בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

מן המפורסמות הוא שבימים עברו, לכנסיות היה מונופול על המידע.

הואיל ושעתוק טקסטים היה יקר ומלאכת הכתיבה הייתה ידוע אך ורק לבעלי מקצוע, הואיל ושימור ספרים לא היה עניין של מה בכך וספר, לא היה רומן קיטשי שכל אחד יכול לקרוא ברכבת (או בכרכרה הרתומה לסוסים), אלא אסופת דפים/קלפים גדולה וכבדה שהעברתה ממקום למקום הייתה כרוכה במאמץ לוגיסטי גדול, הספרים עסקו בעיקר בנושאים שברומו של עולם והם נשמרו בגנזכים מיוחדים של כנסיות וקתדראלות גדולות.

ואז, במאה ה-15, אי שם בעמק הריין, המציא יוהן גוטנברג את הדפוס ועד מהרה שינה את האופן בו בני האדם תופשים את המושג ספר.

אמנם בתחילה ההמצאה שימשה להדפסת התנ"ך בתרגומו של מרטין לותר (ואגב כך, המצאתו הייתה סם חיים לדת הפרוטסטנטית שיכלה לקרוא תיגר על מונופולין המידע של הכנסייה הקתולית) ויצירות נוספות משלל המופתים של התקופה שקדמה להמצאת הדפוס, רובן ככולן בעלות צביון דתי.

אולם עד מהרה, בד בבד עם התפתחות והשתכללות הטכנולוגיה, ספרים הפכו להיות דומים יותר למה שהיה מוכר לנו מהמאה העשרים (ואולי, ויש לכך סימנים, אנו עומדים בפתחו של עידן חדש עם ספרים דיגיטאליים ולכן הזכרתי את המאה העשרים, מבלי ניסיון לקבוע מה יילד יום).

כיום, האפשרות להפיץ את המידע נגישה להרבה יותר אנשים ובקלות רבה יותר, מה שכמובן הפך קל ופשוט יותר בעידן בו אין צורך להדפיס טקסט, על מנת שניתן יהיה להפיץ אותו.

אין ספק שזרימת מידע חופשית, הייתה תנאי חשוב ליציאה מאותה חשיכה מטפורית של ימי הביניים, התפתחות עקרונות הנראים כמובנים מאליהם כמו "חופש הביטוי" (אם כי בימינו, גם הוא לא נראה מובן מאליו) ובכלל, על כל האופן בו חיינו נראים כיום, ב"עידן המידע".

אי שם, במאה ה-18, בשנת 1709 כך מספרים, נחקק בבריטניה חוק שאמור היה להגן על קניינם הרוחני של יוצרים, בעידן בו המצאתו של גוטנברג הפכה להיות נחלת הכלל. בתחילה ההגנה הייתה לעשרים שנים, בהן אסור היה לשעתק יצירות בדפוס.

אך עם השנים וכאשר החוק נדד אל מעבר לאוקיאנוס האטלנטי, הלך פרק הזמן ותפח (ויש האומרים בהקשר הזה, בהתאם לגילו של מיקי מאוס, הדמות הנפלאה של וולט דיסני שבכל פעם שתוקף זכויות היוצרים עליה עמד לפוג והיא הייתה עשויה להפוך לנחלת הכלל, דאג הקונגרס האמריקני להאריך את פרק הזמן בו אסור לעשות בה שימוש) והוא, כפי שניתן להבין, כלל לא רק קטעי טקסט, אלא גם תמונות, מוזיקה, סרטים ובעצם, מה לא?

כך למשל, לעיתים זכויות קניין רוחני ופטנטים חלחלו לדברים שנראים לנו מובנים מאליהם, כמו למשל פטנט על פורמט JPEG שהוא פורמט תמונות דיגיטאלי נפוץ במיוחד, שיש שתבעו זכויות על השימוש בו.

או למשל פורמט GIF שרק בימים אלו משתחרר מעול הפטנט.

בשלב מסוים, די התבקש שיהיו אנשים שינסו לנצל את החוקים שבמקור נועדו לאפשר פרנסה ליוצרים שכתיבתם אומנותם,  על מנת לגרוף רווחים מדמי התיווך.

איגודים שמטרתם דה יורה היא שמירה על זכויות היוצרים, כאשר דה-פקטו הם גוזרים קופונים נאים, בעוד היוצרים זוכים לנתח זעום מפרי עמלם, הפכו להיות אלו הסנגורים החזקים ביותר של חוקי זכויות היוצרים.

חדשות לבקרים אנו שומעים על גלי תביעות נגד גולשי אינטרנט שכל חטאם היה רצון להאזין לשיר פופולארי או לצפות בסרט אקשן, תביעות נגד חברות המייצרות טכנולוגיות המאפשרות שיתוף קבצים, תביעות נגד מסעדות ובתי עסק שהשמיעו מוזיקה ולא שילמו על כך תמלוגים ועוד כהנה וכהנה.

מה שעושים למעשה אותם ארגונים האמונים על שמירת זכויות יוצרים ונכסים אינטלקטואליים (או קניין רוחני, תלוי איך בוחרים לתרגם), כמו אקו"ם הישראלי ומקביליו מעבר לים, הוא ניסיון לשמר את המונופולין שיש להם על יצירות, לא כאלו שהם במישרין יצרו בד"כ, אלא כאלו שהם רכשו את הזכויות להם.

יתכן והאומנים או יורשיהם מרוויחים מכך, פה ושם, אך עיקר הרווחים מפעולות אלו הולך לאותם גופי ענק שבראש מעיינם עומדת השאלה כיצד לגרוף עוד ועוד כסף ואגב כך, לצבוא עוצמה.

וכך, כאשר עוסקים בגופי ענק בעלי כוח, המנסים לשמור לעצמם מידע ולחלק אותו במסורה, למי שיהיה מוכן לשלם, למי שיהיה מוכן לשחק על פי הכללים שלהם, אני מתקשה שלא לראות את הדמיון בין אותם ארגונים האמונים על זכויות היוצרים והכנסיות (הכנסייה כמוסד, לא המבנים הפיזיים).

בראש ובראשונה, מה שמניע את שניהם הוא כסף.

אם הכנסייה חלשה (ועדיין חולשת ברמה זו או אחרת) על מאות מיליוני מאמינים שהפרישו לה כספים כמיסים וכתרומה, הרי גם אותם ארגוני זכויות יוצרים חולשים על מאות מיליוני "מאמינים" שמוכנים לשלשל להם כספים, בתמורה לאיזה שירות.

מעבר לכסף, קיים מרכיב העוצמה, אותו הזכרתי קודם.

הכנסייה, בכך שניסתה לרכוש את לבבות האנשים ובכך שהיו בבעלותה נכסים למכביר, צברה עוצמה לא מבוטלת.

ארגוני זכויות היוצרים, גם כן לא בוחלים באמצעים על מנת לנסות ולהכתיב את הטעם המוזיקאלי, הספרותי, הקולנועי ולמעשה את דרך החיים של "מאמיניהם".

אם הכנסייה היא לא רק ממסד בו מבקרים מידי יום ראשון ובחגים, אלא דרך חיים, הרי תאגידי המדיה הענקיים (media conglomerates) מנסים לעמוד באותו מקום בו עמדה הכנסייה בימי הביניים.

לשם צבירת העוצמה, תאגידי התקשורות, כמו הכנסייה, מתבססים על מנגנון בירוקראטי גדול ויש להם שלוחות במקומות שכלל לא תצפו (או שכן) למצוא אותם שם.

מיניסטריונים, ארגוני צדקה ועוד שלל גלגולים, שלעיתים מזוהים עם גוף האב/אם ולעיתים צריך לחקור היטב על מנת לגלות את הקשרים ביניהם.

לעיתים שם החברה יציין את התאגידים שלהם (למשל סוני רקורדס או סוני פיקטרס ששייכים לתאגיד Sony) ולעיתים השם לא ירמז דבר (למשל MGM, Bertelsmann, Columbia שגם הם תחת כנפיה של סוני, מבלי שהשם יצלצל באופן דומה [הדוגמאות כמובן רבות בהרבה וקיימות לא רק בתאגיד הענק של סוני]).

והשמירה הקנאית הזו, דווקא על ענייני תרבות – ספרים ומוזיקה בעיקר, הם ההופכים את הדמיון למפחיד.

מה ההבדל בין הכנסייה ששמרה לעצמה ספרים – קודש וחול ובכך ויסתה את זרימת המידע להמונים, לבין נאמר אחד מאותם תאגידים עכשוויים השומר לעצמו מידע מסוים ושולט במידע שהוא מעוניין לפרסם, בכמותו, בתזמונו ובמחירו?

לאלה גם אלה, יש להלכה את מלוא הזכויות על המידע.

בדיוק כפי שניתן לטעון שלזכות אותם תאגידי ענק עומדת הזכות לפרסם את אשר הם רוצים, למנוע את פרסום מה שהם לא רוצים ולשווק את המוצר להיכן שהם רוצים, ניתן לטעון כי לכנסייה, כמי ששילמה לאלו שהעתיקו את הספרים ופרנסה חלק לא מבוטל של הכותבים, הייתה את מלוא הזכות להשאיר את תושבי המדינות שתחת שליטה בבורותם.

למרבה המזל, בחלוף השנים, הכנסייה איבדה מכוחה, לפחות בכל האמור לשליטה על המידע.

מה שהביא לכך, בין היתר, היה ההתפתחות הטכנולוגית.

מרגע שניתן היה להפיץ תובנות לא-כנסייתיות בעולם בכמות נכבדה, לא ניתן היה לעצור את התהליך בו הכנסייה מאבדת את הבלבדיות שלה על המידע.

ובאותו אופן, כך זה נראה עתה, "הכנסיות החדשות", אותם תאגידי ענק, אמנם עושים מאמצים שלא יסולאו בפז לשמור לעצמם את הכוח והעוצמה.

אלו אותם ניסיונות לעקוב אחרי גולשי אינטרנט, להכניס לשימוש טכנולוגיות, חומרה ותוכנה, המפקחות ועוקבות אחר המשתמשים ומונעות מהם לעשות עם מה שהם קנו את אשר על לבם.

יתכן והדבר יצלח. הלוואי ולא.

אולם מעודד להתבונן על מה שעבר על הכנסיות בעבר ולראות שבסופו של דבר, יתכן ולכנסיות החדשות יישארו מאמינים, אפילו לא מעטים. אך הן לא תשגנה את השליטה לה הן מייחלות.

עוד מידע על ההיסטוריה של זכויות היוצרים אפשר לקרוא בכתבה מלפני מספר חודשים של שוקי גלילי, ממנה לקחתי מספר נתונים.

ובהקשר מעט שונה, תגובה 9 בכתבה הזו, משווה את לינוקס ותוכנות הקוד הפתוח למיניהן לקתדראלה שבנייתה לעולם לא נשלמת. אני אהבתי את התגובה וההשוואה.

אדינבורג, סקוטלנד. אוגוסט 2006

הו!

כל פעם שדודה שלי באה לבקר, מנפיקה שלל רגעים ששווה לצנור, ולא כי דודה שלי התכוונה לכך.

אך הפעם הזו, הייתה עילוי!

להלן השאלה ששאלה:

"יש לך במקרה גלידה של טום וג'רי"?

מה הסיכוי שהיא התכוונה לגלידת בן אנד ג'ריס?

נכון, בהחלט הגיוני שאנשים יתבלבלו עם ססרת הסרטים המצוירים טום וג'רי.

אבל היי, לדודה שלי זה קורה כל הזמן וכל הזמן זה מצחיק!

בכל מקרה, היא שאלה אם כאשר מנקים את המקרר, צריך לנתק אותו מהחשמל ליומיים.

השבתי בטון רציני "לא יומיים, אלא חודש".

הבעיה שהיא לקחה אותי ברצינות, אז הייתי צריך להבהיר שיומיים זה יותר מידי.

אין XXX, אין דאגות...

לחם בירה

בשעות הבוקר המאוחרות, ניגשתי למקרר, הוצאתי שקית ובה היה לחם (אני בד"כ לא אוכל לחם ואני לא אחראי לאכסונו ובכלל זה, הרעיון המעוות של אכסון לחם במקרר).

מיד לאחר מכן, ניגשתי לארון והוצאתי סקיפי.

פתחתי את אריזת הלחם. על הלחם, כיכר שהייתה לקראת סיום, התחיל להיווצר עובש.

קירבתי את הפרוסה שהעלתה עובש אל אפי ורחרחתי.

אבוי.

היא התחילה להריח כמו אלכוהול, אולי בירה.

אני לא שתיין אלכוהול גדול ולא חובב בירה.

גם חמאות בוטנים מרוחה על לחם בריח בירה, לא נשמע לי מפתה במיוחד.

זרקתי לפח.

נזיפה מרופא השיניים

לפני מספר ימים, ביקרתי את רופא השיניים, לבדיקה ובעיקר כדי שינקה את אבן השן שהצטברה לי בחצי השנה האחרונה.

בד"כ, הרופא משבח אותי על קפדנותי ומציין שכמעט ולא ניתן להבחין אצלי באבן שן (אפילו בפעם הראשונה שעשיתי ניקוי שיניים, לפני מספר שנים, לא היה לי יותר מידי).

קצת לאחר תחילת הבדיקה, הדוקטור שאל "מה זה?" ומיד לקח מראה, תחב את המראה הקטנה שלו לפה שלי ואת המראה שלקח כיוון בזווית כזו שאוכל להבחין במראה הקטנה.

כתם קטנטן של אבנית היה אי שם, בלסת התחתונה, בחלק האחורי של כמה שיניים.

"אכלתי לא מזמן" אמרתי לרופא השיניים, ביודעי שזה לא ממש קשור לאבנית.

"זה לא שייך" הוא אמר.

"טיילתי גם לא מעט לאחרונה, ולא ממש יצא לי לעבור עם חוט דנטאלי" המשכתי לתרץ.

"היכן טיילת?" הוא שאל.

וכך התחלתי לספר על המקומות השונים בארץ ובאירופה שהייתי בהם מאז הביקור האחרון אצלו.

זה סיפק אותו.

בכל משך הניקוי, לא יכולתי להפסיק לתהות, מי משלם למי, מי הפציינט ומי נותן השירות ואיך לעזאזל הגעתי למצב שאני מוכן לשמוע הטפות מוסר מרופא השיניים שלי, להרגיש אשם ועוד לנסות ולחפש תירוצים (הרי אם לא הייתה מצטברת לה אבן שן, לשם מה הייתי בא אליו לעזאזל? הוא צריך להודות לי שאני רשלן בצחצוח).

לאלף אלפי הרוחות.

Here we go again

יתכן ואתם זוכרים את הפעם האחרונה בה הלכתי לראיון עבודה, סתם לשם השעשוע.

אם לא, אז אולי שווה לקרוא, כי לדעתי זה היה מצחיק במעט.

בכל מקרה, בימים האחרונים, מצאתי עצמי שוב שולח קורות חיים (להלן תמציתם: נולדתי והנני) לכל תיבת דואר אלקטרוני שרק נזדמן לי לראות כקשורה למקום שאולי מחפשים בו עובדים (טוב, על מי אני עובד? שלחתי שני אי מיילים, אבל שיהיה).

רצה הגורל, חזרה אלי מישהי מאחד המקומות אליהם שלחתי את קורות החיים, היום בצהריים.

שוב, חברת תוספי מזון (ואני, מה, אני אמכור לאנשים רעל, רק בעבור בצע כסף?).

כמובן שלא אמרתי "לא" לראיון, גם שהוא באזור המרכז וגם ששום דבר ממה שהציעו לי.

רק מה, תוך כדי שיחה, במיוחד כאשר מי שדיברה איתי סיפרה לי על האופן בו יתבצע הראיון, הבנתי שזו בעצם החברה שכבר הלכתי אליה לראיון בנובמבר דאשתקד!

הו, כן. לא היה לי מקום לספק, כאשר היא הסבירה לי שאדבר עם "אחד הבכירים בחברה" או כאשר היא אמרה לי "תבוא בלבוש ייצוגי".

ניסיתי שלא לצחוק בקו הטלפון, הצלחתי לא רע. התפקעתי מיד לאחר מכן.

היא ביקשה גם שאתקשר אליה או אשלח לה SMS ביום בו הראיון אמור להתקיים.

אמנם בפעם שעברה הראיון היה לי מהנה ביותר.

אך אז, בניגוד לעכשיו, הראיון היה בחיפה והיו לי נסיעות בחינם.

קלושים הסיכויים שבאמת אטריח את עצמי לתל אביב (גם אם כמעט מידי שבוע מזדמן לי להיות בתל אביב) בשביל ראיון עבודה שאינני חפץ בה.

הואיל ובפעם שבעברה, הוזמנו במקביל לא מעט אנשים, גם אין לי חשש או נקיפות מצפון על כך שלא אמרתי שלא אגיע, כאשר אין לי כוונה להגיע.

אותה אחת שיצרה איתי קשר, תבין כבר לבד שאני לא מעוניין, ואם לא, מצפה לי בעוד מספר ימים שיחת טלפון משעשעת למדי.

החברה אגב, היא חברת הרבלייף (Herbalife).

אין לי משהו נגדם באופן ספציפי.

פשוט הקונספט הזה, בו מוכרים לאנשים כל מיני דברים שהם לא צריכים, במיוחד כאשר מדובר בתוספי מזון למיניהם, אינו לרוחי.

אה. ואם יש לכם איזו עבודה להציע לי, כזו שלא מנסים לשכנע בה אנשים לבלוע רעלים, אתם מוזמנים להציע לי. לא שאני באמת בונה על כך שאקבל הצעות עבודה מעניינות מכך שאכתוב על כך בבלוג. אבל מה אכפת לי לנסות?

למה לא איסלנד או גרינלנד?

מזג האוויר בחוץ, בימים אלו, יכול להיות מתואר בקיצור כ"פיכס".

מה הייתה הבעיה להקים את מדינת היהודים באיסלנד?

אולי הדנים יפסיקו את הכיבוש של גרינלד ויתנו לצה"ל לנצח את האסקימואים?

בטוח נעשה שם כיבוש נאור והם יאהבו אותנו.

תחושה נוראה

היום בשעת הצהריים, ישנתי להנאתי שנת צהריים מתוקה.

אחרי בערך חצי שעה שלי שינה, התקשר קו הטלפון בבית.

מעברו השני של הקו, הייתה מישהי שהתעניינה בקשר למשהו שאח שלי פרסם והואיל והוא גר מעבר לים, מספרי הטלפון שהוא השאיר הם הנייד של אמא שלי ומספר הטלפון אצלי בבית.

בחיי, הייתי נחמד. נדמה לי.

הבעיה הייתה שמרגע שסיימתי את השיחה, הבנתי שהיקיצה הלא טבעית הזו, גרמה לי לתחושה מעיקה.

כאב ראש, חולשה בגוף וחוסר יכולת לזוז בחופשיות היו התסמינים.

חלפו דקות ארוכות בטרם הצלחתי לשוב לאיתני.

עבר זמן רב מאז הרגשתי ככה.

בדרך כלל אני מתעורר ביקיצה טבעית, כשש שעות לאחר שאני הולך לישון בלילה וקצת פחות משעה לאחר שאני הולך לישון ביום, בפעמים הספורות שאני הולך לנמנם ביום.

מצד אחד, התחושה הזו, באמת מזוויעה.

מצד שני, זה סימן שאני עדיין חי.

לא ברור לי עדיין מדוע השורה השנייה של הפסקה הזו חיובית, אבל אני נחשף ללא מעט תעמולה שקובעת שזה אמור להיות טוב, אז בטח יהיו כמה אנשים שישתכנעו שזה בסדר.

אני מניח.

בהמשך לדבריו של יג"מ יבד"ל, רציתי להפנות את תשומת לב המי ומי שקוראים כאן לכתבה הזו מהניו יורק טיימס המספרת על החרמות שעושה הכנסייה בחשמן עמנואל מילינגו (Emmanuel Milingo) מזמביה, לאחר שהלז התחתן עם אישה קוריאנית, שעיסוקה מדקרת במחטים (acupuncturist).

הסיפור של מי מחרים את מי ולמה, באמת לא כזה חשוב.

יטען האפיפיור אשר יטען בעד הרציונאליזם הכנסייתי (ואגב כך, ישמיץ את ההיפוך לכאורה שיש לדת האסלאם), היסטוריה של כאלפיים שנה, לא מדברת טובות בעד הכנסייה.

אחרי הכל, מה שמפריע לכנסייה, כך לפחות זה נראה, אינו העובדה שמילינגו עוסק בגירוש שדים (exorcism), כי זו הרי מיומנות חשובה שיש לה אחיזה במציאות. הבעיה היא עצם הנישואין והכנסת עוד כל מיני ריטואלים פגאנים ילידיים-אפריקאים אל המאמינים הנוצרים באפריקה.

וזה לא שונה בהרבה מהתאמת המונותיאיזם לעובדי האלילים של אירופה הקדם-נוצרית.

ואל נא תחושה גאווה גדולה אם אתם מוסלמים או יהודים, הרי מה הם טקסי הקפת הכעבה או הבכייה אל הכותל, אם לא קידוש מקומות ארציים על חשבון אל לא-גשמי?

סיפורו של הפרתנון באתונה, הוא כמדומני סיפור מאבקי כל הדתות, גם אלו שאין להן חלק בסיפורו בפועל.

המבנה הנהדר הזה שנבנה בתקופתו של פריקלס (המאה ה-5 לפנה"ס), על מנת לשמש מקדש חדש לאתנה, אלת העיר, במקום המקדש שהוחרב על ידי הפרסים קודם לכן.

כאלף שנה, שימש המקום כמקדש יווני לאלה אתנה.

בחלוף הזמן, הוסב המקום לשמש ככנסייה נוצרית ואתנה האלה התחלפה ברבות הזמן למריה הקדושה.

בחלוף כאלף שנה נוספות, כבשו התורכים את אתונה והכנסייה הוסבה למסגד נאווה (בשנת 1456).

בשנת 1687, צבא וונציאני הטיל מצור על העיר, הפרתנון שימש כמחסן תחמושת ואחד הפגזים שנורו פוצץ את אבק השריפה וגרם להרס חלקי של המבנה.

כמאה שנים מאוחר יותר, ב-1801, הוסרו פסלים רבים מהמבנה והועברו ללונדון, שם עד היום ניתן לצפות בהם במוזיאון הבריטי.

כיום האתר משמש לצורך אחת הרעות החולות ביותר של ימינו – אתר תיירות המושך רבבות תיירים המגיעים לאקרופוליס מידי חודש, אשר באים, מצטלמים והולכים, כאשר תמונותיהם נשכחות באלבומים שאיש לא מתעניין בהם.

וכי מה שונים אותם מאבקי כוח אוויליים המתרחשים בימינו, זולת זה שהם מתרחשים בימינו ויכולים להיות מופצים במהירות שונה יותר?

מי שמתעסק בקמעות, כיפור על חטאים על ידי התעללות בעופות, גירוש שדים, מוסדות נזירות, הכאה עצמית על עלבונות עבר ומלחמות קודש, וזה כלל לא חשוב לאיזה צד הוא שייך, מדוע יזכה הוא לאמון בצדקתו מצדי?

הארכיבישוף עמנואל מילינגו ורעייתו (צילום AP)

הפרתנון משתקף על אייפוד (צילום: Yanni)

אל נא תשלחו לי שנה טובה

לוח השנה, כידוע, הוא אחת מהאשליות הללו, שעוזרות לאנשים להכניס סדר מדומה בעולם הכאוטי בו הם חיים.

הוא יכול להיות מבוסס על תאריך שרירותי שנטען לגביו שבו נברא העולם, על תאריך שרירותי שנטען שבו נולד המשיח, תאריך שרירותי שבו ה-נביא בחר להגר מעיר מדברית אחת לאחרת או תאריך שרירותי בו נולד קים איל סונג (בחיי, לוח שנת Juche מתחיל ב-1912).

אך אין זה מוריד ולו במעט מהשרירות שבקביעת לוחות השנה הללו.

אך כידוע, על כל טיפשות אנושית, יש מי שבוחרים לנצלה לצורך טיפשות אנושית אחרת – הכסף (הו, אם בעבר הם רדפו אחרי מטבעות ומאוחר יותר אחר פיסות נייר, הרי שהיום הם מנסים בכל כוחם להגדיל איזה מספר בזיכרון מחשב, בתקווה שאין בצדו סימן מינוס).

וכך, אם בעבר רשות הדואר (שברבות הימים הפכה ל"דואר ישראל") גזרה קופונים על משלוח השנות הטובות, אותה ברכה לכבוד יום שנקבע באופן שרירותי שהוא אמור להיות חשוב, הרי בימינו, ישנם מרוויחים חדשים בדמות חברות הסלולאר.

ובאמת, לא הייתי צריך את הכתבה הזו, המספרת על עיכובים במשלוח הודעות SMS בשל העומסים על התשתית הסלולארית, בעקבות החג.

הספיקו לי מספר הודעות, שאת חלקן קיבלתי באמצע שום מקום, כאשר פתחתי את המכשיר הארור על מנת לבצע שיחה, כדי להבין שמשהו השתנה.

אם בעבר הייתי מקבל ברכות שנה טובה שאנשים טרחו למצוא בעבורן נייר (לעיתים קרטון) ולקשקש עליהן כמה מילים שהם לא באמת מתכוונים אליהן או לחילופין שיחות טלפון, הרי השנה קיבלתי מילים נדושות היישר אל צג הטלפון הסלולארי שלי.

חלק מההודעות נשלחו אלי מאנשים שבזיכרון של המכשיר, אחרים הם אנשים שמעולם לא טרחתי להכניס לזיכרון (לא משנאה חלילה, פשוט מעולם לא ראיתי צורך להכניסם לזיכרון ובכל מקרה, אני נוטה למחוק מספרים די מהר).

זה די קירב אותי למטרה לא מוצהרת ושאני לא נוקף אצבע עבורה, אבל היא בהחלט מטרה – להיות מוכר על ידי יותר אנשים מאשר אני מכיר.

יש בזה משהו קוסם, לדעת שאנשים שומרים על המספר שלך, בעוד אתה את שלהם לא שומר, לדעת שאנשים יכולים לנקוב בשמך, כאשר את שמם אתה לא זוכר, שאנשים זוכרים את פרצופך, כאשר את פרצופם מעולם לא הכרת.

אולי על אף ההכחשות הנמרצות, עמוק בפנים אני רוצה להיות סלבריטי?

אני מקווה שלא. טובים לי חיי הצללים. אני לא אוהב שמש או זרקורים.

בכל מקרה, מבין שלל ההודעות שקיבלתי, היו אמנם הודעות אישיות, שידעתי שנכתבו לי באופן פרטי ומכוון. אבל ככלל, נדמה לי שרובן כלל לא היו אישיות, אלא מין הודעה לקונית אחת עם ניסוח אחיד שנשלחה לרשימת תפוצה ארוכה, בין היתר אליי.

יש בזה משהו חצי-מעליב. זה די דומה לקבלת מכתב מודפס שלא כולל את שמך או כולל קו ועליו נכתב שמך בעט או גרוע מזה, קבלת שיחת טלפון מוקלטת המאחלת לך ולכל בני ביתך שנה טובה.

כמדומני, גם אני חטאתי במשהו דומה, כאשר שלחתי אי מיילים עם כל מיני גיבובי מילים מתוך שבלונה, חסרות כל כוונה.

אך הקפדתי להתקשר ולדרוש בשלומם של אנשים עימם לא דיברתי יובלות או לשלוח אי מייל עם כמה מילים אישיות.

אם אסכם את החלק הזה, נדמה לי שתמיד יהיו אנשים שיעשו כסף על כל מיני אירועים פיקטיביים. בטכנולוגיה הנוכחית, אנשים רבים מעדיפים לשלוח הודעות טקסט קצרות, אך במקום לעשות את האירוע חסר החשיבות שמח, לפחות בעבורי, הם גורמים לי להרגיש עוד אחד באיזו רשימה ולחשוב על עצמי כאחד שלא באמת יקר ללבם.

וכנראה שזה ככה.

ובטרם הספקתי להעלות את הקטע שכתבתי, הופיעה כתבה אשר חולקת חלק מהרעיונות שהעליתי בשעת הכתיבה).

"געגועים"

ואגב גורמים שכלל לא אכפת להם ממני, שרוצים לאחל לי מועדים בשמחה, קיבלתי, לכבוד תקופת החגים, מתנה מהבנק (לאומי) דיסק המכונה "געגועים".

"מדוע הם שולחים לי מתנות חסרות ערך במקום להוריד את גובה העמלות" חשבתי לעצמי.

להלן רשימת השירים והמבצעים:

תודה (חיים משה)

הכל פתוח (נתן כהן)

אני אשיר לך שיר (אריק לביא)

בסוף העולם (נינט טייב)

כלניות (שושנה דמארי)

ברית עולם (מתי כספי)

אדון עולם (עוזי חיטמן ועודד בן חור)

כל החלומות (אריק לביא)

צריך לצלצל פעמיים (שושנה דמארי)

על כל אלה (הגבעטרון)

חלק מהשירים נחמדים. באמת.

פשוט שום דבר של מדיה דיירקט, החברה שהפיקה, ייצרה והפיצה את הדיסק, לא באמת יכול להיות טוב.

וכאמור, אני לא אוהב מתנות מגופים מסחריים, בטח שלא מהבנק.

שיעשו בכספים דברים מועילים שמגולמים בכסף ולא במתנות.

אולי באמת הגיעה השעה למצוא איזה בנק שוויצרי ולפתוח בו חשבון, במקום אלו הישראליים.

הדבר היחיד שנדמה אמיתי באיחולים הללו, הייתה הבנקאית הוותיקה, שמזה זמן לא רב עברה סניף, שהתקשרה לאחל למשפחתי שנה טובה.

גם במערכות לא אנושיות פועלים אנשים.

רגע של גרמנית

איך אומרים בגרמנית "העיתון של מאו"?

מאו צייטונג (Zeitung).

ימנים יפי נפש

אחת הטענות הנשמעות לא אחת מפי אנשים המזדהים עם אידיאולוגיית הימין, כנגד אנשי השמאל היא שהם "יפי נפש".

כדי למנוע את השאלה המיותרת – מה רע בנפש יפה – נציין כי מדובר בלשון שגיא נאור, כלומר רוצים לומר לנו שאנשי השמאל, על אף שהם מנסים לטפח תדמית הומאנית ואוהבת אדם, הרי הם בעצם חורשי מזימות שנפשם כלל אינה יפה, שכן הם רוצים להחריב ולמוטט את המדינה שכה דואגת להם (ולכן מקצצת להם כדרך קבע בזכויות ותקציבים).

למעשה, רוצים אנשי השמאל (הידועים גם כאנשי "הסמול", שכן מדובר במחנה קטן), או כך לפחות מנסים לרמוז אנשי הימין, באנשים צדקנים שלא באמת אכפת להם מטובת הכלל, כל עוד הם יכולים למרק את נפשם המכוערת עם הרגשה שעשו מעשה טוב.

ומי אני שאחלוק על קביעות שכאלה?

הרי את המשוכנעים, אין לשכנע אחרת.

אך יחד עם זאת, רציתי להאיר ש"יפות הנפש", היא לא רק מנת חלקם של אנשי השמאל, אלא גם של אנשי הימין.

אם נפשט את הרעיון של הימין הלאומי עד לאומני, הרי הדבר החשוב להם ביותר הוא טובת העם (במקרה שלנו עם ישראל, אבל אם תשימו אותם באנטרקטיקה, ראו איך מיד הם יתבעו את זכויות הפינגווינים וכלבי הים ויילחמו בציידים ויקינגים בחירוף נפש ממש) ועל מנת לדאוג לכך, יש לעשות הכל, כל עוד זה במסגרת החוק (אנחנו מדברים כרגע על אנשים המזדהים עם גופים שלא הוצאו אל מחוץ לחוק) ולכן רצוי לפעול על מנת להפוך את החוקים למתאימים ביותר למדינה השמרנית שהם רוצים להנהיג.

הצבת המדינה מעל הכל, בדרך כלל תוצנע (הרי הצהרה על היותך פשיסט, לא פופולארית בערך כמו ההצהרה על היותך קומוניסט בימינו אנו. היום עדיפה מדיניות עמימות ותדמית קולית). במקומה, ידברו אנשי הימין על כך שגם הם אוהבי אדם ולכן הם מאמצים את הדעה אשר הם מאמצים.

למשל: "אני בעד להגן על אנשים ונתחיל במתיישבים היהודים ביהודה ושומרון".

או למשל, טיעונים על כך שכדי שיהיו רווחה ושגשוג, יש קודם כל לדאוג לביטחון ולהכות את אויבינו שוק על ירך.

בסופו של דבר, הטיעון האנושי, הוא זה שמנצח.

בין אם מדובר בהעדפת קבוצה אחת על אחרת ובין אם מדובר על טובת הכלל באמצעות דרכים יותר נוקשות, הרי מה שרוצים אנשי הימין, על פי דרכם כמובן, הוא את טובת האנשים.

האם אין זה בדיוק אותו יופי נפש אשר הם כל כך סולדים ממנו, כאשר הוא נחלת אנשי השמאל?

האם אין, בסופו של דבר, הם מקדשים את חיי האדם ולשם כך יהיו מוכנים לעשות דברים הנתפשים כ"התאבדות" בעיני המחנה הנגדי?

אז מה ההבדל בין אלו לבין אלו?

הרי אם השמאלנים הם "יפי נפש", הרי הימנים "יפי נפש" באותה מידה.

וכך, נדמה לי שכעת על בר דעת יכול להבין שכלל אין זה משנה לאיזה מחנה פוליטי אדם משתייך, בסופו של דבר, כולם מציגים, לפחות מן הפה אל החוץ, מצג של אהבת אדם ורצון בטובתו.

שמאלנים כימנים הם "יפי נפש" שיש לסלוד מהם.

האם מישהו ירצה להקים איתי יחדיו את מפלגת "הבה נשמיד את המין האנושי"?

זו ללא ספק מפלגה שאינה יפת נפש.

או שאולי, נעשה למין האנושי רק טובה, ובעצם גם אנחנו, נהיה, בסופו של דבר, יפי נפש.