| 8/2008
חלומות - מתעלת הימים, דרך מטוסים פרטיים ועד הזמן החדש
לא מזמן קיבלתי את הסרטון הזה המציג מין תוכנית אידיאלית של פרויקט "תעלת הימים" ו"עמק השלום" שיבוא בעקבותיו.
במה שנראה כפנטזיה פרועה, מוצג מצג שווא לפיו חפירת תעלת בין ים סוף לים המוות (או בין הים האדום לים המלח אם תרצו), תיצור מומנטום שייקדם את השלום בין ישראל, ירדן ופלשתין על ידי עידוד ההשקעות והמוני התיירים שינהרו לחזות בנהר המלאכותי.
אה, כן. יהיו גם גנים בוטאנים, כך שאין ספק שהתיירים יבואו גם יבואו.
הסרטון אולי יפה להמחשת חלומותיו של שמעון פרס, אך כל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.
הוא לא מתבסס על כלום זולת משאלות לב ויכולת עבודה ב-3D Studio או משהו מקביל.
בדיוק ביום בו צפיתי בסרטון בו המדבר הופך ירוק, בערוץ לווין אחד, צפיתי בתוכנית שאולי מבחינה טכנית הופקה בצורה סבירה, אך מבחינת התוכן הייתה רעה במיוחד.
התוכנית עסקה בתחביב מעט יקר או צורך קיומי, תלוי את מי תשאלו - מטוסים פרטיים.
התוכנית שעל פי הנחתי רוב צופיה לא מסוגלים לרכוש מטוס פרטי והמעטים שכן יכולים, ודאי לא יוכלו להרשות לעצמם להחזיק אותו, הייתה מעט פתאטית. יותר נכון האנשים שהוצגו בה.
למשל שחקן כדור בסיס ששיחק בניו יורק מטס. כפי שהוסבר בתוכנית, לכל איש מהרוכשים מטוס פרטי סיבות משלו (וכל משפחה אומללה, אומללה בדרכה, אם אשאיל משהו מטולסטוי). הסיבות של השחקן הזה, למעשה שחקן לשעבר, היא לפגוש את משפחתו החיה בקליפורניה, בעוד הוא חי בניו יורק.
מטוסו הפרטי שמגיע עד 92% ממהירות הקול (ופה אפסיק את שטף הפרטים הטכניים הלא חשובים ששטפו בהם את הצופים, על מנת להסיח את דעתם מחשבות אסורות על החברה שהם חיים בה), גומע את המרחק בין ניו יורק ללוס אנג'לס בארבע שעות במקום בשש שעות שלוקח למטוסי נוסעים מהשורה להתעופף בין הערים.
הוא הסביר שמשפחתו, איתה הוא מקפיד לבלות, כה חשובה לו עד שהשעתיים הללו הן-הן מה שעושה את ההבדל, מבלי להבין שגם הוא מוסיף עוד שטות לאוסף הקלישאות הגדול, כי הרי אם היה רוצה לשהות יחד עם משפחתו, ודאי לא היה בוחר בקריירה של שחקן בייסבול בחוף המזרחי, בעוד יקיריו חיים בחוף המערבי.
למרבה הצער, הסיפור שלו עוד היה התירוץ הטוב מבין יתר המקרים שהוצגו במין גאווה.
המחנה המשותף היה הניסיון להציג לאנשים מוכי הגורל, נו, אלה שלא יכולים להרשות לעצמם מטוס פרטי (או, כמה אני מודה שהמוצר הזה הוא לא בר השגה עבור רוב האנושות כאשר אני חושב על הזיהום שהדבר המעופף [בגרמנית Flugzeug, איכשהו אני מוצא את התרגום משעשע] הזה פולט), אילו חיים טובים יכולים היו להיות להם לו רק יכלו לרכוש אחד (ומתישהו, על אף הצער שהבעתי בדיוק לפני סוגריים, זה כנראה יהיה אפשרי בתצורה זו או אחרת).
הם יכלו לבקר את המשפחה או סתם להגשים פנטזיות. בלי להיתקע ב"סיוט" של מחלקת העסקים, שלא נדבר על מחלקת התיירים.
מה שלי נראה כקידוש האוטובוס המעופף על חשבון היעד אותו עתידים לבקר (ואחרי שנוחתים במטוס הפרטי, מגיעים למלון שמספק את אותו זבל שאנחנו אוהבים בכל מקום. מין מעבר מבועה לבועה), הצגת היין ומסך הטלוויזיה, שנועדו להפיג שעמום של אנשים כרסתניים עם אופי שטוח, כעיקר, ודאי עשוי לגרום לבלוטות הרוק/ריר של כמה אנשים לעבוד שעות נוספות.
או שמא רגשות הקנאה עשויים לצוף, "למה הם ולא אני", מבלי להרהר רגע אחד למה החברה בה אנו חיים בנויה, על אף ביטול פורמאלי של עבדות (ברוב העולם), בצורה כזו שמאות מיליוני אנשים צריכים לשרת מתי מעט שלמטרות יחסי ציבור חושפים את עצמם במטוסם.
מה שאני רואה בתוכנית הזו, כמו בעצם כל מה שמופיע בטלוויזיה, הוא מכירת חלומות.
כשאני צופה בפרסומות, אני חושב לעצמי שיש לאסור מכירת הדברים המופיעים בפרסומת במשך עשרים שנה (בעצם הרבה פחות). נסו לצפות בפרסומת מ משנת 1988 ותחליטו אם הייתם רוכשים את מה שמוצג שם (סתם לדוגמא משהו קצת יותר ישן). זה גם יעבוד בשנת 2028 עם מה שאתם רואים בימים אלו ממש.
וזה מוביל אותי למשהו אפילו יותר מרגיז מהניסין למכור לאנשים שטויות או לגרום להם להרגיש רע שהם לא יכולים לקנות את השטויות הללו.
כאן בסלובקיה, זה דבר נורמאלי להציג גופות עירומות של נשים.
אני לא מדבר על ז'אנר נפרד של מגזינים דוגמת פלייבוי הנמכרים בקרנות רחוב, אלא במשהו שפשוט נמצא שם כל הזמן.
מעיתונים דוגמאת נובי צ'אס ("זמן חדש" שאני בטוח שגם אם אינכם מבינים מילה בסלובקית, תמצאו במרחק קליק תמונות נשים ש"זמן חשיפה" בהן אינו רק מונח טכני) שכל עמוד שתפתחו בהם תראו זוג דדיים חשופים, דרך שלטי חוצות גדולים למועדוני חשפנות ומכוני ליווי ועד לכל מיני דברים שאני מצטמרר כשאני קולט שאני חי בסביבה שהם מתקיימים בה, התרבות פה, כמו בעצם כמעט בכל מקום, מעודדת אנשים לקבל כמובנים מאליהם.
אני מתחלחל מההחפצה הזו של אנשים שהופכים לסחורה שבעבור המחיר המתאים ירקדו ויקרקרו סביבך, מי בחליפה מגוחכת של אמורה לדמות את לבושו של מוצארט ומי ללא הלבוש הזה ובעצם ללא לבוש בכלל.
איכשהו, כאשר פותחים עיתונים פה, מבלי לקרוא הרבה, אלא רק מלהביט בתצלומים, אפשר להבין מה ההתנהגות ה"רצויה" וה"מצופה" מאיתנו.
תהיו קלים, קלילים ותזרמו, תחיו ואל תחשבו על המחר.
מי אתם? מה אתם?
אתם אמורים להרגיש חופשיים, שכל העולם הוא נר לרגלכם, העולם הוא צדפתכם (בתרגום חופשי משייקספיר) וכדי להיות חופשיים, אתם צריכים למעשה לעקוב אחר נורמות חברתיות שהופכות אתכם לכלי שרת של כל מיני אנשים. Freedom is Slavery, אחרי הכל.
ובחלומות כמו בחלומות, בסופו של דבר כולנו, כמעט, מתעוררים.
רק חבל שכשיש אזורי זמן כה רבים, לא כולם מקיצים בשעה אחת ותמיד מובטח שלא מעט אנשים ימשיכו לישון.
| |
היום לפני 40 שנה
כאשר האזנתי הבוקר לרדיו סלובנסקו, שודר קטע מהארכיב של שידורי הרדיו מפראג לפני 40 שנה. לא הבנתי מילה במילה, אך את רוח הדברים הבנתי.
היום מציינים כאן 40 שנה לפלישת ברית וורשה (שזה זוג מילים יפות לרוסיה וגרורותיה, בין אם במסגרת הרפובליקות של בריה"מ ובין אם במסגרת מדינות הלווין) לצ'כוסלובקיה בעקבות הרפורמות שהחלו ב-1968 ונקראו אביב פראג.
ארבעים שנה, 1968, זה בעצם לא ממש הרבה זמן.
ובכל זאת, זה נראה כמו נצח.
מה למדינה באיחוד באירופה שבעוד שלושה חודשים מאמצת את האירו כמטבע ולפלישה סובייטית?
היום הרוסים פולשים למחוזות אחרים פשוט. באזורנו מתרעמים רק על הצבת סוללות טילים ומכ"מ בפולין ובצ'כיה.
עוד על האביב של פראג בוויקיפדיה (אני לא אוהב את השם האביב של פראג. הפלישה הייתה לצ'כוסלובקיה בכללותה. מזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, דובצ'ק, היה בבכלל סלובקי והוא כבר פה בפראג, בבית הקברות שבמלינסקה דולינה. לא שזה באמת משנה).
התמונה הבאה צולמה בשפריקובו נמסטייה, ברטיסלבה. כיום ישנה תערוכה של עוד צילומים מאותה מצלמה המוצגת בכיכר עד אמצע חודש ספטמבר.
| |
פרוסת לחם
מזג האוויר מעט משוגע. יום חם, יום קר ובין לבין מפרידה סופה עזה או לחילופין כמה שעות של שמש קופחת.
זה רק הופך את הבחירה של הנעליים בבוקר לקשה יותר. המטריה גם ככה תקועה לה בתיק.
בכל מקרה, במשך שנים החדירו למוחי שכאשר משחררים פרוסת לחם מרוחה, הלחם כמעט תמיד יפול על הצד המרוח.
ובכן, לפחות בשתי הפעמים האחרונות שלחם מרוח נפל לי, פעם אחת הוא נפל על הצד הנקי ופעם אחרת, באמת כנגד כל הסיכויים, פרוסה נגוסה נפלה על הצד, החלק הקשה של הלחם.
קחו את זה בחשבון שאתם מחשבים את ההסתברות שפרוסת לחם תיפול על צד מסוים. זה בטח עובד גם עם מטבעות.
אבל את מי זה בעצם מעניין?
בימים בהם רוסיה פולשת לשכנתה הגיאורגית/גרוזינית, אולימפיאדה שנויה במחלוקת (סוג של)מתנהלת בבייג'ינג ומחירי הלחם גם ככה בזינוק מתמיד, מדוע חשוב בעצם על איזו צד נופלת הפרוסה?
ובכן, הסיבה היא כמובן שאם תמיד נבחר להתמקד רק בדברים ה"חשובים", נמצא עצמנו מתעסקים אך ורק בשטויות. החשוב של היום הוא הפרטים הקטנים שרק מעטים יטרחו לזכור מחר.
סוגיית הצד עליו תנחת פרוסת הלחם מאידך, תעסיק את מוחם של רבבות רבבות אנשים עוד במשך שנים.
אם בכל זאת אתייחס לאי אלו משחקים אולימפיים, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, זכינו בשלוש מדליות זהב ומדליית כסף אחת. אנחנו כמובן זה הסלובקים.
לא שאני באמת רואה את עצמי סלובקי. בעוד כמה חודשים ממילא אגור במקום אחר ולא בברטיסלבה.
פשוט, טקס הפתיחה, בו חזיתי בערוץ 2 הסלובקי, גרם לי להרהר בכמה עניינים.
ההערות של הפרשנים שהפריעו ליהנות מהטקס, עסקו באופן צפוי ודי דומה לזה בישראל, במדינות השונות.
המדינה הזו זכתה בכך וכך מדליות. במדינה הזו טובים בענף הספורט הזה  או אחר.
הנה, כאן תוכלו לראות את ראש הממשלה הרוסי, הנשיא האמריקני וגם את הנשיא האהוב שלנו, איוואן גשפרוביץ, שמעון פרס, תלוי איזו מדינה תבחרו.
הקיטש הלאומי עד לאומני הזה, נראה אבסורדי.
למשל, הנה צועדת לה מדינה בשם "סין טייפה" שאולי מוכרת לכם יותר כטיוואן. היו ימים שהיא תפסה את מקומה של סין במועצת הביטחון, עד שגורשה בבושת פנים מהאומות המאוחדות.
וכי מה זה משנה מאיזו מדינה מגיע האדם העומד על דוכן המנצחים?
האם מדליה שזכה בה פלוני מאוזבקיסטן מעידה במשהו על מישהו באוזבקיסטן זולת המתמודד/ת ואולי המאמנ/ת?
לכל היותר, מעידה רשימת המדינות והמדליות המסודרות על פי מעידה על כמות הכספים הנזרקת על "ספורט מקצועני" במדינה זו או אחרת. השנה (ולמעשה בשנים האחרונות) היה זה תורם של הסינים לשפוך כספים רבים שהיו יכולים לשמש לשיפור תשתיות במערב המדינה. מצד שני, בהתחשב בשטויות האחרות שהמדינה הסינית מוציאה עליהם, מדובר בטיפה בים סין הדרומי.
המשחקים האולימפים, מין רעיון של החייאת רוח יוון אבודה בעידן אימפריאליסטי בשלבי המאה הי"ט, היו ברוחם, לפחות כך קראתי בספר היסטוריה על התקופה ( כמדומני היה זה עידן האימפריות של אריק הובסבאום), מין חגיגה ספורטיבית למעמד הביניים, אנשים ממדינות מתורבתות שנפגשים אחת לארבע שנים במין פסטיבל ענק שבמרכזו תחרות ספורטיבית.
מה עניין שמיטה להר סיני?
בין זה לבין הכספים שנזרקים על מנת לקצץ עוד מאית שנייה בריצה למאה מטרים או שחייה לחמישים, אין דבר.
"הרוח האנושית". שיהיה.
לכן, כאשר חברים מספרים לי שהם מאוכזבים על כך שאף אחד מהמתחרים שמתמודדים תחת דגל ישראל לא זכו במדליה, אני מחייך לי מתחת לשפם.
ואם היו זוכים, מה היה זה נותן?
באופן אישי, אני מתקשה לחוש גאווה על דברים שעשיתי. כשנותנים לי מחמאות, בד"כ אני שותק נבוך.
לכן, נראה לי אבסורד לחוש גאווה על משהו שאין לי כל קשר אליו.
אתמול הייתי שם, היום אני כאן, מחר שם ומחרתיים אחדל. זהו.
זו נראית לי שעה מתאימה לחזור להתעסק בפרוסות לחם או סתם בהנאה מהדברים הקטנים.
אלעד
Novy Most
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
