בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

במקרה הגעתי למסמך הזה (PDF) באתר הכנסת, תחת הכותרת: נתונים על פשיעה של מסתננים ומבקשי מקלט וכנגד מסתננים ומבקשי מקלט.

מומלץ בחום לעיין בכל המסמך, הוא באורך עשרה עמודים בלבד (בכל זאת, הוא מיועד לחברי כנסת עסוקים).

על קצה המזלג, אחוז הפשיעה של זרים בישראל בכלל ומהגרים אפריקאים בפרט נמוך למדי, על אף שקסנופובים רבים ינסו לטעון אחרת ויספרו על מהגרים אפריקאים המעורבים בפשיעה.

כמובן, ישנם מהגרים פושעים, סביר שאף בשיעור השכיח באוכלוסיה הרחבה. אך בניגוד למקומיים, למהגרים יש הרבה יותר מה להפסיד כאשר הם מבצעים פשע ולכן, לפחות בהתחלה כל עוד מעמדo לא הוסדר, הם יהיו זהירים שבעתיים. בנוסף, חלק ניכר מהם מוחזק במתקני כליאה ותחת מעקב, כך שהיכולת שלהם לפשוע מוגבלת.

לגזור ולשמור לפעם הבאה שתשמעו איזו מישהו מקשקש על הפשיעה שהביאו עמם לישראל פליטים אפריקאים. על פי רוב מדובר בגזענות צרופה, שנאת בעלי צבע עור שונה ו(רחמנא ליצלן) חוסר אמונה בדת הנכונה. תמריץ לגזענות המושרשת ניתן בכך שאותם מהגרים מתחרים לרוב על אותו פלח של עבודות שלא דורשות הכשרה רבה, כך שהאוכלוסיה המקומית חשה מאויימת. זה בהחלט עניין שיש לקחת בחשבון, אך בהחלט לא סיבה טובה מספיק למנוע מקלט מנרדפים.

הקוראים הוותיקים של הבלוג ודאי זוכרים את חיבתי לצפון קוריאה. אין בכך לרמז כי יש לי חיבה כלפי המשטר במדינה, דיקטטורה נפוטיסטית במסווה קומוניסטי, אלא זה מין עניין במדינה שדמותה עוצבה על רקע של קולוניאליזם יפני, מלחמה קטקליזמית עולמית ומערכה עקובה מדם כנגד מעצמת-על על הבית שבאה מעט אחריה ושנים רבות של מלחמה קרה בין-גושית ומנהיג חזק וצאצאיו-יורשיו (שניים עד כה) שעושים רושם שהם סובלים משגעון גדלות על חשבון עמם שנאלץ לרקוד לצלילי חליל פולחן האישיות.

לפיכך, כאשר צפיתי בסרט הבא (אורכו כ-58 דקות) תחת השם הרפובליקת הדמוקרטית העממית של קוריאה - ארץ הלוחשים (DPRK: The Land Of Whispers), חשבתי שיהיה נחמד לחלוק עם המעוניינים את דבר קיומו של הסרט הדוקומנטרי ורשמיי. ובכן, תחילה הסרטון:

צפיתי במספר סרטים וסרטונים על צפון קוריאה וזה הוא אחד המעניינים שבהם. זה לא שאין עניין בניסיונות לחשוף את הגולאגים שמפעיל המשטר, את העינויים של מתנגדי המשטר ואלו שאינם הולכים בתלם, החתירה הבלתי נגמרת להשגת נשק גרעיני ואמצעים לשגרו לכל פינה בכדור הארץ על חשבון הרעבה של האוכלוסייה ויתר הבעיות שהדיקטטורה הצפון קוריאנית מעמידה. אלו נושאים ראשונים במעלה שכל מי שזכויות אדם יקרות ללבו ויש ולו צלם אנוש חייב שיהיה לו איכפת מהם.

אולם מה שחסר לי ברוב קטעי הוידאו האחרים על צפון קוריאה בהם צפיתי היה ניסיון כן להציג את שגרת החיים במדינה בצורה שאינה מנסה להעביר בהכרח אג'נדה אנטי-צפון-קוריאנית, אלא מתעניינת באמת ובתמים בשלומם של אותם אנשים שהם קורבנות של מציאות טראגית שעוצבה שנים רבות לפני שהם התהלכו על פני האדמה.

הסרט אינו מעמיק ברקע ההיסטורי שהוא מביא או בניסיון לצייר תמונת מצב עדכנית של הזוועות שמעולל המשטר. הוא גם לא מתיימר להיות כזה. היוצר (כריסטיאן כהן [Chrystian Cohen]) אירגן לעצמו סיור מודרך לצפון קוריאה, מהסוג שניתן למצוא בקלות יחסית ברשת, המאושר על ידי המשטר שמספק תועמלנים שיסבירו את העמדה הרשמית לתיירים ומלווים שיבטיחו שלא יתקיים מגע בלתי אמצעי בין המקומיים לזרים.

הסרט מלווה בהסברים של היוצר על מסלול הטיול, החוויות האישיות שלו עם מלוויו וההתקלות הנדירה באוכלוסיה המקומית וכן דעתו על המתרחש בצפון קוריאה ומערכת התעמולה שמפעילה המדינה כלפי חוץ, אך בעיקר כלפי אזרחיה הנתונים לאינדוקטרינציה השכם וערב ושטיפת מוח בלתי פוסקת על גדולת שושלת קים המושלת בהם.

קטעי הווידאו מהם מורכב הסרט מציגים תמונה מרתקת. בחלקם נראים כפרים בהם דרכי עפר לא סלולות, אופניים המשמשים ככלי התחבורה העיקרי בשל הנדירות של כלי רכב ממונעים כמו גם עבודה ידנית של איכרים ושוורים המשמשים לעיבוד השדות אשר כושלים על פי רוב להניב פרי ולהצמיח דגן. בקטעים אחרים מוצגת טכנולוגיה שהייתה יכולה להיות מרשימה לפני שלושים או ארבעים שנה, אך נראית כמו סיוט בהקיץ בעשור השני של האלף הנוכחי. פיונגיאנג, בירת צפון קוריאה, רוויה בדרכים מהירות שכמעט ריקות מרכבים ממונעים ומלאה בהמון צייתן שרק מהלל ומשבח את חוכמת מנהיגיו שהביאו קדמה לארצם.

אלו עומדים בניגוד לכפרים לדוגמא אליהם מובאים התיירים, שם יזכו לראות טרקטורים ובני אדם שנזונים כהלכה או למלון רב הקומות עם הקזינו בו שוכנים התיירים. היוצר מסב את תשומת לב הצופים לניגוד הזה בין אמת לשקר, בין מציאות למצג שווא, בין מה שמתרחש בפועל לתרמית, למראית העין שמנסים ליצור כלפי העולם החיצון. הוא מודה ומתוודה שאין לו יכולת לשפוט או לדעת מה באמת מתרחש בארצם של הלוחשים, כלומר אלו שפוחדים להגיד בפה מלא מה הם חושבים ורק מלחששים משפטים אמביוולנטיים שיכולים להתפרש לכאן ולכאן, שכן הם חוששים, ובצדק, מהאוזניים אשר לכותל. מאידך, הוא גם לא קונה כל מילה רעה שנאמרת על צפון קוריאה באמצעי התקשורת שמחוץ למדינה. למדיה נטייה לעוות את המציאות ולהציג עמדות קיצון, תמונת עולם פשטנית למציאות מורכבת פי כמה.

וזו הגדולה של הסרטון. הוא סרטון חובבים ערוך למשעי ללא יומרות להציג את "האמת" כמות שהיא. היוצר מערבב חוויות אישיות עם מעט עובדות אותן קרא ולגבי מהימנותן הוא אינו בטוח. הוא לא מהסס לחשוף את דעתו על מושא הסרט שצילם וערך. הוא מרשה לעצמו לגחך על התעמולה הזולה לה האנשים בצפון קוריאה מצייתים ומדברים עליה בחיוב כאילו מתוך אמונה שלמה ובו בזמן מזכיר לעצמו ולצופים שאנשים אלו הם קורבנות של מציאות טראגית ואם לא יפעלו בהתאם למצופה מהם הם עשויים למצוא עצמם מחונכים מחדש בעבודות כפייה למשך שנים ארוכות, שלא לדבר על כך שהנזק שייגרם אינו רק אישי, אלא גם בני משפחתם יסבלו את החרפה.

במידה מסויימת, בשינוי סגנון הגשה, אני מניח, זה יכול היה להיות הטיול שלי. לא אחת הרהרתי לגבי טיול לפיסת האדמה המרתקת הזו וכפי הנראה הסרט האישי הזה הוא הדבר הקרוב ביותר לדבר האמיתי שאראה בקרוב.