קראתי לאחרונה כתבה נהדרת באקונומיסט הדנה באמביציות של תורכיה בתחום האומנות, שלא לומר מלחמת התרבות עליה הכריזה.
ובמה דברים אמורים?
בקצרה (ובהחלט מומלץ לקרוא את כל הכתבה), התורכים מלינים על כך שאוצרות תרבות נבזזו מתורכיה בימים עברו, מאמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20, בהם שלטון חלש ורכרוכי איפשר לשודדי עתיקות לשים ידם על ממצאים ארכאולוגים ולהעבירם למוזיאונים ברחבי העולם המערבי במקרה הטוב וסוחרי עתיקות רודפי בצע במקרה האחר.
כך, דוגמא אחת מיני רבות, הפסל מהמזבח של זאוס שהתגלה ב-1878 בברגמה ליד איזמיר על ידי ארכאולוג גרמני, התגלגל למוזיאון הפרגמון בברלין והפך לאחד המוצגים החשובים ביותר במוזיאון הגרמני.
התורכים, בניצוחו של שר התרבות והתיירות ארטוגרול גונאי (Ertuğrul Günay), דורשים משורה של מוזיאונים ברחבי העולם (ביניהם הלובר, המוזיאון הבריטי, ה-V&A, המטרופוליטאן ומוזיאונים אחרים העומדים בחוד החנית) להחזיר מיצגים שלטענתם נבזזו מתורכיה ונרכשו על ידי המוזיאונים בדרכים לא חוקיות.
על מנת להפעיל לחץ על האוצרים, התורכים ממנפים את חוסנם היחסי בימים אלו. הם מתנים הסכמי תרבות ומתן היתרי חפירה ועבודה בתורכיה לארכאולוגים מערביים בכך שהעתיקות יושבו למקום ממנו נלקחו - תורכיה.
על פי הכתבה זה גם עובד, לפחות באופן חלקי. כך למשל, במאי 2011 חתמו גרמניה ותורכיה על הסכם לפיו גרמניה תחזיר לתורכיה אחד משני פסלי ספינקס שמקורם באזור, בעוד ארכאולוגים תורכים ייתאמנו בגרמניה, יתנהלו חילופי חוקרים ושיתוף מחקרי והתורכים ישאילו לגרמנים מוצגים ביתר קלות.
לטענת הגרמנים, רק הגרמנים הקפידו למלא את חלקם בהסכם, אך יתר ההסכמות התמוססו.
זאת ועוד, כידוע לא רק יבשת אירופה הייתה ביתן של אימפריות חובקות עולם. גם תורכיה, בטרם קרסה בסוף מלחמת העולם הראשונה הייתה אימפריה מכובדת. כך, ב-1887, לא הרחק מצידון, כיום בלבנון ואז פרובינציה של תורכיה, התגלו עתיקות מדהימות, ביניהן סרקופג (ארון קבורה) משיש שיש הטוענים שהכיל את שרידיו של לא אחר מאלכסנדר הגדול. בהוראת הסולטאן עבדול חמיד השני, הממצאים הועברו לאיסטנבול, בירת האימפריה, שם הם מוצגים עד עצם היום הזה.
כאשר גורמים תורכיים, בהם שר התרבות והתיירות, נשאלים האם החפצים הללו צריכים להיות מוחזרים למקום ממנו נלקחו, כאן העיקרון האוניברסאלי עליו מתעקש גונאי נעלם והשר נאלם. התורכים אמנם מדברים גבוהות על כך שמבחינתם כל העתיקות צריכות להיות מוצגות במולדתן, בין אם המולדת היא תורכיה, סין או חוף השנהב, אבל זה, לשיטתם, חשוב כאשר העתיקות מוחזקות במדינות שאינן תורכיה. ברגע שאובייקט נמצא בתורכיה, דינו להישאר שם, גם אם במקום נמצא במקום אחר.
למותר לציין שהכתבה באקונומיסט מעט מוטה כנגד תורכיה. כך היא מציינת את העובדה שעצם זה שהעתיקות נלקחו למערב, הן יכלו לשרוד ולהיות משומרות על ידי מומחים, בניגוד להזנחה והניתוץ שהיו עשויים להיות מנת חלקם לו נותרו החפצים באזור. אולי החפצים אף היו נופלים בידי ליסטים.
כך מוצגת הצביעות התורכית שהוזכרה בפסקה הקודמת, בה נאה הם דורשים, אך לא נאה מקיימים.
וכן נרמז לא אחת שלא לחינם נטבע הביטוי "חצר ביזנטית". עם מעט בקשיש, ניתן היה להפוך כל דבר לחוקי באימפריה עות'מאנית... לכן, אין לתורכים להלין על גזל מערבי, אלא על חמדנות אוריינטלית שלהם עצמם. השוד לכאורה נעשה על פי חוק ומנהגי התקופה.
אני מניח שבשלב זה כבר הספקתם לבחור צד. יתכן ואתם בצד התורכי, כלומר סבורים שיש להשיב עתיקות למדינה מהן הן נלקחו, למשל מומיות למצרים, חרסינה לסין ועתיקות אשוריות לסוריה. או לחילופין אתם חוששים לגורלן של עתיקות שיוחזרו למדינות הגועשות בימים אלו ולכן אתם מעדיפים להשאיר את התבליטים מהפרתנון ואבן הרוזטה בלונדון.
באיזה צד שלא תבחרו, קשה להתעלם מכך שנימוקים בעד ונגד יש לכאן ולכאן.
באופן אישי, אני תומך בהשארה של החפצים היכן שהם כעת.
זה לא שאני מתעלם מהעובדה שהחפצים נגנבו, לפחות חלקם. אם הייתי פרעון, ודאי הייתי מעדיף להמשיך במנוחת העולמים שלי ולא להיות מוצג בארון זכוכית בניו יורק או דבלין. אם הייתי מסתת פסל שיעמוד בכיכר, ודאי הייתי רוצה לראות אותו מוצג היכן שלא השארתי אותו.
אולם זו בעיקר הגאווה הלאומית המבחילה שמביאה אותי לסלוד מכל דרישה להחזרת ה"אבידה" ל"בעליה".
זה נכון כאשר מדובר על יצירות מההווה. אם למשל מדען או סופר ישראלי מקבל פרס נובל, אני בהחלט שמח עבור החתן או הכלה, אבל אני נזהר מלהשליך את ההישג על עצמי, רק משום שרצה המקרה ונולדתי בחיפה. אם יהודי מסוים הקים עסק מוצלח או זכה להישג מרשים, לעולם לא אנכס חלק מהזוהר לעצמי, רק משום שבמקרה אי שם בעבר בני משפחתי בחרו באורתודוכסיה היהודית. אין להצלחה של אדם אחד קשר לתכונות של אדם אחר, רק משום שהם נמנים על אותה קבוצה. כלומר גם אם הקבוצה לה אתה משוייך או רוצה להיות משוייך ידועה בחוכמתה, אתה עשוי להיות מטומטם.
וזה נכון שבעתיים כאשר מדובר על יצירות מהעבר. פירמידות במצרים ומקסיקו הן בהחלט דבר מרשים, אך מה להן ולמצרים או המקסיקנים בימינו? יוון ורומא הביאו לעולם דברים נפלאים, אך לנכס אותם ליוונים ולאיטלקים המתגוררים במקום בימינו יהיה חטא. ומה לתורכים ולאלו ששכנו באזורם בימי ביזנטיון או לפני כן? והס מלהזכיר איזה עם נבחר, לא ברור בדיוק מדוע, שבינו לבין היהודים של ימינו קשר רופף למדי.
כלומר יתכן ופיזית פסל מסויים נחצב וסותת באסיה הקטנה, אבל הוא לא שייך לתורכים יותר משהוא שייך לכל בן אנוש אחר המתהלך בינינו.
גם המיקום הגיאורפי לא באמת משנה. הגבולות משורטטים חדשות לבקרים, לפחות בקני המידה של חיי עתיקות. כפי שציינו בכתבה יפה, כאשר לורד אלג'ין רכש את התבליטים מהפרתנון שמאוחר יותר הגיעו למוזיאון הבריטי, באישורים המתאימים ועם השוחד הנכון, אתונה הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית ולא מיוון, כפי שהיא כיום.
בנוסף, גם בעת העתיקה סוחרים מכרו את מרכולתם והתוצרת של חבריהם ברחבי העולם. ניירות פפירוס מצריים, למשל, נמצאו לפני מספר שנים באירלנד והם מוצגים כיום במוזיאון הלאומי ברחוב קילדייר, דבלין. האם הם יותר מצריים מאשר איריים?
ועניין הגבולות לא מתמצה בשאלה באיזה צד של הגבול החפץ נמצא. אם למשל, פסל מרהיב נמצא בלוקסור או אסוואן במעלה הנילוס, מדוע עדיף שיוצג או יישמר בקהיר, מאות קילומטרים צפונה ולא בחרטום שבסודן או לונדון באנגליה? החפץ כבר הוזז ממקומו, וכפי שכבר דנו, "הבעלים החוקיים" כבר מזמן לא עמנו.
אם כן, המאבקים על עתיקות עושים שימוש במושגים של צדק היסטורי, בעלות חוקית ועוד יתר מונחים במשפט וצדק, אבל למען האמת הם לא יותר מאשר מאבקי כוח, מי יכול להחזיק בחפץ הנדיר ולהפיק ממנו רווחים (כלכליים, פוליטיים ואחרים).
וכשזה עיקר הדיון, אני כאמור מעדיף להשאיר את החפצים הללו במקום בו אוכל לבקרם ולבחון אותם בעיניי. לונדון היא מקום מצויין, גם מפני שהיא נמצאת כשעת טיסה מהיכן שאני גר וגם משום שבמוזיאון הבריטי הכניסה חינם והוא מסודר ומאפשר לבחון נכסי תרבות כמעט ללא גבול.
איש לא מבטיח שכך יהיה לעולם. מחר עשויים לגבות תשלום על כניסה למוזיאון, להסיר את המיצג ולאכסנו במרתפים, להשאיל אותו למוזיאון בקצה אחר של העולם ואולי אף תפרוץ מלחמת עולם שלישית ולונדון שוב תעלה בלהבות וחפץ ינזק או יעלם (או סתם בוזזים ישובו לרחובות ויצליחו לבזוז את המוזיאון). אבל הואיל והחפצים כבר שם ובמוזיאונים אחרים ברחבי העולם, מוטב שיישארו במקומם הנוכחי, כל עוד הם בטוחים.
וגאווה לאומית, רצוי שתתרכז במשחקי ספורט או שטויות אחרות ממין זה.
שער נמרוד מאשור - המוזיאון הבריטי
הכתבה באקונומיסט על תורכיה ומלחמתה במוזיאונים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
