לא אכנס לניתוח עמוק או ביקורת רצינית של המאמר. הוא לא ראוי לכך.
באופן כללי, יש לי מנהג להשתלח במי שהיו יושבי ראש מועצת יש"ע (משעשע ששמם עדיין מאזכר את עזה בשם המועצה שלהם). אזכרתי את בנצי ליברמן כאן לפני מספר שנים. לפני מספר חודשים הארתי את ההארה שהייתה לנפתלי בנט וההכרה התת-הכרתית בנכונות האבולוציה וקבלתה.
אבל עם יד על הלב, זה לא קשה. כשפלוני מנסה לגונן על דוגמה זו או אחרת בכל מחיר, סתירות פנימיות לעולם תהיינה.
באופן יותר פרטני, זו מגמה של הימין הישראלי בשנים האחרונות לבטל את רעיון החלוקה עליו נשענה ישראל במשך רוב שנותיה עד כה, לפיו תקומנה שתי מדינות בין הירדן לים התיכון, ישראלית-יהודית וערבית-פלסטינית. אנשי הימין מעדיפים מדינה אחת, בריבונות ישראלית, מתוך אחת משתי ההנחות הבאות או שתיהן:
א. קיים רוב יהודי בין הירדן לים ולכן הרוב היהודי יוכל לכפות את דעתו.
ב. גם אם לא קיים רוב יהודי או לחילופין זה יעלם בעתיד, המיעוט היהודי יוכל לשלוט בסגנון קולוניאליסטי קלאסי ולמרר את חיי האוכלוסיה הערבית עד שזו תיאלץ להגר וכך להידחק לכדי מיעוט (ואם לא, כאמור, שלטון מיעוט יהודי הוא הרע במיעוטו).
רוב אנשי הימין לא מנסים להסתיר זאת ולטשטש זאת. חלקם הגונים כמו משה ארנס וכפי הנראה מאמינים באפשרות הראשונה. אחרים, דוגמת דני דיין (לפי הבנתי, יתכן ואני טועה בעמידה על קנקנו) ודאי דובקים באפשרות השנייה. לשיטתם המדינה הישראלית היא קודם כל יהודית ורק אחר כך דמוקרטית (במקרה הטוב לכולם, אם יש רוב יהודי או רק ליהודים ואז עניין הרוב לא באמת משחק תפקיד)
בעיקרון, לא מדובר בהכרח ברעיון רע, אם היה ניתן להבטיח שהאפשרות השנייה שהצגתי לא תתממש. מדינות דו-לאומיות ורב-לאומיות קיימות. בישראל, סביר להניח שפתרון מסוג זה יגלוש לאלימות בין-עדתית. אם בבלגיה חיבור בין ולונים דוברי צרפתית ופלמים דוברי הולנדית לא עובד, אך לא מביא לפרץ אלימות, מה הסיכוי שבישראל זה יעבוד מבלי לגלוש לאלימות ודיכוי?
ושוב, ההסבר לכך דורש דיון רחב מכדי שאוכל להקדיש לו זמן כעת.
נעבור עם כן לביקורת על מר דיין. הוא כותב במאמר, ואני מצטט:
"לעולם לא יהיה גבול מדיני בין הים לבין הנהר, ולא תהיה ריבונות אחרת זולת הישראלית ממזרח לירדן".
החלק הראשון של המשפט נתון לויכוח. יתכן וכן יהיה גבול. ניתן לטעון שהוא אפילו קיים, גם אם בין מדינה לבין יישות לא ריבונית. יתכן והוא יתמוסס ביום מן הימים ותקום מדינה דו-לאומית בין הירדן לים. יתכן ובסופו של דבר תקומנה שתי מדינות ריבוניות, בין אם הן תחיינה בשלווה ובין אם רק יידעו חרב ואז באמת לא יוקם גבול מדיני בין הים לבין הנהר.
ימים יגידו. בטח שלא ניתן לקבוע זאת בנחרצות כעת.
החלק השני של המשפט נאיבי ומתעלם מהיסטוריה של שינוי ריבונות אחת למספר עשרות עד מאות שנים.
נאזכר כמה מהשולטים על חלקים מהטריטוריה (או על הטריטוריה כחלק מאימפריה נרחבת יותר) בסדר כרונולוגי הפוך:
מדינת ישראל
המנדט הבריטי
האימפריה העות'מנית.
הממלוכים
הצלבנים
ביזנטים
רומאים
יוונים
פרסים
בבלים
והיו עוד כמובן.
השנים המשוערות מוזכרות כאן. ריבונות יהודית בשטח המכונה ארץ ישראל או פלשתינה (שהגדרתו נזילה ולעולם לא יחפוף לזה של מדינת ישראל) ארכה מספר עשרות שנים בלבד שגם בהן הטריטוריה שינתה את גודלה וכוחה הפוליטי.
בטח שלא "לעולם".
מאות כנסיות, מסגדים, הריסות מקדשים, בתי קברות וישובים משמשים גלעד להפכפכות הריבונות.
אין סיבה להאמין ששרשרת זאת תקטע דווקא כעת, רק משום שאנו חיים עכשיו.
ככה זה כאשר מגלומן כותב מאמר לעיתון. מעט צניעות לא הייתה מזיקה.
לא אחת שמעתי מפי מאמינים את הדימוי על אבא בשמיים שדואג להם. אין הם מתכוונים לאבא הביולוגי שכן זה מתהלך על הארץ או קבור בתוכה.
הם מתייחסים לאותה יישות שעל פי אמונתם בראה את העולם לפני כ-5,773 שנה.
ראו למשל, את בן המלך של המחזיר בתשובה אמנון יצחק. בני ישראל הם בני מלך, בני האלוהים ולכן זה הגיוני שמידי פעם הוא מעניש אותם (חוסך שבטו שונא בנו). אבל בגדול הוא אוהב אותם ולכן טוב להיות הבנים של אלוהים, כל עוד הולכים "בדרכו".
המתוחכמים במאמינים ודאי יגידו שמדובר באלגוריה, משל על אבא, האנשת היישות הכל יכולה ותיאורה במושגים שבני תמותה יכולים לתפוש. לכן, האל אינו באמת האבא שלנו, אלא היחס שלו עם בני האדם הוא כמו היחס של אבא.
אפשר לקבל את הסבר המשל, אם כי הוא באמת לא נחוץ.
בשתי האפשרויות הקיימות לקיום אל, אל המתערב בענייני בני האדם בהתאם למידה שהם דובקים בדרך שלו ודאיזם, אל שיצר את העולם ומערכת החוקים על פיה הוא פועל וכעת מניח את בני התמותה לשבור את הראש מה לעשות בה, לא באמת צריך את אלוהים.
אם האל קיים ומתערב בענייני דעלמא, מי ערב שדווקא הסיפור המקראי המקרי שהמאמין בחר להאמין בו הוא הנכון? הרי אם האל מעניש ומוקיר לכאן ולכאן (צדיק ורע לו, רשע וטוב לו), מה הטעם לדבוק במסורת, רק משום שהיא שם? חיים טובים בעולם הבא? אולי. בינתיים אנחנו כאן, לא שם.
ואם האל יצר את העולם ומאז נעלמו עקבותיו, מה הטעם לסגוד לו ולכלות זמן יקר לריק? זה לא ישנה דבר.
מה שנהדר בתפיסת האבא שבשמיים, בין אם היא משל ובין אם המאמינים מקבלים אותה כפשוטה (ואני חושש שעבור רוב המאמינים, הגישה השנייה היא הרווחת), היא שהמאמינים נתפסים כילדים. הם רוצים להיות ילדים, רוצים לדעת שיש מישהו שמלווה אותם, דואג להם ואיכפת לו מהם וממעשיהם. הוא אוהב אותם ויוקיר אותם אם רק יפעלו כמצוותו (שלעולם מתווכת דרך ממסד דתי).
מדובר באותה תופעה של ממש. מי שמעוניין במנהיג חזק הוא גם מי שמעוניין באבא שישמור עליו מלמעלה.
בשני המקרים מדובר בעצלנים שמצפים שמבוגר אחראי ידאג להם.
אין פלא ששמרנות, לאומניות ואמונה הולכים נהדר יחדיו.
אירוני שאנשי ימין ודומיהם מנסים להציג לא אחת את אנשי השמאל כרכרוכיים וחלשלושים. מי שאינו לאומן (וכאמור, על פי רוב דתי) נתפש כחלש, פחדן, מוג לב, נמושה לעומת הגיבור, החזק והמסוקס מהימין.
למותר לציין שהקשר בין הדימויים למציאות הוא רופף למדי.
אך המעניין הוא שדווקא החזקים לכאורה מונעים מפחד קמאי. זה לא מוזר. אחרי הכל, הם הילדים שמחפשים את הגנתו של האבא החזק.
וכאמור, ככל שחברה הופכת ילדותית ואינפנטילית (מלשון ילד, כמובן) יותר, כך גדלים מספר המאמינים בה. ילדים מחפשים את דמות אב (לפחות עד שהם רוצים להרוג אותו ולהתחתן עם האמא, כמו אדיפוס המלך. מעניין אם אלו הממשילים את האל לאב לוקחים בחשבון את רצון המאמינים להרוג את האל ולרשת את כסאו. במחשבה שנייה, הרי רוב המאמינים מדברים בשם עצמם, לא בשם אל כלשהו ולכן אין באמת סתירה) ולכן הגיוני שבחברה בה אנשים מתבגרים לאט או לא מתבגרים כלל, יהיו מאמינים רבים יותר.
הם אולי עשויים להיראות מבוגרים, להעמיד פני מבוגרים ולטעון שהם מבוגרים. אבל מי שמאמינים שיש מי שבחר בהם והוא מוביל אותם הם ילדים.
פילוסופים סברו בטעות שהמודרנה תביא לירידה בשיעור המאמינים באלוהים, שכן קידמה וידע ייגברו על הנבערות המובילה לאמונה באלוהים.
הם לא לקחו בחשבון שהאדם הרציונאלי ששיערו בדמיונם יפנה מקומו לאזרח-צרכן בן זמננו המחפש את ישועתו באחרים ובמוצרים.
הם דמיינו את החברה המודרנית כחברה של מבוגרים אחראים ובמקום קיבלו חברה של ילדים המחפשים מבוגרים אחראים. והתוצאות בהתאם.
ואין זה אומר שאתאיסטים ואגנוסטים לוקים בהיבריס. אין זה אומר שמי שלא מאמין בקיום אלוהים רואה עצמו כשולט בכל. אין מקום לגאווה יהירה זו. בטבע קיימים כוחות שיכולים למחות כל אדם כזבוב. רק שאלו שכופרים בקיום האל לוקחים את האחריות לחייהם בעצמם ולא משליכים אותה אל עבר חבר דמיוני או אנשים חכמים בשר ודם שיקבלו החלטות עבורם.
אגב, בעיית הילדותיות, הלאומניות והאמונתיות לא מוגבלת לישראל. שתי מדינות שמהוות השראה לצמרת השלטון בישראל לוקות באותה בעיה.
בארה"ב, ככל שאנשים מתחמקים מאחריות ודיון על מהות חייהם הם יפנו לימין, ליחס מנוקר לזרים וכמובן לבתי כנסיותיהם. אירוני שהימין האמריקני דוגל בלסה פר (Laissez-faire) ובהחלשת הממשל שלכאורה פוגע באינדיבידואל שיודע כיצד לנהל את חייו בצורה הטובה ביותר. אך בפועל, הדרישה להקטנת הממשל היא למעשה, ברוב המקרים, דרישה להרעפת הכוח על מנהיגות מקומית ואנשי דת, לא רצון של אנשים להיות אדונים לעצמם.
וברוסיה, כליאתן של חברות פוסי רייוט לאחרונה, בשל פגיעה ברגשות הדת המתערבבים בלאומיות הרוסית הגואה, הם דוגמא נהדרת לשיבה לדת במקביל להערצת המנהיג הכל-יכול, רק משום שרוב התושבים לא רוצים או לא מסוגלים לקחת אחריות על חייהם.
לסיום, קטע של ג'ורג' קרלין על הורים מתים בשמיים, הורים שהלכו לעולמם ומשגיחים עליהם מלמעלה ומתערבים לטובת צאצאיהם מפעם לפעם:
ב-9 באוגוסט 1945 הוטלה פצצת האטום המבצעית האחרונה מאז ועד כתיבת שורות אלו על העיר נגסאקי.
האפקט המחריד של נשק יום הדין זעזע את יפן והעולם כולו.
וב-15 באוגוסט 1945 בצהרי היום, נכנעה יפן (שעון מקומי, מה שאומר שבגלובוס עם אזורי זמן וקו תאריך שרירותיים למדי, היה זה עדיין ה-14 באוגוסט בניו יורק, בדיוק היום לפני 67 שנה) בהודעה של הקיסר שהוקלטה בלילה הקודם ובכך הסתיימה מלחמת העולם השנייה לאחר כמעט שש שנים מהיום בו פרצה עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין. המלחמה באירופה הסתיימה כשלושה חודשים לפני כן ומימדי הזוועה שחוללה מכונת המלחמה הנאצית ביבשת הישנה החלו להתגלות ולהתפרסם.
בריה"מ (ברית המועצות) הייתה אחד הכוחות המרכזיים שהביאו לניצחון על גרמניה ומדינות הציר באירופה (לא לחינם יום הניצחון באירופה הוא אחד המועדים החשובים הנחגגים ברוסיה ובפזורה הרוסית), אך במזרח תרומתה הייתה משנית. תיאבון סובייטי להישגים קלים וחשש מכניסתה של בריה"מ למלחמה בחזית הפסיפית רגע לפני הבסת יפן שיובילו לדרישות טריטוריאליות, כמו אלו שהחלו לעלות באזורי הכיבוש הסובייטיים באירופה, האיצו את ההחלטה של הנשיא האמריקני טרומן לעשות שימוש בנשק הגרעיני.
השילוב של כניעה ללא תנאי של האויב, שרק שלוש שנים קודם לכן תקף במפתיע בפרל הארבור ובכך הכניס את ארה"ב למלחמה, התבהרות ממדי הקטסטרופה שפקדה את אירופה וחלקי עולם אחרים, התזמון שמנע מסטאלין לשלוח כוחות ליפן ובכך לבוא בדרישות וכמובן תחושת הרווחה של בני אנוש שזה עתה שמעו על סיומה של מלחמה טוטאלית וזוועתית, האירוע שהיה אולי הקשה ביותר שידע המין האנושי (ובא רק כעשרים שנה לאחר מה שכונה עד אז "המלחמה הגדולה" וידוע מאז כ"מלחמת העולם הראשונה", המלחמה שזעזעה את המין האנושי בגודלה ואף יותר באכזריותה. זאת בניגוד למאה של רווחה, שלווה וקדמה יחסית מתום המלחמות הנפוליוניות ב-1815), הפכו את הידיעה על כניעת יפן וסיום המלחמה האולטימטיבית ליום חג, יום חג אמיתי שנובע מתהום הנפש, לא משהו בר השוואה למסיבות וחגיגות שאנו מכירים כיום.
אחד האירועים האלה עם היוודע סיום המלחמה, אחד מאותם מיליוני רגעים וסיפורים של אושר עילאי, התרחש בטיים סקוור בניו יורק. הצלם אלפרד אייזנשטט צילם זוג מתנשק בתמונה שהתפרסמה כשבוע לאחר מכן במגזין לייף. התמונה לפניכם:
יום הניצחון על יפן בטיים סקוור - אלפרד אייזנשטט
לכאורה התמונה לא דורשת הסברים רבים. מלח אמריקני מנשק בתשוקה רבה עלמה צעירה עם שמלה בהירה ונעלי עקב. נשיקה נצחית מסוג זה היא מושא חיקוי לאינספור נשיקות הוליוודיות שבאו אחריה וחיקוי של כמה וכמה נשיקות הוליוודיות שקדמו לה (הסרט קזבלנקה למשל יצא לאקרנים ב-1942 ועולה בי החשד שהזוג צפה בו לפני כן. המין האנושי נהנה לחקות את גיבורי התרבות שלו שנים רבות לפני שאנשי אקדמיה דנו על השפעות התקשורת, הטלוויזיה והמדיום החזותי על בני האדם).
מבלי להשקיע זמן רב להרהורים בתמונה, יסיק המתבונן המצוי כי הזוג האוהב חי באושר ועושר עד עצם היום או זה או למצער הגיע לשיבה טובה וחלף מן העולם (בכל זאת, אנשים צעירים באמצע שנות הארבעים צריכים להיות בני למעלה מ-90 בימינו).
בהמולת חגיגות סיום המלחמה, הצלם, אייזנשטט, לא טרח לרשום את פרטי בני הזוג ונדמה היה כי אהבתם לעולם תישאר באלמוניותה.
בזכרונותיו, סיפר אייזנשטט כי ראה ספן מתרוצץ באזור הטיים סקוור ומנשק כל בחורה הנקרית בדרכו, צעירה או קשישה. אחת מהן היא האחות המופיעה בתצלום. אך השאלות מי הייתה האחות או מי היה הספן נותרו בגדר תעלומה.
יחלפו עוד שלושה עשורים עד שבסוף שנות השבעים כתבה לצלם אישה בשם אדית שיין (Edith Shain) שהיא-היא המנושקת בצילום. היא עבדה כאחות בקרבת מקום ובמקרה עמדה בקרבת החובל כאשר זה פצח במרוץ הנשיקות. היא החליטה להיכנע לו, לדבריה, כי אחרי הכל הוא לחם זה מכבר על החיים שלה ובני עמה.
בתחילת שנות השמונים טענו שתי נשים נוספות שהן מושא הנישוק. במרחק שלושים וחמש שנה, הזיכרון עשוי לבגוד או להתערבל עם זכרונות אחרים. הן ודאי היו באזור, גם הן ודאי התנשקו עם מלח זה או ספן אחר, אולם קשה לאשש ארוע שהתרחש במשך מספר שניות, ארוכות ככל שתהיינה, שנים רבות לאחר מכן.
יש הטוענים שגברת שיין לא יכולה הייתה להיות העלמה שבתמונה בשל אי-התאמה פיזית בפרופורציות שלה לעומת הגברים שלאחר מכן יטענו כי הם המלח.
כשנפטרה מסרטן לפני שנתיים, בגיל 91, היא ודאי הייתה סבורה באמת ובתמים שהיא הנערה אשר זכתה לנשיקה האלמותית.
ואולי הייתה זו גרטה פרידמן בתצלום הישן?
לא פחות מאחד עשר גברים טענו להיותם החייל המנשק. אין ספק שהצי האמריקני העסיק המוני יורדי ים ולא מעט מהם שהו בניו יורק ביום סיום המלחמה, או כך לפחת הם זוכרים.
אחד מהם, ג'ורג' מנדונצה (George Mendonça) הוא בעל הסיכוי הגבוה ביותר להיות אחת הדמויות המופיעות בצילום, או כך לפחות מסיקים יודעי דבר שבחנו תווים יחודיים כגון קעקועים של החייל בתמונה והקשיש שטוען שהוא אותו אדם בצעירותו.
מנדונצה זוכר כי בדיוק צפה בסרט עם הדייט שלו באותו הערב (לימים אשתו, ריטה). לאחר שהודיעו שהמלחמה נגמרה, יצאו לרחוב כדי לחגוג. על אף שהברים הסמוכים המו אדם, מנדונצה כבר היה בגילופין וכאשר ראה את הנערה בלבן אחז אותה בזרועותיו ונישק אותה. ריטה אגב מופיעה, כך טוען מנדונצה, ברקע של אחת מארבע תמונות שצילם אייזנשטט באותו אירוע.
בכל מקרה, ללא קשר לזהות בני הזוג, כנראה שאהבת עולם לא צמחה מאותו רגע, אלא הייתה זו תשוקה רגעית. ואף על פי כן, הרגע הזה יינצר לנצח. רבבות תמונות קורבנות השואה, נפגעי התופת בהירושימה ונגסאקי, הרוגי ופצועי המלחמה הזוועתית אולי מוכרים יותר ומייצגים נאמנה את הקטקליזמה שהתחוללה שנים לפני שרוב, אם לא כל, הקוראים שורות אלו נולדו, אך הנשיקה הנצחית מסמלת את האופטימיות, את האהבה והרגש שיכולים לצמוח משדה הקטל הנורא מכל.
וגם אם פרחי האהבה זמניים ועתידים לקמול במהרה, במקומם יפרחו אלפי פרחים בשלל צבעים וגוונים מרהיבים.
ראשית, נפתח בחידה. לפניכם שלושה דגלים של שלוש מדינות ריבוניות שונות שספורטאים מטעמן צעדו בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 2012:
דגל מדינה א'
דגל מדינה ב'
דגל מדינה ג'
תפקידכם לגלות מי הן המדינות ואיזה דגל מייצג איזו מדינה. התשובות בסוף הקטע ואין פרס לזוכה המאושר/ת.
אני סמוך ובטוח שרובכם תוכלו לציין מדינה אחת או שתיים, הטובים ביניכם אף יציינו את שלוש המדינות, אך אני בספק אם הדגל המתאים יותאם למדינה הנכונה. אחרי הכל, ההבדל הוא בעיקר בפרופורציה והיא פחות בולטת מאשר בהבדל בין דגל שוויץ לדגל דנמרק למשל.
ככה זה עם מדינות רבות, לאומיותן גאתה פחות אותו יותר באותן שנים וההשראה של מעצבי הדגלים שלהן הייתה מבוססת בעיקר על מה שהיה בנמצא.
כך למשל, דרום סודאן, מדינה חדשה בת מעט יותר משנה אימצה דגל דומה להפליא לדגל סודאן, המדינה ממנה פרשה עם שינוי קטנטן של הצבעים הפאן-ערביים לטובת גוונים יותר אפריקאיים (ראו למשל את דגל קניה).
ואם כבר בדרום סודאן עסקינן, רץ המרתון מדרום סודאן, גואור מריאל (Guor Marial) מתחרה תחת הדגל האולימפי ולא מטעם מדינתנו שטרם הספיקה לגבש ולבחור "ועד אולימפי". והרי אם למדינתך אין ועד אולימפי היא לא בדיוק מדינה לצורך המשחקים. הוא מצטרף לשלושה ספורטאים מהאנטילים ההולנדיים שעל אף שהם נמצאים בים הקריבי היוו עד לאחרונה מחוז אוטונומי בממלכת הולנד וכעת יש להם סטטוס מעט שונה המצדיק שליחת ספורטאים בנפרד ממדינת האם האירופאית.
עם יד על הלב, הלוואי וכולם היו מתחרים תחת הדגל האולימפי, אחוות בני האדם בניגוד לאחוות נתיני המדינות.
נכון, המשחקים האולימפיים המודרניים החלו ב-1896, עידן קוסמופוליטי ליברלי מחד ושל לאומיות ההולכת וגוברת מאידך. עדיין לא באפריקה, אבל באירופה ובאמריקה החלו לקום מדינות חדשות, אימפריות החלו לשקוע וחלקן היו על סף קריסה וכך עלה הרעיון להקמת משחקים שיתקיימו כל ארבע שנים ובהן ייקחו חלק ספורטאים חובבים מרחבי הגלובוס (מומלץ לקרוא בנושא את הספר עידן האימפריה של אריק הובסבאום שלמיטב ידיעתי טרם תורגם לעברית. בפתיח הובסבאום מתייחס גם למשחקים האולימפיים).
עניין החובבים נזנח מעט ברבות השנים. על אף שעדיין מנסים לשמור על מראית עין בחלק מענפי הספורט, רוב משתתפי האולימפיאדה, במיוחד אם הם מגיעים ממדינות סמכותניות, מתאמנים יומם וליל רק עבור הזכייה בזהב. כדי להבין בדיוק את גודל המאמץ והלחץ המונח על כתפי הספורטאים, מומלץ לראות את המבט על פרצוף הבנות של נבחרת רוסיה בהתעמלות אומנותית לאחר שגילו שזכו במקום השני (ולא חלילה במקום הראשון בו זכו האמריקאיות. צפיתי בחלק קצר מהתחרות וממה שראיתי האמריקאיות פשוט היו טובות יותר, אך הבכייניות הרוסיות לא היו מוכנות לקבל את העדיפות האמריקנית, רק משום, כך אני מניח, שכל חייהן הוקדשו לתחרות הזו ודומות לה וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה).
ויקטוריה קומובה, אחת המתעמלות הרוסיות עצובה לאחר זכייתה במקום השני. ליתר הבנות היה פרצוף נפול גם כן. לקוח מכאן.
עם השנים, כאמור, נזנח הרעיון של מפגש החובבים ההומניסטי ועלתה הלאומניות ביתר שאת. שיאה הידוע לשמצה באולימפיאדת ברלין ב-1936 הזכורה בעיקר כאירוע תעמולה נאצי (וכמה תעלולים אנטי נאציים שנועדו להוכיח את הגרמנים בגזענותם, ראו למשל את סיפורו של האצן הנודע ג'סי אוונס).
על צילום האירועים והפקת הסרט שיציג את רוח האדם (ובראשו האדם הארי) הופקדה לני ריפנשטל אשר יצרה את אחד מסרטי האולימפיאדה והספורט הקלאסיים - אולימפיה:
בימינו, כל אירוע ספורט בינוני ונשכח זוכה לשלל מצלמות בחדות גבוהה ותלת מימד ולכן יש בין הצופים בימינו שלא ייתרשמו מסרט שחור לבן, אך ריפנשטל המציאה את הז'אנר של צילום ספורט ואחראית לפיתוח כמה מהתעלולים בהם משתמשים עד עצם היום הזה. היא לא ביימה משדר ספורט ישיר, היא ערכה סרט קולנוע אלמותי.
כאמור, המשחקים הלכו והתרחבו עם השנים. מעשר אומות שנטלו חלק במשחקים הראשונים באתונהב-1896, ל-204 מדינות המשתתפות במשחקים בשנת 2012. תוכלו לראות מי הן המשתתפות הקבועות וכיצד השתנתה מפת העולם מסוף המאה ה-19 במצגת הזו באקונומסט.
204 מדינות זה הרבה, זה מספר גדול אף יותר ממספר המדינות החברות באו"ם. כפועל יוצא, חלק מהמשתתפות אינן מדינות החברות באו"ם.
למשל, טייפה הסינית שאתם ודאי מכירים בשם הפופולארי טיוואן. הרי לא יעלה על הדעת שאי עם קבוצת מורדים (מזה למעלה משישים שנה) אשר כבר גורש מהאומות (הלא כל כך) מאוחדות יעשה שימוש בשם סין או הרפובליקה של סין, כאשר זה שמור לרפובליקה העממית של סין היא-היא סין האמיתית, היורשת החוקית של הקיסרות העתיקה.
או מה לגבי הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה, שם קצר וקולע למדינה המסוכסכת עם יוון, אם המשחקים האולימפיים, החוששת שהשימוש בשם מקדוניה טומן בחובו דרישה טריטוריאלית למחוז יווני בעל אותו שם. אלכסנדר מוקדון ודאי היה מתהפך בקברו אם היה שומע על הסכסוך, הוא כבר היה כובש את כל האזור והופך את הסכסוך למיותר.
כן, הדוגמאות הללו הן רק שבריר מעשרות אם לא מאות סכסוכים אתניים ולאומיים המבעבעים מתחת לפני השטח. לא כל המשתתפים גאים להתחרות תחת הדגל אותו הם לכאורה מייצגים, אך בלית ברירה, עד אשר המחוז ממנו הגיעו יפרוש או עד הקמת סדר עולם ללא גבולות, הם מתחרים עבור דגל שנכפה עליהם.
המלכים, הנשיאים, הרוזנים, ראשי הממשלות וראשי הוועדים האולימפיים הלאומיים מגיעים לנופף בטקס הפתיחה לנתיניהם ולחגוג מצב קיים שכאמור הוא תולדה של שינוי ללא הרף במאה ושש עשרה השנים האחרונות ואין סיבה להאמין שהתצורה הנוכחית לא תשתנה בעתיד.
אפילו המסורות האולימפיות שהיו שם "מאז ומעולם" (אירוניה כאשר מדובר במשחקים שהחלו ב-1896 או לכאורה חודשו ממשחקים עתיקים שגם הם לא היו שם מאז ומעולם) לא באמת היו שם תמיד.
הלפיד האולימפי עם אש התמיד שמכבים מעט לאחר נעילת המשחקים הודלק לראשונה ב-1928. הוא לא היה שם עד שמישהו חשב שיהיה זה רעיון טוב לתת לספורטאים ובני אנוש אחרים להתרוצץ עם אבוקה.
הדגל האולימפי עם חמש טבעות בחמישה צבעים המייצגים חמש יבשות וצבעים אשר ניתן למצוא בדגל של כל מדינה משתתפת, נמצא עימנו רק מ-1914. עניין הצבעים הנמצאים משעשע או עצוב, כאשר לא כל המדינות מורשות לעשות שימוש בדגלן (ע"ע טיוואן). זה עושה חשק לפרוש ולהקים את המדינה שלי עם דגל ורוד זועק. גם ספירת היבשות יכולה להשתנות, אני למשל מכיר באוקיאניה, אירואסיה-אפריקה ואמריקה, כך ששלושה עיגולים היו עושים את העבודה גם כן. או לחילופן, אוקיאניה, אירופה, אסיה, אפריקה, דרום אמריקה, צפון אמריקה והנה הגענו לשש ויכולתי להמשיך לספור.
ואם כבר להיטפל לדקויות גיאוגרפיות, האתר של לונדון 2012 באמת שימושי, במיוחד אם תרצו לקבל מידע על הספורטאים, המדליות, התחרויות וכו' (ופחות אם תרצו לצפות במשחקים אונליין, לשם כך תאלצו לחפש בנפרד).
אחד החלקים האהובים עלי באתר עוסק במדינות המשתתפות. על מנת להקל על הגולשים, המדור חולק ליבשות (באופן שרירותי, כאמור, חמש). בחלק האסיאתי תמצאו מדינה בשם פלסטין. אין לי בעיה עם הגדרה עצמית בכלל וזו הפלסטינית בפרט. הרי אם לא, את מי ייצגו הספורטאים הפלסטינים, את ישראל? את הדגל האולימפי? אבל טכנית הם לא מדינה.
הם עם שנאבק על אותה פיסה גיאוגרפית בה ממוקמת מדינה בשם ישראל. אם תחפשו את ישראל באסיה, ודאי תתאכזבו, כי היא מופיעה בחלק האירופי.
מעניין מי אחראי לנושא, האם זה עניין של תפיסה - היכן נגמרת אירופה ומתחילה יבשת אסיה (כפי שציינתי, אני מעדיף להתייחס לפיסה הגיאוגרפית אירואסיה-אפריקה או להתמקד באזורים קטנים יותר ולא ביבשות המחולקות באופן מלאכותי) או מקריות?
כפי הנראה מדובר בעניין טכני, לאיזה אזור משתייך הוועד האולימפי של מדינה (או ספק-מדינה) זו או אחרת.
אך התוצאה מרתקת, קוונטית משהו, בה אותה פיסת אדמה יכולה להתקיים בו זמנית בשתי יבשות עד אשר החלטנו בשרירותיות לאיז יבשת היא משתייכת.
ובכן, יכולתי להמשיך ולדון בנושא עוד רבות. אך כמדומני, כעת כבר ברור שכאשר מהרהרים על דברים שמוצגים כמובנים מאליו, מגלים שפוליטיקה וגיאוגרפיה הם עניינים הנתונים לפרשנות ומאבקים דבר מהם אינו מובן מאליו. והאולימפיאדה היא האירוע המנסה לייצג באמצעות ספורט את הפוליטיקה העולמית ולגשר על המרחקים הגיאוגרפיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
