| 7/2007
 סוף שבוע רגוע
איזה סוף שבוע נהדר זה היה!
ביום שבת לקחנו רכבת לקמברידג' (Cambridge), מעט יותר משעה מכאן, באמצע הדרך בין לונדון לכאן.
היה כל כך נהדר.
עשינו הכל בקצב שלנו ובכל זאת הספקנו לבקר באיזה ארבעה קולג'ים (מין תת יחידות של האוניברסיטות שלהיווצרותם ההיסטורית אינני רואה טעם להיכנס), בספרייה ועוד כמה דברים נחמדים.
האווירה הזו, של עיר סטודנטיאלית, מאוד נחמדה. אי שם בתחילת המאה -15, כמה חבר'ה מאוקספורד הרגישו נרדפים, אז הם ברחו לקמברידג' והקימו להם אוניברסיטה שאינה נופלת מהראשונה. היום, התככים הללו נראים כל כך תלושים. כלומר האקדמיה, באשר היא, לעולם תישאר מקום עתיר אנשים שמתווכחים על דברים, על פי רוב נטולי חשיבות. אולם בכל זאת, אני מתקשה לדמיין כיום אנשים בורחים מאוניברסיטה, רק בשל היותם מרגישים נרדפים.
אבל היי, אולי זה רק אני שסגור לי בבועה השלווה שלי, ולא מודע לכל מיני מוסדות אקדמיים בערב הסעודית או לאילן פפה מאוניברסיטת חיפה.
בכל קולג', מלבד מתקני הספורט שהם שירות חשוב לסטודנטים ולצוות, אפשר לראות לא מעט כנסיות.
חלקן נבנו מזמן, חלקן נבנו לא מזמן (יחסית, כן?), למשל במאה ה-19 ורק יוצרים מראית עין של עתיקות בסגנון ניאו גותי או סגנונות אחרים שחזרו בהתאם לאופנה בעת בנייתם.
כל הכנסיות הללו, והן רבות, משמשות תזכורת שהאוניברסיטאות הראשונות באירופה (ולא נגיד האקדמיה היוונית של אריסטו), היו למעשה בראש ובראשונה מוסדות תיאולוגיים שנועדו לפאר ולרומם את השם יתברך ולא איזה חופש אקדמי ורצון נשג לידע. אלה, לכל היותר היו תוצר לוואי בלתי נמנע של האוניברסיטאות הראשונות.
אז אולי בר אילן זה הדבר האמיתי אחרי הכל, הא?
מזג האוויר יפה כבר כמה ימים ברציפות.
השמש מחייכת לסירוגים. הטמפרטורה בסביבות ה-20 מעלות ביום, פחות או יותר ובלילה מעט יותר מ-10.
זה קצת קריר. אבל זה לא מפריע לחלק ניכר מהמקומיים ללבוש גופיות ומכנסיים מינימליים. כי הרי קיץ וצריך ללבוש את זה מתישהו...
אתמול התעצלנו ללכת לחוף הים ב-Great Yarmouth. רצינו, אבל בסוף העדפנו לעשות דברים אחרים.
אח"כ התעצלנו ללכת לאיזה סיור בספריה של נוריץ' וכשהחלטנו ללכת, כבר בדיוק הגיעה שעת הסגירה.
אז הלכנו לסרט החדש של משפחת סימפסון. סרט לא רע בכלל. משעשע למדי.
הכניסה עולה 3.99 (מחיר סטודנטים) ליש"ט. המקומות לא מסומנים, בדומה לסינמטק. והקטע הנהדר - אין שום כתוביות על המסך שמציקות בעיניים בעת הסרט. והילדים הקטנים לא מתלוננים שהם לא מבינים.
הבעיה עם סופי שבוע היא שהם קצרים מידי. מתישהו נגמרים וביום שני, מתחיל שבוע חדש.
אבל היי, ט"ו באב, יום אהבה קיקיוני בלוח שנה שמעטים עושים בו שימוש. סיבה נהדרת לחגיגה!ויש לנו עוד כמה סיבות טובות לחגוג.
אז בעוד כמה שעות, כבר נעשה משהו.
ובינתיים, אשים פה מספר תמונות משלשום בקמברידג'.
אלעד
סתם כנסייה עם שלט משעשע
הכנסיה בקינג קולג'
העוגב והתקרה באותה כנסיה. התקרה היפה לא באמת תומכת במבנה, אלא גג העץ מעליה
קינגס קולג'
פקק תנועה קטן בנהר (Cam) ליד קווין קולג'
חתונה באונברסיטה, זה לא בהכרח רע כפי שזה נשמע, מסתבר
Jesus College
משחקים קריקט במגרשים שבקולג' ישו. מתקני הספורט שם מעוררים קנאה
אווז או ברווז? נראה לי שזה היה אווז
אני מצלם מישהו ליד מסעדה בשם Eat.
ולכבוד יום האהבה - בטקה ואני ליד הגשר ב-St. John College
| |
פאב לכל יום וכנסיה לכל שבוע
שלום מ-Norwich.
נוריץ', עיר שהייתה חשובה יותר לפני כמילניום, היא עיר נפלאה.
יש כאן כ-300 פאבים וכ-50 כנסיות, לא מעט עבור עיר עם כ-125 אלף תושבים (שהיא העיר הכי גדולה במזרח אנגליה, כן כן).
המספרים הללו, אומרים שיש לכם בעצם פאב לכל יום וכנסייה לכל שבוע בשנה...
כמה מרחובות פה מאוד מרשימים. למשל Elm Hill רחוב שבתיו הגותים בעלי חזות נהדרת.
כשהולכים ברחוב, אפשר לחוות ולו במעט את התחשה של לחיות באנגליה בימיו של וויליאם הכובש.
טוב, אולי מלבד הלבוש של אנשים והמכוניות החדישות שחונות או חולפות מידי פעם.
כאמור, יש כאן לא מעט כנסות. הקתדרלה פה היא כמדומני השנייה הכי גבוהה באנגליה (על זו בסאלסברי, כתבתי לפני כשנה), יש כאן את המבצר של נוריץ' שנבנה ב-1067, אך הוא מצוחצח וממורק, כך שהוא נראה די חדש, ובכלל, כפי שכבר רמזתי, מדובר בעיר גותית למדי.
קטע נחמד.
אתמול הייתי בלונדון, עד שתפסתי את הרכבת.
את מספר השעות שהיו לי בעיר, בחרתי להעביר במוזיאון הבריטי, אחד החביבים עלי (נדמה לי שזו לפחות הפעם הרביעית שאני במקום ואני עדיין מתרגש בכל פעם מחדש).
הפעם שמתי פעמיי אל החדר שנבנה כדי לאכסן את העיטורים של הפרתנון מאקרופוליס באתונה. זה מאוד עניין אותי לאור ספר שקראתי לפני מספר חודשים על פריקלס, שבתקופתו נבנה המבנה.
2500 שנה לא עשו טוב לתבליטים ולפסלים. מצבם רע למדי.
תהיתי לי, כאשר הסתובבתי באולם הגדול שהיה גדוש במבקרים, כמה מהם באמת מכירים את ההיסטיריה של המבנה, מהמקדש ההלני, דרך הכנסיה הביזאנטית, דרך בכנסיה הקתולית, דרך המסגד, דרך מחסן הנשק שנפגע בזמן המצור הוונציאני על האקרופוליס העות'מנית ודרך העתיקות ש"בדרך פלא" מצאו את מקומן לאי הבריטי.
מה שאני אוהב במוזיאון הבריטי הוא האלמנט ההשוואתי. אפשר לחלוף תוך דקות אחדות על עתיקות ממקומות שונים ומתקופות שונות, לראות מה השתנה בין עידן הברונזה לעידנים שבאו אחריו, בין מצרים לבין אשור, בין יוון לרומא וכן הלאה וכן הלאה.
אני אוהב להתבונן במוצגים מלפני מאות ואלפי שנים ולדמיין את השימוש בהם.
משיעורי תולדות האומניות בתיכון אני זוכר מספר סגנונות כדרות יוונית. התבוננתי במשך דקות ארוכות על כדים. הסיפורים המיתולוגים או סתם חיי היומיום הפשוטים שמופיעים עליהם מהפנטים. חלקם מסופר שחור על גבי אדום, אחרים אדום על גבי שחור, תלוי כמובן בתקופה.
התבוננתי ודמיינתי לי כל מיני אנשים בימים אחרים יוצקים לתוך הכדים שמנים וכיוצ"ב.
והיום, הכל מאחורי זכוכית, לעיניהם של מבקרים במוזיאון שרוצים ללמוד משהו על העבר. אולי.
גופות חנוטות של אנשים, מומיות, שוכבות לעולמי עד במקום שלא הונחו בו.
זה צובט מעט את הלב, הדרך בה מוצגים הגיעו למוזיאון הזה.
כן, בריטניה הייתה אימפריה בה השמש לא שוקעת. אבל בכל זאת, אולי היה מוטב להשאיר את החפצים במקומם המקורי.
לא שאני מאמין גדול בכל מיני זכויות היסטוריות של כל מיני עמים, רק על בסיס מקום הימצאותם הגיאוגרפי, אבל בכל זאת, יש קצת קשה לי עם הרעיון הזה של מוזיאון המקטלג כל מיני פריטים מכל מיני מקומות.
כעת נחזור כמה שעות אחורה, בבוקר נסענו אחי ואני באוטובוסף עד לתחנה של הרכבת התחתית.
באחת התחנות נכנס לאוטובוס בחור צעיר אחד. הוא לא שילם וטיפס מיד לקומה השנייה של האוטובוס.
הנהג החל צועק לו "היי, תרד למטה" וכן הלאה. ומשזה לא נאות לרדת ולשלם עבור הנסיעה, הנהג דומם את המנוע והחליט שהוא נשאר בתחנה.
אחרי דקה או שתיים, אח שלי ניגש אל הנהג ושאל מדוע יתר הנוסעים, אלה ששילמו, צריכים לסבול דווקא בגלל אותו בחור שלא שילם.
אח שלי גם אמר שזו לא המדיניות של חברת האוטובוסים וטען שאם נעבור לאוטובוס אחר, איש לא יחזיר לנו את הפאונד האבוד שעלתה הנסיעה.
הנהג אמר לאח שלי שבגלל נוסעים שלא משלמים, כל הזמן מיקרים את מחיר הנסיעה באוטובוס.
אח שלי אמר "ממש, המחירים כל הזמן מייקרים כדי לממן כל מיני מלחמות בקצה השני של העולם". מה שנכון, נכון...
לאט לאט החלו הנוסעים לרדת מהאוטובוס. חלק אחר התלונן בפני הנהג.
וכשכל הנוסעים כמעט עזבו את האוטובוס, כנראה גם הנער הסורר, הנהג המשיך בנסיעה.
בערב לפני, נחתתי. אחרי כמה דקות ש"ביליתי" עם פקידת ההגירה, ששאלה אותי לגבי תוכניותי לחצי השנה הקרובות ועל ההיסטוריה המשפחתית שלי (העיקר הבריטים הללו מכבדים את הפרטיות בכל מיני עניינים אחרים, אבל הפרטיות של תיירים לחמישה שבועות, היא לחלוטין לא חשובה), יצאתי להמתין לאוטובוס.
השפות שהתנגנו לי באוזן היו כה מעניינות. כמובן, זה לא רק בשדה התעופה, אלא בכל מקום אליו אתה פונה בלונדון.
אחרי כל מיני קלישאות על בריטים, שפתם וכדומה, כל ביקור באנגליה מזכיר לי שאנגליה היא בערך כל דבר מלבד הקלישאות העייפות על מה שמספרים שהיא.
השמש זורחת כאן כבר יומיים, מזג האוויר קריר ונעים. והאנשים כאמור, מדברים בליל של לשונות שאת חלקן מימי לא שמעתי לפני כן.
הטיסה גם כן הייתה "מעניינת". לכבוד תשעה באב, או למעשה ערב יום חורבן הבית, החליטו לבטל באלעל את התוכנית הרגילה, כלומר איזה סרט הוליוודי מטופש ובמקום להקרין את הסרט "מיכאל שלי".
נניח שהסרט עתיר הפטמות והמשגלים אכן ראוי לתשעה באב או לילדים קטנים ונשאיר לרגע בצד את זה שהסרט הוקרן בעברית בשני הערוצים ללא דבוב או כתוביות בטיסה שכחצי מהאנשים לא דיברו בה עברית.
אבל, מדוע הקרינו כל מיני תוכניות בידור כגון שלישיית "מה קשור", "קצרצרים" (או שזה קצרים?) וכו' בטיסה? זה ככה אני אמור להתאבל?
אם היה חשוב לי להתאבל על הרס מבנה בשנת 70 ועוד כמה אירועים, ודאי הייתי נעלב מזה...
חוץ מזה, האיכות של הסאונד ב-767 הזה, לפיות עם האוזניות שסיפקו לי במקום בו ישבתי, הייתה כ"כ ירודה, שגם כשניסיתי להתרכז בסרט, עדיין לא הצלחתי להבין כחצי מהדברים שנאמרו שם, בעברית כאמור.
במושב לידי ישב איש צנום למדי. הוא סחב עימו שקיות רבות ובתוכן אוכל. עוד בטרם המטוס הספיק להמריא, הוא כבר החל לבלוס מין משהו מוזר בפיתה שהיה די מסריח. כאשר חילקו ארוחות, הוא הכניס את שלו לשקיות שלו, כי הרי אוכל טיסות ידוע בהיותו משובח וראוי לאגירה. גם בארוחה השנייה שהוא לקח, מהעודפים, הוא שמר לעצמו מזכרת. בסוף הטיסה הוא ניגש למטבחון והתלונן שבעלייה למטוס, לקחו לו איזו שקית עם "האוכל המיוחד" (אני משתמש במילותיו הוא) שלו. הוא קרא לאנשים שעשו את זה בהמות. פחחח. מעניין מה הוא חושב על עצמו אם כך.
אגב, אלעל האלה קצת הגזימו בתיאורים שלהם של הקבינה שאינה נטולת בוטנים. "אני לא אוהב בוטנים", כפי שאמר פישנזון...
כל הזמן הוא התלוננן שקר לו. אז הצעתי לו להשתמש בשיחה. הוא מלמל משהו לא מובן, סירב לעשות בשמיכה שימוש והמשיך להתלונן שקם לו.
היתרון הברור היה שהוא הסתובבה כמו פורפרה במטוס במהלך הטיסה, למעט ברגעים שבהם השלט שהורה על הידוק החגורות היה דלוק, כך שלא נאלצתי לשהות בחברתו יותר מידי.
ובנוסף, הטיסה מלאה פרסומות.מילא, הם רוצים לעשות בוחטות, בנוסף למחיר היקר של כרטיסי הטיסה.
אבל מה נותנת להם הפרסומת המטופשת עם (נדמה לי) דידי הררי על כך שהמטיילים הישראלים הם שגרירים שרצון טוב.
נו באמת, איזו דביקות מטופשת, דוגמאות מלאות הכללות ריקות מתוכן ("כל העיתונים ביוון כתבו כמה הישראלים עשו צרות") ובשביל מה? להגיד את המובן מאליו - מומלץ להתנהג יפה ולחייך בחיים. גאוני. הא?
הרי את החוליגאנים, זה ודאי לא מה שישכנע, השאר ממילא לא צריכים את הפרסומת ובכל מקרה, ישראלים הם לא התיירים הבולטים בעולם (אולי רק לישראלים, כי הם זוכרים כל ישראלים שפגשו), בטח לא יותר מהבריטים, האוסטרלים, הצרפתים, היפנים, הסינים והרשימה עוד ארוכה.
וכאן אסיים להפעם.
נחמד, באמת שנחמד כאן.
כיף לבקר במקום בלי לחץ של זמן או לחץ בכלל.
אני חושב שהשבועות הקרובים פה בנוריץ', רק יעשו לי טוב.
זה גם המקום שנחמד. אבל בעיקר-בעיקר חשוב עם מי אתה נמצא...
ובאווירה אופטימית זו אסיים.
אלעד
Norwich
Norfolk
East Anglia
| |
 יום אחרון בחיפה
All my bags are packed I'm ready to go...
כן, בטח.
על אף שאני כבר אמור לארוז, לא התחלתי לעשות כן. וזה לא מטריד.
I'm leavin' on a jet plane
לונדון לא מחכה לי ובאמת אהיה שם פחות מיממה עד שאמשיך לדרכי.
כמה אנשים שיודעים על טיסתי, הספיקו להודיע לי בשמחה שהית'רו נסגר. אז מה, הוא נפתח.
מזג האוויר סגרירי ודאי לא מרתיע אותי, בהתחשב באלטרנטיבה של גל חום מתמשך.
אפילו כותרות מאיימות משהו בגארדיאן לא ממש מפחידות אותי.
אני מאושר לי. מאושר כפי שמזמן לא הייתי.
לכל היותר נשיר לנו בגשם, נקפץ בין שלוליות ויהיה לנו כיף.
היום היה היום האחרון שלי בחיפה לתקופה די ארוכה. קצת עמוס, אבל נחמד בהחלט.
זה התחיל באתגר קטנטן לשכל, לא מכשול בלתי עביר.
אח"כ נסעתי לביטוח לאומי, המוסד החביב עלי. הייתי צריך להסדיר איזה עניין.
כמו בכל פעם שאני שם, כלומר כשהם לא שובתים, הצוות האדיב הצליח להפתיע אותי לטובה.
אח"כ, באקט סימבולי, אבל גם כי יש לי צרכים אנושיים, שאלתי היכן השירותים. אמרתי שאם אני אף פעם לא משתמש בשירותים של ביטוח לאומי (מלבד החזרי מילואים) זו ההזדמנות...
חה!
אגב, בדרך לשם, נהג האוטובוס שכבר יצא לי לנסוע עימו כמה פעמים, הנהג שאני מכנה אנואר, בשל דמיוני המפתיע לאנואר סאדאת, שוחח עימי. לקחתי קו 3 מהדר העירה, קו שמימי לא נסעתי בו לפני כן ולכן שאלתי אותו על מסלולו.
אנואר אמר לי "מאז שהסתפרת, אתה כבר לא מתמצה באוטובוסים?".
חייכתי לעצמי.
הואיל ויש לי בלוג (בשלבי גסיסה), אני אמור להיות מלא בעצמי ולכתוב כמה אני נפלא, אהוד, מוערך ונערץ. זה הרי מה שבלוגרים עושים, לא? אבל אני לא אוהב לשקר לעצמי כאשר יש לכך עדים וזה נשאר בכתב.
לכן, כאשר הוא זכר שהיה לי שיער ארוך וזכר שהסתפרתי, הרגשתי מעט מוחמא.
הו, אתמול זה כבר חודש מאז שהסתפרתי
האוטובוס, היה מלא באנשים שתומי עין. טוב, שניים, אבל אני בטוח שזה הרבה מהיחס שלהם באוכלוסיה.
בשכונת הדר, היו פקקים נוראים. הנהג, זה שבאוטובוס שלפני זה של אנואר, סיפר לי שכך זה בימי ראשון בהדר. בשאר הימים פחות פקוק, אפילו בשעות הללו, שעות הבוקר המאוחרות או הצהריים המוקדמות.
אני האשמתי את העבודות ברחוב הנביאים, הרצל ובכלל, כל השיפוצים הללו שנעשים, כי מתקרבות הבחירות המוניציפאליות. יונה יהב אגב, אדם ממש גדול פיזית, בכל שלושת הממדים. פגשתי בו לא מזמן במעלית כלשהי.
חשבתי לי, מדוע שלא יוטל בחיפה מס גודש. מי שרוצה להיכנס להדר, לעיר ולעוד מקומות פקוקים בשעות היום, שישלם על כך, למשל 20 שקלים. רבים כבר יבחרו באוטובוסים או בכרמלית.
אם בלונדון זה עובד (בתעריפים גבוהים בהרבה), מדוע שבחיפה זה לא יעבוד?
מצד שני, היה יכול לעזור גם אם אנשים לא היו חוסמים את הצמתים ותוקעים את התנועה.
אבל ככה זה במזרח התיכון. אין מה לעשות.
עוד טיילתי בוואדי, שכל כך הרבה מקומות סגורים בו ביום ראשון. מזל שחנות הממתקים המזרחיים שרציתי, ממתקי עבד אלהאדי ברחוב שחאדה (הוואדי) הייתה פתוחה.
זה נחמד לבחור בקלאוות ולאסוף אותן עם כפפה.
בשלב מאוחר יותר של היום, עמדתי בשער הטכניון וחיכית לקו 11 לכיוון חוף הכרמל.
במשך כחמש או שבע הדקות שחיכיתי, חנה בתחנה האוטובוס רכב אחד, די ישן ומצ'וקמק, שמנועו דלק, בעוד הנהג שוחח בטלפון והביט באיזו מחברת.
על רכבו התנפנף דגל לבן ועליו בכחול הופיעו דמויות שלוש החיילים החטופים מזה כשנה והכיתוב "אל תתנו לאדישות להרוג אותם".
זה כל כך הכעיס אותי.
לא. אין לי משהו נגד אנשים שמביעים תמיכה בשחרורם. זה מובן מאליו. מה, האם אני לא מעוניין בכך? האם תליית הדגל, נחשבת לעשייה בתחום (כך שהנהג או בעל הרכב, פועל לשחרורם, בניגוד אלי)? או שסתם מדובר באיזה מס שפתיים להשקטת המצפון, שנעשה בידיעה שזה כלל לא משפיע על גורלם?
אבל זה כלל לא מה שהכעיס אותי.
הכעיסה אותי האדישות של הנהג.
על גורלם של החיילים הוא ודאי לא ישפיע. חייהם שלשלושת החיילים – גלעד שליט, אלדד רגב ואודי גולדווסר לא תלויים בו.
אבל, על החיים של הרבה יותר אנשים, דווקא כן הולכים ונהיים רעים בגללו, בגללו ובגלל שכמותו.
הוא ישב שם במזגן, מנוע דולק. אני יודע. אני נאלצתי לנשום את האוויר המצחין שיצא מהאגזוז.
והנהג?
אדיש.
כלום איכפת לו שהמנוע שלו פולט כ"כ הרבה רעלים לאוויר?
כלום איכפת לו שבגללו ובגלל מיליונים שכמותו, שסתם עומדים להם במכונית עם מנוע פועל (מעניין מה אחוז נהגי המוניות ביניהם. לדעתי די גבוה), שאוהבים לעמוד בפקקים עם הרכב שלהם, בגללם, אולי, כדור הארץ מתחמם עוד טיפ טיפה, טיפה שניתן היה לחסוך ואולי מצילה הייתה איזה כפר שהולך להיות מוצף בעולם השלישי?
האם איכפת לו, שהחלקיקים שנפלטים מהמנוע שלו, הם אלו שבסופו של דבר מכריעים את הכף לטובת האסטמה שתיווצר אצל עוד ילד קטן באזור חיפה?
הרבה יותר משלושה אנשים, לאו דווקא חיילים, מתים בשנה מזיהום האוויר והתוצרים הנלווים שלו...
אבל הרבה יותר נחמד לשים איזה דגל מכוער על המכונית, אגב עשוי פלסטיק שעוד הרבה שנים יישאר איתנו ולהטיף לנו, האנשים הרעים בישראל שלא רוצים שישחררו את החיילים, לא לתת לאדישות להרוג כמה אנשים שגורלם לא ממש תלוי של המתבוננים במכונית המצ'וקמקת של הבחור.
אני אפילו כמעט משוכנע שהבחור באוטו, הביע תמיכה, בינו לבין עצמו, בקונצרטים למען הסביבה לפני שבועיים.
אני משתדל לא לתת לאדישות להרוג אף אחד.
מעניין כמה באמת מתאמץ הנהג הזה לא לתת לאדישות לפגוע בחפים מפשע.
טוב. באמת הגיעה השעה להתכונן לטיסה מחר. לנחות בשלוליות ב-Heathrow. יהיה נחמד.
אסור לשכוח לארוז מטריה.
ומחרתיים.
טוב, אני מתחיל להזיל פה דמעות על המקלדת ואני עלול להתחשמל.
Ahoj
šťastnú cestu
| |
הנשיא ג'ורג' אלמוג הבן
ידעתי שפירוש שם משפחתו של הנשיא ג'ורג' בוש הוא שיח (Bush).
אבל לא ידעתי שיש לו במעיים ריף אלמוגים והוציאו לו חמישה פוליפים (ועוד קישורים כאן, כאן בגארדיאן וכאן)...
הסבר על מרכיבים באלמוגים (ובאנגלית כאן).
ואגב, מעניין לגלות שיש לי כ"כ הרבה מטבעות בבית.
חלקם הקטן שימושי עבורי, אבל חלקם מכל מיני מדינות פיקטיביות כמו הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה (מזרח גרמניה), מטבעות שלא קיימים כמו הטולר הסלובני, הלירטה האיטלקית והפרנק הצרפתי וחלקם סתם ישנים כמו זלוטי פולני ישן וכסף בולגרי משנות השבעים.
אני תוהה באילו נסיבות חלקם הגיעו לכאן.
| |
היכונו לביאת המשיח
אתמול הסתובבתי לי ברחובותיה של רמת אביב, אולי מתוך הזדהות עם הנשיא החדש של ישראל ואולי סתם כי באתי לבקר את אחותי.
מחזה ביזארי למדי נגלה לעיני, בעודי הולך ליד קניון רמת אביב – בחור חרדי שוחח עם אדם שהיה רכוב על קטנוע, האברך הציע לרוכב להניח ותפילין וזה ניאות להצעה ובעוד המנוע של הקטנוע דולק והרוכב עם קסדה על הראש הוא החל להניח תפילין.
תמיד מעניין לראות כיצד מנהגים פגאנים עתיקים משתלבים בנוף העכשווי (אם כי קטנועים עימנו כבר לא מעט זמן, כ-105 שנה, מאז 1902, אם להסתמך על ויקיפדיה).
תמיד אני קצת מתקשה להבין מה זה נותן בדיוק לאותם מניחי תפילין ומה בדיוק הקטע של האובססיביים האלה שחושבים שהנחת תפילין תציל את האנושות (או עם ישראל). אבל אם זה עושה להם טוב...
המחזה הקטנטן הזה, יחד עם עוד כל מיני מחזות דומים שראיתי בתקופה האחרונה (וגם העובדה שממש בימים אלו אני קורא את הספר "למלך אין בית" של חגי דגן העוסק בשאוליזם, כלומר בית המלך שאול, בניגוד למלכות דוד וצאצאיו), העלה בזיכרוני את המשפט העליז מימים ימימה – "היכונו לביאת המשיח".
הימים היו אחרית ימיו של הרבי מליובאוויטש שאמר שהנה ימות המשיח מתקרבים, עצמות המתים הולכות לרקום עור וגידים ותחיית המתים בפתח.
מאמיניו ראו במליובאוויטש עצמו המשיח העומד לבוא.
אחרי שמת, יתכן וחלק התאכזבו, אבל בדומה לתלמידיו של משיח שקר אחר, העובדה שהוא מת לא הפריעה להם להעלות אותו על נס.
אך לא באיש רציתי לעסוק, אלא באמת רק במשפט הקטנטן – "היכונו לביאת המשיח".
חשבתי על המשפט הזה. תמיד בחרתי לפרש את המילה "ביאת" כפשוטה – בא.
אבל, משום מה, אתמול, נזכרתי שלמילה ביאה יש עוד פירוש אחד...
ואכן, אבן שושן בגרסה שברשותי מביא את הפירוש הבא למילה בִּיאָה:
"בְּעִילָה".
אוי, לא, בעילה. משגל, שלא נאמר זיון...
אז למה התכוון המשורר?
האם על כולנו להתכונן ליום בו נדפוק את המשיח?
היכונו כולכם, שפשפו פינכם, צחצחו בולבוליכם, שכן בקרוב כולנו הולכים להיכנס במשיח הזה...
או שאולי התכוונו למכשיר שפורץ את המשחקים של הפלייסטיישן...
ובאמת, אחרי שהתכוננו, הוא הגיע לפני כמה שנים...
סרטים
ואגב, אם כבר במשחקי מילים עסקינן, נדמה לי שגיליתי את הסרט החדש שעוסק ברצח של שר התיירות רחבעם זאבי לפני מספר שנים.
הסרט דן ועוסק במשנתו של האיש ובדבר שהיה עיקר המצע של מפלגתו.
שם הסרט:
Transformers.
Personnel
ונמשיך עם חידודי הלשון, הנה אחד מפי בן דודי (אבל בן דוד אמיתי, לא במובן של "בני דודים" שכמה אנשים אוהבים להשתמש בו במקום להגיד "ערבים") ששמעתי היום בדרך אל/מן האזכרה של סבא שלי.
כיצד נכנה איש צוות רפואי (פרסונל), נגיד בתפקיד אח, ממוצא ערבי?
אחמד.
אח-מד.
וואקה וואקה וואקה (Wocka Wocka Wocka).
1066
שנת 1066 היא כידוע שנת חשובה מאוד בהיסטוריה הבריטית. פלישת הנורמנים וכו'.
בשנה הזו, העיר הגדולה ביותר בבריטניה הייתה Norwich כמובן.
זאת ועוד פרטים נהדרים אחרים על העיר העתיקה, תוכלו לקרוא בכתבה הקצרצרה הזו מה-BBC.
ובאופן כללי, מידע על מחוז Norfolk תוכלו למצוא באתר האזורי של רשת השידור.
C’est tout
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
