בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

העולם הזה אכזרי מאין כמותו.
יצא לי לצפות בשיסוף הגרון של האזרח הדרום קוריאני באינטרנט (אם אתם ממש מתעקשים, דרך האתר הזה, אבל ממש לא מומלץ).
לפני כבר יצא לי לראות עוד כמה הוצאות להורג של כמה וכמה אנשים בעיראק.
לא רק בעיראק, כבר צפיתי בהוצאות להורג רבות בחיי, כולן אגב באמצעות טלויזיה/אינטרנט/ספרים.

יש מין דואליות בצפייה שכזו, מצד אחד ישנה הסלידה הטבעית, תחושת הגועל האופפת כל פעם שרואים בני אדם מתחננים על חייהם או מפוחדים עד מוות ולידם אנשים שבטקס ברברי, מפגינים כוח מדומה שרכשו בכוח הזרוע, בהיותם רבים מול מעטים, בעלי נשק מול אדם בלתי חמוש.
ומצד שני...
מצד שני קיימת המשיכה הטבעית לראות את הדבר האסור...
"מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (משלי ט' 17)...
זה קצת מזכיר לי את הימים בהם הייתי קטן וצפיתי בסרט מלתעות של סטיבן שפילברג, קצת מתחת לגיל המומלץ לצפייה.
באחד הקטעים בסרט, בהם צוללים בספינה טרופה, אחרי שמדברים על העמלץ הלבן, הכריש הלבן הגדול, האימתני והאכזר ופתאום רואים גופה.
בתור ילד, התגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה לעצום עיניים, מיד אחר כך פתחתי אותן, תוך כדי כיסוי העיניים על ידי כפות ידיי וניסיון לראות דרך מסננת אצבעותיי מעט מהמראות הקשים שהופיעו בסרט.
(עם השנים צללתי עם כרישים לבנים וגיליתי שהדבר האכזר היחיד בכרישים לבנים הוא סטיבן שפילברג)

אמת, זה מטופש, אבל זו הייתה תגובתי הטבעית ואני מניח שהיא תגובה המלווה רבים בשגרת יומם. כמו ילד קטן (ושוב חזרנו לעולם הילד, כי לדעתי הם מייצגים את היפה, התמים והבלתי מקולקל) שרואה דם על ידו ופתאום, "עם האוכל בא התיאבון", מתחיל לכאוב לו והוא מתחיל צווח, צורח ומיילל...
הוא יסתכל על הפצע שוב, ייזכר שוב שכואב לו, יסלק מבטו מהמחזה הלא נעים, יגלגל את עיניו שוב לאותו כיוון וחוזר חלילה, עד אשר יימצא לו עיסוק מתאים יותר.

וכך, כפי שציינתי, ישבתי לי וצפיתי באימה, הפעם מציאותית, במותו של קים סון-איל הדרום קוריאני שביקר בעיראק ונפל בשבי גורמים אסלאמיים רדיקאלים.
לראות את הבחור המסכן מתחנן דקות ארוכות על חייו, באנגלית עם מבטא אסיאתי וקוריאנית, לאחר מכן  צפייה בהקראת מספר פסוקים בערבית המספרים על אללה הרחום ומשבחים אותו וקוראים להמשך מלחמת הג'יהאד בפולשים לעיראק ואז טקס ניסור ראשו של הקורבן האומלל עם סכין, בדומה לשחיטת בעלי חיים ולאחר מכן לראות את ראשו מונף כשהוא אחוז בידו של אחד החוטפים זה לא מחזה קל.
אבל צפיתי. אין בזה ערך חדשותי עבורי, זה לא תרם להבנתי את הסכסוך העיראקי-אמריקני, לא הניע אותי לגבש החלטה באשר לנחיצות שליחת הכוחות הדרום קוריאנים לעיראק (בזמן שבדרום קוריאה שוהה כמות גדולה של חיילים אמריקנים, שגם אם צומצמה מעט לאחרונה, עדיין היא רבה מכמות החיילים בחיל המשלוח הקוריאני) ולא גרם לי לחשוב דברים טובים או רעים על העולם האסלאמי או הערבי.

מה שכן, הדבר גרם לי להרהר רבות בסוגיית הרוע האנושי. הרוע האנושי הוא תחום כל כך רחב, כל כך מגוון שאוכל לבלות את שארית חיי בהרהורים עליו, כאשר בזמן שהגלגלים בראשי יסתובבו, עוד רוע, רב מכפי שמוחי יכול לעבד יתגלה בעולם. אולם בכל זאת, אפשר להכליל, אפשר לדבר על דוגמאות בולטות ואפשר פשוט לגלגל את אשר על לבי וזה כנראה מה שאעשה.

מעשה עריפת הראשים אינו דבר חדש, ראשיהם של רבים בהיסטוריה ניתזו בתקופות שונות בשם החופש, בשם החירות, בשם כבוד המלך, בשם שלום המדינה ועוד שאר סיבות שכולן היו טובות וכולן חשובות. גם בימים עברו, בדיוק כמו היום, קהל רב נאסף לראות את אותן וריאציות של קרבות הגלדיאטורים, בהם אדם אחד משלם את חייו לרווחת הכלל (האם זו היא באמת רווחת הכלל?).
האין זה מחיר מזערי שאדם אחד, אולי קבוצה קטנה תשלם בחייה בעבור השעשוע וההנאה של רבים אחרים?
במיוחד כאשר המטרה היא שמירת הצדק וענישת הפושעים הכופרים?
כאמור, אין זה רק הקהל הצופה בתמונות (מאות רבבות בכל העולם הצופים בסרטוני הזוועה דרך האינטרנט) המעודד את המבצעים, הרי אין הקהל דבר חדש (דווקא הוצאות להורג הפכו עם השנים פחות פומביות ויותר עניין של נקמה המבוצעת על ידי יחידי סגולה בתוך כותלי אתרים ייעודיים) וכן גם ההוצאות להורג אינן דבר שהומצא בשנים האחרונות.

מה שמלווה תמיד את ההוצאות להורג הוא הטלת האימה, המורא והפחד. מי שהוצא להורג כבר לא יזכה להבין כמה קשוחים ועשויים ללא חת מוציאיו להורג, אבל אלו הנשארים בחיים יזכרו לעד את המראה הקשה ויחשבו פעמיים לפני שיתעסקו עם הברנשים שהורגים במו ידיהם, בין אם משחררי עיראק ובין אם הם מדינת טקסס, המטרה היא אותה מטרה, הפחדה "למען יראו ויראו"...

אבל לא רק בזה מתבטאת האכזריות האנושית, היא מתחילה הרבה לפני כן, בגיל צעיר. ההתנפלות על החריג בחברה היא דבר בולט עוד בגיל הרך, ילדים עשויים להיות עם אכזר. הם חדים ומבדלים את השונה מהם בין רגע וכך כבר מגיל צעיר, יכולים למצוא עצמם ילדים אחדים מחוץ לחוג החברתי של בני גילם, מבודדים ומנושלים, דבר שבד"כ ילווה אותם בהמשך חייהם.
האכזריות מושרשת בבני האדם, תחרויות ציד, הרג לשם ספורט, הרג לשם אכילה, האם שמצביעה על קרפיון בסופר והמוכר השולף אותו מהבריכה והורג אותו במכה אחת אפיים, מעשי לינץ' בבני אדם ועוד כל כך הרבה דברים שהעולם המוכר לנו ייראה שונה בלעדיהם.
כמה אנשים מרגישים רע כאשר הם דורכים על נמלה או מרססים תיקן למוות בייסורים ופרפורים?
יש, אבל הם המיעוט.
רוב האנשים יזדעזעו למשמע כלב העובר התעללות או סתם מוצא להורג על ידי שר הבריאות של ישראל, מפני שהכלב חמוד, הכלב מביע רגשותיו (אם ניתן לכנות את הפעולות האינסטינקטיביות של הכלב רגשות) על ידי נביחות ויללות, בזמן שהם ימחצו את היתוש המעופף לידם, מפני שלא רק שאין הוא חמוד ויודע להשמיע קול זעקה, אלא הוא מעצבן, מטריד ואחראי על מחלה הקוטלת מיליוני אנשים בעולם מידי שנה (מלאריה).
שלא לדבר על כך שבסביבה אחרת, כזו שהאזרח שלה, קים סון-איל הוזכר לפני כן כמי שהתחנן על חייו וציין כמה הוא רוצה להמשיך לחיות, הורגים כלבים ואוכלים אותם, כך שקשה להגדיר מה הומאני ומה לא.

ואלו רק נדבכים של אלימות פיזית, מה לגבי אלימות נפשית (או אלימות מילולית)?
עלבונות, העלבות, הוצאת דיבה, שקרים וסילופי אמת, פגיעות נפשיות חוזרות ונשנות באנשים מסויימים מסיבות שונות ומשונות, חלקן נהירות וחלקן מרשע טהור.

לומר שאני לא חלק מזה?
זו תהיה צביעות לשמה, אין אדם שלא פגע בזולת, במזיד או שלא במתכוון, אין אדם שלא אחראי על מותן של צורות חיים אחרות, מהסוג שלו או אחרות, בין אם בכוונה תחילה ובין אם בשוגג.
אני מניח שחלקם מהאנשים שאני מותח עליהם ביקורת, יחשבו לאחר בדיקות אובייקטיביות "אנשים טובים" יותר ממני, אם אפשר לכנות אנשים טובים ואין זה אוקסימורון.

בעוד שבועיים אטוס לי למדינה בה הוצאות להורג של מתנגדי משטר הם עניין של מה בכך.
האם זה טוב או רע?
האם ארה"ב, מדינה הנחשבת דמוקרטית, טובה יותר?
מהי הזכות לחופש הדיבור לעומת הזכות להתקיים במדינה עם 1.2 מיליארד (1,200 מיליון, 1,200,000,000) תושבים שעשויים לסבול רעב במידה שתשרור במדינה חוסר יציבות פוליטית?
האם כאשר לפני יותר ממאה שנה דאגו הבריטים לשמור את הסינים מנוצלים וחלשים בהשפעת אופיום, היה אפשר להגדיר אותם כהומאניים ומדוע מה שהיה נכון לפני מאה שנה לא נכון גם כיום?

האם לאנשים יש זכות לקחת את חייהם של אנשים אחרים?
במה שונה מוות של אדם בן 30 בתאונת דרכים ממותו של אדם בן 30 ממחלה חשוכת מרפא או מותו של בן 30 בהוצאה פומבית להורג?
האם החשיפה התקשורתית הופכת את המוות של המצולם בעת מותו לדבר הרואי יותר, או פוגעת בצנעתו?
איפה אלוהים כאשר נעשים מעשי איוולת?
האם הוא עסוק באותה עת בהקשבה לתפילותיו של מי שיזכה בעוד שבוע בהגרלת הלוטו?

מדוע העולם הוא מקום כה אכזרי לחיות בו?
בגלל האנשים?
האם יכול להתקיים עולם טוב יותר, בו האלמנט שהפעיל את אפקט הדומינו של קריסת המוסר לא קיים?
או שכלל לא היה קיים מעולם מוסר ורק המצאתו מביאה אותי לחשוב במונחים של "מוסרי" ו"לא מוסרי" ולחפש מתי המוסר מתקיים ומתי הוא חדל?

כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה שאלות ואף לא תשובה אחת לישועה.
כלומר תשובות רבות יכולות להיות לשאלות שהעליתי, חלקן ידועות לי כעת, חלקן וודאי יוודא לי בעתיד ואת חלקן כבר הספקתי לשכוח, אבל לעולם לא אקבל את "התשובה הנכונה".
ככל שאנבור ואחקור את הנושא יותר, אגלה שהתשובה מתרחקת ממני, שהשאלות עולות וצצות, כי ככל שאתה יודע יותר, אתה יודע כמה ידיעותיך מצומצמות.

וכיצד אוכל לסיים קטע זה, כאשר מה שמהדהד לי בראש הן תמונות זוועה, מהולות ב"אקטואליה" היומית על מותו של האומן התורן (אריק לביא ז"ל), דו"ח מבקר המדינה על אי שמירה של כללים בתחום הניסויים בבעלי חיים (שידועה כבר ממזמן לכל מי שעוקב אחרי התחום) ועוד כל כך הרבה מחשבות על מוות ורוע?
אני ארדם, אני לא דואג, הרי בעיות שינה חריפות אין לי לאחרונה. אבל מה אחרי זה?
הרי מחר לא אקום בבוקר, השמש תזרח והציפורים יצייצו. כלומר כל הדברים הללו שנועדו להמחיש אושר יתקיימו, בזאת אין לי ספק, אבל אין הם יבטלו את הרוע הגלובלי, לא זה שנשיא ארה"ב יוצא נגדו, אלא זה שנשיא ארה"ב של אמריקה הוא חלק ממנו!
מצחיק שהיקום שלנו מורכב משלילי וחיובי החיים זה בצד זה...
חומר ואנטי חומר, אלקטרונים ופרוטונים (כן, יש עוד, אבל זו לא הנקודה), ה"יין" ( YIN - נקבה) וה"יאנג" (YANG - זכר), השמן והרזה, הטוב והרע ועוד כל  כך הרבה ניגודים.
או שאולי אלו רק אנחנו, שהגבלנו את המחשבה שלנו להסתכל על העולם במשקפיים המאפשרות רק למראה החיובי בלבד או השלילי בלבד לחדור מבעדם, כאשר שאר המראות הססגוניים שאי אפשר להגדיר באמצעות טוב ורע, או כל ניגוד אחר, כלל לא עוברים...

אלעד

אתחיל בשאלה קטנה, כמה עולה נסיעה באוטובוס?
אם מישהו יטען שהוא יודע את התשובה, אטען כי הוא משקר...
הסיבה לכך היא ש"אין חיה כזו" מחיר לאוטובוס...
תלוי להיכן אתם רוצים לנסוע, באיזו עיר או מאיזו עיר לאיזו עיר אחרת (מרחק הנסיעה בתוך העיר לצערי לא רלוונטי) אתם רוצים לנסוע, במדינה ואפילו בכל מיני הנחות על פי סוג האוכלוסיה שאליה אתם משתייכים (סטודנטים, פנסיונרים וכן הלאה)...

ואם באוטובוס חישוב מחיר הנסיעה מסובך, הרי כאשר אנחנו מגיעים לעולם התחרותי של חברות התעופה, המשימה בלתי אפשרית...
כמה אתרי טיסות זולות אתם מכירים?
גוגל מכיר יותר...
כמה עולה טיסה להונג קונג?
תלוי מתי רוצים לטוס...
עד 30 ביוני המחיר עם אלעל לדוגמא הוא כ-750 דולר, החל מהראשון ביולי הוא קופץ לכמעט 1,000 דולר וסוף אוגוסט (החל מה-17) צונח שוב אל מתחת לרף 800 הדולרים (מחירים לסטודנטים וצעירים).
הבה לא נזכיר טיסות עם חברת לופטהנזה ב-950 דולר כולל עצירת ביניים בפרנקפורט (על המיין כמובן), או טיסה עם חברת רויאל ג'ורדניאן בכ-900 דולר עם עצירה ברבת עמון, החלפת מטוס, משם לבנקוק בירת תאילנד ומשם להונג קונג (חתיכת מסע).
כמובן שזה הוא קצה הקרחון של אפשרויות הטיסה להונג קונג שהיא רק אחד היעדים שאפשר לטוס אליהם בסין...
וזו דוגמא אחת מכל כך הרבה יעדים שאפשר לבחור לטוס אליהם.

הפתרון כמובן הוא לקנות כרטיס RTW, Round The World Tickets, לפרוש לשנה מהחיים בלי לשבור את הראש יותר מידי...

ואם זה כאב ראש, הרי שסוכנויות הנסיעות לא עושות את החיים קלים יותר...
(ולא, באינטרנט אולי אפשר למצוא דילים טובים לשבוע, חודש, אבל לא לחודשיים וחצי)
למה מתכוונת סוכנת הנסיעות בחברת דיזנהויז שעברית היא השפה השלישית (במקרה הטוב) שלמדה בחייה כשהיא אומרת שהמחיר 979 דולר כולל מיסים ואח"כ אומרת 979 דולר פלוס מיסים?
תשובה : לכך שיש להוסיף עוד 50 דולר מיסי נמל והיטלי ביטחון שונים.
למה מתכוונת הסוכנת באיסתא כשהיא אומרת שהמחיר 969 דולר לא כולל מיסים ואח"כ מסבירה שעסקה בכרטיס אשראי, כוללת עוד קצת פחות מאחוז (נדמה לי 0.97%) תוספת, ביטוח של החברה מפני ירידת ערך הדולר (נותרתי בלי תשובה מספקת כאשר שאלתי אם אקבל כסף במידה ושער הדולר יעלה)?

בקיצור, על אף כל החוקים שהכנסת מחוקקת בהשראת המועצה לצרכנות, עדיין כאשר הצרכן, אני במקרה הזה, מנסה לערוך השוואה בין חברות שונות בנוגע לטיסות ספציפיות, לא עומדים לרשותי כל הכלים לעשות כן...
לכן, לא אוכל לקבוע בפסקנות (גם אם כזו שתתגלה כמוטעית בסופו של דבר) שאכן שילמתי את המחיר הכי טוב בעבור הכרטיס שלי...

אחרי שניתרנו מעל המשוכה הזו, האם הצרות נפתרו?
הצחקתם אותי (או שבעצם הצחקתי את עצמי, כי אני כאן שואל את השאלות)...

ניסיתם פעם לברר כמה עולה להתקשר לארץ?
שוב, גם במקרה הזה, אם הייתם מנסים וגם אם ניסיתם, הייתם ודאי מגלים חץ קטן המצביע על הספרה 8 שוכבת, סימן לשאיפה לאינסוף האפשרויות העומדות בפניכם...

שלוש חברות לחיוג בינלאומי יש בישראל בשנים האחרונות, מאז בזק איבדה את המונופול שלה בתחום השיחות הבינלאומיות (לאחר שאמרה שהיא נותנת את המחירים הזולים ביותר האפשריים) והמחירים צנחו בעשרות אחוזים...
נסדר אותן על פי מספרים :

012 - קווי זהב
013 - ברק
014 - בזק בינלאומי

הדבר היחידי שהגיוני בכל עניין התמחור והשירות של כל החברות הוא מספרי הטלפון שלהן - 1-800 (שיחת חינם) ופעמיים קוד הגישה של החברה.

ברק

פתחתי בשיחה לברק, 013, מפני שכבר לפני יותר משנה הזמנתי את כרטיס החיוג שלהם, GLOBALL CALL. כמובן שלאחר יותר מעשר דקות המתנה, ניסו לשדל אותי להשתמש בכרטיס החיוג שלהם באמצעות טלפון סלולארי שאקח איתי לטיול. לא עזרו הסבריי שכלל איני מתכוון לקחת מכשיר כזה, מפני שהעלות של כל שיחה נכנסת היא כדולר ו-33 סנט (אמריקני) ושיחה יוצאת עולה כמעט שני דולרים (גם עם כרטיס החיוג, המחיר של השיחות הנכנסות לא משתנה ועדיין משלמים מחיר זמן אוויר מקומי יקר, כך שהמחיר עדיין מוזל, אולם פחות מאשר שיחה מטלפון ציבורי).
טוב, בעצם כן עזרו הסבריי שאני לא לוקח סלולארי לחו"ל, כי לאחר חמש דקות נציג המכירות העביר אותי לשירות הלקוחות...
מחיר השיחה מסין, הונג קונג (שאמנם שייכת לסין, אבל בפועל יש לה מטבע משלה וכל מיני חוקים אחרים) ויפן הוא 4.89 ₪ לדקה, כאשר אם מתקשרים לשלושה יעדים שנבחרו מראש (וניתנים לשינוי בכל עת),  המחיר הוא 3.91 שקלים לדקה (בלבד?).

למה לא סלולארי?

לא כל כך זול, אבל יותר סביר מאשר שירות הסלולארי הזול ביותר בתעריף "שיחה עולמית" באורנג' משלמים 1.18 לירה שטרלינג (לחישוב הערך בשקלים תכפילו ב-8.5 בערך) בהונג קונג, 0.97 פאונד לדקה (שוב, הכפילו ב-8.5) ביפן ו-1.36 בסין העממית ; בתעריף "חו"ל מוזל" של סלקום, שיחה מהונג קונג תעלה 1.17 פאונד (אותו מטבע), 0.96 פאונד בשיחה מיפן לישראל ועם סין אין לסלקום כנראה הסכם נדידה (ROAMING), מפני שלא ניתן למצוא מחיר באתר החברה ; בתעריף "פלאפון חו"ל חיכסון" (שהוא בדולר, מטבע שהשער שלו לעומת השקל עומד על כ-4.5 ש"ח לדולר) שיחה מהונג קונג תעלה 2.28 דולרים (את זה כאמור להכפיל ב-4.5 כדי לדעת את המחיר המשוער בשקלים), ו-1.93 דולרים בשיחה מסין לישראל. לחברת פלאפון לא קיים הסכם נדידה עם חברות יפניות ולכן לא ניתן להיעזר בהן בארץ השמש העולה. במקרה של פלאפון (רשת CDMA) ובמכשירים מהדור הישן בסלקום (רשת ה-TDMA) יש לשכור מכשיר לשימוש במדינת היעד, כאשר בפלאפון העלות עומדת על עשרה שקלים בחודש בעבור מכשיר מוטורולה TIMEPORT מיושן ובסלקום אני מניח שהתנאים דומים.
שוב, כפי שכתבתי, כרטיס חיוג אינו אופציה זולה, אבל היא אופציה שפויה לאלו שמשלמים בעצמם עבור השיחות ולא ממומנים על ידי החברה. החיסרון היחיד שלהם הוא בכך שהתקשורת היא חד כיוונית, כלומר אפשר להוציא שיחות, אבל לקבל שיחות אי אפשר (אלא אם מוסרים מספר בחו"ל ונדבקים לטלפון). יש כמובן אנשים שיציינו את האפשרות לחייג בכל מקום כעוד יתרון של הסלולארי בחו"ל, אבל אבטל אותו במחי יד, מפני שהפריסה הסלולארית בסין היא רק בערים הגדולות שאמנם אבקר בהן, אבל לא אשהה רק בהן.

כמובן שמעבר לנזקי הקרינה של סלולארי, מי באמת רוצה להיות זמין כל הזמן באמצע טרק בהרי ההימלאיה בטיבט או בכלל באמצע טיול של חודשיים שמטרתו "התנתקות"?
שלא נדבר על העובדה שצריך לשלם כמה שקלים עבור כל דקה טובה כזו של תענוג (שמתקשרים אלייך). אמנם פחות מאשר על שיחות יוצאות, אבל המחיר עדיין יקר יותר מאשר שיחה יוצאת שאתה יוזם בזמן שאתה מעוניין...

קווי זהב

לאחר השיחה עם חברת ברק, חייגתי 1800-012-012 לקווי זהב.
כן, גם הם ניסו לשכנע אותי (אמנם אחרי המתנה קצרה שנמשכה כדקה בלבד) לקחת את כרטיס החיוג שלהם ולהשתמש בו בסלולארי שאני לא לוקח. לפחות הם חסכו את ההסברים המיותרים של תפעול כרטיס שאני לא מעוניין בו בטרם ענו על שאלותיי באשר לתעריפים.
בתחילה נתנו לי מחירים ממש קורצים!
3.30 ₪ לדקה מסין, 1.38 ש"ח מהונג קונג ו-1.05 ₪ מיפן, מחיר שעשוי להיות זול יותר מאשר שיחה מטלפון נייד ברשת אחת לרשת סלולארית אחרת, במידה ומשלמים מחיר מופקע על סלולארי בארץ...
בהתלהבות העתקתי את המחירים שנציגת השירות אמרה לי, תוך כדי שאני חושב לעצמי "הנה, מצאתי את החברה שאתקשר דרכה לארץ"...

לאחר מכן, לאחר התפכחות קלה והתכתבות עם אח שלי בנוגע למחירים שהציעו לי, עלתה הסברה שכנראה נפלה טעות והמחיר שהוצע לי היה בעבור חיוג מישראל לשלושת המדינות הללו...
שוב חייגתי לקווי זהב, הפעם דיברתי עם נציגת שירות לקוחות אחרת ושאלת כמה יעלה לי לחייג לישראל מהיעדים שציינתי.
קווי זהב, בדומה לברק, גובים 4.89 ₪ בעבור דקת שיחה מיפן, סין או הונג קונג. להם לא קיימת הנחה לשלושה יעדים נבחרים בדומה לברק, אבל לקוחות קווי זהב מקבלים "על כל שתי דקות דקה חינם" כפי שאמרה הנציגה. במקומות אחרים מכנים זאת "כל דקה שלישית חינם"...
מדובר כמובן בכל דקה שלישית מתוך שלוש דקות, מה שאומר שעל שתי דקות שיחה משלמים מחיר מלא (כמעט עשרה שקלים), על ארבע דקות שיחה מקבלים הנחה של 25% (כלומר משלמים בערך 3.7 שקלים לדקה) ובעבור חמש דקות שיחה מקבלים הנחה של 20% (כלומר תשלום של כ-3.91 ₪, בדיוק כמו בברק).

אמרתי לנציגת השירות שבברק מציעים לי שיחה ב-3.91 ₪ גם אם אני מדבר רק דקה, בלי צורך לעמוד עם סטופר ולחשב כמה אני מדבר, היא אמרה לי להמתין דקה בזמן שהיא ביררה מה אפשר להציע ללקוח שיודע שהם יותר יקרים במעט מהחברה המתחרה, לאחר זמן קצר היא שבה אלי והציעה לי בנוסף שאם אוציא כרטיס חיוג בינלאומי של קווי זהב, אקבל 12 דקות מתנה, אותן אוכל לנצל בכל דרך שארצה (כלומר לא רק לדבר 12 דקות ברצף).
למה דווקא 12?
ובכן, תושבה ברורה אין, אבל 12 הוא אחלה מספר, הגיל בו נערות יהודיות מגיעות למצוות, המספר עליו מבוססות כמה שיטות חישוב שעדיין מקובלות בארה"ב ובריטניה (למשל 12 אינץ' בפוּט [רגל] וכדומה) ובכלל, כמה מספרים זכו למילה מיוחדת, נוספת, המאפיינת אותם, כמו תריסר (ואף באנגלית DOZEN, בגרמנית Dutzend וכן הלאה)?

נראה לי שאנצל זאת, על מנת לזכות בכמה דקות שיחה חינמיות.
מה שכן, אפשר להשיג מחירים נמוכים יותר מהמחירים שמציעים סתם כך, בהנחה ומדובר בלקוחות ותיקים, אבל אין זה משהו שהם טורחים לספר בשיחות טלפון ל"לקוח חדש" כמוני.

בזק בינלאומי

חברת בזק בינלאומי, אותה חברה שבעבר התגאתה בהיותה החברה שכל מספרי הטלפון במדינה שויכו אליה באופן אוטומטי כברירת המחדל של ספקית שירות שיחות הטלפון לחו"ל, 00, בדומה לשלט בשירותים ציבוריים OO, שפירושו, עד כמה שידוע לי הוא OFFICERS ONLY, כחלק ממסורת עתיקה לציין זאת על שירותי קצינים בצבאות של ג'נטלמנים, גם כן מתהדרת במספר חינם אליו אפשר להתקשר ולשמוע מה יש לחברה להציע...
רק מה, בזק, בהיותה חברה-בת של מונופול התקשורת מספר אחד בישראל, לא מעריכה את העובדה שבמקרים רבים (לא שלי, לפחות לא הפעם) אחד השיקולים שמנחים את הלקוח בבחירת הספק שלו הוא גם עניין של טיב השירות...
לאחר שהמתנתי כחמש דקות, בהן שמעתי כמה כדאי לי לקחת את כרטיס החיוג של בזק ולהשתמש בו עם הסלולארי בחו"ל, (כן, גם הם לא מוותרים על הנישה הזו שאמורה לגזול רווח עצום מחברות הסלולארי), ענתה לי בחורה שהזדהתה כעובדת בזק בינלאומי וביקשה את שמי, מספר הטלפון שלי ואת הסלולארי, על מנת שנציגי החברה יחזרו אלי תוך 72 שעות.
הואיל ובקשה זו נשמעה מעט מטרידה, במיוחד לאחר שהמתנתי מספר דקות בסבלנות (למה לא עשו זאת קודם?) ולא היה איכפת לי להמתין עוד עשרים דקות אם יהיה בכך צורך וגם מפני שאני סקרן מטבעי ושמעתי על חברת קישורית וחברות דומות אחרות שמעניקות לחברות שירות טלפוני בו נציגי או נציגות החברה (חברת קישורית ודומותיה) מזדהים כלקוחות החברה לה הם מעניקים את השירות (במקרה זה בזק בינלאומי), לוקחים פרטים מהלקוחות ומבטיחים שיחזרו אליהם, התעניינתי אם הגברת שמבקשת ממני פרטים היא עובד חברת קישורית או חברה דומה, או עובדת בזק בינלאומי.
מיד הנציגה הפכה להיות אגרסיבית, כאילו היא מרוויחה מאות שקלים לשיחה ואני גוזל את פרנסתה, היא התעקשה שהיא עובדת בזק (מה שאולי נכון ואולי לא, אבל לעולם לא אדע כנראה).
בינתיים, אני מחכה בקוצר רוח לתשובה מצד בזק...
לא שאני מאמין שהם יתנו מחיר זול יותר מאשר האחרים, לפחות לא בצורה משמעותית שתגרום לי לבחור בהם, אבל הסקרנות הורגת את החתולה שלי...

עוד אפשרות שאני מתכוון לבדוק היא כרטיסי החיוג שאפשר לרכוש בדואר, בהם משלמים מראש על שיחות, אבל אפשר להגיע למחירים לא רעים בכלל.
הבעיה שהמחיר לא קיים באתר רשות הדואר, אז אאלץ ללכת לסניף הקרוב למקום מגוריי על מנת לברר זאת.

זהו, פחות או יותר זה המדריך הקצרצר שלי לרכישת כרטיסי טיסה ובחירת כרטיס חיוג. יתכן ועוד ארחיב בימים הקרובים על האפשרויות השונות בתחום הביטוח, הואיל ונשאלתי בנושא על ידי אלכס הלתך.

וזהו לבינתיים.
אלעד

המשך הקטע כאן (כולל מידע על בזק, כרטיסי חיוג הנרכשים בדואר, ביטוחים וקניית תרמיל)

מכתב שכתבתי

בד"כ כאשר אני קורא ידיעות העוסקות בענייניהם של חברי הכנסת או הקבינט, מתעורר בי רצון עז להגיב. לעיתים, אני גם עושה זאת ומנצל את האי מייל הפתוח ביודעי שכנראה אטריד במעט את עוזריהם הפרלמנטרים.
הנה מכתב קצרצר ששלחתי לשר החוץ סילבן שלום, שלחתי אותו גם לשלושה שרים מסיעת שינוי - יוסף (טומי) לפיד, אברהם פורז ויוסף פריצקי.
אני ממליץ לכל מי שההתבטאות של שרון, לפיה רוב הישראלים לא מעוניינים בהכרה בגיור רפורמי וקונסרבטיבי, מרגיזה אותו, שישלח גם הוא לשר החוץ מכתב קצר שיסביר מדוע התעמרות באנשים, רק מפני שהם אינם דבקים בהשקפת העולם שלך, אינה דבר בריא בדמוקרטיה ושקצת סובלנות לא הזיקה לאיש.

לכבוד שר החוץ מר סילבן שלום :

באשר לשאלה ששאלת בישיבת הממשלה עליה דווח כאן

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2938277,00.html

"כמה באמת רוצים פה בישראל גיור רפורמי?"

אין בידי נתונים סטטיסטיים מהימנים, אבל באופן אישי אני מעוניין שמדינת ישראל תכיר בגיורים של כל זרמי היהדות וכך רבים מחבריי.
כולי תקווה שאתה והציבור שאתה מייצג תגלו סובלנות גם כלפי אלו ששונים מכם.

בברכה,

אלעד יאיר
חיפה

אני בספק אם תהיה תשובה...

אבל אם תהיה, אשתדל לפרסם.

יאללה מכות

לאחר ששירות הביטחון הכללי מנע מכתב YNET עלי ואקד לטוס לקהיר עם שר החוץ מ"נימוק ביטחוני", כעת שוטרי מג"ב הכו צלם ערבי של אותו עיתון...
עטא עוויסאת, צלם ידיעות אחרונות, הוכה על ידי שוטרי מג"ב בעת שסיקר במסגרת תפקידו הפגנה שהתקיימה כנגד גדר ההפרדה. השוטרים ביקשו להחרים לו את המצלמה לאחר שצילם שלושה שוטרים שוכבים על ילד אחד וגם לאחר שאמר להם שהוא עיתונאי, המשכו השוטרים להכות אותו עד זוב דם ואיבוד הכרה.

לאור הישנות ההתנכלות לעיתונאים מהמגזר הערבי, במיוחד על רקע העובדה שהתופעה לא בולטת כ"כ כלפי עיתונאים שאינם ערבים, צריכה המדינה לשנות דרכיה הנלוזות.
מידת הסובלנות והדמוקרטיה של המדינה נמדדת דווקא ביחסה למיעוטים. לא שהרוב נהנה כאן מחופש פעולה מלא, אבל כאשר קוראים שוב ושוב על יחס מחפיר מצד הממסד כלפי עיתונאים ערבים ועוד של העיתון הגדול במדינה ולא איזה ביטאון של התנועה האסלאמית בישראל (שגם להם מגיע לדווח ולהציג את המציאות הישראלית כפי שהם רואים אותה), קשה שלא להבחין באפליה המכוערת.

גרסת עיתון "הארץ" לאירוע.

פרסום לא ברור

הייתי היום בקניון לב המפרץ. בעודי עולה במדרגות, נשמעה ברקע פרסומת מאוד תמוהה...
רדיו קניון לב המפרץ מפרסם במהלך שידוריו את עצמו...
כמו הפרסומת ששודרה בקול ישראל, ברדיו ובטלויזיה "הפרסום ברדיו עובד", כך הרדיו של הקניון מפרסם את עצמו, כאשר הוא ממליץ לבעלי העסקים לפרסם את עצמם ברדיו של הקניון...
מעבר לעובדה שנראה לי מוזר שעניין פרסום החנות הוא לא חלק מהעסקה של השכרת החנות, נראה לי קצת מיותר להשמיע לכל העוברים והשווים בקניון שמומלץ לפרסם ברדיו של הקניון חנויות, אם אתה בעל עסק. אין איזה דיוור ישיר בין הנהלת הקניון לבין בעלי החנויות, באמצעותו הם יכולים לפרסם את זה?

למה?

למה כאשר אני מעז "לגנוב" רמזור ולנסוע בצהוב עם האוטו ומרגיש עם זה רע, תמיד האוטו שמאחורי גם עובר באותו הרמזור?

הקשר בין הון לשלטון

אני ממליץ לכל מי שאיכות השלטון יקרה ללבו, לקרוא את כתבתו של יואל מרקוס על ההון, השלטון ומה שביניהם.
מדובר בתרבות פוליטית קלוקלת ומרקוס מדגים זאת בצורה לא רעה לדעתי.

בשביל מה צריך בכלל בג"ץ?

האלוף דורון אלמוג, תהה בכינוס שנערך ברמת אביב מדוע בכלל יש צורך ללכת לבג"ץ, כאשר מפקיעים אדמות והורסים בתי פלסטינים.
לטענת אלמוג הדברים מעקבים את פעילות הצבא וכך מפקירים תושבים רבים באזור רצועת עזה לידי הטרור.

כנראה שהאלוף אלמוג לא מבין עד תום את חשיבות הצדק והשיפוט. בית משפט לא משמש אך ורק על מנת לשפוט רוצחים למאסר ולחלק קנסות לעברייני תנועה, בית המשפט העליון ביושבו כבג"ץ, בית דין גבוה לצדק, אמור למנוע פגיעה של רשויות המדינה ובכלל זה הצבא בבני אדם מסויימים או קבוצות בני אדם באשר הם.
המדינה חולשת על כוח רב ושואבת את עוצמתה מהעם, הצבא הוא זרוע של המדינה לביצוע החלטות הרשויות המוסמכות. אולם המדינה היא מבנה, סדר על פי היררכיה. בתפקידים השונים יושבים אנשים. את הטנק שמפגיז בית פלסטיני לא מפעילה יישות אמורפית העונה לשם "מדינת ישראל", אלא מפעיל צוות טנקיסטים. את הדחפור שהורס פרדסים בבעלות פלסטינית לא מפעילה מדינת ישראל או נבחרי הציבור, אלא חייל. החייל לא מקבל פקודות מהמדינה, הוא מקבל את הפקודה ממפקדיו שהם בשר ודם.
אנשים שונים כידוע, עשויים לקבל במצבים דומים החלטות שונות לחלוטין, מה שייראה "נכון" בעבור אדם אחד, עשוי להראות בלתי הומאני לאדם אחר וכאן התפקיד של בג"ץ שאותו דורון אלמוג ולצערי רבים בקרב הצבא שחושבים שהחרבות ועליי התאנה המקשטים את כותפות מדיהם, מכסים את ערוותם ואיש לא שם לב לכך שהם מבינים פתאום שיש להם מה להסתיר, כפי שעשה האדם הראשון לאחר שטעם מ"עץ הדעת טוב ורע".
תפקידו של בית הדין הגבוה לצדק, בו יושבים אנשים שדווקא לא נמצאים ברצועת עזה ורואים את התמונה ביתר כלליות ובנוסף אין הם נתונים תחת הלחצים הפוליטיים והפחד מפני מיצוי הדין בו שרוי כל מפקד זוטר עד גבוה בצבא, הוא להחליט מתי הפגיעה בחירויות הבסיסיות שמדינת ישראל הכירה בהן, בהן הזכות לשלמות גופנית ואי פגיעה בקניין הפרטי, הכרחית או ניתן להשיג את אותן מטרות בדרכים אחרות.

לא בכדי ניתנו הסמכויות האלה לגוף שיפוטי ולא ללובשי מדים, מבורזלים ככל שיהיו. המצב בו אנשי הצבא הם גם השופט, גם עורך הדין וגם המבצע הוא מצב לא תקין שמביא לעיוותים חמורים בדין וכאשר השיקול הוא "יעילות" צבאית מול פגיעה בזכויות בסיס של אנשים, עדיף המצב בו פעולה נדחית במספר שעות, מאשר החלטה תתקבל על דעתו של גנרל/בריגדיר/קולונל. במיוחד כאשר מדובר בסוגיות כמו הריסת בתים, עקירת עצים ושאר הפעולות עליהן דיבר האלוף אלמוג, שהן פעולות המבוצעות במהירות יחסית, כאשר השיקום של ההריסות שפעולות אלה יוצרות עשוי לארוך זמן רב.

הדבר המעודד היחיד שמצאתי בדברי אלמוג, הוא שגם הוא מכיר בחשיבות שיש לבעיית הפליטים שכל עוד היא לא נפתרת, סוף הסכסוך לא נראה באופק. האלוף אלמוג מציע לבנות מחדש את מחנות הפליטים בצורה כזו שהפליטים לא יחיו בתנאים המחפירים בהם הם חיים היום ולפתור את הסכסוך בעזרת תמיכה בינלאומית.

מצב כדור הארץ כתלות במיקום

לפני מספר ימים, קראתי ב-NEWSWEEK כתבה מעניינת על הרגלי המחזור במקומות שונים ביפן, כפי שנכתבו על ידי תושבת טוקיו.
התרשמתי מההפרדה בין זבל הניתן לשריפה (BURNABLE), זבל בלתי ניתן לשריפה (UNBURNABLE) וזבל הניתן למחזור (RECYCLABLE) והאנשים המקפידים על כך שכל תושבי השכונה ינהגו בהתאם לכללים שנקבעו (הכתבה נקראת Revenge of the Garbage Nazi שזה בתרגום חופשי לעברית "נקמת הנאצית של הזבל"). סה"כ מדובר ברעיון יפה, שהתושבים אחראים על חייהם וגם השכנים העצלנים שאיכות הסביבה לא יקרה ללבם, ימחזרו ויניחו בחוץ את הפסולת המתאימה ליום האיסוף (ימים מיוחדים לפסולת המיועדת לשריפה וימים לפסולת אשר לא מתאימה לשריפה), בשל אי הנעימות שתיווצר ומהמבטים ששכניהם ינעצו בהם.

אני בספק אם דבר כזה יעבוד במקומות אחרים בעולם, על אחת כמה וכמה בישראל, בה מי שממחזר נחשב במקרים רבים "פראייר" ויפה נפש שדואג לאיכות הסביבה.
אבל לא מדובר רק במנהג יפה שבישראל יתקבל בעין לא יפה, אלא גם במקומות אחרים בעולם, בהם איכות הסביבה נלקחת יותר ברצינות מישראל, לא נראה לי שהנושא יעבוד.
זה הוביל אותי לחשוב על כך שעל אף שהטרחה היפנית היא דבר מעורר הערצה, מה החשיבות לפעילות המיחזור של עשרות מיליוני היפנים, כאשר ממערב להם, ישנות מדינות עם מאות מיליוני תושבים שמזלזלות באיכות הסביבה (רק אזכיר את ה-BIG FIVE סין, הודו, ארה"ב, אינדונזיה וברזיל, אבל באמת שבמרבית העולם, איכות הסביבה היא לא עניין ראשון במעלה, אם בכלל)?

ועד כאן להפעם.

אלעד

HELL!
סליחה, התכוונתי HELLO, אבל התחיל להיות כאן (בחיפה, בישראל, בכדור הארץ) די חם, כך שגם HELL מתאים.
שלא לדבר על החטאים המוסריים שבני האנוש הצדיקים חוטאים בהם מסביב לשעון.
סוף השבוע הגיע ונפתח במסכת הייסורים שהקוראים נאלצים לעבור אם ברצונם לדלות מידע מהבלוג הזה. רק לפני יש משהו שאני לא מצליח לכמת וזה את כמות הקוראים בבלוג ובאלו נושאים הם מוצאים עניין. בסופו של דבר, הדברים שאני כותב הם דברים שמעניינים אותי. נדיר שאמצא עצמי כותב על משהו שלא מעניין אותי (נראה לי שכתבתי פעם או פעמיים על כדורגל), אבל אני תמיד תוהה אלו דברים אנשים באמת קוראים, על אלו קטעים הם מדלגים, מה הם הקטעים עליהם הם עוברים ברפרוף וכמה אנשים מקליקים על מנת להיכנס לבלוג, רואים את אורך הקטעים ומחליטים לוותר ולקרוא קטעים קצרים יותר או לבהות בתמונות.
אבל כנראה שלעולם לא אוכל לדעת מי הם בדיוק קוראיי ולכן אם תשמעו על איש שמת מצער, "תזכרו שהבטחתם לא לבכות כי השמיים גדולים והדמעות קטנות... ותחשבו עלי".

אבק של כוכבים

אתמול אנה ואני חגגנו חצי שנה ביחד…
לשם האירוע הדרמנו בערך כמה עשרות קילומטרים מבירת הצפון בה אנו מתגוררים אל עבר עיר הספר הענייה הרצליה. בהרצליה פיתוח סעדנו את לבנו במסעדת אגאדיר, שהיא למעשה בר-בורגר. מדובר בבילוי מושלם לזוג של צמחוני וקארניבורית...
אנה אכלה המבוגר מדיום-וול ואני טרפתי המבורגר פטריות. שניהם היו מצויינים לטענת אנה, לטעמי רק המבורגר הפטריות היה אכיל, אך יתכן וזה מפני שרק אותו אכלתי.

בכל מקרה, תוך כדי הסעודה, בה ישבנו בפנים באזור הלא מעשנים, שני שולחנות לידינו התיישבה בחורה אדומת שיער. אנה הפנתה את תשומת לבי ואמרה "זו לא.." וכאשר סובבתי את ראשי המשכתי את המשפט שהתחילה אנה "ג'ודי ניר מוזס שלום" (מקווה שלא החסרתי אי אילו שמות משפחה של הגרסה הישראלית של פג באנדי).
ג'ודי ישבה בחוץ, מלווה באדם לא מזוהה ועוד זוג ולאחר מכן, השולחן בו התיישבה התמלא בכעשרה סועדים.
בהתחלה לא היינו בטוחים וניהלנו את שיחת "זו כן היא", "לא, זו לא היא", "טוב, אולי זו בעצם כן היא" וכו'...
הואיל וזגוגית הפרידה בינינו לא יכולנו להקשיב לתוכן השיחה ולערוך לה זיהוי על פי קול, אולם תנועות הגוף הקופצניות לא הותירו לנו מקום לספקות.
היצור הקופצני, בעל תנועות הגוף החדות, אדום השיער עם האף החזירי המורם מעם, היה לא פחות ולא אחר מאשר אשתו של שר החוץ של מדינת ישראל סילבן (סילביו - בדיחה פרטית) שלום.
אני זוכר חיקויים שהבדרנית אורנה בנאי (לימור) עשתה למוזס-שלום במסגרת התוכנית "ארץ נהדרת". מסתבר שהחיקויים היו ממש מוצלחים, כי ג'ודי המקורית דמתה יותר לחיקוי שעשתה לה בנאי, מאשר לג'ודי המוכרת משידורי הבוקר בטלויזיה.
עצוב לחשוב שהדבר הזה, אשר את התואר הראשון שלה עשתה בשינון שם משפחתה, היא בין האנשים המשפיעים על עיצוב מדיניות החוץ של ישראל.
אה ויש גם ציטוט של בעלה שהופיע במנגנון הציטוטים של ישראבלוג ונלקח משוטף המוח.

ואם כבר בעלה, שר החוץ סילבן שלום לא ישב איתה במסעדה, מפני שכשסילבן בדיונים וג'ודי בבילויים...

טוב, פה אני אעצור את הכתיבה על ג'ודי, כי יותר פתטי מלהיות ג'ודי ניר מוזס שלום, זה להתלהב מלראות אותה...

Hey Jude והמורדים (הלוואי והייתי יודע מאיפה זה לקוח)

מיקרוסופט חוזרת למשחק

בשעה טובה ומוצלחת, לאחר שגוגל מעניקים אי מייל בנפח ג'יגה (לבעלי קונקשן, או סתם אנשים שמוכרים את נשמתם בעבור דברים חסרי ערך) ויאהו מעניקים לכל אחד 100 מגה, גם חברת מיקרוסופט, תעניק בעוד מספר ימים 250 מגה בייט חינם ללקוחותיה במסגרת שירותי הדוא"ל הוטמייל (Hotmail), בניגוד לפרסומים מוקדמים שדיברו על 25 מגה בייט.

בלייק אירווינג סגן נשיא שירותי התקשורת בחברה אמר : "המשתמשים שלנו אינם מוטרדים מנפח האחסון, פשוט רצינו להסיר את הנושא הזה מסדר היום".
נו, איזו שטות, מה הטעם להגיד דבר כזה?
צרכני מיקרוסופט שחונכו להאמין שהם רוצים "הכי גדול והכי הרבה", יסתפקו בתיבה בגודל של 2 מגה בייט בעידן בו כל קובץ ממוצע גדול מכך בהרבה?
זה סתם מעמיד את החברה באור מגוחך, כפי שלמעשה קורה הרבה.

לקוחות שירות הוטמייל בישראל, יישארו בינתיים עם 2 מגה, כנראה עד שיקימו מעט רעש ומיקרוסופט תיתן להם "מרצונה הטוב", "בלי שתהיה קיימת דרישה", 250 מגה בייט גם כן...

"ולנו יש פלאפל"

כאשר מסתכלים על ההשוואה בין ישראל למדינות מערביות (הייתי מוסיף כאן את המילה "אחרות", אבל האם יהיה זה מוצדק?), קשה שלא לתהות מדוע במדינות אחרות, בהן השכר הממוצע גבוה בהרבה, משלמים לקוחות הבנקים מחירים נמוכים בהרבה מאלו הנהוגים בישראל?

אולי מפני שרק לפני ימים בודדים הוכרזו חמשת הבנקים הגדולים בישראל כמונופולים על ידי הממונה על הגבלים עסקיים שטורם?
אולי כי הצרכן הישראלי הוא פראייר שרק אוהב להרגיש לא פראייר, אבל בסופו של דבר יוצא כשידו על התחתונה?
אולי כי מדינת ישראל מאפשרת לעשוק את אזרחיה כל עוד קבוצות אינטרסנטיות זוכות לנתח שלטוני?

תשובות רבות, ומציאות אחת - המציאות הישראלית העגומה.

חיילים לא מפקירים (אלא אם הם עריקים)

הסיפור הזה, על החייל דניאל בואצ'י מעט מקומם, אבל ודאי שאינו מפתיע. מדובר בחייל שיום אחד, במרץ 1987 יצא מביתו באשקלון לכיוון בסיס צריפין ומאז נעלמו עקבותיו.
לכאורה סיפור שגרתי מהימים בהם טרם פרצה האינתיפאדה הראשונה, בו חייל החליט להעלם מסיבותיו האישיות והצבא היה אמור לחפש אותו...

ובכן, בעקבות שאילתא שהגיש חבר הכנסת גלעד ארדן בעניין הטיפול של משרד הביטחון בחייל, השיב סגן שר הביטחון זאב ביום כי הואיל והחייל היה עריק באותה עת, הצבא כלל לא טרח לטפל במקרה, אלא העביר את הטיפול למשטרת ישראל (מממ, מה עדיף, טיפול עלוב של הצבא, או של משטרת ישראל?).
אכן, מסתבר שהצבא מחליט על דעת עצמו לא לחפש נעדרים אם הם נחשבים עריקים. רכוש צה"ל או לא, יש גבול עד כמה הצבא מוכן "להשקיע"...
אם אגב היו מוצאים אותו ולא שלד שעלול להיות הוא, כנראה הצבא פתאום כן היה מגלה בבואצ'י עניין, לפחות הענישה הייתה נשארת נחלתו של צה"ל.
עצוב, בהתחשב בעובדה שעם השנים שחלפו, אב המשפחה נפטר משברון לב (או סתם מפאת מחלה) ואם החייל ידעה גם כן רגעים רבים קשים מנשוא.

בית המקדש לפדופילים

אני ממליץ לקרוא את הכתבה הזו של אריאנה מלמד, העוזרת להבין עד כמה האינטרנט הוא מקום שורץ זימה בלי כל פיקוח, מה שהופך גלישה של קטין למקום מסוכן, בו לא רק נפשו העדינה תינזק מצפייה בתמונות פורנוגרפיות, אלא הוא עלול לעמוד מול סכנה של ממש, בה פדופילים יפגשו איתו, ינצלו אותו מינית, בהסכמתו או שלא בהסכמתו.

עניים אוכלים יותר?

אני קורא את הכתבה הזו על התפריט החדש במקדונלדס, "תפריט הבריאות" לכאורה שאמור להפחית את הקלוריות בארוחות הנמכרות ברשת המזון.
מעבר לעובדה שמדובר בבולשיט אחד גדול, מפני שהפחתה של פחות ממאה קלוריות במוצר בן מאות רבות של קלוריות לא ממש מורגשת והמבורגר מקדונלד הוא עדיין מוצר זבל, בלי קשר להתעללות בבעלי חיים על מנת לייצר את אותם המבורגרים, אז נתקלתי בנתון מאוד מעניין...

עניים בישראל שמנים יותר מאשר עשירים. כמחצית מהאוכלוסיה בישראל סובלת מעודף משקל ולמשל שיעור ההשמנה של נשים מתחת לקו העוני כפול מזה של נשים הנמצאות מעל קו העוני.
לכאורה מדובר במידע מעודד, לפיו עניים בישראל לא מתים מרעב, אלא מבעיות הנובעות דווקא מעודף משקל (התקפי לב ושאר החברים)...
אבל המציאות היא שהמודעות לתזונה נכונה בקרב עניים נמוכה יותר. מי שיש ברשותו כסף מיותר, עושה מנוי לחדר כושר, קונה מזון דל קלוריות ודל שומן, בעוד מי שאין לו קונה ג'אנק עתיר שומן ואין לו זמן לעסוק בפעילות גופנית באופן סדיר.

ועוד באותו עניין, גם שלומי דונר חושב כמוני בעניין הלעג לרש שנעשה בהפחתת הקלוריות בכ-10% במוצר עתיר קלוריות.
קראתי לאחר שכתבתי, אז החלטתי להביא קישור.

שמירה על זכויות חיילים - עבירה על החוק

הסיפור הזה על עו"ד סמי איליה שלאחר שבנו נענש בחומרה על עבירה פעוטה בצה"ל, החליט להקים אתר בו ייתן סיוע משפטי לחיילים יכול היה להיות סיפור של מפעל חיים מרגש.
אבל רב-פקד סמי איליה, משמש כתובע משטרתי ולאחר שהדבר הרגיז גורמים בצבא (כי כאשר מטפלים בתלונות של חיילים על יחס לא הולם כלפיהם, זה עושה לצבא כאב ראש), מה שגרם לראש אגף כוח אדם בצה"ל, האלוף גיל רגב, לשלוח מכתב למקבילו במשטרה, ראש אגף משאבי אנוש, ניצב אבי טילר, בדרישה שיחקור האם איליה לא עבר על תקנות המשטרה, בכך שבהיותו שוטר, "לא אמורות להיות לו שעות פנאי" ובכלל, הוא עובד "עבודה נוספת" ללא היתר.
כמובן שהטענות מגוחכות, בהתחשב בעובדה שעל עבודתו הנוספת הוא לא מקבל כסף, כך שלהגדיר אותה כעבודה זה לא הדבר המדויק ביותר לעשות, מה גם שאמנם עבודתו של שוטר היא מסביב לשעון, אבל בארגונים כמו צבא הגנה לישראל ומשטרת ישראל, יש נטייה (לפחות מוצהרת) לעודד פעילות פנאי ונופש ואם מה שמביא נחת לסמי איליה זה עזרה לזולת, אז מה טוב.

כפי שניתן לראות תיאטרון האבסורד של כוחות הביטחון הישראלי שוב נותן הופעה במיטבו, מי שרוצה לעזור ולשפר, מוצג מיד כעבריין (לעיתים הפשע בגידה, לעיתים העוון הוא סרבנות ולפעמים החטא הוא "עבודה" שלא באישור), על מנת לכסת"ח את הדברים בתוך המערכות של צה"ל והמשטרה ולייצר שקט תעשייתי מדומה.
ואני מניח שכל כך רבים שיקראו את דבריי יהנהנו לאות הסכמה ובבחירות הבאות יצביעו שוב לאותם גנרלים בדימוס המייצגים את אותן מערכות מסואבות ומתועבות ואני לא מאשים את הבוחרים, מפני שאין להם יותר מידי אלטרנטיבות...

צביקה : "אה, זה אתה"...

הידיעה על תוכנית הריאליטי טיוי (אותו שם כוללני של תוכניות מציאות אשר מציגות הרבה דברים הרחוקים מהמציאות היומיומית של הצופה הממוצע) בכיכובו של צביקה פיק מעלה חיוך על שפתיי.
הייתי חוזר על כל אותן בדיחות צביקה פיק, אבל כתבתי אותן לאחר שחזרתי מלונדון, שם ראינו אנה, אח שלי ואני את צביקה פיק, אז אתם מוזמנים לקרוא בתחילת הסיפור על לונדון.

וזהו, סוף שבוע טוב ומרנין לכולנו.
אלעד

הערה כמה דקות לאחר שליחת הפוסט

האם שמתם לב שהמילה monopoly, מונופול, מורכבת מהמילים MONO (יחיד) וPOLY (רבים)?

ברור שזה הגיוני, אבל אף פעם לא הסתכלתי על המילה בצורה הזו.

לכל מי שעבר לאינטרנט המהיר...

טיפ קטן למי שגולש באינטרנט המהיר, דרך שירות WOW (או ADSL בלי שמות המותג) של בזק או דרך הכבלים (HOT).
בעבר, לפני עידן האינטרנט המהיר, בשלהי עידן ה-DIAL UP (המודם האנלוגי), הציעה חברת בזק מסלולים שונים לגולשים באינטרנט באמצעות קו טלפון ומודם, למשל מחירים מופחתים בחיוג לספק אינטרנט, בתמורה לתשלום קבוע בחודש.
בין כל המסלולים, הציעה בזק גם את מסלול "לייט - נט" בעבור 1.69 ₪.
כמובן ההטבה ניתנת רק בשימוש במודם האנלוגי ולא ב-ADSL, עליו משלמים תשלום קבוע מראש (וגם אותו אפשר להפחית בעד 60%, כפי שניתן לקרוא בכתבה שכתב אלכס בעקבות המלצתי לו).
ברור אפוא כי בזק צריכה להפסיק את השירות ללקוחות שהתחברו לאינטרנט המהיר, "שדרגו" את הקו לקו ADSL, ומשלמים תשלום קבוע על חיבור קבוע לאינטרנט המהיר...
ברור לכל אדם בעל הגיון, אבל למה שחברת בזק תפעל על פי הגיון?
מאז אוגוסט 2002, עת עברנו לאינטרנט המהיר, גבתה מאיתנו בזק 1.69 ₪ בכל חודש בעבור שירות שלא רק שלא השתמשנו בו, אלא בזק הייתה אמורה לדעת שאנחנו לא משתמשים בו, או לפחות כחלק מגילוי נאות להתריע בפנינו שאין לנו צורך בו...
אבל לא, כמעט שנתיים, מידי חודש, בזק גבתה מאיתנו כסף בלא כל הצדקה, זה אמנם נראה סכום פעוט, אבל בשנתיים הוא מצטבר לכדי עשרות שקלים!

חברת בזק אגב מתגאה בכך שיש לה 500,000 (חמש מאות אלף) לקוחות שתחברו לשירות WOW ונהנים מהאינטרנט המהיר...
500 אלף איש שמידי חודש משלמים כשני שקלים, כלומר שני מיליון שקלים מידי חודש, במשך למעלה משנתיים...
מדובר בהמון כסף!
הואיל ולא אני אחראי על החשבונות בבית, גיליתי את זה רק עכשיו, מיד ביקשתי מבזק להפסיק את השירות והיום או מחר אדאג לכתוב להם שיחזירו לנו את הכסף שגבו (או עדיף גנבו) מאיתנו במשך שנתיים ללא כל הצדקה.
במידה והם לא יחזירו את הכסף, שיצפו לפגוש אותי בבית המשפט, עם סיכוי לא רע לתביעה ייצוגית.

לכל אחד יש מעידות אחד נהיה ראש ממשלה, אחד רמטכ"ל ואחר שר ביטחון

בכתבה הבאה על משפטו של מח"ט גבעתי לשעבר, עימאד פארס, אני רוצה להסב את תשומת לבכם לדבריו של האלוף ישראל זיו ארבע פסקאות מסוף הכתבה :

"לכל אחד יש מעידה פה, מעידה שם. אחד נהיה ראש ממשלה, אחד נהיה רמטכ"ל, אחד שר ביטחון. צריכים לשפוט הכל בתמונה האמיתית. עימאד הוא סמל ודוגמה לחיקוי".

מעבר לעובדה שמי שנאשם (ולמיטב זכרוני גם נחרץ דינו) בכך שהתעמר בשוטרים שסה"כ העירו לו כי החנה את הג'יפ הצבאי השכור שלו במקום אסור ונאשם בעוד שורה של התנהגויות שאינן הולמות מפקד ב"צבא ההומאני ביותר בעולם" ובטח שלא מפקד בכיר באותו צבא, נאמר עליו שהוא "סמל ודוגמה לחיקוי", אז העובדה שאלוף בצה"ל מדבר על "מעידה" של אנשים שמגיעים לתפקידים בכירים בראש הפירמידה, כגון הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה (נושאי המשרות הנוכחיים מדגימים כי אפילו אין הכרח שיהיה מדובר בתפקידים נפרדים), אמורה להדליק אור אדום אצלנו, גם כי איש כזה המוכן לקבל אנשים שידוע כי פעלו שלא במסגרת החוק מאייש את המטה הכללי של צבאנו וגם כי בסופו של דבר אלו האנשים בעמדות הכוח וההשפעה במדינה ואם הם אנשים שסרחו, אז על מי נסמוך?

טוב שההגה בידיים של אגד

בכתבה הזו מספרים על נהג אגד בן 61, שניסה לאנוס חרשת אילמת שהסיעה.
מעבר לעובדה שכאשר קוראים את הדברים הללו, קצת קשה שלא להיזכר בניסיונות ההכפשה של אגד המכוונים כלפיי נהגי המוניות, המכונה "חאפרים", בעוד נהגי אגד מוצגים כמלאכים בכחול (שנוסעים באוטובוס הירוק, ממנו יוצא עשן שחור שחור מאחור...).
זה עוזר להחזיר את "מטוסי" אגד לקרקע המציאות, בה נהגי אגד לא רק שהם בשר ודם, אלא עשויים להיות פורעי חוק לא קטנים, כולל חוקים שאינם חוקי תנועה אלא חוקי מוסר בסיסיים ביותר.

ואיך אפשר לקרוא כתבה מזעזעת כזו, מבלי להזכיר בדיחה מקברית בנושא?

שאלה : מה מקבלת חירשת-אילמת-עיוורת-נכה ליום ההולדת?
תשובה : סרטן.

סמוך, יהיה בסדר, אלוהים איתנו...

גם ידם של ה"חאפרים" לא נשארה נקייה. אמנם על אונס לא קראנו (לא שהדברים האלה לא קורים, אבל הפעם זה לא הופיע בעיתון), אבל על רכב המורשה לשאת 8 נוסעים שהסיע 20 פעוטות לא חגורים כן קראנו...
במקרה הזה מדובר בנהג הסעות ברכב המורשה כאמור לשאת עד 8 נוסעים, שהסיע מלבד הנהג 20 זעטוטים ואת הגננת האחראית להם.

להגנתו אמר הנהג שבד"כ הוא לא מסיע כל כך הרבה תלמידים ומדובר במקרה חד פעמי.
משום מה, אני לא קונה את ההסבר.
מדובר בילדים במגזר החרדי, אשר ידוע כי התופעה נפוצה שם, בדומה למדינות עולם שלישי, שם שכיח מאוד המחזה של רכבים גדושים באנשים הרבה מעבר לכל תקן וסטנדרט מערבי.
זה מזכיר לי את הביקור באי רובן (Robben Island) שליד קייפטאון בדרום אפריקה, בו באוטובוס המסייר באי בו היה כלוא עשרות שנים נשיא דרום אפריקה לשעבר נלסון מנדלה, במסגרת מאבקו בשלטון האפרטהייד הלבן, כאשר נדחסו אנשים כך שבכל מושב כפול ישבו לפחות שלושה אנשים, אמר המדריך "ברוכים הבאים לאפריקה, פה כאשר נדמה שאין מקום, יתיישב לידך מישהו ויוכיח לך שטעית ואז יקרא לחבר שלו להתיישב גם כן במקום הרב שעוד נותר"...

יום הסטודנט

שלשום ואתמול הלכתי קצת ל"פסטיבל הסטודנט" (שמכונה יום הסטודנט בשאר מוסדות ההשכלה הגבוהה בדיוק כפי ששאר המוסדות מכונים אוניברסיטה ולא טכניון).
בין ההופעות שהיו במסגרת האירוע היו הופעה של "כנסיית השכל" ושל "משינה" ביום הראשון ושל "הדורבנים", גידי גוב ויהודית רביץ ושלמה ארצי ביום השני.

היום הראשון

ביום הראשון החלטתי לוותר על ההופעה של הלהקה משדרות. אמנם יש להם מספר שירים חביבים, אבל לא חביבים מספיק על מנת שאטריח עצמי להופעה שלהם. לי היה כרטיס לשני הימים ושקלתי אם ללכת להופעה של משינה או לא, בסופו של דבר מה שהטה את הכף לחיוב היה העובדה שהגר רצתה לבוא, אז אמרתי "למה לא"...
להגר באופן "מפתיע" לא היה כרטיס, בשל הספונטניות בה החליטה ללכת להופעה. זה בשילוב העובדה שהגענו בערך רבע שעה לאחר השעה שהייתה נקובה כשעת תחילת ההופעה, הביא לכך שלהגר לא היה כרטיס על מנת להיכנס למתחם יום הסטודנט, מפני שהכרטיסים ליום הראשון אזלו בקופות.
לאחר עשרות ניסיונות נואשים מצד הגר לחפש מישהו שימכור לה כרטיס, בסופו של דבר, כחצי שעה לאחר תחילת ההופעה פתאום נמצאו בקופות כרטיסים והגר רכשה את הכרטיס המיוחל ונכנסנו פנימה.
משינה, להקה שהסולן שלה, יובל בנאי, לדוגמא, יליד 1963, כלומר של בני +40, היא דוגמא להתבססות של כמה להקות במשך תקופה ארוכה (של כעשרים שנה) בצמרת המוזיקה הישראלית. גם בשנת 2004, מצליחה הלהקה לסחוף אחריה קהל שהמבוגרים שבהם בני קצת יותר מ-20.
שלא יובן מדבריי לא נכון, משינה להקה מצויינת, גם בימינו היא משחררת שירים נפלאים המתאימים לרוח התקופה, אבל הם מזכירים לי במקצת להקות "נצחיות" כמו הרולניג סטונס ואיירוסמית' שגם בגיל 60, ממשיכים ליצור מוזיקה נאיבית, כאילו הרוקנרול עדיין חי, כאילו תעשיית המוזיקה לא מכרה את נשמתה לברוני תעשיית המוזיקה וכאילו אנשים בגילם, אשר היו צרכני סמים לפני עשרות שנים לא מטיפים כיום שאסור לערוך לגליזציה של סמים.
ושוב, לא שיש בזה משהו רע, פשוט זה מוזר, בהתחשב בעובדה שהקהל צעיר ונחשף לסגנונות מוזיקה שונים, שלא היו קיימים בתקופה בהן הלהקות הללו שלטו ללא עוררין.

בכל מקרה, היום הראשון היה נחמד, מבין האנשים זכיתי לראות תמהיל של אנשים מתקופות שונות בחיי, בלימודים ובצבא שאת חלקם שמחתי לראות ואת חלקם... ובכן, את חלקם פשוט ראיתי...

היום השני

ביום השני הלכתי עם אנה. התלבטתי אם ללכת להופעה של הדורבנים, להקה צעירה שכבר לפני מספר חודשים הייתי בהופעה שלהם במועדון הפיוז'ן בחוצות המפרץ. הואיל והם לא הוציאו אלבום חדש וגם מכנסיים הם לא החליפו מאז ההופעה (הסבר, בכל הופעה, לפחות על פי מה שידוע לי, חברי הלהקה לובשים מכנסיים לבנים) ובכלל, מוזיקת הדיסקו שלהם חביבה, אבל יש להם מבחר מצומצם של שירים בתור להקה צעירה ועיקר ההופעה שלהם זה קאברים (גרסאות כיסוי) לשירי אירוויזיון, החלטתי לוותר. מה גם שהייתי צריך להצטוות לאנשים אחרים במהלך ההופעה ורק אח"כ לפגוש את אנה, במקום פשוט להגיע ביחד איתה, אז ויתרתי. על ההופעה של גידי גוב גם החלטתי לוותר. אמנם אהבתי אותו בילדותי, אפילו יש לי שני אלבומים שלו, את "אין עוד יום" ו"שירים שהתפזרו" וגם היום אני נהנה להאזין לאלבומים הללו מידי פעם, אבל מה לעשות, גידי גוב אמנם איש רב פעלים, כוכב סרטים אלמותיים כמו דיזינגוף 99 וסדרות מיתולוגיות כמו "זהו זה" ו"לילה גוב", אבל זמר גדול הוא לא.

וכך בעצם, ביום השני הייתי רק בהופעה של שלמה ארצי. ארצי, יליד ה-26 בנובמבר 1949, דור אחד מלפני הדור של משינה, בדומה למשינה ואף הרבה מעבר, מתגלה כמי שסוחף אחריו מאות ואלפי צעירים אשר יותר צעירים מבנו של ארצי.
יין משביח עם השנים, נדמה שגם שלמה ארצי. אמנם ניכר כי עשן הסיגריות אשר עבר בגרונו אלפי פעמים והצריד את קולו (על מנת להבין את כוונתי, האזינו להקלטות מוקדמות של שלמה ארצי, כמו "בצוותא" ו"שיר חייל" ולהקלטות מהתקופה האחרונה), אבל הוותק והניסיון, יוצרים סמכות אצל שלמה ארצי, כזו לה לא היה זוכה לו היה בגילם של שומעיו וארצי מנצל זאת היטב.
במהלך ההופעה ארצי ירד אל גובה הקהל מספר פעמים והעלה מספר אנשים מהקהל לבמה, להיות כוכבים לערב אחד.
בין האנשים שהעלה לבמה, היה בחור צעיר עם צווארון (אותו צווארון לבן המשמש אנשים אשר נתפס להם שריר בצוואר) שעוד בטרם עלה לבמה הופיע על המסכים, קופץ, רוקד ומשתולל כאילו הסיבה שהוא התעטף בצווארון אינה רפואית, אלא כדי להדמות לסטנד אפיסט אריק זילברמן, בתוכנית "מאחורי החדשות".
עוד העלה ארצי לבמה בחור שלבש חולצה אדומה. גם הוא, כמו מרבית השוהים באזור הבמה לא סטודנט בטכניון, אבל לאחר שארצי שאל אותו מה הוא עושה שם, התברר שהוא עלה לבמה על מנת להציע לחברתו נישואים במהלך הופעה של שלמה ארצי.
קיים בזה אלמנט קיטשי, אבל זה היה נחמד למרות הכל.
לאחר מכן הזמין ארצי בקריאת "בוסקילה בוסקילה" את הזמר שמעון בוסקילה על מנת שזה ישיר איתו "ולי קראת פרח...", תוך כדי סלסולים מזרחיים.
בשלב הזה, אנשים שעמדו לידינו בקהל (אני אמרתי ערסים?), שנראו מוטרדים מהצורך להיות נוכחים בהופעה של שלמה ארצי שחברה של אחד מהם גררה אותם אליה, מאוד התחילו להתלהב, שרו וקפצו, עד שארצי חזר לשיריו הלא מזרחיים, מיד לאחר שבוסקילה ירד מהבמה.
אני מוכרח לציין שלא אהבתי את העובדה שאחד מהם טרח לבוא עם חברה שלו להופעה, אבל במהלך ההופעה הפציר בה ללכת, מפני ש"הזמר שר כבר די הרבה שירים וכנראה הוא יסיים בקרוב". החלטת לבוא עם חברתך להופעה של זמר שאתה לא אוהב, אז תסבול בשקט ותן לה ליהנות...
למה להרוס לה תוך כדי?
אני, על אף שיש מספר שירים של ארצי שאני פחות אוהב, מאוד נהניתי, כי לדעתי סה"כ מדובר בזמר לא רע בכלל ולראות את אנה שרה ומתנועעת לקצב המוזיקה, נהנת ומאושרת גרם לי להרגיש ממש טוב.
לסיכום היה מעולה!

הדרן

נחזור לרגע להופעה של משינה. לאחר שההופעה הסתיימה (לכאורה), הלהקה ירדה מהבמה ואז לתשואות הקהל, חזרה הלהקה על מנת "לדפוק" שלושה שירים נוספים, מה שמכונה הדרן. המקור של התופעה עתיק יומין. אני מניח שהוא התפתח עוד משחר הימים בהם החלו בני אדם להופיע בפני אנשים אחרים.
אולם בכל זאת יש בו משהו מאולץ לטעמי. אם בהופעת תיאטרון למחיאות הכפיים של הקהל עולים השחקנים לקוד קידה פעם נוספת לאות תודה, אני יכול להבין. אבל במקרה של הופעות של להקות מוזיקה, הרי שמדובר במנהג המתרחש בכל פעם.
אין קשר בין התלהבות הקהל להדרן שהאומן יבצע לאחר שישוב לבמה, השירים קבועים מראש, כנ"ל שירי ההדרן בהם מסתיימת ההופעה. ההופעה היחידה שאני זוכר שלא היה בה הדרן הייתה הופעה של אביב גפן במסגרת הופעות "אביב גפן והפסנתר" שהזמר ערך עם דניאל סולומון. זו אחת הסיבות שאני לא הולך יותר להופעות גפן.

מסת אנשים

אירוע כמו יום הסטודנט הוא "אירוע המוני". לא משנה לאן צועדים, נתקלים באנשים. באופן אירוני, חלק ניכר מהמשתתפים באירועי יום הסטודנט, הם כלל לא סטודנטים, בוודאי שלא בטכניון. המוני ילדים, גילאים 14, פחות, יותר...
אני זוכר בתקופת התיכון שלי את ההתלהבות ללכת לימים של סטודנטים, למסיבות של חיילים וכן הלאה...
נוצר מצב די אבסורדי, בו תיכוניסטים הולכים למסיבות של חיילים, כי הם מבוגרים מידי למסיבות של שישיסטים, שביעיסטים ושמיניסטים, חיילים הולכים למסיבות סטודנטים, כי אחרי שנה בצבא אתה "פז"מניק" ולא יעלה על הדעת שתשהה במחיצת חיילים אחרים ובעצם כולם מתחזים למי שהם לא...

בכל מקרה, אירועים המוניים, שאני לא נמנה עם החובבים אותם, מזכירים לי בכל פעם שכמות האנשים בעולם רבה מידי...
בעולם על פי האומדן הרשמי יש יותר משישה מיליון אנשים. אתמול ושלשום היו בטכניון רבבה או שתיים, לכל היותר שלוש, אבל הצפיפות, הו, הצפיפות הייתה נוראה, הרבה מקום להלך בו לא היה, הרבה עשן סיגריות דווקא כן היה. בילוי המוני = אוכל וכך היו דוכנים שונים ומשונים אשר הגישו נבלות צלויות בכל מיני וריאציות (זאת אני כותב לאחר שהרבה אנשים מזועזעים מהמהירות בה חרצו את דינו של הכלב שהרג ילדה, בעוד בעברייני מין ורוצחים לא מטפלים, בזמן שמידי יום כמות בלתי נתפסת של בעלי חיים מומתת על מנת לשרת את הנוחיות של המין האנושי).

עוד דבר שמרגיז בהמון אנשים, הוא אפקט העדר. למשל, מישהו בשורות הראשונות שיושב על הדשא בניחותא, חושב שהוא ראה את הצל של שלמה ארצי עולה לבמה...
מיד הוא קם, כנ"ל אלו שאחריו וכן הלאה וכך, תוך מספר שניות, קהל רב שישב על הדשא, פתאום נעמד על רגליו, כי אלו שלפניו מסתירים לו את השממה והישימון שעל הבמה וכך עומדים הם דקות ארוכות, עד שהם מבינים שאין עדיין שלמה על הבמה...
והכי מרגיז זה שכל העניין של עמידה בהופעה של שלמה ארצי די מיותר, מפני שבהחלט אפשר לשבת על הדשא ולהנות מהשירים שלא, בלי לקום, לקפוץ ולהעיק על האנשים בסביבתך...

חיפושים מיותרים

מידי פעם (ויש הטוענים יותר מידי) אני בודק כיצד אנשים מצאו את הבלוג שלי בגוגל, ב-MSN, בוואלה ואף ביאהו.
אחת הבעיות הכי נוראות של אנשים שהחיפושים שלהם ממש לא יעילים...
למשל, מי שמחפש חומר על כל מיני דברים באנגלית, אבל במקום פשוט לתרגם את הדבר שהם מחפשים לאנגלית, הם פשוט מוסיפים בסוף המשפט "באנגלית" ומקווים שמי שישב וכתב מאמר מרתק באנגלית, הוסיף את התיאור שהם רוצים בעברית (הנה דוגמא שמישהו חיפש ברכות ליום הולדת באנגלית, במקום לחפש Birthday greeting או משהו דומה).

יש את אלו המחפשים תמונות של דבר מסויים ובמקום להשתמש במנועי חיפוש לתמונות, מוסיפים בסוף המשפט תמונות, בתקווה שאולי יגיעו לאתר שבסמוך לתמונות בו, מופיעה המילה "תמונות", כמו במקרה הזה, שלא בדיוק ברור לי מה חיפשו בו, אבל ללא ספק הוא משעשע.

יש אנשים שהחיפוש שלהם ספציפי יתר על המידה. למה הכוונה?
ובכן, בינינו, מה ההבדל בין גיל 87 ל-88, או בין גיל 9 ל-10?
נכון, קיימים הבדלים, אם כי כל אדם הוא עולם ומלואו ואין בכלל להשוות בין אנשים שונים בגילאים שונים, אבל בכל זאת, מי שמחפש ברכה מקורית ליום הולדת, האם זה משנה אם יהיה רשום "שפע ברכות ליום הולדתך התשיעי" או "שפע ברכות ליום הולדתך העשירי"?
אני לא סבור שזה קריטי, לכל היותר אפשר לעשות את ההתאמה הדרושה, לאחר שמצאנו את הברכה האולטימטיבית...
אבל זה לא מונע מאנשים לחפש רעיונות ליום הולדת 9 למשל.
ודוגמא אחרונה לדברים מיותרים, הנה מישהו או מישהי שחיפש/ה משהו משעשע, אבל היה/הייתה חייב/ת לתקוע סימן שאלה בסוף, רק בשביל הכיף...

וזהו, חופש גדול לכל הזאטוטים בתיכון שיצאו לחופשה, בקרוב הזאטוטים האמיתיים יצאו לחופשה גם כן ואז יהיה צפוף שם בחוץ...
אלעד