אתמול, גל חום, הטמפרטורות בדבלין חצו את רף 20 המעלות לראשונה מזה זמן רב. הגענו עד 22 כמדומני, די והותר על מנת להסתובב עם שרוולים קצרים.
וכיאה למזג האוויר נהדר שכזה, החלטנו בטקה ואנוכי לצאת לטיול מחוף פורטמרנוק (Portmarnock) למלהייד (Malahide).
הים, בית הקברות הגדול בהיסטוריה, מספק אטרקציות אין-סוף למטיילים לאורכו. כל ביקור בחוף טומן בחובו את האפשרות לראות דבר שמעולם לא ראית קודם לכן. מצדפים, קונכיות שאנשים אוהבים לאסוף מבלי לתת את הדעת לכך שמדובר בגוויות של יצורים שהתעטפו בהן בעבר, דרך דגים ומדוזות שנפחו נשמתם על החול ולעיתים גם לווייתנים ודיונונים שנשטפו אל החוף.
וחוף פורטמרנוק מעולם לא איכזב.
באחת הפעמים הקודמות בהן ביקרנו במקום, עשרות כוכבי ים היו פזורים על החוף. הנה דוגמא לאחד שצילמתי. מעולם לפני כן או לאחר מכן ראיתי כוכבי ים כה רבים שנשטפו עם הגאות.
אתמול, בעודי סורק את החוף בנסיון נואש למצוא עוד כוכבי ים, הבחנתי במשהו שנראה כקונכיה משוננת מוזרה. כעבור שנייה או שתיים, הבנתי שמדובר בשלד של סרטן. בעודי קורא לבטקה שהתיישבה על החול כעשרה מטרים ממני, הבחנתי בסרטן קטנקן משומר אף יותר.
הליכה לאורך החוף גילתה עוד עשרות סרטנים. מחלקם נשתמרו רק הצבתות, מאחרים רק השלד, בעוד כמה מהם, כפי הנראה מצאו את מותם זמן קצר לפני שאנו מצאנו אותם, היו שלמים להפליא.
כחצי שעה מאוחר יותר, התקדמנו בכמה מאות מטרים לאזור בריכות מים הנותרות בין הסלעים בשעות השפל.
לאחר עוד כמה סרטנים שמצאו את מותם בינות לחדי שן, בלוטוני ים ואצות, הבחנתי בסרטן קטן נע בתוך בריכת מים. הצבעתי וקראתי לבטקה להתבונן בפלא (בחיפה ראיתי עשרות פעמים סרטנים חיים, בולסים אצות. באירלנד תמיד נתקלתי בהם שכבר לא היו בין החיים).
לידינו, משפחה - אבא, אמא ושתי ילדות. קראתי לילדה הגדולה, להערכתי בת חמש או שש, לראות את הסרטן, הואיל והמשפחה נראתה כאילו גם הם מחפשים להתפעל מהעושר הבלתי נדלה שהים מספק.
בהתחלה, הילדה לא הבחינה בסרטן. היא בכלל הושיטה יד כדי להרים זוג צדפים ארוכים שהיו בקרבת מקום.
האב, שהבחין בסרטן, שלח את ידו, הרים את הסרטן ויחדיו הם שמו אותו בדלי פלסטיק קטנטן שהחזיקה הילדה.
לא חלפה דקה ועוד סרטנון קטנטון שהילך בסמוך נשלף גם הוא מהשלולית והושלך אחר כבוד אל הדלי שזה עתה הוסיפו לו מי ים.
לא היו מילים בפי. לא ידעתי מה להגיד, באמת. רציתי, באמת שרציתי לומר משהו על כך שאין זה ראוי לקחת את הסרטן. עשרות סרטנים סביב מתו ואין כל סיבה להסיר מסביבת הגידול הטבעית את אלו החיים.
הילדה, כמדומני, לא התרגשה במיוחד מכך שמדובר בפרוק רגליים מרהיב. היא יכולה הייתה לשים בדלי שלה כל דבר, כאילו היה צעצוע פלסטיק דומם.
חוסר הרגישות של האב שלא רק שלא גער בה, אלא עודד אותה לשלוף את הסרטן ולשים אותו בדלי פשוט היכה בי.
אני מודע לכך שיש אנשים שאוכלים סרטנים וחיות אחרות. אם בעלי חיים מסויימים אוכלים בעלי חיים אחרים, אני מניח שלא ניתן לבקר אנשים, חיות אחרי הכל, שאוכלים חיות אלו או אחרות.
אבל כאשר בעל חיים, יהא זה סרטן או חתול, הופך למשחק ושעשוע לאנשים, זה בעיני רשעות.
אני רוצה להאמין שלפני שעזבו את החוף, השיבו את הסרטן למים, סמוך למקום ממנו נלקח. משום מה, אני בספק אם כך היו פני הדברים.
הצטערתי כל כך שטרחתי להראות למשפחה את הסרטן החי. יכולתי להציג בפניהם אחת מאלף הגוויות שהיו מוטלות על החוף או יכולתי להניח להם לנפשם. הילדה היית מלקטת עוד גוויות של רכיכות והסרטן היה יכול להמשיך לרקד בבריכה.
אני את המסקנה הסקתי. לא אנסה לשתף אנשים בחוויות ממין זה כל עוד אינני בטוח שהם לא יזיקו ויפגעו ביצורים תמימים.
לפני כשבועיים, תחת הכותרת "אני מאמר לנתיהו", כתבתי כי אני מאמין לבנימין נתניהו שטען לפני שנים ספורות שהשנה 1938 וכולי, אם כי לא דייק בפרטים.
והנה, בסוף השבוע האחרון התפרסמו בעיתון "הארץ" בכתבה של אורי בלאו פנינים מפי בנו של ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו, יאיר (הידוע בכינויים ג'סי נתן ויאיר נתן) כפי ששיתף בפייסבוק.
משלל אוצרות ההגות בקבוצה שפתח וניהל נתניהו, כפי שמופיעים בכתבה:
"הערבים הבני זונות חיללו לנו את היום הקדוש ביותר בשנה. זה לא קרה בסוריה וגם לא במצרים. זה קרה פה במדינת ישראל - מדינת הלאום היהודי היחידה! מכיוון שהרשויות השמאלניות לא יעשו דבר בנידון והתקשורת עוד תוציא את הערבים כמסכנים, חובה עלינו לעשות את המינימום הדרוש כדי להציל את כבודנו ולהחרים כל עסק או מוצר ערבי!!! חוץ מזה שהחרמתי ת'חארות האלה גם ממקודם".
או במקום אחר, תרגום מדיון שניהל באנגלית:
"לטרור יש דת והיא האיסלאם! לא כל המוסלמים טרוריסטים אבל כל הטרוריסטים מוסלמים! האם אי פעם שמעתם על מישהו שפוצץ את עצמו בשם משה או ישו? לא! אנשים מפוצצים מטוסים רק בשמו של אללה!" ... "(לפלסטינים) אין מדינה. זה חלק מישראל, מעולם בהיסטוריה לא היתה מדינה
פלסטינית, אין מדינה פלסטינית ואני מקווה שלעולם לא תהיה כזו! (הפלסטינים)
הם מתיישבים ערבים באמצע המדינה שלנו, שהיגרו ממדינות ערב רק לפני 100
שנים!"
תגובת עו"ד דוד שמרון, בשם משפחת נתניהו, כפי שמופיעה בכתבה, היא שעיתון "הארץ" מלקט התבטאויות מהעבר הרחוק והקרוב שהוצאו מהקשרם...
ובכן...
בראש ובראשונה, אני תוהה לגבי ההגדרה הגמישה לעבר קרוב או רחוק.
ההתייחסות הראשונה למהומות בעכו, בעקבות נסיעת נהג ערבי בעכו ביום כיפור (חג שיהודים אמורים לכפר בו על חטאיהם ולא להוסיף עליהם בתקיפת אדם שכלל לא אמור לשמור על קדושת החג... אבל נעזוב את זה לעת עתה) היא ודאי עבר רחוק. הרי מדובר באירועים נשכחים מאוקטובר 2008, מעט פחות משלוש שנים בעבר!
לעומת זאת, טיעונים כגון זכר השואה (בתגובה נכתב בין היתר: "יאיר כתב שם מדם לבו של נכד לסב אשר איבד את כל משפחתו בשואה") שעם כל הטרגדיה שבה נגמרה ב-1945 או הפלסטינים שהגיעו לפלסטינה רק לפני מאה שנה (ראה הציטוט השני לעיל), הם-הם עבר קרוב, חי, בועט ובוער בדמו של יאיר הצעיר.
פוסט מודרניזם וסובייקטיביות הם ודאי עניין מבורך בעודם מאפשרים לשרלטנים כנתניהו (האב) לזגזג והציג עצמו כרודף שלום ומחרחר מלחמה בו זמנית כמות היה חלקיק קוונטי או החתול של שרדינגר.
אך זה לא באמת מטריד אותי.
למען הסר ספק, דבריו של נתניהו אינם מחדשים. הוגה גדול הוא ודאי לא. את הדברים שהובאו בכתבה קראתי בווריאציה זו או אחרת פעמים אין ספור לפני כן. שמעתי אותם בעודי בתיכון מפי כמה וכמה תלמידים שלמדו איתי ועל אף שלא באו באינטראקציה עם ערבים מעולם או ברמה שטחית ביותר בלבד, היו רוויי שנאה כלפיהם. המילים אז היו דומות להפליא. גם ההתייחסות לשמאלנים בבוז (ראו את ההתייחסות לרשויות השמאלניות בציטוט הראשון מפרי מקלדתו של נתניהו) אינה חדשה ומוכרת לי מאותם ימים בהם נתניהו האב כיהן כראש ממשלה לראשונה.
נתניהו האמצעי (יאיר מבוגר מאבנר, כמעט חתן חידון התנ"ך העולמי, אך אינו בכורו של נתניהו. תואר זה שמור לנועה, בתו של נתניהו מנישואים קודמים. על חיי המשפחה הענפים של נתניהו בתמצות כאן) גדל על קרקע דשנה בבית של מי שידוע כתועמלן בחסד של דברי שנאה לאומניים. אם נתניהו לא היסס ללחוש על אוזנו של הצדיק כדורי לפני שנים שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים והתייחס לטרוריסטים, סליחה, לערבים בבוז בכל הזדמנות, יש לשער שלא חסך את דעותיו מילדיו. בני אדם, על פי רוב, מעצבים את דעתם ומגבשים את השקפת עולמם לא מעט בזכות הוריהם אחרי הכל.
יאיר נתניהו לא שונה בהרבה מרבים בני גילו, תוצר מערכת החינוך העלובה בישראל מאז ימיו של זבולון המר ואילך שפירקה הקניית ידע מדעי והומאני לטובת הקניית ערכי קנאות לאומנית ודתית שלא הייתנ מביישת בהצלחתה את איראן, זולת הישגים גבוהים יותר במתמטיקה לתלמידים איראנים.
זה מעט מפתיע, שכן היית מצפה ממי שגדל במשפחה של מעשני סיגרים עם קשרים ענפים לראשי המשק בישראל לזכות לחינוך אנין ואליטיסטי. אולם במחשבה שניה, אם דיקטטורים ברחבי העולם, ממדינות ערב ועד צפון קוריאה, יכולים לשלוח את ילדיהם לקבל חינוך באוניברסיטאות המובילות בעולם המערבי על מנת שיחזרו אחרי מספר שנים להיות דור ההמשך לשלטון העריצות, מדוע שיאיר נתניהו יהפוך החברבורות בהם הלבישו אביו?
אם להודות על האמת, כפי הנראה הייתי מתעלם מכל הכתוב לעיל לולא דבר אחד שעלה מהכתבה. אני מניח שזה התפרסם קודם לכן, אך הואיל ואינני עוקב באדיקות אחרי עיתונות מישראל כנראה פספסתי.
יאיר נתניהו, אוטוטו בן 20, הוא חייל בצבא ההגנה לישראל. וכמו כמעט כל חייל, גם הוא מתוסכל מהשירות הצבאי שנכפה עליו. לדוגמא, ב-27 במאי 2010, לפני שנה וקצת, עדכן את הסטטוס שלו: "סוגר שוש בגלל הפלס' ימח שמם!".
רחמנא ליצלן. רק בעקבות הפלסטינים הארורים נתניהו צריך לסגור שבת. לא בשל מפקדיו שציוו עליו לעשות זאת. לא בשל מערכת הביטחון המסועבת והיקרה של המדינה בה הוא חי ואביו עומד בראש ממשלתה. לא בשל מלחמה בעצימות משתנה המתנהלת מזה למעלה ממאה שנה בין מהגרים וצאצאיהם לבין אוכלוסיה שבעיקרה ילידית.
זה הכל בגלל הפלסטינים ימח שמם...
המעניין בהיותו של יאיר חייל הוא לא עצם העובדה שהוא משרת (אם כי אין זה עניין של מה בכך. בנו של קודמו בתפקיד, אהוד אולמרט, לא שירת בצבא הישראלי למשל.
טיב השירות של נתניהו, הוא המעניין. על פי הכתבה:
ביולי 2009 התגייס יאיר לחטיבת דובר צה"ל. הוא מוצב בענף התקשורת הבינלאומית במרכז ירושלים, לאחר שאת שירותו הצבאי החל בדוברות פיקוד מרכז, שבצפון העיר.
כמובן, יתכנו נסיבות מקלות. יתכן והפרופיל הרפואי או הנפשי (ואם שנאה יוקדת כזו, בהחלט עולה החדש, אם כי כמדומני שנאת ערבים ושמאלנים אינם בין סעיפים הפרופיל) מונע מנתניהו הצעיר לחרף נפשו בעבור המולדת.
אך קשה שלא לחשוב על תרחיש בו יאיר נתניהו הוצנח ללשכת דובר צה"ל (תפקיד יוקרתי, לא מסוכן וקל"ב, קרוב לבית) כפי שאביו הוצנח כחלק ממסלול ההכשרה בסיירת מטכ"ל.
נתניהו האב קנה את הונו כיוצא סיירת מטכ"ל או ליתר דיוק כאחיו של מי שפיקד על סיירת מטכ"ל בעת נפילתו במבצע אנטבה, יולי 1976.
כמובן אין להאשים את נתניהו, האב או הבן, באי הרצון (המשוער) להצטרף ליחידה לוחמת. זה שנים רבות שאין זה לכבודה של האליטה בישראל להצטרף לשורות היחידות הקרביות. את מקומם תפסו נדכאי החברה, בני מיעוטים, עולים וחובשי כיפות שרואים בשירות הצבאי סולם לטיפוס בחברה ובשירות קרבי וקצונה מקפצה לעמדת מפתח.
האליטה משלמת מס שפתיים בשנאת האויב, האמיתי והמדומיין, לשון ארסית ותמיכה במאבק אלים ומזוין. מחיר אישי הוא משהו שניתן להשאיר לאחרים...
זה טבעי ומובן. מדוע יסכן עצמו מי שיכול להימנע מכך?
כמדומני, גם בקרב "הגיבורים" של אל-קעידה, מעולם לא לחם אחד מילדיו של המנהיג שלא מזמן חוסל, אוסאמה בין לאדן. וזה לא שחסרו לו ילדים, היו למעלה מעשרים מהם.
השאלה המתבקשת היא מדוע בעצם מוכנים רבים להטות אוזן למילותיו של בנימין נתניהו ולהיות מוכנים לצאת לקרב ולסכן את שלמות גופם בעבור הפנטזיות שלו על ישראל השלמה?
התשובה לכך מורכבת. היא מורכבת מטיפשות הידועה יותר בשם פטריוטיזם. היא מורכבת מהמונים שמפשטים את המציאות לכדי תמונת אנחנו והם, קלה להבנה. היא מורכבת מאנשים נורמטיוויים שאין להם ברירה. התשובה מורכבת, ידועה ומרתקת.
תודה ליאיר נתניהו שבקלות דעת העניק לי ולרבים אחרים הצצה לעולמו ועולמה של האליטה הלאומנית בישראל.
יאיר ושרה נתניהו במועצת הביטחון של האו"ם, ניו יורק
מאה ועשר שנים חלפו מאז צולמה התמונה. לא רק בעלי החיים המבותרים כבר מזמן נאכלו או הושלכו לאשפתות, אלא גם הקצבים מזמן לא מתהלכים בינינו.
על אף שחנויות קצבים הן עסק די פופולארי פה באירלנד גם בימינו אנו, כיום הבשר מוצג לראווה בעיקר במקררים. כמדומני, אם כי מעולם לא בדקתי סטטיסטיקה בנושא, רוב האנשים מעדיפים בכלל לרכוש את הבשר שלהם ברשתות שיווק גדולות כגון טסקו ואלדי. בימינו, ואני מדבר על כמעט שלושים השנים האחרונות, אין זה מקובל לתלות גוויות כך בראש חוצות.
פה ושם יצא "לזכות" לראות את המראה "המלבב", למשל כאשר התהלכתי בשוק של עכו לפני מספר שנים.
אך על פי רוב, מטעמי היגיינה, תמונות מהסוג הזה הן נחלת העבר.
נדלג שישים שנה קדימה.
במעבר מפליקר לפייסבוק, אני נזכר כי בשיעורי הבילוגיה בתיכון, מספר אנשים התקשו להבין את ההבדל בין איברים הומולוגיים לאיברים אנלוגיים.
איברים הומולוגיים הם איברים בעלי מוצא אבולוציוני משותף, על אף שהשימוש בהם עשוי להשתנות. למשל, הידיים שלכם, הגפיים הקדמיות של החתול או הכלב שלכם והכנפיים של התוכי שלכם מקורם דומה, גם אם התפתחו בכיוונים שונים.
איברים אנלוגיים הם איברים בעלי תפקוד דומה, אך לא בהכרח קשר אבולוציוני. שוב, חישבו על הכנפיים של התוכי והשוו אותם לאלו של הזבוב או היתוש שזה עתה מעכתם, אשר כולם משמשים לתעופה אך מקורם שונה.
ההשוואה בין שירותי התמונה של פייסבוק לאלו של פליקר, היא השוואה בין איברים אנלוגיים, לא איברים הומולוגיים. התפקוד דומה משהו (משתפים תמונות עם אחרים דרך אתר אינטרנט). התמונות בפייסבוק אולי מזכירות במשהו תמונות בפליקר. לפעמים אפילו מדובר באותן תמונות שהועלו לשני האתרים. אך כאן נגמר הדמיון ומתחיל השוני.
בפליקר מתייגים את התמונות, אפשר לצרף אותן לגלריות, סטים ואוספים, שכבות על גבי שכבות, מסגרת בתוך מסגרת של קטגוריזציה של התמונה, אך התמונה לעולם נשארת המרכז וכל היתר נע סביב.
בפייסבוק, מעלים את התמונה ותוך שניות, דקות, שעות או ימים, תלוי במספר ה"חברים", היא נשכחת בתהום הנשייה. אמת, אפשר לשים את התמונה באלבום וירטואלי, לתייג את המצולמים וכו'. אפילו יהיו כאלו שיצפו באלבום זמן רב אחרי שהועלה.
אך כפי שאמר מארשל מקלוהן כבר מזמן, המדיום הוא המסר והדרך בה האתר מובנה משפיעה על האופן בו התוכן נוצר ונצרך.
לא בכדי, תמונת פייסבוק טיפוסית היא על פי רוב חשוכה ונראים בה פנים בוהקים ועיניים אדומות של אנשים בפאב או מועדון לילה, בעוד תמונות בפליקר הן על פי רוב מעניינות יותר.
חריגים קיימים כמובן, אך קשה להכחיש שתמונות שהועלו לפייסבוק הן פחות מעניינות מאלו שהועלו לפליקר. בגדול.
אין בי כוונה להספיד או להקניט את פייסבוק ו/או להאדיר את פליקר. גם בפליקר, הגודל הפך לטרגדיה של ההמון וטרה בייטים של זבל מצאו עצמם על שרתים אי שם בענן. מי שרוצה לראות תמונות נהדרות, רצוי שיבחר באתרי נישה המתמחים בנושאים מסויימים, למשל, וזו רק טיפה בים, טרק ארט' (Trek Earth) המאפשר העלאה של תמונה אחת ביום שחייבת לעמוד במספר קריטריונים, אחרת היא עשויה להיות מורדת מהאתר.
אך גם פייסבוק יכול להיות כלי שימושי למדי. רציתי לכתוב, "תלוי כיצד משתמשים בו", אולם על פי ההגדרה, שימושי הוא דבר שמתמשים בו ולכן חזרתי בי. פייסבוק הוא כלי שימושי, חלק מהמשתמשים גם עושים בו שימוש מושכל.
וכך, דרך קישור שהביא בארי דיקסון, קולגה מהעבר וכפי הנראה שוב בעתיד הקרוב, בפייסבוק הגעתי לאתר הבא המציג מקומות בדבלין כפי שצולמו ב-1961. מעבר עם סמן העכבר על גבי התמונה מציג את המקום מאותה זווית צילום 50 שנה מאוחר יותר, כלומר בשנת 2011.
גם אם מעולם לא ביקרתם בדבלין או אפילו לא זכיתם לראות את העיר הנאווה בתמונות או סרטים, בהחלט מרהיב לראות את השינויים שחלו בעיר תוך חמישה עשורים.
זה רק לא העמוד של האדמירל נלסון שפוצץ על ידי המחתרת האירית (IRA) ב-1966, חמישים שנה בדיוק לאחר מרד הפסחא כאשר חלק מהקרבות הקשים בין הבריטים למורדים האירים נוהלו ליד סניף הדואר המרכזי ברחוב אוקונל, בקרבת מקום.
אלו התסרוקות, הלבוש, המכוניות, האוטובוסים (קומותיים אמנם, אך ירוקים ולא צהובים כפי שהם כיום), העצים והבניינים שנראים שונה. גם המדרחוב בגרפטון היה רחוב פעם.
נהדר!
אגב, התמונות הללו, אז והיום, מזכירות לי מצגת שנוצרה על ידי ארז בן ארי ב-2006 ורועי שלח לי ב-7 ביולי 2007 (7.7.7) על חיפה. אפשר להוריד את המצגת כאן או כאן.
ניתן לראות כיצד מקומות שונים בחיפה נראו לפני כחמש שנים לעומת איך נראו מספר עשורים לפני כן. שוב, המודה השתנתה וכן המודלים של המכוניות. אך הדמיון מעורר נוסטלגיה וגעגועים למשהו שלא באמת הכרת.
לסיום ועם קשר קלוש למדי לנכתב לעיל, הוספתי קטגוריה חדשה לבלוג - "אי האיזמרגד", כפי שאירלנד ידועה - Emerald Isle.
הואיל ואני כותב לאחרונה, מסיבות מובנות, על אירלנד בכלל ודבלין בפרט, נראה לי הגיוני להוסיף קטגוריה כזו לקטעים בבלוג. אם השתמשתי בקטגוריית From China In Love עבור שלושה חודשים בסין, לאחר כמעט שלוש שנים בדבלין הגיע הזמן להוסיף את הקטגוריה.
מי יודע, אולי זה יעזור לעשות סדר אם מחפשים מידע על אירלנד.
לפני שנים מספר, התפרסם מי שכעת מכהן כראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, כמי שאמר שהשנה 1938 ואיראן היא גרמניה.
כמובן, הואיל וקהל היעד אמור להכיר את זוועות מלחמת העולם השנייה בעיקר בשל הברבריות הגרמנית כלפי יהודים, ללא המורכבות וההקשר שלה, ברור שמדובר בסכנה ברורה ומיידית.
הדברים נאמרו בסוף שנת 2006 (לפחות על פי הכתבה שמצאתי). ברור שנתניהו לא דייק, שכן אם היה מדייק, כעת קרבות המפנה של סטלינגראד, מידווי ואל-עלמיין כבר היו אמורים להיות מאחורינו וקואליציה מקיר לקיר אמורה הייתה לשעוט לעבר טהרן על מנת לחסל את אחמדינג'אד או חמינאי בבונקר.
מכאן, שוודאי גם לא דייק ביתר חלקי האלגוריה. ודאי לא באמת התכוון לאיראן כאשר ניסה להזהיר אותנו מפני הסכנה הצפוייה.
הנה, לאחרונה, דרך הקטע הזה בבלוג של יוסי גורביץ, הגעתי לסרטון הבא על חגיגות יום ירושלים 2011 בידי אספסוף יהודי לאומני:
שירת"מוחמד מת" (עובדתית, זה נכון מזה מילניום וחצי, אבל בהחלט מדובר בהתגרות חסרת טעם), "מוות לשמאלנים", "איטבאח אל ערב" (על משקל קריאת איטבח אל יהוד החביבה על החמאס שמסתבר יותר ויותר ישראלים מעריצים ורוצים להידמות לחבריו העלובים) ומשפטי אצטדיון כדורגל מטופשים אחרים מלווים את חמומי המוח היהודים שנראים כמו נלקחו מליל הבדולח של 1938 או פוגרום אחר משנות השלושים.
דרך קטע אחר של "הצועד בנעליו" הגעתי לסרטון הבא על החגיגות מאותו יום ירושלים הארור:
בסרטון, על רקע תהלוכות יום ירושלים והילדים המשמשים כתפאורה למצעד הלאומנות, ניתן לראות כיצד שוטרים ישראלים מפליאים מכותיהם בבחור אמריקני צעיר העונה לשם לוקאס קורנר אשר בא למחות על הכיבוש הישראל ולפחות על פי הסרטון לא נראה מסוכן במיוחד או מהווה איום כלשהו על רבבות הצועדים.
אני לא בטוח האם האלימות המשטרתית היא על רקע היותו אשכנזי, אזרח האימפריה האמריקנית שלפחות למראית עין מנסה לרסן את ישראל או בשל הכאפייה שמסביב לצווארו. בכל אופן, היא נראית מנופחת מעבר לכל פרופורציה.
והנה אנו חוזרים לנתניהו ולוח השנה. אי דיוקים כמובן קיימים בדבריו. השנה היא לא בהכרח 1938. איראן היא בעצם ישראל (את זה אמר אביב גפן עוד כאשר הייתי בתיכו בסוף שנות התשעים, כפי שניתן לראות בקליפ הנהדר הזה לשיר בוקר טוב איראן) וגם ההשוואה לגרמניה לא לגמרי מדוייקת, שכן הלאומנות הנאצית לא הייתה מושתתת על דת (ועוד איזו דת, השם ירחם) ונפילת הרייך הגרמני הובילה בדיעבד ליצירת אחת המדינות הדמוקרטיות המשגשגות בעולם, בעוד קשה להעלות על הדעת שסופה של המדינה היהודית יוביל למשהו מוצלח במיוחד.
אך אף על פי כן, בגדול, אני מאמין לנתניהו.
המעניין הוא שעל אף שרבבות שנים של הגירה, נדידה ממקום למקום ואינטראקציה בין אוכלוסיות, המין האנושי מורכב מקבוצות דומות למדי. זבל אנושי קיים ברחבי תבל ואנשים הגונים יימצאו בכל מקום. מה ששונה זו המסגרת הפוליטית המאפשרת או לא מאפשרת זוועות כגון אונס של כחמישים נשים מידי שעה (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. ראו למשל כאן), מהומות אתניות (ראו הסרטונים הנ"ל. והם לא גרועים במיוחד) או לחילופין חיי תרבות ושגשוג.
ובכל יום, כאשר אני מתעורר שלא בישראל אני מרגיש בר מזל. כפי שאמרתי לעמיתי חוזה החי באירלנד גם כן ובמקור הגיע מגואטמלה, לא מקום סימפטי, במיוחד אם אתה נהג אוטובוס אך גם לאנשים אחרים (למשל, ראו כאן), זה אולי מצטייר אצילי להישאר היכן שנולדת ולנסות לשנות את השיטה חרף כל הקשיים, גם אם היא רקובה מהשורש. אך הואיל ואנו חיים רק פעם אחת (נכון לעתה אינני מאמין גדול בגלגול נשמות), איש לא ישיב לך את השנים האבודות בבוא היום.
אגב מקומות לא סימפטיים במרכז אמריקה, לפני כשבוע, בעודי מטייל עם קבוצת אנשים בהם בחור מקסיקני, הזכרתי בשיחה את דנה רישפי שנעלמה לפני כארבע שנים במקסיקו, לאחר שדיברנו על מקסיקו כמקום מסוכן. בתומו של יום, חיפשתי עדכונים בגוגל והגעתי לכתבה הזו בנענע מדצמבר 2010.
כמובן, אין דרך לדעת האם מה שנכתב על סחר באיבריה של דנה הוא נכון. יחד עם זאת, הצמרמורת והחלחלה שעברו בי בעודי קורא את השורות הללו לא יתוארו במילים. האם אי פעם נזכה לחיות על פני עולם נורמלי? לא בימי חיינו. כפי הנראה לעולם לא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
