| 8/2003
חדש בארה"ב ושיא - הפוסט הדרומי ביותר שנכתב בישראבלוג!
אחרי שחבר אחד שלי טס לארה"ב לפני גחודש וחצי, ניסה את מזלו במובינג וכשל ועזב לדרום ארה"ב, לפני כשבועיים חבר אחר שלי יצא לארה"ב (ורק אני נשאר פה, אוף!) עם עוד חבר ושני חברים ששירתו עם החבר הנוסף (הפחות קרוב אלי) בצבא.
כמו החבר הקודם, שדי התייאש מארה"ב וליתר דיוק לתפוח הגדול - ניו-יורק להציע לו, גם החבר הזה לא ממש נהנה שם, בארץ הגדולה והמרושעת, כנראה בעיקר מפני ששלושת שותפיו למסע שירתו יחדיו בסיירת והוא שירת בקריה ולא ממש מכיר שניים מתוכם.
אז על פי האי מיילים ממנו, הוא די סובל ומחכה להגיע ללוס אנג'לס ולחזור הביתה והסיבה היחידה שבגללה הוא עדיין איתם, זה בעיקר כי הוא שילם 750 דולר על האוטו והוא לא רוצה לבזבז עוד 250 דולר להגיע ללוס אנג'לס באוטובוס...
בכל אופן, כרגע הוא בטקסס, ביוסטון (מה לעזאזל יש לעשות שם?!).
הצחיק אותי מאוד לשהוא חותם את האי מייל שהוא שולח לכל המשפחה והחברים בצורה הבאה:
"Asaf, Houston "we have a problem", Texas"
טוב, אולי ז לא הדבר הכי משעשע בעולם, אבל זה נחמד להתבדח על מקומות שאתה נמצא בהם.
וזה מזכיר לי, את הפוסט הזה (שגיאות הכתיב והשגיאות הדיקדוקיות נבעו בעיקר מהחיפזון בו הקלדתי באינטרנט הקפה אשר בקייפטאון ולא בשל חוסר ידיעת השפה האנגלית וחוקי הלשון הנוקשים שבה), שכתבתי ב-Long street קייפטאון - דרום אפריקה. אמנם אין בו הרבה תוכן, אולם אני חושב שזה בהחלט ראוי להתחרות בקטגורית "הפוסט הדרומי ביותר" שנכתב בישראבלוג ולזכות במקוםפ הראשון.
אם מישהו מכיר פוסט שנכתב במקום דרומי יותר (ואם מישהו חשב לספר שהוא כתב פוסטים באילת, אציין שאילת בכלל בהמיספירה הצפונית, לעומת קייפטאון שנמצאת בדרומה של יבשת אפריקה, בחצי הכדור הדרומי), למשל ארץ האש בדרום אמריקה או ניו זילנד, אתם מוזמנים לספר לי וכך אבין שהשיא שלי התמפץ...
אלעד, חיפה
| |
סוף השבוע שהיה והחודש שיהיה
יום ראשון - יום ראשון ללימודים
הנה, יום ראשון, 31 בחודש אוגוסט 2003 הגיע.
היום הרבה מאוד ילדים התחילו את שנת הלימודים החדשה.
בד"כ, מתחילים בשנת הלימודים בראשון בספטמבר, כלומר מציינים את "האסון" של פתיחת שנת הלימודים, באותו יום, בו התרחש "אסון" אחר, בשנת 1939, עת פלשה גרמניה לפולין וכך החלה לה מלחמת העולם השניה.
אולם השנה, החליטו המורים שתמיד משום מה שובתים ביום הראשון ללימודים, להחזיר יום על השנה שעברה.
מדובר במעשה די אווילי, כי הרי את החומר של שנה שעברה, התלמידים כבר הפסידו...
ובכלל, אם תלמידים סיימו י"ב שנה שעברה, הם כבר לא יקבלו את היום הזה ותלמידים שהחלו היום את השנה הראשונה שלהם בבית ספר, סתם קיבלו יום בונוס.
אבל למי איכפת, עולם כמנהגו נוהג, המורים עושים מה שבראש שלהם ואף אחד לא יכול לפצות פה, כי הרי אף אחד לא יקח על עצמו את המשימה הקשה של חינוך הנוער, אז עדיף שאלו שעושים את זה, ימשיכו לעשות זאת, גם אם הם לא המוצלחים שבבנינו...
מעשה איוולת
ביום שישי בערב, נסעתי לסיון, אצלה נשארתי עד יום שבת בשעות הצהריים.
במהלך הנסיעה שלי דרומה, על כביש החוף, בין דיסק אחד של ה-DOORS למשנהו, האזנתי לחדשות בגלי צה"ל.
אחת הידיעות שתפסה מיד את אוזני, הייתה על פיגוע בו נהרג הבעל, אשר אישתו הייתה בהריון ונפצעה בפיגוע גם כן.
כתוצאה מהפגיעה, האישה ילדה בניתוח קיסרי בת.
לא משנה מי הנפשות הפועלות ובאיזה סיטואציה קרה המקרה.
התוצאה מזעזעת - ילדה שנולדה באותו יום בדיוק בו אביה נפטר.
להולד לעולם בו מראש נדונתה להיות יתום, בסיטואציה הזו זה דבר מאוד לא קל.
רציתי לנצל במה זו, הביע את השתתפותי הכנה בצער האישה ויכול מאוד להיות שאני אשלח לה איזה מכתב של השתתפות בצער, לאור הזעזוע העמוק מהמקרה הטראגי.
ומפיגוע לפיגוע
ושעות אחדות לאחר הפיגוע בישראל, בעיר הקדושה לשיעים נג'ף, ארע פיצוץ אשר גרם למותו של המנהיג הדתי השיעי האייטולה מוחמד אל-חכים, אשר ניסה להתבסס בעמדת מפתח בעיראק שלאחר תקופת צדאם חוסיין, בחסות האמריקאים.
כפי שניתן לראות, האנרכיה והכאוס ממשיכים לשלוט בעיראק, פיגועים המוניים כנגד האמריקאים, בעלי בריתם ותומכיהם, הם עניין של מה בכך.
מאוד מעניין לצפות במתרחש במדינה זו, אשר ברור לנו שסוג השלטון אשר יתגבש בה במרוצת הזמן, עשוי להכריע את הכף בשרשרת האיומים העתידיים על מדינת ישראל.
מעניין גם לראות כיצד במדינה אשר במשך עשרות שנים הייתה נתונה תחת טרור ואיומים אשר שמרו על יציבות מעל לפני השטח, ברגע שהגורם אשר מאחד הכל ביד קשה נעלם, פתאום כל המגמה פורצת מהר הגעש הופליטי וכל קבוצה מנסה להראות את כוחה.
בסופו של דבר יתגבש בעיראק שלטון, אולם השאלה תהיה בהנהגת מי ומה תהיה מידת שליטתי במדינה המתוסבכת הזו.
ומשמחה לשמחה
ביום שבת נודע לי שמישהי ששירתה איתי בצבא במשך כמעט שלוש שנים (יש בנות שעושותאת הטעות הזו של קבע), מתחתנת בעוד מספר חודשים.
זה ממש מעוות!
כל הרעיון הזה שאנשים בגיל 22 מתחתנים וחושבים על הקמת משפחה, לא נראה לי מתאים לישראל 2003.
היא מתחילה ללמוד בחודש אוקטובר הקרוב וחארי חודשיים לבוא בברית הנישואין, שבעיני זה נראה דבר לא כל כך בריא, כלומר, אם היא הייתה חושבת על נישואין כמעין "חברות עם מסמכים", אז אולי זה היה נשמע סביר (וגם טיפשי, הרי למה להתחייב בגיל 22?), אבל לעזאזל, היא לא פוסלת את האפשרות להקים משפחה, איך נאמר, רחבה יותר...
זה, למיטב ידיעתי, יפגע לה בלימודים, אם זה ייקרה וכך בחורה מוכשרת מאוד תמצא עצמה משליכה קריירה מבטיחה, על קריירה כאמא...
באמת חבל.
והחלק שאפילו עוד יותר עצוב בסיפור, זה שהיא ובעלה לעתיד, מכירים חמישה חודשים בלבד.
אם הם היו בני ארבעים, באים בימים, אולי זה היה מובן.
אבל שוב, היא בת 22 ואינני מסוגל להבין מדוע כל כך בוער לה להתחתן (היא אמרה משהו על כך שכאשר מוצאים את הבן אדם המתאים, אז אין טעם להמשיך לחפש, שזה יפה, אבל איך אחרי חמישה חודשים אתה יודע שמדובר באדם המתאים, לעזאזל?!).
אבל, איש איש (וגם אישה אישה), בוחר בדרך בה הוא רוצה לחיות והואיל והיא נשמעה מאושרת, שמחה ונרגשת, אני מניח שהיא תהיה מרוצה, שיהיה לה טוב וזה מה שחשוב.
אז המון מזל טוב לעינת.
ומה קורה מחר?
וזהו, אין לי כל כך הרבה זמן בשעה זו של היום (שזה יותר טוב מבד"כ, כי בד"כ בשעה הזו אני בכלל לא בבית).
אז שיהיה שבוע מצויין לכולם ומחר חודש חדש, ספטמבר, הבא עלינו לטובה כמובן.
חודש מרגש, בו קרסו התאומים לפני שנתיים, סבא ואבא שלי נולדו (לפני קצת יותר משנתיים), פרצה מלחמת העולם השניה והכי חשוב, לפני שנה, ב-14 בספטמבר, נפתח רישומון (בלוג בהגה עופר לנדאית) זה.
הידד.
יחי ספטמבר!
אלעד
| |
אני מתחיל ללמוד במכללת רעננה!
החלטתי להשליך קריירה מבטיחה באימפריאל קולג', אוקספורד או קיימברידג' ולעבור ללמוד במכללת רעננה.
אני עדיין לא יודע בדיוק מה אני אלמד, אבל זה בטוח יהיה מגניב, כי הם עושים מלא פרסומות קופצות בישראבלוג...
מסתבר שפרסומות עובדות.
מה לעשות?!
הנה, ניצחתם, אתם מרוצים, עכשיו תורידו את ה-Pop-up המעצבן הזה?
תודה מראש ושבת שלום.
אלעד
| |
פחות שבוע לחיות
הנה, עבר לו עוד שבוע מרגש ומלא עניין בחיי, מה שמותיר לי בדיוק שבוע אחד פחות לחיות.
לזמן יש תכונה כזו, שהוא תמיד מתקדם ולא ניתן להשיב את שחלף, שזו בהחלט אימרה נכונה שהחיים שלי התקצרו בשבוע בלי שהרגשתי כל שינוי.
אולם מספיק עם פילוסופיה והבה נעבור לאקטואליה.
כמה מילים על ספורט ופוליטיקה
בימים אלו מתקיימת אליפות העולם באתלטיקה.
אני יודע זאת כי אח שלי מרבה לצפות בזה, כך שגאשר אני עובר בסלון, אני רואה כל מיני אצנים, רצים, קופצים והודפים על מרקע הטלויזיה.
אתמול במקרה עברתי בסלון פעמיים, כאשר בפעם אחת השדר מאוד התלהב מאיזה איראני בריצת 800 מטרים, לפחות כאילו חזרנו לימי השאה ואיראן היא ידידתנו הטובה ביותר.
זה מזכיר לי שבאחת מאליפויות העולם או המשחקים האולימפים, המתאבק הישראלי, גוצ'ה צ'צ'שווילי (מקווה שאייתתי את שמו כהלכה), ניצח טכנית מתאבק איראני אשר סירב להתמודד מולו.
מדהים כיצד הספורט משקף את הלכי הרוח הפוליטים בעולם.
בשנת 1980, נערכה אולימפיאדה במוסקווה, אותה החרימו האמריקאים (ובעלי בריתם).
כאות הוקרה, החרימו הסובייטים את המשחקים האולימפים הבאים אשר נערכו ב-1984 בלוס אנג'לס.
הספורט הספורטאים הרבה פעמים מהווים אמצעים של פוליטיקאים להשיג את מטרותיהם, למשל אולימפיאדת ברלין אשר נערכה ב-1936, בה הספורטאים הגרמנים השיגו תוצאות לא רעות ועזרו להיטלר לפאר את התרבות הגרמנית לעומת התרבויות האחרות, הנחותות.
נוסף על כך, זה עזר להשיח את דעת הקהל הבינלאומית ממכונת המלחמה הגמנית אשר פעלה וגדלה מאחורי הקלעים.
וכמובן, גם ארגונים בינלאומיים רואים בספורט דרך מצויינת בפגיעה במורל, ושוב נשאב את הדוגמא מגרמניה, הפעם 36 שנים מאוחר יותר, במינכן 1972, שם ארגון ספטמבר השחור רצח 11 ספורטאים ישראלים, כנקמה על צעדיה הפוליטים של ישראל כמה שנים לפני כן בירדן, שתמכה בבית המלוכה ההאשמי, כנגד ארגונים פלשתינאים.
ויש עוד אינספור דוגמאות אשר מראות את הקשר ההדוק בין ספורט לפוליטיקה ורק אציין בתור נקודה למחשבה את תפקיד "שר הספורט", שהוא איש פוליטי אשר אחראי על הקצאת משאבים לספורט.
כמה מילים על ספורט ופמיניזם
כפי שאמרת, יצא לי לעבור בסלון פעמיים כאשר אח שלי ישב ובהה במרקע, הפעם השניה הייתה כאשר מיידת פטיש סינית השליכה את הכדור המחובר לשרשרת (אין לי מושג למה זה מכונה פטיש, אי אפשר לדפוק עם זה ולו מסמר אחד לישועה) בזוית לא נכונה והכדור נבלם ע"י רשת הבטיחות, זו שתמיד תהיתי מדוע שמים אותה במשחקים של מקצוענים וכעת אני מבין מדוע.
ובכן, יודע שהישיגהן של נשים באתלטיקה, נופלים בד"כ על אלו של הגברים (ובד"כ עולות ל אלו של הספורטאים הישראלים, אבל זו כבר נקודה אחרת), בעיקר בשל הבדלים פיזים בין נשים לגברים.
התנועה הפמיניסטית חרטה על דגלה את הרצון לשיוויון בין גברים לנשים, בכל התחומים, בין היתר גובה השכר, שיוויון הזדמנויות בעבודה ועוד שלל דברים אשר כיום נשים מופלות בהן לעומת גברים.
נשאלת השאלה מדוע להפריד בין גברים לנשים בתחרויות ספורט, האין זה מנציח את ההפליה?
לפני כמאה שנים קבע בית משפט בדרום ארה"ב שמותר להפריד בין שחורים ללבנים (separate but equal), בתנאי שודאגים שגם לשחורים וגם ללבנים, כך למשל, אם מוקם בעיר מסויימת בית ספר רק ללבנים, חובה להקים גם בית ספר לשחורים, אולם אין מניעה למנוע מהשחורים ללמוד בבית הספר של הלבנים.
כך הונצחה ההפליה בין השחורים ללבנים בארה"ב במשך עשרות שנים, בטיעון של שיוויון עם הפרדה.
נשאלת השאלה, מה ההבדל בין ההפרדה של השחורים בארה"ב לבין הנשים בספורט.
כמובן, שכאן תעלה הטענה, כי קיימים הבדלים פיזים בין נשים לגברים, אשר בגינם נשים משיגות תוצאות נמוכות יותר בספורט, כך שאם לא תתקיים ההפרדה בין גברים לנשים, הנשים תדחקנ לפינה, משום שהשיגיהן יהיו נמוכים ביחס להשגי הגברים.
זו נקודה מאוד מעניינת, לפיה הפמיניזם מנסה לדאוג לשיוויון בין המינים ואף דחיקת הגברים מעמדות כוח בתחומים מסויימים ומצד שני בנושאים אחרים הוא מעוניין להדגיש את ההבדלים בין נשים וגברים, כמו בספורט (ויש גם גישה פמיניסטית הטוענת שלמשל אין טעם שנשים ישרתו בצבא, מפני שמדובר בהמצאה גברית ולכן על הנשים לא להיות חלק מהעולם הגברי הזה, אבל על כך לא ארחיב את הדיבור בפעם זו).
וירוסים (של מחשבים ולא של בני אדם)
לאחרונה, לא עובר יום, בו אני לא מקבל דואר זבל אליו מצורף קובץ "מפתה" (עם שמות כמו "הפרטים שלך", "מה שביקשת ממני" וכדומה) אשר מכיל "וירוס מסוכן".
הואיל וזה קורה בתדירות גבוהה, ולא פוסח גם על האי מייל שלי ביאהו וגם על זה בחברת האינטרנט, זה כבר מתחיל להרגיז.
הרעיון אשר עומד מאחורי וירוסים, הוא שמי שכתב אותם, בד"כ התגבר על איזה מכשול טכני שהוצב על ידי חברת האנטי-וירוס והחברות אשר מייצרות את האנטי וירוס יתגברו לאחר מכן עליו וחוזר חלילה.
כלומר, כותבי הוירוסים, פועלים עבור האתגר האישי במשחק מוחות נגד המפתחים של תוכנות הנגד.
אבל מה הטעם בלהפיץ וירוסים שכבר הצליחו להתגבר עליהם?
מה הטעם בלשלוח קבצים אשר אומרים "אוצר חבוי בפנים" שאף אחד בלאו הכי לא יפתח לעולם?
הרי אף אחד לא פותח קובץ ששמו "פרטים בפנים" ואם כן אז מגיע לו שיידבק בוירוס.
אז למה לשלוח את הוירוסים הללו מלכתחילה?
הרי בלאו הכי נורטון (או כל אנטי-וירוס אחר) מגלה את הקובץ הנגוע עוד לפני שהוא נפתח.
יש בעולם הזה כל כך הרבה אנשים זדונים, שכל מה שמעניין אותם בחיים זה איך להרוס ולקלקל לאחרים.
אולי היה רצוי לו היו מנהיגים באינטרנט את חוקי השריעה (חוקי האיסלאם) וכל מי שמפיץ וירוס, יהיה דינו כריתת היד הימנית, כך כולם יראו וייראו וכמובן, הוא יתקתק הרבה יותר לאט בכתיבת הוירוס הבא...
אני בשוק טוטאלי (מוות של חבר)!
כרגע, תוך כדי כתיבת הפוסט הנוכחי ושיחה עם חניכה שלי לשעבר בתנועה ב-ICQ על הטיסה הקרובה שלה לפולין, הצעתי לה לבוא לראות את אלבום התמונות שלי מהמשלחת לפולין.
היא אמרה לי שהיא כבר עיינה באלבום התמונות של בן דוד שלה ז"ל, אז היא מוותרת על ההצעה.
הואיל וכאשר הייתי בכיתות י"א וי"ב, הייתי בקשר עם אחד מבני הדודים שלה, התעניינתי באיזה בן דוד מדובר והתשובה שהגיעה הייתה שמדובר בבן הדוד אשר למד שיכבה מתחתי בבית ספר והיה בכיתה של כמה מחבריי באותה תקופה וכך הכרנו.
עדו 1982-2002
עדו, אותו בחור ממושקף אשר שיחקתי איתו כדורסל בשמו"ץ מידי פעם, אותו נער אשר כאשר נשבר לי הדיסק של בון ג'ובי, צרב לי אותו מחבר אחר (באותה תקופה צורבים היו דבר נדיר). עדו אשר היה לו מספר טלפון ממש מגניב שמשפחתו קיבלה בשל קשרים בבזק. אותו עדו אשר בהיותו כבן 15 הכין אתר על חייזרים ועב"מים.
עדו לא איתנו עוד, כבר כתשעה חודשים, ורק היום זה נודע לי.
הייתי בשוק, הייתי המום שזה נודע לי.
זה נראה לי מאוד מוזר, שאנשים בגיל כל כך צעיר מתים. לעדו היה לוקמיה (סרטן הדם), אשר התגלה בזמן שהוא שירת בצבא ולאחר כשנה וחצי המחלה הכריעה אותו.
היו עוד אנשים שהכרתי בגילי ונפטרו, כאשר הייתי בכיתה י', חברה לכיתה נפטרה מסרטן, כאשר הייתי בצבא, נודע לי שאחד שלמד איתי ביסודי נהרג בהתקפת מחבלים על מחסום בו הוא היה מוצב.
כל פעם שאני שומע על מוות של אנשים מוכרים בני גילי, אני נמצא במצב מוזר. מצד אחד ברור שהמוות תופס את כולם בשלב זה או אחר, המוות תופס אנשים רבים ברחבי העולם בכל רגע נתון, אבל בכל זאת, כאשר זה קרוב, כאשר זה אנשים שאתה מכיר, כאשר מדובר בחברים (גם אם מדובר בחברים מהעבר), כאשר מדובר באנשים בני גילך, זה שונה, אתה מקבל פרספקטיבה קצת שונה על החיים.
בכל אופן, אני חושב שמתאים לצטט מספר שורות משיר של עלי מוהר בביצוע יהודה פוליקר, לזכרו של עדו :
"מה עושים עם חבר שכמותך?
מה עושים עם מותך?
עם זכרון היותך
עם חבר שכמותך
שנשאר בן עשרים"
ואסיים המום וכואב עם הציטוט שהופיע בפרטים של עדו ב-ICQ, אשר כיום מופיעים בפרטים של בת דודתו:
Don't take life too serious, you will never escape it
alive anyway
Live your life with joy!
ת.נ.צ.ב.ה
אלעד
| |
עוד עצה לחיים טובים בגרוש
הנה אי מייל שנשלח אלי אתמול על ידי אמא שלי.
אמא שלי, אם לא טרחתי לציין, יושבת בעבודה כל היום מול המחשב ויש לי גישה בלתי מוגבלת לאינטרנט.
זה לא אומר שהיא לא עובדת לחלוטין, אבל כמו רבים וטובים, היא מנצלת את הזמן הזה לעשות FORWARD להרבה זבל שנשלח אליה.
בכל אופן, אני מוכרח לציין שהסיפר הזה חביב ביותר, כמובן שמופרך ומונפץ לחלוטין, אבל עדיין, נחמד ביותר.
הבעיה המרכזית שהסוף שלו מתגלה כמכתב שרשרת. לא מחקתי את הקטע על פיו יש להפיץ מכתב זה לכל אנשי העולם (או לפחות אלו שברשימת התפוצה שלך), על מנת שתודגש הדרך הנלוזה משהו, להפיץ ג'אנק.
אלעד
בחירות
מיכאל הוא אדם שאוהב לאהוב .אחד שתמיד יש לו משהו חיובי להגיד: כשמישהו שואל אותו מה שלומו הוא עונה:"אם מצבי היה טוב יותר, הייתי שני אנשים". פשוט טיפוס חיובי ואופטימי.
כשעל אחד העובדים היה עובר יום רע, מיכאל היה שם בשביל לומר לו להביט על הצד החיובי במצבו.
סגנונו המיוחד, עורר בי סקרנות ולכן יום אחד ניגשתי אליו ושאלתי אותו:"אני פשוט לא מבין. אי אפשר להיות חיובי כל הזמן. אז איך בכל זאת אתה מצליח?"
מיכאל ענה לי ברוגע:"כל בוקר אני מתעורר ואומר לעצמי כי עומדות בפניי שתי אפשרויות. אחת - להיות במצב רוח טוב והשנייה - להיות במצב רוח רע; אני בוחר להיות במצב רוח טוב.
בכל פעם שדבר רע קורה, אני יכול לבחור להיות קורבן או לבחור ללמוד מהניסיון; אני בוחר ללמוד מהניסיון.
כאשר מישהו מגיע אליי בתלונה, אני יכול לקבל את תלונתו או להצביע על נקודת האור בבעייתו; אני בוחר בנקודת האור".
"כן בטח, זה לא ממש קל" ,מחיתי בתסכול."זה קל מאוד" אמר מיכאל."החיים הם למעשה מקבץ של בחירות. כשאתה מוציא מהם את כל השאר הטפל והשולי, כל מצב ומקרה הוא בחירה. אתה בוחר איך להגיב במצבים שונים ומגוונים. אתה בוחר איך אנשים ישפיעו על מצב-רוחך. אתה בוחר אם להיות במצב רוח טוב או רע. ובשורה התחתונה: זו הבחירה שלך איך לחיות את חייך " . כשיצאתי ממשרדו של מיכאל הרהרתי על מה שאמר.
למרות שלא המשכנו להיות בקשר, חשבתי רבות עליו כאשר בחרתי בחירות בחיי במקום להגיב אליהם.
שנים אחדות מאוחר יותר, שמעתי כי מיכאל היה מעורב בתאונת עבודה קשה, בה נפל מגובה 30 מטר בעת שעבד על מגדל תקשורת. לאחר 18 שעות ניתוח וטיפול נמרץ, שוחרר מיכאל מביה"ח כשלגבו הוכנס מוט ברזל .
ראיתי אותו שישה חודשים לאחר התאונה. כששאלתי אותו מה שלומו,הוא השיב :"אם מצבי היה טוב יותר, הייתי שני אנשים. רוצה לראות את הצלקות מהניתוח? " . החלטתי לראות אותן אך שאלתי אותו, מה עבר בראשו בזמן התאונה.
"הדבר הראשון עליו חשבתי, היה שלומה של ילדתי-לעתיד שעדיין לא נולדה". ענה מיכאל. "לאחר מכן, כששכבתי על הקרקע, אני זוכר שעמדו בפניי שתי אפשרויות. יכולתי לבחור בחיים ויכולתי לבחור במוות; בחרתי בחיים".
"לא פחדת? לא איבדת את ההכרה?" שאלתי אותו נפעם.
מיכאל המשיך, "...החובשים היו נפלאים. הם המשיכו לומר כל הזמן שהכל יהיה בסדר. אך כשהם הכניסו אותי לחדר מיון, ראיתי את הבעות הפנים של הרופאים והאחיות וממש פחדתי.
בעיניהם ראיתי את מה שחשבו - "הוא גמור". ידעתי שאני חייב לעשות משהו.
"ומה עשית?" שאלתי.
"הייתה שם אחות גדולה ששאלה אותי שאלות" ,אמר מיכאל. "היא שאלה אם אני אלרגי למשהו. "כן" עניתי לה. הרופאים והאחיות הפסיקו את עבודתם וחיכו לתשובתי. לקחת נשימה עמוקה וצעקתי "לכוח-המשיכה".
בזמן צחוקם, המשכתי ואמרתי להם:"אני בוחר לחיות. נתחו אותי כמו אדם שעתיד לחיות ולא כאדם מת".
מיכאל חי תודות לכישוריי רופאיו, אך גם בגלל גישתו המדהימה לחיים. למדתי ממנו כי כל יום אנו בוחרים לחיות בצורה מלאה. גישה, היא בסופו של דבר , הכל. לכן, אל תדאגו למחר. מחר כבר ידאג לעצמו לבדו. לכל יום יש מספיק צרות לעצמו . אחרי הכל, היום הוא המחר בו תדאג לאתמול...
בפניך עומדות שתי אפשרויות:
1. האחת: למחוק את המכתב הזה.
2. והשנייה: להעביר אותו הלאה.
אני מקווה כי תבחר באפשרות השנייה. אני יודע שאני עשיתי זאת...
(הערת אלעד לסיום : כפי שאתם רואים, אני בחרתי לעשות העתקה והדבקה של הטקסט מעורר ההשראה לכאן, אבל ממש, אין טעם להעביר את זה הלאה. אני לא חושב שמחר בבוקר אנשים שיפלו מעזריאלי, יהרהרו מעט אחרי הנפילה אם הם רוצים לחיות או לא וכד', בקיצור, שמח שקראתם, הפנתם, עכשיו אתם יכולים לעבור הלאה. שלום, ותודה שבחרת לטוס לדימיון עם אלעד).
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
