בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

עבריין מין קטן

עסקאות טיעון נועדו בעיקר לחסוך את העלות של המשפט למשלם המיסים. הנאשם סבור שהוא יורשע אחרי הליך ארוך וממושך וייגזר עליו עונש כבד, לכן הוא מקבל הצעה להודות בעבירות המיוחסות לו או בחלקן. בתמורה, העונש שנגזר עליו קטן בהרבה. לכאורה גם הקורבן וגם העבריין אמורים להיות שבעי רצון.

במקרים מסוימים, הפרקליטות אף מעדיפה את עסקת הטיעון, כי היא כוללת הודעה באשמה, כלומר הרשעה ודאית, בניגוד להליך המשפטי שנוסף על היותו ארוך ומייגע, עשוי להביא לכך שהנאשם יימצא זכאי.

במקרה של קצב, עסקת הטיעון כוללת בהודאה בחלק מהעבירות ומחיקת חלק מהעבירות שיחוסו לו לפני כן. אי הודאה על אינוס למשל, אך כן יחסי מין עם חלק מהמתלוננות.

הפרטים המלאים לא לגמרי חשובים. חלקם מופיעים ב-YNET.

השורה התחתונה היא שהנשיא הנבצר (בניגוד לנשיא הנבחר, כן?) לא ילך לכלא. אפילו לא ייסע לשם במכונית השרד. מאסר על תנאי הוא העונש שייגזר עליו.

הסדר הטיעון במקרה הזה, לטעמי לא במקום. אפנה לדברים של אורן גזל-אייל שניסח ביקורת על ההיבט המשפטי בתמציתיות בצורה שוודאי לא יכולתי לכתוב טוב יותר.

כמדומני אינו עומד במבחן בוזגלו שמשמעותו שאמורים להתייחס לאיש ציבור (וכמה שקצב הינו בהמתי, הוא נחשב באופן רשמי לאדם מספר 1 במדינת ישראל, לפחות בעת ביצוע חלק מהמעשים שיוחסו לו) כפי שהיו נוהגים באזרח מן השורה.

אמנם בישראל נשמעות תלונות רבות על כך שעברייני מין מקבלים עבירות קלות, קלות מידי, על מעשיהם. אולם בכל זאת, המרה של אינוס לכל מיני עבירות מין זניחות יותר שגם דינם מספר שנות מאסר, שנות מאסר שלא נגזרות על קצב, כל אלה עושים רושם שהוחלט להתרכך במקרה של קצב ללא כל הצדקה.

אם סברו בפרקליטות המדינה שיש צדק בדבריהן של לפחות ארבע מתלוננות שעבדו עם הנשיא בתקופות שונות, כלום חשבו שיקבלו עסקת טיעון שכזו שהעבריין לא משלם בה אף לא ביום אחד של אובדן החופש, כעסקה הוגנת?

הו, כן. קצב "יודה" בעבירות המין המיוחסות לו (וברבות הימים יוכל לספר שהוא עשה זאת כדי להציל את עורו ולחלץ עצמו מהעלילה השפילה שהעלילו עליו).

הרי אם יש דברים בגו, בית המשפט ייקבע כך בלאו הכי.

מדוע אם כן, במקרה הזה בו בלאו הכי הנשיא מבזבז כספי ציבור כה רבים על הגנתו, התביעה לא משקיע עוד קצת משאבים עבור משפט?

אני רק יכול לשער שהמניעים כאן פסולים. בין אם יש כאן חיבה מיוחדת לקצב ובין אם משהו אחר אשר לא ידוע ואולי לא ייוודע.

בקריאת ושמיעת חלק מהדברים המיוחסים לקצב, אני מוכרח לציין שהוא הזכיר לי נשיא אחר וכמה מקרובי משפחתו עליהם קראתי לא מעט לפני מספר שנים.

אותו נשיא, את שמו אולי שמעתם, סדאם חוסיין, הספיק להיתלות בינתיים וגם שני בניו כבר לא עימנו והם נחרכו למוות לפני מספר שני. הוא אמנם לא הוצא להורג בעוון עבירות מין, אלא על כמה רציחות. אך בימים בהם שלט בעיראק, נודעו כימים שמלבד עינויים של מתנגדי משטר, פעלו בהם הרמונות.

סופר על בנו, אינני זוכר כרגע אם היה זה עודאי או קוצאי, שהיה מסתובב ברחובות בגדד, בוחר לו את מיטב הנשים ועושה מה שעושה.

במשטר טוטאליטרי שכזה, כמובן שהן יכלו להודות על כך שנשארו בחיים לאחר מכן, במקרים בהן הן לא הוצאו להורג.

משה קצב, אמנם לא היה שליט טוטאליטרי. אך תיאורים מעין אלה, בהחלט הזכירו לי עוד אנשים שבשל מעמדם כפו על אנשים אחרים לעשות דברים בניגוד לרצונם.

ומה זה אם לא אונס? ובאמת לעזאזל הגדרות משפטיות.

אגב, בימים אלו תוהים האם למנות את רב-נשק חיים רמון לשר. שר אוצר, אולי.

מי שבהיותו שר המשפטים, בעת שהמתין לפגישה שעסקה באירועים שהציתו את מלחמת לבנון השנייה (זו שבעקבותיה היה צריך לשנות את השם של מבצע שלום הגליל למלחמת לבנון הראשונה), החליט לצרפת חיילת שרק רצתה להצטלם איתו למזכרת, עשוי לשוב להיות שר.

הטיעון העיקרי שמשמיעים בעד מינויו מחדש של רמון לשר הוא שאמנם הוא חרא של בן אדם (ויש שיטענו שהוא פשוט מעד והייתה אי הבנה. את זה גם אפשר להבין מכתב האישום. אני חשבתי ועודני חושב שהוציאו אותו בזול), אך חבל להפסיד בשל כך אדם מוכשר שיכול לתרום מניסיונו העשיר.

נשמע קצת תמוה כאשר מתייחסים לפוליטיקאי – אותה קבוצת אוכלוסיה שבעיקר לוקחת נושאים פשוטים שבין אדם לחברו והופכת אותם לכל כך מסובכים כדי שיהיה בה צורך ואגב יוצרת נזקים רבים – כמישהו חיוני.

מה שנראה יותר סביר, הוא שכנראה מישהו רואה בצירופו רווח פוליטי. כאילו צירוף אדם כמו רמון, ישתלם בסופו של דבר.

יתכן וזה קשור לריצוי כמה חבריו של רמון. כל מיני אנשים שהטיב איתם במהלך השנים וחפצים בייקרו ואולי כאלו שיודעים שהוא ייטיב עימם בעתיד (ומי יכול להיטיב יותר משר אוצר? במדינות נורמאליות הם אף יכולים להתמנות לראש ממשלה, ע"ע בראון).

רווח במישור האלקטוראלי, אני בוודאי לא רואה.

האם מישהו באמת רוצה להצביע למפלגה שחיים רמון בתוכה (אפילו אם לא קדימה)?

לכל היותר יצביעו על אף רמון. בטח ובטח שלא בזכותו.

יום השם

היום, 28 ביוני, יום השם של בטקה

זה קטע סלובקי נחמד כזה. כל יום בשנה, למעט ה-1 בינואר וה-25 בדצמבר, מוקדש לכמה שמות.

זה גלגול של כל הקדושים הקתולים שיש לכל אחד יום בשנה (כן כן, ב-31 בדצמבר זה היום של סילבסטר, הוא היה שונא יהודים ולכן לא צריך לחגוג. Give me a break).

בסלובקיה יום השם הוא עניין מאוד חשוב שנוהגים לציין. לרבים הוא אף חשוב מיום ההולדת.

שימו לב שלא נהוג לתת לתינוקות את השם של היום בו הם נולדו. כך הם יכולים לחגוג פעמיים

היום שלי, אגב, הוא ב-28 בפברואר. היום של Elo. זה הכי קרוב.

אתם מוזמנים לחפש את יום השם הסלובקי שלכם.

ושוב, המון מזל טוב לבטקה!

בזכותה כל בוקר אני מתעורר עם חיוך.

אלעד

איך שהוא גלשתי, תרתי משמע, ובפעם המי יודע מה הגעתי לערך על אוסטרו-הונגריה בוויקיפדיה.

אגב כך, חזיתי ב-Coat of Arms האוסטרו-הונגרי:

סמל אוסטרו-הונגריה: לקוח מוויקיפדיה, ממש כאן

בהיתי בסמל קצת.

שמחתי שאני יודע להבדיל בין הכתר ההונגרי לכתר האוסטרי (הימני הוא ההונגרי, למקרה שתהיתם) ומזהה חלק מסוים מהסמלים המופיעים בתוך כל מגן.

אפשר להבחין בנקל במילים: Indivisibiliter ac Inseparabiliter. או בתרגום חופשי מלטינית לעברית: בלתי ניתנן לחלוקה ובלתי ניתן להפרדה (נכון שבלטינית זה נשמע טוב יותר?).

שמחתי שאני יכול להבין את משמעותן (בשל הדימיון הרב לאנגלית כמובן).

הרהרתי לי קצת על הסיסמאות הללו שנוהגים להפריח גם במחוזותינו.

"שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן", "העם עם הגולן", "יש"ע זה כאן" ועוד כל מיני חלומות באספמיא שכפי הנראה לא יתגשמו בקרוב ואם כבר התגשמו, ימיהם על האדמה ספורים.

אז האימפריה האוסטרו-הונגרית לא ניתנת לחלוקה ולא הפרדה. בסדר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, האימפריה הבלתי נפרדת התפוררה למרכיביה הלאומיים הקטנטנים.

מה עזרה הסיסמא חסרת השחר על המגן (הייתי כותב "הלאומי", אבל הוא לפחות דו-לאומי, כאשר כל לאום "בלע" לתוכו עוד כמה לאומים שחלקם הוכנס למגן)?

Indivisibiliter ac Inseparabiliter מסמל בשבילי את אפסיות המילים הגבוהות והסיסמאות הריקות.

אלו יכולות להיות כל מיני מילים יפות על שלום נצחים, אחווה וידידות בין מדינות שכנות במזרח התיכון.

סיסמאות לאומניות שאפתניות.

בלטינית, עברית או בכל שפה אחרת...

והנה רשימה של סיסמאות מדינות, רובן, כמדומני, אין להם יותר מידי אחיזה במציאות.

הן כמו נאמרות על ידי מי שלא בטוח בעצמו ולכן צריך להעיד דברי שקר על עצמו.

די הגיוני, כי הרי הסיסמאות הללו, על פי רוב נכתבות בלידתן של מדינות או בשינויים גדולים שנעשים בהן, בדיוק בימים בהם קיימת אי ודאות.

מי שבטוח, לא באמת צריך סיסמאות.

להלן תמונה שצולמה הבוקר (ותודה ללנה על התצלום):

והנה תמונה שצילמתי בעצמי שעות ספורות לאחר מכן:

וואו, איזה אבסורד, אותו מקרר בגישה כל כך שונה

יש כמובן עוד סדרה של תמונות, אך לא נראה לי שיש טעם לפרוס כאן את כולן, במיוחד לאור העובדה שכולן נראות די רע.

הסתפרתי ב-21 ביוני, היום הארוך בחצי הכדור הצפוני והיום הראשון של הקיץ אהובי.

ומה מתאים יותר לקיץ מאשר להוריד רעמת שיער ולהסתפר קצר?

ואפילו לא באמת הקדשתי יותר מידי מחשבה לתאריך הסימבולי. הנסיבות פשוט הובילו לתאריך הזה, כי התכוונתי להסתפר כבר די מזמן ופשוט לא יצא.

היה קצת מוזר להסתפר, אחרי שכארבע שנים וחצי  לא ממש הסתפרתי מלבד גיזום הקצוות.

למעשה, הפעם האחרונה שבאמת הסתפרתי הייתי ב-17 בנובמבר 2002. אז גם כמעט דקרו את הספר.

למעשה, התקופה בה לא נכנסתי למספרה אמיתית, כלומר כזו שגם משלמים לספר, אף גדול יותר, בערך מאמצע שנת 2000.

למקרה שתהיתם, זה לא ממש חוסך כסף אם לא מסתפרים, כי המחיר על התספורת מתקזז עם הכמות הרבה יותר שמשקיעים במוצרים טיפוח לשיער, כלומר בכל חפיפה כמות השמפו שמתמשים בה גדלה ככל שגדל השיער.

כך שזה לא היה עניין כלכלי, אלא עניין של בחירה אישית.

בכל מקרה, עברו כשבע שנים בהן לא ביקרתי את סשה הספר שלי.

אתמול יצאתי לחפש אחריו.

זכרתי שהוא ברח מהארץ לגרמניה מכל מיני סיבות. אך גם זכרתי שפגשתי אותו מספר שנים לאחר מכן והוא ביקש ממני לחזור להסתפר אצלו, במספרה החדשה ולי לא היה נעים, כי לא הסתפרתי אז בכלל.

הלכתי למקום בו הוא אמר שהוא יהיה. והוא לא היה שם.

הלכתי ממספרה למספרה. נעזרתי באוטובוס כדי להגדיל את אזור החיפושים.

גיליתי שיש באזור מגוריי לפחות ארבע מספרות.

אבל את סשה לא מצאתי. אולי הוא היה ביום חופש, אולי הוא עבר למקום אחר, בארץ או בחו"ל. מי יודע.

הואיל וויתרתי בצער על הספר הוותיק, עברתי לשיקול הבא שמנחה אותי בבחירה לאחר נאמנות עיוורת - מחיר.

חשבתי להסתפר בהדר. אבל לא היה לי בדיוק מושג היכן.

שיתפתי את אמא שלי בלבטים והיא שלחה אותי לספר שלה.

זה נשמע לי מוזר כשהיא אמרה את זה, בדיוק כפי שזה הרגיש מוזר כשנכנסתי למספרה ברחוב הרצל.

הספר, דוד, היה נחמד.

רק מה, כיאה למספרה שאמי שעל סף הפנסיה המליצה לי עליה, המספרה הייתה מלאה בנשים מבוגרות שבילו במספרה בשנה האחרונה יותר משאני ביליתי במהלך כל חיי.

עבור חלקן זה היה אירוע חברתי. הן ישבו שם, מבלי כוונה להסתפר. או כך לפחות נדמה היה לי, שכן כשהגעתי, הספר לא היה עסוק בתספורת והן ישבו שם ודיברו עם האנשים במספרה.

תהיתי ביני לבין עצמי כמה מהן קשורות בקשרי נישואים לגברים המזדקנים שיושבים תמיד בחוף הים ומשחקים שש-בש.

תוך כדי שהסתפרתי, אישה שהסתפרה דיברה עם ספרית אחת על בנה שנמצא על סף גיוס.

שתי נשים היו שם, אחת עמדה וסיפרה (תרתי משמע), השנייה ישבה וסיפרה (ללא כפל משמעות).

איך בנוי הצבא. מה צריך לעבור. למי זה מתאים. מה עושים בסיירת הזו. כמה קשה ביחידה השנייה.

השיחה הייתה לכאורה נשית (על פי הסטריאוטיפ כמובן, אני לא אוהב את ההגדרות המגדריות הללו) ועסקה בבנים ומה שהם נאלצים להתמודד איתו בשירות הצבאי.

אך היא הדגימה לי היטב את הספרטאניות שבחברתנו, בה שיחה שלמה עוסקת בנושאי ביטחון, גם בקרב אנשים שהנושא כלל לא קרוב ללבן (הן לא דיברו על אקטואליה או נושאי ביטחון שלא קשורים בילדים שלהן).

אינני יודע אם אפשר לקבוע שהשיחות הללו מעניקות לגיטימציה לתפקיד הצבא או שאולי הלגיטמיות של הצבא בחברה מאפשרת את השיח הזה.

מה שבטוח, שאני את השיחה הזו לא נהניתי לשמוע.

כפי ששלשום עברתי ליד ספסל ועליו ילדים שזה עתה סיימו כיתה י"ב.

"לחיי צבא ההגנה לישראל" צעק אחד מהם ואז השיחה שזה עתה התחלתי להאזין לה התגלגלה לשיח על מה צופן העתיד הקרוב של אותם ילדים. מי יתגייס לאיזו יחידה. מי ג'ובניק, מי קרבי. מי קל"ב ומי בבסיס סגור.

הקבלה הזו, הכאילו מובנת מאליה, שנגזר עליהם לשרת בצבא, מטרידה מאוד בעיני.

האינדוקטרינציה הזו שבאה בשילוב עם כפיית השירות (על האוכלוסיה המתאימה כמובן. יש אוכלוסיות שרוצים להרחיק ממעגל הכוח) די מכתיבה לאותם ילדים לבחור בנתיב די אומלל של שירות צבאי בו יסכנו את חייהם בעבור מטרה לא ממש ברורה בשם הנאצל "הגנה על המולדת". לא ברור בעיקר כי היא נתונה למניפולציות שונות, כמו מה הם גבולותיה של המולדת, מפני מי בדיוק צריך להגן עליה, באילו תנאים צריך להגן עליה ואפילו מה בדיוק הכוונה בהגנה.

מגיל 0 מכתיבים לילדים הללו שאם הם רוצים לחיות כיהודים, הם צריכים מדינה יהודית (ושוב, מה זה בדיוק אומר לא בדיוק ברור).

אם הם רוצים מדינה יהודית, צריך להגין עליה מפני האויבים שרוצים להשמידה ו/או לבטל את היהודיות שבה.

הואיל וישנו איזה שרשור לוגי בין שני החלקים, זה אפילו מצליח לשכנע לא מעט, בעיקר כאשר ידוע שאצל ילדים מנגנוני ההגנה מפני תעמולה לא מופתחים ולכן המדינה עצמה אוסרת עליהם לרכוש מוצרי טבק ואלכוהול.

אך הרי אם רק יפקחו הילדים עיניים, יראו שקהילות יהודיות יכולות לשגשג במקומות אחרים. למשל בארה"ב בימינו ובכל מיני מקומות ברחבי העולם בכל מיני תקופות. נכון, לעיתים ישנן סכנות בהתאם לגחמותיהם של שליטים מקומיים. אך ככלל, רוב שנותיה, היהדות חיה, פרחה והתפתחה מחוץ לגבולות ישראל וללא ריבונות יהודית.

ובכלל, מדוע בכלל חשוב שיתוייגו כיהודים, אם לא ירצו בכך? ומה רעה בעצם אסימילציה, היטמעות בעמי העולם, עבור אדם שלא רואה בדת עניין חשוב בחייו? מה הפירוש של לאום המוכתב על פי דת כאשר הדת הזו אין לה משמעות עבור אותו בין לאום?

כמובן, אני אתן לילדודס את הכבוד הראוי להם ואצא מנקודת הנחה שהם התמודדו עם שאלות מסוג זה ובניגוד אלי הצליחו לגבש להן תשובות שגם תומכות בתמיכה בקו הרשמי של ישראל ובחיזוק הצבא שממילא יותר מידי שיש לישראל.

הרי לא יתכן שהם רוצים לשרת, סתם כי זה חובה, כי זה"מגניב", כי זה נותן להם רק אתגר אישי או מבלי שהרהרו על זה.

סך הכל בישראל יש דברים נהדרים שבאמת שווה להגן ולשמור עליהם. נכסי צאן ברזל שיהיה מאוד חבל אם יעלמו.

למשל השיר הנהדר "כוסית" של "השרוט".

יש לו גם קליפ שממחיש נהדר, למי שעוד קינן בו ספק, באיזה עילו מדובר.

אהוב לובש מעיל עבה אפילו שכבר חם

סתם, סתם. אין לי כוונה לצטט את שירה של איה כורם, אפילו שהנה הגיע היום הראשון של הקיץ. גם אם השיר חביב (נראה לי שהשימוש במילה "אהוב", ככה סתם, ללא ה"א הידיעה ובלא כינוי גוף גרמה לו להתחבב עלי), הרי הוא עדיין שיר פופ שנכנס לפלייליסט של תחנת אל מופז ועל כן ראוי לגנאי.

כן רציתי לכתוב כמה אני אוהב את הקיץ (זה בסדר, אני גם מאוד אוהב את החורף, הסתיו והאביב, במידה שווה. אני תמיד אוהב את העונה שאני נמצא בה).

אז יתכן ולפעמים חם מידי (וגם זה עניין של גיאוגרפיה ולא של עונה). ויתכן שיש מקומות שהשמש לא הולכת בהם לישון.

אבל קיץ זה נחמד.

אני מאוד אוהב את הקיץ. ים. רוח חמים.

יש הסובלים מחום. אך כל עוד אינני נדרש לפעילות פיזית מאומצת, החום לא מעיק עלי. ואם מחכה לי רחצה לאחר מכן, אז גם פעילות פיזית בהחלט באה בחשבון.

וה-21 ביוני, יום כניסת הקיץ הוא יום נחמד במיוחד.

ביום זה אני נהנה להקדיש חלק ממחשבותיי על אבות אבותיי הפאגאנים שהיו עכו"ם.

כמה הם היו מבסוטים ביום הזה, בו השמש מאיר את הרקיע לפרק הזמן הארוך ביותר.

חלקם אף בנו כל מיני מקדשים ומעגלי אבנים בצורה כזו שקרני השמש תעבורנה בהם ביום הזה ובמקבילה החורפית שלו, סתם כי הם יחסו ליום הזה איזו משמעות מיסטית דתית שלא מעט אנשים בימינו, שכבר שכחו כיצד נראה הטבע שלא מבעד לזגוגיות השמשה של מכוניתם, היו מבטלים בזלזול.

במיוחד היום, כשאנו לכאורה חכמים ומשכילים מאלו שקדמו לנו, קל להתנשא על הסוגדים לטבע בעבר. הרי יש לנו הסבר מכאני ומדעי מדוע היום הוא היום הארוך ביותר המיספרה הצפונית (והקצר בדרומית). – נטייה של ציר סיבוב כדור סביב עצמו לעומת מישור סיבוב סביב השמש.

אבל הבה נודה על זה, רובנו ככולנו, לא באמת היינו חושבים על ההסברים הללו לולא היו מאכילים אותנו בכפית עם ההסבר הזה. או כפי שנכתב בצדי המטבע על סך שני ליש"ט - standing on the shoulders of giants (ניצבים על כתפי ענקים).

ולכן, כה חבל שפסטיבלים שהולכים למלא את הקיץ, די מתעלמים מהטבע ובמקום מתרכזים בשיווק זבל תעשייתי והרבה מוסיקה רועשת.

עוד משהו מעניין בעונה הזו בסביבת קו הרוחב בו אנו נמצאים הוא האפיק העונתי, זה ההופך את גשמי הקיץ לעניין כה נדיר בישראל.

נדמה לי שקיץ יבש עדיף על גשמי מונסון, האנטיתזה לקיץ הישראלי השחון.

ואולי עדיפה איזו סינתזה של אקלים אירופי או טרופי.

אתמול החל החופש הגדול ללא מעט תלמידי תיכון בישראל.

כששוטטתי לי ברחובות העיר, ראיתי המוני ילדים חסרי מעש, יושבים על ספסלים, מתהלכים תוך כדי שיחות קולניות ובאופן כללי, כנראה מבלי שהם מודעים לכך, הם כמהים לשוב ללמוד.

ההופעה הפתאומית הזו שלהם ברחובות, כאילו צצו יש מאין, גרמה לי להיזכר כיצד בית ספר הוא מעין כלא והתלמידים הם למעשה אסירים. המורים הסוהרים, החננות ממועצת התלמידים הם המשת"פים וכל המערכת הזו בעצם נועדה להיות מעין קייטנה לילדים בזמן שההורים שלהם עובדים או הולכים לחתום בלשכה.

ה-20 ביוני הוא למעשה יום של חשבון נפש. מה נעשה אם לפתע נשחרר את כל האסירים מבתי הכלא?

הם יציפו את הרחובות, חסרי מעש ויעשו הרבה רעש.

מה שאני פחות אוהב בקיץ הוא היותו עונת המלחמות (אולי ביחד עם האביב).

בחורף, כאילו השלג הרוסי עוצר את נפוליאון או היטלר, המלחמות הן נדירות יותר.

אולי אנשים לא אוהבים להילחם בקור ובוץ ולכן מעדיפים לדחות את המלחמות לעונה היבשה.

אני דווקא סבור שהחורף הוא העונה בה הרבה יותר קל להילחם. בחורף, מזיעים פחות. וזיעה היא הרי הוכחה למאמץ. הלא כך?

אבל מה אני מבין? הרי כפי שנראה לי שמלחמות הן עניין מיותר כאשר הסוף שלהן די ידוע מראש ועדיין יש רבים ש"מתים" עליהן, כך גם כנראה יש את אלו שאוהבים להתכונן למלחמות בקיץ, בין אם תפרוצנה ובין אם לאו.

זה, כפי הנראה, הקיץ האחרון שלי איתכם.

הרבה לפני הגשם הראשון אני איעלם.

דמעותיי לא יזלגו במורד הרחובות.

ואני סמוך ובטוח שאחרי לכתי גם כן תמשיכו לחיות.

שיהיה קיץ נהדר ותזכרו – גם היום הארוך ביותר בא בסופו של דבר אל קיצו.

Dovidenia

היה מעניין למי שהסתובב במספר קמפוסים של אוניברסיטאות בתקופה האחרונה.

המסדרונות הפכו צבעוניים, נתלו שלטים וכרזות, חולקו פלאיירים ועלונים, הוחתמו אנשים ועוד יתר פעילויות תוססות. היה גם נדמה לי שאני רואה יותר בחורות רעולות באוניברסיטה.

הכל לקראת אירוע, ודאי רב משמעות לנוטלים בו חלק, שהתקיים היום – הבחירות לוועד הסטודנטים הערבייים.

היום כאמור, היה הגרנד פינאלה. נציגים מכמה תאים/זרמים/סיעות/מפלגות/פלגים (טרם בחרתי כיצד לכנות זאת, אם כי הנוהג הוא לכנותם תאי סטודנטים) התמודדו על 13 מושבים במועצה (כמדומני זה המספר. זה המקום להבהיר שכל המידע שיימסר כאן מבוסס על מעט המידע שליקטתי בשיחות עם כמה מהמתמודדים ותומכיהם שלא טרחתי לרשום באופן מסודר וספקולציות שאני נהנה לעשות).

מניתי לפחות ארבע קבוצות שונות המתמודדות, רובן מוכרות גם מהפוליטיקה הלא סטודנטיאלית.

בל"ד; חד"ש; התנועה האסלאמית ובני הכפר. בטח היו עוד כמה שפספסתי, בעיקר מחוסר תשומת לב.

ההשתתפות, כך נדמה לצופה מהצד, כמוני, נראתה מרשימה. גם הקמפוס הגדוש באנשים הלבושים על פי מיטב מסורת האסלאם ו/או ביגוד עם כל מיני סיסמאות קליטות בערבית למען כל מיני מטרות נעלות, אני מניח. הגודש הזה שמעניק למסדרונות האפרוריים תחושה של קסבה הומה.

אבל מעבר לזה, מה שבאמת מרשים הוא המעורבות והפעילות הרבה בדבר כל כך שולי!

כן כן, שולי. אפילו מאוד שולי.

אני רואה חברים לספסל הלימודים מתכוננים לבחירות הללו שבועות, לובשים את חולצות התנועה, משקיעים כל כך הרבה ובסוף, רק שלושה עשר רעשנים נבחרים.

ונבחרים למה?

לעמוד בראש גוף שאמור לייצג חלק מהסטודנטים, הבה נאמר כחמישית.

ובמה הייצוג הזה בא לידי ביטוי? זו שאלה באמת קשה שאני לא מסוגל לספק עליה תשובה. אני מניח שאם הייתי מתעניין קצת יותר, ודאי היו מספקים לי תשובות על החשיבות למכביר, אך העדפתי להסתפק בספקולציות שעשיתי ביני לבין עצמי שהביאו אותי להשתכנע שהם דואגים בעיקר לעשות רעש, טרארם, אבל לא משהו שלא יכלו לעשות לולא היו נבחרים.

כן, הם יכולים לסייע ולעזור לסטודנטים ערביים, שסובלים מתנאי פתיחה ירודים בהשוואה לחבריהם היהודים (שפת אם שונה, שפת לימוד שונה בבית הספר, תקציבים נמוכים יותר בחינוך ועוד שלל דברים שמתנקזים למילה קיפוח). הם יכולים לסייע במין אקט של סטודנטים למען פעילות כל-שהיא של צדקה.

אבל אין בבחירה כלום. היא בעיקר הפגנה שרירים. אולי תחרות היאבקות במשקל זבוב, כי הרי משקלם הפוליטי זניח.

כאשר עוברים לרמה מעל, בבחירות לכנסת, הפיצולים שאוזכרו ועוד רבים, מביאים לחולשת הכוח האלקטוראלי של הציבור הערבי.

זה כמובן משרת את הממסד הציוני. אך בנוסף, נדמה לי שזה גם בריא שאין דבר כזה "קול ערבי" שהולך אוטומטית למפלגה פלונית או אלמונית, אלא יש ערב רב של אידיאולוגיות הנעות מפרגמטיזם לאוטופיזם, מחילוניות לדתיות פונטמנטאליסטית ועוד כל מיני גישות.

הרי אין זה משנה אם אתה זורק כמה מנדטים לפח בשל פיצול, כאשר בלאו הכי יתעלמו ממך, משום שאתה מוקצה במין חרם שבשתיקה. הרי מי יעלה על הדעת, בתנאים הנוכחיים מפלגה ערבית נוטלת חלק בשלטון במדינת ישראל?

בימי אוסלו העליזים, היו כמה שחשבו שממשלה המבצעת פעולות מדיניות בתמיכת מפלגות ערביות אינה פועלת בצורה לגיטימית (אין לי עניין להרחיב בעניין כעת).

ולכן, נחמד לקיים את המשחק הזה, בידיעה שבסופו של דבר ההשפעה שלך היא רק בתוך הקהילה שלך.

במובן הפוליטי, נדמה שהערבים בישראל חיים במין קהילה יהודית. עיקר ההשפעה שהם שואפים אליה הוא בתוך הקהילה פנימה. הם אולי מגלים התעניינות במה שקורה בחוץ, אך מודעים למקומם בהיררכיה ולכן לא אין הם ששים כקולקטיב לשנות את החברה.

הבחירות האלה הן בעלות משמעות רבה במאבקים בתוך החברה הערבית. בין אם בין כפר לכפר, בין חמולה לחמולה, בין תנועה פוליטית אחת לאחרת.

בין אם מנצחים ובין אם פשוט סוחפים קהל רב, זוכים לסטאטוס ויוקרה שמעבר לכבוד יכולה להיות להם משמעות על השליטה שקהילה.

לכן, דואגים להביא כל סטודנט ערבי לקמפוס ביום הזה, נוסף על רבים שכפי הנראה אינם סטודנטים ורק מביעים תמיכה מוראלית.

כי בחירות לוועד הסטודנטים הערביים, בניגוד אגב לבחירות לאגודות הסטודנטים הכלליות, אינן רק עניין של בחירה במייצג (שהרי כלל לא ברור את מי הוא בדיוק מייצג ובפני מי), אלא הן מקרינות אל כלל החברה הערבית.

אני נכנס לכל מיני מקומות שלא רציתי להיכנס אליהם, בעיקר כי ההבנה שלי בהם קטנה עד בלתי קיימת.

אני מעדיף לכתוב על התרשמותי כצופה ההדיוט.

כמה נחמד למשל לראות את החבר'ה מהירוקים שדואגים לאיכות הסביבה.

מה זאת אומרת התנועה האסלאמית?

אני חשבתי שפוליטיקה ירוקה זה הדבר החם, אבל מסתבר שהתבלבלתי ויש המעדיפים להתווכח אלוהים של מי יותר גדול.

עוד מפלגה שאהבתי, שלמרבה הצער (או שלא, תלוי את מי שואלים) לא נותנים להם להתמודד לכנסת הם בני הכפר.

אני מעדיף את התרגום הצולע לאנגלית שנתתי להם – The village people.

אני מדמיין אותם רוקדים בתלבושות מוזרות להיטים כמו YMCA ומתמוגג לי מנחת.

בכלל, הם מאוד ציוניים, בני הכפר האלה. יש להם חולצות שחורות ועליהן, בין יתר הדברים, מפת ארץ ישראל כפי שזו נראית בתחזית מזג האוויר בערוץ הראשון בטלוויזיה, כלומר בגבולות שאחרי מלחמת 1967.

נכון, אמנם כתוב שם פלשתין ולא ישראל, אבל בכל זאת, ההכרה הזו בגבולות הללו, כאילו היו דבר קדוש, משעשעת למדי. האם זה משנה היכן מסמן הגבול הלך וקבע שנגמרת סוריה ומתחילה לבנון? האם זה משנה שאת עבר הירדן המזרחי נתנו למשפחה ההאשמית?

יש משהו נאיבי בהסתמכות הזו על כל מיני דברים שנקבעו בשרירותיות בעבר. זה כמובן לא תופעה ייחודית לבני הכפר, לא לפוליטיקאים ערבים ואפילו לא לכל אלו במזרח התיכון.

זו תופעה אוניברסאלית. כל גבול הוא עניין כל כך מלאכותי שרק עצם זה שהחלו לשרטט, אי שם, מפות הוא באמת נוצר. כל מיני ריבים על השפעה ואגו יצרו לא מעט גבולות שאח"כ נתפשים כהבטחה אלוהית לכל הפחות.

העובדה שאנשי בל"ד לובשים בעיקר כתום כחלק מתמיכתם בהתנתקות ודאי ידועה לכל.

אני חושב שאם הייתי נאלץ לבחור במסלול פוליטי, ודאי הייתי בוחר לי בבל"ד. לא שיש לי משהו מיוחד איתם, פשוט נראה לי נחמד להגיע בסוף המסלול הפוליטי להיות כאילו פליט הנרדף פוליטית ונאלץ לנוס לחו"ל כמו עזמי בשארה.

תמיד אני נהנה להשתעשע לי בדוגמא של בל"ד בחוסר התוחלת בניסיון להבדיל בין ימין לשמאל.

הם מפלגה לאומנית, אז הם ימין. הם מפלגה ערבית אז הם שמאל. מה הם בדיוק?

זה כמובן לא מתבטא רק בדוגמא הזו. ליברל אמיתי, מוטב לו שלא יהיה לאומן אלא אינטרנציונאליסט. אך שני אלה מקוטלגים בימין של המפה הפוליטית. סוציאליזם יכול להיות מאוד לאומני אפילו שזה לכאורה לא מסתדר עם שמאל. ובכלל, כאשר מגיעים לאנשים שצריכים לחוות דעה במספר נוסעים, נוצר סלט שלם וכל ההגדרות האלה של ימין ושמאל מאבדות את המשמעות.

אח"כ אנשים כמוני שהם לא ימין ושמאל ואפילו לא באמצע, בדיוק בגלל זה (ועוד כמה סיבות אחרות), מקוטלגים כימניים עבור אנשי שמאל, שכשמאלניים עבור אנשי ימין ולא מתחבבים על אנשים באופן כללי. הו, אנשים מרושעים בעלי תפישה דיכוטומית.

וכאן, אעצור לי.

הרי אני אפילו לא אטרח להתעניין בתוצאות הבחירות הללו. אה, בעצם אדע עליהן, כי אשאל ודאי מתוך נימוס את העמיתים לספסל הלימודים.

יש עוד כל כך הרבה דברים להספיק ובקושי חודש.

והס מלהזכיר שיש יוטיוב בפולנית, שזה, כפי שאומרים Moje כיף.

<הכנס משפט סיום מתוחכם>