של חקיקה הוא קביעת פרוצדורות. לא מי רשאי להתחתן ומי לא, אלא איזו הכשרה צריך לעבור מי שעורך את הטקס ואילו צעדים ינקטו על מנת להבטיח שאין מדובר בנישואי כפייה ויתר רעות חולות. זה נכון לגבי מין הנישאים שאינו יכול להוות עילה למניעת נישואים. ובמקרה של ישראל, גם לדת וללאום אשר מונעים מאנשים להינשא לכל מי שיירצו אין מקום ורצוי להסדיר נישואים אזרחיים לכל ללא הבדל דת, גזע, לאום, מין והמין של בן הזוג (כתבתי על המצב שנוצר בשל הרצון לשמר הפרדה גזעית כאן).

למרבה הצער, עד שזה יובן, ודאי תשיכו לקרוא ולשמוע על עוד הרבה דיוני סרק.

נערות אוחזות ידיים לפני מצעד הגאווה בדבלין - יוני 2011

היום, 1 במאי, בדיוק לפני 65, מצאה את מותה עלמה צעירה בת 23. שמה היה אוולין מקהייל (Evelyn McHale). היא קפצה אל מותה ממרומי בניין האמפייר סטייט בניו יורק ונחתה על גג לימוזינה שחנתה בסמוך.

אך הבה נחזור מעט אחורה.

אוולין פרנסיס מקהייל נולדה ב-20 בספטמבר 1923 בברקלי, קליפורניה. ילדה שישית מתוך שבעה אחים ואחיות. כשהייתה בת שבע עברה עם משפחתה לוושינגטון, בירת ארה"ב, וזמן קצר לאחר מכן הוריה נפרדו, התגרשו והיא נותרה במשמורת אביה. הם עברו לעיירה טאקהו (Tuckahoe) בניו יורק, שם למדה בתיכון.

לאחר התיכון התגייסה לחיל הנשים האמריקני והוצבה בג'פרסון, מיזורי. לאחר שירותה חזרה למדינת ניו יורק וגרה בעיירה בלדווין עם אחיה ואשתו. היא עבדה בראיית חשבון.

בבלדווין גם פגשה באיש לו התארסה, ברי רודס (Barry Rhodes). חתונתם תוכננה ליוני 1947.

ב-30 באפריל 1947 ביקרה אוולין את ארוסה שלמד באיסטון, פנסילבניה, כדי לחגוג את יום הולדתו ה-24.

בסביבות השעה שבע בבוקר ה-1 במאי, ברי נשק לאוולין לשלום לפני שעלתה על הרכבת לעיר ניו יורק. הוא לא הבחין בשום דבר חריג והיא נראתה לו מאושרת למדי.

בניו יורק, הגיעה אוולין למלון המושל קלינטון, שם כתבה את מילותיה האחרונות, מכתב התאבדות קצר.

בסביבות השעה עשר וחצי בבוקר קנתה כרטיס למצפה בקומה ה-86 של האמפייר סטייט בילדינג, הבניין הגבוה ביותר בניו יורק ובעולם כולו באותם ימים (עד בניית מרכז הסחר העולמי שנים מאוחר יותר. מאז 11 בספטמבר 2001 שוב מדובר היה במבנה הגבוה בתפוח הגדול. וכמובן, מאפריל 2012, שוב מדובר במבנה השני בגובהו בניו יורק).

בסביבות השעה עשר וארבעים, הבחין שוטר תנועה שעמד בקרבת המגדל בצעיף נופל ממרומים ושניות לאחר מכן שמע קול חבטה אדיר וראה קהל מתאסף ברחוב ה-34. אוולין, כפי שפתחתי, נחתה על גג לימוזינה שחנתה באזור, לא הרחק מהשדרה החמישית.

רוברט ווילס (Robert C. Wiles), סטודנט וצלם, חלף במקום באותה השעה. גם הוא הבחין בהמון שהתאסף, שלף את המצלמה (לא היה מדובר בעניין של מה בכך. ב-1947 טלפונים ניידים היו עתיד רחוק ומצלמה המשולבת בהם ודאי לא עלתה בדמיונם של רבים) וצילם מספר תמונות, כארבע דקות לאחר שאוולין מקהייל צנחה אל מותה.

אחת התמונות שצילם ווילס התפרסמה כשבועיים לאחר מכן, ב-12 במאי, על עמוד שלם במגזין לייף (Life Magazine). סיפור מותה בטרם עת של אוולין נודע למיליוני אנשים, כמעט אך ורק מפני שנחתה במקום הנכון ובזמן הנכון.

אחד מאותם אנשים שתמונתה נגעה ללבם היה אנדי וורהול אשר הנציח את מותה של אווילין מקהייל ביצירה שכונתה ה"התאבדות היפה ביותר" (The Most Beautiful Sucide).

במכתב ההתאבדות שכתבה אוולין, היא ביקשה לחסוך את הכאב שבאובדון מבני משפחתה וביקשה שאיש לא ייראה אף חלק ממנה לאחר לכתה. ובכן, זה לא בדיוק התגלגל כפי שציפתה. היא הוסיפה שהיא רוצה שגופתה תישרף ולא יתקיים כל טקס לזכרה. בקשה זו שלה מולאה, גופתה נשרפה ואפרה פוזר.

היא כתבה שהיא עתידה להינשא בחודש יוני, שהיא לא סבורה שהיא תהא רעייה טובה וכי ארוסה יחיה טוב בלעדיה. את השורות הללו מחקה.

לסיום ביקשה לומר לאביה שהיא ירשה יותר מידי מהנטיות של אמה.

ואיזו נערה בת 23 רוצה לגדול ולהיות כמו אמא שלה?

ההחלטה הסופית האם לקפוץ מהמגדל או לא היא החלטה רגעית. אך להחלטה של נטילת חייך, קודם על פי רוב תהליך ארוך של שכנוע עצמי כי לחייך אין ערך או למצער כי מותך יהיה שווה יותר מהמשך החיים.

בהתחשב בילדותה, ניתן לשער מהיכן צצו התסביכים. אך לעולם לא ניתן יהיה לדעת מה באמת עבר לאוולין בראש באותן שניות בהן צנחה אל מותה, ברגעים בהן התבוננה על המדרכה מהמגדל ושקלה האם לקפוץ, באותו בוקר של ה-1 במאי 1947 שבו החליטה כי יהיה זה היום האחרון בחייה הקצרים, בשבועות, בחודשים ובשנים שהובילו אותה להתאבדות.

כאמור, היום הגורלי בחייה של אוולין התרחש לפני 65 שנה, כשהייתה בת 23. לולא הייתה בוחרת לשים קץ לחייה, הייתה היום כבת 88, אם לא הייתה הולכת לעולמה במועד אחר. חיים שלמים שאולי היו יכולים להיות, אך נגדעו בעיבם בשל חרדה, שיברון לב, חשש מפני מה שהעתיד צופן או משהו אחר שטרד את נפשה.

הסוף הוא אותו סוף לכולם, אבל כפי שנהוג לומר, Getting there is half the fun (המסלול לא פחות חשוב מהיעד).

בנסיבות אחרות, עורכי לייף היו צריכים למצוא אייטם אחר כדי למלא בו את עמוד 43 של המגזין באותו שבוע.

בנסיבות חיים אחרות, אולי הייתה אוולין מתגברת על הדיכאון בו שקעה וחיה חיים מאושרים או לחילופין חיה חיים אומללים למשך שנים ארוכות, לפחות עד להמצאת הפרוזק.

עוד על סיפור התאבדותה של אוולין מקהייל תוכלו לקרוא בהרחבה (באנגלית) כאן.

על עוד מתאבדים שקפצו אל מותם מאותו מגדל, ולא זכו ל-15 דקות התהילה שהעניק להם אנדי וורהול, תוכלו לקרוא בוויקיפדיה בתוך הערך על בניין האמפייר סטייט בניו יורק.

ולסיום, הומור על התאבדות, עד כמה שאולי נתפס כמרושע, ג'ורג' קרלין מספר על כמליון אנשים המבצעים התאבדות (מתאבד או מתאבדת כל 30 שנית, מיליון מתאבדים בשנה) ומדוע הוא לא היה מוצא זמן להתאבד.

אוולין מקהייל - ההתאבדות היפה ביותר (הצילום לקוח מכאן. כמו כן, הכתבה המקורית מלייף בגוגל בוקס).